עירובין עו ע"א

דף עו - א

והטעם: שמתוך שנתנו עירובן באמצעית, זה - בית החיצון שבחצר אחת - נעשה בית שער לזה לחצר שלו, שדרכו יוצאין מהבית האמצעי לחצר ונכנסים אליו.

וזה - בית החיצון שבחצר השניה - נעשה בית שער לזה לחצר שלו, ופטורין ליתן את העירוב.

אמצעי נמי פטור מליתן עירוב, דהא הוה ליה בית שמניחין בו עירוב, ואין צריך ליתן את הפת לעירוב. ^[98]

בדיק להו רחבה לרבנן [מנסה היה אותם אם חכמו להשיב]:

א. "הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו עירוב, והדר שם אינו אוסר עליו" [מתניתין לקמן דף פה ב].

ב. שני בתים זה לפנים מזה ופתוחין זה לזה, ופתוח הבית החיצון לחצר אחרת. ובאין בני החצר הראשונה לערב עמם את הבית הפנימי ולא את הבית החיצון וליתן שם את העירוב, שורת הדין שאין עירוב זה מועיל.

שהרי אי אפשר לטלטל העירוב ממקומו בבית החיצון לאותה חצר שנתנה בו את עירובו, כיון שהבית החיצון לא נכלל בעירוב ואי אפשר להוציא ממנו לחצר, ונמצא שאין העירוב יכול לבוא לאותה חצר שנתנה את העירוב, ואינו עירוב. [נתבאר על פי משמעות רש"י וריטב"א ודלא כהבנת החזון איש סימן צ"ו ס"ק ל"ה].

אמנם, מתוך שנתנו בני החצר את עירובן בפנימי נעשה הבית החיצון "בית שער" [ועל דרך האמור במימרא קודמת], וכיון שהדר בבית שער אינו אוסר, אפשר להביא את העירוב מן הבית הפנימי, לאותה חצר שנתנה בו את עירובו.

והשתא בדיק להו רחבה:

שתי חצירות סמוכות זו לזו, זו בצפון וזו בדרום, [זו פתוחה בפתח משלה לרשות הרבים וזו פתוחה בפתח משלה לרשות הרבים], ויש דיורין בכל אחת מן החצירות. ועוד שני בתים ביניהם זה בצפון ופתוח לחצר הצפונית, וזה בדרום ופתוח לחצר הדרומית, ופתוחין הבתים זה לזה.

ובאין שתי החצרות לערב כל אחת לעצמה, אלא שזה [החצר הצפונית] בא דרך זה [הבית הצפוני הסמוך לחצר] ואינו מערבו עם החצר, ונתן עירובו בזה [בבית הדרומי].

וזה [החצר הדרומית] בא דרך זה [הבית הדרומי הסמוך לה] ואינו מערבו עם החצר, ונתן עירובו בזה [בבית הצפוני]. [ראה ציור 2 בעמוד הקודם] ונמצא, שתקנתה של חצר צפונית קלקלתה של חצר דרומית, ותקנתה של חצר דרומית קלקלתה של חצר צפונית.

שהרי החצר הצפונית צריכה להחשיב הבית הדרומי שבו נתנה את עירובה כבית גמור ולא כבית שער, שהרי הנותן עירובו בבית שער אינו עירוב. וצריכה להחשיב הבית הצפוני הסמוך לה, כבית שער ולא כבית, כדי שתוכל לטלטל דרך אותו בית את עירובה מן הבית הדרומי שנתנה בו עירובה, לחצירה.

ואילו החצר הדרומית צריכה להחשיב בהיפוך, שהבית הצפוני בית גמור, והבית הדרומי הסמוך לה בית שער, ומאותו טעם.

ובהא מספקינן: מי משוינן להו - לכל אחד ואחד מהבתים - לגבי דהאי [החצר הדרומית] נחשיב הבית הצפוני שבו נתנה את עירובה, כבית, ולגבי דהאי [החצר הצפונית] נחשיב אותו בית צפוני כבית שער, שיכולה לטלטל דרכו אף שאינו מעורב עמה.

וכן נחשיב הבית הדרומי לגבי דהאי [החצר הדרומית] בית שער כדי שתוכל להביא את עירובה דרך אותו בית אליה. ולגבי דהאי [החצר הצפונית] נחשיב אותו בית דרומי כבית גמור, שיוכשר ליתן בו את עירובה [נתבאר על פי גירסת מהרש"ל].

אמרו ליה רבנן לרחבה: שניהן לא קנו עירוב.

דמה נפשך: אי בית שער משוית ליה לכל אחד מהבתים, הא קיימא לן: "הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו עירוב".

ואי בית משוית ליה לכל אחד ואחד מהבתים, קא מטלטל כל אחת ואחת מהחצירות לבית [דרך בית] דלא מערב ליה שאינו מתערב עמה.

שמא תאמר: נחשיב הבית הצפוני לגבי חצר דרומית בית, ולגבי חצר צפונית בית שער, ונחשיב הבית הדרומי לגבי חצר צפונית, בית, ולגבי חצר דרומית בית שער, הא לא אמרינן, ולפיכך שניהן לא קנו עירוב.

ותמהינן עלה: ומאי שנא מדרבא.

דאמר רבא: אמרו לו שנים [לשליח אחד] צא וערב עלינו עירוב תחומין.

ודין הוא, שהעירוב קונה משקידש יום שבת, ואם נאכל עירובו קודם שקידש היום אינו עירוב.

והלך שליח זה ולאחד משולחיו עירב עליו מבעוד יום, שהוא ודאי קודם שקידש יום שבת, ולאחד משולחיו עירב עליו בבין השמשות, שספק יום הוא ועדיין לא קידש שבת, ספק לילה הוא וכבר קידש השבת קודם שעירב עליו השליח, ואינו עירוב.

זה שעירב עליו מבעוד יום, נאכל עירובו בבין השמשות, וספק הוא אם עדיין יום הוא, ונאכל עירובו קודם שקידש היום ולא הוי עירוב, או אפשר כבר לילה הוא ונמצא שנאכל עירובו אחר שקידש היום.

וזה שעירב עליו בבין השמשות, נאכל עירובו רק משתחשך [שאם נאכל בבין השמשות, הרי ממה נפשך אינו עירוב. ומיהו הוא הדין אם לא נאכל כלל, ולאו דוקא קאמר - תוספות שבת דף לד א], שניהם קנו עירוב.

ומפרשינן טעמא בשבת דף לד א: כיון שספק הוא, ואיתרע בעירוב תחומין שאינו אלא מדרבנן, הוה ליה ספק דדבריהם וכל ספק דבריהם להקל.

ולפיכך: לגבי אותו שנאכל עירובו בין השמשות, משוינן ליה לבין השמשות כלילה, ונמצא שנאכל עירובו אחר שקידש השבת. ואילו לגבי אותו שהונח עירובו בבין השמשות, משוינן ליה לבין השמשות כיום, ונמצא שהונח עירובו קודם שקידש השבת, ומספק קנו שניהם עירוב!

הרי חזינן, דאיכא למימר שפיר על זמן אחד. דלגבי דהאי יממא הוא, ולגבי דהאי ליליא הוא. והכא נמי נימא הכא, דלגבי דהאי הוי בית, ולגבי דהאי הוי בית שער?!

ומשנינן: הכי השתא!

התם, דהוי ספק יממא ספק ליליא, לא מינכרא מילתא [אינו ניכר הדבר].

אבל הכא, אי דלגבי דהאי בית, לגבי דהאי הוי נמי בית. ואי לגבי דהאי בית שער, לגבי דהאי נמי בית שער. ^[99]

הדרן עלך פרק הדר

פרק שביעי - חלון

מתניתין:

חלון שבין שתי חצירות, שהיה רחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יותר, וחלק מן החלון נמצא בתוך עשרה טפחים מקרקע החצירות - יש דין "פתח" לחלון הזה.

ולכן אם רצו, מערבין שנים עירובין נפרדים, ואם רצו, מערבין עירוב אחד ביניהם. [ראה ציור 3] אבל אם היה רוחב החלון פחות מארבעה טפחים על ארבעה טפחים,

או שהיה החלון גבוה כולו למעלה מעשרה טפחים מהקרקע - מערבין שנים עירובין נפרדים לכל חצר, ואין מערבין ביניהן עירוב אחד.

והטעם: לפי שחלון שרוחבו פחות מארבעה טפחים אינו נחשב "פתח", כיון שאינו ראוי להכניס ולהוציא דרכו, היות והוא צר, ו"כמאן דליתא דמיא" [לשון המשנה ברורה]. ונמצאת המחיצה מפרדת ביניהן, ולכן אין יכולים לערב כאחד.

וכן אם היה החלון גבוה כולו למעלה מעשרה טפחים, שהוא שיעור גובה מחיצה, אינו מועיל כלום, כיון שיש תחתיו מחיצה גמורה, החולקת בין החצרות, ואי אפשר להן לערב יחד [משנה ברורה, וראה ברבינו יהונתן].

גמרא:

נחלקו רבן שמעון בן גמליאל וחכמים בענין "לבוד".

דעת רבן שמעון בן גמליאל שגם ביותר משלשה טפחים [ועד משהו פחות מארבעה טפחים] אמרינן לבוד.

אך לפי חכמים אין אומרים "לבוד" אלא בפחות משלשה טפחים.

שנינו כאן סתמא דמתניתין, שחלון פחות מארבעה טפחים לא חשיב "פתח".

והוינן בה: האם לימא תנן הכא סתמא דמתניתין כרבן שמעון בן גמליאל, דאמר: כל פחות מארבעה טפחים כלבוד דמי.

דקא סלקא דעתין שלדעת רבנן, הסוברים ששלשה טפחים יוצאים מתורת לבוד - חשוב חלון שיש בו שלשה טפחים "פתח" [תוספות].

ודחינן: אפילו תימא מתניתין כרבנן, דסברי שבשלשה טפחים לא אמרינן לבוד, אתי שפיר!

כי עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבן שמעון בן גמליאל, אלא לענין שיעור "לבודין".

אבל לענין שיעור פתחא - אפילו רבנן מודו דרק אי איכא חלון שיש ברוחבו ארבעה על ארבעה חשיב פתח. ואי לא - לא חשיב פתח.

עוד שנינו במשנה: חלון שיש בו פחות מארבעה על ארבעה, או למעלה מעשרה, מערבין שנים ואין מערבין אחד:

ותמהינן: הך סיפא למה לי? והא פשיטא היא, כי כבר מרישא שמעת לה.

כיון דאמר ברישא דמתניתין: חלון שבין שתי חצירות שיש בו ארבעה על ארבעה בתוך עשרה, רצו מערבין שנים, ואם רצו מערבין אחד. הרי ממילא, אנא ידענא דפחות מארבעה או למעלה מעשרה לא מערבין כאחד. ואם כן - סיפא למה לי?!

ומשנינן: הא קא משמע לן בהא דקתני סיפא חלון למעלה מעשרה אין מערבין אחד: דטעמיה הוא משום דכוליה חלון הוי למעלה מעשרה, ולכן הוא אינו מועיל.

אבל חלון שמקצתו בתוך עשרה - רצו מערבין שנים, ואם רצו מערבין אחד

ומרישא לא שמעת לה. כי הא דקתני ברישא "בתוך עשרה" מערבין אחד, איכא לפרושי שכולו נמצא בתוך עשרה. ^[1]

ועתה מבארת הגמרא, כי מה שאמור במשנה שמספיק מקצת של החלון בתוך עשרה כדי לערב ביחד - נשנה גם בברייתא:

תנינא בברייתא להא דינא ששנינו במשנה.

דתנו רבנן בברייתא:

א. היה כולו [כלומר: רובו] של חלון למעלה מעשרה טפחים, ומקצתו בתוך עשרה.

ב. וכן אם היה כולו [רובו] בתוך עשרה ומקצתו למעלה מעשרה -

מערבין שנים. ואם רצו מערבין אחד, אף שאין כולו של החלון בתוך עשרה טפחים.

ותמהינן: השתא, ששנינו ברישא של הברייתא, שאפילו אם היה כולו [רובו] של החלון למעלה מעשרה ורק מקצתו למטה מעשרה, בכל זאת אמרת: מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד.

אם כן, מה חידוש השמיענו התנא בסיפא של הברייתא?

וכי "כולו בתוך עשרה ומקצתו למעלה מעשרה" מיבעיא ליה לומר שאפשר לערב ביניהם?!

ומשנינן: כך רגיל התנא לשנות: זו - כשמקצתו של החלון בתוך עשרה - מערבין כאחת, ואין צריך לומר זו - כשרובו של החלון בתוך עשרה - קתני.

אמר רבי יוחנן: חלון שאמרו חכמים שמועיל באמצעותו לערב אחד - שיעורו הוא בחלון מרובע, וצריך שיהא באורך כל צלע של החלון ארבעה טפחים.

וכיון שכל עיגול חוסם בתוכו ריבוע פנימי, ואלכסונו של הריבוע הזה שוה לקוטרו של העיגול, הרי:

חלון עגול שבמחיצה המפרידה בין שתי חצירות - [ראה ציורים בעמוד הבא] א

צריך שיהא בהיקפו של העיגול עשרים וארבעה טפחים.

כי רק בהיקף כזה של העיגול יתכן שיהא אורך הצלע של החלון, הריבוע הפנימי, ארבעה טפחים.

וצריך להיות אותו הריבוע הפנימי שבעיגולו של חלון, מקצתו בתוך עשרה טפחים לקרקע החצר -

ולכן, צריך שיהיו שנים טפחים ומשהו מהן, מתוך אותן עשרים ארבעה טפחים של היקף העיגול - בתחתית העיגול, בתוך עשרה טפחים לקרקע החצר!

כך, שאם ירבענו לחלון העגול - נמצא משהו מן ריבוע החלון בתוך עשרה לקרקע החצר.

שהרי בחלון זה יש מכל זוית תחתונה של הריבוע הפנימי ועד הנקודה האמצעית התחתונה של היקף החלון, אורך היקף של טפח!

וכשיש מכל צד - של הנקודה האמצעית התחתונה של העיגול - טפח ומשהו בתוך עשרה, נמצא, שהריבוע הפנימי כולו, משוקע משהו בתוך עשרה טפחים לחצר. ^[2] ומניחה הגמרא עתה, כי די בכך שיהא בארכו ורוחבו של החלון באמצעיתו ארבעה טפחים, ולא איכפת לן שהחלון עשוי בעיגול ומתקצר רוחב החלון בצדדים ונהיה שם פחות מארבעה טפחים.

ולפי זה, דיינו בחלון עגול שקוטרו ארבעה טפחים, שיש בו אורך ארבעה ורוחב ארבעה - באמצעיתו.

ולפיכך תמהינן: למה לי היקף גדול כל כך של עשרים וארבעה טפחים?

מכדי, הרי כל עיגול שיש בהיקפו שלשה טפחים, יש בו ברוחבו [בקוטרו] טפח.

ואם כן, לפי היחס הזה - בחלון עגול שיש בהיקפו תריסר טפחים סגיא, די בכך. שהרי קוטרו הוא ארבעה טפחים?!

ומשנינן: לא סגי בחלון עגול שיש בו אורך ארבעה ורוחב ארבעה באמצעיתו [קוטרו], אלא בעינן שיהא חלון מרובע שרחבו ארבעה לכל ארכו.

וכיון שכן, הא דאמרינן: כל שיש בהיקיפו שלשה טפחים יש בו רוחב טפח אינו ענין לכאן.

חלון שבין שתי חצרות. לימ' תנן סתמ' כרבן שמעון בן גמליאל דאמ' כל פחות מד' עיקר דברי רבן שמעון בן גמליאל בבריתא אמורה בפר' מבוי תנו רבנן קורה היוצאה מכותל זה כו' רבן שמעון בן גמליאל אומ' פחות מד' אין צריך להביא קורה אחרת ואית' נמי בפר' הישן תחת המיטה והיא שנויה בתוספתא דעירובין בפר' א':

ור' יוחנן אמר אפי' חיצון של פנימי דסבר אע"ג דכבית שער הוא בית שער דפנימי לא הוי בית שער דהא איכא אחריני חוצה לו. ושמואל סבר אפי' בית שער דפנימי בית שער הוא. אמר [רב נחמן אמר רבה בר אבוה] משמיה דרב ב' חצירות ושלשה בתים ביניהן זה בעל החצר [בא] בדרך הבית שקרוב לו ובעל החצר האחר בא בדרך הבית האחר הקרוב לו ושניהן כאן ונתנו עירובן בבית האמצעי זה הבית הקרוב לה נעשה בית שער לחצר זו וזה הבית נעשה בית שער לחצר זו נמצאו ב' הבתים החיצונים בתי שער ואין צריכין עירוב. כדתנן הדר בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו אוסר והאמצעי הוה ליה בית שמניחין בו עירוב כי בתוכו נתנו עירובן ב' חצירות וקיי"ל כל בית שמניחין בו עירוב אין צריך ליתן פת. נמצאו ג' בתים וב' חצירות יוצאין בעירוב אחד של חצר.

בדיק להו רחבה לרבנן כלומר אם הן (בקיין) [בקיאי] בהלכות עירובין שתי חצירות ושתי חורבות של אחרים ביניהן זה בא מחצירו דרך החורבה הסמוכה לחצירו ונתן עירובו בחורבה [האחרת] (שכיחי צהלה). וכן בא זה מחצירו דרך החורבה הקרובה לחצירו ונתן עירובו בחורבה האחרת קנו עירוב או לא קנו עירוב ואמרו ליה לא קני עירוב ממה נפשך אי הני חורבות כל חדא הויא בית שער לחצר הסמוכה לה הנותן עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו עירוב ואי הני חורבות בתין נינהו נמצאו כל אחד מטלטל בחורבה הסמוכה לה בבית דלא מערב דהא (של) [כל] חד מינייהו לא יהב עירוביה אלא בחורבה הסמוכה לחברתה ואמרינן מיכדי ספיקא הוא מאי שנא מדרבה דאמר א' לשנים צאו ועירב עלינו כו'.

ודחינן הכי השתא התם בין השמשות ספק יום וספק לילה וספק (העירוב) [עירוב] כשר הכא אי לתרווייהו בית שער [או לתרווייהו בית] אבל לגבי האי בית שער ולגבי האי בית לא:

הדרן עלך פרק הדר.

פ"ז חלון שבין ב' חצירות ד' על ד' בתוך י' מערבין שנים ואין מערבין כו'. אוקימנא להא מתניתין אפילו לרבנן דסבירא להו דשלשה לא אמרינן בהו לבוד ותלתא סגי הכא דלהווי פתחא אי איכא (י') [ד'] טפחים הוי פתחא ואי לא לא ואוקימנא נמי דהאי חלון שיש בו ד' על ד' טפחים אי הוו הני ד"ט כולהו למעלה מי' טפחים [ומקצתן בתוך י'] אם רצו מערבין אחד.

תנינא להא דתנו רבנן כולו למעלה מי' ומקצתו בתוך י' כו'. תנא [בתוספתא] באהלות פי"ג עמוד המוטל באויר אינו מביא את הטומאה תחת דופנו עד שיהא בהיקפו כ"ד טפחים ר' (אסי) [יוסי] א' כ"ה. אין לך כ"ה טפחים שאין הארץ אוכלת טפח וכה"א ויהיו הרמונים תשעים וששה אי אפשר לומר:

א"ר יוחנן [חלון] עגול צריך שיש בהיקפו כ"ד טפחים ומהן ב' טפחים ומשהו בתוך י' שאם ירבענו נמצא משהו בתוך י' ואסיקנא דר' יוחנן בדייני דקיסרי דטעו ואמרי ריבועא דנפיק מגו עיגולא פלגא אמרה לשמעתיה. פי' (בהדיא) [מכדי] דכל שיש בהיקפו ג"ט יש בו רוחב טפח מדכתיב ויעש את הים מוצק י' באמה וגו' וקו ל' באמה יסוב אותו סביב.

הכי השתא התם בין השמשות ספיקא הוא ספק יממא ספק לילה הוא. כלומר: וספיקא דרבנן הוא ולקולא. ואיכא למידק דהא תניא לעיל בפרק בכל מערבין (עירובין לו, א) כיצד אמר ר' יוסי ספק עירוב כשר, עירב בתרומה ספק מבעוד יום נטמאת ספק משחשיכה נטמאת אבל עירב בתרומה ספק טמאה ספק טהורה אין זה ספק עירוב כשר. והכא נמי בשלמא זה שעירב עליו מבעוד יום ונאכל עירובו בין השמשות דין הוא שיהא עירובו עירוב מספק, דהוה ליה כספק נטמאת מבעוד יום ספק משחשיכה, אבל זה שעירב עליו בין השמשות ונאכל עירובו משחשיכה למה [הוי] עירוב, דהוה ליה כספק עירב בטהרה ספק עירב בטומאה. ויש מפרשים דהכא בעירובי חצרות קאמר דלא קא מקנא רשותא אלא עירובי רשותא בלחוד, ואפילו בספק חשיכה ספק אינה חשיכה מערבין לכתחילה, וכדתנן בשלהי במה מדליקין (לד, א) ואוקימנא לה התם בעירובי חצרות. וקיל נמי דאפילו זה שעירב עליו מבעוד יום ונאכל עירובו בין השמשות עירובו עירוב אע"פ שעדיין הוא זמן הראוי לערב בו לכתחילה. אבל בעירובי תחומין לא, דכיון ששנינו שם שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה עשרתן ערבתן, דמשמע עם חשיכה אין הא ספק חשיכה לא וכדדייקינין התם בגמרא, ואוקימנא בעירובי תחומין, דאלמא עירובי תחומין אין מערבין בבין השמשות, הלכך אפילו עבר ועירב אין עירובו עירוב, אלא הכא בעירובי חצרות. ודבר הלמד מענינו הוא דהכא בעירוב חצרות קיימינן, וכן פירש ר"ח ז"ל בפרק במה מדליקין וכן פירשו בתוספות. ולשון צא דנקט רבא שייך נמי אפילו גבי חצרות, כלומר: צא וגבה את העירוב כמו צא ושכור פועלים (ב"מ פג, א) צא תן לו (ב"ק סח, ב). אבל רש"י ז"ל פירשה בעירובי תחומין וכן פירשה הרמב"ם ז"ל. וכתב רש"י ז"ל שם בפרק במה מדליקין דרבא כר' יוסי אמרה. וכבר כתבנו שאין דומה לה ודברי ר"ח ז"ל עיקר.

מתני': חלון שבין שתי חצרות ד' על ד' וכו'. תוספתא (פ"ז, ה"ח): חלון שהיה ד' על ד' עשו לה סריגות בטלה.

גמרא:ושנים ומשהו בתוך עשרה. פירש רש"י ז"ל: שני טפחים ומשהו אורך מהיקיפו בתוך י', מאמצעי ולכאן טפח ומאמצעי ולכאן טפח ומשהו. ואינו מחוור, דהא אסיקנא (בע"ב) דר' יוחנן כדייני דקיסרי דאמרי דריבועא מגו עיגולא פלגא, וכיון שכן על כרחין קודם שיגיע לצלע התחתון של המרובע יעלה מן ההיקף הרביע שהוא ששה טפחים. אלא שני טפחים זקופים מלמטה למעלה חשיב, וכך היא המדה לפי החשבון שאמרו כל שיש ברחבו טפח יש בהיקיפו שלשה טפחים, ולפיכך חלון עגול שיש בהיקיפו ארבע ועשרים טפחים יש ברחבו שמונה, וכשתרבע בתוכו ארבעה על ארבעה נמצא שיש מן הנקודה האמצעית התחתונה עד צלע התחתון של המרובע שני טפחים, וכנגד מן הנקודה האמצעית העליונה של ההיקף עד צלע העליון של המרובע שני טפחים, וכן [לכל] צד וצד מצלעי המרובע, ונמצא המרובע ארבעה על ארבעה. ולפיכך צריך שיהא שני טפחים ומשהו זקופים מלמטה למעלה בתוך עשרה, כדי שיהא משהו מן המרובע בתוך עשרה.

אמר רבה כו׳. שניה׳ עירוב ואפי׳ מי שעירוב בין השמשו׳ ואתי׳ כי הא דתנן בפ׳ במה מדליקין דספק חשכ׳ מערבין וטומנין את החמין וסתם רמינן לה בהדי מתני׳ דתנן התם שלשה דברים צריך אדם לומ׳ בתוך ביתו ע״ש עם חשכה עשרתן ערבתן הא ספק חשכה אין מערבין ופרקי׳ כאן בעירובי תחומין כאן בעירובי חצרות והנכון כמו שפר״י ז״ל דבערובי תחומין ספק חשכה אין מערבין דה״ל מאני ביתא אבל בעירובי חצרות דאערוב רשותייהו בעלמא הוא מערבי ולא כמו שפרשנו בהפך דהא בכלה מכלתין מחמרין בערובי תחומי יותר מערובי חצרות וכן בדין מטעמא דכתיבנא ומעש׳ הא דהכא בעירובי חצרות ואע״פ שהלכה כר׳ יוסי דאמר ספק ערובי תחומין כשר הא אוקימנא בשערב בתרומה טהורה מבעוד יום ספק נטמאה משחשכה ספק לא נטמא׳ אלא מבעוד יום אבל ערב ספק בטהורה ספק בטמאה אינו כשר. וכ״ש שאם ערב בבין השמשות ממש שאינו עירוב דגריע ממערב מבע״י ספק בטומאה ספק בטהרה הילכך לגבי ערובי תחומין לא קנה עירוב אלא אותו שערב מבעוד יום ונאכל בין השמשות דה״ל כערב בתרומה טהורה ונטמא׳ אבל בעירובי חצרות הקלו לערב אפי׳ בבין השמשות והתירו בו אפ״ה תרי דמחזי כמאן דסתרי אהדדי והא דקאמר צא וערב עלינו צא וגבה את העירוב קאמר כדאמרינן בעלמא צא ושכור פועלים צא תן לו ודבר הלמד מענינו הוא דכל שמעתין ופרקי׳ בערובי חצרות הוא וכן פירשו בתוס׳ בכאן ובמס׳ שבת אבל רש״י ז״ל פירש׳ לזו בפ׳ במה מדליקין בעירובי תחומין ואינו מחוור מן הטעמים שכתבנו וכבר כתבנוה שם בס״ד. ספק יממא ספק ליליא פירש ואפשר לתלות בשניהם ג״כ כי מקצתו מן היום ומקצתו מן הלילה. אבל הכא אי אפשר לדון בית דירה בשני דינין שהוא בית דירה גמור ושיהא בית שער:

פרק שביעי חלון
כותל שבין שתי חצרו׳ גבו׳ עשר׳ ורחב ד׳ מערבין שני׳ ואין מערבין אחד פרש״י ז״ל דהא דקתני ורחב ד׳ משו׳ סיפ׳ נקט׳ דקתני אלו עולין מכאן. ואוכלין ואלו עולין מכאן ואוכלין שאין הדין הזה אלא כשהו׳ כותל ד׳ אבל בפחות מד׳ דין אחר יש לו ובפלוגתא דרב ור׳ יוחנן בש״ס אבל לענין שאין מערבין אחד אפי׳ כשאין רחב ד׳ אלא משהו ויפה כיון דודאי כיון שהוא גבוה עשרה וחשוב מחיצה שלימה ואין לנו להקפיד על רוחב המחיצה ואין אנו מקפידין בו בשום מקום והיינו דכי שיילינן בש״ס אין בו ד׳ מאי לא אמרו כלל דפחו׳ מד׳ מערבין אחד אלא שנחלקו בו לענין דין הסיפא בלבד דאלמא לדינא דרישא לא נפקא לן מיניה מידי וכן מפורש בירושלמי דגרסי׳ התם למה לי רחב ד׳ בגין דמתני׳ דבתרא אלו עולין מכאן כו׳ הרי זה מבורר כדברי רש״י ז״ל וכן פיר׳ בתוס׳: ובלבד שלא יורידו למטה פי׳ לפי שהכותל הזה כיון שהוא גבוה י׳ ורחב ד׳ חולק רשות לעצמו וה״ה שאין מעלין לשם כלום וכדאמרינן בש״ס עולין אין מעלין לא אלא דחדא מינייהו נקט משום דאיירי בשיש בראשו פירות ופשוט הוא. ובפרק כל גגות נחלקו על משנה זו איכא מ״ד דלאו שלא יורידו למטה ממש לחצרות אלא שלא יורידו לבתים ושלא יעלו שם מאני דבתים אבל מאני דחצר שרי דהא קי״ל כר״ש דאמר אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפפו׳ לכלים ששבתו בתוכן ולא לכלים ששבתו בתוך הבית ומקום כתל זה היינו גג וכן פירשה שם ר׳ יוחנן ואתיא אפי׳ בשערבו ואיכא מ״ד התם שלא יורידו למטה ממש ואפילו לחצרות ואליבא דרב איכא לאוקומה אפלו כר״ש וכגון שערבו דגזרינן דילמא אתו לאתויי התם כלים דבתים דשכיחי בחצר אבל למאן דלית ליה ההיא גזרה א״א לומר כן אליבא דר״ש ולרבנן נמי לא אתיא דהא אמרינן התם דגג וחצר שהם רשות אחת ומיהו אפשר דאתיא כר׳ מאיר דאפילו גג וחצר שתי רשויות הן וזה עולה לדברי המפרשים שם. דלא אסר ר׳ מאיר אלא בכתל וחצר דתרי גברי ולא ערבו דהכא ודאי לא איירי׳ אלא בהכי דאלו בכתל וחצר דחד גבר׳ א״נ דתרי וערבו מותר להוריד ולהעלות אבל רש״י ז״ל פירש דאפילו בגג וחצר דחד גברא אסר ר׳ מאיר גזירה משום תל ברשות הרבים ולדבריו ז״ל לא אתיא ההיא אוקמתא כר׳ מאיר ושם נפרש יותר בס״ד:

גמרא אמר ר׳ יוחנן כו׳. פרש״י ז״ל שיהא מתחתית הממל שני טפחים ומשהו מן ההיקף בתוך עשרה מאמצעו ולכאן טפח ומשהו כי כשתעשה מרובע מתוכו יחסר מן ההיקף שני טפחים לכל רוח ורוח ונמצא כי אותו משהו הנשאר יהא בתוך עשרה ואינו נכון כלל דע״כ כשתעש׳ סלע המרובע בתוכו קודם שיגיע לסלע התחתון יעלה מן ההיקף ג׳ טפחים לפי מה שאמרו דייני דקסרי דרבועא מגו עגולא פלגא וכדבעי׳ למימר קמן וגם בדרך האמת יעלה הסלע יותר משני טפחים של הקף כמו שהו׳ נראה למראי׳ העין : אבל הפיר׳ הנכון כמו שפירשו בתוספו׳ שיהא מרחב העיגול ארך שני טפחי׳ ומשהו בתוך עשרה וכך הוא החשבון שהרי עגול זה שיש בהקיפו כד׳ יש ברחבו ח׳ טפחים לפי מה שאמרו דכל שיש ברחבו טפח יש בהקפו ג׳ טפחים וכשתרבע בתוכו ד׳ על ד׳ ישאר לכל צד עכ״פ שני טפחים חלל מצלעו של העיגול עד צלעו של המרובע ולפיכך הצריכו להניח ב׳ טפחים חלל מצלעו של העיגול עד צלעו של המרובע ומשהו שיהא אותו משהו בתוך י׳ טפחים כגון זה מכדי כו׳ פירשתיה בפ״ק דסוכה בס״ד. ר׳ יוחנן דאמר פי׳ שהמרובע יותר על העיגול שבתוכו רביע וכדאמרינן אנן נמי עיגולא מגו ריבועא פלגא פרש״י ז״ל שהמרובע שבתוך העיגול יותר על המרובע שבתוכו כשיעו׳ חצי המרובע דס״ל תילת׳ מלבר וחלון שיש בו ד׳ על ד׳ יש בהקפו ששה עשר כשתעשה עליו עגולו עולה וה״ל הקפו בד׳ טפחים: ואחרים פירשו דמרובע שהוא בתוך העיגול הוא אלכסונו של מרובעו החקוק בתוכו וסברי דייני דקסרי דכל אמתא ברבועא תרי אמין באלכסונה הילכך עיגול זה צריך שיהא בהקפו עשרים וד׳ טפחים כדי שיהא ברחבו ח׳ טפחים דכל שיש בעיגולו ג׳ טפחים יש ברחבו טפח ואז תוכל לרבע בתוכו ד׳ על ד׳ טפחים וכל זה אינו שוה ופשוע הוא דאמה מרובעת אין באלכסונה שתי אמות גם פשוט הוא שאין בעיגול של המרובע עודף חצי המרובע וזה נראה ונמדד למראית העין. ובתשובת הגאונים ז״ל פי׳ דדייני דקסרי הכי קאמרי עגולא בגו רבועא רבעא ורבועא דמגו ההוא עגולא פלגא דרבועא קמא כלומר שאם תעשה מרובע אחד ותקיפנו בעגול מבחוץ ותעשה מרובע על העיגול יהא המרובע שבאמצע חצי המרובע מבחוץ וזה אמת וכבר ציירנו אותו בסוכה. ומן הצורה ההיא ניכר דהא דאמרי׳ כל אמתא ברבועא אמתא ותרי חומשה באלכסונה שאינו בדוקא ובעלי הפי׳ הזה אומרים כי דייני דקסרי כדין אמרו אלא שר׳ יוחנן לא הבין דבריהם. ואינו יודע מה הרווחנו לתלות הטעות בר׳ יוחנן ועוד תמה על עצמך שלא הבין ר׳ יוחנן מה שאנו מבינים בהם והנכון בעיני כי דברי דייני דקסרי ודברי ר׳ יוחנן אמת אלא שאמרו במליצה וחידה שכן דרך בעלי החשבון לדבר והגע עצמך שאם תעשה מרובע מד׳ על ד׳ ותעש׳ בכל צלע וצלע מהם עיגול בפני עצמו שיהא רחב העיגול ד׳ בארך הצלע יהא בהקפו של עיגול י״ב דכל שיש ברחבו טפח יש בהקפו ד׳ והרי חצי העיגול הבולט לחוץ ששה ונמצ׳ שיהא בארבעת חצי העיגולי׳ הקוטפים הסובבי׳ למרובע מבחוץ כד׳ טפחים והם עודפין על צלעות המרובע שבתוכן חצי המרובע י״ו טפחים ואלו העגולים כד׳ טפחים ועל זה הדרך אמרו דייני דקיסר׳ רבועא רבועא מגו עיגול פלגא וע״ז הדרך אמר ר׳ יוחנן כי חלון עגול שאנו צריכין לרבע בתוכו חלון שיש בו ד׳ על ד׳ צריך שיהא בהקיפו עשרים וד׳ טפחים כשיהא עגולו על הדרך שאמרנו שכל צלע וצלע עגיל בפני עצמו ודרך חידה ומליצה אמרו כן. אבל יודעים הם בודאי כי כשהעיגול היוצא על המרובע הוא עגול א׳ שאין העגול ההוא עול׳ כ״כ ובשיבסר נכי חומש׳ סגי כנ״ל:

שתי חצרות ושני בתים ביניהם פתוחים זה לזה והאחד סמוך לחצר זה ופתוח לה והשני סמוך לחצר השניה ופתוח לה ואין החצרות מזו לזו אלא כל אחת לעצמה ובאין בני חצר זה הימני ונכנסים דרך הבית הפתוח לחצרם לבית הסמוך לחצר השמאלי ומניחין שם עירובם ובני חצר שמאלי נכנסים דרך הבית הפתוח לחצרם לבית הסמוך לחצר השמאלי ומניחין שם עירובם ובני חצר שמאלי נכנסים דרך הבית הפתוח לחצרם לבית הסמוך לחצר הימני ומניחים שם עירובם והדבר ידוע שאם אתה דן כל בית ובית כבית שער אחר שזו בית שער לזו אינו עירוב שהרי המניח את עירובו בבית שער אינו כלום ואם אתה דן כל בית ובית כבית גמור גם כן אינו עירוב שהרי בית הסמוך להם מפסיק בין החצר למקום עירובה ואותו בית לא עירב עמה ואלו היית דנו כבית שער לא היה אוסר. ונמצאת למד שכל שאתה דן את שניהם או כבית גמור או כבית שער אינו כלום אלא אם כן אתה דן את הבתים בית אצל זה שהניח בו את העירוב ובית שער אצל זה שנכנס דרך בו להניח את העירוב בבית הסמוך לו. וזה אינו שאם כן נעשו דבריהם חוכא וטלולא ומתוך כך אינו עירוב כלל ממה נפשך כמו שביארנו ואסורה כל אחת אף לעצמה שאם מזו לזו על כל פנים אסורות הם ואף בלא טעם זה שהרי נתנו עירובם בשני בתים ולא הוצרכו בכאן אלא שעירבה כל אחת לעצמה ולאסור כל אחת לעצמה אעפ״י שבאמרו לו שנים צא וערב לנו לאחד עירב לו מבעוד יום ואחד עירב עליו בין השמשות זה שעירב עליו מבעוד יום נאכל בין השמשות וזה שעירב עליו בין השמשות נאכל משחשכה שניהם קנו עירוב של זה שנאכל עירובו בין השמשות דנין אותו כלילה וכבר קנה עירוב ולזה שעירב בין השמשות דנין אותו כיום ולא קנה שביתה אלא בכאן בזו הואיל ובין השמשות ספק לילה הוא אין כאן חוכא וטלולא וספק עירוב להקל. ולענין זה מכל מקום לכתחלה אין מערבין בין השמשות אלא שאם עירב הרי זה עירוב ודבר זה בעירובי תחומין וכן פרשוה גדולי המחברי׳ וגאוני הראשונים. ומכל מקום בשני של שבת פרשנוה בעירובי חצרות שאין כאן מקנא ביתא אלא עירובי רשותא ואפי׳ לכתחלה מותר וכמו שאמרו שם ספק חשכה וכו׳ מערבין ופרשנוה בעירובי חצרות הא בעירובי תחומין לכתחלה לא. ואעפ״י שאמרו צא וערב שמשמעו לצאת חוץ לתחום ואין זה אלא כאומר צא וגבה את העירוב כענין צא תן לו צא ושכור לנו פועלים וכן הרבה. ולפי דרכך למדת שבין עירובי חצרות בין עירובי תחומין אם נאכל עירובו לא הופקע זכותו וזכה לו עירובו מכל מקום ובעירובי תבשילין אינו כן כמו שהתבאר במקומו. ונשלם הפרק תהלה לאל:

ביארנו בראש המסכתא שהחלק השני שבמסכתא אמנם קצתו בא לבאר עניני עירובי חצרות. ובכללן על איזה צד מערבין חצרות הרבה ביחד ועל איזה צד דוקא אחת אחת ועל איזה צד אם רצו מערבים ביחד ואם רצו מערבים אחת אחת וכן במה מערבין עירוב זה וזה הפרק אמנם הכונה בו לבאר אלו הענינים ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשני חלקים:

הראשון לבאר על איזה צד מערבין שנים ועל איזה צד אם רצו מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד:

והשני במה מערבין עירובי חצרות ושתופי מבואות וכמה שעורם ואם מערבין לו שלא בידיעתו אם לאו ואם המערב צריך לזכות אם לאו: זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כי חק הוא לסדר סוגיית התלמוד כמו שהתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר. חלון שבין שתי חצרות כל שהחלון הוא ברחב ארבעה על ארבעה ושהוא למטה מעשרה אם רצו מערבין שנים ר״ל כל חצר לעצמה ואסורי׳ בני חצר זו בשל זו ואם רצו מערבין אחד ר״ל בעירוב אחד שיהו כבני חצר אחת להתיר בני חצר זו בזו ולהיות אחד מחצר זו ששכח ולא עירב אוסר על האחרת מפני שהחלון מצרפם ועושה אותם ראויים לערב כאחד שמכיון שיש בו ארבעה על ארבעה או יתר פתח הוא וראויים הם ליכנס בה מזו לזו אחר שהיא בתוך עשרה טפחים של קרקע החצר. ופרשו בגמרא שלא סוף דבר שיהא כל גובה החלון למטה מעשרה אלא אף במשהו ממנה בתוך עשרה הותר שבשיעור זה תשמיש נוח מזו לזו אבל כל שהיא פחות מארבעה על ארבעה אינו פתח ואין ראוי לעבור דרך בה מזו לזו וכן אם כלה למעלה מעשרה אין התשמיש נוח בה מזו לזו וכן שיש בגובה שיעור זה שיעור מחיצה ומתוך כך מערבין שנים ואין מערבין אחד ואסור להשתמש מזו לזו הן דרך אותו חלון הן דרך ראש הכותל הן דרך חורים שביניהם:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

היה חלון זה עגול צריך שיהא בהיקפו שבעה עשר טפחים פחות חומש או למעלה מהן עד שכשאתה בא לרבעו מתוך עגולו יהא בו ארבעה לחשבון הידוע לרבותי׳ שכל שיש ברחבו טפח יש בהיקפו שלשה טפחים שכל אמתא ברבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא וצריך שיהיה החלון בדרך שאחר שתרבענו יהא משהו של צלע התחתון של המרובע בתוך עשרה. ונמצאת למד שדברי ר׳ יוחנן שאמר בחלון עגול צריך שיהא בהיקפו כד׳ טפחים לא עלו כהלכה. ומ״מ יש מעמידין את דבריו כהלכה וכדייני קסרי׳ שהיו אומרי׳ עגולא דנפיק מגו רבועא רבעא. רבועא מגו עגולא פלגא. וביאור הענין הוא שכשאמר שצריך שיהא בהיקפו עשרים וארבעה טפחים. שאלו מכדי כל שיש ברחבו טפח יש בהיקפו שלשה טפחים. ולא היה המקשה סבור שנצטרך לארבעה על ארבעה מכל צדדין שבחלון אלא דיינו שיהא ארבעה מקוטר לקוטר ואם כן בתריסר סגיא שהרי כל שיש בהיקפו שנים עשר טפחים יש בקו הרוחב שלו ממזרח למערב ומצפון לדרום ארבעה טפחים. ותירץ הני מלי בעגולא כלומר עגול שקטריו ארבעה היקפו שנים עשר אבל מרובע שיש מצלע לצלע ארבעה צריך בהיקפו יותר מי״ב וזהו שאמר אבל ברבועא בעינן טפי. כלומר שהרי אנו צריכים לארבעה על ארבעה מכל צד וארבעה על ארבעה מרובעים כשאתה מודד חוט הסובבו יש בהיקפו יותר משנים עשר והיה המקשה סבור עליו שעל חוט הסובבו ברבוע הוא אומר כן. וחזר ושאל אם כן אין צרך אלא לשש עשרה שהעגול שיש בו היקף שנים עשר טפחים כשאתה מרבעו מבחוץ נמצא הקו הסובבו ברבוע יתר רביע ובכל אחד מארבע רוחותיו אתה מודד קו של ארבעה טפחי׳ כגון זה# ונמצא שיעור הקו המקיף מד׳ רוחותיו שש עשרה טפחי׳. והשיבו ה״מ בעגולא מגו רבועא כלומר שאם העגול שנים עשר בהיקף כשאת, מרבעו מבחוץ נמצא החוט המקיפו ברבוע הוא ט״ז טפחי׳ אבל רבועא מגו עגולה בעינן [טפי] כלומר כל שאתה צריך לעגול שאחר שעשייתו מרבע (באחרת הקשתות) [באחת הקרנות] יהא כל קו שבו ד׳ טפחים עד שתהא צריך בהיקפו לחוט של ט״ז כשאתה בא להקיף אח״כ אותו רבוע בעגול עם חזרת הקשתות הרי הקו הסובבו בהיקף עגול הוא יותר משש עשרה שהוא מכל צדדיו באלכסון המרבע כגון זה# וחזרו ושאלו מכד כל אמת׳ [בריבוע׳ אמתא] ותרין חומשי באלכסונא. [וכו׳] ואעפ״י שחכמי החשבון מנו שהוא יותר מכל מקום אין בו כדאי לדקדק עליו ונמצא מכל מקום קו העגול האמצעי שממזרח למערב או מצפון לדרום חמשה טפחי׳ ושלשה חומשין ונמצא כשאתה בא למדוד החוט המקיפו בעגול שאתה מודד לחמשה טפחים ושלשה חומשין רוחב חמש עשרה טפחים וט׳ חומשין היקף לחשבון כל שיש ברחבו טפח יש בהקיפו שלשה טפחים. ולמדת שבשיבסר נכי חומשא סגיא. והעמידו דברי ר׳ יוחנן כדייני קסרי שהיו אומרין עגולא מגו רבועא ריבעא רבועא מגו עגולא פלגא. וביאור הדברים שלא רצה ר׳ יוחנן בזה באמרו בהיקפו על החוט אלא כאלו אמר בשבורו או בהערכתו מלשון מקיפין בביעי שהוא ענין ערך והיקש ודמיון. והענין הוא כל שאתה מעגל עגול ואתה מרבעו מבחוץ שנמצאת לפי מה שכתבנו שהוספת עליו רביע והוא ענין עגולא מגו רבועא רבעא. ר״ל פחות רביע מן המרובע שעליו. אם אתה מרבעו מבפנים יהיה המרובע התיכון בשבורו חצי מרובע החיצון בשבורו והוא ענין רבועא מגו עגולא פלגא כלומר חצי המרובע העליון שכשאתה גורע מן המרובע החיצון רביעית שהוא יתרון המרובע על העגול שבתוכו ותגרע עוד שלישית העגול שהוא יתרון העגול המרובע שבתוכו תמצא שיעור המרובע הפנימי חצי שיעור המרובע החיצון. ויש גורסי׳ תילתא [ור״ל] פחות שליש מן העגול שעליו והכל לענין אחד. וזה שאמר ר׳ יוחנן צריך שיהא בהיקפו כ״ד טפחים הוא שנמצא כשאתה מרבעו מבחוץ יהיה שבורו ל״ב טפחים והוא תוספת רביע שהוא יתרון המרובע על העגול שבתוכו המרובע שבתוך העגול הזה יהיה שבורו שש עשרה שהוא חצי המרובע החיצון או שני שלישי העגול ונמצא המרובע התיכון ארבעה על ארבעה שהוא גדר שש עשרה והוא השיעור המבוקש. ונמצא כשאתה מצריך בהיקף כ״ד טפחים בשבור הוא מפני שירבעו בתוך אותו העגול שטח שבשבורו יעלה לי״ו טפחים שהוא חלון ארבעה על ארבעה. ומה שהצריך להיות שנים ומשהו מהם בתוך עשרה פירושו שכשאתה מסלק מן העגול שיש בהיקפו כ״ד ארבע קשתות לארבע רוחותיו נמצא כל קשת בשבורו שני טפחים ונמצא שסלקת שמונה טפחים שהוא שליש ההיקף סביב המרובע שבפנים ונשאר המרובע י״ו וצריך עוד משהו כדי שיהא מקצת החלון בתוך עשרה. ומכל מקום במסכת סוכה [ח.] אמרו על חשבון זה ולא היא דהא חזינן דלא הוי כולי האי.

והרבה מפרשים סוברים שאף דייני קסרי מדברים על מדידת החוט ושתהא כוונת הדברים לומר רבועא דמגו עגולא תלתא שיהא החוט שליש על תשבורת הרבוע שהוא היקף המרובע שבפנים ואם הרבוע ד׳ על ד׳ שתשברתו י״ו שהחוט המקיפו גם כן י״ו יהא היקף החוט המקיף את העגול כ״ד ועל זה אמר לדעתם ולא היא כלומר שאי אפשר שהמרובע שבתוך העגול שיהיה שבורו י״ו כגון ארבעה על ארבעה יהא חוט הסובבו בעגול יתר שליש על חוט המקיף ברבוע שבתוכו ושהחוט המקיף את העגול יהיה כ״ד ושיאמר כן ר״ל ולא היא מפני שאי אפשר להיות רחבו אלא כאלכסון הרבוע ואעפ״י שהוא יותר משבסר נכי חומשא מצד שכל אמתא ברבועא הוא יותר מאמתא ותרין חומשי באלכסונא אלא שלא דקדקו בו חכמים מכל מקום אינו עולה לחשבון גדול כל כך ואינו כן שאף דייני קסרי הוא על דרך התשבורת כמו שביארנו. ואעפ״י שהרבה מן התלמידים נתבלבלו בה עד שהעמידו דבריהם של דייני קסרי בטעות גדולה ופרשו שמתוך כך העלינו את הענין להיקף שבסר נכי חומשא על סמך כל אמתא ברבועא וכו׳ מכל מקום גדולי הראשונים כתבו בחבוריהם דעת דייני קסרי על הדרך שהזכרנו עכשיו ומדרך חכמת התשבורת וכתבו שדבריהם של דייני קסרי קרובים אל האמת. ומה שאמרו במסכת סוכה דלא הוי כולי האי הוא חוזר למה שאמרו עגולא מגו רבועא רבעא ר״ל שהרבוע יתר עליו רביע ואינו כל כך וריבועא מגו עגולא למי שגורס תילתא ר״ל שהעגול יותר שליש הוא יותר מעט עד שמה שחסר זה יתר בזה עד שבא בכוון רבוע פנימי לחצי שיעור הרבוע החיצון וזה ממה שידוע בחכמת השיעור שהעגול י״א חלקים מי״ד במרובע החיצון ובמרובע התיכון שבעה חלקים מאחד עשר בעגול אבל דבר ברור הוא שהמרובע התיכון הוא חצי המרובע החיצון שהרי כשתעריך ז׳ אל י״א וי״א אל י״ד יצא לך ז׳ אל י״ד שהוא החצי ואעפ״י שאף לשאר החכמים היה יכול לומר ולא היא שהרי על דרך האמת יש להיקף העגול על רוחב הקוטר שלש כמהו ועוד שביעית רחב הקוטר עד שאם רחב הקוטר שבעה יהיה ההיקף כ״ב וכן שכל אמתא ברבועא הוא יותר מאמתא ותרין חומשי באלכסונא מכל מקום לענין מדידה אין הכוון מצוי בו כל כך עד שנדקדק עליהם בדבר מועט אבל דייני קסרי שהיו מדברים על דרך התשבורת ושהיו סבורים להעלות דבריהם בדקדוק מכוון יהיה ראוי לדקדק עליהם ולהודיע שאף הם עם כל פלפולם לא כוונו את הדבר לצמצם לגמרי וזו היא צורתה# למען ירוץ קורא בו. אלא שכתבו גדולי המפרשים אף לדעת זה ר״ל על היקף שבסר נכי חומשא שלא יצמצם אדם במדה זו מפני שחכמי המדו׳ כתבו שכל אמתא ברבועא הוא יותר מאמתא ותרין חומשי באלכסונא וכן כל שיש בו רחב טפח יש בו יותר משלשה טפחים היקף ועל דרך האמת כל עגול שיש ברחבו איזה שיעור יהיה היקפו שלש כמוהו ועוד שביעית וגם זה בקירוב כי לא יודע בצמצום גמור לפי מה שכתבו החכמים ולחשבון זה יבא למבוקש יותר משבעה עשר.

וכדי שיתבאר לך יפה אני מצייר לך זאת הצורה פעם אחרת בכתיבת אותיות על צלעותיה וקטריה ואכתוב לך מעט ביאור על פי חכמת התשבורת והא לך הצורה# וביאור ענין זה כך הוא ידוע בתשבור׳ שכל עגול שבתוכו מרוב׳ שארבע זויות המרבע יתמששו עם הקו הסובב וחוץ ממנו גם כן מרבע שהקו הסובב מן העגול יתמשש אל כל אחת מצלעות המרבע שחוץ ממנו כשנרצה לדעת אלו השלש תמונות איך המה נערכות ואיך מתיחסות ר״ל איזה ערך יש למרובע הפנימי אל העגול אשר באמצע שני המרובעים ואיזה ערך יש למרובע הפנימי אל החיצון ואיזה חלק הוה ממנו וערך תוספת הגדול אל הקטן ואיזה ערך יש לתוספת אשר לעגול אל המרובע החיצון אשר בתוכו וערך תוספת אשר למרבע החיצון על העגול אשר בתוכו וכשיהיה צלע המרובע אשר בתוכו כך כמה יהיה הקו הסובב מן העגול המקיפו וכמה הוא אלכסון המרבע שהוא קוטר העגול וצלע המרובע אשר מחוץ וכמה יהיה החץ היוצא מצלע המרובע הפנימי עד הקו הסובב וכשיהיה המותר כך כמה יהיה הקשת תחלה נקדים לידיעת אלו הדברים הקדמה שאלכסון המרובע הפנימי וקוטר העגול המקיפו מחוץ וצלע המרובע החיצוני שלשתם שיעור אחד להם בלא תוספת ומגרעת ובשיעור ההוא כשנחקור תשבורת שלש התמונות נדע שבורם וערך האחד אל חבירו לכן כשנרצה לדעת שבור המרובע אשר בתוך העגול נדע האלכסון ונחלקהו לחצאים ונכפול חצי האלכסון על שיעור כל האלכסון ויצא לנו שבור המרבע ואחר כן כשנצטרך לחקור שבור העגול המקיפו נקח חצי קוטר העגול שהוא עצמו חצי האלכסון הנזכר ונכפלהו על חצי הקו הסובב ויצא לנו תשבורת העגול וכשנדע הקוטר יודע הקו הסובב כשנכפול הקוטר שלשה פעמים ושביעית ואם הקוטר שבעה טפחים יהיה הקו הסובב שלש פעמים שבעה שהם כ״א ושביעית שבע שהוא אחד שלם ונמצא הקו הסובב כ״ב ולדעת שבורו נכפול חצי הקוטר על חצי הקו הסובב ויעלה לח׳ טפחים וחצי וזהו שבור העגול שקטרו שבעה טפחים ולדעת שבור המרבע הפנימי שקוטר אלכסונו שבעה נכפול חצי שבעה ויצא לנו כ״ד טפחים וחצי וזהו שבור המרבע הפנימי ולדעת איזה ערך יש לתשבור׳ הפנימי על העגול השב כל הטפחי׳ לחצאי טפחים מפני שיש לכל אחד ממספרי השבורי׳ חצי ויעלה מספר חצאי טפחים שבור המרובע מ״ט ומספר חצאי טפחי שבור העגול ע״ז וערך מ״ט אל ע״ז הוא כערך ז׳ אל י״א ולדעת עוד שבור המרבע החיצוני יודע בדרך אחרת והוא שכבר הקדמנו שצלע המרובע החיצוני הוא כשיעור הקוטר מן העגול אשר בתוכו ויודע שבורו בכפל הצלע על עצמו והצלע יש לו ז׳ טפחים כמספר הקוטר מן העגול שהנחנו שיש לו ז׳ אם כן שבור המרובע החיצוני הוא מ״ט כפל שבור המרבע הפנימי שהיה כ״ד וחצי והשיב המ״ט טפחי׳ לחצאין לדעת ערך תוספת תשברתו על שבור העגול ויעלו צ״ח חצאין וערך ע״ז אל צ״ח הוא ערך י״א אל י״ד וכן ערך שבור העגול אל שבור המרבע שחוצה לו נמצא שכל רבוע שבתוך עגול ערך השבור אל השבור כערך ז׳ אל י״א והוא בערך הקוטר אל חצי הקו הסובב וערך העגול אל המרובע שחוצה לו כערך י״א אל י״ד והוא כערך חצי הקו הסובב אל כפל הקוטר ואם כן מזה יצא לנו שבשבור המרובע החיצוני כפל שבור המרבע הפנימי שאלו היה זה היה שבור הגדול (ד׳) [ב׳] פעמי׳ ממנו.

והנה עכשו המשלנו דברינו בהיות שיעור הקוטר ז׳ כי הוא נקל למתלמד להוציא הקו הסובב מן הקוטר ועכשו נשקיף בעד החלון ובשיעורו הצריך לנו לפי הענין שאנו בו. והנה כשיש לנו ארבעה טפחי׳ נחזור תחלה כמה אלכסונו שהוא בעצמו שיעור קוטר העגול אשר נוכל לעגל סביבו ובדעתנו הקוטר נדע הקו הסובב על פי הדרך שהזכרנו ודרך הוצאות האלכסון הוא שאחר שהחלון מרבע צלע ארכו ארבעה וצלע רחבו ארבעה וכפל מספר צלע האורך על עצמו י״ו וכשתחבר אלו שני המספרים אשר כל אחד מצלעות המרבע שרש להם יעלה מספר המחובר ל״ב ושרש ל״ב שהוא ה׳ טפחי׳ וב׳ שלישיות הוא קוטר העגול שהוא אלכסון מרבע החלון ואחר שהוצאנו אלכסון מרבע החלון בדעתנו שיעור צלעותיו ושאלכסון עצמו שהוא ה׳ טפחים וב׳ שלישיות בקירוב הוא קוטר העגול אשר נוכל לעגל סביב החלון נקל לנו להוציא שקו הסובב מאותו העגול יהיה י״ז טפחים ושתי שלישיות טפח וחצי שלישית הטפח פחות דבר מועט אין (לו) [לנו] שיעור שיהא ראוי לחוש בו וכשתרצה לחקור זה תשבר הטפח לכ״א חלקי׳ מפני שיש לנו לכפול שלשה ושביעית על הקו הסובב ועל כן נעשה מן הטפח כ״א חלקי׳ שהוא חשבון העולה מכפל שלש על שבע ונעשה משיעור הקוטר שהוא ה׳ טפחי׳ מכל אחד כ״א שברים ויעלו ק״ה ומהב׳ שלישיות תקח שלישית כ״א שהוא ז׳ ב׳ פעמים כי ב׳ שלישיות יש לנו ויעלו י״ד חלקים מכ״א חברם עם ק״ה ויעלו קי״ט והוא שיעור הקוטר ולדעת הקו הסובב נקח שלש פעמים קי״ט ושביעית קי״ט שהוא י״ז ויעלה מספר שברי הקו הסובב שע״ד חלקים שכל כ״א חלקים מהם יהיו טפח שלם וכשתשיבם לטפחים שלמים יצאו לך י״ז טפחים וי״ז חלקים מכ״א באחד שהם ב׳ שלישיות טפח וחצי שלישית טפח פחות חלק אחד מע״ב באחד ועכשו הוצאת הקו הסובב מאלכסון החלון שהוא קוטר העגול ושיעור צלע המרובע החיצון הוא שיעור זה נמצא שיעור צלעו ה׳ וב׳ שלישיות ושבורו ל״ב טפחים כפל שבור המרובע הפנימי לדעת החץ היוצא ממחצית צלע המרובע הפנימי אל הקו הסובב הוא כך תקח מותר הצלע החיצוני על הפנימי ותחלק המותר לחצאין וכשיעור החצי מן המותר ההוא יהיה שיעור החץ והמותר (היה) [יהי׳] טפח ושני שלישיות שהם חמש שלישיות חלקם לחצאין ויהיה החץ ב׳ שלישיו׳ טפח וחצי שלישית ואותו הקשת רביעית הקו הסובב והמותר ד׳ טפחים שהוא צלע החלון:

בפרש"י בד"ה זה נעשה בית שער כו' לחצר שהוא פתוח לו עכ"ל ר"ל שמולכת עירובן דרך עליהן לאמצעית דאין לפרש דכ"א מבתים החיצונים נעשה בית שער לאמצעי כדלעיל (עירובין ב') [בי'] בתים זו לפנים מזו דלעיל הפנימית אין לה דרך אחרת אלא עליה והחיצונים אין להן כלל דרך על הפנימית משא"כ הכא דהחיצון יש לו דרך על אמצעי כמו שיש לאמצעי על החיצון וק"ל:

תוס' בד"ה אמצעי כו' באחד מן הבתים הסמוכין לחצרות או אפילו בבית באחת מהחצרות כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל בא' מהבתים הסמוכין לחצרות דהיינו בא' מבתים החיצונים דאותו בית נעשה בית לחצר הסמוכה וכן לחצר שאינה סמוכה לה נעשו ב' הבתים הסמוכים לה כ"א בית שער שדרך שם מולכת עירובה לבית השלישי ממנה וכתבו או אפי' באחד משאר בתים שבחצרות שאז כל הג' בתים נעשו בית שער לחצר שמולכת עירובן שם דרך עליהן לחצר אחרת וק"ל:

בד"ה שניהם קנו כו' משמע דאיירי בעירובי תחומין כו' עכ"ל היינו ממה שפירש לקנות שביתה הכי משמע דאיירי בתחומין וכמ"ש הרא"ש ומיהו גם רש"י שלפנינו בפ' ב"מ פי' כן הא דשניהם קנו עירוב איירי בתחומין ואפ"ה בהך דמשני ל"ק כאן בעירובי חצירות כאן בתחומין דהיינו בתחומין מחמירין ומחלק דהיינו לכתחילה אבל בדיעבד קאמר רבא דקנו שביתה אבל התוס' הכא לא נראה להם לחלק בזה גם התוס' שם דחו פירושו שם דאין לחלק בין לכתחילה ובין דיעבד ע"ש ודו"ק:

גמ' פשיטא כיון דאמר ד' על ד' כו' בדוכתי אחריתי לא דייק ליה למפרך כי הכא דלא למתני דיוקא דרישא משום דהכא דייק ליה דאנא ממילא ידענא דבפחות מד' ולמעלה מעשרה לא משום דלא עדיף מאילו כל הכותל אינו גבוה יותר מי' דהוי מחיצה מעלייתא כפרש"י וק"ל:

גמ' ולגבי דהאי בית שער ולגבי דהאי בית שער ולגבי דהאי בית אמרו ליה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה שניהן כו' הכא מדרבא ונראה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה פחות מד' לאו פתח הוי למעלה כו' הד"א:

תוס' בד"ה ושנים כו' על ח' טפחים מאחר דבעגולו כ"ד טפחים ע"כ באמצעו ח' טפחים דכל שבהיקיפו ג' טפחים ברחבו יש טפח וכשתסיר כו' כצ"ל:

גמרא פשיטא כיון דאמר ד' על ד' כו' אנא ידענא כו'. עי' ב"ק (קטז ב) בתד"ה הא מרישא:

זה נעשה בית שער לזה. כל בית נעשה בית שער לחצר שהוא פתוח לו: בדיק. מנסה אם חכמו להשיב: שתי חצירות ושני בתים ביניהן. ואין בני שתי החצירות רוצין לערב זו עם זו אלא כל אחת לעצמה וכל חצר לא הניחה עירובה בבית הפתוח לה אלא עשאתו בית שער והניח עירובה בבית הפתוח לחברתה: מהו. ודאי אי תרוייהו בית שער משוינן. אין אחד מהן עירוב דהנותן את עירובו בבית שער תנן לקמן (פה:) דאינו עירוב ואי תרוייהו בית גמור. אין אחד מהן עירוב שהרי בית זה מפסיק בין חצר לעירובה והוא לא עירב עמה ואינה יכולה להביא עירובה לתוכה דרך בית זה: מי משוינן. לכל בית לגבי חצר הסמוכה לו כבית שער שלא לאסור עליו וגבי חצר האחרת שעשאתו בית גמור והניח בו עירובה משוינן לה כי בית למיקני עירובה: מה נפשך. טעמא מפרשי ואזלי: קא מטלטל. כל חצר בבית דלא מערב ליה: שניהן קנו עירוב. אלמא משום דבין השמשות ספק הוא וספק דדבריהם להקל ועירוב מדבריהם הוא לגבי האי שנאכל עירובו בין השמשות משוינן ליה ליליא ואמרינן כבר קנה עירוב ולגבי האי שעירב עליו בין השמשות משוינן ליה יום ועדיין הוה לו שהות לקנות שביתה: לא מינכרא מילתא. ולא הוו מילי דרבנן כי חוכא ואיטלולא אבל הנך בתים הא קיימי קמן ואי משוינן הכא הכי והכא הכי הויין מילי דרבנן כי חוכא ואיטלולא ולא ניתן פה לצדוקים לרדות: מתני' חלון שבין שתי חצירות. בתוך עשרה. מפרש בגמרא שיהא קצת הימנו ואפי' משהו בתוך עשרה לקרקע: מערבין שנים שני עירובין אלו לעצמן ואלו לעצמן ואסורין זו עם זו: ואם רצו מערבין אחד. עירוב אחד שיתנו אלו עירובן באחרת ויערבו עמהן ויהיו כאחד: פחות מארבע. לאו פתח הוי למעלה מעשרה נמי דאילו כל הכותל אינו גבוה יותר הוי מחיצה מעלייתא הלכך כשאין כלום מן החלל בתוך עשרה לאו פתח הוא ואין מערבין אחד ואסורות זו עם זו דרך ראש הכותל ודרך אותו חלון ודרך חורים וסדקים: גמ' רבן שמעון. בפירקא קמא בברייתא בגמרא: הא קמשמע לן טעמא דכוליה למעלה מי' כו'. דאי מרישא הוה אמינא כולו בתוך י' בעינן: ומקצתו. אפילו משהו: צריך שיהא בהיקפו עשרים וארבעה. דבלאו הכי לא מצית למינקט בגוויה חלון מרובע ד' על ד' כל חלון עגול בתחתית אמצעיתו נמוך ומאמצעיתו לכאן ולכאן הוה מגביה והולך וצריך לזה שיהו שני טפחים ומשהו אורך מהקיפו בתוך י' מאמצעו לכאן טפח ומאמצעו לכאן טפח ועוד משהו משום דכי מרבעינן ליה מדלינן ליה מיניה שני טפחים מן ההיקף עגול שבין קרן לקרן לכל צד דסתמינן להו ומוקמינן לה אריבועתא ונמצא אותו משהו הנשאר בסוף י' על פני רוחב החלון כדאמר לקמן רבועא מגו עגולא פלגא בעית לדלויי כלומר חצי מדה הנותרת בריבוע ריבה העגול עליו והיקף המרובע ט''ז נמצא העגול רבה עליו ח' הרי ב' טפחים לכל צד:

אמצעי הוה ליה בית שמניחין כו'. נראה דאפי' יתנו העירוב באחד הבתים הסמוכים לחצירות או אפילו באחד מבתי החצירות אלו ג' בתים אין צריכין ליתן עירוב דנעשו כולם בית שער לאותה חצר המוליכה עירוב דרך עליהן לחצר אחרת: שניהם קנו עירוב. מתוך פי' הקונטרס משמע דאיירי בעירובי תחומין וקשה דבפרק במה מדליקין (שבת דף לד.) משמע דלא איירי רבא בתרוייהו בעירובי חצירות ובעירובי תחומין דמשני לא קשיא כאן בעירובי חצירות כאן בעירובי תחומין וא''כ לפירוש הקונט' בעירובי חצירות לא קנו וקשה דא''כ מאי פריך הכא מדרבא ונראה כפירוש רבינו חננאל דרבא איירי בעירובי חצירות אבל בעירובי תחומין דחמירי לא קנו והשתא פריך שפיר ולשון צא דקאמר צא וערב עלינו שייך אפי' בעיר כמו צא ושכור לנו פועלים (ב''מ דף פג.): מתני' לימא תנן סתמא כרשב''ג. דקס''ד דלרבנן כיון דבג' יוצא מתורת לבוד חשוב פתח: הא קמ''ל טעמא דכוליה למעלה. ואגב דהדר ותנא למעלה מעשרה תנא נמי פחות מארבעה על ארבעה: ושנים ומשהו מהן בתוך י'. לא כמו שפירש בקונט' ב' טפחים ומשהו אורך מהיקפו בתוך י' מאמצעו ולכאן טפח ומאמצעו ולכאן טפח אלא כמו שפירש ריב''ן אלו שני טפחים ומשהו זקופים מלמטה למעלה דחלון זה הוי שמונה טפחים על שמונה טפחים מאחר דבעגולו כ''ד טפחים על כרחך באמצעו ח' טפחים דכל שבהיקפו שלשה טפחים יש ברוחבו טפח וכשתסיר שני טפחים למטה וכן למעלה וכן משני צדדין ישארו ד' על ד' הלכך צריך שיהא החלון ב' טפחים ומשהו בתוך י' באורך זקיפת החלון באמצעיתו כדי שיהא משהו מן המרובע בתוך עשרה: