עירובין עג ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עג - א

רב אמר:

מקום פיתא [אכילה].

ושמואל אמר: מקום לינה.

מיתיבי לרב דאמר מקום פיתא גורם:

דתניא: הרועין בשדות שמחוץ לעיר, והקייצין [שומרי תאנים השטוחים ליבשם] שמחוץ לעיר, והבורגנין [שומרי העיר], ושומרי פירות שמחוץ לעיר - בזמן שדרכן ללין בעיר, הרי הן כאנשי העיר לענין תחום שבת, שכל העיר חשובה להם כארבע אמות, ויש להם מן העיר אלפים אמה לכל רוח.

אבל בזמן שדרכן ללין בשדה - יש להם ממקום לינתם אלפים אמה לכל רוח.

הרי חזינן, שאף על גב שאוכלים הם בעיר, הולכים אחר מקום לינתם, ולא אחר מקום פיתא, ודלא כרב?! ומשנינן: התם, אנן סהדי, דאי ממטו להו ריפתא התם [שאילו היו מביאים להם פת לשדה במקום לינתם] - טפי ניחא להו [היה עדיף להם שיהיה שם מקום אכילתם לפי שהוא גם מקום לינתם.

אמר רב יוסף לאחר שחלה ושכח תלמודו: לא שמיע לי הא שמעתא דרב, דאמר מקום פיתא גורם.

אמר ליה אביי: את אמרת ניהלן לשמעתא דרב, ואהא אמרת ניהלן:

על זה ששנינו במשנתנו: האחין שהיו אוכלין על שלחן אביהן וישנים בבתיהן - צריכין עירוב לכל אחד ואחד.

ואמרינן לך [כדאמרן בגמרא לעיל]: שמע מינה מקום לינה גורם ולהכי צריך עירוב לכל אחד ואחד, שהרי בלינתם נפרדים הם.

ואמרת לן עלה: אמר רב יהודה אמר רב: לא מיירי באוכלין כאחד בבית אביהן, אלא במקבלי פרס שנו.

אבל בעלמא, מקום פיתא גורם [וכמו שדחינו בגמרא לעיל].

תנו רבנן: מי שיש לו חמש נשים, שיש לכל אחת דירה בחצר ומקבלות פרס [הוצאות האוכל] מבעליהן, וחמשה [או חמשה] עבדים מקבלין פרס מרביהן. פליגי בה רבי יהודה בן בתירא, ורבי יהודה בן בבא, אם צריך עירוב לכל אחד ואחד.

רבי יהודה בן בתירא מתיר - אינו מצריך עירוב לכל אחד - בנשים.

ואוסר בעבדים.

מפני שהנשים נגררות אחר בעליהן, שמקבלות פרס ממנו, שהן כמותו כגופו, וגם נגררות זו עם זו שלא לאסור זו על זו, שהבעל מצרפן.

אבל עבדים לא שייכי כולי האי בתר אדון, ולא זה עם זה [ריטב"א, וראה עוד שם].

רבי יהודה בן בבא איפכא סבירא ליה, והרי הוא מתיר בעבדים ואוסר בנשים, דעבדים כביתו הן, מה שאין כן בנשים [ריטב"א].

אמר רב: מאי טעמא דרבי יהודה בן בבא?

דכתיב: ודניאל בתרע מלכא [יושב בשער המלך].

הרי, שאף על פי שלא היה יושב כל היום בשער, עשה אותו הכתוב כמי שיושב שם, כיון שמקבל פרס ממנו, והוא משרתו ועבדו [ריטב"א בהבנת רש"י].

פשיטא לן: בן אצל אביו דינו לענין עירוב כדאמרן במשנתנו.

אשה אצל בעלה, ועבד אצל רבו, פשיטא לן נמי, דלענין עירוב הוי פלוגתא דרבי יהודה בן בתירא ורבי יהודה בן בבא, וכמו שנתבאר בגמרא לעיל.

ומיבעי לן: תלמיד שדר אצל רבו בחצר אחת בבית נפרד, ומקבל פרס מרבו - מאי?

תא שמע: דרב, כשהיה תלמיד בי רבי חייא דודו, אמר: אין אנו צריכין לערב. שהרי אנו סומכין על שולחנו של רבי חייא!

ורבי חייא כשהיה תלמיד בי רבי, אמר: אין אנו צריכין לערב, שהרי אנו סומכין על שולחנו של רבי!

בעא מיניה אביי מרבה:

חמשה שהיו דרין בחצר אחח, שגבו את עירובן, ובאים לערב עם חצר אחרת, כשהן מוליכין את עירובן למקום אחר, כלומר: כשעושין עירוב משותף עם חצר אחרת ומניחין אותו בחצר האחרת - האם עירוב אחד לכולן.

או צריכין עירוב לכל אחד ואחד? ^[76]

אמר ליה רבה לאביי: עירוב אחד לכולן.

ותמהינן ממשנתנו: והא אחין, דכי חמשה שגבו את עירובן דמו, דהא חזינן במתניתין שאם אין עמהן דיורין אחרים אין אוסרים זה על זה, הרי שחשובים הם כאילו גבו עירוב ביניהם. ומכל מקום קתני במתניתין: צריכין עירוב לכל אחד ואחד אם מוליכין עירובן למקום אחר.

וקא סלקא דעתין השתא, דהא דקתני במתניתין "מוליכין את עירובן למקום אחר" היינו כשאין עמהם דיורין אחרים, ומוליכין עירוב לחצר אחרת.

ועל כרחך, שאף בחמשה שגבו, כשמוליכין למקום אחר צריך עירוב לכל אחד ואחד, ותיקשי לרבה דאמר: עירוב אחד לכולן!

ודחינן: הכא במאי עסקינן, כגון דאיכא דיורין אחרין בהדייהו באותה חצר, ומוליכין עירוב לחצר אחרת, או אפילו עירבו עם אותם דיירים ומוליכין את העירוב לבית של דייר אחר שבחצר.

וכיון שכן, אין ללמוד מכאן לנידון דידן.

דשאני הכא, דמגו דהני [הדיורין האחרים] אסרי, וצריכים ליתן עירוב, הני [חמשת האחין] נמי אסרי.

אבל אם אין עמהם דיורין אחרים, ובאים ליתן עירוב במקום אחר ממש, אין צריכין עירוב לכל אחד, אלא עירוב אחד לכולן.

הכי נמי מסתברא דטעמא דמתניתין משום מגו הוא:

דקתני בסיפא דמתניתין: אימתי - צריכין עירוב לכל אחד ואחד - בזמן שמוליכין את עירובן במקום אחר.

אבל אם היה עירובן בא אצלם.

או שאין דיורין עמהן בחצר - אין צריכין לערב.

הרי שיש חילוק בין היכא דאיכא דיורין אחרים דאמרינן "מגו דהני אסרי הני נמי אסרי", לבין ליכא דיורין אחרים.

ומסקינן: שמע מינה [וראה בריטב"א שתמה, מאי "הכי נמי מסתברא" דקאמרינן, והרי מוכרח הוא, ראה שם].

בעא מיניה רב חייא בר אבין מרב ששת: בני בי רב [בני ישיבה] דאכלי נהמא בבאגא [שאוכלים פיתם באכסניא שבבקעה], ואתו ובייתי בבי רב [ובאים לישון בבית המדרש].

כי משחינן כשמודדים להו תחומא, האם מבי רב משחינן להו, או מבאגא משחינן להו [כשמודדים להם תחום שבת, האם מבית המדרש מודדים להם, כיון שישנים שם, או מהבקעה שאוכלים שם מודדים להם תחום שבת]?

אמר ליה רב ששת: משחינן מבי רב [מודדים מבית המדרש] לפי שהוא מקום לינתם!

ומקשי ליה רב חייא בר אבין: והרי מי שבא לצאת חוץ לתחום ונותן את עירובו [עירוב אוכל, לשם תחומין] בתוך אלפים אמה, ואתי וביית בביתיה [וחוזר לישון בביתו] דמשחינן ליה תחומא מעירוביה [הרי מודדין ממקום הנחת העירוב].

וחזינן שהולכים אחר מקום פיתא, ולא אחר מקום לינה?! אמר ליה רב ששת [ב"ח]: בההוא [בהנחת עירוב] אנן סהדי מהו עיקר מקומם, ובהדא [ובלינתם בבית המדרש] אנן סהדי מהו עיקר מקומם, וכדמפרש ואזיל.

בההוא - אנן סהדי, דאי מיתדר ליה התם טפי ניחא ליה [שאם היה יכול לישון במקום שנתן את עירובו, היה יותר ניחא ליה], שהרי לשם כך נתן שם עירוב, כי רצונו לילך משם לאותו רוח שנתן את העירוב.

ובהדא - אנן סהדי, דאי מייתו להו ריפתא לבי רב, ניחא להו טפי [שאם היו מביאים להם פת לבית המדרש יותר היה ניחא להו], שאז לא היו צריכים ללכת אל הבקעה. שהרי אינם הולכים לבקעה אלא משום ששם יש להם "אושפיזא" המספקת להם את אכלם. ^[77]

קיימא לן שאם היו שתי חצרות, זו לפנים מזו, והיה פתח ביניהן, ודרכם של בני החצר הפנימית לצאת אל רשות הרבים היא דרך החצר החיצונה - הרי אם היו דיירים רבים בחצר הפנימית ולא עירבו ביניהם, והם אסורים בטלטול בחצרם, הם אוסרים בדריסתם בחצר החיצונה את בני החיצונה בטלטול בחצר החיצונה.

אבל אם היה רק דייר יחיד בפנימית, שמותר הוא בטלטול במקומו, הוא אינו אוסר בדריסתו את הטלטול לבני החיצונה, וכמבואר במשנה לקמן דף עה א שרגל המותרת במקומה אינה אוסרת בדריסתה שלא במקומה. [וכן לעיל דף סו ב]. ולכן יש מקום להסתפק: בעי רמי בר חמא מרב חסדא: אב ובנו הדרים בחצר הפנימית, ואוכלין כל אחד בבית אחר, אלא שהבן מקבל פרס מאביו [תוספות, ריטב"א].

או הרב ותלמידו הדרים בחצר הפנימית.

כיצד הוא דינם? האם כרבים הדרים בפנימית דמו, ואוסרים בדריסתם על החיצונה.

או כיחידים בפנימית דמו, ואין אוסרין?

והך בעיא תליא בבעיא אחריתי [ריטב"א]:

האם צריכין האב ובנו או הרב ותלמידו עירוב ביניהם [כשאין עמהם דיירים אחרים], וממילא כרבים דמו, ואוסרין על החיצונה אם לא עירבו, כדין רגל האסורה האוסרת בדריסתה שלא במקומה.

או אין צריכין עירוב ביניהם, וכיחידים דמו. ^[78]

ועוד מיבעי ליה: כיון שמבוי הפרוץ לרשות הרבים אינו ניתר בלחי וקורה להתיר לטלטל בו אלא אם כן היו פתוחים אל המבוי שתי חצרות של שני בתים, איכא למיבעי:

האם אב ובנו, או הרב ותלמידו, נחשבים חצרותיהם כחצירות חלוקות, ולכן מבוי שלהן ניתר בלחי וקורה.

או שחצרותיהם נחשבות כחצר אחת ולכן אין המבוי שלהם ניתר בלחי וקורה. אלא צריך ליתן בפתחו פסים ברוחב ארבעה טפחים, כדין חצר, כדי להתיר את הטלטול במבואם.

אמר ליה רב חסדא, תניתוה לשתי האיבעיות:

א. אב ובנו הרב ותלמידו, בזמן שאין עמהן דיורין אחרים, הרי הן כיחידים, ואין צריכין לערב.

ואם כן, אם הם גרים בחצר פנימית, הרי הם רגל המותרת במקומה, ואין הם אוסרין בדריסתם על החיצונה.

אבל אם יש עמהם דיורין אחרים, מגו דהני אסרי הני נמי אסרי, וכדאמרינן לעיל.

ב. ובכל זאת - מבוי שלהן ניתר בלחי וקורה!

שהן נחשבות לשתי חצירות הפתוחות למבוי ביחס לתיקון מבוי, על אף שביחס לעירובי חצירות אין הם צריכים לערב ביניהם. ^[79]

מתניתין:

חמש חצירות פתוחות זו לזו, ופתוחות למבוי:

א. עירבו בחצירות - בין עירוב לכל חצר בעצמה, בין עירוב משותף לכל החצרות דרך פתח שביניהם, כדי לטלטל מזו לזו - אבל לא נשתתפו במבוי כדי להוציא מן החצרות למבוי - אין סומכין על עירוב החצירות במקום שצריך שיתוף מבואות, ומותרין לטלטל רק בחצירות, ואסורין לטלטל במבוי.

הערות

^[76] וכתב רש"י: לא שמיע ליה ברייתא שבענין זה, לעיל דף עב ב, או דמיבעי ליה האיך הלכה.

^[77] והיינו, שאין הולכין לא אחר מקום לינה ולא אחר מקום פת, אלא הולכים אחר אותו מקום שאנו יודעים שהיה ניחא לו שיהיה מקום פתו או מקום לינתו, ריטב"א.

^[78] וביארו תוספות: אף שהדבר מפורש במשנתנו, מספקא ליה אם המשנה מיירי באוכלין ממש על שולחן אביהם, או אף במקבלי פרס מאביהן.

^[79] ועיין ברש"ש שתיקן את לשון רש"י בד"ה מבוי, וכך צריך לקרותו: ואע"ג שאין צריכים לערב עירובי חצירות, מכל מקום פתוחות הן למבוי.

מקום שהוא אוכל את פיתא [פת], ושמואל אמר: מקום לינה.

מיתיבי [מקשים] על דברי רב: הרועים, והקייצין (שומרי התאנים השטוחות בשדה) והבורגנין (היושבים בסוכות משמר קטנות) ושומרי פירות, בזמן שדרכן ללין בעיר ששם גם מקום אכילתם — הרי הן כאנשי העיר, ומודדים תחומם מהעיר, אף על פי שנכנסה השבת בהיותם בשדה. בזמן שדרכן ללין בשדה, אף על פי שאוכלים בעיר — יש להם אלפים לכל רוח ממקום לינתם בלבד, וקשה לשיטת רב!

ומתרצים: התם [שם] לענין המצויים בשדה אנן סהדי דאי ממטו להו ריפתא התם, טפי ניחא להו [אנו עדים, הכל מבינים, שאם היו מביאים להם אוכל לשם למקום לינתם, היה נוח להם יותר] אך עקרונית הכל תלוי במקום בו חפץ האדם לאכול ולא במקום לינה.

אמר רב יוסף: לא שמיע לי הא שמעתא [שמעתי הלכה זו] של רב, שחלה רב יוסף ושכח תלמודו. אמר ליה [לו] הזכירו אביי תלמידו: את [אתה] אמרת אותה ניהלן [לנו], ואהא [ועל דבר זה] אמרת אותה ניהלן [לנו]: האחין שהיו אוכלין על שלחן אביהן, וישנים בבתיהן — צריכין עירוב לכל אחד ואחד. ואמרינן [ואמרנו] לך: שמע מינה [למד מכאן] שמקום לינה גורם, ועל פיו קובעים מקום שביתתו של אדם. ואמרת לן עלה [לנו עליה, על כך] אמר רב יהודה אמר רב: במקבלי פרס שנו שאינם אוכלים אצל אביהם אלא בביתם ורק מתפרנסים ממה שהוא נותן להם, ובמובן זה קרויים הם אוכלי שולחנו.

א תנו רבנן [שנו חכמים] מי שיש לו חמש נשים מקבלות פרס מבעליהן, וכל אחת גרה בבית מיוחד בחצר. וכן חמשה עבדים מקבלין פרס מרביהן, שיש לכולם מקום דיור מיוחד בחצר. ר' יהודה בן בתירא מתיר בנשים, שאינן צריכות לערב לחוד ונחשבות כדרות עם בעליהן. ואוסר בעבדים, שאינם קשורים באדוניהם, וכיון שהם מתגוררים בבתים נפרדים, כל אחד מהם הריהו דייר לעצמו.

ר' יהודה בן בבא מתיר בעבדים, שלדעתו העבד נמשך בעל כרחו אחר רבו. ואוסר בנשים, שכל אשה חשובה היא לעצמה ואינה תלויה עד כדי כך בבעלה.

אמר רב: מאי טעמא [מה טעמו] של ר' יהודה בן בבא, שכן נאמר "ודניאל בתרע מלכא" [בשער המלך] (דניאל ב, מט) (ושם הכוונה לא למקומו ממש, אלא לתפקידו) לומר לנו: בכל מקום שנמצא בו דניאל, הריהו כבשער המלך, משמע שהעבד נמשך אחרי אדוניו.

ומעתה מבררים צדדים שונים בנושא זה, ותחילה מסכמים את הידוע כבר: פשיטא [פשוט], בן אצל אביו, כדאמרן [כפי שאמרנו] במשנה. אשה אצל בעלה ועבד אצל רבו, פלוגתא [מחלוקת] בין ר' יהודה בן בתירא ור' יהודה בן בבא. אולם תלמיד אצל רבו המקבל מרבו את הספקת צרכיו ודר עמו בחצר, מאי [מה דינו] לגבי קביעות מקומו לענין עירוב?

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה, דרב כאשר היה בי [בבית מדרשו] של ר' חייא אמר: אין אנו צריכין לערב, שהרי אנו סומכין על שלחנו של ר' חייא. וכן ר' חייא עצמו כשהיה בי [בבית מדרשו] של רבי אמר: אין אנו צריכין לערב, שהרי אנו סומכין על שלחנו של רבי.

ב בעא מיניה [שאל ממנו] אביי מרבה: חמשה שגבו את עירובן, כשמוליכין את עירובן למקום אחר שרוצים לערב חצר זו עם חצר אחרת, האם עירוב אחד לכולן, או צריכין להביא עירוב לכל אחד ואחד? אמר ליה [לו] רבה: עירוב אחד לכולן.

אמר לו אביי: והא [והרי] האחין שבמשנתנו, דכי גבו דמו [שכמי שהיו גובים את העירוב נחשבים], וקתני [ובכל זאת שנינו]: צריכין עירוב לכל אחד ואחד! ענה לו רבה: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון דאיכא דיורין בהדייהו [שיש דיירים עימם], שלא היו האב והבנים לבדם בחצר זו, ודרו בה גם זרים. דמגו דהני אסרי, הני נמי אסרי [שמכיון שאלה הדיירים אוסרים על האחים, אלה האחים עצמם גם כן אוסרים האחד על השני].

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] דקתני [שכן שנינו]: אימתי — בזמן שמוליכין את עירובן במקום אחר, אבל אם היה עירובן בא אצלם, או שאין דיורין עמהן בחצר — אין צריכין לערב, שמע מינה [למד מכאן] שבתחילה מדובר רק כשהיו דיורים עימם.

ג בעא מיניה [שאל ממנו] רב חייא בר אבין מרב ששת: בני בי [תלמידי בית מדרשו] של רב, דאכלי נהמא בבאגא, ואתו ובייתי בבי [האוכלים לחם בביתם שבבקעה, ובאים ולנים בבית] רב, כי משחינן להו תחומא [כאשר מודדים אנו להם את תחום השבת], מבי [מבית] רב מקום לינתם משחינן להו [מודדים להם] או מבאגא משחינן להו [מהבקעה מקום אכילתם מודדים להם]? אמר ליה [לו]: משחינן מבי [מודדים להם מבית] רב.

הקשה לו: והרי הנותן את עירובו שהוא מקום סעודה בתוך אלפים אמה, ואחר כך אתי וביית בביתיה, דמשחינן ליה תחומא מעירוביה [והולך ולן בביתו, שמודדים לו תחום מעירובו], משמע שמקום האכילה הוא הקובע ולא מקום הלינה!

ומשיבים: במקרה ההוא, אנן סהדי [אנו עדים]. ובהדא, אנן סהדי [ובמקרה זה, אנו עדים] שאנו יכולים לקבוע מהו עיקר מקום שביתתו של כל אחד מאלה. במקרה ההוא של המניח עירובו אנן סהדי [אנו עדים] — דאי מיתדר ליה התם ניחא ליה [שאילו היה יכול לדור שם במקום עירובו היה נוח לו] שאם היה יכול ללון שם, היה עושה זאת. שהרי רצונו ללכת למחרת מאותו מקום והלאה. ובהדא אנן סהדי [ובזה, בעניננו אנו עדים, ברור לנו] דאי מייתו להו ריפתא לבי רב, ניחא להו טפי [שאם היו מביאים אוכל לבית הרב ויוכלו לאכול שם, היה נוח להם יותר], ולכן זהו עיקר מקומם.

ד בעי [שאל] רמי בר חמא מרב חסדא: אב ובנו, הרב ותלמידו, האם כרבים דמו [נחשבים] או כיחידים דמו [נחשבים]? ופרטי השאלה למעשה: אם היו גרים בשתי חצירות, האחת פנימית לחבירתה, האם נחשבים הם כרבים וצריכין עירוב כדי שלא תאסור רגלם את הטלטול בחיצונה, או שמא נחשבים כיחידים שאין רגלם אוסרת את החיצונה ולכך אין צריכין עירוב? מבוי שלהן ניתר בלחי וקורה כמבוי שיש בו דיורים אחדים, או אין ניתר בלחי וקורה?

אמר ליה [לו] רב חסדא: תניתוה [שניתם כבר כעין זה], "אב ובנו, הרב ותלמידו, בזמן שאין עמהן דיורין — הרי הן כיחידים, ואין צריכין לערב, ומבוי שלהן ניתר בלחי וקורה בלא שיתוף".

ה משנה היו חמש חצירות פתוחות זו לזו ופתוחות כולן גם למבוי, אם עירבו בני החצירות בחצירות ולא נשתתפו אלה עם אלה במבוי — מותרין לטלטל בחצירות ואולם אסורין במבוי, שהעירוב שעשו אינו יכול לבוא גם במקום שיתוף במבוי,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The place where he eats his bread, and Shmuel said: His place of sleep.

The Gemara raises an objection to Rav’s opinion from a baraita: With regard to shepherds; fig watchmen, who guard figs spread out in the field; guardsmen who sit in small guardhouses; and produce watchmen; when they customarily sleep in the city in addition to eating there, they are like the residents of the city with regard to their Shabbat limit, even though they were in the field when Shabbat began. However, when they customarily sleep in the field, even though they eat in the town, they have only two thousand cubits in each direction from the places where they sleep. This seems to contradict the opinion of Rav, who maintains that a person’s place of dwelling is determined by where he eats, not by where he sleeps.

The Gemara answers: There, in the case of the people in the field, we are witnesses, i.e., it is clearly evident, that if people would bring them bread there, to the place where they sleep, it would be more convenient for them. Fundamentally, however, a person’s dwelling place is determined by where he eats, rather than where he sleeps.

Rav Yosef said: I have not heard this halakha stated by Rav. An illness had caused Rav Yosef to forget his studies. His student, Abaye, said to him: You yourself said it to us, and it was with regard to this that you said it to us: With regard to brothers who were eating at their father’s table and sleeping in their own houses in the same courtyard, a separate contribution to the eiruv is required for each and every one of them. And we said to you: Can one learn from here that a person’s place of sleep determines the location of his Shabbat residence? And you said to us in this regard that Rav Yehuda said that Rav said: They taught this mishna with regard to brothers who receive a portion from their father and are therefore considered as though they eat at his table, whereas in actual fact they eat their meals in their own homes.

The Sages taught in a baraita: With regard to one who has five wives who receive a portion from their husband while each living in her own quarters in the courtyard, and five slaves who receive a portion from their master while living in their own lodgings in the courtyard, Rabbi Yehuda ben Beteira permits in the case of the wives, i.e., they do not each have to contribute separately to the eiruv, as they are all considered to be residing with their husband. And he prohibits in the case of the slaves, meaning that he holds that as they live in separate houses, each is considered as residing on his own.

Rabbi Yehuda ben Bava permits in the case of the slaves, as a slave necessarily follows his master, and he prohibits in the case of the wives, as each woman is significant in her own right, and is not totally dependent on her husband.

Rav said: What is the rationale for the opinion of Rabbi Yehuda ben Bava? As it is written: “But Daniel was in the gate of the king” (Daniel 2:49). The verse refers to Daniel’s function rather than to an actual location, indicating that wherever Daniel went, it was as though he was in the king’s gate. The same applies to any slave vis-à-vis his master.

The Gemara proceeds to clarify various aspects of this issue, starting with a summary of what has already been stated. The halakha is obvious in the case of a son with his father, as we stated it above the mishna. A wife with her husband and a slave with his master are subject to the dispute between Rabbi Yehuda ben Beteira and Rabbi Yehuda ben Bava. With regard to a student who lives with his master in the same courtyard and receives his sustenance from him, what is his status with regard to eiruv?

Come and hear a resolution to this question: As Rav, when he was in the school of Rabbi Ḥiyya, said: We do not need to establish an eiruv, as we are dependent upon the table of Rabbi Ḥiyya. And similarly, Rabbi Ḥiyya himself, when he was in the school of Rabbi Yehuda HaNasi, said: We do not need to establish an eiruv, as we are dependent upon the table of Rabbi Yehuda HaNasi.

Abaye raised a dilemma before Rabba: With regard to five people who live in the same courtyard and collected their eiruv, when they take their eiruv elsewhere in order to merge their courtyard with a different one, is one contribution to the eiruv sufficient for all of them, or do they need a separate contribution to the eiruv for each and every one of them? Rabba said to him: One contribution to the eiruv suffices for all of them.

Abaye asked: But in the case of brothers, who are comparable to people who collected their eiruv, the mishna nonetheless teaches: They require a separate eiruv for each and every one of them. Rabba responded: With what are we dealing here? We are dealing with a case where there are other residents, in addition to the father and his sons, living with them. In that case, since these additional residents render carrying in the same courtyard prohibited unless they join in an eiruv, those brothers also render it prohibited for one another to carry in the other courtyard unless each of them contributes to the eiruv.

The Gemara comments: So too, it is reasonable to understand, as the mishna teaches: When do they state this halakha? When they bring their eiruv elsewhere in the courtyard. But if their eiruv was coming to them, or if there are no other residents with them in the courtyard, they do not need to establish an eiruv, as they are considered like a single individual living in a courtyard. Learn from this that the preceding ruling refers to a situation where they shared the courtyard with other residents.

The Gemara addresses a similar issue with regard to a joining of Shabbat boundaries: Rav Ḥiyya bar Avin raised a dilemma before Rav Sheshet: With regard to students in their master’s house who eat their bread in their houses in the field [baga] and then come and sleep in their master’s house, when we measure their Shabbat limit for them, do we measure it for them from their master’s house, where they sleep, or do we measure it for them from the field, where they eat? He said to him: We measure it from their master’s house.

Rav Ḥiyya bar Avin asked: But in the case of one who deposits his eiruv, which establishes the location of his meal, within two thousand cubits, and then goes back and sleeps in his house, we measure his Shabbat limit from his eiruv. This implies that the determining factor is where he eats, rather than where he sleeps.

The Gemara answers: In that case we are witnesses, and in this case we are witnesses, i.e., in both cases the person’s intentions regarding his place of residence are clearly evident. In that case, where the person deposits his eiruv, we are witnesses that if he could reside there, at the site of his eiruv, it would be better for him, i.e., if he could spend the night there he would do so, since he wishes to continue from that place onward on the following day. And in this case of the students in their master’s house, we are witnesses that if people would bring them bread in their master’s house, enabling them to eat there, it would be better for them. Consequently, it is considered their place of residence.

Rami bar Ḥama raised a dilemma before Rav Ḥisda: With regard to a father and his son, or a master and his student, are they considered as many people or as individuals? The practical import of the question is as follows: If they lived together in a courtyard that was within another courtyard, are they considered as many people, who require an eiruv in order to render it permitted to carry in the outer courtyard, or do they not require an eiruv, as they are treated as an individual, who does not render carrying in the outer courtyard prohibited? Is their alleyway rendered permitted for carrying through a side post and a cross beam, like one that has multiple residents, or is it not rendered permitted for carrying through a side post and a cross beam?

Rav Ḥisda said to him: You have already learned this in the following baraita: With regard to a father and his son or a master and his student, when there are no other residents with them, they are considered like individuals, and they do not need to establish an eiruv, and their alleyway becomes permitted for carrying through a side post and a cross beam without a merging of alleyways.

MISHNA: If five courtyards open into one another and also open into an alleyway, the following distinctions apply: If the residents of the courtyard established an eiruv in the courtyards and did not merge the courtyards that open into the alleyway, they are permitted to carry in the courtyards and they are prohibited to carry in the alleyway. The eiruv they established cannot also serve as a merging of the courtyards that open into the alleyway.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מאי מקום בית דירה רב אמר מקום פיתא ושמואל אמר מקום לינה ומותבינן לרב מהא הרועין והקייצין והבורגנין. פי' שומרי הקייצות או שומרי הבורגנין ושומרי פירות תלושין בזמן שדרכן ללון בעיר הרי הן כאנשי העיר ויש להן אלפים אמה לכל רוח.

דרכן ללון בשדה אין להן אלא אלפים אמה בלבד. פי' ממקום שקנו בו שביתה. ואפילו מדתן כלה בעיר אין להן אלא אלפים אמה בלבד ש"מ מקום לינה גורם. ודחי רב שאני התם אנן סהדי כלומר ברי לן דאי הוו ממטי להו ריפתא התם בשדה התם ניחא להו למיכרך ריפתא הלכך כאלו מקום פיתא דידהו התם בשדה היא.

ת"ר מי שיש לו [חמש] נשים מקבלות פרס מבעליהן ושוכנות במקום אחד מקום פיתה ומקום לינה. וכן ה' עבדים מקבלי פרס. ר' יהודה בן בתירה מתיר בנשים שיוצאות בעירוב בעליהן ואין צריכות הן עירוב כל אחת ואחת. ואוסר בעבדים. והיה מצריכם עירוב כל אחד ואחד.

ר' יהודה בן בבא מתיר בעבדים ואוסר בנשים אמר רב מ"ט דר' יהודה בן בבא דמתיר בעבדים ואוסר בנשי' משום (דמשכינים) [דשוכנים] על פתח אדוניהם וכאלו מקום אכילתם ומקום שינה שלהם שם.

וסימן ודניאל בתרע מלכא כלומר דניאל בשער המלך מקבל פרס היה ופיתה ולינה בביתיה הוה וכתיב ביה ודניאל בתרע מלכא כלומר כאלו שכונתו בשער המלך היא וסימן בבא שער ותרע שער. מאן תני תרע ר' יהודה בן בבא ששמו שער כי היכי דלא תתחלק מי הוא המתיר בעבדים בין ר' יהודה בן בתירה ובין ר' יהודה בן בבא. תרע. מי ששמו שער סמך על השער וא' דניאל בתרע מלכא. וסוגיין דשמעתין כרב וכיון דאוקימנא בן אצל אביו [דמתניתין] במקבל פרס [שנו] אמרינן תלמיד אצל רבו יוצא בעירוב רבו או לא ואסיקנא רב בבית ר' חייא ור' חייא בבית רבי הא אמרי אין צריכין לערב שהרי אנו סמוכין על שלחנו:

בעא מיניה אביי מרבה ה' שגבו עירובן כשמוליכין עירובן למקום אחד אחד מוליך ע"י כולן או כל אחד ואחד מוליך ע"י עצמו ופשט ליה אחד מוליך ע"י כולן ואקשינן עליה והא אחין כמו שגבו דמו. מדקתני סיפא אם אין עמהן דיורין אין צריכין לערב כלומר הן בלא עירוב מותרין כמו אחרים שעירבו וגיבו את עירובן וקתני צריכין עירוב לכל אחד ומשני התם גבי אחין כגון דאיכא אחריני בהדייהו מגו דהני אסרי אהני הני נמי אסרי אהני הכי נמי מסתברא דאיכא אחריני התם דשמעינן להא מסיפא דמתני' דאחין דקתני סיפא אימתי בזמן שמוליכין את עירובן למקום אחד כו' בעו מיניה מרב ששת בני בי רב דאכלי בבגא פי' בשדה ולנין בי רב מאון מודדין להן התחום. ממקום פיתה או ממקום לינה ופשט להו מבי רב שהוא ממקום לינה ואקשינן עליה והא הנותן עירובו במקום אחד ולא אזיל נכרי התם ונותנין לו מדת התחום ממקום עירובו אע"ג דלא לן שם. ושני להו רב ששת כשיטתיה דרב לעילא התם גבי נותן עירובו אנן סהדי דאי מתדר ליה התם ניחא ליה וכאילו מקום לינה לשם הוא. הכא בבני בי רב אנן סהדי דאי איכא דמייתי להו ריפתא הכא ניחא להו שנמצא כאלו מקום פיתה ומקום לינה במקום אחד הוא ואסיקנא האב ובנו הרב ותלמידו בזמן שאין עמהן דיורין הרי הן כיחידים ואין צריכין לערב ומבוי שלהן ניתר בלחי וקורה שהרי בתים וחצרות פתוחות לתוכו:

ר' יהודה בן בתירא מתיר בנשים ואוסר בעבדים. פירוש: אפילו אין דיורין עמהם בחצר, דמה שהתיר באחין אסר בעבדים שאפילו הן בעצמן אוסרין זה על זה ואוסרין על האדון. ר' יהודה בן בבא אוסר בנשים ומתיר בעבדים. ופירש הראב"ד ז"ל: דטעמא דר' יהודה בן בתירא משום דנשים הן כאחת יותר, משום דחליצתה של זו או יבומה של זו פוטרת חברתה מה שאין שייך בעבדים. וטעמא דר' יהודה בן בבא משום דעבדים ככיסו הן מה שאין כן בנשים.

אמר רב מאי טעמא דר' יהודה בן בבא דכתיב ודניאל בתרע מלכא. לומר שאע"פ שלא היה יושב כל היום בשער המלך, היה עושה אותו כאילו יושב שם ומשם הוא נחשב כיון שמקבל פרס מבית המלך. ופירשו ז"ל דחדא דאית ביה תרתי קא מייתי, דמכאן ראיה שהעבד אצל רבו כאחד נחשב, ועוד סימן לדברי מי הוא בעל השמועה שמתיר בעבדים תרע מלכא תרע הוא תרגומו של שער ובבא גם כן היינו שער, ולומר דר' יהודה בן בבא הוא שמביא ראיה מתרע מלכא.
ולענין פסק הלכה: קיימא לן כר' יהודה בן בבא, דהא משמע דרב קאי כוותיה מדפריש טעמיה. והתימא מדברי הרב ר' משה שפסק (בפ"ד מהל' עירובין ה"ו) כדברי שניהם להקל. ותלמיד אצל רבו אסיקנא שהוא כבן אצל אביו [שדעת התלמיד קרובה אצל רבו כבן אצל אביו] ותלמידי החכמים נקראים בניהם כמו בני הנביאים.

הא דבעא מיניה אביי מרבה חמשה שגבו את עירובן כשהן מוליכין את עירובן למקום אחר עירוב אחד לכולן או צריכין עירוב לכל אחד ואחד וכו'. לאו עיקר בעיא הוא דהא פשיטא ליה נמי לאביי, דברייתא דלעיל דחמשה שגבו את עירובן שמיעא ליה לאביי והוא מותיב מיניה לרבה בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מט, א) בפלוגתא דשמואל ורבה בעירוב משום דירה או משום קנין. ורבה נמי לא פשיט ליה הכא מההיא ברייתא, משום דאף אביי הוה ידע ליה, אלא משום דבעי אביי למירמא עליה מתניתין הוא דאמר ליה הכין וכאילו אמר ליה חמשה שגבו את עירובן מהו עירוב אחד לכולן אי הכי קשיא מתניתין. ורש"י זכרונו לברכה פירש בענין אחר.

הכי נמי מסתברא מדקתני סיפא אימתי וכו'. איכא למידק ודקארי לה אביי מאי קארי לה, דהא קתני בהדיא שאם אין עמהן דיורין בחצר אחד אין צריכין לערב. ואפילו תאמר דאביי סבירא ליה דרישא במוליכין עירובן בחצר אחרת ולא באותה חצר, מ"מ הא קתני סיפא בהדיא או שאין דיורין עמהן בחצר אין צריכין עירוב. ואין סברא לומר דאביי היה סבור דבמוליכין לחצר אחרת בין יש עמהן דיורין בחצר בין אין עמהן צריכין עירוב, ואפילו בשעירוב בא אצלן אם יש עמהן דיורין צריכין עירוב לכל אחד ואחד, ולא התירו אלא בעירוב בא אצלן וכשאין דיורין. דהא אי אפשר לומר כן דהא או קתני.
ויש לי לומר דאביי היה סבור למידק מתניתין דבשמוליכין צריכין עירוב, דהא קתני אם ישנים בבתיהן צריכין עירוב ואף ע"ג דהוו כמי שגבו את עירובן, מדקתני סיפא אם היה עירוב בא אצלן אין צריכין עירוב. אלא דפירושי דסיפא דקתני או שאין עמהן דיורין לא הוה ידע דלא הוה מסיק אדעתיה האי טעמא דמיגו. ומכל מקום הוה מקשה שפיר ממתניתין לפום מאי דלא הוה סבר דאיכא טעמא דמיגו. ופריש ליה רבה דטעמא דמתניתין רישא וסיפא משום מיגו הוא, ותדע לך מדקתני סיפא וכו', כלומר: דמסיפא שמעינן לה דבהכי מיתבא שפיר כולה מתניתין.

הא דבעא מיניה חייא בר אבין מרב ששת הני בני בי רב דכרכי פיתא בבאגא ואתו בייתי בי רב מהיכן משחינן להו. לאו במקבלי פרס מרבן היא, ורבן נמי לא הוה דיירי בי רב אלא הרב נמי בבאגא הוה דייר, ולא שייכא האי בעיא בבעיא דלעיל דתלמיד אצל הרב כלל, וענינא אחרינא הוא אי משחינן להו ממקום פיתן או ממקום לינתן. ופשיט ליה ממקום לינתן דהתם עיקר דירתן, אלא משום דליכא מאן דממטי להו התם (אמר) עיילי וכרכו בבאגא. ולענין פסק הלכה במקום פיתא ומקום לינה, קיימא לן דמקום פיתא גורם כרב, דרב ושמואל קיימא לן כרב באיסורי.

הא דבעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא אב ובנו הרב ותלמידו כרבים דמו או כיחידים דמו צריכין עירוב או אין צריכין עירוב. עיקר בעיא הוא אם מבוי שלהן ניתר בלחי וקורה אם לאו. אבל האב ובנו מפשט פשיטא ליה דכיחידים דמו ממתניתין דהאחין שאוכלין על שלחן אביהם, והרב ותלמידו נמי מברייתא דלעיל. ואדרבא משום דפשיטא ליה הא, קמבעיא ליה מבוי שלהן אם ניתר בלחי וקורה אם לאו, דכיון שאתה עושה אותן כיחידים אם כן אין כאן דין שתי חצרות, ואין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחות לתוכו. ופשיט ליה דניתר הוא בלחי וקורה דחשיבות מבוי יש כאן, שאילו היו אחרים דרין כאן צריכין עירוב ואפילו הם בעצמן אם אין מקבלין פרס כרבים דמו. ורש"י ז"ל פירש בענין אחר.
כתבו בתוספות בשם ר' יצחק ז"ל דבעל הבית שהכניס בביתו סופרים או בחורים ללמוד אע"פ שייחד להן בית לפיתן ולינתן, אין צריכין עירוב ואינן אוסרין על בעל הבית, ואפילו אם יש להן פתח לרשות הרבים, לפי שלא הכניסן בביתו ולא השאיל להן מקום בחצרו לאסור עליו. והביא ראיה ממה שאמרו בפרק חלון גבי היו חמשה שכירו ולקיטו אם אמרו שכירו להקל יאמרו שכירו להחמיר, והתם כשהן מחולקין בעליות ובחדרים דאי לא פשיטא שהאחד נותן ע"י כולן, וכל שכן הכא, דהתם דירת הגוי לא שמיה דירה ואפילו הכי אין השכירין חולקין רשות לעצמן לאסור, כ"ש גבי ישראל שיש לו דירה שאין השכירין והלקיטין אוסרין. ולפי שיטתו מה ששנינו (לעיל עירובין עב, ב) באחין אם ישנין בבתיהן דצריכין עירוב, היינו כשאין אותן בתים פתוחים לבית אביהן, הא אם היו הבתין פתוחין לבית אביהן וסמוכין לו אין צריכין עירוב ואף ע"פ שאינן מקבלין פרס מאביהן.
ואינו מחוור כלל, דהא עבדים דקאסרי לדברי ר' יהודה בן בתירה וסתמא דמילתא דרים הן בבית אדוניהם אלא שמייחד להן דירה בתוך ביתו, ועד כאן לא התיר ר' יהודה בן בבא אלא במקבלי פרס הא בשאינן מקבלין פרס כולי עלמא מודו דאסרי. ובישראל המקבל פרס מאחר שאינו אביו או רבו אוסר הוא לכולי עלמא, דהא בתלמיד אצל הרב איבעיא להו, הא באחר שאינו רבו פשיטא להו. ועוד דלקמן בפרק כיצד משתתפין (עירובין פה, ב) שנינו בית התבן ובית הבקר ובית האוצרות הדר שם אוסר עליו ר' יהודה אומר אם יש שם תפיסת יד של בעל הבית אינו אוסר, אלמא כל שאין לבעל הבית תפיסת יד בהן הרי זה אוסר עליו. וחמשה שכירו ולקיטו דלעיל אינה ראיה דהתם הגוי דר שם וכל כליו שם ואין לך תפיסת יד גדול מזה. ועוד שכבר כתבתי למעלה (סד, א ד"ה אלא) גבי אותן החמשה שכירו ולקיטו דמדינא בישראל אינו אוסר שהרי אינן דרין שם ואין להם שם לא מקום פיתא ולא מקום לינה אלא מקום בעלמא הוא שהשאיל להן להעמיד שם מעט כלים, אלא דבדירת גוי הוא שהקלו כיון דדירתו כדיר של בהמה, ואחר שהחמירו בו הקלו, אבל בעלמא בישראל לא שייכא ההיא בעיא כלל ואין לו ענין אצל ישראל. וכיון שכן בישראל כל שהוא מייחד דירה לעצמו ואוכל שם אוסר הוא, אלא אם כן יש לבעל הבית שם תפיסת יד בהנחת כלים שאי אפשר לטלטל בשבת כדאיתא לקמן בפרק כיצד משתתפין (עירובין פו, א). וכן מצאתי גם למקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל. ומסתברא דאפילו יכול בעל הבית לדור שם ולאכול ולישן באותו בית שייחד להם, אפילו הכי אוסרין עליו דמ"מ מיוחד הוא אצלם למקום פיתן, והראיה עבדים, דמסתמא האדון יכול לדור ולהשתמש בכל עת שירצה באותו בית המיוחד להן, ואפילו הכי אוסרין עליו. ומ"מ אם ייחדן להם לשעה מסתברא שאינן אוסרין, שאינן אלא כאורחין אצלן. וכן נראה מן הירושלמי, דגרסינן בריש פירקין (ה"ב) תני הקוסטור אוסר מיד ואכסניא לאחר שלשים, אית תני' תני הקוסטור אוסר לאחר שלשים ואכסניא אינה אוסרת לעולם, מאן דאמר הקוסטור אוסר מיד ברגיל ואכסניא לאחר שלשים בשאינו רגיל, מאן דאמר הקוסטור אוסר לאחר שלשים באילן דעלו ברשות, ואכסניא אינה אוסרת לעולם באילן דעולין בלא רשות.

מי שיש לו חמשה נשים כו׳. כרש״י ז״ל ויש לכל א׳ וא׳ דיור בעצמה עמו בחצר שאוכלים וישנים שם ר׳ יהודה בן בתירא כו׳ דקסבר שהנשים נגררות אחר בעליהן שמקבלת ממנו פרס שהן כמותו כגופו וגם נגררות זו עם זו שלא לאסור זו על זו הבעל מצרפין ולא עוד אלא שביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה וכן תי׳ הראב״ד ז״ל. אבל עבדי׳ לא שייכי כולי האי בתר אדון ולא זה עם זה. ר׳ יהודה בן בבא פי׳ דס״ל דעבדים ככיסו הם מה שאין כן בנשים. ורב מפ׳ טעמא דכתיב ודניאל בתרע מלכא לומר שאע״פ שלא היה יושב כל היום בשער עשה אותו הכתוב כמי שיושב שם כיון שמקבל פרס ממנו והוא משרתו ועבדו כן פרש״י ז״ל והוסיף ר״ח ז״ל עד דיהיב סימנ׳ מי הוא המתיר עבדים תרע מלכ׳ דהיינו ר׳ יהודה בן בבא דבב׳ היינו שער ותרע תרגומו של שער ועבדי׳ דנקטי׳ לאו עבדי׳ ממש אלא כל שמשרתים אותו ודעת כל הפוסקים ז״ל דהלכתא כר׳ יהודה בן בבא מדפריש רב טעמיה. ותימה על הרמב״ם ז״ל שפסק כדברי שניהם להקל ואסיקנא דהרב ותלמידו דינים כאב ובנו לענין מקבלי פרס ולמדנו משמועתינו דלא מהני קבלת פרס אלא למי שיש להם צד שטח וחבור כעין אב ובניו או נשים ועבדיו והרב ותלמידו אבל לא לאיניש דעלמא. ומכאן אתה למד למה שכתבנו לעיל בשם ר״י ז״ל לענין בעל הבית שהכניס בחורים לביתו ללמוד וייחד להם בית לדירת׳ ופתם שאינן צריכין ערוב ואין אוסרין עליו ואע״פ שפתוחין בתיהם לחצר כיון שרשותם הוא שלו שהשאיל להם וזה אינו דהא מסתמא נשים ועבדים אותם בתים שישנים ואוכלין בחצר שלו הם ואע״פ כן אוסרין עליו כשיש דיורין אחרי׳ ואע״פ שמקבלי׳ פרס וכשאין מקבלין פרס אוסרין אע״פ שאין דיורין ואלו לגבי בחורים אלו לא מהני קבלת אלא ודאי דאין דינו מחוור וכן השיב עליו רבי׳ מקוצי והראיה שהביא ז״ל משכירו ולקיטו כבר חריט׳ לעיל:

בעא מיניה אביי כו׳. פי׳ חמשה שדרין בחצר וערבו ביניהם. כשהן מוליכין עירובן למקום אחר פי׳ לחצר אחרת שרוצין לערב עמהם ערוב א׳ לכלם או צריכין עירוב לכ״א וא׳. והא דתניא לעיל שערבו א׳ לכלם פרש״י ז״ל דאביי לא שמיעא ליה ההיא מתניית׳ א״נ דהוא בעי הלכת׳ מאי. ולא דק דהא בפ׳ מי שהוציאוהו אותיב מיניה אביי גופיה. ועוד היכי לא פשוט ליה דבעא מיניה. ודקאמר מרן ז״ל דקא בעי הלכתא מאי כיון דליכא עלה פלוגת׳ אמאי מדחיא ואי משום דבחד לישנא דלעיל מוקמי לה דלא כחד הא ודאי פשיט׳ דלא סמכי׳ אההוא לישנ׳ דדחי מתנייתא ולישנא קמא עיקר דמוקים לה כב״ה אבל הנכון דשפיר ידע אביי עיקר דינא אלא דעביד לה בעיא כהצעא בעלמא משום דבעי למרמי עלה ממתני׳ ודכותה בתלמודא: ה״נ מסתברא כו׳ ק״ל דהא הכרחא הוא ועוד אפ״ה לא חזי האי דיוקא דמתני׳ וכי תימ׳ דאיהו סבר דמתני׳ דחמשה שגבו את עירובן מיירי אפילו בדאיכא דיורין בחצר א״כ מאי אהני לן אכתי דיוקא דמתני׳ והנכון בעיני דלישנא סיפא לא מיחוור כולי האי דהא קתני או שאין עמהם דיורין אחרים אין צריכין לערב וה״ל למנקט לישנא דרישא דלימא ערוב א׳ לכלן ומ״ה הוה משמע ליה לאביי דלא מפליג תנא בין שיש דיורין בחצר או שאין דיורין בחצר אלא לענין צורך עירוב בחצר עצמה שדרין בה אבל לא לענין מוליכין עירוב למקום אחר. ורבה סבר דמסתברא דכלה חדא דכיון דקתני אבל אם היה עירוב בא אצלן דבעי לומר דעירוב א׳ לכלן וקתני בהדיא או שהיו דיורין אחרי׳ בחצר אחר עמהם דרבותא נקיט לה דערוב א׳ לכלן אלא דשני הכא בלישניה לאשמעי׳ אגב ארחין כי היא הנותנת דבחצרם אינם צריכים לערב דכלה חד טעמא הוא כנ״ל. כי משוינן להו כו׳ פרש״י ז״ל והוא הנכון דהא מבעיא ליה לגבי הא מילתא אי אזלי׳ בתר מקום פתן או בתר מקום לינתן ואין בזה ענין לתלמיד המקבל פרס מרבו ואפשר דרבו נמי הוה דייר ולא בבי מדרשא. א״ל כו׳ כלומר אלמא לענין מדידת תחומין מבחוץ היא עיקר מדידתן דהתם ניחא ליה טפי א״ל התם אנן סהדי כו׳ ושמעי׳ מכלה שמעתין כי לגבי הא לא סוף דבר גורם מקום פיתן או מקום לינתן אלא היכא דידעי׳ דניחא להו עפי דלהוי מקום פתן או מקום לינתן וכדתריצא נמי לעיל גבי מתנייתא דהרועים והקייצים.

בעא מיניה רמי כו׳. כיחידים דמי פי׳ לענין הא דתנן לקמן בשתי חצרות זו לפנים מזו שאם הם יחידים שתיהן מותרות אם דרים הרב ותלמידו או האב ובנו בחצר הפנימית כל א׳ אוכל וישן בביתו אלא שמקבל פרס אם הם חשובין כיחידים שלא לאסור על החיצונה דהוו להו רגל המותרות במקומה או לא והא ודאי דהא תליא באידך בעיא אם צריכין או לא וכיון דכן אין אלו עיקר שאלתו של רמי בר חמא דאלו אב ובנו מתני׳ היא שאין צריכין לערב והרב ותלמידו הא ברירנא לה לעיל אלא עיקר השאלה היא השאלה ה״ג שאם הם דרים במבוי כאחד בחצרו אם נדונין כשתי חצרו׳ לענין שיהא המבוי ניתר בלחי וקורה או לא ומשום דפשיטא ליה דינא דשתי שאלות ראשונות שהם חשובים כיחידים ושאין צריכין לערב קא מבעיא ליה אם נאמר דכיון שכן אין כאן שתי חצרות או לא ופשט ליה ממתנייתא דאע״ג דכיחידים דמי להני תרתי שתי חצרות חשבי׳ להו להיות המבוי ניתר בלחי או קורה ואין צריך לחיים או פס ד׳ דמכל מקום חשיבות מבוי יש כאן שאלו היו דרים שם אחרי׳ צריכין ערוב ואפי׳ הם בעצמם אם אינם מקבלין פרס וכן פירשו רבותי.

לענין עירובי תחומין לידע מי שדר בשני מקומות מהיכן מודדין לו שנינו כאן הקיצין והרועים. ר״ל שומרי תאנים השטוחים בשדה ליבשן לקציעות וכן הבורגנין ושומרי פירות אם דרכן ללון בעיר אעפ״י שקדש עליהם היום בשדה מודדין להם מן העיר וכל העיר להם כארבע אמות ואם דרכן ללון בשדה מודדין להם מן השדה אעפ״י שאוכלין פתא בעיר ולא מפני שמקום לינה עיקר שהרי ביארנו מקום פתא עיקר אף לענין עירובי תחומין למוד לו משם אלא שבזו אנן סהדי שאלו היו מביאים להם שם פתם וסעודתם נוח להם לאכל שם במקום ששומרים גנותיהם ובהמותיהם.

וכן יתבאר בסוגיא זו על התלמידים שאוכלים חוץ לעיר בבתי אושפיזיהם ובאים ללון בעיר בבית הרב שמבית הרב מודדין להם אנן סהדי שאלו היתה סעודתם מוכנת לשם נוח היה להם בכך והרי בית הרב נידון כמקום פתא ואין דעתם לקנות אלא בבית הרב ואעפ״י שהנותן עירובו בסוף אלפים קונה שביתה במקום פתו אעפ״י שאין נוח לו ללון שם שהרי הולך לישן בביתו. אף זה אינו אלא מטעם שהזכרנו ר״ל דאנן סהדי שאלו היה לו מקום לשם לאכל וללון נוח לו בכך אחר שיש לו לילך דרך שם. לפי דרכך למדת שכל שאנו משערים שהם היו רוצים להיות אכילת פתם במקום לינתם אין אומרי׳ בו מקום פתא גרם אלא מקום לינה כדין רועים ותלמידים לענין מדידת התחומין. ויראה שהדין כן לענין דירה דהא עלה קא אתינן אלא שיש לפקפק בה מעט:

מי שהיו לו נשים הרבה בחצרו ואין אוכלות על שלחנו אלא שמקבלות פרס הימנו בבתים מיוחדים על הדרך שביארנו בבנים דינם כבנים וכל שהוזקקו לעירוב צריך עירוב לכל אחת ואחת ואוסרות זו על זו הא בשאין דיורין שעירוב בא אצלן פטורות על הדרך שביארנו בבנים. ואם היו לו עבדים הרבה מקבלים פרס על דרך זה מותרין לגמרי שהעבדים בכל מקום שהם נמשכים הם אחר האדון רמז לדבר ודניאל בתרע מלכא שאעפ״י שלא היה יושב שם כל היום שאם כן תורתו אימתי נעשית הוא חושבו כאלו היה דר שם בכל שעה ושעה. ומכל מקום יש מפרשי׳ שבעבדים לא הותר אלא כבנים וכנשים נאסר אעפ״י שאין שם דיורין אחרים או שעירוב בא אצלם. ותלמיד אצל רבו הדר עמו בחצר ומקבל פרס הימנו הרי הוא כבן אצל אביו במקבל פרס הימנו על הדרך שביארנו. ובסמוך על שלחנו לגמרי הרי הוא כאורח מתכאסן בפריטי:

אעפ״י שהאב ובנו הרב ותלמידו בקבלת פרס אנו דנין כיחידים לענין עירוב על הדרך שהתבאר אעפ״י שדירותיהם חלוקות לענין מבוי שאנו צריכים להכשירו שיהו בתים וחצרות פתוחות לתוכו אין אומרי׳ בית האב ובית בנו אינן אלא כבית אחד ואין מכשירין אותו בלחי וקורה אלא הרי הן לענין זה כדירות חלוקות ומונין אותם לשתים ומתירין על ידם את המבוי בלחי וקורה זיל הכא לקולא וזיל הכא לקולא:

ומעתה אף לענין שתי חצרות זו לפנים מזו שדריסת פנימית על החיצונה ואם רבים דרים בפנימית ולא עירבו שנמצאו כלם רגל האסורה במקומה אוסרת החיצונה אעפ״י שערבה ואם אין דר בפנימית אלא יחיד הואיל והוא רגל המותר במקומו אינו אוסר אף לענין זה אב ובנו ורב ותלמידו בקבלת פרס כיחיד הוא נדון:

חמשה שגבו את עירובן ר״ל חמשה בתים שבחצר אחת שעירבו ביניהן ואחר כך רצו לערב עם אנשי חצר אחרת על ידי שתוף מבוי כשהן מוליכין עירובם אצל החצר האחרת ר״ל כשמערבי׳ עמהם אין כל אחד מהם צריך ליתן חלק בו אלא דיים באחד שהרי כלם כיחיד שהרי אחים שבמשנתנו לא הצרכנו עירוב לכל אחד אלא בזמן שיש עמהם דיורין כמו שביארנו:

ממה שכתבנו למדת שאם היו אנשי חצר כלם אוכלים על שלחן אחד אעפ״י שחלוקים בדירותיהם אין אוסרים זה על זה ואם רצו לערב עם חצר אחרת עירוב אחד לכלם ואם היה עירוב בא אצלם אין צריכים ליתן בו חלק כלל וכן הדין באנשי חצר שעירבו:

גדולי המחברים השוו את המדה בנשים ועבדים המקבלים פרס מן הבעל או מן האדון ולא חלקו ביניהם כלל. וכן פרשו בקבלת פרס שאוכלים לפעמים על שלחנו בשכר מלאכה או בטובה ימים ידועים כמי שסועד אצל חברו שבוע או חדש:

בתוספות כתבו שבעל שהכניס בביתו סופרים או מלמדים או בחורים ללמוד אעפ״י שייחד להם בית לפתם וללינתם אין אוסרין עליו ואין צריכין לערב ואפי׳ היה להם פתח מיוחד לרשות הרבים שלא הכניסם ולא השאילם לאסור עליו. והביאו ראיה ממה שאמרו בפרק חלון בהיו חמשה שכיריו ולקיטיו אם אמרו שכירו להקל יאמרו שכירו להחמיר. וודאי במחלקים בעליות וחדרים אמרוה שאם לא כן פשיטא שאחד נותן על ידי כלם ואעפ״י כן אין חולקין רשות לעצמם לאסור. וגדולי הדור מקשים עליהם מסוגיא זו שהרי עבדים המקבלים פרס דרים הם בבית רבם אלא שמייחד להם דירה וכשאין מקבלין פרס אוסרין. וכן ישראל המקבל פרס מאחר שאינו אביו או רבו הרי הוא אוסר שלא נאמר אלא באביו או רבו. וכן הדין לדעתי בחתנו מצד בתו. וכן בפרק שתוף אמרו בית התבן ובית הבקר ובית האוצר הדר שם אוסר. ור׳ יהודה אומ׳ אם יש שם תפיסת יד בעל הבית אינו אוסר. אלמא כל שאין לבעל הבית תפיסת יד בהן אוסר. וכן כתבו ששמועת חלון בחמשה שכירו ולקיטו אינה ראיה שבזו העכו״ם דר שם וכל כליו והרי הוא כתפיסת יד ולדעתם כל שייחד להם דירה לפתם אוסרים אלא אם כן יש להבעל הבית תפיסת יד לשם בהנחת כלים כמו שיתבאר בפרק שתוף ואפי׳ היה הוא יכול לדור שם או לאכול ולישן שהרי אף בעבדים יכול הוא לעשות כן ואעפ״י כן אוסרין. ומכל מקום אם (ייסד) [ייחד] להם כן לשעה אינן אלא כאורחים וכל שמתמידים לאכל בכל שבת ושבת ביחד יראה שאין אוסרין זה על זה. וכן יראה בהללו שאוכלין בסוכה אחת בחג הסכות שהשבת שבתוכה אין צריכין עירוב בחצר:

המשנה השמינית והכונה לבאר בה ענין החלק השביעי והוא שאמר חמש חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות למבוי עירבו החצרות כלם זו עם זו כדין חצרות שפתח ביניהם שאם רצו מערבין אחד ולא נשתתפו במבוי מותרין בחצרות אבל אסורין במבוי שאין סומכין על עירוב במקום שתוף כר׳ מאיר ואם נשתתפו במבוי מותרי׳ כאן וכאן לא שלא עירבו החצרות שאין סומכין על שתוף במקום עירוב אלא אף עירבו בחצרות ונשתתפו במבוי אלא ששכח אחד מבני חצר ולא עירב שנמצא אוסר על האחרים עד שיבטל רשותם מותרין כאן וכאן אף בלא בטול רשות שאעפ״י שאין כאן עירוב ואין סומכין על שתוף במקום עירוב בזו מיהא סומכין. ופרשו הטעם בגמרא שלא אמרו אין סומכין אלא שלא תשתכח תורת עירוב או שתוף מן התינוקות וזו אינה אלא בשלא עירבו כלל או לא נשתתפו כלל אבל כאן שכבר עירבו באותה חצר אין כאן חשש שכחה וסומכין על השתוף אפי׳ השוכח.

שכח אחד מבני מבוי ולא נשתתף מותרין בחצרות ואסורין במבוי שהרי אחד מבני מבוי פירושו חצר אחת ונמצא שכל בני חצר אחת שכחו ולא נתנו חלק בשתוף והרי יש כאן חשש שכחת שתוף ומתוך כך אסורים במבוי שאלו לא היה בכלל השכחה אלא אחד הואיל ומקצת בני חצר נתנו חלקם בשתוף היינו מותרים על הדרך שביארנו שהמבוי לחצרות כחצרות לבתים. כלומר כשם שטלטול מן הבתים לחצר צריך עירוב כך טלטול מן החצרות למבוי צריך שתוף ואין אומרין הואיל והחצר רשות משותף והמבוי רשות משותף נקל בו שהרי מכל מקום חצר אינה משותפת אלא לבני אותה חצר והמבוי משותף לבני כל החצרות:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

פיסקא חמש חצרות כו' ואזדו לטעמייהו כו' לא נתברר לי. עיין במהדורא תליתאה:

תוספות בד"ה ודניאל כו' דאייתי קרא לסימן ולטעם כו עכ"ל דמשמע מדקאמר מאי טעמא דר' יהודה כו' דלאו לסימן בעלמא לחוד מייתי ועוד אם לסימן בעלמא ליכא סימנא להתיר בעבדים דכך יש לנו למימר איפכא לאסור בעבדים ודו"ק:

בד"ה כרבים דמו כו' ונראה לר"י כו' פתוחין למבוי וכיון שכל המבוי שלהם משתכחת תורת עירוב כו' עכ"ל וקצת קשה דהא בדרין האחין ואביהן בחצר בהרבה בתים והחצר כולה שלהם קתני דלא צריכין עירוב ולא אמרי' ביה שמא תשתכח תורת עירוב מאותו חצר ולולי פרש"י ותוס' היה נראה לפרש בפשיטות דקמבעיא לראב"י דיחיד במקום נכרי לא אסר והנהו אב ובנו רב ותלמידו כיחידים דמי והנכרי אינו אוסר א"ד הכא הא קדיירי ואוסר ופשט ליה להיתרא משום דלא שכיח כההיא עובדא דהמן בר ריסתק וק"ל:

רש"י בד"ה דמיגו דהני כו':

בא"ד לכולן דיקא נמי כו' הד"א:

בד"ה ה' חצירות פתוחות זו לזו נמחק ומתחיל הדבור ערבו בחצירות כו'. ונ"ב כזה:

גמרא והרי נותן א"ע בתוך אלפים כו'. לעיל (ס ב) בתד"ה אין מוכח להדיא דהיה הגי' לפניהם בסוף אלפים כו':

רש"י (בסה"ע) ד"ה ומבוי. ואע"ג דא"צ לערב חצירות מ"מ כו'. כ"נ דצ"ל:

רש"י ד"ה בתרע מלכא בכ"מ שהוא כו'. נ"ב דאטו כל שעתא בתרע מלכא הוה יתיב:

תָּנוּ רַבָּנָן: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חָמֵשׁ נָשִׁים מְקַבְּלוֹת פְּרָס מִבַּעֲלֵיהֶן. י"ל למה נקיט חמש, ודי לומר שתים או שלש נשים דגם כן שייך האי דינא בהו. ונראה לי בס"ד דאיתא בהרמב"ם ז"ל (רמב"ם הלכות אישות יד, ד) אף על פי דמן הדין נושא אדם כמה נשים, צוו חכמים שלא ישא אדם יותר על ארבע נשים אף על פי שיש לו ממון הרבה, כדי שיגיע להם עונה פעם אחת בחודש יעויין שם. עוד כתב שם (רמב"ם הלכות אישות כא, א) חמשה מלאכות, חייבת האשה לבעלה, הא' טווה צמר או אורגת או רוקמת הכל כמנהג המדינה. הב' רוחצת לבעלה פניו ידיו ורגליו. הג' מוזגת לו את הכוס. הד' מצעת לו את המטה. הה' עומדת ומשמשת בפניו כגון שתושיט לו מים או איזה כלי או שתטול מלפניו, וכיוצא בדברים אלו. והמלאכות האלה עושה אותן היא בעצמה, ואפילו היו לה כמה שפחות אין עושין מלאכות אלו לבעל אלא אשתו אך יש מלאכות אחרות שאין האשה עושה לבעלה אלא זמן שהם עניים, כגון אפיה כבוש טחינה בישול וכו'. נמצאו המלאכות שכל אשה עושה לבעלה חמש מלאכות ומלאכות שמקצת הנשים עושות אותן ומקצתם אינן עושות אותם הם שש מלאכות, טוחנת ומבשלת ואופה ומכבסת ומניקה ונותנת תבן לפני בהמתו עכ"ל.
ובזה פרשתי בס"ד רמז נכון מה שנתן השם יתברך יו"ד באיש ואות ה"א באשה, כי האיש חייב לאשתו בעשרה דברים, שלשה מן התורה שהם שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ (שמות כא, י), ושבעה מדברי סופרים שהם רפואתה ופדיונה וכו', וכאשר מנאם הרמב"ם (רמב"ם הלכות אישות יב, ב) ולכן ניתנה אות יוד שמספרה עשר באיש כנגד עשרה דברים שחייב בהם לאשתו, וניתנה אות ה"א שמספרה חמשה באשה כנגד חמשה מלאכות שחייבת לעשות לבעלה אפילו אם הכניסה לו מאה שפחות.
והשתא בזה יתורץ שפיר דקדוק שדקדקנו לעיל, דנקיט חמש נשים לרבותא דרבי יהודה בן בבא דְמַתִּיר בַּנָּשִׁים, משום דסבר שהם נמשכים כולם אחר הבעל, ואף על גב דהם חמש נשים שאין מגיע לכל אחת עונה בחודש שיש כאן מיעוט קורבה בין האשה לבעלה, עם כל זה חשיבי כולהו ונמשכים אחריו.
וגם עוד נקיט חמש נשים לרבותא דרבי יהודה בן בבא דסבירא ליה אין הנשים נמשכים אחר הבעל, והיינו שיש לומר סברה להפך כיון דדברים שהאשה חייבת לבעלה הם חמשה, וזה יש לו חמשה נשים, שורת הדין מחייבת שכל אחת תעשה לו מלאכה אחת אם יבקש שיעשו כל החמשה מלאכות בבת אחת, או אם ירצה מכל אחת שירות אחת מאלו החמש בכל יום, דנמצא יש לכולם התקרבות עם הבעל בבת אחת בכל עת ועת מן היום שיהיו כולם עוסקים במלאכתו בבת אחת, ועם כל זה סבירא ליה אין נמשכים אחריו לענין עירוב. ולפי זה שפיר נקיט מספר חמש בנשים, לרבותא דרבי יהודא בן בתירא ולרבותא דרבי יהודה בן בבא, ואיידי דנקיט חמש בנשים נקיט חמש גם בעבדים.

אָמַר רַב: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא? דִּכְתִיב (דניאל ב, מט) "וְדָנִיֵּאל בִּתְרַע מַלְכָּא". מקשים מאי טעמא שאל על רבי יהודה בן בבא ולא שאל על רבי יהודא בן בתירא, ובפרט אחר שכבר מצא טעם לדברי רבי יהודה בן בבא? ועוד רב לא עשה טעם כזה אלא רק על עבדים ולא על מחלקותו בנשים! גם צריכים להבין רבי יהודא בן בתירא ורבי יהודא בן בבא באיזה סברא פליגי?
ונראה לי בס"ד דרבי יהודה בן בבא סבירא ליה שורת הדין מחייבת באהבת האשה לבעלה ראוי שתהיה אהבה דבוקה כמו אהבת האב לבנו, דאפילו אם אינו נהנה ממנו אל אדרבה מיצר לו גם כן אוהבו, וכן ראוי שתהיה אהבת האשה לבעלה, וּלְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה (בראשית ב, כג), ולא תהיה אהבה נפרדת שהיא אוהבתו בעבור שמהנה אותה דנמצא אהבתה היא בגופה ולא בבעלה.
מעשה באחד שנכנס לביתו והמקל בידו והכה את אשתו במקלו על כתפה הכאה חשובה, ואף על גב דכאיב לה טובא עם כל זה היא שחקה, ותאמר לו בשחוק למה? והשיב לה כדי לנסות אותיך אם תצעקי אז אדע כי אין את אשתי, ואם לא תצעקי אז אדע כי את אשתי! אמרה לו ועתה מה ידעת? ויאמר ידעתי כי את אשתי ועטרת ראשי, כי עליך יאמר אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ, יען דלא די שלא צעקת אך אלא אדרבא שחקת.
והנה אחיו היה עומד לצד אחד הוא ואשתו עמו וראה המעשה הזאת, ובראותו כך קם הוא ונשק את אשתו, והיא דחפה אותו בשתי ידיה ואמרה לו בפנים זועפות מה טיבה של נשיקה זו? ויאמר האח השני לאחי: אחי מה אתה אומר על מעשה שלי ומעשה שלך איך הם רחוקים והפכיים זה מזה? אמר לו אחי כבר שלמה המלך ע"ה העיר על זאת בחכמתו, באומרו אֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא (משלי כז, ו), כי אשתי אשר אהבתה עמי אהבה דבוקה שהיא אהבה אמיתית ההכאה נחשבה בעיניה כמו נשיקה, ולכן לא מבעיא שלא צעקה אך אלא שחקה, ואשתך שאין לה אהבה עמך אלא יש לה שנאה בלבבה הנשיקה נחשבה אצלה נשיכה והכאה, לכך נאמר אֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת.
ועל כן אם האדם מתנהג עם אשתו בחיבה וטובה שמהנה אותה ומביא לה כל מה שתרצה, אף על פי שתראה שיש לה אהבה עמו אינו ניכר שיש לה אהבה דבוקה, כי אפשר שאהבתה היא אהבה נפרדת שהיא אוהבת גופה שמקבל הנאה מבעלה, אך אם אינו מהנה אותה אלא אדרבא מצערה ועם כל זה אוהבת אותו, כההיא איתתא שהכה אותה וכאיב לה והיא שחקה ולא צעקה, אך זה מבחן גדול שיש לה אהבה דבוקה עמו, ולזאת יקרא אשה.
והנה ידוע שאין צער לאשה בעולם כמו צער שמגיע לה מחמת שנשא בעלה אשה אחרת עליה, כי דבר זה קשה עליה מאד לסבול צרה בצידה ואפילו אחת וכל שכן אם יהיו עמה שלש וארבע צרות בבית לֹא תוּכַל שְׂאֵת, ואם תראה אשה אחת שהביא לה בעלה שלש וארבע צרות בצידה, ועם כל זה היא אינה מריבה עמו ואינה מקניטתו אלא אוהבת אותו הרבה, הנה בזה ניכר שיש לה עמו אהבה דבוקה, ומאחר שיש לה אהבה דבוקה עמו אז ודאי היא נמשכת אחריו אף על פי שאינה אוכלת עמו ביחד ואינו מיוחד לה לבדה.
ולכך סבירא ליה לרבי יהודה בן בתירא חָמֵשׁ נָשִׁים מְקַבְּלוֹת פְּרָס מִבַּעֲלֵיהֶן אין צריכין לערב כל אחד ואחד בפני עצמה, אלא כולם נמשכין אחר הבעל שהוא אחד, יען כיון דהם חמש נשים ודאי יש לכל אחת ואחת צער גדול מחמת הצרות, וראוי שיעשו תמיד קטטות ומריבות עם הבעל, וכיון דחזינן דדיירי בלא קטטה ומריבה שמע מינה שיש להם לכל אחת אהבה דבוקה עם הבעל, ולהכי אין צריכין לערב כל אחת ואחת דנמשכים אחר הבעל, מה שאין כן עֲבָדִים דודאי אין להם אהבה עם אדונם ולכן צריכין לערב כל אחד ואחד.
אבל רבי יהודה בן בתירא סבר מה שאין עושין קטטות ומריבות אלא דרים בשתיקה אין מזה הוכחה שיש להם אהבה דבוקה עם הבעל, אלא אדרבא הסברא מחייבת שאין לבם שלם עם הבעל, דכל אחת לא נח לה מבעלה מחמת שיש לה צרות, וכל אחת תתקנא מצרתה אפיל מדבר כל דהו, ואף על פי שדרה בשתיקה טינא עצורה בקרבה ולכך צריכין לערב כל אחת ואחת דאין נמשכים אחר הבעל. אבל עֲבָדִים אין להם קנאה זה מזה כמו קנאת הצרות, דלא אכפת לעבד אם יש לרבו שנים ושלש עבדים אחרים עמו, ואדרבה נח לו ברבוי עבדים עמו כדי להקל עבודתו ושימושו, ואם כן אפשר שיהיה בעבדים אהבה דבוקה ברבם, ולהכי נמשכין אחריו ואין צריך לערב כל אחד ואחד.
ועל כן בא רב לבקש טעם על סברת רבי יהודה בן בבא בעבדים דוקא והוא דהן אמת בנשים מצא רבי יהודא בן בתרא סברא נכונה לחלוק, משום דהסברא מחייבת בנשים יותר לומר כל אשה שיש לה צרה רחוק הדבר מן השכל לומר שיש לה אהבה תמה ודבוקה בבעלה, כי קנאת הצרה כל עת תעשה לה פירוד באהבת הלב ואין לבה שלם, ולהכי חמש נשים צרות זו לזו כל אחת תערב דאין נמשכים אחר הבעל, אך מאי דפליג על רבי יהודה בן בתירא בעבדים צריך לזה טעם, דמסתמא עבדים אין להם התקרבות בלב עם אדונם ולהכי הביא לזה אסמכתא בעלמא מן 'וְדָנִיֵּאל בִּתְרַע מַלְכָּא'.

מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא? דִּכְתִיב "וְדָנִיֵּאל בִּתְרַע מַלְכָּא". כלומר הכתוב בא ללמד לפי דרכו דבר זה גם כן, שכל עבד בכל מקום שהוא דר ויושב חשיב דר במקום אדונו.
ונראה לי בס"ד רמז הכתוב לפי דרכו דבר סוד שדניאל היה בסוד העשיה, דלכך נקרא דָנִיֵּאל שבו אותיות אדנ"י, וכמו שנאמר רבינו ז"ל בשער הפסוקים דשם 'אל אדנ"י' מאיר בעשיה, וידוע ששם אדנ"י במלואו עולה תרע"א [במילוי אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד עולה 671], ולכן העשיה נקראת 'תְרַע מַלְכָּא' ולזה אמר וְדָנִיֵּאל בִּתְרַע מַלְכָּא, כי העשיה הוא סוד מלכות ומאיר בה שם אדני שהוא סוד מלכות ובמלואו הוא תרע"א.

גמ' ר"י בן בבא מתיר בעבדים. עיין לקמן דף עט ע"ב תוס' ד"ה וע"י אשתו:

מקום פיתא. שהוא אוכל שם: קייצין. שומרי תאנים השטוחים בשדה ליבשן לקציעות: בזמן שדרכן ללין בעיר. במקום שאוכלין אע''פ שקדש עליהן היום בשדה יש להן מן העיר אלפים לכל רוח וכל העיר להן כד' אמות: בזמן שדרכן ללין בשדה. אע''פ שאוכלין בעיר אין מודדין להן אלא מן השדה: ה''ג דאי ממטו להו ריפתא להתם טפי ניחא להו. הואיל וצריכין לשמור שהרי ישנים שם כל הלילה: לא שמיע לי הא שמעתא. דאמר רב מקום פיתא גורם. רב יוסף חלה ושכח תלמודו והיה אביי תלמידו מזכירו: מקבלות פרס. וכל אחת יש לה דירה לבדה עמו בחצר: אוסר בעבדים. שאינן נמשכין אחריו: בתרע מלכא. בכ''מ שהוא חשיב ליה בתרע מלכא: תלמיד אצל רבו. דר עמו בחצר ומקבל פרס הימנו מאי: דרב בי ר' חייא. כשהיה מקבל פרס מבי ר' חייא: למקום אחר. לחצר אחרת אביי לא שמיע ליה ההיא מתניתא דתניא לעיל [דף עב:] חמשה שגבו את עירובן אי נמי שמיע ליה ומיבעיא ליה הלכתא מאי משום דאוקימנא לה בפלוגתא: והא אחין. דמתניתין כגבו את עירובן דמי דהא קתני אם אין עמהן דיורין אין צריכין לערב: הכא במאי עסקינן דאיכא דיורין בהדייהו. ומוליכין דמתניתין אפי' בחצר שלהן קאמר שמערבין עם דיורין שעמהן: דמגו דהני אסרי. והזקיקוהו לעירוב הני נמי אסרי איש על אחיו אבל שתי חצירות ופתח ביניהם וגבו אלו עירובן לעצמן והותרה חצירן ואלו לעצמן והותרה חצירן או שדרין באחת מהן אב ובניו בלא דיורין אחרים ובאו לערב זו עם זו הואיל ואין אוסר עליהן וליכא מגו אחד נעשה שליח לכולן דיקא נמי דטעמא משום מגו דקתני או שאין עמהן כו' הא יש עמהן דאיכא מגו צריכין וטעמא דרישא משום דיורין הוא: בבאגא. בית אושפיזא בבקעה: בייתי. לנים: בבי רב. בית המדרש ובתוך אלפים אמה הוא: מבאגא משחינן להו. אלפים לכל רוח ולא מבי רב דבתר פיתא אזלינן או דילמא מקום לינה גורם: בההיא אנן סהדי. הואיל והוא צריך ללכת מחר לאותה הרוח אי הוה ליה הלילה הזה בית דירה ללון במקום עירוב טפי הוה ניחא ליה: ה''ג דאי מייתי ליה ריפתא לבי רב טפי ניחא ליה: האב ובנו הרב ותלמידו כרבים דמו. לענין שתי חצירות זו לפנים מזו ודריסת רגל הפנימית על החיצונה ותנן במתניתין [לקמן עה.] אם היו של יחידים שיחיד דר בפנימית דהויא רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה ואם של רבים ולא עירבה פנימית לעצמה דהויא רגל האסורה במקומה אוסרת על החיצונה אפי' עירבה חיצונה לעצמה: צריכין עירוב. בשאין דיורין אחרים עמהן: ניתר בלחי וקורה. דקי''ל אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצירות פתוחים לתוכו ואת''ל הני כיחידים דמו הכא מי חשבינן שתי חצירות אחת של אב ואחת של בן כחדא חצר ולא מישתרי מבוי דידהו: ומבוי שלהן ניתר בלחי וקורה. לערב חצירות ואע''ג דאין צריכין מ''מ פתוחות לו: מתני' (חמש חצירות פתוחות זו לזו) עירבו בחצירות. אף מזו לזו: ואסורין במבוי. דאין סומכין על עירוב במקום שיתוף:

ודניאל בתרע מלכא. פי' ר''ח וסימנך בבא שער תרע שער פי' רבי יהודה בן בבא הוא מתיר בעבדים ובבא ותרע הכל שער נראה דמייתי קרא לסימן ולטעם לדבריו: בעא מיניה אביי מרבה חמשה שגבו עירובן כו'. ואע''ג דאביי ידע להאי ברייתא דלעיל דהא בסוף פרק מי שהוציאוהו (לעיל דף מט:) פריך מינה לרבה דקאמר ליה לדידך קשה לשמואל קשה גבי עירוב משום קנין לא שאל כאן לרבה אלא כדי להקשות לו ממתניתין: כרבים דמו או כיחידים דמו. פי' בקונטרס לענין ב' חצירות זו לפנים מזו דתנן בסוף פירקין ואם היו של יחידים אין צריכין לערב ומיבעיא ליה אם אב ובנו דרים בפנימית אי חשיבי כיחידים או כרבים תימה לר''י דממתני' שמעינן ליה דמוכחא דאין אב ובנו אוסרים זה על זה וכיון דלא אסרי אם כן הויא לה רגל המותרת במקומה ואינה אוסרת שלא במקומה דההיא טעמא דיחידים אין צריכין לערב וי''ל דמקבלי פרס מיבעיא ליה ומספקא ליה אי מתני' בסמוכין על שלחן אביהם ממש והתם הוא דאין צריכין לערב כשאין עמהם דיורין דאהני קצת מה שסמוכים בפת אע''ג דמקום לינה גורם אבל מקבלי פרס אע''ג דאין עמהם דיורין צריכין לערב או דילמא מתניתין במקבלי פרס כדאוקמא רב דאמר התם מקום פיתא גורם ומייתי ראייה מברייתא דסתם האב ובנו הרב ותלמידו מקבלי פרס נינהו כיון שישנים בבתיהם היכא דלא קתני בהדיא אוכלין על שלחן אביהן ומיהו לא משמע כלל לומר כן ונראה לר''י דמיבעיא ליה בדליכא בכל המבוי אלא אב ובנו או הרב ותלמידו דבתים וחצירות שלהם פתוחין למבוי וכיון שכל המבוי שלהם משתכחת תורת עירוב וקמיבעיא ליה נמי דאם תימצי לומר אין צריכין לערב מבוי שלהם ניתר בלחי וקורה או לא:

דף עג - א

מתניתין:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד