עירובין עג ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עג - ב

ב. ואם נשתתפו במבוי - מותרין כאן וכאן, הן במבוי והן בחצירות.

והגמרא מפרשת דהכי קאמר: אם נשתתפו גם במבוי - מותרין כאן וכאן.

ג. עירבו בחצירות ונשתתפו במבוי, ושכח אחד מבני חצר ולא עירב, אבל בשיתוף היה לו חלק - מותרין כאן וכאן, כדמפרש לה בגמרא.

ד. שכח אחד מבני מבוי ולא נשתתף, אבל בעירוב היה לו חלק - מותרין בחצירות שנשתתפו בעירובן כל בני החצרות, ואסורין במבוי שלא נשתתפו כולן בהתירו.

ובאה המשנה להשמיענו שהמבוי לחצירות הוא כחצר לבתים.

שהיה מקום לומר: לפי שיסוד הגזירה שלא לטלטל מרשות היחיד אחת לרשות היחיד השניה, הוא כדי שלא יבואו לטעות ולהוציא מרשות היחיד לרשות הרבים.

אם כן, יתכן שחשש זה קיים רק כאשר מוציאים מרשות היחיד אל רשות היחיד הדומה ל"רשות הרבים". כגון להוציא מהבית שהוא רשות "היחיד" אל החצר שהיא דומה לרשות "הרבים".

אבל חצר ומבוי, ששניהם רשות היחיד של "רבים" הן, היה מקום לומר שמותר להוציא מזה לזה.

להכי קא משמע לן דאסור, וצריך שיתוף מבואות.

גמרא:

לעיל בדף עא א שנינו ברייתא, ובה מחלוקת האם צריך לעשות גם עירוב חצירות להתיר לטלטל מחצר לחצר וגם שיתוף מבואות, וכדעת רבי מאיר. או שיש לעשות כדעת רבנן, דסבירא להו או מערבין או משתתפין.

ועתה הוינן בביאור משנתנו, שברישא קתני בה: עירבו בחצירות ולא נשתתפו במבוי - מותרין בחצירות ואסורין במבוי, לפי שאין לסמוך על עירוב החצירות במקום שצריכים שיתוף מבואות.

הא מני? - רבי מאיר היא, דאמר: בעינן עירוב חצירות ובעינן נמי שיתוף מבואות.

ואם כן, אימא מציעתא, דקתני בה: ואם נשתתפו במבוי - מותרין כאן וכאן. בין בחצירות ובין במבוי.

וקא סלקא דעתין שנשתתפו רק במבוי, ובכל זאת מותרים לטלטל גם בחצירות, משום דסמכינן אשיתוף במקום עירוב.

והא אתאן לרבנן, דאמרי: בחדא, בשיתוף או בעירוב, סגיא, מספיק!

ומשנינן: הא לא קשיא.

כי במציעתא לא קתני ששיתוף מבואות מתיר לבדו את הטילטול בחצירות.

אלא - ואם נשתתפו "נמי" במבוי, חוץ מעירוב החצירות שעשו, קאמר.

ולפיכך מותרין כאן וכאן, משום שעשו את שניהם.

ואכתי מקשינן דלא אתיא כולה מתניתין כחד תנא:

אימא רישא דסיפא דמתניתין:

עירבו בחצירות ונשתתפו במבוי, ושכח אחד מבני חצר ולא עירב יחד עם בני חצירו להתיר חצירו, אבל נשתתף בשיתוף המבוי

- מותרים כאן וכאן.

הך סיפא היכי דמי?

אי דלא בטיל רשותו, ומותרין בחצר מפני שסומכין על השיתוף - אמאי מותרים לטלטל בחצר - לרבי מאיר, דקאי מתניתין כוותיה, וכדאמרינן - והרי אין סומכין על שיתוף במקום שצריך עירוב.

אלא, פשיטא, דבטיל להם רשותו, ומותרין בחצר מפני הביטול, ובמבוי מפני השיתוף, ואתיא שפיר כרבי מאיר.

אבל תיקשי, אימא סיפא דסיפא, דקתני בה:

שכח אחד מבני מבוי ולא נשתתפו [נשתתף] - מותרין בחצרות ואסורין במבוי.

ואי מוקמת רישא דסיפא דבטיל השוכח רשותו, אם כן הכי נמי מיירי בדבטיל רשותו, ואמאי אסורין במבוי?

וכי תימא, קסבר רבי מאיר - דאתיא מתניתין כוותיה - כי אין ביטול רשות במבוי, וניחא שפיר סיפא דסיפא.

והא תניא [לעיל דף סח ב]: מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עם רבן גמליאל במבוי בירושלים. והתיר רבן גמליאל את הטלטול, באומרו: שהרי ביטל לכם הנכרי רשותו. דברי רבי מאיר".

הרי חזינן דשפיר מהני לרבי מאיר ביטול רשות במבוי.

אלא פשיטא, דסיפא דסיפא משום הכי אסורין במבוי, משום דלא בטיל להם רשותו.

ומדסיפא דסיפא איירי דלא בטיל רשותו, רישא דסיפא - דשכח אחד ולא עירב - נמי איירי דלא בטיל, ומכל מקום קתני מותרין כאן וכאן.

ועל כרחך, משום דסמכינן אשיתוף במקום עירוב, ואם כן, אתיא רישא דסיפא כרבנן.

והשתא תיקשי: הא רישא דרישא דמתניתין אתיא כרבי מאיר, ומשום הכי אין מותרין במבוי אף שעירבו בחצרות, דתרתי בעינן, וכדאמרן!

וסיפא דסיפא דמתניתין על כרחך נמי אתיא כרבי מאיר, דהא קתני דאם שכח אחד ולא נשתתף במבוי מותרין בחצירות מפני שעירבו, ואסורין במבוי מפני שאין סומכין על עירוב במקום שיתוף, והיינו נמי כרבי מאיר.

ואילו מציעתא, רישא דסיפא - כרבנן?!

ומשנינן: כולה רבי מאיר היא.

והא דקשיא לך מציעתא [רישא דסיפא], דקתני: שכח אחד מבני חצר ולא עירב מותרין כאן וכאן, דעל כרחך טעמא משום דסומכין על שיתוף במקום עירוב, ודלא כרבי מאיר.

לא תיקשי: דטעמא מאי אמר רבי מאיר בעינן עירוב ובעינן שיתוף, ולא סמכינן אשיתוף לבד - כדי שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות [וכדאמרן לעיל דף עא ב הך טעמא לרבי מאיר].

והכא, במתניתין, כיון דרובה של חצר עירבו, ורק אחד הוא ששכח ולא עירב, לא משתכחא תורת עירוב מהן. ^[80]

אמר רב יהודה: רב לא תני במשנתנו חמש חצירות "פתוחות זו לזו" ופתוחות למבוי. אלא מיירי שלא היה פתח בין החצירות.

והא דקתני "עירבו בחצירות", לאו כדפרשינן לה לעיל, שעירבו אף החצרות ביניהם, אלא שעירבה רק כל חצר לעצמה. שהרי אין יכולין לערב החצרות זו עם זו, כיון שאין פתח ביניהן.

וכן אמר רב כהנא: רב לא תני "פתוחות זו לזו".

איכא דאמרי: רב כהנא גופיה לא תני "פתוחות זו לזו". אמר ליה אביי לרב יוסף: מאי טעמא דלא תני "פתוחות זו לזו"?

משום דקסבר, שבחצרות הפתוחות זו לזו - אי אפשר להשתתף במבוי כלל.

משום שכל שיתוף מבואות שאין מכניסו ומוציאו למאכל המשותף דרך פתחים במבוי, כלומר: אם בשעה שגובים מכל חצר את חלקה בשיתוף המבוי כדי להניחה באחת החצרות שבמבוי, לא העבירו את המאכל של כל אחת מהחצרות דרך פתח החצר אל המבוי, ומהמבוי אל החצר שמניחין בה את השיתוף, אלא העבירו מחצר לחצר דרך פתח שבין החצרות - לאו שמיה שיתוף מבואות!

וכיון שכן, אם יש פתחים גמורים בין החצרות, חיישינן שמא יעביר את שיתוף המבואות דרך פתחים אלו, ולא דרך המבוי כלל.

ולפיכך בחצרות פתוחות זו לזו ליכא למיתני "נשתתפו במבוי". ^[81]

איתיביה ממתניתין דלעיל דף עא א:

בעל הבית מבני המבוי שהיה שותף לשכניו שבמבוי - לשם שותפות בעלמא, ולא לשם שיתופי מבואות - לזה ביין ולזה ביין - אין צריכין לערב [להשתתף במבוי], דסמכינן אשותפות דידהו!

ותיקשי, והרי לא העבירוהו דרך מבוי, והיכי מהני?!

ומשנינן: התם מיירי דאפקיה לחבית מביתו ועייליה [והכניסה] בכל החצרות, ומשם למבוי, ומשם לאחת מחצרות המבוי, אלא שעשה כל זה שלא לשם שיתוף. ^[82]

ומותבינן נמי ממתניתין דלקמן, דקתני: כיצד משתתפין במבוי? מניח את החבית שלו ואומר: הרי זה לכל בני מבוי.

ולכאורה משמע שמהני, אף על גב שלא גבה מהם, ולא העביר את החבית דרך מבוי!

ודחינן: התם נמי דאפקיה שהוציא את החבית מהחצר למבוי, ועייליה, אחר שזיכה להם, החזירה לחצר.

מתקיף לה רבה בר רב חנן: אלא מעתה - שצריך להעביר את שיתוף המבוא בכל החצרות - אם הקנה אחד מבני המבוי לו, לאחד מהם, פת בסלו, ולא גבה ממנו, האם הכי נמי דלא הוי שיתוף, כיון שלא היתה בחצירו של זוכה, ולא באה אליו דרך מבוי.

הא ודאי לא מסתברא לומר כן [ריטב"א]!

וכי תימא לחלק מסברא, ולומר דהכי נמי דלא הוי שיתוף!

והא אמר רב יהודה אמר רב: בני חבורה שהיו מסובין בערב שבת אצל אדם אחד שהזמינם לאכול משלו [תוספות], וקדש עליהן היום - הפת שעל שלחן, שהיא נתונה שם בשביל כולם, וכאילו זכו בה כולם [תוספות] - סומכין עליה משום עירוב.

ואמרי לה, משום שיתוף.

ואמר ופירש רבה: ולא פליגי.

כאן, במסובין בבית, עלה אמרינן: סומכין עלה משום עירוב, דעירוב בעינן דוקא בבית ולא בחצר.

כאן, במסובין בחצר, עלה אמרינן: סומכין עליה משום שיתוף, שהשיתוף מותר להניחו בחצר.

אבל עירוב, שהוא משום דירה, כיון דחצר לאו בת דירה היא, אין להניחו אלא בבית שבחצר.

חזינן מיהא מהכא, שאין צריך להביא השיתוף מן החצרות דרך מבוי. דאי אפשר לומר דאפקיה ועייליה השתא, דהא קתני "וקדש עליהן היום". ומשמע, דליכא שהות לכך [ריטב"א].

וגם אין לומר, שמתחלה בא פתו של בעל הבית מחצרותיהם דרך מבוי לחצר של בעל הבית. דזה אינו מועיל, כיון שעדיין אינה של כולם [תוספות].

ומכח האי קושיא, הדרינן מהא דפירשנו בטעמא דרב שלא שנה במשנה "ופתוחות זו לזו", משום שהשיתוף אינו מועיל בכי האי גוונא.

ואמרינן: אלא, טעמא דרב הוא: דקא סבר רב: אין מבוי [שאסרו חכמים בכל מבוי הפתוח לרשות הרבים לטלטל בו חפץ יותר מארבע אמות, או להוציא אליו, כיון דדמיא לרשות הרבים] ניתר בלחי וקורה בלבד [ולא בפסין כחצר הפתוחה לרשות הרבים],

הערות

^[80] וכתב הריטב"א: הא דבסיפא דסיפא - כששכח אחד מבני מבוי ולא נשתתף - קתני שאסורין במבוי מפני שאין סומכין על עירוב במקום שיתוף, ולא אמרינן נמי דהכא לא שייך סברת רבי מאיר שלא תשתכח. היינו משום דבסיפא מיירי ששכחה חצר שלימה להשתתף, ובכי האי גוונא חיישינן שתשתכח תורת שיתוף מן התינוקות.

^[81] וכתבו התוספות: דאם אין פתח גמור ביניהם אלא חלון שפיר דמי להשתתף.

^[82] וכתב רש"י: שנויא דחיקא היא, ולא קאי במסקנא.

ואם נשתתפו במבוי — מותרין לטלטל כאן וכאן, גם במבוי וגם בחצר.

אם עירבו בחצירות וגם נשתתפו במבוי, ושכח אחד מבני חצר ולא עירב חצירו אבל נשתתף במבוי — מותרין כאן וכאן שהשיתוף מועיל כעירוב.

אולם אם שכח אחד מבני מבוי ולא נשתתף — מותרין בחצירות ואסורין במבוי, כללו של דבר שהמבוי לחצירות כחצר לבתים.

א גמרא שואלים: מני [של מי היא] משנתנו זו? ומשיבים: כשיטת ר' מאיר היא, שאמר: בעינן [צריכים אנו] עירוב ובעינן [וצריכים אנו] גם שיתוף, ולא די באחד מהם.

ומקשים: אם כן אימא מציעתא [אמור את אמצעה של משנה זו] "ואם נשתתפו במבוי — מותרין כאן וכאן", אתאן לרבנן דאמרי בחדא סגיא [הגענו איפה לשיטת חכמים האומרים שבאחד מספיק] ואין צורך גם בעירוב וגם בשיתוף!

ודוחים: הא לא קשיא [זה אינו קשה] וכך יש להבין ואם נשתתפו נמי קאמר [גם כן אמר] כלומר שאם לא רק עירבו אלא גם השתתפו מותרים בשניהם.

ומקשים עוד אימא סיפא [אמור את סוף המשנה]: עירבו בחצירות ונשתתפו במבוי, ושכח אחד מבני חצר ולא עירב — מותרים כאן וכאן. היכי דמי [כיצד הוא הדבר בדיוק]? אי דלא בטיל [אם שלא ביטל] זה ששכח את רשותו לאחרים אמאי [מדוע] מותרים הם? אלא פשיטא דבטיל [פשוט לומר שביטל] ואם כן אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה] שכח אחד מבני מבוי ולא נשתתפו — מותרין בחצירות ואסורין במבוי ואי דבטיל [ואם ביטל רשותו] אמאי [מדוע] אסורין במבוי?

וכי תימא [ואם תאמר] קסבר ר' מאיר אין ביטול רשות מועיל במבוי. והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: שהרי ביטל לכם רשותו, דברי ר' מאיר (לעיל עירובין סח,ב), הרי שר' מאיר מסכים לענין ביטול רשות במבוי.

אלא פשיטא [פשוט, ברור] שמדובר במקרה שלא בטיל [ביטל]. ומדסיפא [ומכיון שבסופה של המשנה] מדובר שלא בטיל [ביטל] — רישא נמי דלא בטיל [בתחילתה גם כן] מדובר שלא בטיל [ביטל].. ויש איפוא להבין שאם השתתפו, מועיל השיתוף לשם עירוב גם כששכח אחד ולא עירב אפילו בלא ביטול רשותו, והוא כדברי חכמים, ונמצאת משנה זו תמוהה היא: רישא וסיפא [ראשה וסופה] כשיטת ר' מאיר, מציעתא רבנן [אמצעה כשיטת חכמים]!

ומתרצים: לא כן, כולה ר' מאיר היא, וטעמא מאי [מה הטעם] אמר ר' מאיר בעינן [צריכים אנו] עירוב ובעינן [וצריכים אנו] שיתוף כדי שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות שאם רק ישתתפו במבואות ישכחו שיש עירוב חצירות, ואולם הכא [וכאן] במקרה שלנו שרק אחד שכח כיון דרובה [שרובם] עירבו בחצירות לא משתכחא [משתכחת] תורת עירוב, ובדיעבד התירו אף במקרה זה.

ב אמר רב יהודה: רב לא תני [שנה] במשנה זו שהיו חצירות פתוחות זו לזו, אלא כל חצר היתה פתוחה רק למבוי ועירבה כל חצר לעצמה. וכן אמר רב כהנא: רב לא תני [שנה] "פתוחות זו לזו". איכא דאמרי [יש אומרים] רב כהנא גופיה לא תני [עצמו לא שנה במשנתנו] "פתוחות זו לזו".

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מאי טעמא דלא תני [מה טעמו שלא שנה] פתוחות זו לזו. אמר לו רב יוסף: שסבר כל שיתוף שאין מכניסו ומוציאו דרך פתחים במבוי אל המבוי ומשם מכניסים אותו לאחת החצירות לאו שמיה [אין שמו] שיתוף שאם יעבירו את השיתוף דרך החצירות נראה הדבר כעירוב בלבד, ואינו מועיל. ואף כאן אם החצירות פתוחות זו לזו ויעביר דרכם את השיתוף אין זה שיתוף כראוי.

איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו: בעל הבית שהיה שותף לשכניו, לזה ביין ולזה ביין, אין צריכין לערב משמע שאין הכרח לקחת ממש את המזון של השיתוף ולהוליכו ממקום למקום ודי שיהא אדם שותף עם שכניו למבוי בחבית אחת שנכנסה לחצירו בלבד ולא חשוב אף אם לא הועבר השיתוף עצמו במבוי. את הקושיה הזו דוחים שממקור זה אין ראיה ואפשר לומר: התם, דאפקיה ועייליה [שם, שהוציאו את היין למבוי ואחר כך הכניסו לחצר שנשמר בה].

איתיביה [הקשה לו] עוד: והרי שנינו במשנה כיצד משתתפין במבוי, שדי רק בזיכוי השיתוף על ידי אחד בלבד לאחרים ואין צריך להעבירה בכל פתחי המבוי! ודוחים: התם נמי דאפקיה ועייליה [שם גם כן מדובר שהוציאו והכניסו] את מזון השיתוף.

מתקיף לה [מקשה על כך] רבה בר חנן אלא מעתה הקנה לו פת בסלו הכי נמי דלא הוי [כך גם כן לא יהא נחשב] שיתוף?! וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר כך הוא גם כן] והא [והרי] אמר רב יהודה אמר רב עצמו: בני חבורה שהיו מסובין ואוכלין יחד בערב שבת וקדש עליהן היום ונכנסה השבת — הפת שעל השלחן סומכים עליה משום עירוב חצירות ואמרי לה [ויש אומרים] משום שיתוף מבואות.

ואמר רבה: לא פליגי [נחלקו שתי הלשונות] אם עירוב אם שיתוף, אלא כאן שסומכין משום עירוב מדובר כשהם מסובין בבית ובמזון המונח בבית יכולים להשתמש כעירוב לחצר, כאן במסובין בחצר, יכולים לסמוך על הפת שבחצר לשם שיתוף במבוי. ומכל מקום לענינינו למדנו כי אף לדעת רב אין צורך דוקא להוציא את השיתוף למבוי ולהחזירו לחצר.

אלא יש לחזור מן ההסבר הקודם ולומר טעמא [הטעם] שלא שנה רב "פתוחות זו לזו" דקא סבר: אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצירות פתוחים לתוכו בלבד, ואם היו החצירות פתוחות זו לזו הרי הן כחצר אחת ואין למבוי זה היתר על ידי לחי וקורה וממילא אין בו שיתוף.

ג גופא כיון שהוזכרו דברי רב דנים עתה בגופם של דברים; אמר רב: אין מבוי ניתר בלחי וקורה כדרך שמתירים את המבואות

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And if they merged the courtyards of the alleyway, they are permitted to carry both here, in the alleyway, and there, in the courtyards.

If they established an eiruv in the courtyards and also merged the courtyards of the alleyway, and one of the residents of the courtyard forgot and did not contribute to the eiruv in his courtyard, but did participate in the merging of the courtyards in the alleyway, they are permitted both here and there, as the merging of courtyards in the alleyway serves as an effective eiruv for the courtyards as well.

However, if one of the residents of the alleyway forgot and did not participate in the merging of courtyards that open into the alleyway, they are permitted to carry in the courtyards and prohibited from carrying in the alleyway, as the principle is: An alleyway is to its courtyards as a courtyard is to its houses.

GEMARA: The Gemara asks: In accordance with whose opinion is this mishna? The Gemara answers: It is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who said: We require an eiruv and we also require a merging of the courtyards in an alleyway, and one is not sufficient without the other.

The Gemara asks: If so, say the middle clause of the mishna: And if they merged the courtyards in the alleyway, they are permitted to carry both here and there. We have arrived at the opinion of the Rabbis, who say that one is enough, and one does not need both an eiruv and a merging of alleyways.

The Gemara responds: That is not difficult, as the mishna stated as follows: And if they also merged the courtyards in the alleyway, they are permitted to carry in the courtyards and in the alleyway.

The Gemara asks: Say the latter clause of the mishna: If they established an eiruv in the courtyards and also merged the courtyards in the alleyway, and one of the residents of the courtyard forgot and did not contribute to the eiruv in his courtyard but did participate in the merging of the alleyway, they are permitted to carry both here and there. What are the circumstances? If the person who forgot did not renounce his rights to the courtyard in favor of the others, why are they permitted to carry? Rather, it is obvious that he did renounce those rights. But if so, say the last clause of the mishna: If one of the members of the alleyway forgot and did not participate in the merging of the alleyway, they are permitted to carry in the courtyards and prohibited from carrying in the alleyway. But if he renounced his rights, why are they prohibited from carrying in the alleyway?

And if you say that Rabbi Meir holds that renunciation of rights is not effective in an alleyway, that answer is insufficient. Wasn’t it taught in a baraita with regard to an alleyway: As he renounced his rights in your favor; this is the statement of Rabbi Meir? This indicates that Rabbi Meir accepts the principle of renunciation of rights in an alleyway.

Rather, it is obvious that the person who forgot to participate in the merging of alleyways did not renounce his rights. And from the fact that the last clause of the mishna is referring to a case where he did not renounce his rights, it can be inferred that the first clause is also referring to a case where he did not renounce his rights. This would indicate that if they carried out a merging of alleyways, it also serves as an eiruv, even when one of them forgot to contribute to the eiruv and also failed to renounce his rights in the courtyard. This is in accordance with the opinion of the Rabbis, which leads to the puzzling conclusion that the first and last clauses of the mishna are in accordance with the opinion of Rabbi Meir, while the middle clause is in accordance with the opinion of the Rabbis.

The Gemara answers: In fact, it is all in accordance with the opinion of Rabbi Meir. And what is the reason that Rabbi Meir said we require an eiruv and we also require a merging of alleyways? It was only so as not to cause the halakhic category of eiruv to be forgotten by the children. If people would only merge courtyards, the halakha of establishing an eiruv for a courtyard would gradually be forgotten. And here, where only one person forgot to contribute to the eiruv, since most of them established an eiruv for the courtyards, the halakha of an eiruv will not be forgotten. Therefore, there is room to be lenient after the fact and to permit carrying in both places.

Rav Yehuda said: Rav did not teach the mishna as stating that the five courtyards open into one another, but rather that each courtyard opens into the alleyway, and each established its own eiruv. And so too, Rav Kahana said: Rav did not teach the mishna as stating that the courtyards open into one another. Some say that Rav Kahana himself did not teach the mishna as stating that the courtyards open into one another.

Abaye said to Rav Yosef: What is the reason he did not teach the mishna as stating that the five courtyards open into one another? Rav Yosef replied: Because he holds that any merging of alleyways that is not brought in and taken out by way of the entrances that open into the alleyway, i.e., which is not brought from each courtyard into the alleyway and then taken from the alleyway into the courtyard where it will be deposited, is not considered a valid merging of the alleyway. If the food used for the merging of alleyways is transferred directly from one courtyard to another, it seems as though it is being used to establish an eiruv. It is therefore ineffective as a merging of alleyways. Here too, if the courtyards open into one another, the merging of alleyways is invalid, due to a concern that the residents of the courtyard will transfer the food directly from one courtyard to another.

He raised an objection to him based upon the following mishna: A homeowner who was a partner of his neighbors, with this one in wine and with that one in wine, they do not need to establish an eiruv. This indicates that it is not actually necessary to transfer the food used for the merging of alleyways from one place to another. For example, it is sufficient to have a jointly owned barrel of wine in one courtyard even if it did not pass through the alleyway. The Gemara rejects this proof and explains the mishna as follows: There, it is referring to a case where they took the wine out into the alleyway and subsequently brought it in to the courtyard where it was to be kept.

He raised another objection to him from a different mishna: How does one merge courtyards that open into alleyways? The mishna continues and says that it is sufficient for one person to acquire the food used for the merging on behalf of all the other residents of the alleyway. This indicates that the food does not need to pass through all the courtyards in the alleyway. The Gemara rejects this proof as well: There too, it is referring to a case where they first took the food out from each of the courtyards into the alleyway and from there brought it into the courtyard where it was to be deposited.

Rabba bar Ḥanan strongly objects to this: However, if that is so, if he transferred ownership of bread in his basket to another person, so too, it would not be considered a valid merging. And if you say that this is indeed so, didn’t Rav Yehuda say that Rav said: With regard to members of a group who were dining together on Shabbat eve, and the day became sanctified for them, i.e., Shabbat began while they were eating, they may rely upon the bread on the table as an eiruv for the courtyard, and some say, as a merging of the alleyway.

And Rabba said: The two versions do not disagree with each other regarding whether the bread counts as an eiruv or as a merging of the alleyway. Here, where they can use it as an eiruv, it is referring to a case where they were dining in a house, since food deposited inside a house can serve as an eiruv for the courtyard. There, it is referring to a case where they were dining in a courtyard, and therefore they may rely on the bread as a merging of the alleyway. This proves that even Rav agrees that it is not necessary to take the food used to merge an alleyway into the alleyway itself and then bring it back to the courtyard.

Rather, we must retract the previous explanation and say that the reason Rav did not teach the mishna as stating that the courtyards opened into one another is that he holds that an alleyway cannot be rendered permitted for carrying through a side post and a cross beam unless there are houses and courtyards opening into it. If, however, the courtyards open into one another, they are considered like a single courtyard, in which case they cannot be rendered permitted for carrying through a side post or a cross beam, and the merging of the alleyway is ineffective.

The Gemara now examines the matter itself cited in the previous discussion. Rav said: An alleyway cannot become permitted for carrying through a side post and a cross beam,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני' מני ר' מאיר היא דאמ' בעינן עירוב ובעינן שיתוף הא דר' מאיר ורבנן כבר מפורשת בזה הפרק מאי ר' מאיר ומאי רבנן דתניא מערבין בחצרות בפת:

מתני' חמש חצרות פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי עירבו בחצרות ולא נשתתפו במבוי מותרין בחצרות ואסורין במבוי מני ר' מאיר היא דאמר בעינן עירוב ובעינן נמי שיתוף אי הכי אימא מציעתא נשתתפו במבוי מותרין כאן וכאן בחצרות ובמבוי כרבנן דאמרי או מערבי או משתתפי ופריקנא אעירוב דרישא קאי והכי קתני כיון שעירבו (או נשתתפו) [ונשתתפו] נמי במבוי מותרין כאן וכאן. אי הכי אימא סיפא שכח אחד מבני חצר ולא עירב מותרין כאן וכאן.

היכי דמי אי נימא כדקתני אמאי מותרין והלא אוסר עליהן דתנן שכח אחד מהן ולא עירב ביתו אסור כו' ואוקימנא בשביטל רשותו בחצר כו'. ופרקינן אלא מתני' ודאי בשביטל ומדרישא בשביטל סיפא נמי בשביטל. אימא סיפא שכח אחד מבני מבוי ולא נשתתף מותרין בחצרות ואסורין במבוי ומאחר שביטל רשותו במבוי אמאי אסורין במבוי הא שמעינן ליה לר' מאיר דאית ליה ביטול רשות במבוי דתניא בענין הצדוקי הדר עמו במבוי שהרי ביטל לכם רשותו דברי ר' מאיר אלא פשיטא דלא ביטל משום הכי אסירי במבוי. ומדסיפא לא ביטל רישא נמי לא ביטל וקתני מותרין כרבנן וכי רישא וסיפא ר' מאיר ומציעתא רבנן.

ושנינן כולה ר' מאיר היא וטעמא מאי בעי ר' מאיר עירוב ושיתוף כדי שלא תשתכח תורת עירוב. הכא מציעתא דמתניתין כיון דאחד שכח ורובה עירבו לא משתכח תורת עירוב דהא רובה עירבו.

אמר רב יהודה (אמר) רב לא תני במתני' פתוחות זו לזו קסבר כל שיתוף שאין מכניסין אותו דרך פתחין למבוי לאו שמיה שיתוף ואלו הן פתוחות זו לזו מכניסות אותו מזו לזו ואין מוציאין אותו למבוי אינו שיתוף לפיכך לא תנו במתני' פתוחות זו לזו ומותבינן עליה מהא בעל הבית שהיה שותף לשכיניו לזה ביין ולזה ביין וכו' ופריק כגון דאפקיה לההוא יין והדר עייליה דרך פתחין למבוי והכי נמי פריק בכיצד משתתפין במבוי כגון דאפקיה לההוא מידי דמקני להו לבני מבוי והדר עייליה דרך פתחין למבוי איני דרב אמר לא הוי שיתוף עד דמעייל ליה דרך פתחין למבוי והא רב הוא דאמר בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום פת שע"ג השלחן סומכין עליה משום עירוב ואמרי לה משום שיתוף ואמר רבה לא פליגי אי מסובין בבית סומכין עליה משום עירוב ואי מסובין בחצר סומכין עליה משום שיתוף.

הא לא קשיא ואם נשתתפו נמי קאמר. והכי קאמר: אסורין במבוי שאין מותרין כאן וכאן אלא אם נשתתפו נמי.

כולה ר' מאיר היא. ואפילו למ"ד (לעיל עירובין עא, ב) בפת כולי עלמא לא פליגי מתניתין נמי ר' מאיר הוא, דהתם אם נשתתפו בפת קאמר וכמ"ש למעלה (שם בד"ה בפת).

כל שיתוף שאין מכניסין ומוציאין אותו דרך פתחים במבוי לא שמיה שיתוף. פירש רש"י ז"ל: ולהכי לא תני רב פתוחות, דחיישינן דילמא מעיילי להו דרך פתחים שביניהם. משמע מדברי הרב ז"ל דכל שהן פתוחות זו לזו אפילו הכניסוהו והוציאוהו מכל חצר למבוי לא הוי שיתוף, גזירה דילמא מעיילי ליה דרך פתחים. ואיכא למידק א"כ פלוגתא דר' מאיר ורבנן דסומכין על עירוב במקום שיתוף היכי משכחת לה, דהא על כרחך עירבו בחצרות לא משכחת אלא בשהיו חצרות פתוחות זו לזו, ואם כן היכי סומכין על זה לשיתוף דהא מבוי זה אינו בר שיתוף. וי"ל דמשכחת לה כשנתערבו דרך חלונות, דבחלונות לא גזרינן דילמא מעיילי ליה דרך חלונות דאין רגילות בכך אלא כשהן פתוחות זו לזו בפתחים דעיילי התם להדיא.

כל שיתוף שאין מכניסין אותו דרך פתחים למבוי וכו'. פירש רש"י ז"ל: שמכניסין אותו מכל החצרות למבוי, ומוציאין אותו משם דרך כל פתח ופתח שבמבוי, ואח"כ מכניסין אותו בחצר שמונח שם לשם שיתוף. ומסקנא דלא צריך.

בני חבורה שהיו מסובין. פירוש: שזימנן בעל הבית לאכול אצלו משלו, דהכין משמע ודאי מדקאמר אי הכי הקנה להן פת בסלו הכי נמי, והאמר רב יהודה בני חבורה שהיו מסובין דאלמא במקנה להן היא הא דרב יהודה. ואע"ג דאינו מקנה להן פת שעל השלחן בפירוש, סתמא דמילתא כיון שזמנן לאכול עמו ויכולין לאכול לדעתם הרי הוא כאילו נשתתפו בו עמו ויש להם בו זכות.

כאן במסובין בבית כאן במסובין בחצר. כלומר: במסובין בבית סומכין עליו משום עירובי חצרות וכ"ש משום שיתוף, דמסתמא דמילתא דעתם לסמוך עליו בין בעירוב בין בשיתוף. ואע"פ דתניא לקמן בפרק כיצד משתתפין (עירובין פה, ב) עירובי חצרות בחצר ושיתופי מבואות במבוי, וקא מפרשי עירובי חצרות בבית שבחצר ושיתופי מבוי בחצר שבמבוי. לאו למימר שיהא שיתוף מונח דוקא בחצר שבמבוי ולא בבית שבחצר, אלא רבותא קאמר דאף בחצר שבמבוי כשר מה שאין כן בעירוב.
והכין מכרעא הא דאמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב לקמן בפרק כיצד משתתפין (שם) כל מקום שאמרו חכמים הדר שם אין אוסר עליו והרי נותן את עירובו אין עירובו עירוב חוץ מבית שער דיחיד וכל שאמרו חכמים אין מניחין בו עירוב אבל מניחין בו שיתוף חוץ מאויר דמבוי, דאלמא רב כאיל ותני כל המקומות שמניחין בו עירוב ושיתוף ושאין מניחין בו, ואם איתא הכי נמי הוה ליה למימר וכל מקום שמניחין בו עירוב אין מניחין בו שיתוף. ועוד דאם איתא עירובו בחצרות מותרין כאן וכאן היכי משכחת לה, דאי מנח לה בבית אין סומכין בו משום שיתוף ואם הניחו בחצר אין סומכין עליו משום עירוב. אלא ודאי מכרעא מילתא כדאמרן. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל, וכן מדברי הראב"ד ז"ל.
והא דאמר ר' מאיר אין סומכין על עירוב במקום שיתוף, בשהניחו שם סתם קאמר, הא הניחו בפירוש משום עירוב ומשום שיתוף סומכין עליו אף משום שיתוף. אבל במסובין בחצר אין סומכין עליו משום עירוב ואפילו אמר בפירוש משום שיתוף ומשום עירוב, דהמניח עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינן עירוב. ורבותנו בעלי התוספות ז"ל נסתפקו בדבר. ויש מי שאומר שאין סומכין עליו משום שיתוף דדוקא בחצר שבמבוי הא בבית לא. ונראין דברי רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל, וכן אנו נוהגין במקומותינו.
ועוד מצאתי בירושלמי (בפרקין ה"ח) מבואר כן, דגרסינן התם פשיטא עירוב צריך בית שיתוף מהו שיהא צריך בית, רב אחא בשם רב אמר נותנו בין באויר חצר בין באויר מבוי, מילתא דרב אמרה עירוב צריך בית מילתא דשמואל אמרה שיתוף צריך בית, מתניתא פליג עליה דשמואל שיתוף נותנו בבית שער ע"כ. דמהכא משמע בהדיא דלכולי עלמא אי מנח ליה בבית כל שכן דעדיף, ולא נחלקו אלא אי בעי בית או לא, ורב לטעמיה דאמר הכא כל מקום שאין מניחין בו עירוב מניחין בו.
ומה שאמרו בירושלמי דשיתוף אפילו באויר מבוי, לא קיימא לן הכין אלא כרב דאמר בגמרין הכא דשיתוף בכל מקום נותנין אותו חוץ מאויר מבוי. והכי נמי איתא לקמן בפרק כיצד משתתפין (עירובין פה, ב).

אלא טעמא דרב דקא סבר אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחים לתוכו. וא"ת א"כ הא דתניא לעיל וחכמים אומרים או מערבין או משתתפין, כלומר: או מערבין בחצרות ומותרין כאן וכאן או משתתפין במבוי ומותרין כאן וכאן, היכי משכחת לה שמערבין בחצרות וסומכין עליו משום שיתוף, דכל שמערבין חצרות פתוחות זו לזו הן, ומבוי אין לו תורת שיתוף. וי"ל דמיירי כגון שהכשירוהו למבוי בשני לחיין או בפס ארבעה כחצר. ובתוספות אמרו דסתם מבוי שנזכר בכל מקום היינו שהכשירוהו בלחי וקורה, ואפילו הכי יש להעמידה בשעירבו דרך חלונות דאף ע"ג דחלונות ארבעה פתוחות להן, אין נעשות בכך אחת כחצר אחת.

קא סבר אין המבוי ניתר בלחי וקורה אלא א"כ בתים וחצרות פתוחות לתוכו. פירש רש"י ז"ל: דרב לית ליה הא דרב חסדא דלעיל (עירובין עג ע"א) דאמר האב ובנו כיחידים דמו ומבוי שלהן ניתר בלחי וקורה. ואינו מחוור, דהא רב חסדא ברייתא קא מייתי, דתניא הכין בהדיא וקיימא לן כוותיה, וסתמא דמילתא רב לא פליג אברייתא, ועוד דקיימא לן נמי כוותיה דרב. אלא ההיא לאו באב ובנו דדיירי בחצרות הסמוכות ופתוחות זו לזו, אלא כשדרין בחצר אחת ובתים רחוקים זה מזה. וכן כתבו בתוספות.

הא לא קשיא ואם נשתתפו נמי קאמ׳ פי׳. ואע״ג דהא פשיט׳ קמ״ל דכי לא עירבו אע״ג דנשתתפו אסורין בחצר שאין סומכין על שתוף במקום ערוב לרבי מאיר ולמ״ד לעיל בפת כ״ע לא פליגי יכול היה לתרץ התלמוד כאן בנשתתפו בפת קאמר דמודה בה ר׳ מאיר אלא דכיון דסת׳ שתוף ביין הוא ניחא ליה לתרוצי הכי דסליק תירוצ׳ אף למ״ד ביין כ״ע לא פליגי.

שכח א׳ מהם מבני חצר ולא עירוב. פרש״י ז״ל שלא ערב עם בני חצרו והכין ודאי משמע האי לישנא והא דאקשי׳ היכי דמי אי לא בטיל אמאי מותרין כאן וכאן דהא לר׳ מאיר אין סומכין על שתוף במקום ערוב אבל לרבנן ניחא והכין מוכח מהא דאמרי׳ בסמוך ריש׳ וסיפא ר׳ מאיר מציעתא רבנן כלו׳ דהאי מציעתא רבנן היא דכי שכח אחד מבני חצר ולא ערוב עמהם אע״פ שאין הערוב כלום לא איכפת לן אליבא דרבנן דסבירא להו דסומכין על שתוף במקום ערוב ושמעי׳ מהכ׳ דלרבנן כשם שסומכין על שתוף במקום ערוב דחצרו׳ זו עם זו כך סומכין על שתוף במקו׳ עירוב חצר בעצמה כי אע״פ שלא ערבו החצרו׳ בעצמן שתוף המבוי מותרין כאן וכאן וכדברי הרמב״ם ז״ל שכתבנו למעלה. ואע״ג דלכ״ע אין עירוב החצרות בעצמן מידי שתוף מבוי והוא ודאי דבר קשה מה ענין שתוף הכא מן החצרו׳ למבוי להציל מיד ערוב בתים עם חצרות בעצמן להציל שתוף במקום ערוב דהא כל א׳ ענין חלוק לעצמו אלא א״כ בשפרשו כפי שיעלה לכאן ולכאן. ואפשר שלא אמרו כאן דלרבנן סומכין על שתוף במקום ערוב החצר אלא לענין שכחת היחיד בלבד דכיון דמסתמא ניח׳ ליה במאי דעבדו וה״ל כלך אצל יפות שנסמוך על שתוף במקום בטול שלו ומן מה שאמרו בסמוך אליבא דר״מ אלא דמעיקרא ס״ד דדוקא לרבנן שמקילין לסמוך בעלמא על שתוף במקום ערובי חצרות שסומכין על שתוף במקום ביטול היחיד אבל לא לר׳ מאיר ואסיק תלמודא דאפי׳ לר׳ מאיר נמי כנ״ל והכא כיון דרובא ערוב לא משתכח. וק״ל א״כ שכח א׳ מבני מבוי ולא נשתתף נימא הכי. וי״ל שלא אמרו כיון דרובא ערוב לא משתכח אלא לענין שכחת יחיד אבל לענין שכחת חצר אחת שלא נשתתפה לא אמרי׳ הכי וכן פי׳ רבי׳ ז״ל:

רב לא תני פתורות זו לזו. פי׳ דלא תני במתני׳ חמש חצרות פתוחות זו לזו אלא חמש חצרו׳ פתוחות למבוי וערבו בחצרות דקתני היינו שערבה כל חצר לעצמה ואסורין במבוי דקתני אתיא אפי׳ לרבנן דהא לכ״ע אין סומכין על ערוב החצרו׳ שערבו עצמן במקמו׳ שתוף וסיפא אם נשתתפו נמי קאמר לפי סברתנו. מ״ט דרבנן כו׳ פי׳ כל שתוף שאין מכניסין אותו לחצר שמניחין אותו בו דרך פתחי החצרות המשתתפות בו כלומר שיוציא כל חצר חלקה בשתוף דרך חצרה למבוי והכניסו אחרי כן למקום שמכניסין בו השתוף לא שמיה שתוף דבעי׳ דליהוי היכרא דלהתיר תשמיש חצרות עם המבוי דרך פתחים הוא בא ומשום הכי לא תני רב פתוחות זו לזו פרש״י ז״ל דס״ל דכל שהחצרות פתוחות זו לזו אע״פ שהכניסו השתוף בחצר דרך פתתים של מבוי אינו שתוף משום גזירה דגזרינן שמא יכניסוהו דרך פתחים שביניהן. והקשו בתוס׳ דהתניא לעיל או מערבין או משתתפין ועל כרחין או מערבין או בחצרות זו עם זו קאמר דאי לא אפי׳ לרבנן אין סומכין על עירוב במקום ערוב כדכתיב לעיל ואין מערבין חצרות זו עם זו אלא כשיש פתחים ביניהם ואפ״ה קתני או משתתפין דאלמא מהני ביה שתוף ותקשי ליה לרב. ותירצו דמתניתא דלעיל מיירי בשערבו דרך חלונות שביניהן ולא גזר רב אלא בשיש פתחים ביניהם שרגילין להשתמש דרך אותן פתחים.

איתיביה אביי כו׳. יפה פרש״י ז״ל דקושיין מהכא דלקחו חבית בשותפות דהתם לא נכנסה אלא לחצר לבדה מן הסתם והוצרך לפ׳ כן דאילו בשותפות דעלמא שזה בא בלגינו ושפך למה לא יכניס כל א׳ חלקו דרך פתחים למבוי ואע״ג דבמתני׳ לא קתני שלקחו חבית בשותפו׳ מ״מ סתמא קתני שהיה שותף עם שכניו ואפי׳ בשלקחו חבית במשמע ובהא אוקימנא פלוגת׳ דבן תראי ורבנן בחד לישנא ולא פליג בה בן תראי אלא משום דאין ברירה והא דפרקי׳ ועיליה פרש״י זייל דאפקוה ועיילוה לאותה חבית בכל החצרות ומהם למבוי ושנוייא רחוקה הוא כדדחיק נמי תלמודא לאוקומי בהכי מתני׳ דכיצד משתתפין במבוי. ומיהו אפשר לפ׳ בזו דהא קא משנינן דמתני׳ דשותפות מיירי אליבא דרב בדאפקוה ועילו׳ שזה בא בלגינו ושפף וזה בא בלגינו ושפך:

אלא מעתה כו׳. מעיקרא אקשי ליה מסבר׳ דוודאי לא מסתבר לומ׳ כן וכ״ת ה״נ ותחלוק על הסברא. והא אמר רב יהודה וכולי פת שעל גבי וכולי וזה בענין שאין להם פנאי להכניס ולהוציא אותו פת דרך פתחים למבוי בין בבני חבורה שיזדמנו לאכול כל אח׳ משלו או בשהזמינן בעל הבי׳ דומי׳ דהקנה להם פת בסלו דאיירי׳ ביה כי אע״פ שאינו מקנה להם בפי׳ פת שעל גבי השלחן מ״מ הרי יש להם בו זכות כיון שזמנה לאכול ויכולין לאכול לדעתם והרי הוא כאלו נשתתפו בו עמו: ולא פליגי כו׳ מסובין בבית סומכין עליו משום ערוב דהא קי״ל דערובי חצרות בבי׳ דמנטר ולדעת רבותי יכולין לסמוך עליו משום שתוף לדברי הכל אם פרשו ובמסובין בחצר אין סומכין עליו אלא משום שתוף דהא קי״ל חצרות בבית ולא בחצר כלל:

אלא היינו טעמיה דרב כו׳. פי׳ ומשום הכי לא תני במתני׳ פתוחו׳ זו לזו כלהו כחד חצר (משמע) דמיין ולא מהני ביה שתוף והא דתניא לעיל או מערבין או משתתפין מיירי בשערבו דרך חלונות דהשתא לא חשבי׳ כחצר אחת וכתב רש״י ז״ל דרב לית ליה הא דתניא לעיל האב ובנו הרב ותלמידו מבוי שלהם ניתר בלחי דכל היכא דלא בעו לעירובי כחד חצר חשיב לרב. והקשו בתו׳ דהיכי אפשר דרב פליג אההיא בריית׳ דהא קי״ל כרב וקי״ל נמי כההיא מתני׳ כדמשמע לעיל מבעיא דרמי בר חמא לרב חסדא ולא עוד אלא דכל כה״ג ה״ל לתלמודא לאותובי מיניה לרב ולימא דרב תנא הוא ופליג. לכך פירשו בתוס׳ דלא אמר רב אלא דוקא בחצרות פתוחות זו לזו שנראין לעולם שהן כחצר אחת אלא בשהחצרות סתומו׳ אע״פ שיש שם ענין שהדרים שם הם כיחידים ואינם צריכין לערב לא קאמר ומתנייתא דהאב ובנו הרב ותלמידו מיירי בשהן סתומות בין שהן קרובות זו לזו או שהן רחוקין זו מזו. והקשה ר״ת ז״ל היכי אמרינן דרב לא תני פתוחות זו לזו לאו משום דנתקו חצרות והוי להו כחד חצר דהא אסיקנא בפרק ר׳ אליעזר דמילה דלא אמרינן נתקו הבתים ונעשו חצרות ואע״ג דבתים פתוחו׳ לחצרות ולפי פר״ח ז״ל דלהכי לא תני פתוחות משום דלא נטעו לומר שאינם פתוחות למבוי אלא אחת מן החצרות בלבד ואע״ג דקתני פתוחות למבוי הוה ס״ד דהיינו שהאחרונה פתוחה למבוי וחשוב כאלו כלם פתוחות שם. וא״כ אין לפי׳ הזה טעם דמאן הוא דטעי בהכי דהא פתוחות למבוי כלם פתוחות למבוי משמע וכדתנן לעיל גבי שלש חצרות ופתוחות לרשות הרבים דעל כרחין מיירי שכלן פתוחות לרשות הרבים. וההיא דפרקי׳ ר׳ אליעזר דלא אמרינן נתקו חצרות ונעשו בתים התם הוא בבתים עם החצרות שהם דיורין חלוקין ושמות חלוקין מה שאין כן בחצרות זו עם זו. ופרש״י ז״ל הוא הנכון ועליו רבותי וכל המפרשים:

גופא אמר רב כו׳. וצריך לחיים או פס ד׳ על ד׳ שיהיו בתים וחצרות עיקר הפי׳ כדפרש״י ז״ל שיהיו שני בתים בכל אחת ואח׳ משתי חצרות וכן מוכיח בפרק ר׳ אליעזר דמילה כדכתיבנ׳ התם. וכן אמר בירושלמי בפרק אין מבוי פחות משתי חצרות ואין חצר פחותה משני בתים והכי נמי משמע קצת לקמן בעובדא דאבוה בר איסי ושלא כדברי הראב״ד ז״ל שפי׳ בשני בתים בשתי החצרות:

כל שאמרנו בכאן אסור פירושו אסור עד שיבטל רשות בין בחצר בין במבוי שכמו שיחיד ששכח ולא עירב מבטל רשות לבני החצר כך בני חצר אחת ששכחו ולא נשתתפו מבטלין רשות חצרם לבני המבוי והוא שאמרו למעלה בענין צדוקי שהיה דר עם רבן גמליאל במבוי שאמ׳ רבן גמליאל לבני מבוי מהרו והוציאו את כליכם עד שלא יוציא ויאסור עליכם שהרי בטל רשותו:

הוזכר בסוגיא זו על רב שלא היה שונה במשנתנו חצרות הפתוחות זו לזו אלא שהיה מפרשה בשאין פתוחות זו לזו ועירבו האמור בה פירושה כל אחת לעצמה ומותרות האמור בה פירושו כל אחת לעצמה ואעפ״י שהדין אמת הוא מכל מקום חקרו עליו מה היה מכריחו להיות משנה ממטבע שטבעו חכמי׳ בגירסת המשנה ופרשו בה תחלה מפני שכל שתוף שאין מכניסין אותו דרך פתחים אינו שתוף ר״ל שהשתוף צריך שיוציאוהו למבוי ומן המבוי יחזרו ויכניסוהו לחצר שרוצים להכניסו בתוכה שאם החצרות פתוחות זו לזו ויכניסו השתוף בחצר שרוצים להכניסו בתוכה דרך פתחי החצרות שביניהם ונמצא שלא ראה השתוף פני המבוי כלל אינו שתוף מפני שאינו נראה כשתוף אלא כעירוב וישתכח תורת שתוף ויבאו לסמוך על עירוב לבד. ואעפ״י שכל שהוציאוהו דרך המבוי מיהא אין פתחים שבנתים מפקיעין כלום מכל מקום היה שונה כן כדי לגלות דבר זה מפני שחשש שיהא התלמיד טועה לומר הואיל ובמשנה זו מצינו שכל החצרות פתוחות זו לזו אלמא הכנסת שתוף דרך פתחי חצרות מועיל שאם לא כן היה לנו לחוש לפסול אף כשיכנסהו דרך מבוי הואיל וכל החצרות פתוחות זו לזו מגזרה שמא יכניסהו דרך פתחים. ומכל מקום זו אינה הלכה שהשתוף אינו צריך שיהא רואה פני המבוי שהרי נדחה דעת זה ממה שאמרו בעל הבית שהיה שותף לשכניו ואפשר שנתנו מעות ונשתתפו ביינו והרי לא יצא ולא נכנס דרך פתחים למבוי. וכן ממה שאמרו כיצד משתתפין במבוי מניח את החבית ואומר הרי זו לכל בני המבוי. ואעפ״י שתירץ דאפקה ועיילה שנויי דחיקי אינון ועוד שהרי אף בהקנה להם פת בסלו דיו וכמו שאמרו בני חבורה שהיו מסובים וקדש עליהם היום פת שעל השלחן אם היו מסובין בבית סומכי׳ עליו משום עירוב שאין מקום עירוב בחצר אבל סומכין עליו משום שתוף וכל שכן שאם הוא בבית ורצו לסמוך עליו משום שתוף סומכין שזה שאמרו מקום שתוף בחצר אינו אלא ללמד שאינו צריך בית הא אם הניחו בבית כל שכן שמועיל ומה שאמרו אין סומכין על עירוב במקום שתוף פירושו כשהניחו סתם שסתם כל שנכנס בבית לשם עירוב נכנס אבל אם הניחו בפירוש אף משום שתוף סומכין עליו. ואעפ״י שיש חולקי׳ בזו לומר ששתוף דוקא בחצר כמו שהעירוב דוקא בבית זה עיקר כמו שנבאר בפרק שתוף בע״ה. והרי בזו מכל מקום לא נשתתפו על דעת שתוף שהרי סבורים היו לאכל סעודתם מבעוד יום ולהחזיר המותר לבניהם וכשראו שקדש היום סמכו עליו אעפ״י שמשעשאוהו שתוף לא ראה פני המבוי. אלא ודאי זו אינה. וחזרו ופרשו בטעמו של רב ממה שאמרו אין המבוי נתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחות לתוכו ר״ל שתי חצרות שבכל אחת מהן שני בתים והוא סובר שכל שהיו פתחים בין כל החצרות ועירבו כלם דרך פתח שביניהן הרי הן כחצר אחת ואעפ״י שפתוחות למבוי גם כן:

ולענין פסק הלכה ראינו לגדולי המפרשי׳ שדחאוהו שהרי לא אמרו אלא רב לא תני הא מכל מקום כולי עלמא תאנו. וכן שהסוגיא מוכחת כן שהרי הוצרכו להעמידה לדעת ר׳ מאיר ואי לא תנינן פתוחות הרי אתה צריך לפרש עירבו חצרות זו בפני עצמה וזו בפני עצמה שכיוצא בזו אין לומר סומכין על עירוב במקום שתוף אף לרבנן ומה הוצרכנו להעמידה כר׳ מאיר אלא שמכל מקום אף כשאינן פתוחות זו לזו אפשר לפרש שעירבו בחצרות כלם במשמע וכגון שעירבו דרך חלונות או דרך סלמות שחלון וסלם תורת פתח עליהם להקל ובדרך זה פרשו בתוספות לרבנן במה שאמרו שסומכין על עירוב במקום שתוף וכמו שאמרו וחכמי׳ אומרי׳ או מערבין או משתתפין. ופירושו או מערבין בחצרות ומותרין כאן וכאן או משתתפין במבואות ומותרין כאן וכאן שלדעת רב שאמר אין מבוי נתר בלחי וקורה אלא אם כן בתים וחצרות פתוחות לתוכו אי אתה מוצאה אלא בשעירבו דרך חלונות או סלמות ואעפ״י שאתה יכול לדעת רב לפרש סמיכה על עירוב במקום שתוף בדרך פתחים ובמבוי שהוכשר בפס ולחיים סתם מבוי מכל מקום בלחי וקורה הוא מוכשר. ומכל מקום הדברים נראים שלא לפסוק כרב אבל מה נעשה וגדולי הפוסקי׳ הביאוה ואף גדולי המחברים הביאוה. ואף גדולי הפוסקים נראה שפרשוה כן אף בעירבו כל החצרות זו לעצמה וזו לעצמה וכן כתבו שכל שעירבו בתים עם חצרות כל חצר וחצר עם הבתים שלה אין אותו מבוי נתר בלחי וקורה שכל שעירבו בתים עם החצרות נתקו החצרות ונעשו בתים ובתים איכא חצרות ליכא. וכבר כתבנוה במסכת שבת פרק מילה. ומכל מקום אף בזו נחלקו גדולי המפרשים לומר שכל שבתים פתוחות לחצרות וחצרות פתוחות למבוי אפי׳ עירבו בתים עם חצרות וחצרות זו עם זו נתר המבוי בלחי וקורה והן הן הדברים. וכן יש מפרשי׳ שאף רב לא אמרה כן ר״ל שכל שפתוחות זו לזו יהו כחצר אחת הואיל ומכל מקום הם פתוחות למבוי אלא כך הוא אומר לא תאני פתוחות זו לזו שלא לטעות ולומר שאם פתוחות זו לזו כל שאחת מהן פתוחות למבוי דיה אלא צריך שיהו שתיהן פתוחות למבוי:

תוס' בד"ה אימא מציעתא כו' משמע ליה ואם נשתתפו במבוי בכל ענין כו' עכ"ל ולפ"ז הא דקאמר אימא מציעתא כו' אתאן לרבנן כו' היינו דוקא למ"ד בפת לא פליגי אבל למ"ד בפת פליגי וביין כ"ע לא פליגי דאין סומכין על שיתוף במקום עירוב ע"כ כרבנן נמי לא אתיא דמשמע ואם נשתתפו כו' בכל ענין אפילו ביין ודוחק לומר דקאמר אתאן כרבנן היינו רבנן דר"א בן תדאי דס"ל גם סומכין על שיתוף דיין וצ"ל המקשה לא נחית הכא להקשות אלא למ"ד קמא דס"ל דבפת לא פליגי אלא ביין ולמ"ד דביין לא פליגי טפי איכא לאקשוי דאתיא דלא כמאן ובהכי יתיישב לקמן דפריך לרב אמאי לא תני פתוחות דליכא למימר משום דדחיק ליה לפרושי כדקאמרינן דאתיא כר"מ ואם נשתתפו נמי קאמר ובסיפא נמי כיון דעירב רובא לא משתכחא ולכך לא תני פתוחות דהשתא מצי אתיא כולה בפשיטות כרבנן דסומכין על עירוב במקום שיתוף ועל שיתוף במקום עירוב אלא דמיירי הכא באינן פתוחות דמ"מ למ"ד דביין לא פליגי ולכ"ע אין סומכין דהכי אמר רב גידל משמיה דרב לעיל ע"כ לא אתיא נמי כרבנן דאם נשתתפו בכל ענין איירי אפילו ביין וע"כ אית לן לדחוקי ואם נשתתפו נמי קאמר ובסיפא משום דרובא עירב לא משתכחא ומיהו לשיטת רש"י שכתבו התוס' לעיל דלא פריך הכא למ"ד בפת לא פליגי דאם כן לא אתיא נמי רישא כר"מ אלא למ"ד בפת פליגי פריך הכא וע"כ הא דקאמר אתאן כרבנן לא משמע ליה ואם נשתתפו בכל ענין דאם כן לא אתיא נמי כרבנן דמודו ביין דאין סומכין וא"כ מאי פריך מ"ט דרב דלא כו' אימא דלכך לא תני פתוחות משום דהשתא אתיא שפיר בפשיטות כרבנן ויש ליישב דטפי נראה לתלמודא דחוק דלא למתני פתוחות מהנהו דחיקי דאיתנהו באוקימתא דלעיל ועוד י"ל דאי ואם נשתתפו לחוד בלא עירוב כלל קתני לרבנן דסומכין עליו העירוב לא איצטריך ליה למתני בעירבו ונשתתפו ושכח א' כו' דסומכין דכל שכן הוא ודו"ק:

בד"ה אלא פשיטא כו' שהמבוי חדא תשמישתא כו' והיינו טעמא כדפרישית דאפי' לשמואל הבית לחצירות חדא כו' עכ"ל ואע"ג דחורבה נמי חדא תשמישתא לתרוייהו היא כדאמרינן לעיל ואפי' הכי אין מטלטלין לשמואל דחורבה טעמא אחרינא אית בה משום דבחורבה ליכא עיקר תשמישתא כפירוש רש"י לעיל ע"ש וק"ל:

בד"ה כל שיתוף כו' כשעירבו החצירות דרך חלונות וכיון כו' ליכא למיגזר דלמא מפקי כו' עכ"ל ולפי זה לא הוצרך רש"י לפרש רב לא תני פתוחות כו' וכל עירבו דמתני' עירבו כל חצר לעצמה קאמר כו' עכ"ל אלא שעירבו החצירות דרך חלונות דליכא למיגזר מידי וי"ל לשיטת רש"י דמ"ד בפת לא פליגי אפילו בפת דעירוב ע"כ לא תני פתוחות כמ"ש התוס' לעיל ואי הוה עירבו החצירות דרך החלונות אכתי תקשי אמאי אוסר ר"מ ברישא אלא ע"כ דאיירי בלא עירבו יחד כלל אלא כל חצר לעצמו עירב ודו"ק:

גמ' התם דאפקיה ועייליה כיצד משתתפין במבוי כו' התם נמי דאפקיה ועייליה כו' כצ"ל ונמחק איתיביה:

רש"י בד"ה כולה ר"מ כו' משום דרובן עירבו כו'. נ"ב פי' מאחר שרוב החצר עירבו עירובי חצירות ואחד מהן רק שכח ליכא למיחש אבל שכח אחד מבני מבוי דהיינו כל החצר שכחו מלהשתתף איכא למיחש והוא הדין אם שכח נמי אחד מן בני החצר ולא שיתף שרי וכן מצאתי בפי' הרב רבי יהונתן:

תוס' בד"ה אלא פשיטא כו' והיינו טעמא כדפרישית דאפילו כצ"ל:

בד"ה בני חבורה וכו' ועייליה דאע"ג דיכול לומר דכל חד וחד הביא פת בחצר זה דרך מבוי כדי לסעוד כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה בני. עי' בגה"ש שהעלה בצע"ג דכיון דעיילא בחצרותיהם יקנה לכאו"א חצירו. ולי י"ל משום דה"ל כליו של מוכר ברשות לוקח עי' ב"ב (פה ב):

גמ' אימא סיפא שכח כו' ״נשתתפו". צ"ל נשתתף [וכ"ה בדפו״י וברש"י]:

גמ' ואם נשתתפו נמי קאמר. עיין לעיל דף סז ע"ב ברש"י ד"ה נסמוך אשיתוף:

תוס' ד"ה בני. ואין הכנסה והוצאה מועלת. קשה לי דא"כ איך משני תחלה על מתני' דכיצד משתתפים במבוי וכו' ה"נ דאפקיה ועייליה. הא מקודם לא מהני זה כיון דהחבית כולה דבעה"ב. וע"כ דעתה אחר הזיכוי מפקא ומעיילא א"כ למאי צריך לזכות ע"י בנו ובתו הא כיון דעיילא לכל חצר וחצר יקנה חצירו של כל אחד חלקו ביין וצע"ג:

ואם נשתתפו כו'. בגמרא מתרץ לה: דשכח אחד מבני חצר ולא עירב. בחצירו להתיר חצירו אבל בשיתוף היה לו חלק: מותרין כאן וכאן. השתא משמע דסומכין ובגמרא מתרץ לה: שהמבוי לחצירות כחצר לבתים. כשם שאסור להוציא מן הבתים לחצר בלא עירוב כך אסור להוציא מן החצר למבוי בלא שיתוף ולא תימא דלא דמו דבית וחצר זו רשות היחיד וזו רשות הרבים אבל חצר ומבוי שניהן רשויות של רבים הן: גמ' ואם נשתתפו נמי. ואקמייתא קאי ואם נשתתפו אף במבוי קאמר: אמאי מותרין. באותה חצר הא רבי מאיר לית ליה סומכין על שיתוף: מבני מבוי ולא נשתתף. אחת מן החצירות לא נשתתפה עם חברתה במבוי: והא תניא. לעיל בפירקין גבי צדוקי: רישא נמי דלא בטיל. הא דקתני שכח אחד מבני חצר בדלא בטיל וקתני מותרים אלמא סומכין על השיתוף: רישא וסיפא רבי מאיר. רישא קתני עירבו בחצירות ולא נשתתפו במבוי אסורין במבוי אלא אם כן נשתתפו נמי במבוי כרבי מאיר וסיפא קתני מבני מבוי ולא נשתתף אסורין במבוי כרבי מאיר: ומציעתא. דקתני מבני חצר ולא עירב כו' כרבנן: כולה רבי מאיר היא. ומציעתא אמאי סומכין בני אותה חצר על השיתוף משום דרובן עירבו דטעמא מאי כו': רב לא תני פתוחות זו לזו. וכל עירבו בחצירות דמתניתין עירבו כל חצר לעצמה קאמר ומותרין בחצירות דקתני מותרין בני חצר לעצמן קאמר: כל שיתוף שאין. כל אחד ואחד מכניס חלקו דרך פתח חצירו למבוי ודרך מבוי יוליכוהו לחצר שיהא מונח בו: לאו שמיה שיתוף. שאם יכניסוהו דרך פתחים שמחצר לחצר אין נראה כשיתוף מבוי והכא נמי חייש רב דילמא מעיילי ליה דרך פתחים שביניהן: אין צריך לערב. והא הכא דלקחו חבית בשותפות ולא נכנסה אלא לאותה חצר לבדה: דאפקיה ועייליה. לחבית בכל החצירות ומהן למבוי ומשם לחצר שהונח שם ולא לשם שיתוף ושינויא דחיקא הוא ולא הוי מסקנא הכי: כיצד משתתפין כו'. תיובתא קא מותיב ממתניתין דפרק חלון דלקמן [דף עט:] דקתני התם כיצד משתתפין במבוי מניח את החבית ואומר הרי זה לכל בני מבוי ומזכה להן כו' והא הכא דחד מזכה מדידיה לכולהו ולא נכנסה לחצרותיהן: מסובין בבית. סומכין משום עירוב החצר כדאמר לקמן [פה:] עירובי חצירות בבית שבחצר: מסובין בחצר. סומכין משום שיתוף דשיתופי מבואות מותר להניחן בחצר שבמבוי אבל משום עירוב לא דבית בעינן דעירוב משום דירה וחצר לאו בר דירה הוא:

אימא מציעתא ואם נשתתפו במבוי מותרין כאן וכאן אתיא כרבנן. ואפילו למאן דאמר לעיל [דף עא:] דבפת לא פליגי משמע ליה ואם נשתתפו במבוי בכל ענין ואפילו נשתתפו במבוי ביין: אלא פשיטא דבטיל. ואם תאמר למאן דאמר אין מבטלין רשות מחצר לחצר היאך מותרין במבוי הא אין יכול לבטל רשותו לבני חצר אחרת לרבא דאמר לשמואל דאפילו ב' חצירות זו לפנים מזו פעמים דאין מבטלין ויש לומר דהא לא קשיא שהרי במבוי נשתתף אבל הא קשיא היאך מועיל במבוי ביטול לרבא דאמר בב' חצירות זו לפנים מזו דאין מבטלין ועל כרחך יש ביטול רשות במבוי כדדייקי שהרי ביטל להם רשותו ויש לומר דכיון דכולם שוין במבוי זה כזה יכול לבטל אף לבני חצר אחרת שהמבוי חדא תשמישתא לתרוייהו ולא דמי לב' חצירות דהא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד כדאמר לעיל ולקמן (דף עט.) תניא גבי בית שבין שתי חצירות ומלאוהו תבן דאם נתמעט התבן מעשרה טפחים מבטלין הבית לזה ולזה והיינו טעמא כדפרישית דאפילו לשמואל הבית לחצירות חדא תשמישתא הוא לתרוייהו: כל שיתוף שאין מכניסו ומוציאו דרך. פתחים למבוי לאו שמיה שיתוף. פי' בקונטרס ולהכי לא תני רב ופתוחין זו לזו דחייש דילמא מעיילי ליה דרך פתחים שביניהם משמע לפירושו ואם פתוחות זו לזו לא מהני בהן שיתוף ואפילו מעיילי ליה דרך מבוי גזרינן דילמא לא מעיילי אלא דרך. פתח החצר וסמכינן עליה ואם תאמר היכי משכחת ליה פלוגתא דרבי מאיר ורבנן דמערבין ומשתתפין אם לא בחצירות הפתוחות זו לזו ומשמע התם דמהני שיתוף ויש לומר דאשכחן לה בשעירבו החצירות דרך חלונות וכיון שאין פתח גמור מחצר לחצר גבוה י' ורוחב ד' ליכא למיגזר דילמא מפקי ועיילי השיתוף שלא כדרך המבוי כיון דמחצר לחצר לא סלקי להדיא אי ליכא פתחים אלא חלונות בעלמא: דאפקיה ועייליה. פירש בקונט' לאותה חבית בכל החצירות ומהן למבוי ומשם לחצר שהונח שם ולא לשם שיתוף ולפירושו ה''ל למימר דעייליה ואפקיה ועייליה ובחנם דחק לומר כן דתחילה היה בשאר חצירות ואפקיה למבוי והדר עיילי בזה החצר: בני חבורה שהיו מסובין כו'. כאן לא שייך למימר דאפקיה ועייליה דאע''ג דיכול לומר דכל חד ותד. הביא פת בחצר זה [דרך מבוי] כדי לסעוד סתמא דמלתא איירי שבעל הבית זה הזמינם לסעוד אצלו ואע''פ שלא זיכה סומכין על פת שעל השלחן דכזכו בו דמו שאין לומר אירע שפת של בעל הבית היה מונח בשאר חצירות והובא כאן דרך מבוי דהוצאה והכנסה זו לא מהניא מידי כיון שלא היה קנוי פת לכל בני החבורה באותה שעה אלא היה של בעל הבית זה ואין הכנסה והוצאה מועלת אא''כ היה של בעל השיתוף מאותה שעה:

דף עג - ב

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד