עירובין עב ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עב - ב

מיתיבי [מפורש בסמוך למאן מותבינן]:

אמר רבי יהודה הסבר [מלשון "סברא". ונקרא כן על שם חריפותו]: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מחיצות המגיעות לתקרה, שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה.

על מה נחלקו - על מחיצות שאין מגיעות לתקרה.

שבית שמאי אומרים: צריך עירוב לכל חבורה וחבורה.

ובית הלל אומרים: דיו עירוב אחד לכולן.

והשתא מפרשינן למאן מהני אמוראי דלעיל הוי תיובתא.

למאן דאמר כי במחיצות המגיעות לתקרה מחלוקת - הוי תיובתא מהך ברייתא, דהא קתני בהדיא שבמחיצות המגיעות לתקרה לכולי עלמא הוי חילוק רשויות!

ואילו למאן דאמר במחיצות שאין מגיעות לתקרה מחלוקת - הוי סייעתא מהך ברייתא, דהא קתני בהדיא כהך מאן דאמר!

להך לישנא דאמר רב נחמן שהמחלוקת היא במסיפס, אבל במחיצות עשרה לכולי עלמא הוי חילוק רשויות - הוי תיובתא. דהא קתני בברייתא דלבית הלל אף במחיצות עשרה לא הוי חילוק רשויות, אם אך אינן מגיעות לתקרה.

ומספקא לן: להך לישנא דאמר רב נחמן "אף במסיפס מחלוקת" - לימא תיהוי תיובתא מברייתא.

דהא משמע שרק במחיצות שאין מגיעות לתקרה אבל גבוהות עשרה הוא דסבירא להו לבית שמאי דהוי חילוק רשויות. אבל במסיפס לא.

או דילמא אפילו במסיפס סברי בית שמאי דהוי חילוק רשויות?

אמר לך רב נחמן: פליגי במחיצה, והוא הדין במסיפס.

והאי דקא מיפלגי במחיצה - להודיעך כחן דבית הלל, שאפילו במחיצה מקילין, וסבירא להו דלא הוי חילוק רשויות.

ותמהינן: וליפלגי במסיפס, ולהודיעך כחן דבית שמאי דאפילו במסיפס מחמירין דהוי חילוק רשויות?

ומשנינן: כח דהיתרא עדיף להשמיענו!

אמר רב נחמן אמר רב: הלכה כרבי יהודה הסבר, שנחלקו בית שמאי ובית הלל דוקא במחיצות שאין מגיעות לתקרה.

אבל במגיעות לתקרה מודו בית הלל דהוי חילוק רשויות.

אמר רב נחמן בר יצחק: מתניתין נמי דיקא שבמחיצות המגיעות לתקרה מודו בית הלל.

דקתני במתניתין: ומודים בית הלל בזמן שמקצתן שרויין בחדרים ובעליות, שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה.

מאי חדרים, ומאי עליות?

אילימא, חדרים היינו חדרים ממש,, שמתחלה נבנה הטרקלין על דעת לחלקו לחדרים, ועליות - עליות ממש.

הא פשיטא היא דהוי חילוק רשויות, ולמה לי לאשמועינן זאת?!

אלא לאו, כעין חדרים וכעין עליות.

ומאי ניהו - מחיצות המגיעות לתקרה.

כלומר: שהטרקלין מעיקרו נבנה להיות אולם רחב, והוא עיקר שמושו, ועכשיו חלקוהו השובתים לפי שעה.

אלא, משום שעשו מחיצות המגיעות לתקרה כעין חדרים ועליות, לכולי עלמא הוי חילוק רשויות.

ומסקינן: שמע מינה. ^[74]

תנא בברייתא: בית שמאי ובית הלל לא פליגי אם הרשויות חלוקות, וכדפרישנא עד השתא. אלא לדברי הכל רשות אחת היא, וכחמשה שגבו את עירובן דמו [וכדסבירא להו לבית הלל, לפי מה שפירשנו לעיל].

ומיהו, בית שמאי ובית הלל בחמשה שגבו גופא הוא דפליגי.

ולפיכך: במה דברים אמורים דסברי בית שמאי דעירוב לכל אחד ואחד - כשמוליכין בני החבורות את עירובן למקום אחר באותה חצר, ונותנין אותו בבית של שאר בני החצר.

שזה דומה לחמשה שגבו את עירובן, ובאין לערב עם חצר אחרת, דסבירא להו לבית שמאי, שכל אחד מהחמישה צריך ליתן את עירובו בחצר האחרת.

ובית הלל סבירא להו: חמשה שגבו את עירובן, אחד נעשה שליח לכולן, ואין כולן צריכין ליתן פת בחצר השניה.

אבל אם היה עירוב של בני החצר בא אצלן לטרקלין, אף לבית שמאי אין צריכים חמשה אלו ליתן ולא כלום בעירוב המשותף, ולכן, לדברי הכל - עירוב אחד לכולן!

כלומר: כיון שהעירוב בא לטרקלין, כולן פטורין מליתן את העירוב, כדין בית שנותנין בו את העירוב, שפטור מליתן חלקו בעירוב [ריטב"א, וראה שם].

והוינן בה: כמאן אזלא הא דתניא:

חמשה שגבו את עירובן - כשמוליכין את עירובן למקום אחר, כשבאים לערב על ידי נתינת עירוב בחצר אחרת - עירוב אחד לכולן, ואין צריכים כולן להשתתף בעירוב הניתן בחצר אחרת. כמאן?

כבית הלל. וכדאמרן.

ואיכא דאמרי: במה דברים אמורים דסברי בית הלל עירוב אחד לכולן - כשהיה עירוב בא אצלן לטרקלין. שבכי האי גוונא בחמשה שגבו את עירובן, עירוב אחד לכולן [ובית שמאי סבירא להו: אף בחמשה שגבו, עירוב לכל אחד ואחד, והכא נמי לא שנא].

אבל אם היו מוליכין את עירובן למקום אחר, אפילו בחמשה שגבו עירוב לכל אחד ואחד, והכי נמי בחמשה ששבתו בטרקלין - עירוב לכל אחד ואחד.

ולפי הך איכא דאמרי: כמאן אזלא הא דתניא: חמשה שגבו את עירובן, כשמוליכין את עירובן למקום אחר עירוב אחד לכולן.

כמאן? - דלא כחד!

דלכולי עלמא, בכי האי גוונא עירוב לכל אחד ואחד, וכדאמרן.

מתניתין:

חצר שיש בה בתים נפרדים לאב ולבניו, ולשאר דיורין, והאחין שהיו אוכלין על שלחן אביהם, וישנים בבתיהם הפתוחים לחצר - הרי הם כדיירים חלוקים, כיון שהם חלוקים בשנתם בבתים חלוקים, וצריכין עירוב לכל אחד ואחד מן האחין.

לפיכך, אם שכח אחד מהם ולא עירב הרי הוא אוסר על כולן.

ואם בא להתיר להם - מבטל להם את רשותו. אימתי: בזמן שמוליכין עירובן במקום אחר [בגמרא יתבאר, אם בחצר אחרת או באותה חצר].

אבל אם היה עירוב בא אצלן, או שאין עמהן דיורין אחרים בחצר, אלא האב ובניו בלבד - אינן צריכין לערב, ויתבאר טעמא דמתניתין בגמרא.

גמרא:

לקמן, בסוף עמוד זה, אמרינן, שאין אדם אוסר בחצר אלא אם היה לו בה מקום דירה. ופליגי אמוראי התם מאי מיקרי מקום דירה.

רב אמר: מקום פיתא שהוא אוכל שם, ושמואל אמר מקום לינה.

ומדאמרינן הכא במשנה, שהאחין האוכלין ביחד אצל אביהם אלא שהם חלוקים בשנתם בבתיהם הנפרדים, כאשר הם מוליכין עירוב למקום אחר צריך כל אחד ואחד ליתן עירוב.

שמע מינה כי מקום לינה שהוא נפרד לאחים - הוא הגורם הקובע את דירתם. ולכן חייבין ליתן כל אחד עירוב נפרד!

ודחינן: מהכא ליכא למשמע מינה. היות שהאחין האלו אכן גם אוכלין בבתיהן הנפרדים, ולא בבית אביהם.

והא דקתני "שהיו אוכלין על שולחן אביהם" - במקבלי פרס [שאביהם נותן להם הוצאות האוכל שאוכלים בביתם], שנו.

תנו רבנן: מי שיש לו "בית שער" [בית קטן שעושין לפני שער החצר, והכל עושין אותו קפנדריא], או אכסדרה [פרוזדור שלפני הבתים], ומרפסת [שלפני פתחי העליה, וכולן עולים דרך שם - רש"י יומא יא ב] בחצר חבירו - אף על פי שדרין שם [תוספות], הרי זה אין אוסר עליו מלהוציא מביתו לחצר, כיון שמקומות אלו אינם נחשבים לבית דירה.

אבל מי שיש לו בחצר חבירו, בית התבן, בית הבקר, בית העצים, ובית האוצרות - הרי זה אוסר עליו, דחשיבי שימוש של דירה.

רבי יהודה אומר: אינו אוסר אלא מקום דירה מגורי אדם בלבד. ^[75]

אמר רבי יהודה: מעשה בבן נפחא, שהיו לו חמש בתים בחמש חצרות [מאירי] באושא ולא היה דר בכולן, אלא משתמש בהם לתבן ועצים [מאירי].

ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו: אינו אוסר אלא בית דירה בלבד.

ותמהינן עלה: וכי בית דירה סלקא דעתך!?

כלומר: הרי בית שער, אפילו היה דר שם אינו אוסר [מאירי]?!

ומשנינן: אלא אימא מקום דירה.

כלומר: ראוי לדירה, וגם דר שם בפועל. שאפילו היו לו בתים רבים בהרבה חצרות אינו אוסר אלא באותה דירה שהוא דר בה [מאירי].

מאי היכן הוא מקום דירה?

הערות

^[74] שיטת רש"י בביאור "חדרים ממש" ו"כעין חדרים", נתבארה על פי הבנת החזון איש סימן צ"ג סק"ג בדבריו. ובתוספות וריטב"א מבואר, דמחיצות המגיעות לתקרה מיירי במחיצות של "יריעות" שעשויין לעראי, ודלא כדמשמע מרש"י, שכל מחיצה שנעשית לפי שעה הוי בכלל. ודעת החזון איש שם, דהתוספות לאו דוקא נקטו של יריעות. ומודו לרש"י דכל עראי בכלל. ולאו כולי עלמא מודו ליה בזה, ראה שם בשם הנשמת אדם, ומשנה ברורה ושער הציון סימן ש"ע.

^[75] וכנראה שנחלקו הראשונים בביאור דברי תנא קמא שאף בית התבן ובית הבקר אוסרין. בחידושי המאירי כתב דהטעם הוא: "הואיל וראוי לדירה", וראה גם ברש"י לעיל דף ע ב שלמד מבית התבן ובית הבקר שגם דירה שאין דרים בה אוסרת. וראה גם בתוספות כאן ד"ה מי, שכתבו: מהך דבית התבן יש ללמוד שבית אוסר אף על פי שאין דרין בו. ולפי זה משמע, דפליגי תנא קמא ורבי יהודה אם דירה בלא בעלים שמה דירה. ואמנם בתוספות לקמן דף פה ב כתבו דהכא מיירי שיש בו תבן. ומשמע, כי מה שמחזיקים בן תבן עושהו לבית דירה. וכן פירש את דברי המשנה הקרן אורה, ודימה זה להא דאמרו ביומא לענין בית התבן שהוא חייב במזוזה.

מיתיבי [מקשים] אמר ר' יהודה הסבר (החריף, בעל הסברה): לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מחיצות המגיעות לתקרה — שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה. על מה נחלקו — על מחיצות שאין מגיעות לתקרה, שבית שמאי אומרים: עירוב לכל חבורה וחבורה לחוד, ובית הלל אומרים: עירוב אחד לכולן.

למאן דאמר [למי שאומר] במחיצות המגיעות לתקרה מחלוקת — הרי זו תיובתא [קושיה חמורה]! ולמאן דאמר [ולמי שאומר] במחיצות שאין מגיעות לתקרה מחלוקת — הרי זו סייעתא [סיוע], וכן להך לישנא [ללשון זו] שאמר רב נחמן: מחלוקת במסיפס — הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] אלא יש לברר:

להך לישנא [ללשון זו] שאמר רב נחמן: אף במסיפס מחלוקת, לימא תהוי תיובתא [האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה] מדברי ר' יהודה הסבר המנוגדים לה?

אמר לך רב נחמן: פליגי [נחלקו] במחיצה, והוא הדין במסיפס, שאף בו נחלקו. והאי דקא מיפלגי [וזה שנחלקו במפורש] במחיצה ולא במסיפס — להודיעך כחן של בית הלל. שאפילו שהיו חלוקים במחיצה של ממש, עומדים בית הלל על דעתם שכולם נחשבים כרשות אחת.

ומקשים: אם אמנם בשני הדברים נחלקו, וליפלגי [ושיחלקו במשנה] במסיפס ועל ידי כך להודיעך כחן של בית שמאי שמחמירים אפילו במסיפס! ומשיבים: כח דהתירא [ההיתר] עדיף לתנא להשמיענו. שאם יש בידו לסגנן את המחלוקת באופן שיתגלה יותר כוחם של המתירים הרי הוא מביאה בסגנון זה.

אמר רב נחמן אמר רב: הלכה כר' יהודה הסבר שבמחיצות המגיעות לתקרה לדעת כולם צריך עירוב לכל אחת ואחת ולא נחלקו אלא במחיצות שאינן מגיעות לתקרה.

אמר רב נחמן בר יצחק: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת] כהסבר זה, דקתני [ששנינו]: ומודים בזמן שמקצתן שרויין בחדרים ובעליות, שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה. מאי [מה משמעם] של חדרים, ומאי [ומה משמעם] של עליות? אילימא [אם תאמר] חדרים — חדרים ממש, שלא היו מעולם מחוברים, ועליות — עליות ממש, פשיטא [פשוט הוא], שהרי כן הוא הדין ברבים הדרים בחצר אחת. אלא לאו [האם לא] הכוונה שהיו כעין חדרים, כעין עליות. ומאי ניהו [ומה הם אלה] — מחיצות המגיעות לתקרה, שאף על פי שאינם חדרים ממש — כעין חדרים הם. ומסכמים: אכן שמע מינה [נלמד מכאן] שכן הוא.

א תנא [שנינו]: במה דברים אמורים שנחלקו בית שמאי והצריכו עירוב, הרי זה כשמוליכין את עירובן למקום אחר בחצר, ולא בטרקלין עצמו. אבל אם היה עירובן בא אצלן, שבני החצר רוצים לערב באותו בית — דברי הכל עירוב אחד לכולן. שמאחר שקובעים את מקום עירובם בבית זה, הרי נעשו כל בני הבית כיחידה אחת.

ומעירים: כמאן אזלא הא דתניא [כשיטת מי הולכת זו ששנינו בברייתא] חמשה שגרים בחצר אחת וגבו את עירובן, כשמוליכין את עירובן למקום אחר — עירוב אחד לכולן. כמאן [כשיטת מי], כבית הלל כפי שהסברנו כאן.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] נוסחה אחרת: במה דברים אמורים שנחלקו בית שמאי ובית הלל, הרי זה כשהיה עירוב בא אצלן, שלבית שמאי צריך עירוב לכל אחד, ולבית הלל די בעירוב אחד לכולם. אבל אם היו מוליכין את עירובן למקום אחר — דברי הכל צריכין עירוב לכל חבורה וחבורה.

ואם כן כמאן אזלא הא דתניא [כמי הולכת זו ששנינו]: חמשה שגבו את עירובן, כשמוליכין את עירובן למקום אחר עירוב אחד לכולן, כמאן [כשיטת מי]? שלא כשיטת חד [אחד] מהם, שהרי לפי לשון זו אין זו אף שיטת בית הלל.

ב משנה האחין שהיו אוכלין על שלחן אביהם וישנים בבתיהם המיוחדים להם באותה חצר — צריכין עירוב לכל אחד ואחד. לפיכך, אם שכח אחד מהם ולא עירב — מבטל את רשותו כדי להתיר לכול לטלטל בחצר זו.

אימתי אמרו דין זה, בזמן שמוליכין עירובן במקום אחר בחצר ושלא בבתיהם. אבל אם היה עירוב בא אצלן להיות מונח בבית אביהם, או שאין עמהם דיורין בחצר אלא האחים ואביהם בלבד — אינן צריכין לערב, שהם נחשבים כיחיד הדר בחצר.

ג גמרא ממה שנאמר במשנה שאם היו ישנים בבתיהם צריכים עירוב לכל אחד ואחד, לכאורה שמע מינה [למד מכאן] כי מקום לינה גורם, ולפיו קובעים היכן עיקר דירתו של אדם. את המסקנה הזו דוחים: אמר רב יהודה אמר רב. במקבלי פרס שנו, שלא דובר במשנה באחים שהיו ממש אוכלים על שולחן אביהם בביתו, אלא היו אוכלי שולחנו במובן זה שהוא מספק להם את מזונם, ולמעשה הם אוכלין בבתיהם.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מי שיש לו בית שער או אכסדרה כעין מרפסת פתוחה, או מרפסת בחצר חבירו — הרי זה אין אוסר עליו, משום שאין אלה קרויים דירה. אבל אם היה לו את בית התבן ואת בית הבקר ובית העצים ובית האוצרות בחצר חבירו — הרי זה אוסר עליו עד שיערב. ר' יהודה אומר: אינו אוסר אלא מקום דירה בלבד, ובית שאינו מיועד למגורים אינו נחשב לאסור על בני החצר.

אמר ר' יהודה: מעשה בבן נפחא שהיו לו חמש חצירות באושא והוא עצמו דר רק באחת מהן, ובא מעשה לפני חכמים לשאול האם צריך לערב בכל החצירות, ואמרו: אינו אוסר אלא בית דירה בלבד.

ותוהים: בית דירה סלקא דעתך [עולה על דעתך לומר]? והלא בית דירה יש לו בכל חמש החצירות! אלא אימא [אמור]: מקום דירה כלומר במקום שדר בו — שם הוא אוסר, אבל לא במקום אחר.

נתעוררה השאלה מאי [מה נקרא] מקום דירה? רב אמר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara raises an objection based on the following baraita: Rabbi Yehuda the Keen [hasabbar], who was known by this name due to his sharp mind, said: Beit Shammai and Beit Hillel did not disagree about partitions that reach the ceiling, as all agree that they require a separate contribution to the eiruv for each and every group. With regard to what did they disagree? With regard to partitions that do not reach the ceiling, as Beit Shammai say: A separate contribution to the eiruv is required for each and every group, and Beit Hillel say: One contribution to the eiruv suffices for all of them.

According to the one who said that it was with regard to partitions that reach the ceiling that there was a dispute, this baraita offers a conclusive refutation. And according to the one who said that it was with regard to partitions that do not reach the ceiling that there was a dispute, the baraita offers support. With regard to that version which holds that Rav Naḥman said: The dispute applies only where they divided the hall with a mesifas, this baraita is a conclusive refutation.

However, the following issue needs further clarification: With regard to that version which holds that Rav Naḥman said: The dispute applies even where the hall was divided with a mesifas, shall we say that Rabbi Yehuda the Keen’s statement is a conclusive refutation? That is to say, does it imply that all agree that in the case of a mesifas, one eiruv suffices for them all?

Rav Naḥman could have said to you: They explicitly disagreed about a partition, and the same is true of a partition of pegs. And the fact that they disagree with regard to a partition rather than a partition of pegs is to convey to you the far-reaching nature of the opinion of Beit Hillel. Even where the compartments are divided by full-fledged partitions, Beit Hillel remain of the opinion that one contribution to the eiruv suffices for all of them, as the partitions do not turn them into separate residences.

The Gemara asks: If they disagreed in both cases, let them disagree in the baraita about a mesifas, and thereby inform you of the strength of Beit Shammai. They are stringent and require a separate contribution to the eiruv for each and every group, even in the case of a mesifas. The Gemara answers: It is preferable for the tanna to teach us the strength of a permissive ruling. If a tanna can formulate a dispute in a manner that emphasizes the strength of the more lenient position, he will do so.

Rav Naḥman said that Rav said: The halakha is in accordance with the statement of Rabbi Yehuda the Keen, that all agree that where the partitions reach the ceiling, a separate contribution to the eiruv is required for each group, and that they disagree only about partitions that do not reach the ceiling.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The mishna is also precise according to this view, as it teaches: And Beit Hillel concede that when some of them occupy separate rooms or upper stories, they require a separate eiruv for each and every group. What is the meaning of the word rooms, and what is the meaning of the term upper stories? If you say that the word rooms refers to actual rooms and the term upper stories refers to actual upper stories, i.e., they were separate from the beginning and are not subdivisions of a larger room, it is obvious, as this is the halakha governing the case of many people residing in the same courtyard. Rather, doesn’t it mean that they are similar to rooms and similar to upper stories? And what are these partitions? They are partitions that reach the ceiling; and even though they are not actual rooms or upper stories, they are considered like rooms and upper stories. The Gemara concludes: Indeed, learn from this that this is the case.

It was taught in a baraita: In what case is this statement, that Beit Shammai require a separate contribution to the eiruv from each group, said? It is in a case where the groups in the hall bring their eiruv elsewhere in the courtyard, i.e., to a different house. But if their eiruv was coming to them, i.e., if the other members of the courtyard brought their contributions and established the eiruv in that hall, all agree that one contribution to the eiruv suffices for all of them. The fact that the eiruv is placed in this house renders all of its residents members of a single unit.

The Gemara comments: In accordance with whose opinion is the ruling that was taught in the following baraita: With regard to five people who live in the same courtyard and collected their eiruv, when they take their eiruv elsewhere in the courtyard, one contribution to the eiruv suffices for all of them. In accordance with whose opinion is this ruling? In accordance with the opinion of Beit Hillel.

And some say a different version of the previous passage: In what case is this statement, that Beit Hillel require only one contribution for all the groups together, said? It is in a case where the eiruv was coming to them. But if the groups in the hall were bringing their eiruv elsewhere in the courtyard, all agree that a separate contribution to the eiruv is required for each and every one of them.

If so, in accordance with whose opinion is the ruling that was taught in the baraita: With regard to five people who live in the same courtyard and collected their eiruv, when they take their eiruv elsewhere in the courtyard, one contribution to the eiruv suffices for all of them. In accordance with whose opinion is this ruling? It is not in accordance with either one of them.

MISHNA: In the case of brothers who were eating at their father’s table and sleeping in their own houses in the same courtyard, a separate contribution to the eiruv is required for each and every one of them. Therefore, if one of them forgot and did not contribute to the eiruv, he must renounce his rights in the courtyard in order to render carrying in the courtyard permitted to the rest of the courtyard’s residents.

When do they state this halakha? They state it when they take their eiruv elsewhere in the courtyard, i.e., to the house of one of the other residents. But if the eiruv was coming to them, i.e., if it was placed in their father’s house, or if there are no other residents with the brothers and their father in the courtyard, they are not required to establish an eiruv, as they are considered like a single individual living in a courtyard.

GEMARA: The Gemara comments on the statement in the mishna that a separate contribution to the eiruv must be made by each of the brothers if they sleep in their own houses: Learn from it that one’s place of sleep determines the location of his residence. The Gemara rejects this conclusion. Rav Yehuda said that Rav said: They taught this mishna with regard to brothers who receive a portion from their father. The mishna is not referring to brothers who actually eat at their father’s table, but rather to brothers whose father supplies them with food that they eat in their own homes.

The Sages taught in a baraita: One who has a gatehouse, porch, or balcony in his friend’s courtyard does not render the owner of the courtyard prohibited from carrying there without an eiruv, as these locations are not considered residences. However, if he has a storeroom of straw, a cattle shed, a woodshed, or a storehouse in his friend’s courtyard, he renders it prohibited for his friend to carry there without an eiruv. Rabbi Yehuda says: Only a place of actual dwelling renders carrying prohibited, but a building that is not designated for residence does not render carrying without an eiruv prohibited for another resident of the courtyard.

Rabbi Yehuda said: There was an incident with ben Nappaḥa, who had houses in five courtyards in Usha, only one of which served as his own residence. And the case came before the Sages to decide whether an eiruv must be made for all of them, and they said: Only a house of residence renders carrying prohibited.

The Gemara expresses surprise at the wording of the baraita: Does it enter your mind that the correct reading is a house of residence? He has a house in each of the five courtyards. Rather, say: A place of residence, i.e., it is prohibited to carry in the place where he actually lives, but nowhere else.

The Gemara asks: What is considered one’s place of residence? Rav said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מיתיבי א"ר יהודה הסכך פי' גדיל סבכה על שם עירו לא נחלקו ב"ש וב"ה על מחיצות המגיעות לתקרה שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה על מה נחלקו על מחיצות שאינן מגיעות לתקרה שב"ש אומרים עירוב לכל חבורה וחבורה וב"ה אומרים עירוב אחד לכולן.

אמר רב נחמן בר יצחק מתני' נמי דיקא דקתני מודין בזמן שמקצתן שרוין בחדרים או בעליות שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה ואוקימנא כעין חדרין וכעין עליות ומאי נינהו מחיצות המגיעות לתקרה.

תנא בד"א במוליכין עירובן למקום אחד. אבל אם היה עירובן בא אצלן דברי הכל עירוב אחד לכולן והא דתניא ה' שגבו את עירובן כשמוליכין אותו במקום אחד אחד מוליך ע"י כולן כמאן כב"ה:

מתני' האחין שהיו אוכלין על שלחן אביהן כו' אוקימנא במקבלי פרס שנו. פי' לאו אוכלין על שלחן אביהן ממש אלא מקבלין פרס משלחן אביהן ואוכלין אותו בבתיהן שנמצאת אכילה ושינה בבתיהן:

ת"ר מי שיש לו בית שער אכסדרה ומרפסת בחצר חבירו הרי זה אינו אוסר עליו כו' עד ובא מעשה לפני חכמים ולא אסרו אלא מקום בית דירה כו' דירה בלבד.

לשון ר"ח ז"ל: אמר רב יהודה הסבך. ופירש: גודל סבכה. ולשון רש"י ז"ל: הסבר. ופי' לשון סברא ומתוך חריפותו קורא אותו כן.

יש ספרים דגרסי: אמר רב יהודה אמר רב הלכה כר' יהודה הסבך. ויש מי שגורס אמר רב נחמן אמר רב, וכן הוא בפר"ח ז"ל. ואע"ג דהא דרב יהודה הויא תיובתיה דרב נחמן, ללישנא קמא קאמרי, דללישנא בתרא הויא כוותיה דאף במסיפס פליגי.

תנא בד"א כשמוליכין את עירובן למקום אחד. פירש רש"י ז"ל: דהאי תנא דפליג בין מוליכין למקום אחר לבא אצלן סבירא ליה דב"ש וב"ה לאו במחיצות פליגי אלא אפילו ב"ש נמי טרקלין מחברן ואין צריך עירוב ביניהן. ואינו מחוור בעיני, דא"כ פליג אדר' יהודה הסבך וכיון שכן הוו להו למירמא חדא אאידך ולאקשויי נמי מינה לרב נחמן, וכדמותבינן מהא דר' יהודה הסבך אאידך דר' חייא ור' שמעון ברבי ואדרב נחמן. אלא מדקאמר תנא בד"א משמע דלא פליגא אהנך אוקימתא דלעיל ולא אדר' יהודה הסבך, אלא אדרבה ההיא ממש כלישנא בתרא דרב נחמן דאמר אף במסיפס פליגי, והאי תנא קאי אנחלקה במסיפס, ולומר דאע"פ דודאי מודו ב"ש בשנחלקה במסיפס דכולן כחבורה אחת הן לגבי עצמן ולאפוקי מחבורה לחבורה אין צריכין עירוב וכמו שכתבתי למעלה, ואפי"ה בשמערבין עם אחרים צריכין עירוב לכל חבורה וחבורה, ה"מ כשמוליכין את עירובן דבדורי מבדרי, אבל בשעירוב בא אצלן דמיכנפי וקיימי עירוב אחד לכולן. ואע"ג דטעמא דב"ש לא איצטריכא ליה לאשמועינן, נפקא מינה לב"ה דאפילו במוליכין את עירובן אמרי דעירוב אחד לכולן.

כמאן אזלא הא דתניא חמשה שגבו את עירובן עירוב אחד לכולן כמאן כב"ה. וא"ת לימא דברייתא שגבו את עירובן ככולי עלמא ובמוליכן לחצר אחרת דהכי אוקימנא לה לברייתא בסמוך, ומתניתין כשיש דיורין עמהן בחצר הטרקלין, דמיגו דהני אסירי הני נמי אסירי וכדאמרינן בסמוך גבי מתניתין דהאחין. ונראה לי משום דהא ברייתא פירושה דמתניתין היא ואמתניתין קיימא, ומתניתין לא חלקה בין הכין להכין. תדע לך מדתנן בההיא דהאחין אימתי בזמן שמוליכין את עירובן אבל אם היה עירוב בא אצלן או שאין עמהן דיורין עירוב אחד לכולן. דאלמא מדפליג בההיא מתניתין ולא פליג בהא, הא מתניתין בין הכין ובין הכין מתנייא.

כמאן אזלא הא דתניא חמשה שגבו את עירובן כמאן דלא כחד. והאי לישנא ליתיה, דלא דחינן לברייתא מכולהו כיון דאפשר לאוקמוה כהלכתא. וקיי"ל נמי בההיא, דהא בעא מיניה אביי מרבה ופשטה לה עירוב אחד ומוליך על ידי כולן (לקמן עירובין עג, א).

ש"מ מקום לינה גורם. פירוש: מדקתני במתניתין אוכלין על שלחן אביהם, ואפילו הכי קתני ישנים בבתיהם צריכין עירוב כל אחד ואחד.

במקבלי פרס מאביהן שנו. כלומר: דעכשיו ישנים ואוכלין בבתיהן. ומיהו אהני להו פרס דנגררין אחר אביהן ואם היה עירוב בא אצלן או אם אין עמהן דיורין בחצר אין צריכין לערב.

מאי מקום דירה רב אמר מקום פיתא ושמואל אמר מקום לינה. כתב הר"ז הלוי ז"ל: מאי מקום לינה אף מקום לינה, דהא אהני להו נמי מקום פיתא שאם אין עמהן דיורין בחצר אינן צריכין לערב. ואינו מחוור בעיני, דהא אף במקבלי פרס דאוכלין וישנים בבתיהם אם אין דיורין עמהן בחצר אינן צריכין לערב, ואפילו לרב אע"ג דלדידיה מקום פיתא דוקא. וכ"ש דלכולי עלמא מקום פיתא ולינה גורם על כל פנים, ואפילו הכי מהני קבלת פרס לבנים אצל האב ותלמיד אצל רבו כדאיתא בסמוך. ותדע לך דאם איתא כי פרכינן מברייתא דרועים בין לרב בין לשמואל פרכינן, דהא אף מקום לינה אמרינן הא מקום פיתא נמי מהני וכל שכן, ואם כן היכי משחינן להו מן השדה בישנים שם. ואם תאמר אין הכי נמי דלכולהו קא מקשה הוה ליה למימר תיובתא דכולהו, אלא לרב בלבד קא מקשה. וכן פירש רש"י ז"ל: מקום לינה דוקא קאמר כי היכי דרב נמי אמר מקום פיתא דוקא. וא"ת לשמואל עירובי חצרות בפת מאי מהני דהא לאו מקום פיתא גורם. דהתם נמי אנן סהדי דאי מיתדיר להו לכולהו התם ניחא להו טפי דליגנו וכדמתרץ הכא וגם לקמן.

והא דתניא מי שיש לו בית שער אינו אוסר. כלומר: אף על פי שדרים בו וכדתניא לקמן בפרק כיצד משתתפין (עירובין פה, ב). וא"ת היכי דמי אי בית שער דבית תיפוק לי משום בית דאסר על בני החצר ואע"פ שאין אדם דר בהן מידי דהוה אבית תבן ובית האוצרות. וי"ל כגון שנתן בעל הבית עירובו, וקמ"ל דהדר בבית שער אינו אוסר.

ונפלגו כו׳. פי׳ לאו למימרא דלשביק כאן דב״ה דהלכה כמותן משום כחן דב״ש אלא לתנייה במסיפס נמי אף להודיעך כחן דב״ש כי כדאי הם לאשמועינן כחו ופרקי׳ כח דהיתירא עדיף כלו׳ כח דהיתרא הוא טוב להשמיענו אפי׳ לב״ש אבל בזה שהו׳ כח דאיסורא אין בו שום רבותא להאריך בו מפני ב״ש ובמסכת יבמות בפרק כיצד יש לשון עדיף שפירשו:

גרסינן הכי אמר רב נחמן אמר רב הלכה כר׳ יהודה הסבר אף על גב דלישנא קמא דרב נחמן פליג עלה דר׳ יהודה הסבר אתיא הא כלישנא בתרא דרב נחמן אי נמי הא דידיה הא דרביה. ויש ספרים שגורסין אמר רב יהודה אמר רב תנא בד״א כו׳ ואף על גב דמהא לא ילפינן מידי אלא לב״ש כדאי הם לפרש דבריהם ותו דאשמעי׳ אגב ארחיה דאפי׳ במוליכן את ערובן למקום אחר אמרי׳ ב״ה עירוב אחד לכלן. ופרש״י ז״ל דאליבא דהאי תנא לא פליגי ב״ש וב״ה במחיצות ודכ״ע טרקלין מחברן ומות׳ לטלטל מזו לזו בלא עירוב דאי במחיצות פליגי וסברי ב״ש דאין טרקלין מחברן כי עירוב בא אצלן מאי הוי אלא ודאי כדאמרן ולא פליגי אלא בחמשה שגבו את עירובן כשהן מוליכין עירובן לחצר אחרת אם צריך עירוב לכ״א ואחד או ערוב א׳ לכלן דהני נמי כמי שגבו את עירובן כמו שהטרקלין מחברן. והיינו דאמרי׳ כמאן אזלא הא דתניא כו׳ דאלמא פלוגתא דהכא בההיא תליא והקשו עליו ז״ל דאי לא פליגי במחיצות אליבא דהאי תנא אם הויא דלא כסברא דר׳ יהודה הסבר וכלהו אמוראי דלעיל והוה לן למרמי מיהא למתניית׳ דר׳ יהודה הסבר ולאקשויי מינה לאמוראי דלעיל ולומ׳ דאינהו דאמרי כר׳ יהוד׳ הסבר ורבותי פירשו דאתיא הא מתנייתא כלישנא קמא דרב נחמן דאמ׳ דפליגי במסיפס דהתם לכ״ע מותרין החבורו׳ זו עם זו וכדפריש׳ לעיל והוו להו כמי שגבו את עירובן לדברי הכל ואפ״ה פליגי ב״ש וב״ה כשמוליכין את ערובן למקום אחר וסבר ב״ש דכיון דמבררי להוציא לחוץ והם חלוקין בדיורין קצת דצריך ערוב לכל חבור׳ ודכותה קאמרי׳ חמשה שגבו את ערובן (באו) להבי׳ ערוב אצלן דמכנפי וקיימי ערוב א׳ לכלן וס״ה בחמשה שגבו את ערובן. וגם זה הפי׳ אינו מחוור בעיני דא״כ הוה לן למימר הכא דלישנ׳ קמא אזלא בהאי ברייתא ודלא כאידך אמוראי דלעיל וכי היכי דאמרי׳ לעיל במתנייתא דר׳ יהודה הסבר לפי׳ הנכון בעיני דהאי תנא אשמעינן דלכ״ע אפילו למאן דמוקים לה (עשרה) במחיצה מודו ב״ש דלגבי דין חבורות עצמן זו עם זו טרקלין מחברן ואינן צריכין ערוב ביניהם וכמי שגבו את ערובן דמו וה״ה לענין ערוב בא אצלן ולא נחלקו אלא להוליך ערוב למקום אחר והכי נמי הוו פליגי בחמשה שגבו את ערובן והא דאמרי׳ ערוב אחד לכלן לאו דוקא דהא מקום שמניחין בו ערוב אינו נותן בו אלא לומר דכבית אחד הם נדונין כלם ואלו היו צריכין לתת בעירוב לא היה להם לתת אלא ערוב אחד כמאן דלא כחד פי׳ לפום האי שטתא דמדמי׳ הא דטרקלין לחמשה שגבו את עירובן ומיהו אפשר היה לומר דשאני מתני׳ שלא ערבו והם חלוקין בדיורין קצת למאן דמוקי׳ מתני׳ במחיצו׳ עשרה אבל למאן דאוקמה במסיפס הויא ודאי דלא כחד ולהכי פסיק ואומר הכין וק״ל אמאי לא מתרצינן דחמשה שגבו את ערובן משום דליכא דיורין אחרים ומתנייתא דהכא בדאיכא דיורין אחריני דמגו דאינהו אסרי הכי נמי אסרי דהא לקמן דרמיין אמתני׳ דהאחין שהיו אוכלין על שלחן אביהם מהא מתנייתא דחמשה שגבו את ערובן הכין תרצה רבה וי״ל דהא מתנייתא פי׳ דרישא דמתני׳ היא ואמתני׳ קיימא בד״א כו׳ וכיון דבמתני׳ לא חלק התנא בין דאיכא דיורין אחרים לדליכא דיורין אחרים כמו שחלק במתני׳ דהאחין דלקמן מכלל דמתני׳ דטרקלין בין הכי ובין הכי אתניא כן תרצו רבותי:

האחין כו׳. לא׳ השותפין שאין עסק לשותפו׳ בכאן דכלה מילתא כשאוכלין על שלחן אביהם ממש אלא שמקבלין ממנו פרס ומתני׳ אליבא דהלכתא דקי״ל כרב במקבלי פרס מאביהם מתוקמא שאלו היו אוכלין ממש על שלחן אביהם מקום פיתא גורם ועירוב א׳ לכלם והא דקתני וישנים בבתיהם פרש״י ז״ל בבתיהם שיש להם באותה חצר עצמה ומשמע דבהא הוא דאהני להו מה שמקבלין פרס מאביהם שאם אין עמהם דיורין אחרים בחצר שאינם צריכין לערב ואינם אוסרין זה על זה ולא על אביהם כדקתני סיפא ונראה מדבריו ז״ל שאם הם דרין בחצר אחרת אע״פ שבחצר אחת הם דרין וישנים כ״א בביתו לא אהני להו פרס מאביהם ואוסרין זה על זה וכן פירשו המפרשי׳ ז״ל ומיהו ק״ל לישנא הש״ס דאמרי׳ לקמן על הא דאמרי׳ שהרב ותלמידיו כאחין עם אביהם דמו דהא בי ר׳ חייא אמר אנו צריכין לערב שהרי אין אנו סומכין על שלחנו של ר׳ חייא וכיון דקאמר אנו אין אנו צריכין לערב משמע דרב אמר כן לחבריו על דיורין שלהם ולא על חצרו דר׳ חייא שהיו ישנים בבתיהם בחצרו דא״כ לא הוה להו למנקט האי לישנא אלא ודאי היה נראה שאפי׳ הם דרין באנפי נפשייהו בבית מיוחד לכל א׳ בחצר אחד ושלא בחצרו של ר׳ חייא כיון שמקבלין כלם פרס מר׳ תייא הוו להו כיחידים שאינם צריכין לערב כי שולחן רבי חייא מחברן לענין זה כאלו אוכלין על שלחנו ממש כיון דמקום פתא גורס ואינו אוסר אלא בית שיש בו מקום פתן מה דין חדש ולכן הצ״תיי:

גמרא שמעת מינה. פי׳ קס״ד דאוכלין על שלחן אביהם ממש קתני ואפ״ה לפי שאינם ישנים שם קתני שצריכין עירוב לכ״א וא׳ וק״ל ואי מקום לינה בלחוד גורם כי אם דיורין אחרים עמהם בחצר למה אין צריכין לערב דהא מקום לינה גורם וחלוקין הם בדיורין שכ״א ישן בביתו וי״ל דאפי׳ למ״ד מקום לינה גורם אע״פ שהוא עיקר מודה הוא דכי אוכלין על שלחן אחד אהני להו דאם אין עמהם דיורין אחרים בחצר שאין צריכין לערב אבל מפני שאין ישנים במקום הפסידו בשיש שם דיורין אחרים שצריכין לערב והפסידו ג״כ כשמוליכין ערובן למקום אחר דלא גרע פתא ממש למ״ד מקום לינה גורם ממקבל פרס למ״ד מקום פתא גורם דאהני להו קבלת פרס אח׳ שאם הם חלוקין בדיורין אין צריכין לערב כדמפרש בסמוך אליבא דרב וזה נר׳ לי ברור.

אמר רב יהודה כו׳. פי׳ דמתני׳ לאו באוכלין על שלחנו ממש דא״כ אע״פ שישני׳ בבתיה׳ עירוב א׳ לכלם כשמוליכין עירובן למקום אחר ולענין חצים ג״כ אין צריכין לערב אלא שנטפלין לערוב שנותן אביהם ואע״פ שיש עמכם דיורין אבל מתני׳ בשאוכלין וישנים כ״א בביתו אלא שמקבלין כ״א פרס מאביהם ואהני להו קבלת פרס למאי דקתני סיפא דמתני׳ שאם אין עמהם דיורין אחרים בחצר אין צריכין לערב וכן אם ערוב בא אצלן דערוב א׳ לכלן. וקי״ל כהאי אוקמת׳ דהכי רהטא כל הסוגיא ופי׳ קבלת פרש״י ז״ל ובתוספו׳ שמקבלין הוצאתן מבית אביהם וכן פירשו רבותי: והרמב״ם ז״ל פי׳ שאינם אוכלים על שלחנו תמיד אבל אוכלים ימים ידועים על שלחנו בשכר מלאכה שעושין לו אז בטובה כמו שהועד אצל חברו שבוע או חדש:

ת״ר מי שיש לו וכו׳ פי׳ ואע״פ שדרים בו וכדאי׳ בהדיא בפ׳ כיצד משתתפין. ואם הוא בית שער דבית נותן בעל הבית את ערובו אבל הדר בבית שער אינו נותן כלום. רב אמר כו׳ ושמואל אמר כו׳ פי׳ הר״א ז״ל אף מקום לינה גורם וה״ה דמודה במקום פתא גורם לדבריו קושיין דמתנייתא דהרועים בין לרב בין לשמואל והנכון דברים כפשוטן דלשמואל אף מקום פתא גורם לגמרי אלא דאהני ליה מאי דאהני קבלת פרס אליבא דרב כדפרישית במתני׳ וקשיין דבסמוך לרב בלחוד היא וכדאי׳ במקצת פרש״י ז״ל והלכת׳ כרב דהלכת׳ כוותיה באיסורי במאי דפליג בהדי שמואל ומיהו אפשר דמודה שמואל בדין מקבלי פרס משום מתנייתא דבסמוך:

המשנה השביעית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר האחים שאוכלין על שלחן אביהם וישנים בבתיהם צריכין עירוב לכל אחד ואחד לפיכך שכח אחד מהם ולא עירב מבטל את רשותו אימתי בזמן שמוליכין עירובן למקום אחר אבל אם עירוב בא אצלן או שאין עמהם דיורין בחצר אין צריכין לערב. זהו לשון המשנה ופי׳ הדברי׳ שבעל הבית קיים ובניו סמוכים על שלחנו אלא שבלילה הולכי׳ לשכב בבתיהם ר״ל בתוך החצר עצמה והוא שיש להם בתים מיוחדים בחצר ואמ׳ שאעפ״י שאוכלין על שלחן אביהם הואיל וחלוקים בלינותיהם צריכין לערב כל אחד ואחד ואם שכח אחד מהם ולא עירב מבטל את רשותו. ושאלו בה בגמרא שמעת מינה מקום לינה גורם שהרי אעפ״י שאוכלין על שלחן אביהם אתה מצריך עירוב לכל אחד ואחד שחלוקים בלינה. ופרשו בה במקבלי פרס מאביהם כלומר שאלו היו אוכלין על שלחן אביהם אפי׳ היו מוליכין עירובן למקום אחר או שיש עמהם דיורים אחרים בחצר אין צריכין עירוב אלא שהאב לבדו הוא הנותן את העירוב שמקום לינה לא מעלה ולא מוריד ואלו חלוקים באכילתם היו נקראים חלוקים לגמרי עד שצריכים עירוב לכל אחד ואחד אפי׳ בבא עירוב אצלם או שאין עמהם דיורין אחרים אלא משנתנו בשאוכלין כל אחד בביתו אלא שאביהם משגר להם מזונות ומתוך כך כשיש דיורים אחרים עמהם שנמצאו מזוקקים לעירוב מצד הדיורים או שמוליכין עירובם לחצר אחרת צריכין לערב כל אחד ואחד אבל מכל מקום הועילם קבלת פרס שאם אין עמהם דיורין אחרים בחצר והם אין רוצים לערב עם חצר אחרת אין אוסרין זה על זה. וכן אם עירוב בא אצלם מחצר אחרת או מבני אותה חצר אין צריכין עירוב לכל אחד מפני שהן כיחיד ולא עוד אלא שבבא עירוב אצלם אף באותה חצר אין צריכין ליתן פת כדין בית שמניחין בו עירוב אבל כשיש דיורין אחרים באותה חצר ואין נותנין עירובם בביתם של אלו הואיל ומכל מקום הוזקקו לעירוב צריכין עירוב לכל אחד ואחד וכל שהם צריכים עירוב לכל אחד ואחד אם שכח אחד מהם ולא עירב מבטל את רשותו אם לבני אותה חצר או אף לבני חצר אחרת שעירבה עמה על ידי פתח שביניהם הואיל ומבטלין מחצר לחצר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מי שיש לו בחצר חברו בית שער או אכסדרה או מרפסת הואיל ובית שער שבחצר אינו ראוי לדירה אינו אוסר ואפי׳ היה דר שם אבל בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות הרי זה אוסר עליו. ומכל מקום דוקא כשהוא דר שם וכר׳ יהודה שאמר לא אסרו אלא בית דירה [בלבד. בית דירה] סלקא דעתך כלומר שהרי בית שער אפי׳ היה דר שם אינו אוסר. אלא מקום דירה ר״ל ראוי לדירה ודר שם ואפי׳ היו לו בתים רבים בהרבה חצרות אינו אוסר אלא באותה שהוא דר בה ומעשה באחד שהיו לו חמש חצרות באושא ר״ל חמש בתים בחמש חצרות או חמש חצרות בחמש מבואות ולא אסרו אלא באותה שהיה דר שם אעפ״י שהיה משתמש באחרות לתבן ולעצים וכיוצא באלו ואין מקום דירה אלא מקום שאוכל בו. הלכה פסוקה מקום פתא גורם ולא מקום לינה גורם ואף זה דוקא כשמיוחדת לו ואין לאחרים בה תשמיש:

והא שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן מיכן מוכיח דהוה קים להו דשמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן כדכתב במפתחות התלמוד מימות האמוראים:

פיסקא מי שיצא חוץ לתחום אפי' אמה אחת לא יכנס פי' לא יכנס שיהא כבני העיר כאילו לא יצא אלב יש לו ד"א לכל רוח ויכנס ד"א לתוך תחומו ותו לא ואי קשיא כיון שיכול ליכנס ד"א בתוך התחום ברשות נימא כיון דעל על כדאמרון בריש פרקין אי פקח הוא עיי לתחומא וכיון דעל על תשובה התם דרשאי ליכנס מפני כבודו כל מה שהוא רוצה עד שימצא מקום צנוע יקרא עאל לתחומא אבל הכא שאינו רשאי ליכנוס אלא ד"א לא יקרא עאל לתחומא לדארבע אמותיו שהן כי תחתיו אינן נחשבות כלל דנימא בהו דעלא לתחומא:

כי תניא ההו' למודד כו' פי' המורה למודד שחשיכה לו ואמר שביתתי במקומי ומודד אלפים פסיעות בינונית אולי יכנוס בתחום העיר וכו אלפים אמה שלו אמה אחת חוץ לתחום לא יכניס שאפי' האלפים מוליכות אותו לתוכן אינו מותר לצאת מאלפים כדתנן ולמודד שאמרו כו' ואינו נ"ל דכיון שאפילו אם יכנסו אלפים אמותיו בתוך התחום לא יועיל לו אמאי נקט אמה חוץ לתחום אלא הכין פירושא כגון דכלות אלפים אמותיו אמה אחת חוץ לעיר לא יכנס ואע"ג דאמר ר' אלעזר ביוצא חוץ לתחום שתים יכנס התם דכבר יצא חוץ לתחום ושי לו ד"א והוא באמצען וקסבר הבלעת תחומין מילתא היא אבל הכא דלא יצא חוץ לתחומו אין לו אלא אלפים ותו לא שלא הי' מתיר ר' אליעזר לצאת חוץ לתחומו שתים אמות אל אם יצא יש לו ב' אמות סביב אבל מי שעמוד בתוך תחומו אין לו אלא אלפים אמה ותו לא ואסור לו לצאת אפילו אמה אחת יותר הילכך אם יגיעו אלפים אמותיו באמה אחת סמוך לעיר אל יכנס כת"ק דאמר לקמן מי שהחשיך חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס ואין לומר כאן לר' אליעזר הבלעת תחומי שהרי אסור לו לצאת חוץ לאלפים ור' שמעון דששרי מפני שאין המשיחות ממצין את המדות מפנ יהטועין ור' אליעזר לית ליה דר' שמעון ור' שמוען נמי עד כאן לא קא שרי אלא במי שהחשיך דלא פשע במידי אבל ביוצא מחוץ לתום כת"ק ס"ל דאפילו אמה אחת לא יכנס כיון דפשע ולא סמכי' אמשיחות ומש"ה לא פליג ברישא כך מוכחת פשטא דמתני' אבל בירושלמי גרסינן הוון בעי מימר מה דמר ר' אליעזר ביוצא הא במחשיך לא אשכח תני היא הדה היא הדה הוון בעי מימר מה דמר ר' שמעון במחשיך הא ביוצא לא אשכח תנא היא הדה האי הדה:

פיסקא האחין שאוכלין כו' בעי מני' רמב"ח מרב חסדא האב ובנו כו' קשיא לי והא מתניתין היא דאם אין דיוטין עמהם בחצר אין צריכן לערב פשיטא דכיחידים דמי ומאי איצטרך ליה למבעיא תשובה לא איצטריך ליה למבעי' הא אלא כי היכי דלימא ליה דכיחידים דחי ולאלומי בעייתי' דכיון דכיחידים דמי לא יהא מבוי שלהן ניתר בלחי וקורה ואיהו פשט ליה דאפ"ה לענין מבוי כרבים דמי:

שלא יטלטל שתי אמות בגג זה ושתי אמות בגג זה פי' ה"ה דהוי מצי לתרוצי לי' מתני במחיצות הניכרות אלא דטבא מני' תריץ לי' דה"ק כל אחד רשות לעצמו שלא יטלטל מזה לזה שכל גג עומד לעצמו ורואין אם הוא מוקף מחיצה כגון במחיצות הניכרות דאמרי' בהו גוד אסיק מחיצתא הו"K כשתי חצרות וכותל ביניהן ומטלטלין בכולו ואים אינו מוקף מחיצה שיאן שם מחיצות הניכרות הו"ל כשתי חצרות פרוצות זו לזו ואין מטלטלין בו אלא בארבע:

אמר רב יהוד' אמר שמואל לא שנו אלא שיש דיורין על זה פי'ד דאע"ג דפרוץ הקטן במלואו לגדול אמאי הקטן אסור והא בגנין השוין שרי רבנן לטלטל בכל הגג משום דאמרי' גוד אסיק מחיצתא והם הכא נימא בגג קטן דאסיק מחיצת הכותל עד למעלה ונמצא שיש מחיצה בין גג גדול לגג קטן א"ו לא מיירי מתני' אלא כגון שהגגין מוקפין מעקה גבוה י' טפחים ויש בו דיורין בזה ובזה ורגילין לעבור מזה על זה דהו"ל מחיצ' נדרסת אותו ראש הכותל המבדיל בין שני הבתים וליכא למימר בי' גוד אסיק:

אנא הכי אמרי' להן ל"ש אלא שיש מחיצה ע"ז ומחיצה ע"ז פי' דאע"ג דבמחיצות הניכרות אמרינן גוד אסיק הנ"מ כשכל הגג מוקף במחיצות הניכרות אבל הכא שמחובר הגדול עם הקטן במקצתו לא אמרי' בשארא גוד אסיק לשויי' לההוא פרוץ פיתחא דלא חשיב פיתחא עד דהוו מחיצות הניכרות לעינים:

לרב אליב' דר"מ ליטלטל מגג לחצר פי' לרב דאמר דמחיצות הניכרות דאמרינן בהו גוד אסיק כמחיצה שהוקפו לדירה דמיין א"כ דירת הגג חשובה היא לר"מ כמו דירת החצר ואמאי קאמר דלא מטלטלינין מגג לחצר דבשלמא לשמואל דאמר כמחיצות שלא הוקפו לדירה דמיין וגם לית לי' לר"מ כשם שדיורין חלוקין למטה כך הן חלוקין למעלה מש"ה לא מטלטלינן לר"מ מגג לחצר ואפי' בגג פחות מבית סאתים משום דלא הוו תשמישיהו להדדי שדירת החצר חשובה דירה. ודירת הגג אינה חשובה דירה אלא לרב הוו שוו להדדי כך נ"ל הפתרון ופתרון המורה אינו נראה לי:

ולשמואל אליבא דרבנן ליטלטל מגג לקרפף פי' כיון דאמר שמואל דאע"ג דאמרינן גוד אסיק מחיצתא לאו כמחיצות שהוקפו לדירה דמיין א"כ הגג דומה לקרפף דבשלמא לרב דאמר כמחיצות שהוקפו לדירה דמיין לא דמי אהדדי אלא לשמואל הא דמי ומהדר גזירה שמא יפחת הגג כו פי' ומשום הך גזירה אסרי' אפי' מגג שאין בו בית סאתים לקרפף שאין בו בית סאתים:

תשעה בקטנה ואחד בגדולה אין מצטרפין נ"ל דווקא להצטרף הוא דלא מצטרף שאין התשעה יוצאין ידי חובתן בצירופו אבל לצאת הוא ידי חובה שאם היו ציבור בקטנה והוא בגדולה יכול לענות עמהן קדושה וקדיש ויוצא ידי חובתו דאם אית' דאינו יוצא הכי הו"ל למימר ציבור בגדולה ויחיד בקטנה יי"ח אבל ציבור בקטנה ויחיד בגדולה אינו יוצא:

אמר ר"א המוציא תכלת בשוק לשונות פסולה פי' ר"א כשמואל ס"ל דאמר בעינן טוי' לשמה דאי כרב דאמר לא בעינן טוי' לשמה כ"ש דלא בעינן צביעה לשמה ואע"ג דתני' כר"א גם פלוגתא דרב ושמואל כתנאי אתיא ועיין מ"ש בפ' התכלת:

שותין על הגת בין בחמין בין בצונן ופטור דברי ר"מ פי' המורה ומתני' דקתני וכן בגת ר"מ האי וקאמר לא יעמוד ע"ג קרקע וישתה בגת אא"כ הכניס ראשו ורובו בגת ונ"ל דמתני' כ"ע היא דאפילו ר"א בר' צדוק דמחייב לא מחייב אלא משום דמזיגא משויא ליה קבע אבל בלא מזיגה פטור על הגת וחוץ לגת מחייב:

מתני' קולט אדם מן המזחילה למטה מי' טפחים פי' דוקא למטה מי' טפחים לא יקלוט ואע"פ שקולט מן האויר גזירה שמא יקח מתוך המזחילה דהויא רה"י כיון שהיא למעלה מי' טפחים עיין בפסקא שפירשתי בענין אחר:

והעליון כאן וכאן אסור פי' המורה דכיון שיצא העליון כולו נפל והוי בכוונה וקסבר יש בנין בכלים ואיני נ"ל דבמידי דאיכא מעשה אומן ליכא מאן דפליג דיש בנין בכלים כי פליגי במידי דליכא מעשה אומן דבקרקע הוי בנין וחייב חטאת ובכלים פליגי כדפרישית לעיל בפ' בכל מערבין גזירה שמא יתקע פי' המורה אתחתון במדינה קאי דאי אעליון ובמקדש הו"ל שבות הך חזרה גזירה משום תקיעה ואמאי מיתסר ואינו נ"ל דפשטא דברייתא לא משמע דקאי אלא אעליון ואל מיתסר אלא משום גזירה שמא יתקע שהוא מעשה אומן וחייב אף על הכלים ואע"פ שאין בעליון אלא שבות אסיר במקדש כיון דמצי אתי לידי חיוב הטאת דומיא דמונח שאסור במקדש ואעפ"י שאין בו חיוב חטאת ור' יהודא מתיר אף העליון במקדש כמו שאין בו אלא שבות והתחתון מותר אפילו במדינה שנוח הוא להחזירו וליכא למיגזר שמא יתקע ולא גזרי' תחתון אטו עליון ואלו לא הי' העליון אלא שבות לא היה מתירו ר' יהודא ושל דלת ושל בור ושל יציע לא יחזיר אפי' התחתון ואע"פ שיאן בו מעשה אומן דכל בנין כל דהו חשיב בנין בקרקע וחייב חטאת ופי' המורה בור בחפירה ודות בבנין על גבי קרקע ואינו נ"ל דהכי אמרינן בפ' המוכר את הבית תניא אחד הבור ואחד הדות בקרקע אלא שהבור בחפירה והדות בבנין ואם בנין ע"ג קרקע הוא מה צורך לומר בקרקע פשיטא דכל בתין ע"ג קרקע הוא א"ו בנין תחת הקרקע היא:

בפרש"י בד"ה ואיכא דאמרי כו' דב"ש סברי אע"פ שרשות אחת היא ודמי לה' שעירבו כו' אפילו הכי כולהו בעי לעירובי כו' עכ"ל לכאורה לא בעי לפרש להאי. לישנא דטעמא דב"ש משום מחיצה היא כתנאי דלעיל ולכך אפי' עירוב בא אצלן צריך עירוב לכ"א ואחד דא"כ אמאי קאמר חמשה שגבו את עירובן כו' כמאן דלא כחד הא איכא למימר דא"ש כב"ש אלא דהכא לא דמי לה' שגבו את עירובן כו' אלא דמחיצות גמורות חשיב להו אבל קשה דמנ"ל לתלמודא דטעמא דב"ש דאפילו דמי לה' שגבו עירובן כו' כולהו בעי לעירובי אית להו אימא משום מחיצות בעי כולהו לעירובי אבל בה' שגבו עירובן כו' אית להו לב"ש דלא בעי כולהו לעירובי וי"ל כיון דב"ה מדמו הך דהכא לה' שגבו עירובן ובעי עירוב לכ"ע כשמוליכין עירובן למקום אחר נהי דב"ש פליגי הכא משום מחיצות גבי ה' שגבו עירובן כו' לא אשכחן דפליגי עלייהו ושפיר קאמר כמאן דלא כחד ומיהו לפי זה ה"מ שפיר לפרש להאי לישנא דטעמא דב"ש משום מחיצות ואפשר לומר דמ"ד נמי משום מחיצות לא גרע מה' שגבו עירובן כו' ותו לא מידי וצ"ע:

תוס' בד"ה אבל כו' עירובן כו' וא"ת טעמא דב"ש אתא לאשמועינן כו' עכ"ל מכח הך קושיא דטעמא דב"ש אתא לאשמועינן כתב מהרש"ל לעיל להפך גירסת הספרים וכצ"ל חד אמר מחלוקת במחיצות שאין מגיעות לתקרה כו' וחד אמר מחלוקת במחיצות המגיעות כו' דהשתא כיון דאיכא מאן דאמר מקמיה דלא פליגי במחיצות המגיעות כו' אלא באינן מגיעות כו' קאמר איהו בהיפך דלא פליגי באינן מגיעות כו' אלא במגיעות כו' ולא שייך בזה טעמא דב"ש אתא לאשמועינן כך תוכן כוונת מהרש"ל אבל דוחק הוא לפי זה להפך גם לקמן גירסת הספרים דקאמר מעיקרא למ"ד במחיצות המגיעות מחלוקת תיובתא ובתר הכי קאמר למ"ד במחיצות שאינן מגיעות לתקרה מחלוקת סייעתא ועוד דהך סוגיא דפרק ר"א דמילה איכא נמי תנא מקמיה ואפ"ה פריך אתנא בתרא טעמא דב"ש אתא לאשמועינן וע"כ נראה לומר דלא שייך למפרך טעמא דב"ש אתא לאשמועינן אלא בדברי התנאים דאתו לאשמועינן דינא מה שאין כן בשמעתין לעיל ודאי דאמוראי אתו לפרושי מתניתא וטעמא דבית שמאי נמי מפרשים ולא שייך בזה טעמא דבית שמאי אתא לאשמועינן ודו"ק:

רש"י בד"ה אלא ללישנא כו' ב"ש אי לימא כו' הד"א:

תוס' בד"ה ר' יהודה כו' א"נ על שם עירו כו'. נ"ב פי' וגרסינן הסבך:

בד"ה כמאן כבית הלל כו' דמיגו דהני אסרי הנך חבורות נמי אסרי אבל לא כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה אבל. וא"ת טעמא דב"ש אתי לאשמועינן. מזה סתירה למ"ש המהרש"א (לעיל ר"ד יג) בדבריהם. והוא בכאן שכח ד"ע דשם. ומה שהקשה על המהרש"ל מפר"א דמילה. אינו כלום. דהכא ע"כ צ"ל דפליגי במחיצות המגיעות דנ"מ אליבא דב"ה אמר נמי דבאינן אף ב"ש מודו. גם למש"כ שם ליישב דברי התוס' דלעיל (יג) ממילא ל"ק גם על המהרש"ל:

תוס' ד״ה ר"י. גדיל כו'. נ"ב ר"ל עושה סבכה כמו [גיטין ז' א'] גדיל כלילא. ובאורו קולע. והכריח לתוס׳ ור״ח לפרש כן [דלא כפרש"י] מפני שלא נמצא עוד זולתו בשם תואר המעלה הזה בכל התנאים ולא ימלט שהיו הרבה חריפים כמותו:

בא"ד וסבכה. נ"ב ההיא בשני כפי"ן היא וסככה [ועי' בהגהת הב"ח]:

גמ' על מה נחלקו על מחיצות שאין מגיעות לתקרה. עיין לקמן דף עט ע"א תד"ה ש"מ:

שם אמר רב נחמן בר יצחק מתני' נמי דיקא. עיין לעיל דף מג ע"ב תד"ה יתיב. ולעיל דף יח ע"ב תד"ה מתקיף:

שם אמר ר"י אמר רב במקבלי פרס. עיין לקמן דף עט ע"ב תוס' ד"ה וע"י אשתו:

שם בית התבן. עיין לקמן דף פה ע"ב תוס' ד"ה בית התבן. ולעיל דף ע ע"א תוס' ד"ה הב"ע:

הסבר. על שם חורפיה קרי ליה הכי: להך לישנא דאמר רב נחמן מחלוקת במסיפס. אבל במחיצות מודו ב''ה תיובתא דהא בהדיא קתני דבמחיצות שרו: אלא ללישנא בתרא דקאמר דבמסיפס נמי אסרי ב''ש מי לימא דתהוי הא תיובתיה דקתני במחיצות הוא דפליגי הא במסיפס מודו: הלכה כרבי יהודה. דבמחיצות המגיעות לתקרה מודו: חדרים ממש. שלא היו מחוברין מעולם: במה דברים אמורים. דאסרי ב''ש כשהם מוליכין העירוב באחד משאר בתי החצר: אבל אם היו. שאר בני החצר מביאין פיתן לטרקלין. דברי הכל כו' והאי תנא מדקא מפליג בין מקום אחר לבא אצלן סבירא ליה טעמייהו דב''ש ובית הלל לאו במחיצות פליגי אלא אפי' לבית שמאי נמי טרקלין מחברן ואין צריך עירוב בינייהו והוו להו כחמשה שגבו את עירובן וסבירא להו דחמשה שעירבו את חצירן ובאין לערב עם חצר אחרת אם מוליכין שם את עירובן אין א' מהן שליח לכולן אלא כולן צריכין ליתן פת ואם עירוב בא בבית א' מהן כולן שוין שם והנך דטרקלין נמי כיון דרשות אחת היא להני דמו דאי לבית שמאי רשויות חלוקות הן והן לא עירבו כי עירוב בא אצלן מאי הוי: שגבו את עירובן. שדרין בחצר ועירבו את חצירן: ואיכא דאמרי כו'. ובהא פליגי דב''ש סברי אע''פ שרשות אחת היא ודמי לחמשה שעירבו ועירוב בא אצלן אפילו הכי כולהו בעי לערובי וב''ה סברי כיון דעירוב בא אצלן לא: מתני' השותפין לא גרסינן: וישנים בבתיהם. והם ואביהם ואחרים דרין בחצר אחת: שצריכין עירוב לכל אחד ואחד. אם רוצין לערב עם שאר בני החצר וטעמא מפרש בגמרא: מבטל את רשותו. צריך לבטל את רשותו: אימתי בזמן שמוליכין את עירובן. לתתו באחד מבתי שאר בני החצר דהואיל והוזקקו לעירוב אמרינן בגמרא מגו דשאר דיורין אסרי אינהו נמי אסרי וצריכין כולן ליתן פת הואיל וחלוקין דיוריהן בלינה ומקבלי פרס הן כדמוקי בגמ' שאין אוכלין בבית אביהן ממש: אבל אם היה. עירוב כל החצר בא לבית אביהן שלא הוזקקו לעירוב דאמרינן במי שהוציאוהו (לעיל דף מט.) בית שמניחין בו עירוב אין צריך ליתן את הפת והם כולם נמשכין בו: או שאין עמהן דיורין אחרים. שאין דיורין מזקיקין אותו לעירוב: אין צריכין לערב. דכיחידים הן: גמ' שמעת מינה מקום לינה גורם. דאי הוו ישנים בבית אביהן אפילו מוליכין עירובן למקום אחר לא הוו צריכין לערובי אלא אביהם ונימא תיהוי תיובתיה דרב דאמר לקמן בשמעתין מקום פיתא גורם והרי אלו אוכלין בבית אביהם וחשבינן להו חלוקין: במקבלי פרס. הוצאה מבית אביהם ואין אוכלין על שולחנו ממש:

רבי יהודה הסבר. רבינו חננאל גריס הסבך פירוש גדיל לסבכה כעין מצנפת וכובע כמו שבכים מעשה שבכה (מלכים א ז) א''נ על שם עירו דבספר יהושע (טו) כמו כן כתיב מדין וסבכה: כח דהיתרא עדיף ליה. לא שייך הכא למיפרך ליפלגו בתרוייהו כדפריך בריש ביצה (דף ב:) דהתם כדי להודיע כחן דבית הלל דאוסרין הוה ליה לאשמעי' בתרוייהו משום דכח דהיתרא עדיף דב''ש לא חשיבי ליה כ''כ דב''ש במקום ב''ה אינה משנה: אמר ר''נ אמר רב הלכה כרבי יהודה. אע''ג דאותבי' מינה לל''ק דר''נ אתיא כלישנא בתרא: אבל אם היה עירוב בא אצלן דברי הכל עירוב אחד לכולן. וא''ת טעמא דב''ש אתא לאשמעינן דלב''ה לא איצטריך דאפילו מוליכין עירובן אמר עירוב אחד לכולן וכי האי גוונא פריך במס' שבת בפ' ר''א דמילה (ד' קלה.) וי''ל דלב''ה נמי נפקא מינה דכעין חדרים ועליות דדווקא במוליכין עירובן קאמר דמודו שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה אבל בעירוב בא אצלן עירוב אחד לכולן דכעין חדרים ועליות לב''ה כמו מחיצות שאין מגיעות לתקרה לב''ש ומיהו בחדרים ועליות ממש אין נראה לחלק בין מוליכין עירובן לעירוב בא אצלן מדפשיט ליה כ''כ להש''ס דקאמר אילימא חדרים ועליות ממש פשיטא: כמאן כבית הלל. וליכא למימר דאתיא כב''ש וברייתא באין עמהם דיורין כדאוקמינן לה לקמן אבל במתניתין כשיש עמהן דיורין דמיגו דהני אסרי אהדדי הני נמי אסרי דהיכי דמי הני דיורין אי בחצר קיימי מ''מ כל הטרקלין חשיב כחדא ומטלטלין זה עם זה בכל הטרקלין בלא עירוב כשיש דיורין בחצר כמו שאין דיורין בחצר ואי בעו ביניהם עירוב כשיש עמהן דיורין בחצר הכי נמי ליבעי כשאין עמהן דיורין דמה ענין דיורין בחצר לגבי הטרקלין ומיהו ה''מ למימר כגון שיש בטרקלין דמתניתין חדרים ועליות גמורין שאין להם פתח בחצר אלא יוצאין דרך טרקלין דמיגו דהני אסרי הנך ה' חבורות נמי אסרי אבל לא משמע ליה לאוקמי מתניתין בהכי ועוד דדילמא בהא הוו מודו ב''ה: במקבלי פרס שנו. ואע''פ דמקום פיתא ולינה בבתיהם אהני מה שאוכלים משל אביהם דאם היה עירוב בא אצלם או שאין עמהם דיורין אין צריכין לערב: מי שיש לו בית שער אינו אוסר עליו. אע''פ שדרין בו כדתנן לקמן בפרק כיצד משתתפין (דף פה:) ואם תאמר אי בבית שער דבית תיפוק ליה משום בית דאסר על בני החצר אע''פ שאין דרין בו מידי דהוה אבית התבן וי''ל כגון שנתן בעל הבית עירובו וקמ''ל דהדר בבית שער לא בעי לערב דלא אסר:

דף עב - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד