עירובין עז ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עז - א

ורבי יוחנן אמר: אלו מעלין מכאן ואוכלין, ואלו מעלין מכאן ואוכלין.

וביאר רש"י: מותרין בני החצירות להעלות מחצירן לראשו של כותל וכן להוריד, כיון דמקום פטור הוא, ובטל לכאן ולכאן להקל. ^[6]

ומקשינן על רבי יוחנן מהא דתנן במשנתינו:

כותל שבין שתי חצירות גבוה עשרה ורוחב ארבעה. היו בראשו פירות - אלו עולין מכאן ואוכלין, ואלו עולין מכאן ואוכלין

ודייקינן: עולין בני החצר ואוכלין פירות על ראשו, אין.

אבל מעלין פירות לאכול על ראשו, לא.

ותיקשי לרבי יוחנן שמתיר אפילו להעלות פירות על ראשו.

דקא סלקא דעתין השתא, דרבי יוחנן מתיר אפילו ברחב ארבעה, דכיון שהוא גבוה עשרה ואין נוח תשמישו שם, אינו נחשב כרשות בני החצרות [תוספות]?!

ומשנינן: הכי קאמר: יש בו ארבעה על ארבעה, עולין - אין, מעלין - לא, אבל אין בו ארבעה על ארבעה - מעלין נמי.

ואזדא רבי יוחנן - שאמר, דמקום שהוא פחות מארבעה על ארבעה אינו חשוב להיות רשות בפני עצמה - לטעמיה.

דכי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן:

א. מקום שהוא רחב ארבעה על ארבעה טפחים וגבוה יותר משלשה טפחים חולק רשות לעצמו, והויא כרמלית. ואם עומדת רשות זו בין רשות הרבים לרשות היחיד, אסור מדרבנן להוציא אליו בין מרשות היחיד ובין מרשות הרבים.

אבל מקום שאין בו ארבעה על ארבעה טפחים העומד בין רשות היחיד לרשות הרבים, אף על גב שהוא גבוה שלשה טפחים, אינו חולק רשות לעצמו, ו"מקום פטור" הוא. [ראה ציור]

ולפיכך: מותר הן לבני רשות הרבים והן לבני רשות היחיד לכתף עליו [לתקן עליו משאם על כתפיהם], ואין בו איסור הוצאה.

ובלבד שלא יחליפו בני רשות הרבים ובני רשות היחיד את משאם זה עם זה אחר שהונחו שם [ר"ח]. ^[7]

ותמהינן: ורב - דפליג ארבי יוחנן בכותל שאין בו ארבעה - וכי לית ליה דרב דימי?

והא מתניתא היא במסכת שבת. דתנן: עומד אדם על האיסקופה, נוטל מעני ונותן לו, מבעל הבית ונותן לו.

ומשום דאיסקופה הוי "מקום פטור" כיון שאין בו ארבעה על ארבעה?!

ומפרשינן: אי ברשויות דאורייתא כגון רשות הרבים ורשות היחיד, וכי הא דרב דימי, הכי נמי דרב מודה. דכיון דאורייתא היא, לא חיישינן שמא יחליפו.

אבל הכא במאי עסקינן ברשויות דרבנן, שהרי כל איסור טלטול מרשות של זה לרשות של זה מדרבנן הוא. וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, דכיון דלא זהירי ביה כולי האי, חיישינן דאתי לאפוקי מחצר לחצר! ריטב"א.

אמר רבה בר רב הונא אמר רב נחמן: כותל [רחב ארבעה - שולחן ערוך] שבין שתי חצירות, שצידו אחד - מצד חצר אחת - גבוה עשרה טפחים מן הארץ, וצידו אחד - שמצד חצר השניה - שוה לארץ, כלומר: שגבוה פחות מעשרה טפחים, והכותל הוא של שניהם - נותנין אותו כדי להשתמש בו ולהוציא אליו מהבית לזה ששוה לארץ. ובני חצר השניה אסורים להשתמש בו. [ראה ציור 1] משום, דהוה לזה ששוה אצלו לארץ תשמישו בנחת [נוח הוא להם להשתמש בו], ולזה שגבוה אצלו מהארץ עשרה תשמישו בקשה [קשה הוא להם להשתמש בו].

וכל שלזה תשמישו בנחת ולזה תשמישו בקשה - נותנין אותו לזה שתשמישו בנחת.

וכעין זה אמר רב שיזבי אמר רב נחמן: חריץ [רחב ארבעה] שבין שתי חצירות של שנים על פני כל אורך החצירות [דהוי נמי מחיצה], שצידו אחד עמוק עשרה טפחים, וצידו אחד שוה לארץ, כלומר: אין עומקו עשרה, שקרקעית חצר אחת נמוכה - נותנין אותו כדי לטלטל לזה ששוה לארץ. ובני חצר השניה אסורין בו. [ראה ציור 2]

משום דהוה ליה, לזה תשמישו בנחת ולזה תשמישו בקשה.

[וכל לזה בנחת ולזה בקשה - נותנין אותו לזה שתשמישו בנחת].

וצריכי הני תרי מימרי דרב נחמן:

דאי אשמעינן רב נחמן רק ההיא דכותל, הוה אמינא דטעמו משום דבגובהא משתמשי אינשי [בדבר הגבוה מן הארץ משתמשים אנשים], וכיון שמשתמש זה ששוה לו לארץ יותר בנחת, נותנין לו את הכותל.

אבל חריץ [ד] בעומקא לא משתמשי אינשי כיון שצריכים לשוח ולהשתמש [ר"ח], ואין שימוש זה נוח, ואף לזה ששוה לו הוי תשמישו בקשה, אימא לא נותנין אותו לזה יותר מלזה. קא משמע לן.

ואי אשמעינן רב נחמן רק בחריץ, משום דלא בעיתא תשמישתא, שמה שמניח בו משתמר, אבל כותל דבעיתא תשמישתא שנופלים החפצים ממנו [ולשון "בעיתא": כאילו החפצים נבעתים שמא יפלו], אימא לא, דהוי תשמישו שלא בנחת לשניהם.

להכי צריכא שתי מימרות אלו של רב נחמן.

כותל שבין שתי חצירות גבוה עשרה ורחב ארבעה, ששתי החצרות אסורות בו מפני שלשניהן קשה התשמיש, ובא למעטו מגובה עשרה טפחים מצידו האחד של הכותל, על ידי העמדת איצטבא וכיוצא בזה בסמוך לכותל, כדי שיהא לבני חצר אחת תשמישו בנחת. [ראה ציור 1]

הרי, אם יש במיעוטו לאורך הכותל ארבעה טפחים, [בשולחן ערוך הוסיף: ובולטת ארבעה. ואין כן שיטת רש"י, וראה בתוספות בעמוד ב' ד"ה אם], מותר לבני חצר זו להשתמש בכל הכותל כולו ולהעלות עליה מכלי הבית, שהרי נוח לעלות דרך עליה על ראש הכותל, הואיל ואין ממנה ולראשו גובה עשרה [משנה ברורה, וראה לשון רש"י].

ואם לאו, אין משתמש אלא כנגד המיעוט, ולא בכל הכותל.

ותמהינן עלה: מה נפשך?! והרי, אי אהני מיעוטא אף על גב שאין בו ארבעה טפחים, אם כן אף בכוליה כותל נמי לישתמש, שהרי כשם שמועיל לעשות תשמישו בנחת כנגד המיעוט, מועיל נמי לכל הכותל, שיעלה דרך אותו מיעוט לראש הכותל.

ואי לא אהני לכל הכותל מפני שאין רחב ארבעה, אם כן אפילו כנגד המיעוט נמי לא לישתמש, דהא בטיל ליה וכמאן דליתא דמיא?!

אמר משני רבינא: הכא לא עסקינן במיעוט על ידי איצטבא בצידו של כותל, דזה ודאי לא מהני כלל - ואפילו כנגד המיעוט - לפי שאין נוח לעמוד עליה ולהשתמש, וכמאן דליתא דמיא [משנה ברורה].

אלא הכא במאי עסקינן, כגון שעקר [שסתר] חוליא אחת מראשו של כותל, והיתה קרקעית חצר אחת גבוהה יותר מחברתה, ועל ידי עקירת החוליא נותר גובה פחות מעשרה טפחים בצד חצר זו, ואילו בחצר שניה - שהיתה קרקעיתה נמוכה - נותר עדיין גובה עשרה טפחים [מאמר מרדכי, וראה משנה ברורה]. [ראה ציור 2]

ולפיכך: אם היה אורך החוליא שעקר ארבעה טפחים, מותר להשתמש בכל הכותל כולו, כיון שעולה מחצירו לאותו מקום שנעקר החוליא, ומשם לכל הכותל כולו.

אבל אם אין בו אורך ארבעה טפחים, אינו נוח לעלות דרך עליו לראש הכותל, וכיון שכן, אין מותר להשתמש בכולו [משנה ברורה, וראה רש"י].

ומכל מקום באותו מקום שעקר החוליא מותר להשתמש, כיון ששם הוא תשמישו בנחת שעומד בקרקע ומשתמש שם [משנה ברורה]. ^[8]

אמר רב יחיאל: כפה באחת החצרות ספל לאורך ארבעה טפחים מן הכותל [ריטב"א], ומיעט גובהו מעשרה טפחים, כדי שיהיה תשמישו - לבני חצר זו - בנחת, ממעט! ומותרין בני אותו חצר להשתמש בו בשבת. [ראה ציור]

ותמהינן עלה: ואמאי מועיל מיעוט על ידי ספל, והא ספל דבר הניטל בשבת הוא [שאינו מוקצה ומותר ליטלו משם], ודבר הניטל בשבת אינו ממעט, דחיישינן שמא יטלנו [רשב"א]?!

ומשנינן: לא צריכא דחבריה בארעא [שחיבר הספל לקרקע].

וקא סלקא דעתין שנתן עליו סביבו עפר ורגבי אדמה כדי לקובעו שם [ריטב"א]. ולפיכך תמהינן עלה:

וכי חבריה בארעא - מאי הוי?

והא אכתי ניטל הספל בשבת אף שעל ידי עקירת הספל מטלטל הוא ממילא את העפר, שמוקצה הוא.

דהא תניא דשרי כי האי גוונא: פגה [תאנת בוסר] שהטמינה בתבן כדי להתבשל בו, וחררה [פת] שהטמינה מערב שבת בגחלים, ועכשיו כבו -

אם מגולה התאנה או החררה מקצתה, הרי היא נטלת בשבת, על ידי שתופסה במקום הגלוי.

ואף שעל ידי נטילתה, מטלטל הוא את התבן שהוא מוקצה [דמיירי בתבן שהוקצה לליבון לבנים], ואת הגחלים המוקצים, מותר לעשות זאת היות ו"טלטול מן הצד" [שאינו מטלטל המוקצה עצמו, אלא את הפגה והחררה] לא שמיה טלטול.

והכא נמי מותר ליטול את הספל בשבת. וכיון שכן, איך הוי מיעוט [ריטב"א]?!

ומשנינן: הכא במאי עסקינן - בספל דאית ליה אוגניים [שפה כפולה לתוכו, רש"י בבא מציעא דף כד א]. והאוגניים נכנסים בקרקע וטמונים שם.

וקא סלקא דעתין השתא דבכי האי גוונא אסור ליטלו, משום דהוה ליה כחופר [ריטב"א, וראה רש"י].

ואכתי תמהינן: וכי אית ליה אוגניים - מאי הוי?

והתנן דאפילו כי האי גוונא שרי: הטומן לפת וצנון תחת הגפן להשתמר בקרקע שכן דרכו [רש"י שבת נ:],

הערות

^[6] וכוונתו שאין מקום כזה ראוי להיחשב "רשות" בפני עצמה, ואין חייב המוציא מ"רשות" של יחיד לרשות זו, כמוציא מ"רשות לרשות" שאסרו חכמים. אבל תוספות, רבינו פרץ והריטב"א כתבו: להוריד מהכותל לחצר מותר לדעת רבי יוחנן גופיה אפילו מכותל רחב ארבעה, שאין זה אלא כמוציא מחצר לחצר, שמותר לרבי יוחנן [וכפי שהבאנו שכן מבואר בגמרא בהדיא על הך משנה]. ולכן פירשו: מותר להעלות מן הבית לכותל ולהכניס מן הכותל לבית. וראה בדרישה סימן שע"ב בתחלתו, שהאריך לבאר דברי רש"י.

^[7] ברש"י משמע ד"לא יחליפו", היינו, שלא יניח משאו על מקום זה, ויעקרנו שוב ויניחנו ברשות אחרת, שאסור מדרבנן. אבל מדאורייתא אין בו איסור, כיון שלא היתה עקירה ברשות היחיד והנחה ברשות הרבים, אלא עקירה ברשות היחיד והנחה במקום פטור. ועקירה במקום פטור והנחה ברשות הרבים. וכל שכן דלפירוש הר"ח, אין בו איסור מדאורייתא.

^[8] ורש"י ביאר הטעם שבאותו מקום מותר "דכיון דלא גבוה עשרה לא חשיב רשותא", וכן כתב טעם זה בלבוש, הובא בשער הציון ס"ק נ"א. והוסיף השעה"צ עליו "ואינה רחבה ארבעה", והיינו כרבי יוחנן דלעיל, דבפחות מארבעה לא חשיב רשותא ומקום פטור הוא.

ור' יוחנן אמר: אלו, בני חצר זו, מעלין מכאן מהחצר לראש הכותל, וכן מורידים ממנו לחצר ואוכלין, ואלו מעלין מכאן ואוכלין. שנעשה הכותל כאילו אינו קיים, ובטלה רשותו לשתי החצירות.

תנן [שנינו במשנה]: אלו עולין מכאן ואוכלין, ואלו עולין מכאן ואוכלין. ונדייק: עולין — אין [כן], ואולם מעלין מהחצר לראש הכותל — לא. וקשה לדברי ר' יוחנן!

ומתרצים: הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין]: יש בו ברוחבו של הכותל ארבעה על ארבעה טפחים, עולין — אין [כן], מעלין — לא, משום שאז הריהו כעין רשות לעצמה. ואולם אם אין בו ארבעה על ארבעה — מעלין נמי [גם כן].

ואזדא [והולך] ר' יוחנן לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] בענין זה, דכי אתא [שכאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר בשם ר' יוחנן: מקום שאין בו ארבעה על ארבעה טפחים, שהיה מצוי בין רשות הרבים ורשות היחיד — מותר לבני רשות הרבים וגם לבני רשות היחיד לכתף עליו לשים עליו משאם ולקחתו משם, משום שהוא נחשב כמקום פטור. ובלבד שלא יחליפו בני רשות זו עם בני רשות אחרת דרך מקום פטור. הרי שבמקום פטור לא חשש ר' יוחנן והתיר גם לבני רשות זו וגם לבני רשות אחרת להשתמש בו.

ושואלים: וכי רב האוסר לטלטל באופן כזה כמלוא נימה לית ליה [אין לו אינו מקבל] את שיטת רב דימי לענין זה? ומשיבים: אי [אם] מדובר במקום פטור שבין רשויות דאורייתא [שמן התורה] (רשות היחיד ורשות הרבים) — הכי נמי [כך גם כן], ומודה רב שמותר לבני שתי הרשויות להעמיס עליו.

ואולם הכא [כאן] בכותל זה במאי עסקינן [במה עוסקים אנו] — ברשויות דרבנן [שמדברי חכמים]. וחכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה. כי דברי תורה החמורים נשמרים ואין צורך להחמיר בגזירות ובתקנות לשמירתם, מה שאין כך בתקנת חכמים, שאם לא ישמרו את הסייגים יבואו לפרוץ את התקנה כולה.

א אמר רבה אמר רב הונא אמר רב נחמן: כותל שבין שתי חצירות, צידו אחד שלצד חצר אחת גבוה עשרה טפחים וצידו האחד שוה לארץ. שחצר זו היתה גבוהה יותר, וגובה הכותל שווה לגובהה, או אפילו גבוה ממנה אלא שעדיין נמוך מעשרה טפחים — נותנין אותו את השימוש בראש הכותל לענין שבת, לזה ששוה לארץ בלבד.

וטעמו של דבר, משום דהוה [שהוא] מצד של זה תשמישו בנחת ולזה תשמישו בקשה (בקושי). שבני החצר שגב הכותל שוה לקרקעם, נוח להם להשתמש בו. וכלל הוא שכל דבר לענין שבת שלזה בנחת ולזה בקשה — נותנין אותו לזה שתשמישו בנחת.

ובדומה לכך אמר רב שיזבי אמר רב נחמן: חריץ (תעלה) שבין שתי חצירות, צידו אחד עמוק עשרה וצידו אחד שוה לארץ או פחות מעשרה טפחים, לפי שחצר זו נמוכה בהרבה מחברתה — נותנין אותו לזה ששוה לארץ. וטעמו של דבר: משום דהוה ליה [שהריהו, נעשה] בצד אחד לזה תשמישו בנחת, ולזה לצד האחר שהחריץ נמוך בו תשמישו בקשה, וכל שלזה בנחת ולזה בקשה, נותנים אותו לזה שתשמישו בנחת.

ומעירים: וצריכי [וצריכות] להיאמר שתי הלכות קרובות אלה, ואין לומר שתילמד האחת מחברתה. דאי אשמעינן [שאילו היה משמיע לנו] רק בכותל, היינו אומרים משום דבגובהא משתמשי אינשי [שבגובה משתמשים אנשים], ואף לבני החצר הנמוכה קל יחסית השימוש בכותל זה. אבל בחריץ — בעומקא [בעומק] לא משתמשי אינשי [משתמשים אנשים], שטירחה היא להתכופף ולשים דבר בתוך החריץ — אימא [אמור] שלא, ויהיו שניהם אסורים.

וכן אי אשמעינן [ואילו היה משמיע לנו] בחריץ בלבד, היינו אומרים טעמו משום שלא בעיתא תשמישתא [מדאיג שימושו], שכל דבר שמניחים בו נשמר. אבל כותל דבעיתא תשמישתא [שמדאיג שימושו] שמא יפול דבר ממנו — אימא [אמור] שלא נאמרה בו הלכה זו, על כן צריכא [נצרכה לומר] שתי הלכות אלה.

ב ולענין הכותל שבין החצירות אמרו: אם בא למעטו מגובה עשרה, שמניח אבן בצידו או בונה שם אצטבה, ועל ידי כך יותר להשתמש בו, או יעשה מעבר בינו ובין חצר אחרת. אם יש במעוטו (באורך החלק שנתמעט בו) ארבעה טפחים עד פחות מעשרה — מותר להשתמש בכל הכותל כולו. שנעשה מקום זה כפתח, ונעשו שתי החצירות כאחת והכותל כולו מותר. ואם לאו, שאין אורך ארבעה טפחים במיעוט — אין משתמש אלא כנגד המיעוט שבאותו מקום ולא יותר.

על הלכה זו תוהים: מה נפשך [רצונך] איך יכול אתה לקבל דבר זה? אי אהני מעוטא [אם הועיל המיעוט] אף שהוא פחות מארבעה טפחים — בכוליה [בכל] הכותל כולו לישתמש [שישתמש]. אי [אם] לא אהני [הועיל המיעוט] — אפילו כנגד המיעוט נמי [גם כן] לא ישתמש, שאין חלק זה מעלה ואיננו מוריד. אמר רבינא: כאן מדובר כגון שעקר חוליא מראשו של הכותל, שכיון שבפועל אין הכותל גבוה שם עשרה מותר להשתמש בו במקום זה כבפתח.

כהמשך לדברים אלה אמר רב יחיאל: אם כפה ספל (כלי גדול) והניחו סמוך לכותל עד שאין בגובהו עשרה טפחים — ממעט.

ושואלים: ואמאי [ומדוע יהא כן]? והלוא ספל זה דבר הניטל בשבת הוא, שאין בו איסור טלטול, וכלל הוא שדבר הניטל בשבת אינו ממעט. שהרי אי אפשר לראותו כחלק מהגדר, שכיון שאפשר ליטלו משם ביום השבת עצמו, אינו יכול להיחשב כמחיצת קבע. ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה דחבריה בארעא [שחבר את הספל לארץ]. ומפני שיש עליו עפר, אי אפשר לטלטלו בשל האיסור לטלטל את העפר.

ומקשים: וכי חבריה בארעא, מאי הוי [וכאשר חברו בארץ, מה נהיה על ידי כך]? והא תניא [והלוא שנינו בברייתא]: פגה של תאנים שהטמינה בתבן המיועד להסקה שהוא מוקצה כדי שתבשיל, וכן חררה (פת דקה) שהטמינה מבעוד יום בגחלים וכבו, אף על פי שהם מוקצה, אם מגולה מקצתה — נטלת בשבת, ואין אוסרים משום שאגב כך מטלטל את התבן או הגחלים.

ומסבירים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] דאית ליה [שיש לו לספל] אוגניים בראשו והעפר מכסה ממש את אגני הספל. והמוציאו, עוקר עפר ממקומו בדרך חפירה.

ושוב מקשים: וכי אית ליה [וכאשר יש לו] אוגניים, מאי הוי [מה נהיה על ידי כך]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: הטומן לפת או צנון תחת הגפן רק כדי לשמרם שם, בזמן

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And Rabbi Yoḥanan said: These residents of one courtyard may raise food from their courtyard to the top of the wall and eat it there, and they may lower the food from the wall to the courtyard; and those residents of the other courtyard may raise food from their courtyard and eat it there, and they may lower the food from the wall to the courtyard. This is because the wall is considered nonexistent, and its domain is viewed as part of the two courtyards.

We learned in the mishna: If there was produce on top of the wall, these residents of one courtyard may ascend from this side and eat from it, and those residents of the other courtyard may ascend from that side and eat from it. The Gemara infers from this: To ascend, yes, it is permitted, but to raise food from the courtyard to the top of the wall, no, it is not permitted. This presents a challenge to Rabbi Yoḥanan’s opinion.

The Gemara answers that this is what the mishna is saying: If the top of the wall between the two courtyards is four by four handbreadths, then to ascend, yes, it is permitted. However, to raise food, no, it is prohibited, because in that case the top of the wall is considered a domain in its own right. But if it is not four by four handbreadths, it is an exempt domain, and therefore they may raise their food onto the wall as well.

And Rabbi Yoḥanan followed his line of reasoning in this regard, as when Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to a place that does not have an area of four by four handbreadths and is situated between a public and a private domain, it is permissible for both the people in the public domain and for the people in the private domain to adjust the burden on their shoulders upon it, provided they do not exchange objects between them from one domain to the other domain. This demonstrates that in the case of an exempt domain, Rabbi Yoḥanan was not concerned that one might carry from one domain to another, and permitted members of both domains to use it.

The Gemara asks: And does Rav, who prohibits carrying in that case even as much as a hair’s breadth, not accept the opinion of Rav Dimi in this matter? The Gemara answers: If this referred to an exempt domain situated between two domains by Torah law, i.e., between a public and a private domain, so too, Rav would agree that the members of both domains may adjust their burdens there.

However, with what are we dealing here, in the case of the wall? We are dealing with domains by rabbinic law, and the Sages reinforced their statements even more than those of the Torah. Due to their severity, Torah laws are generally observed. Therefore, there is no need to impose decrees and enactments in order to preserve them. The same is not true of rabbinic decrees; if people ignore the preventive measures, they might come to violate the entire enactment.

Rabba said that Rav Huna said that Rav Naḥman said: With regard to a wall that is between two courtyards, and one side facing one courtyard is ten handbreadths high, and the other side is level with the ground of the second courtyard, i.e., the second courtyard is built on a higher plane, so that the wall is less than ten handbreadths above its floor, in this case the Sages grant the use of the top of the wall on Shabbat only to the courtyard in which the wall is level with the ground.

The reason is because the use of the wall is convenient for one side, i.e., the higher courtyard, but difficult for the other side. The wall can be used more conveniently by the residents of the higher courtyard. And the principle is that in any case with regard to Shabbat where an action is convenient for one party and difficult for another, the Sages grant it to the one for whom its use is convenient.

Similarly, Rav Sheizvi said that Rav Naḥman said: In the case of a ditch between two courtyards, one side of which is ten handbreadths deep, and the other side of which is level with the ground of the second courtyard, i.e., is less than ten handbreadths below it, the Sages grant the use of the ditch to the courtyard in which the ditch is level with the ground. This is because it is a case in which the use of the ditch is convenient for one side, where it is close to level with the ground, and difficult for the other, where the ditch is ten handbreadths deep, and whenever use of an item is convenient for one party and inconvenient for another, it is granted to the one for whom it is convenient.

The Gemara comments: And it was necessary to cite both of these cases, as it would not have been possible to learn one from the other, since, had Rav Naḥman taught us only the case with regard to a wall, one could have said that the halakha applies only in that case, because people use an elevated surface. Even for the residents of the lower courtyard, it is relatively easy to use this wall. However, with regard to a ditch, people do not use a deep surface, as it is troublesome to bend down and place an item in a ditch. In that case, one might say that it may not be used by the residents of either courtyard.

And likewise, had he taught us only the case with regard to a ditch, one could have said that the halakha applies only in that case, because its use does not cause worry, as anything placed in the ditch is protected. However, with regard to a wall, the use of which causes worry that the objects placed there are liable to fall, one might say that it may not be used by the residents of either courtyard. Therefore, it was necessary to state both of these rulings.

With regard to a wall between two courtyards, the Gemara states: If one comes to diminish the height of the wall by placing a stone next to it, or by building a platform in order to permit its use or to utilize it as a passageway to another courtyard, the following distinction applies: If the diminished section is at least four handbreadths wide, it is permitted to use the entire wall. This area has the status of an entrance and the two courtyards are considered one, which renders the entire wall permitted. However, if the diminished section is not at least four handbreadths wide, one may use only the area of the wall opposite the diminished section, but no more.

The Gemara challenges this ruling: Whichever way you look at it, this ruling is difficult. If the diminishing was effective, although it extends less than four handbreadths, let him use the entire wall; and if the diminishing was not effective, even the area corresponding to the diminished section should also not be permitted for use, as this section is insignificant. Ravina said: Here, it refers to a case where one removed a segment of stone from the top of the wall. Since the wall is actually less than ten handbreadths high along that section, it is fit for use as is an opening in the wall.

Rav Yeḥiel said: If one overturned a basin and placed it next to a wall, such that the wall is no longer ten handbreadths high, it effectively diminishes the height of the wall.

The Gemara asks: And why should this be so? Isn’t this basin an item that may be moved on Shabbat, i.e., something that one is permitted to handle? And the principle is that an item that may be moved on Shabbat does not diminish a wall. Since it can be removed at any moment on Shabbat, such an object cannot be viewed as a permanent part of the wall. The Gemara answers: No, it is necessary; this basin can be considered a permanent part of the wall in a case where he attached the basin to the ground by covering it with soil. The basin may then not be moved on Shabbat due to the prohibition of handling soil.

The Gemara challenges this explanation: And if one attached the basin to the ground, what of it? Wasn’t it taught in a baraita: With regard to an unripe fig that one buried in straw intended for kindling, so that it would ripen, or a cake that one buried in coals before Shabbat, and the coals were extinguished, if part of either one is visible, it may be moved on Shabbat. This is not prohibited, although as a result one will move the straw or the coals, which are set aside.

The Gemara explains: With what are we dealing here? We are dealing with a case where the top of the basin has a rim that is fully buried in the ground, so that removing the basin will dislodge the earth under which it is buried in a manner similar to digging, which is prohibited on Shabbat.

The Gemara further challenges this explanation: And if the basin has a rim, what of it? Didn’t we learn in a mishna: With regard to one who buries a turnip or a radish in the ground beneath a vine for safekeeping, when

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני' כותל שבין ב' חצירות גבוה י' ורחב ד' כו' אין בו ד' מאי אמר רב ב' רשויות משוטטות בו ואסור להוציא בו ואפי' כמלא נימא ור' יוחנן אמר אם יש בכותל ד' ויש עליו פירות עולין בני אדם מחצר זו לחצר זו ואוכלין שם ואם אין בו ד' אפי' אם אינו להעלות בו מעלין. ר' יוחנן לטעמיה דאמר מקום שאין בו ד' על ד' מותר לבני רה"ר ולבני רה"י לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו זה מזה. ואמרינן וכי רב לית ליה אהא דר' יוחנן לעולם אית ליה וכי אית ליה לרב האי סברא ברשויות דאוריי' כגון רה"י ורה"ר אבל ברשויות דרבנן כגון זה הכותל לית ליה דסברי חכמים עשו חיזוק לדבריהם יתר משל תורה לפיכך א' אסור להזיז בו אפי' כמלא נימא.

אמר רב נחמן כותל שבין ב' חצרות גבוה ורחב ד' וצדו אחד שוה לארץ היה לזו ששוה לארץ תשמישו בנחת ולזה שצדו גבוה י' תשמישו בקשה וכל לזה תשמישו בנחת ולזה תשמישו בקשה נותנין אותו לזה שתשמישו בנחת וכן אמר רב נחמן בחריץ שבין שתי חצרות עמוק י' ורחב ד' וצדו אחד שוה לארץ נותנין אותו לזה שתשמישו בנחת כו'.

וצריכא דאי אשמעי' כותל משום דבגובהה משתמשי אינשי. פי' עומדין ומשתמשין אבל חריץ דלא שחו ומשתמשי אימא לא כו':

בא למעט הכותל שגבוה מי' טפחים. אם יש במיעוטו ד' באורך הכותל על ד' מותר להשתמש בכולו. ואם לאו אינו משתמש אלא כנגד מיעוטו פי' כנגד אותו המקום שמיעט בלבד.

ואמר רבינא כגון שעקר חוליא מראשו של כותל כגון זה אינו משתמש אלא במקום מיעוטו בלבד:

א"ר יחיאל כפה ספל בקרקעית הכותל וחבריה בארעא הוי מיעוט ואם (היינו) [רצו] מערבין אחד. ואקשינן עליה וכי חבריה מאי הוי. והתניא פגה טמונה בתבן (והדר) [וחררה] שהטמינה בגחלים אם מקצת מגולה ניטלת בשבת. ופריק כגון דאית ליה להאי ספל אוגנים והן שפתים נושכות לאחורי הספל ומשתקעין בעפר.

הכי קאמר יש בו ארבעה אלו עולין מכאן וכו'. ואזדא ר' יוחנן לטעמיה וכו'. איכא למידק ודקארי לה (מאן) [מאי] קארי לה, ומי לא ידע דמתניתין בדאיכא ארבעה ור' יוחנן מפליג בין ארבעה לפחות מארבעה. ועוד מאי קא קשיא ליה מתניתין לר' יוחנן טפי מדרב. וי"ל דמדקאמר ר' יוחנן אלו מעלין ואלו מעלין קס"ד דטעמיה דר' יוחנן משום דלא משתמשי בה אלא באקראי דלא ניחא תשמישתיה, וכיון שכן הוה קשיא ליה מתניתין דאפילו בדאיכא ארבעה כיון דגביהה עשרה לא חזיא לתשמישתא, ובין אית ביה ארבעה בין לית ביה ארבעה חד דינא אית להו. ופריק: דלאו משום האי טעמא, אלא דכל שאין בו ארבעה לא חשיב ובטיל והוה ליה כמקום פטור..

הכא במאי עסקינן ברשויות דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם. וכתבו בתוספות דאפילו רב לא אחמור אלא כששתיהם רשויות דרבנן, כגון האי דקאי בין שתי חצרות, אבל היכא דחד מינייהו דאורייתא כגון אסקופה הסמוכה לכרמלית לא. והיינו דקא מפרש רבא טעמא דההיא דאמר רב בפרק קמא (ט, א) תוך הפתח צריך לחי אחר להתירו בפתוח לכרמלית ומשום דמצא מין את מינו וניעור, ולא קאמר טעמא משום דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה.

כותל שבין שתי חצרות גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה וצדו אחד שוה לארץ נותנין אותו לזה שצדו אחד שוה לארץ. שוה לארץ לאו דוקא דא"כ אין זה כותל שבין שתי חצרות, אלא כל שאינו גבוה עשרה קרי ליה שוה לארץ. ואפילו למאן דאמר (לקמן עירובין צג, ב) גידוד חמשה ומחיצה חמשה העליונה אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות, הכא נמי לטלטל בד' אמות, ומ"מ הכותל נחשב מן העליונה ומטלטל בה כדרך שמשתמש בחצר.

אמר רבינא כגון שעקר חוליא מראשו. כלומר: כשמיעטו מלמטה ואין במיעוטו ארבעה אין משתמשין אפילו כנגד מיעוטו לפי שאי אפשר לעמוד עליו. אלא הכא בשעקר חוליא מראשו של כותל, דאף ע"פ שאין בו ארבעה מ"מ ראוי הוא להשתמש כנגדו, ומ"מ אין ראוי לעלות בו ולהשתמש בכותל. ואפשר לומר דאפילו יש במיעוטו ארבעה, דוקא בכותל ארבעה שראוי להלך על גביו להשתמש בו, אבל כשאין בו ארבעה אינו ראוי להשתמש בו ואינו מיעוט אלא כנגדו. וכל שלא ערבו אין משתמש אלא כנגד מיעוטו [לרב] דאמר שתי רשויות שולטות בו, וכדמשמע בסמוך (בעמ' ב) בהא דאמר אביי כותל שבין שתי חצרות גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה והניח סולם רחב ארבעה מכאן וכו' ולא אמרן אלא שאין בו בכותל ארבעה, אבל יש בו ארבעה אפילו דמפלגי טובא נמי, דאלמא כל שאינו רחב ארבעה אינו ראוי להלך בו ואינו כפתח. ואע"ג דנקט לה סתם ולא מפרש כותל רחב ארבעה, משום דאמתניתין קאי דקתני גבוה עשרה ורחב ארבעה. ואי נמי י"ל דבסתם כותל מיירי לא שנא רחב לא שנא שאינו רחב, ולא דמי לההיא דאביי, דהתם ודאי כיון דיש בין סולם זה לזה יותר משלשה וצריך הוא להלוך בכותל עד שיגיע לסולם של חברו כל שאין בכותל ארבעה אינו כפתח, אבל להיות נחשב לחלקו של זה שמיעטו ולהשתמש בכותל עצמו, ודאי הוי מיעוט ומשתמש בו בכולו כיון שראוי להלך בו קצת.

וחררה שהטמינה בגחלים. פירש רש"י ז"ל: והוא שכבו עכשיו הגחלים הא בשלא כבו לא, דמתוך שנהפכין מכבה את התחתונות ומבעיר את העליונות וכדאיתא (בזבחים) [בכריתות (כ, א)].

תנן אלו עולין מכאן כו׳. ופרקי׳ ה״ק יש בו ד׳ עולין אין מעלין לא. והקשו בתוספו׳ דקארי לה מאי קארי לה וכי לא ס״ל דהפרשא איכ׳ בין רחב ד׳ לשאינו רחב ד׳ וא״כ אמאי נקט במתני׳ רחב ד׳ דהא אי משו׳ רישא ה״ה שאינו רחב ד׳: ועוד דהא לרב מפליג בין רחב ד׳ לשאין רחב ד׳ ואמאי לא מותבינן ממתני׳ לרב כדמותבינן לר׳ יוחנן ותרצו דאנן ס״ל דטעמ׳ דר׳ יוחנן דאמ׳ שאין אויר שתי רשויו׳ שולט׳ בו היינו משום דגבוה עשרה לא ניחא תשמישתיה לשלוט בו אויר שתי רשויות ולהכי פרכינן דאי מהאי טעמא מה לי רחב ד׳ או שאין רחב ד׳ ופרקינן דטעמא דר׳ יוחנן אינו אלא משום דאזדא לטעמיה דהתם דכל שאין בו רחב ד׳ אפילו הוא גובה עשרה ה״ל מקום פטור ובטיל הכא ובטיל התם דא״ר יוחנן מקום כו׳ פי׳ והוא שגבוה שלשה דאי לא ה״ל כרשות הרבים וכדאיתא בפ״ק וכדפרש״י ז״ל ופרכי׳ ורב לית ליה ההיא דר׳ יוחנן פרש״י ז״ל והא מתנייתא היא בפ״ק דשבת אדם עומד על האסקופה נוטל מבעל הבית ונותן לו מן העני ונותן לו ואוקימנא באסקופה מקום פטור ופרקי׳ אי ברשויות דאורייתא ה״נ פירש דהתם ודאי מזהר זהירי דלא חיישי׳ לחלופי אבל הכא ברשויות דרבנן פירש דלא זהירי בהו כולי האי וחיישי׳ דאתי לאפוקי מחצר לחצר ולפי׳ עשו חכמים חזוק לדבריהם יותר משל תורה והקשו בתוס׳ דהא בפ״ק אמר רב תוך הפתח צריך לחי אחר להתירו ואע״פ שאין בו ד׳ ופרישנא טעמא דפתוח לכרמלית דרבנן וחכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה ותירצו דליכא למימר דאתו לזלזולי אלא בששתיהן רשויות דרבנן כגון הכא דשתי חצרות רשות אחת מן התורה דהא שתיהן רשו׳ היחיד אבל התם דחד מינייהו רשות היחיד גמור׳ ואידך הוי כרמלי׳ שדומה לרשות הרבים אינם צריכים חזוק ולהכי איצטריך טעמא דמצא מין את מינו וניעור:

כותל שבין שתי חצרו׳ גבוה עשרה. פי׳ ולר׳ יוחנן מיירי בשהוא רחב ד׳ דאי לא אפי׳ לשניהם מותר להשתמש בו כדאיתא לעיל. וצדו אחד שוה לארץ פרש״י ז״ל דלאו שוה לארץ ממש אלא שהוא גבוה מן הצד האחד עשרה ונמוך מן הצד השני וכל כמה לא גבוה עשרה קרי ליה שוה לארץ וכן פי׳ בתוס׳ דאי שוה לארץ ממש מאי כתל שבין שתי חצרות דקאמר. בא למעטו פי׳ כותל שהוא גבוה עשרה ורחבה ד׳ ובא למעט גבהו כדי שיוכל להשתמש בו אם יש במיעוטו ד׳ על ד׳ דהוי דבר חשוב ומותר להם להשתמש בו שניהם ומערבין אחד:

מה נפשך אי אהני מיעוטא. פירש דקס״ד דמיירי שמיעטו בקרקע הבית שעשה תל עפר למטה בקרקע סמוך לכותל או בנה אצטבא. ולהכי פרכי׳ מה נפשך אי אהני מיעוט דאע״ג דלית ביה ד׳ על ד׳ חשיב כפתחא או בסולם אפילו בכלו כותל נמי לישתריה אי לא אהני מיעוטא דתל שהוא פחות מד׳ לא חשיב פתחא אפילו כנגד המיעוט אסור דהא לא בטיל ליה. ומהדרי׳ אמר רבי בשעקר חוליא מראשו דהשתא אע״ג דלית ביה במיעוט ד׳ מ״מ הרי הוא יכול לעמוד בקרקעתו ולהשתמש בו. ומיהו בשאר הכותל אסור דכל דלא הוו ביה ד׳ לא חשיב כפתחא להתיר כל הכתל. ויש מקשים והשתא נמי היאך מותר באותו מיעוט שהרי הוא פרוץ במלואו לשאר הכתל שהוא מקום האסור לו כיון דגבוה עשרה ורחב ד׳. וי״ל דכל כה״ג ששאר הכתל הוא חלוק מעצמו וגבוה עשרה מרשות חברו ואותו המעוט אין נח חשמישו לא חיישי׳ למה שפרוץ במלואו וכן פי׳ הרמב״ם ז״ל: אמר רב נחמן כפל ספל פיר׳ סמוך לכותל ואינו ממנו עד ראש הכתל עשרה ממעט ומיירי בשיש בו ד׳ על ד׳ ואוקימנא בדחבריה בארעא בענין שצריך מרה וחצינא דהשת׳ ודאי אינו ניטל בשבת דס״ל כחופר ולא חיישינן שמת יחפור בשבת ויטלנו שלא נחשדו ישראל לחלל שבתות והא קמ״ל דאע״ג דכפל איני ממעט לפי שאין ממעטינן בכלי׳ ואפילו ייחדם לכך דכי חבריה ממעט ולא גזרי׳ חבריה אטו לא חבריה ומיהו נראה בירושלמי דדוקא בכלים אין ממעטין אע״פ שייחדם לכך אבל בשאר דברים שאינם כלים ממעטין כיון שייחדם לכך דגרסינן התם תנא בכל ממעטין באבנים ובלבנים ובסולם מצרי שקבעו ור׳ אבא בשם ר׳ יהודה אמר אפילו לא קבעו והא תני והוא שקבעו אמר רבא והוא שייחדו לכן הורה ר׳ אילא והוא שקבעו ע״כ ומשמע דהלכה כר׳ אבא דהלכה כדברי המקל בעירוב והא דבעינן קביעות בסולם או בייחוד אסולם מצרי קאי דסליק מיניה דאלו בצורי כובדו קובעו כדאמרינן בש״ס דילן והא דאמרי׳ לעיל גבי סולם קבוע להתירו י״ל דלמיוחד קרי קבוע ובסולם המצרי איירי א״נ דה״ק סולם שהוא קבוע מאליו כסולם הצורי דכובדו קובעו או סולם המצרי שייחדו לכך ועשאו קבוע והא דאמרינן והמצרי אינו מתמעט וכשלא ייחדו לכך כן פיר׳ רבותי ומסתברא לפום הש״ס דילן דסולם המצרי כיון שדרכו לינטל ממקו׳ למקום דינו ככלים ואינו ממעט אע״פ שייחדו לכך עד שיקבענו שם ממש וח״א דהוא סדין לאבנים ולבנים דקביעות גמור בעינן וכסברא דר׳ אילא ברישא וסכין רהטא ש״ס דילן בכלה שמעתין דכל דבר שניטל בשבת אינו ממעט אלא בשהוא קבוע ממש או בשכבדו קובעו ועשאו קבוע לא צריכא דתבריה בארע׳ וקס״ד דבעי לומר שנתן עליו סביבו עפר וברגבי אדמה כדי לקובעו שם ולהכי פרכינן דאכתי ניטל בשב׳ דכיון שנשאר בו שום מגולה נוטלו משם והעפר והרגבים נופלים דטלטול מן הצד לצורך שבת לא שמיה טלטול דהא תנן פגה שטמנה כו׳ פירשתיה במקומה במסכת שבת בס״ד:

ופרקי׳ הכא במ״ע בספל שיש לו אוגנים. פי׳ שהאוגנים הם נכנסים והוקבע וטמונים שם וקס״ד דבכי הא אסור ליטלו משום דה״ל כחופר ולהכי פרכינן מדתנן הטומן לפת וצנונות תחת הגפן דכיון דמקצת עליו מגולין ליטלו ניטלין בשב׳ ואע״פ שטמונין בקרקע ופרקינן דלא צריכא אלא דצריכא מרה וחצינא פי׳ דס״ל חבור גמור וכשנוטלו משם ה״ל חופר גמור וי״א דאפילו בהא ליכא בנטילתו אלא איסורא דרבנן דהא כשחופרו לצורך הספל מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא ומקצת רבותי פי׳ דמלאכה דאורייתא היא דכיון דארעא דיניה הוא וכי שקיל ליה ס״ל מתקן קרקע הבי׳ כנוטל גבשושית ס״ל שאין מתכוין כמתכוין ונכון הוא.

והא מתני׳ דהטומן לפת ה״ג בכל הספרים שלנו אם מקצת עליו מגולין פרש״י ז״ל דמשום שבת נקיט לה דאלו משם כלאים ושביעית ומעשר אפי׳ אינם מגולין כלל. ועל כרחין לענין שבת מיירי בשלא השרישו ס״ל תלוש (שאינה) מלאכה גמורה אבל לענין כלאים מיהת דהא קי״ל זרוע מעיקרו בהשרשה וי״ל דהא כבר פירשנוה בירו׳ דמיירי בשטמנו אגודה שאין דרך זריעה בכך ואינו נכון לאוקומי מתני׳ דצדדין והנכון בשלא השרישו ואף על פי ששבתו מחמת לחלוחית הקרקע עד שהוסיפו אחד ממאתים או יותר ואעפ״כ אינו חושש אף משום כלאים דאע״ג דקי״ל דזרוע ובא בתוספת אע״פ שלא השריש שם וכדקי״ל במעביר עציץ נקוב בכרם שאני הכא שטמנו אגודה כדברי הירושל׳ שאין דרך זריעה בכך אבל בשמעתין חופש ואין הגרסא הזאת בשום ספר אלא שרבינו האיי גורס כן. והא כתיבנא לה בפרק במה טומנין:

כותל שבין שתי חצרות [צדו אחד] גבוה עשרה וצדו אחד שוה לארץ. כגון שהיה קרקע של חצר זה גבוה מזה הכותל שביניהם גבוהה עשרה מצד זה אבל צדו השני אין גבוה עשרה וכל שאינו גבוה עשרה אינו כלום והרי הוא כשוה לארץ מאותו הצד. נותנין עובי אותו הכותל לזה ששוה לארץ שתשמישה נוח לה ומתירין אותה להשתמש בה ולהעלות מחצרו עליו או להוריד ממנה לחצרו וחברו אסור בה מפני שהיא אצלו כרשות בפני עצמו. ומה שאמר אחר כן היה לזה תשמישו בנחת וכו׳ אינו אלא פי׳ בעלמא כלומר כלל הדברים כל שתשמישו לזה בנחת ולזה בקשה נותנין אותו לזה שתשמישו בנחת. וכן חריץ שבין שתי חצרות שהוא מבדיל בין זו לזו על פני ארך כל החצרות שביארנו במשנה שכל שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה מערבין שנים ואם היה עמוק מזו עשרה מצד שקרקעיתה גבוה אבל אין עמוק מחברתה עשרה מצד שקרקעיתה נמוך נותנין אותו לזה ששוה לארץ שתשמישו לזה בנחת ואין אומרין שהחריץ אין דרך להשתמש בו ונאסרהו אף לזה או כלך לדרך זו שהכותל בעיתא תשמישתיה מצד שאדם מתירא שמא יפלו החפצים שיניחו שם ונמצא שאין כאן תשמיש נוח ונאסרהו לשניהם אלא מתירין אותו לשניהם (צריכי):

כותל זה שבין שתי חצרות שהיה גבוה עשרה ובא אחד מהם למעטו כלפי צד שלו ולא שיפרוץ בו פירצה שהפרצה אינה חשובה מיעוט אלא שבא לסתור בראשו במקום אחד מן הכותל ועקר חוליא משם עד שבסתירה זו נעשה אותו מקום לבעל חצר זה פחות מעשרה אם יש באותה סתירה משך ארבעה על פני רחב הכותל הרי זה משתמש בכל הכותל שמיעוט זה הוא כפתח אצל הכותל ואם לאו אסור בכל הכותל אלא שמשתמש באותו מיעוט שאותו מיעוט מיהא אינו רשות וכן הדין בחברו אם אותו מיעוט פחות מגובה עשרה אצל קרקע של חצרו אבל אם בא למעט באיצטבא שבנה בצד הכותל או תל עפר שהניח שם או פסיפסין אם יש בהן ארבעה על ארבעה לצד משך הכותל משתמש בכל הכותל מפני שמיעוט זה הוא כסלם או כפתח לעלות לכותל ונמצא תשמישו נוח אבל פחות מיכן אין המיעוט דבר חשוב והרי הוא כמי שאינו ואינו משתמש אף כנגד אותו מיעוט ואינו דומה לעוקר חוליא שבעקירת חוליא נתבטל מיהא אותו מקום מהיותו רשות בפני עצמו וכן שמכל מקום יש לזה שיעור מקום לעמוד שם ולהשתמש במקום המיעוט אבל כל שאין במיעוט איצטבא ארבעה על ארבעה אינו מקום ראוי לעמוד להשתמש ואם בנה חברו גם כן מצד אחר או שלא היה גבוה עשרה מצדו אם רצו מערבין אחד:

לא סוף דבר באיצטבא וכיוצא בה שהוא מיעוט אלא אף בכלים הוי מיעוט הואיל והם גדולים שראוי לעמוד עליהם כגון ארבעה על ארבעה שאין שום דבר ממעט אלא בדרך זה ואפי׳ סלם. באיזה כלי אמרו בכלי שאינו ניטל בשבת שמאחר שאינו ניטל בשבת הרי הוא קבוע לשם וראוי למעט אבל כלי הניטל בשבת הואיל ואינו קבוע שם לאותה שבת שמא יטלנו ואינו מיעוט כלל ומכל מקום אם חברו בקרקע היטב עד שאי אפשר ליטלו בלא חפירה במרא וחצינא שהוא אסור מלאכה מותר אבל אם חברו בדרך שיכול ליטלו בלא חפירה בכלי אינו מיעוט שהרי יכול הוא ליטלו וכמו שאמרו פגה שהטמינה בתבן ר״ל כדי להתבשל שהתבן מוקצה ואסור לטלטל וכגון שהוקצה לבנין כותלים. וכן חררה שהטמינה בגחלים ר״ל שהטמינה אתמול בגחלים ועכשיו כבו. שאין בנטילתה חשש שבהפוכה יכבה ויבעיר ומכל מקום מוקצים הם הא אם מגלה מקצתה ניטלת בשבת ואפי׳ היה כל הכלי תחת העפר אלא שיש לו אוגנים ליטלו והוא בא למעט מצד גובה האוגנים אינו כלום שאף הוא מותר ליטלו בשבת מצד האוגנים היוצאים וכמו שאמרו הטומן לפת וצנון תחת הגפן בזמן שמקצת עליו מגולין אינו חושש שמא נשתרש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשר לומר שמא נשתרש ונתוסף ויצטרך לחזור לעשר את תוספתו וניטלין בשבת כמו שביארנו במסכת שבת. הא למדת שאינו מיעוט אלא אם כן הוא צריך בנטילתו למלאכה האסורה בשבת:

תוס' בד"ה ור' יוחנן כו' פי' מן הבית דמן החצר אפי' ברחב ד' שרי כו' עכ"ל וליכא לאקשויי דמאי קושיא לר"י ממתני' דקתני מעלין לא דאימא מתני' מעלין מן הבית קאמר דלא ור"י דקאמר מעלין היינו מן החצר וכר"ש דמשמע ליה דר"י אמתני' קאי דאיירי מן הבית אין מעלין וקאמר איהו באין בו ד' דמעלין אף מן הבית ודו"ק:

בד"ה עולין אין כו' וי"ל דס"ד כו' וה"ה ברוחב ד' כיון שהוא גבוה י' כו' עכ"ל ק"ק כיון דלא ידע לפלוגי לר"י בין אין בו ד' ובין יש בו ד' בלאו דיוקא דעולין אין מעלין לא תקשי ליה גופה דמתני' אמאי קתני כלל רחב ד' ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה ברשויות דרבנן כו' ושרי אפי' להחליף כשיש בין רה"י לכרמלית כו' והא דאר"י הכא כו' דזעירי אמרה עכ"ל ויש לדקדק לפי הסכרא שכתבו התוס' לעיל דאיכא להחמיר טפי הכא שהכל רה"י ואסור לרב אבל ברה"י וכרמלית אין נראה שיחלוק רב א"כ ה"נ איכא למימר לר"י אע"ג דהכא מחמיר היכא דהכל רה"י ואוסר להחליף התם ברה"י וכרמלית אפשר דמיקל ומתיר אף להחליף ואמאי קאמר דזעירי אמרה וי"ל דהכא לרב ניחא דמחמיר טפי בהכל רה"י ואתי למטעי להוציא מרה"י זה לרה"י אחר ולכך עשו חיזוק יותר משל תורה דאיירי בב' רשויות וליכא למטעי כ"כ ומה"ט נמי ברה"י וכרמלית נמי ליכא למטעי דהוו ב' רשויות אבל לרבי יוחנן כיון דבשל תורה אסור להחליף ובהכל רה"י נמי. אסרו להחליף משום דעשו אתו כעין של תורה מכ"ש ברה"י וכרמלית דאית לן למימר דעשהו כשל תורה דדמיא ליה טפי דהוה נמי ב' רשויות ודו"ק:

גמ' אין בו ארבעה על ארבעה מעלין כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ורב לית כו' נוטל מעני ונותן לו. נ"ב פי' לעני:

בד"ה אם יש כו' עשרה משתמש כו' הד"א:

גמרא כגון שעקר חוליא מראשו. ק"ל דמ"מ אמאי רשאי להשתמש כנגד המיעוט כיון שבכל הכותל אסור ה"ל האי נפרץ במלואו למקום האסור{כאן הערה=ואפ"ל דמאי דקא' משתמש כנגדו היינו בתוך החקק דוקא ותול"מ. (אזני יהושע).}:

מעלין. מחצירן לראשו והוא הדין דמורידין דמקום פטור הוא ובטיל לכאן ולכאן להקל: מקום שאין בו ד'. רוחב: ועומד בין רה''י לרה''ר ויש לנו היכר כגון גבוה מן הארץ ג' ואילו היה רוחב ד' היה נקרא רשות לעצמו והויא כרמלית ואסור לכאן ולכאן אבל עכשיו נקרא מקום פטור ומותר לכאן ולכאן לכתף עליו משאוי שלהן: ובלבד שלא יחליפו. דרבנן היא דאילו חיובא ליכא דבעינן עקירה מרשות זו והנחה לרשות זו והכא עקירה מרה''י גמורה והנחה למקום פטור ועקירה ממקום פטור והנחה לרה''ר גמורה: ורב לית ליה דרב דימי. בתמיה והא מתניתא היא במסכת שבת בפ''ק [דף ו.] עומד אדם על האסקופה נוטל מעני ונותן לו מבעל הבית ונותן לו ובלבד שלא יטול מזה ויתן לזה: רשויות דאורייתא. כגון רשות רבים ויחיד: דרבנן. חצירות דרשות יחיד ויחיד הוא ומדרבנן הוא דאסור: וצידו אחד שוה לארץ. כלומר גבוה הוא מן האחת ונמוך הוא לחברתה כגון שקרקעיתה של זו גבוה. כל כמה דלא גבוה י' קרי ליה שוה לארץ: נותנין אותו. להעלות ולהוריד מעליו וחבירו אסור: חריץ. על פני אורך החצירות מבדיל בין זו לזו הוי מחיצה מעלייתא: שוה לארץ. שאינו עמוק ממנה י' כגון שקרקעיתה נמוך: אימא לא. משתרי דלדידיה נמי תשמישו בקשה הוא: לא בעיתא תשמישתיה. מה שמניח בו משתמר: בעיתא תשמישתיה. שנופלים החפצים: בא למעט. אכותל קאי וקס''ד שעשה תל עפר למטה בקרקע סמוך לכותל או בנה איצטבא או הניח שם פספסים: אם יש במעוטו ד'. אורך בצד משך הכותל הוי כפתח וכיון דממנו ולמעלה לא גבוה עשרה משתמש בכל הכותל שהרי תשמישו בנחת שעולה לו דרך פתחו: אי אהני מעוטא. למיהוי פתחא כוליה שרי: ואי לא אהני. הא בטיל ליה: אמר רבינא. לאו מלמטה עסקינן דהתם ודאי בציר מד' לא מהני למידי אלא כגון שעקר חוליא מראשו מגובהו של כותל קרי ראשו כדתנן היו בראשו פירות הלכך אי הוי מעוטא ארבעה אורך הוי פיתחא לכל הכותל בציר מהכא פיתחא הוא דלא הוי אבל לאשתמושי ביה שרי דכיון דלא גבוה י' לא הוי רשותא: כפה ספל. סמוך לכותל ומיעט גובהו מעשרה כל הני מיעוטי כגון דליכא י' מראשו לראש הכותל: מאי הוי. אכתי ניטל בשבת הוא: פגה. תאנה בוסר שטומנין אותה בתבן להתבשל ותבן מוקצה הוא ואסור לטלטלו כגון שהקצהו ללבון לבנים: וחררה שהטמינה. אתמול בגחלים ועכשיו כבו ומ''מ מוקצין הן אבל לא כבו לא דמתוך שנהפכים מכבה את התחתונות ומבעיר את העליונות כדאמרינן בכריתות (דף כ.): דאית להו אוגניים. כעין ספלים שלנו דעכשיו עפר מונח עליהן והוי מזיז עפר ממקומו ודומה לחופר: הטומן. להצניע:

ורבי יוחנן אמר אלו מעלין כו'. פירוש מן הבית דמן החצר אפילו ברחב ד' שרי דכר''ש מוקי לה רבי יוחנן לקמן בריש כל גגות (דף צב.): עולין אין מעלין לא. תימה דמאי קס''ד וכי לא ידע דרבי יוחנן איירי באין לו ארבעה וי''ל דס''ד דטעמא דרבי יוחנן משום דאין רגילות להשתמש שם ולא אסרי אהדדי והוא הדין ברוחב ד' כיון שהוא גבוה י' ואין נח להשתמש שם ולהכי לא פריך אלא לר' יוחנן אבל לרב דטעמא משום דבטל הוא לא שייך אלא באין בו ד' על ד': הכא במאי עסקינן ברשויות דרבנן. נראה דוקא כי הכא שהכל רה''י אלא שלא עירבו אבל מקום שאין בו ד' על ד' שבין רה''י לכרמלית אין נראה שיחלוק רב אלא מותר לבני רה''י ולבני כרמלית לכתף עליו וקצת מוכח כן בפ''ק (דף ט.) דמוקי רבא הא דאמר רב תוך הפתח אע''פ שאין בו ד' על ד' צריך לחי אמר להתירו הפתוח לכרמלית משום דמצא מין את מינו ולרה''ר שרי ולא קאמר משום דעשו חיזוק אלא ודאי אף לרב בין כרמלית לרה''י לא עשו חיזוק ומיהו מצינו למימר דהתם לא נקט טעמא דחיזוק משום דאית ליה טעמא אחרינא: ברשויות דרבנן. בפרק כיצד משתתפין מיקל רב דימי טפי משמיה דרבי יוחנן ברשויות דרבנן ושרי אחילו להחליף כשיש בין רשות היחיד לכרמלית מקום שאין בו ד' על ד' והא דאמר ר' יוחנן הכא אלו מעלין מכאן ואוכלין מסיק דזעירי אמרה: כותל שבין ב' חצירות גבוה עשרה וצדו אחד שוה לארץ. לאו שוה ממש קאמר דאם כן לאו היינו כותל אלא הכל היא קרקעית חצר אלא כל שאין גבוה י' שוה לארץ קרי ליה כך פי' בקונטרס וא''ת לרב חסדא דאמר בפרק כל גגות (לקמן דף צג:) גידוד ה' ומחיצה ה' אין מצטרפין מאי קאמר נותנין אותו לזה ששוה לארץ הא אין מטלטלין בעליונה אלא בד' וי''ל דמכל מקום נפקא מינה דתוך ד' מיהא שרי לטלטל מן הכותל לעליונה: הטומן לפת וצנון כו'. בשלא השרישו איירי דכשהשרישו לא היו ניטלין בשבת וא''ת בשלמא גבי כלאים ושביעית אצטריך לאשמועי' דלא גזרינן כשמתכוון להטמין אמו דילמא אתי ליטע אבל מעשר מה שייך כאן אפי' השריש כיון דליכא תוספת ואי נקטינן לענין דשרי לעשר עליו מן התלוש או ממנו על התלוש ולא חיישינן דילמא אתי לפרושי מן התלוש על המחובר ומן המחובר על התלוש א''כ הוה ליה למנקט תרומה דגבי מחובר ותלוש רגיל להזכיר תרומה בכל מקום אין תורמין מן התלוש על המחובר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות מחוברין ואור''י דרגילות הוא שמתוספין מחמת ליחלוחית הקרקע כעין שאנו רואין שומין ובצלים שמתוספין אפילו כשמונחים בחלון ועל אותה תוספת קאמר דאין צריך לעשר הואיל והיו מתוקנים מקודם לכן ודוקא נקט הטומן אבל אם לשם נטיעה עושה חושש משום כולם:

דף עז - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד