עירובין עח ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עח - ב

תו בעא מיניה רב יוסף מרבה: כותל גבוה הרבה, ועשה לו סולם רחב כל שהוא, שראשו מגיע לראשו של כותל. ומתוך שלא היה רחב ארבעה כשיעור, חקק להשלים בכותל עצמו [שהיה משופע - תוספות], כעין שליבות ומדרגות, כדי להשלים רוחב ארבעה טפחים. [ראה ציור 3]

ומיבעי ליה: בכמה גובה של כותל צריך להשלים ארבעה?

אמר ליה רבה: די לו שיחקוק להשלים ארבעה טפחים בגובה עשרה טפחים, דבשיעור "פתח" שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה, סגי, כיון שהסולם מגיע לראשו של כותל. ^[17]

תו אמר ליה רב יוסף מרבה: לא השעין סולם על הכותל הגבוה כלל, וחקקו כולו בכותל - שעשה כמין שליבות ומדרגות בכותל שהיה משופע - בכמה גובה של כותל צריך שיחקוק רוחב ארבעה טפחים, אם ישלים שאר החקיקה עד לראשו של כותל ברוחב פחות מארבעה טפחים? [ראה ציור בעמוד קודם]

אמר ליה רבה: בכי האי גוונא לא סגי בחקיקת ארבעה בגובה עשרה, אלא צריך שיחקוק רוחב ארבעה מלא קומתו של כותל.

ומתמה ליה רב יוסף: ומאי שנא מחקק להשלים לרוחב ארבעה טפחים, דסגי בגובה עשרה?

אמר ליה רבה: התם, שהסולם ממש מגיע לראשו של כותל - מסתלק ליה [נוח הוא לעלות עליו]. ולפיכך: כדי להשלים רוחב ארבעה, דיו שיחקוק עשרה טפחים בלבד, כשיעור "פתח".

אבל הכא, שאין לו כלל סולם אלא רק חקיקה - לא מסתלק ליה [אין החקיקה בכותל נוחה כל כך לעלות עליה]. ולפיכך: צריך שתהא חקיקה ארבעה במלא קומתו של הכותל.

בעא מיניה רב יוסף מרבה: כותל שבין שתי חצירות ועשאו לאילן סולם - מהו שיועיל לערב אחד, כיון דאסור לעלות עליו בשבת, ד"אין משתמשין באילן"?

ומפרשינן לאיבעיין: תיבעי לרבי דסבירא ליה לעיל בפרק בכל מערבין, שאם נתן "עירוב תחומין" באילן הוי עירוב, כיון דסבירא ליה לרבי שכל דבר שהוא משום שבות [כגון להשתמש באילן] לא גזרו עליו בין השמשות, והעירוב קונה שביתה בבין השמשות. ומכל מקום יש להסתפק, דילמא הכא לא מהני, כדמפרש ואזיל.

ותיבעי לרבנן, דפליגי התם על רבי, וסברי דאינו קונה שביתה, כיון דאסור להשתמש באילן אף בבין השמשות ואין יכול ליטלו משם, ומכל מקום יש להסתפק דילמא הכא מהני, וכדמפרש ואזיל.

ומפרשינן: תיבעי לרבי [ותיבעי לרבנן]:

מי נימא, עד כאן לא קאמר רבי התם, אלא משום דסבר: כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, והוי עירוב - הני מילי גבי עירוב תחומין, דבבין השמשות הוא דקני שביתה, וכיון דבאותה שעה היה ראוי לו, הוי עירוב.

אבל הכא, גבי עירוב חצירות, אף שהעירוב מתיר בבין השמשות, מכל מקום אין העירוב מתיר אלא שתי חצירות שיש ביניהם פתח לכולי יומא, וכיון דאסור לעלות בסולם שבאילן כל היום, לא מועיל העירוב, אפילו לרבי.

או דילמא, אפילו לרבנן, שלגבי עירוב תחומין סברי דלא הוי עירוב, הני מילי התם דכיון דלדידהו אין יכול ליטלו אפילו בבין השמשות, אינו קונה לו שביתה.

אבל הכא, פיתחא הוא, דאנן פיתחא בעינן שיהיה בין שתי החצירות, והא איכא. שהרי האילן הזה ראוי הוא לעלות עליו בחול, ורק איסורא דשבת כאריא [אריה] הוא דרביע עליה [רובץ עליו], הילכך לא נפיק מתורת פיתחא, שיוכלו לערב יחד כדי להשתמש דרך חורין שביניהן, [ריטב"א].

ולקמן פשיט ליה רבה לרב יוסף.

תו בעא מיניה רב יוסף מרבה: עשאו לעץ אשירה [אילן שעובדין אותו, ואסור בהנאה] סולם בין שתי חצירות - מהו?

[אם תימצי לומר דמשום אילן לית לן בה, הכא דהוי אשירה ואסור בהנאה, מהו]?

ומפרשינן לאיבעיין: תיבעי לרבי יהודה דסבר בפרק בכל מערבין מותר ליתן עירוב תחומין בקבר שהוא אסור בהנאה. ותיבעי לרבנן דפליגי התם וסברי דאסור. ^[18]

ומפרשינן: תיבעי לרבי יהודה [ותיבעי לרבנן]: עד כאן לא קאמר רבי יהודה התם, דמותר לקנות בית [שביתה] באיסורי הנאה, אלא התם, כיון דסבר רבי יהודה דבתר דקנה ליה עירוב לא ניחא ליה דלינטר [שישמר העירוב]. ונמצא שאינו נהנה מהקבר אלא בקנית עירוב לחודיה - דהוי לצורך מצוה - ומצוות לאו ליהנות ניתנו.

אבל עירובי חצירות, להנאתו הוא ולא לדבר מצוה. והויא הנאה מה שמערב ומסתמך על האילן.

או דילמא דהכא שרי אפילו לרבנן, דאף על גב דאסור הסולם בהנאה הא לא משתמש בה מידי.

ואם משום שאין יכול להשתמש בסולם - אין זה מונע את העובדה שבאמצעות הסולם פיתחא הוא. אלא, ואריא, איסור השימוש בסולם משול הוא לאריה אשר רביע עליה, שרובץ לפניו ומונע את המעבר דרכו, שאין יכול להשתמש בו בגלל הארי, אבל אינו צריך להשתמש בפועל בפתח כדי שיקרא פתח.

והיינו, שמכל מקום, החצירות מחוברין באמצעות פתח.

אמר ענה ליה רבה לרב יוסף:

א. אילן - מותר לעשותו לסולם, על אף שאינו עולה עליו, ואם עירבו שתי החצירות יחד הוי עירוב, ואפילו לרבנן דרבי.

ב. ואשירה - אסורה לשמש כסולם, מחמת שנהנה ממנה בכך, ואפילו לרבי יהודה [ריטב"א].

מתקיף לה רב חסדא: אדרבה, אילן שאיסור שבות של שבת גורם לו שלא יעלו עליו, ניתסר לשמש בשבת כפתח.

אבל אשירה, שאיסור דבר אחר [של עבודה זרה] גורם לו להאסר בשימוש - לא ניתסר לשמש כפתח. ^[19]

איתמר נמי כסברת רב חסדא: כי אתא רבין, אמר רבי אלעזר, ואמרי לה, אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כל שאיסור שבת גרם לו, אסור לשמש כפתח.

כל שאיסור דבר אחר גרם לו, מותר לשמש כפתח!

רב נחמן בר יצחק מתני הכי:

אילן - פלוגתא דרבי ורבנן. דכשם דפליגי לענין עירוב תחומין, כן פליגי הכא, אם מהני.

אשירה - פלוגתא דרבי יהודה ורבנן, דפליגי גבי עירוב תחומין בקבר, והכא נמי, פליגי אם מותר.

מתניתין:

חריץ שבין שתי חצירות, ואין ביניהן מחיצה, והחריץ עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה טפחים, והולך לאורך כל החצר - מערבין שנים, ואין מערבין אחד

אבל אם רחב פחות מארבעה טפחים [לכל ארכו - משנה ברורה], שנוח הוא לפסוע משפתו של חריץ לשפתו השניה, אינו מפסיק בין החצירות, ומערבין אחד.

ומפסיק חריץ זה אפילו היה מלא קש או תבן. כי הקש או תבן לאו סתימה הם, דלא מבטיל להם בחריץ, דסופו ליטלם משם.

אבל היה החריץ מלא עפר או צרורות, אפילו בסתם, בטלים הם, ומערבין אחד ואין מערבין שנים, דהוי סתימה מעלייתא לחריץ, וכחצר אחת דמיא.

נתן עליו [על החריץ], נסר - משפתו אל שפתו כעין גשר - שרחב ארבעה טפחים, דהוי ליה כפתח שבין שתי חצירות. [ראה ציור 1]

וכן אם נתן נסר בין שתי גזוזטראות [מרפסות הבנויות על נסרים, שבולטין משפת תקרת עליה לרשות הרבים], זו כנגד זו, שהאחת משוכה מצפון לדרום, והשניה מדרום לצפון, והוי כפתח שבין שתי חצירות. [ראה ציורים 2 - 3]

הרי אם רצו מערבין שנים, ואם רצו מערבין אחד, לפי שהנסר מחברן כמו פתח.

אבל היה הנסר רחב פחות מכאן [מארבעה טפחים] אינו פתח.

ולפיכך: מערבין שנים ואין מערבין אחד.

גמרא:

בשער הציון בענין הגזוזטראות מביא שרבים תמהו על פירוש רש"י, ולכן מבואר הענין על פי השולחן ערוך והמשנה ברורה.

ותמהינן אמתניתין: וכי תבן לא חייץ [אינו סותם החריץ]?!

והא אנן תנן לקמן: מתבן שבין שתי חצירות, שהיה גבוה עשרה טפחים - מערבין שנים ואין מערבין אחד. [ראה ציור]

ואמאי אמרת הכא דהתבן אינו סותם?!

אמר משני אביי: לענין מחיצה - כולי עלמא לא פליגי דתבן הויא מחיצה.

שאף על גב דעתיד ליטלו משם, כל כמה דהוי התם מחיצה היא, דלא גרע מאוכפות וכלי בהמה דתנן לעיל בפרק קמא דהוי מחיצה.

אבל לענין חציצה [לחוץ בפני אויר החריץ, ולידון כסתום מפני שנעשה כקרקע], אי בטליה בפירוש ואמר: לא שקילנא ליה מהכא, בטיל התבן לקרקע, וחייץ.

ואי לא בטליה בפירוש - לא חייץ.

שנינו במשנה: היה החריץ מלא עפר או צרורות, מערבין אחד ואין מערבין שנים:

והוינן בה: וכי אפילו בסתמא, שאין ידוע אם עתיד לפנותו או לא, נמי חשוב החריץ כסתום?!

והתנן במסכת אהלות:

א. בית שטומאת מת בתוכו, אם טומאה "רצוצה" היא, שאין לטומאה אוהל בגובה טפח בפני עצמה, הרי הטומאה בוקעת ועולה, עד לרקיע.

והמאהיל על גג הבית טמא.

אבל אם יש לטומאה אהל בפני עצמה, שיש גובה טפח פנוי בין הטומאה והגג שעליה, אין הטומאה בוקעת ועולה, והמאהיל על גגה טהור.

ב. בית שיש בו מת, שמילאהו תבן או צרורות על המת, ואין שם גובה טפח פנוי, וביטלו את התבן או את הצרורות לבית בפירוש, הרי זה בטל, וטומאה רצוצה היא, ובוקעת ועולה עד לרקיע.

הרי חזינן, כי רק אם ביטלו לתבן או לצרורות בפירוש, אין, הוי ביטול.

הערות

^[17] על פי תוספות, ורש"י לקמן. וראה ריטב"א. ולא נתבאר בדברי רש"י, אם מיירי לענין עירוב שבין שתי חצרות, או לענין עשית כותל לתשמישו בנחת.

^[18] והתם מפרשינן פלוגתייהו, לדעת רב יוסף גופיה: דכולי עלמא סברי אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה, וכולי עלמא סברי מצוות לאו ליהנות ניתנו [אין הנאת מצוה חשוב הנאה, דלעול על צואריהם של ישראל ניתנו המצוות - רש"י ראש השנה דף כח א]. אלא דרבי יהודה סבר, שאינו צריך לעירוב אלא לקנית שביתה דהוי מצוה, ולפיכך מותר. וחכמים סברי דניחא ליה שישמר העירוב אף לאחר קנית השביתה, ולפיכך אסור ליתנו במקום שאסור בהנאה.

^[19] וביאר הריטב"א, דמיירי הכא באשירה של גוי, שיש לה ביטול משם עבודה זרה. וכיון שיכול לבוא לה היתר בשבת על ידי ביטול, משום הכי לא מיתסר. עוד ביאר הריטב"א, דלא מיירי באשירה מחוברת, דאם כן מצד אילן לא מהני. אלא בעץ של עבודה זרה שהיה נעבד, ועכשיו הוא תלוש.

חקק להשלים בכותל, בכמה? שאם היה סולם פחות מארבעה טפחים, וחקק בתוך הכותל כעין המשך של השלבים עד לרוחב ארבעה, כמה צריך להיות גובה חקיקה זו אלה כדי שתחשב כפתח? אמר ליה [לו]: בעשרה טפחים, שאם יהיה גובהה עשרה טפחים ברוחב ארבעה הרי זה כפתח.

אמר ליה [לו]: חקקו כולו בכותל, בכמה, אם חקק את כל הסולם בכותל שיצר שלבים בכותל בלבד מה דינו? אמר ליה [לו]: צריך שיהיו שלבים אלה מלא קומתו של הכותל. ושאלו: ומאי שנא [ובמה שונה זה] שיש לעשותו גבוה יותר מתוספת חקוקה? אמר ליה [לו]: התם [שם] מסתלק ליה [נוח לעלות עליו], אבל הכא [כאן] לא מסתלק ליה [נוח לעלות עליו], ואם אינו מגיע לקצה הכותל, אינו חשוב כפתח.

א בעא מיניה [שאל ממנו] רב יוסף מרבה: עשאו לאילן סולם מהו הדין? שהרי אילן הצומח אסור לטפס עליו בשבת, ואם היה האילן סמוך לכותל ונוח לטפס עליו, האם נחשב הוא כפתח בכותל לענין דיני שבת?

ושאלה זו תיבעי [תישאל] לשיטת רבי האומר שכל הקונה עירוב תחומים באילן קנה שביתה, תיבעי לרבנן [תישאל השאלה לשיטת חכמים] ומפרטים: כיצד

תיבעי [תישאל] לשיטת רבי עד כאן לא שמענו קאמר [שאמר] רבי התם [שם] (לעיל עירובין לב,ב): כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו חכמים, ולכן אפשר לקנות עירוב גם אם היה מונח על אילן, שיש בשימוש בו משום שבות. ואולם יש לטעון כי הני מילי [דברים אלה אמורים] שהיה הדבר בין השמשות, שהרי עירוב נקנה בין השמשות והוא עדיין ספק יום ספק לילה ויש להקל בו, אבל כולי יומא [בכל היום כולו] — לא, שלא יתיר רבי בעצם יום השבת אף דבר האסור משום שבות. וכיון שאילן זה אסור בשימוש כסולם — אין להחשיבו כפתח.

או דילמא [שמא] אפילו לרבנן [לשיטת חכמים] האוסרים להשתמש באילן לצורך עירוב, אפשר לומר שלענייננו שאין צריך בשימוש בפועל באילן זה יסכימו כי פיתחא [פתח] הוא בפועל, ואריא [ואולם אריה] הוא דרביע עליה [שרובץ עליו]. וכשם שאריה הרובץ בפתח אינו מבטלו מתורת פתח בשל כך, ואף שלמעשה לא יעבור איש בפתח זה, אם כן נוכל לומר גם באילן כי האיסור המוטל על הטיפוס בו איננו מבטל אותו מתורת פתח.

ועוד שאל רב יוסף: עשאו לאשירה (עץ שנעשה לעבודה זרה, ואסור בהנאה) סולם מהו הדין? האם יכול הוא להיחשב כפתח לכותל זה? ואף שאלה זו תיבעי [תישאל] לשיטת ר' יהודה, תיבעי לרבנן [תישאל השאלה לשיטת חכמים].

ומפרטים: כיצד תיבעי [תישאל] לשיטת ר' יהודה, שעד כאן לא שמענו שאמר ר' יהודה התם [שם] (לעיל עירובין לא,א) שמותר לקנות (כלומר, להשתמש) בית לצורך עירוב באיסורי הנאה כגון בקבר, אלא התם [שם] לענין קניית עירוב שם, דבתר [שאחר] שקנה ליה [לו] עירוב לא ניחא ליה דלינטר [נוח, חשוב, לו שישמר], שהרי אינו צריך להשתמש בקבר אלא רק לזכות בו לרגע של קניית העירוב. אבל כאן, שרוצה הוא בקיום הסולם, אפשר לומר שאף ר' יהודה מודה שאין סומכים על דבר שהוא איסור הנאה, שאסור לטפס עליו ולהשתמש בו.

או דילמא [שמא] אפילו לדעת רבנן [חכמים] האוסרים בקבר כאן פיתחא [פתח] הוא, ואריא דרביע עליה [ואריה הוא שרובץ עליו] ולא בטלו מלהיות פתח.

אמר ליה [לו]: אילן מותר, ואשירה אסורה. מתקיף לה [מקשה על כך] רב חסדא: אדרבא (להיפך), אילן שאיסור שבת גורם לו להיאסר — ניתסר [ייאסר], כדי שלא נאמר שהאיסור משום שבת לא נתחשב באיסורו לענין דיני שבת.

ולהיפך, אשירה שאיסור דבר אחר גורם לו, ואינו אסור משום דיני שבת — לא ניתסר [ייאסר], ופתח הוא לענין שבת.

ואכן איתמר נמי [נאמר גם כן], כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל, אמר ר' אלעזר, ואמרי לה [ויש אומרים] אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: כל שאיסור שבת גרם לו — אסור, כל שאיסור דבר אחר גרם לו — מותר.

ואילו רב נחמן בר יצחק מתני הכי [היה שונה כך] לא כרב יוסף ששאלות אלה נכללות במחלוקות ידועות: אילן אם פתח הוא או לא — פלוגתא [מחלוקת] בין רבי ורבנן [וחכמים], שרבי מתיר וחכמים אוסרים. אשירה אם פתח היא — פלוגתא [מחלוקת] בין ר' יהודה המתיר להשתמש באיסורי הנאה, ורבנן [וחכמים] האוסרים לעשות עירוב באיסורי הנאה.

ב משנה חריץ שבין שתי חצירות, עמוק עשרה טפחים ורוחב ארבעה — הרי הוא מחיצה גמורה מערבין שנים כל חצר עירוב לעצמה, ואין מערבין אחד. אפילו היה החריץ מלא קש או תבן, אין אלו נחשבים כסותמים אותו, ואין החריץ מתבטל. ואולם אם היה החריץ מלא עפר או צרורות אבנים — מערבין אחד ואין מערבין שנים, שבטל החריץ והריהו כלא היה.

נתן עליו על החריץ נסר שרחב ארבעה טפחים ואפשר לעבור בו, וכן שתי גזוזטראות זו כנגד זו שנתן נסר רחב ארבעה ביניהן — מערבין שנים עירובין, ואם רצו מערבין אחד, שנסר זה משמש כפתח ומקום מעבר. פחות מכאן אם רוחב הנסר פחות מארבעה טפחים — מערבין שנים ואין מערבין אחד.

ג גמרא על המשנה תוהים: וכי תבן לא חייץ [חוצץ] ואינו נחשב כסתימה? והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: מתבן שבין שתי חצרות והיה התבן גבוה עשרה טפחים — מערבין שנים ואין מערבין אחד משמע שמחיצת תבן מחיצה היא!

אמר אביי, כך יש להבין: לענין מחיצה כולי עלמא לא פליגי דהויא [הכל אינם חולקים שהריהי] מחיצה והיא חוצצת בין חצר לחצר כל זמן שמונחת שם, אבל לענין חציצה שתיחשב כסותמת את החריץ יש לחלק, אי בטליה [אם בטלו] בפיו במפורש והחליט להשאירו שם — חייץ [חוצץ] וסותם את החריץ, ואי לא בטליה [ואם לא ביטלו] ומתכוון להוציא את תבנו מן החריץ — לא חייץ [חוצץ] ואין החריץ נחשב כסתום.

ד נאמר במשנה שאם היה החריץ מלא עפר או צרורות הרי הוא כסתום. ושואלים: ואפילו בסתמא [בסתם]? כלומר, האם גם אם לא פירש אם כוונתו להשאירם שם, תהא זו חציצה? והתנן [והרי שנינו במשנה] בהלכות טומאת מת: בית שמלאהו תבן או צרורות ובטלו שבטל את התבן או הצרורות והחליט להשאירם בבית — בטל הבית (רמב"ם), ושוב אין הבית נחשב כבית בעל מחיצות. ואם היה בו מת, שוב אינו יכול להיות כאהל הטומאה (שתוכו טמא אבל אינו מטמא סביביו), אלא נעשה כקבר סתום, המטמא מכל סביבותיו.

ונדייק מלשון המשנה: אם ביטלו את התבן והצרורות — אין [כן] הרי הוא מבוטל וסותם,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav Yosef further asked: If the ladder resting against the wall was less than four handbreadths wide, and one dug out grooves in the wall as extensions of the rungs of the ladder to complete the measure, how high must this hollowed-out section be to consider the ladder a valid passageway between the two courtyards? Rabba said to him: If it is ten handbreadths high and four handbreadths wide, it is considered a passageway.

Rav Yosef said to him: If there was no ladder, and one dug out the entire ladder in the wall, so that all the steps are grooves in the wall, how much must he hollow out? Rabba said to him: Those steps must reach the full height of the wall. Rav Yosef asked: And what is the difference in this case? Why must the steps reach higher in this case than in the case where the hollowed-out section was merely an extension of an existing ladder? Rabba said to him: There, where there is a ladder, it is easy to climb to the top of the wall; however, here, where there are only grooves in the wall, it is not easy to climb. If one cannot reach the top of the wall, the steps are not considered a passageway between the courtyards.

Rav Yosef raised a dilemma before Rabba: If one designated a tree as a ladder, what is the halakha? Given that it is prohibited to climb a tree on Shabbat, if a tree stands next to a wall and it is easy to climb, is it considered with regard to the halakhot of Shabbat as an opening in the wall that can serve as a passageway between the two courtyards?

Let the dilemma be raised according to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who maintains that a joining of Shabbat boundaries [eiruv teḥumin] placed in a tree is valid; and let the dilemma be raised according to the opinion of the Rabbis, who disagree.

The Gemara elaborates: Let the dilemma be raised according to the previously stated opinion of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabbi Yehuda HaNasi only stated there that with regard to anything that is prohibited on Shabbat due to a rabbinic decree [shevut], the Sages did not prohibit it during twilight. Therefore, in Rabbi Yehuda HaNasi’s opinion, it is permitted to use an eiruv that was deposited in a tree, as the use of a tree is prohibited on Shabbat by rabbinic decree. However, this applies only in that case, as the eiruv takes effect during the twilight period. Since there is doubt with regard to whether that period is considered day or night, the decree is not in force, and the eiruv is therefore valid. However, in this case, where the opening must be valid for the entire day, Rabbi Yehuda HaNasi would not rule that the decree does not apply. Since it is prohibited by rabbinic decree to climb a tree on Shabbat, a tree cannot be considered a valid passageway.

Or perhaps it may be argued that even according to the opinion of the Rabbis, this tree is considered an opening. They may have said that a joining of Shabbat boundaries placed in a tree is not valid only because the eiruv must actually be accessible during twilight, and in that case it is not, due to the rabbinic decree. However, in this case, where it is not necessary to make actual use of the tree, they would agree that a tree that serves as a ladder is a valid entrance, but a lion crouches upon it. Just as a lion crouching at an opening does not thereby nullify its status as an entrance, although in practice no one can pass through it, so too, in the case of the tree, the prohibition against climbing it does not nullify its status as a passageway.

Rav Yosef further inquired: If one designated a tree worshipped as part of idolatrous rites [asheira], from which it is forbidden to derive benefit, as a ladder, what is the halakha? Is it considered a valid passageway in the wall with regard to the halakhot of Shabbat? Here, too, let the dilemma be raised according to the opinion of Rabbi Yehuda, and let the dilemma be raised according to the opinion of the Rabbis.

The Gemara elaborates: Let the dilemma be raised according to the previously stated opinion of Rabbi Yehuda. Rabbi Yehuda only stated there that it is permitted to acquire, i.e., make use of, a house for the purposes of establishing an eiruv even if it is among the items from which it is prohibited to derive benefit, such as a grave. This statement applies only there, with regard to acquiring an eiruv in that location, since after the eiruv has acquired a place of residence for him, it is not important to him that it is guarded. He requires the grave only for the moment of the acquisition of the eiruv, and what happens to it afterward is of no consequence to him. However, here, since one desires the continued presence of the ladder, it is possible that even Rabbi Yehuda would agree that one may not rely on an asheira, as one may not climb and make use of it, since it is prohibited to derive benefit from it.

Or perhaps it may be argued that even though according to the opinion of the Rabbis it is prohibited to use a grave to acquire an eiruv, here they would agree that the asheira is an opening, but a lion crouches upon it, and this does not nullify its status as an opening.

Rabba said to him: A tree is permitted for use as a ladder, but an asheira is prohibited. Rav Ḥisda strongly objects to this: On the contrary, a tree, with regard to which a Shabbat prohibition causes it to be prohibited, should be prohibited, so that it will not be said that a Shabbat prohibition has been disregarded in a case involving the halakhot of Shabbat.

And the converse is also true: An asheira, with regard to which something else, a halakha unrelated to the halakhot of Shabbat, causes it to be prohibited, should not be prohibited. Rather, it should be considered an opening with regard to Shabbat.

Indeed, it was also stated: When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Elazar said, and some say that Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: Anything with regard to which a prohibition of Shabbat causes it to be prohibited is prohibited; and conversely, anything with regard to which something else causes it to be prohibited is permitted.

However, in contrast to Rav Yosef, Rav Naḥman bar Yitzḥak taught as follows: These questions are indeed dependent on the known disputes. Whether a tree serving as a ladder constitutes a valid opening is the subject of a dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis; Rabbi Yehuda HaNasi permits it and the Rabbis prohibit it. The debate with regard to whether or not an asheira is considered an opening is the subject of a dispute between Rabbi Yehuda, who permits using items from which it is prohibited to derive benefit for the sake of an eiruv, and the Rabbis, who prohibit making an eiruv with such items.

MISHNA: With regard to a ditch between two courtyards that is ten handbreadths deep and four handbreadths wide, it is considered a full-fledged partition, and the residents of the courtyard establish two eiruvin, one for each courtyard, but they may not establish one eiruv. Even if the ditch is filled with straw or hay, it is not regarded as sealed and is therefore not nullified. However, if the ditch is filled with dirt or pebbles, the residents establish one eiruv, but they may not establish two eiruvin, as the ditch is nullified and considered nonexistent.

If one placed a board four handbreadths wide across the ditch so that he could cross it, and similarly, if two balconies [gezuztraot] in two different courtyards are opposite one another, and one placed a board four handbreadths wide between them, the residents of the courtyards or balconies establish two eiruvin, and if they desire, they may establish one, as the board serves as an opening and a passageway between them. If the width of the plank is less than four handbreadths, the residents establish two eiruvin, but they may not establish one eiruv.

GEMARA: The Gemara wonders: Does hay not constitute a proper filling to seal the ditch? Didn’t we learn in the following mishna: With regard to a haystack ten handbreadths high that stands between two courtyards, the residents of the two courtyards establish two eiruvin, but they may not establish one eiruv. This indicates that hay can create a valid partition.

Abaye said that the matter should be understood as follows: With regard to a partition, everyone agrees that hay is a partition and that it divides between the courtyards as long as it is placed there. But with regard to filling the ditch so that it is considered sealed, one must distinguish between two cases: If one explicitly nullified the hay and decided to leave it there, it fills and seals the ditch; however, if he did not nullify it but intends to remove the hay from the ditch, it does not fill it, and the ditch is not considered sealed.

It is written in the mishna: If the ditch is filled with dirt or pebbles, it is considered sealed. The Gemara asks: Does this apply even if one did not specify his intention to leave it there? Didn’t we learn in a mishna with regard to the ritual impurity of a corpse: If there is a house that one filled with hay or pebbles, and he nullified the hay or pebbles and decided to leave them in the house, then the house (Rambam) is nullified and is no longer considered a house with partitions? Generally, a house containing a corpse is ritually impure on the inside but does not impart impurity to the surrounding area. However, in this case, the house is considered an enclosed grave that imparts ritual impurity to its surroundings.

And one can infer from the mishna: If he nullified the hay or pebbles, yes, the house is nullified and considered sealed.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

עד כאן לא קאמ' ר' התם כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות עיקר דברי ר' בפר' בכל מערבין וכבר פירשנום למעלה' תיבעי לר' יהודה תיבעי לרבנן תיבעי לר' יהודה עד כאן לא קאמ' ר' יהודה דמותר לקנות בית באיסורי הנאה עיקרו בפר' בכל מערבין דתנן ר' יהודה אומ' אפי' בבית הקברות מפני שהוא יכול לחוץ ולאכול:

עוד שאלו חקק בכותל להשלים ד' טפחים בחלון בכמה אמר בעשרה. כלומר מכלל העשרה אמר לו חקקו כולו לכותל שהוא כעין פתח בכמה אמר לו מלא קומתו.

ומ"ש דבחלון אמרת די לו בעשרה. חלון בכלל י' טפחים וזה מלא קומתו א"ל גבי חלון דאית ליה רווחא מאבראי שנכנס ויוצא מסתלק ליה מן החלון ודיו ד' טפחים בתוך י' הכא דחקק כל הכותל שויה כפתח ולא מסלק נפשיה מהכא ובעי למיעל ולמיפק בגויה. ואי איכא מלא קומתיה אין ואי לא לא. הא דבעי רב יוסף מרבה עשאו לאילן סולם מהו תיבעי לרבי דאמר כל דבר שמשום שבות כגון עלייה באילן בשבת שהיא משום שבות לא גזרו עלי' בין השמשות הני מילי בין השמשות כגון העירוב אבל הכא דבעינן פיתחא כולי יומא לא.

או דילמא אפי' לרבנן דפליגי עליה דר' פיתחא הוא ואריא רביע עליה. פי' האילן כמו פתח הוא כיון שיכול לעלות ולירד בו. וגזירת השבת שמנע מלעלות בו.

עשאו לאשירה סולם מהו כו'. ר' יהודה דאמר אפי' בבית הקברות מפני שהוא יכול לחוץ ולוכל ואמרינן קסבר מותר לקנות בית באיסורי הנאה ורבנן פליגי עליה והוא מפורש בפרק בכל מערבין.

ופשט ליה אילן מותר אשירה אסור מתקיף לה רב חסדא אדרבה איפכא מסתברא אשירה מותר אילן אסור כו' וקי"ל כוותיה דהא ר' יוחנן קאי כוותיה דאמר ר' יוחנן כל שאיסור שבת גרם לו אסור כל שאיסור דבר אחר גרם לו מותר.

רב נחמן בר יצחק מתני לה בהדיא אילן פלוגתא דר' יוחנן ורבנן וקי"ל כרבנן:

מתני' חריץ שבין ב' חצירות עמוק י' ורחב ד' מערבין שנים ואפי' מלא קש או תבן. ואסיקנא דתבן נמי חייץ והוה מחיצה מיהו לענין ביטול בחריץ אי בטליה אין ואי לא לא. ואקשינן עפר או צרורות ששנינו במשנתנו כי הן בטילין ואפי' בסתמא כלומר אע"פ שלא פירש כי ביטלם. והתניא (ב"ש לא תנן) [בית שמלאוהו תבן] או צרורות וביטלו הנה אי פריש כי ביטלו אין בסתמא לא בטיל.

חקק להשלים בכותל בכמה. כגון שאין הסולם גדול כל כך שיספיק למעט את הכותל. ופשיט עד עשרה. כלומר: עד שיגיע לעשרה עליונות של כותל, כדי שלא יהא מן החקק לראש הכותל עשרה.

חקקו כולו בכותל בכמה. אמר ליה מלא קומתו של כותל, וכדמפרש טעמא משום דלא מסלק לה, [כי] (ב)מה שנשאר מן הכותל שנוגע לצדדיו מעכבו מלעלות.

אמר ליה אילן מותר ואשרה אסור. מדלא קאמר אילן פלוגתא דרבי ורבנן, ואשרה פלוגתא דר' יהודה ורבנן כדקאמר רב נחמן בר יצחק, משמע דלכולי עלמא קאמר. ואילן מותר דכיון דבחול הוי פיתחא מעליא אף ע"ג דהשתא לא מצי עייל ביה אריא הוא דרביע עליה, ואפילו לרבנן וכ"ש לרבי דכיון דבין השמשות חזי נמי אפילו לדידיה, דכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות לגבי עירוב. ואפילו בעירובי חצרות דליכא מצוה כולי האי, מ"מ קצת מצוה איכא, ודרכי שלום יש כשאדם נושא ונותן ומתערב עם חבירו. ועוד דאמרינן בירושלמי (בפרקין ה"ט) מפני מה אמרו מערבין בחצרות מפני דרכי שלום, ומעשה באשה אחת שהיתה דבובה עם חברתה ושלחה עירובה ביד בנה ונסבתיה וגפפתיה ונשקתיה, אתא אמר לה לאימיה אמרה הכין רחמה לי, מתוך כן עשו שלום, הדא הוא דכתיב וכל נתיבותיה שלום. וכיון שכן לא גזרו ביה בשבות של בין השמשות, ואע"פ שנאסר לאחר שחשיכה, הרי זה כנסתם הפתח ונסתם החלון דקיימא לן (לעיל עירובין יז, א) שבת גורמת והואיל והותרה הותרה. ואשרה אסורה לכולי עלמא כיון דאינו ראוי לו אפילו בחול ואריא כי האי מעכב מלערב ואפילו באשרה דלאו דמשה.
ורב חסדא סבירא ליה איפכא דאילן אסור, דכיון דכל עצמו של פתח אינו אלא להתיר בשבת, והוא אינו יכול ליכנס בו בשום צד בשבת דאסור שבת גורם לו אסור לכולי עלמא. אבל אשרה דלאו דמשה דאיסור דצד אחר גרם לו ואפשר שיותר בו בשבת וכגון דאתא גוי ובטלה, אפילו מעתה רואין אותה כאילו בטלה והויא ליה כפתח.
ורב נחמן בן יצחק תפס לו דרך אחרת ואוקי אילן בפלוגתא דרבי ורבנן ואשרה בפלוגתא דר' יהודה ורבנן. וקשיא לי לרב נחמן הא דאמרינן לעיל בפרק בכל מערבין (עירובין לא, א) דכולי עלמא אסור לקנות בית באיסורי הנאה, ור' יהודה סבר כיון דקנה לעירוב לא ניחא ליה דניבטיל, ובעידנא דקנה עירוב מצוה קא עביד.
ולענין פסק הלכה: ר"ח והראב"ד ז"ל פסקו הלכה כרב חסדא דכל שאיסור שבת גרם לו אסור, והלכך אילן אסור. ואשרה הואיל ודבר אחר גרם לה מותרת. ור' יוחנן נמי קאי כוותיה. אבל הרמב"ם ז"ל (הל' ערובין פ"ג, ה"ח) פסק בהיפך דאילן מותר ואשרה אסורה כרבה. ואף דברי רב נחמן עולין לפסק הלכה באילן כדברי רבה דאילן בפלוגתא דרבי ורבנן, וקיימא לן כרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, דכמה סתמות איכא במכילתין כוותיה. ומיהו אפילו באשרה נתיר לדברי רב נחמן, דכיון דמוקי לה בפלוגתא דר' יהודה ורבנן, וקיימא לן כר' יהודה, חדא דמיקל והלכה כדברי המיקל בעירוב, ועוד דאמר ריש לקיש כל מקום ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו (לקמן עירובין פא, ב). ומ"מ אין נראה לפסוק כרב נחמן דאע"ג דמיקל טפי, משום דלדידיה אית ליה לר' יהודה מותר לקנות בית באיסורי הנאה. וליתא מדקאמר לעיל בפרק בכל מערבין (שם), ואמרינן מכלל דר' יהודה סבר מותר לקנות בית באיסורי הנאה, ופרקינן לא בהא קמיפלגי מר סבר כיון דקנה ליה עירוב לא ניחא ליה דמינטר. דאלמא מילתא פשיטא להו דליכא מאן דאמר מותר לקנות בית באיסורי הנאה, ולא שבקינן לישנא דגמרא דהוא עיקר משום הא דרב נחמן. כנ"ל.

מתני': חריץ שבין שתי חצרות עמוק עשרה ורוחב ארבעה מערבין שנים ואין מערבין אחד ואפילו מלא קש או תבן. לפום מאי דיהיב טעמא רב הונא בריה דרב יהושע (לקמן עירובין עט, א) במלא עפר וצרורות הנח לאיסור שבת דאפילו ארנקי נמי מבטל ליה, הכא בתבן וקש הראוי למאכל בהמה דמותר לטלטלו, ולפיכך לא הוי סתימה. וא"ת בין ראוי בין שאינו ראוי מאי שנא מבור מלא פירות דאמרינן בפרק הזורק (שבת ק, א) דפירות מבטל מחיצתה. תירצו בתוספות דשאני התם מדאורייתא ודאי מבטלי, אבל לענין עירוב דרבנן הוא שיש לחלק בין ניטל לשאינו ניטל. והם אמרו דקשה קצת דהא מדמי ליה לבית שמלאהו תבן או צרורות דלענין אהל דאורייתא. ולי נראה לפי שיטתם דאינו קשה כלל, דאדרבא מכ"ש קא פריך דאפילו מדאורייתא לא מבטל כל שכן לענין עירוב. ועוד דלענין עפר וצרורות שאינן ניטלין אין לחלק. והנכון מה שכתבתי בפרק הזורק (שם בד"ה מלאה) דהתם במילא פירות של טבל שאינן ראוין (בשעת) [בשבת] ואסור לטלטלן.

וכן שתי גזוזטראות. פירש רש"י ז"ל: אם יש בין זו לזו ארבעה ונתן בין זו לזו נסר רחב ארבעה לגשר מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד. והקשו עליו בתוספות דכיון שעל ידי נסר רחב ארבעה מיירי, מאי קא דייק בגמרא (לקמן עירובין עט, א) זו כנגד זו אין, זו שלא כנגד זו לא, וזו למעלה מזו לא הא איכא פיתחא מעליא דהיינו נסר ארבעה. והם ז"ל תירצו דשמא נאמר דכיון שמשוכות זו מכנגד זו אם נתן נסר מזו לזו לצד קרן זוית של זו ושל זו הוה ליה פיתחא בקרן זוית ופיתחא בקרן זוית לא עבדי אנשי.
ועדיין קשה דמאי שנא מההיא דאביי דלעיל (עירובין עז, ב) דאמר דבכותל ארבעה אפילו מיפלגי טובא. ומסתברא שאין זה קשה כלל, דהתם הוה להו שתי הסולמות כשני פתחים הפתוחים על גג משותף כיון שרחב הכותל ארבעה (ד)הוה ליה כגג. וטפי קשה לי לדידי מזו למעלה מזו דמאי שנא מסולם שבין חצר לעליה. ושמא אינו כגירסת אלה הספרים. וכן אינה במקצת הספרים שלנו, אבל בפר"ח ז"ל ישנה.
ורבנו תם ז"ל פירש: דלא איירי בנותן נסר בין זו לזו, אלא הכי קאמר וכן שתי גזוזטראות בזמן שיש בין זו לזו ארבעה הרי זה כחריץ ארבעה ואין מערבין אחד, פחות מיכן מערבין אחד ואין מערבין שנים, שאף הן מפסעין מזו לזו כל זמן שאין רחוקות מזו לזו ארבעה, ודוקא כשהן זו כנגד זו אבל זו שלא כנגד זו אין מפסעין אותן. ואינו מתיישב בעיני דאם כן לא הוה להו למתנייא להא דוכן שתי גזוזטראות באמצע נסר רחב ארבעה ושאין רחב ארבעה אלא ברישא בתר חריץ מיד.

חקק להשלי׳ בכתל. בכמ׳. פרש״י ז״ל כגון סול׳ צר וחקק בכתל מכאן ומכאן כנגדו להשלי׳ רחבו לד׳ בכמ׳ צריך להשלים הרחב בגוב׳ הכותל ואינו נכון. דאפי׳ בסול׳ זקוף לא יצטרך יותר חקק הכותל להשלי׳ רחב הסול׳ ואפי׳ הוא זקוף בסוף הכתל בקרן זוי׳ וכ״ש בסול׳ שאינו זקוף אלא ה״פ כגון שאין הסול׳ גדול שיספיק למעט את הכתל ובא לחוק חווקי׳ בכתל למעלה מן הסולם עד כמה הוא צריך לחוק בגובה הכתל. א״ל בעשרה פרש״י ז״ל עד עשרה בגובה הכתל דכיון דאיכא גובה עשרה ברחב ד׳ הוה ביה שיעור פתח ואע״ג דגבי כותל טובא לית לן בה. ולא נהיר דהא ודאי לכ״ע צריך שלא ישתייר עד גובה הכחל עשרה מלמעלה דא״כ לא מסתלק ליה וכדאמרינן לעיל בכתל י״ט או בכתל עשרים וכדפרש״י ז״ל גופיה לעיל לפי׳ פר״ת ז״ל דבעשרה היינו שיהא החקק בתוך העשרה העליונים שלא ישאר למעלה עשרה. חקקו כלו בכתל פי׳ שלא היה לו סולם כלל אלא שחקק בכתל כעין חוקקים בכמה א״ל מלא קומתו של כותל וכדמפרש טעמא משום דהכ׳ לא מסתלק ליה כי מה שנשא׳ מן הכותל שנוגע לצדדיו מעכבו מלעלו׳.

בעא מיניה רב יוסף מרבה עשאו לאילן סולם מהו. פי׳ דאילן אסור לעלות בו בשבת מדרבנן שגזרו בו משום משום שבות תבעי לר׳ שאמר שהנותן את ערובו באילן קנה ערוב ע״כ לא קאמר ר׳ אלא בעירוב דסגי ליה דליקני ליה בין השמשות וכל דבר שמשום שבות לא גזרו עליו בין השמשות הילכך רואין כאלו יכול לעלות וליטלו בין השמשות אבל הכא דלכלו יומא שבתא בעי׳ פתחא הילכך אפי׳ תימ׳ דבערובי חצרות איכא צד מצוה ודרכי שלום כדאיתא בירושלמי מ״מ כשעולה בו כל היום אפילו לדבר הרשות עולה או דילמא אפי׳ לרבנן פתחא הוא ואריא הוא דרביע עליה פיר׳ דאין פתחא בעינן והא איכא שהרי האילן הזה ראוי הוא לעלות בו בחול אלא דאסורא דשבת הוא דרביע עליה הילכך לא נפיק מתורת פתחא כדי שיכולו לערב אחד להשתמש דרך חורין. עשאו לאשרה סולם מהו פירש ואשרה אסורי הנאה ואפילו בחול אסור לעלות בה.

ותבעי לר׳ יהודה דשרי להניח ערובו בקבר דאסור בהנאה ותבעי לרבנן דאסרי תבעי לר׳ יהודה כו׳. פי׳ דבשעת העירוב לא מתהני דסבר אין מערבין אלא לדבר מצוה וקסבר מצו׳ לאו ליהנו׳ נתנו והכין אסקי׳ התם טעמא דר׳ יהוד׳ או דילמ׳ כו׳ פרש״י ז״ל דאע״ג דאסו׳ לעלו בו ארי׳ הוא דרביע עלי׳ ומ״מ פתחא שמיה והחצרו׳ מחוברין ומסתבר׳ דבאשר׳ דעובדי כוכבים ומזלות עסקי׳ דאפשר לידי הית׳ בבטול עובדי כוכבים ומזלות דאי באשרה דמשה הא כתותי מכתת שיעורא ועוד היכי א״ר יוחנן בסמוך דאילן דאיסו׳ שבת גורם לו אשרה דאסו׳ דבר גור׳ לה מות׳ השת׳ ומה אילן דאיסו׳ שב׳ שאין איסו׳ אלא ליומו לא אמרי׳ אריא דרביע עליה ופתחא הוא אשרה דאיסורא בין בחול ובין בשבת ולא מתהני מינה לא כ״ש אלא וודאי דבאשרה דעובדי כוכבים ומזלות עסקי׳ ומפני שיש לה ביטול ואפשר שיבא לה היתר בשבת וכן פי׳ רבותי:

א״ל אילן מותר ואשרה אסור. פי׳ וסתמא נקט לה דאילן מותר ואפי׳ לרבנן דאמרי פתח׳ הוא ואריא הוא דרביע עלי׳ דהא חזי לימות החול ואשרה אסור ואפילו לר׳ יהודה דשאני התם דניחא ליה דלינטר: מתקיף לה כו׳ וק״ל מי גרעא אשרה מאילן דעלמא דאית ביה נמי איסור שבת והכא ליכ׳ למימ׳ דמדין אשרה הוא דקאמר מותר וכדפרש״י ז״ל לעיל בבעיא דרב יוסף מרבה דהכא דינין קאמרי רב חסדא והני אמוראי וי״ל דאשרה לאו דוק׳ ממש מחוברת אלא עץ של עובדי כוכבי׳ שהיה נעבד רב נחמן כו׳ כלו׳ דלרבנן אסורה ולא אמרינן אריא הוא דרביע עליה ולר׳ יהודה מותר דס״ל מותר לקנות בית באיסורי הנאה והא דרב נחמן בר יצחק פליגא אמסקנא דסוגיין בפרק בכל מערבין דאסיקנא אפילו לר׳ יהודה אסור לקנות בית באסורי הנאה וטעמא דר׳ יהודה משום דבתר דאנחיה לא ניחא ליה דלינטר ואסוגיא דהת׳ סמכי׳ וה״נ נקטה רב יוסף בבעי׳ כסוגיא דהתם וכדפרי׳ לעיל בסמוך ולענין פסק יש שפסקו הלכה כרבה ויש שפסקו הלכה כרב חסדא דר׳ יוחנן ואידך אמוראי קיימי כוותיה הילכך אילן מותר ואשרה אסורה וסברא דרב נחמן בר יצחק באילן הכין הוא דהא קאמר דהוי פלוגת׳ דר׳ ורבנן ואנן הא קי״ל כר׳ דבדוכתי טובא סתם לן תנא כוותיה אבל במאי דקאמר אשרה פלוגתא דר׳ יהודה ורבנן לית לן למפסק כר׳ יהודה לקולא ואע״ג דהלכה כדברי המקל בעירוב ועוד דהלכה כר׳ יהודה בעירובין משום דטעמא דר׳ יהודה מפרש רב נחמן הכא לא הוי כמסקנא דפ׳ בכל מערבין ואפשר דבהא דהכא מודה ר׳ יהודה לאיסורא ביון דניחא ליה דלינטר. גרסינן בירושל׳ מפני מה אמרו מערבין בחצרות מפני דרכי שלום ומעשה באשה אחת שהיתה רדופה עם חברתה ושלחה עירובה ביד בנה ונסבתיה וגפפתיה ונשקתיה אתא א״ל לאימיה אמרה הכין רחמא ליך מתוך כך עשו שלום והדא הוא דכתיב וכל נתיבותיה שלום.

מתני׳ חרוץ שבין שתי כו׳. פי׳ הא כל שאינו גבוה עשרה אי נמי כל שאינו רחב ד׳ טפחים לא מחיצה היא כלל ופתחא נמי לא הוי דמפסע פסעו ליה ומערבין אחד ואין מערבין שנים ואין זה דומה לכתל גבוה עשרה דאע״ג שאינו רחב ד׳ מערבין שנים ואין מערבין א׳ וכדפריש לעיל דהתם כל שגבוה עשרה אע״פ שרחבה ד׳ דלא פסעי ליה כלל ומחיצה שלימה היא והיכא שמקצת החרוץ עמוק עשרה ורתב ד׳ ומקצת אינו גבוה עשרה או שאינו רחב יש לנו לדון הרחב והעומק כמחיצה ואידך כאלו אין שם מחיצה אלא שהוא פרוץ ואם הפרוץ הוא פרוץ ברובו שהוא כפרוץ במלואו או שהוא ביותר מעשר מערבין אחד ואין מערבין שנים ואם אין בפרוץ ד׳ טפחים הוי כמאן דליתיה ומערבין אחד או שנים אפילו מלא קש או תבן פירש ואפילו נתנו שם סתם כל זמן שלא בטלו כדאית׳ בש״ס מלא עפר או צרורות הרי הוא כסתם ומערבין א׳ ואין מערבין ב׳ אע״פ שנתנו סתם כדאיתא בש״ס ולא סוף דבר שהוא כלו מלא עפר או צרורות אפי׳ מקצתו כל שנתמעט כל שאין בו גובה עשרה או רחב ד׳ ואיידי דנקט גבי תבן שאפילו מלא או סותם כפתוח דמי נקט בסיפא מלא נתן עליו נסר פירש חריץ המפסיק בין שתי חצרות גבוה עשרה ורחבה ד׳ ונתן עליו נסר שהוא רחב ד׳ טפחים פירש ונתנו לרחבו של חריץ כדאיתא בש״ס דה״ל כעין גשר כיון שהוא רחב ד׳ טפחים ס״ל כפתחא ואם רצו מערבין אחד או שנים כדמפרש בסיפא וכן שתי גזוזטראות כו׳ פירש רש״י ז״ל שתי גזוזטראות אחת מהן במזרח ותחת למערב ורחב רשות הרבים ביניהם ויש בין זו לזו ד׳ טפחים ונתנו נסר רחב מזו לזו מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד דה״ל כפתחא והקשה ר״ת ז״ל דהא בש״ס דייקינן ודוקא זו כנגד זו אבל זו שלא כנגד זו כלומר שהאחת נוטה כלפי צפון והאחת כלפי דרום א״נ בזו למעלה מזו כלומר האחת נמוכה מחברת׳ לא אמרינן מערבין שנים או אחד ואם איתא דמתני׳ בשנתן נסר רחב בין זו לזו מה לי הכא ומ״ל הכא דהא איכא פתחא מעליא שאפי׳ בכתל שבין שתי חצרות ינתן סולם מכאן וסולם מכאן אמר אביי דכיון דאיכא סולם ד׳ טפחים אע״ג דמפלגי טובא ה״ל כפתחא מכיון שהכתל רחב ד׳ טפחים והתם ודאי לא מסתגו להדיא שפיר ואפ״ה חשיב כפתח גמור ועוד הקשו אחרים דכי הוו זו למעלה מזו מאי הוי כיון דאיכא נסר ד׳ דהא לא גרע מסולם שבין חצר לעלייה וא״כ הוא קבוע וה״ל כפתחא ואע״ג דקאי באלכסון ובתוס׳ תרצו כפי שטת רש״י ז״ל דלגבי גזוזטראות שהמהלך בנסר שביניהן מהלך ע״ג אויר בעת תשמישתיה טפי וכל שהוא זו שלא כנגד זו שצריך לתת הנסר באלכסון אפי׳ תימא דפתח׳ בקרן זוית עבדי אינשי מ״מ בעית תשמישתיה טפי׳ ולא מסתגי ליה כיון שיש ביניהם ארבע טפחים וה״ה בזו למעלה וזו למטה וצריך לעלות בנסר כעולה בסולם דבעית תשמישתיה מה שאין כן בסולם שבין חצר לעליה דלא בעית ובהא דאביי נמי לא בעית כולי האי כשהוא מהלך עליו בכתל רחבה ד׳ טפחים ע״כ ולפי הפי׳ הב׳ שכתבנו לעיל כדברי אביי אינה קושיא כלל דהתם כיון שהכתל רחב ד׳ טפחים ה״ל כגג משותף שמערבין בו וכן עיקר אבל ר״ת פי׳ דכל היכא דאיכא נסר ד׳ טפחים אפילו זו שלא כנגד זו וזו למעלה מזו מערבין אחד אם רצו והכא בשלא נתן שם נסר רחב ד׳ דכשאינו זו כנגד זו ממש בעיתא תשמישתא ואדלעיל דחריץ קאי וה״ק וכן שתי גזוזטראות שיש בין זו לזו ד׳ טפחים ולא נתן ביניהם נסר ד׳ הרי זה כחריץ ד׳ טפחים ואין מערבין אחד ואם אין ביניהם ד׳ טפחים מערבין אחד ואין מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד נותן עליה נסר קאי וזה ודאי דבר קשה מאד דא״כ אמאי קתני הא דגזוזטראו׳ דהכ׳ מקמי נתן עליה נסר ה״ל למתנייה ויותר נראה לפי שטת ר״ת ז״ל דתנא שרי׳ של אלו הגזוזטראות בשאין ביניהם ד׳ טפחים ואין שס נסר כדין חריץ שיש בו ד׳ טפחים ונתן עליו נסר ד׳ שבשתיהן אם רצו מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד ואין אומר בזה דכיון שאין בין זה לזה ד׳ טפחים שמערבין אחד ולא שנים כדין חריץ דשאני הכא שהן גזוזטראות חלוקות ובעיתא תשמישתייהו קצת ולפי זה גם הא דקתני פחות מהן מערבין שנים ואין מערבין אחד לא קאי אלא על נתן עליה נסר והשתא להכי קתני זו כנגד זו דכשאין זו כנגד זו לעולם מערבין שנים כשאין בינייהו ארבע דכיון דליכא נסר ואינן זו כנגד זו לא מפסעי להו ובאמת כי כן הדין שנוי בתוספתא כדברי ר״ת ז״ל ברוב הנסחאות דתניא התם בפרק בתרא דמכלתין שתי גזוזטראות זו כנגד זו ואין בין זו לזו ד׳ טפחים מערבין שנים ואין מערבין א׳ (יתר) מכן מערבין א׳ ואין מערבין שנים ע״כ הרי שדין גזוזטראות זו כנגד זו שאין ביניהם נסר כדין חריץ ממש שאין עליו נסר אבל א״א לפרש כן לפי לשון משנתינו דערביה תנא ותניי׳ בתר דקתני נתן נסר וקתני בתרייהו מערבין שנים ואין מערבין אחד או שנים ועולה כפי פירושנו ועכ״ז פרש״י ז״ל הוא הנכון מתבן שבין שתי חצרות פי׳ אפילו עומד וראוי למאכל בהמה כדקתני סיפא חשוב מחיצה מטעמא דמפרש בש״ס אלו מאכילין מכאן פירשה רב הונא (דאוקמיא) באנפי בהמתו ואזלה ואכלה אבל אסור להעמיד בהמתו שם וכ״ש שאסור ליטול בידו וליחן לפניה וכדאית׳ בש״ס פרש״י ז״ל ולא חיישינן שמא התמעט מעשרה ואסרי אהדדי ולא מסקי אדעתייהו ומשתמשי בחצר דהאחד לא אסרי עד שיתמעט ביותר מעשר דלא שכיח נתמעט התבן. פירש דכל שאינו גבוה עשרה אינה מחיצה כלל וכמאן דליתה דמי ומערבין אחד והוא שנתמעט על פני כל החצר או בעשר אמות ועוד שהוא כפרוץ במלואו וכפרש״י ז״ל ואפשר דדוקא חריץ שבין שתי חצרות אבל חצר אחת שיש חריץ באמצע רחב ד׳ וגבוה עשרה אין מערבין אלא אחד ולהכי נקט בין שתי חצרות או אפשר דה״ה בחצר אחת וכדאיתא גבי מתבן גבוה עשרה ושתי חצרות דנקט לאו דוקא וכן דעת המפרשים ז״ל.

מתבן לא חייץ כו׳. מלא עפר או צרורות אפילו בסתמא והתניא כו׳ פירש לענין טומאה שיהא ממעט סבית דהויא טומאה רצוצה ובוקעות ועולה. ויש גורסין והתנן כו׳ ובודאי דבמתני׳ ליתיה להאי לישנא והכי תנן התם בית שמלאה עפר או צרורות ובטלו וכן כרי של תבואה ט׳ אפילו טומאה בצד הכלים טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת פי׳ לפי שהם בעלי׳ ומיהו שפיר גרסינן הכא והתנן ואע״פ שאינו לשון המשנה דהתם לא גרסי׳ תבן מ״מ הא גרסי׳ הת׳ כרי של תבואה ועוד דכיון דבעפר מצרכי ביטול כ״ש באבן ודרך התלמוד הוא לפעמים לשנות לשון המשניות שמביא לשון הקל ותופס הענין ואינו חושש על הלשון וגם פעמי׳ שמביא ברייתא שהיא תלויה במשנה וגורס והתנן וכדאפרש בבבא בתרא בסייעתא דשמיא.

היה הכותל גבוה ואין הסולם גדול כל כך שיספיק למעט את השיעור וחקק בכותל כעין שליבות להשלים שיעורה דיו שיחוק עד שיגיע ויכנס בעשרה העליונים ויחשבו חקקים שבכותל למעט גובה הכותל מעשרה העליונים והוא שיהא הסולם רחב ארבעה והחקקים רחבים ארבעה. ואם לא הי׳ שם סולם כלל אלא שחקק שליבות בכותל אינו כלום עד שיחוק מלא קומתו של כותל ר״ל עד שיגיע לראש הכותל מפני שאין עלייתו נוחה. וגדולי הרבנים פרשו בה ענין אחר. וכבר ביארנו שכל מה שאמרו שממעט פירושו שאם עשו כן משני צדדין רצו מערבין שנים רצו מערבין אחד ואם עירבו שנים והכותל רחב ארבע שניהם אסורים בתשמיש מן הבית לראש הכותל ואם אינו רחב ארבעה שניהם מותרין בו ובלבד שלא יחליפו הכל כמו שביארנו:

עשה אילן סולם כגון שהיה אילן סמוך לכותל וגדעו ופסלו כדי שיהא נוח לעלות ולירד דרך עליו וכבר ידעת שהאילן אסור לעלות עליו בשבת משום שבות וכן אם עשאה לאשרה סולם ר״ל אילן של אשרה שנתלש מאליו כגון שנפל או שקצצו ישראל שלא נתבטל איסורו בכך ואעפ״י שהוא תלוש הרי אסורה בהנאה ונמצאו סולמות אלו שאינן ראויות לעלות בהן זו בשבת ומשום שבות וזו אף בחול ומשום איסור הנאה נחלקו בהם הפוסקים ומחלקתם תלויה במה שאמרו בסוגיא בעא מיניה רב יוסף מרבה עשאו לאילן סולם מהו. תיבעי לרבנן תיבעי לר׳. עד כאן לא אמר ר׳ בנותן עירובי תחומין באילן שקנה עירוב שכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות הני מילי בין השמשות. כלומר לדבר שאינו צריך לו אלא בין השמשות לבד כגון הנחת עירוב באילן או במקום שבות שאין צריך לו להיות קיים אלא בין השמשות בלבד וכל שיכול ליטלו בין השמשות שהיא שעת קניית השביתה קנה עירוב. אבל כולי יומא לא כלומר אבל עירובי חצרות ולענין שהם צריכים להיות פתח ביניהם אם אין הפתח ראוי להשתמש בו כל היום אעפ״י שראוי לבין השמשות אינו פתח. ואעפ״י שאמרו עירבו דרך הפתח ונסתם הפתח מותרין זב״ז אלמא כל שהי׳ פתח לבה״ש פתח הוא לכל היום מ״מ בין השמשות מיהא אנו צריכים לפתח הראוי לכל היום אבל עירובי תחומין אינן אלא להיכר שזהו מקום ביתו וכל שאכלו ביה״ש לשם כל שכן שהוא היכר. ומעתה כל שקדש עליו היום ופתו לשם בין שאכלו בין שלא אכלו דיו ונמצא שעשיית אילן לסולם אינו כלום. או דילמא אף לרבנן שאמרו בנותן עירובו באילן שאינו כלום מודו שהרי מכל מקום פתח הוא אלא שאיסור שבות רבוץ עליה ורואין מקום אילן כאילו נפרץ בו הכותל הואיל ותשמישו נוח משם וזה שאין עולין לה היום אין זה אלא כאלו היה שם פתח גמור והיה אריה רבוץ עליה שאין נמנעין מלערב בשבילו או כאלו היה שם פתח וננעל במפתח שאין נמנעין מלערב אחד בשבילו לדעת קצת ונעשה הפתח פתח לעשותם אחד להשתמש דרך חורים. ואחר כך שאל עשה לאשרה סלם מהו תיבעי לרבי יהודה תיבעי לרבנן. תבעי לר׳ יהודה עד כאן לא אמ׳ ר׳ יהודה בנותן עירובו בקבר שקנה עירוב אעפ״י שאסור בהנאה שמותר לקנות בית באסור הנאה התם הוא דבתר דקנה עירוב לא ניחא ליה דלינטר כלומר שאינו צריך לשמירתו ונמצא שאינו נהנה בקבר אלא בשעת קניית עירוב ואותה שעה אין כאן הנאה (וכן) שמאחר שאין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה מצות לאו ליהנות ניתנו אבל בזו שהוא צריך לפתח שישתמש בו כל היום ולהשתמש מזה לזה ונמצא נהנה באשרה לדבר הרשות הרי נהנה באיסורי הנאה. או דילמא אפי׳ לרבנן פתחא הוא מכל מקום שעל ידה הם נעשין אחד ואיסור הנאה שבו הואיל ואינו נהנה לעלות דרך גופה אלא שעל ידה משתמשים דרך חורים אין זה אלא כפתח גמור שארי רבוץ עליו:

אמר ליה אילן מותר ואשרה אסורה. פי׳ ולא סוף דבר באשרה של ישראל שאין לה ביטול וכתותי מיכתת שיעורה אלא אפי׳ באשרה דעכו״ם הואיל ולא נתבטלה ואף בחול אינה ראויה לו אינו פתח אבל אילן הואיל ובימות החול מיהא ראויה לו וכבר חל עליו שם פתח בחול הוה ליה פתח אף לשבת. ומאחר שאמ׳ לו בסתם אילן מותר ואשרה אסורה ולא החזירה במחלקת לומר אילן פלוגתא דר׳ ורבנן אשרה פלוגתא דר׳ יהודה ורבנן. נראין הדברים שלדברי הכל אמרה אילן מותר אף לרבנן ואין צריך לומר לר׳ שכל שאינו אלא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות במקום מצוה ואעפ״י שבעירובי חצרות מיהא אין כאן מצוה כל כך סרך מצוה יש בה ודרך שלום וחבה כשמתערב עם חברו ונעשין כאחד ועל דרך שאמרו בתלמוד המערב מפני מה אמרו מערבין בחצרות מפני דרכי שלום ומעשה באשה אחת שהיתה דבובה עם חברתה ר״ל שנואה ושלחה עירובה ביד בנה נסבתיה ונשקתיה וגפפתיה אתא אמר לה לאמיה הכין אמרה לי הכין רחמא לי מתוך כך השלימו ביניהן הה״ד וכל נתיבותיה שלום. ועוד שראוי לחסידים לערב שמא ישכחו ויוציאו וכעין מה שאמרו מבואה דדיירי ביה תרי גברי רברבי כרבנן [לא] להוי ביה עירוב ולא שתוף ומאחר שכן לא גזרו עליו בין השמשות ומה שנאסר לאחר שחשכה הרי הוא כנסתם הפתח או החלון וכמו שביארנו ששבת כיון שהותרה הותרה וכן באשרה מה שאמ׳ אסורה פירושו אפי׳ לר׳ יהודה והקשה רב חסדא אדרבה אילן שאיסור שבת גרם לו ליתסר שמאחר שכל עצמו של פתח אינו אלא להתיר בשבת והוא אינו יכול ליכנס בשבת בשום צד אסור אבל אשרה של עכו״ם שאיסור דבר אחר גרם לה ואפשר שתבא לידי היתר בשבת כגון שיבטלנה עכו״ם אף עכשו תידון כפתח ואף ר׳ אבהו ור׳ יוחנן נסכמו בה ומתוך כך פסקו גדולי המפרשי׳ כרב חסדא ואילן אסור אשרה מותרת ואף גאוני הראשונים כתבוה כן. ומכל מקום גדולי המחברים פסקו כרבה להתיר באילן ולאסור באשרה. וראיה לדבריהם מה שהחזיר רב נחמן את הדברים במחלקת ואמר אילן פלוגתא דר׳ ורבנן אשרה פלוגתא דר׳ יהודה ורבנן. אלמא שבהיתר אילן אתה צריך להעמידה כר׳ וכבר פסקנו כמותו וגדולי הדור מסכימים בשניהם להקל באילן מטעם שכתבנו שהלכה כר׳ ובאשרה ממה שאמר גם כן פלוגתא דר׳ יהודה ורבנן ונמצא היתרה לדעת ר׳ יהודה וכבר פסקנו כמותו אם מטעם הלכה כדברי המיקל בעירוב אם מטעם כל מקום ששנה ר׳ יהודה בעירובין הלכה כמותו. ואעפ״י שלדעת זה אתה צריך לומר שר׳ יהודה סובר מותר לקנות בית באיסורי הנאה וכבר דחינוה בפרק בכל מערבין הואיל ור׳ יוחנן בשטה אחת עם רב חסדא ורב נחמן להיתר אשרה ובשטה אחת עם רבה להיתר אילן הלכה בשניהם לקולא:

זו היא שטת גדולי הדור ואיני מודה להם שמכל מקום הואיל ואי אתה מוצא באחד מהם שיהא סובר בשניהם לקולא אלא באחת להחמיר ובאחת להקל אי אתה רשאי לדון בזה במקצת ובזה במקצת כדי לצרף קליהון של אלו וקליהון של אלו אלא או כרבה ורב נחמן בקליהון ובחומריהון או כרב חסדא ור׳ יוחנן בקליהון ובחומריהון:

המשנה השלישית והכונה בה ככונת משנה שלפניה והוא שאמר חריץ שבין שתי חצרות והוא ארוך ומפסיק על פני ארך החצר ועמוק עשרה ורחב ארבעה הרי זה כשתי חצרות לגמרי ומערבין שנים ואין מערבין אחד הא פחות מגובה עשרה הרי הוא כמי שאינו ומערבין אחד ולא שנים וכן בפחות מארבעה הואיל והוא נוח לפסעו משפה לשפה הרי הוא כחצר אחת לאסור זה על זה ומערבין אחד ולא שנים הא עמוק עשרה ורחב ארבעה מערבין שנים אפי׳ מלאו תבן או קש אפי׳ דרסם הרבה עד שאין רגלי האדם נשקעות לתוכו שמכל מקום אין דרך לבטלו לשם אפי׳ לשבת עצמו הואיל וראויה למאכל בהמה. ומכל מקום אם בטלה בפי׳ חוצצת ומערבין אחד. מלאו עפר או צרורות אעפ״י שלא בטלם בפי׳ הרי הוא כסתום לגמרי מפני שדרך עפר וצרורות להתבטל במקומו ומערבין אחד ואין מערבין שנים. ולמדת שבעפר וצרורות מיהא אפי׳ דעתו לפנותם הואיל ובשבת מיהא אסור לפנותם. ויתבאר בגמרא שכן הדין בכל דבר שאינו ניטל בשבת אפי׳ ארנקי שהרי מכל מקום מבוטל הוא לשבת ואם נסתם מקצת החריץ באמצע ונשאר חריץ מכאן ומכאן כל שאין בסתימתו יתר מעשר הרי הוא כפתח ואם רצו מערבין שנים רצו מערבין אחד.

נתן עליו נסר שהוא רחב ארבעה טפחים ר״ל על החריץ כמין גשר דינו כפתח הואיל ונשאר חריץ מכאן ומכאן ורצו מערבין אחד רצו מערבין שנים אבל היה רוחב הנסר פחות מארבעה אינו כלום והרי הוא כמי שאינו ומערבין שנים ולא אחד וכאשר הצרכנו רחב ארבעה פרשו בגמרא דוקא שנתן ארכו של נסר לרחבו של חריץ שזהו כגשר וגשר דינו כפתח אבל אם נתן ארכו של נסר לארכו של חריץ כגון שנעץ יתדות גסות בקרקע החריץ גבוהות עד קרוב לשפת החריץ והניח הנסר לארכו ראשו אחד על יתד זה וראשו אחד על יתד זה אפי׳ אין ברחבו של נסר ארבעה טפחים אפי׳ ברחב משהו נדון כפתח שהרי מכל מקום מיעט רחבו של חריץ וכל שיש במשך הנסר ארבעה טפחים אעפ״י שאין ברחבו אלא משהו כל שמיעטו מארבעה הוה ליה פתח. וכן שני גזוזטראות זו כנגד זו ר״ל נסרים הבולטים מעלית בית זה לרוח דרומי כנגד צפון ומעליית בית זה לרוח צפוני כנגד דרום ונמצא אויר המבוי שבין שני הבתים מקורה אלא שנשאר אויר בין ב׳ הגזוזטראו׳ וכל שיש אויר ד׳ טפחים ביניהם אסור להוציא מגזוזטרא זו לחברתה בשבת ואין עירוב מועיל בה אלא זו מערבת עם חצרה וזו עם חצרה. ולמדת עכשו שאם נתן נסר רחב ארבעה כמין גשר מזו לזו הרי הוא כפתח ורצו מערבין שנים רצו מערבין אחד ואם לא היה שם אויר ארבעה הרי הגזוזטראות מחברין את שני הבתים להיות אחד ואוסרין זה על זה ומערבין אחד ולא שנים ואויר ארבעה בנתינת נסר ארבעה ארכו לרחבו של אויר כמין גשר רצו מערבין אחד רצו מערבין שנים ובארך הנסר לאורך האויר הרי ממעטו ונעשה אחד ואין מערבין שנים על הדרך שביארנו בחריץ כך פרשוה גדולי הרבני׳. וגזוזטראות אלו יש גורסין בהן גבוהות עשרה ורחבות ארבעה ומה שפירשנו משנה זו לשטת גדולי הרבנים לענין פסק הלכה ודאי כך הוא אלא שלענין פי׳ הקשו בתוספות ממה שאמרו בגמרא הא דתנן וכן שני גזוזטראות זו כנגד זו וכו׳ שמשמען של דברים דוקא בזו כנגד זו אבל זו שלא כנגד זו או זו למעלה מזו לא. ופי׳ הדברים לשטה זו שאין נסר מועיל בה לעשותם אחד לא שנו אלא שיש בין זו לזו שלשה אבל אין בין זו לזו שלשה גזוזטרא עקומה היא כלומר ועל ידי נסר זה מיהא מערבין אחד אם רצו ואם כפירושינו הואיל ועל ידי נסר רחב ארבעה אתה בא להכשירו לערב באחד מה ענין שלא להכשיר אף בזו שלא כנגד זו. ואעפ״י שבמשוכה זו מזו שנמצא הנסר בקרן זוית נגעו הם בה מטעם פתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי מכל מקום זו למעלה מזו מיהא מאי תרצת בה והיה לך לדונו כסלם שבין חצר לעליה. ומכל מקום יראה לי שהנסר אינו אלא כעין גשר וכל שאתה צריך להעמידו באלכסון אינו כלום שאין כאן שליבות וחווקים להעמיד רגליו בהן אלא שמכל מקום הם מפרשים ענין גזוזטראות בענין אחר שלא בנתינת נסר אלא פי׳ הדברים לדעתם וכן שתי גזוזטראות דינם כחריץ שאם יש ביניהם ארבעה אין מערבין אחד ובפחות מארבעה אין מערבין שנים ומכל מקום בזו שלא כנגד זו ביתר משלשה אין דרך לפסע ביניהם ואף בפחות מארבעה אין מערבין אחד ועל דרך האמת לענין פתח כך הוא אלא שלענין פי׳ אם כך הוא היה לו להזכיר דין גזוזטרא אחר משנת החריץ ולא להפסיק במשנת נתינת הנסר בנתים:

בד"ה א"ל בעשרה כו' ור"ת מפרש בעשרה היינו שלא ישאר מן הסילם עד ראש כו' עכ"ל לשיטתו שפי' לעיל בסולם קבוע לא בעי שיגיע עד ראש הכותל ניחא הכא בחקק בכותל ודאי דקבוע הוא אבל התוס' לעיל דחו פירושו וכתבו דבסולם קבוע נמי בעי שיגיע עד ראש הכותל אי לאו דהוה ד' על ד' בשליבה עליונה ודוחק הוא לומר כן הכא דחקק בכותל במדרגה עליונה ד' על ד' ודו"ק:

בד"ה אפילו מלא קש כו' ולא כההיא דלעיל פגה הטמונה בתבן כו' עכ"ל דההוא תבן איירי שאינו ניטל כגון שהקצהו ללבנים כפרש"י לעיל ומה"ט נמי ארנקי מבטל שאינו ניטל הוא וק"ל:

בא"ד ומההיא דאהל תקשי נמי אההיא דשבת עכ"ל כצ"ל ור"ל דתרוייהו איירי בדאורייתא וק"ל:

בד"ה וכן שתי כו' ואם רצו מערבין א' אפילו היא מופלגת ג' כשהן זו כו' כצ"ל:

בד"ה והתנן בית כו' מ"מ מכ"ש דעפר שמעינן דבעי ביטול כו' עכ"ל ר"ל מדתני במתני' בעפר דבעי ביטול בפירוש משמע דלא סגי ליה בעפר באין עתיד לפנותו ומכ"ש בתבן וק"ל:

תוס' בד"ה חקק להשלים בכותל בכמה כגון שהכותל עב כו'. נ"ב פירוש דאם כן ע"כ עובי הסולם שאחורי השליבות המחבר אותן יפסיק בין חווקי הסולם לחווקי הכותל מצאתי בתוס' שנ"ץ.

בא"ד בסוף הכותל בקרן זויות. נ"ב פירוש אצל הכותל בסופו סומך הסולם כצ"ל:

בד"ה א"ל כו' שלא ישאר מן הסולם כו' כצ"ל. ונ"ב פירוש בלא חקיקה בכותל:

בד"ה וכן שתי כו' כמו חריץ כו'. נ"ב וקאי ארישא דמתני' חריץ שבין שתי חצירות עמוק י' ורחב ארבעה מערבין שנים ואין מערבין אחד וכן לשתי גזוזטראות:

בא"ד כדאמרינן בגמרא ופחות מכאן דקאמר במתני' חוזר וקאי אנסר כצ"ל והס"ד:

תוס' ד"ה א"ל. ור"ת כו' שלא ישאר מן הסולם (ר"ל ממקום שכלות החקיקות) עד ראש הכותל (שהסולם מגיע שם) י'. ור"ל דהסולם עצמו מגיע עד ראש הכותל. אולם החקיקה אינה מגעת רק עד תוך י' מראש הכותל למטה וכ"נ שהבינו מהרש"ל וכ"נ מפסקי התוס' והרש"א לא הבין כן:

רש"י (במשנה) ד"ה שתי גזוזטראות. ואם ישנן זו אצל זו כו'. ובגמרא על זו שלא כנגד זו נדחק לפרש שהיה זו בולטת כו'. אבל הרר"י פי' זו כנגד זו שרוחב ר"ה מפסיק ביניהם. וא"ש בפשיטות זו שלא כנגד זו דבגמרא. וע"ש בהרר"י. וכן מוכרח לפ' זו כנגד זו דבשבת ר"פ הזורק. ופרש"י צ"ע:

תוס' ד"ה וכן. כדאמר לעיל דכי הוו כו'. הוא בדף עז ב':

בא"ד מש"ה כי ליכא ד' כו' ואם רצו מערבין אחד. משמע דלפי' ר"ת קאי האי וכן אדיוקא דחריץ רוחב ד' דהיינו אאם אינו רחב ד' והוא דוחק גדול. ועוד ק"ל דחריץ פחות מד' משמע בכלאים פ"ב מ"ח דכסתום לגמרי דמי וע"ע שם פ"ד מ"ג. וא"כ ודאי דא"מ שנים אלא אחד. (וכ"מ לי מפרש"י לקמן דף (ע"ט) ד"ה אבל לארכו שכ' דף ד' אורך. משמע דאילו היה על כל פני אורך החריץ הוה הדין דמערבין א' ולא שנים. ורבא אמר נמי דמשמע שדינו שוה לרחב ד' דמשנתינו דאם רצו מערבין שנים) וא"כ מאי וכן ב' גזוזטראות הלא אין דינן שוה. ובתוספתא רפ"ח איתא דאף גזוזטראות בפחות מד' אין מערבין שנים ע"ש וצע"ג:

גמרא חקקו "כולהו". צ"ל כולו:

שם לענין חציצה אי "בטליה" חייץ ואי לא "בטליה". כצ"ל [וכ"ה בדפו"י]:

גמ' כל שאיסור דבר אחר גרם לו מותר. עי' לקמן דף פ ע"ב תוד"ה אבל קורה:

גמרא אילן [שעשאו סולם לערב בו חצירות] פלוגתא דרבי ורבנן [דלרבי דסבר הנותן עירובי תחומין באילן קנה עירוב, אף דאין משתמשין במחובר, מ"מ רק שבות הוא ולא גזרו עליו בין השמשות ה"נ מועיל אם עשה להאילן פתח דמשוי לחצירות חד].
קשה לי אמאי מהני לרבי הא משחשיכה בטלה הפתח, והוי כנסתם הפתח, ומדין הואיל דהותרה הותרה לא מהני כיון דידוע שיהי' כן, והרי אפילו רק במצוי שלא יתקיים כל השבת לא אמרינן הואיל דהותרה כמ"ש התוס' לעיל:

(עח ב תוספות) ד"ה והתנן וכו' מכל שכן דכרי תבואה דמהני ביטול.—וכן פירש בר"ש שם, אבל פירושם תמוה, דא"כ למה כפלו במשנה שם "גל של צרורות", שכבר שנינו ברישא "בית שמלאהו עפר או צרורות", ועוד מהו "וכן". ועי' ריטב"א כאן שנדחק בזה, אבל הדבר ברור דסיפא מיירי בשהכרי והגל מונחים באויר, ובאופן זה היא טומאה רצוצה אף כשלא ביטלן (וכן מוכח בתוספתא אהלות פט"ו וברמב"ם הל' טומאת מת פ"ז). ורישא רבותא קמ"ל דאפי' עפר או צרורות אם הם בבית צריכים ביטול.

חקק להשלים בכותל. סולם צר וחקק בכותל מכאן ומכאן כנגד חווקי הסולם להשלים רוחבו בד': בכמה. צריך להשלים הרוחב בגובה הכותל: בעשרה. עד עשרה ישלימנו וכיון דאיכא בגובה עשרה רוחב ארבעה הוי ביה שיעור פתח ואע''ג דגבוה כותל טובא לית לן בה: חקק כל הסולם בכותל. כעין שליבות ורחבו במשך הכותל ארבעה: בכמה. גובה צריך לחוק רוחב ארבעה: מלא קומתו. של כותל צריך שיהא משך החווקין ארבעה: התם. כי איכא סולם מגיע לראש הכותל נוח לעלות בו ומיהו לא חשיב למיהוי פתח בציר מרוחב ד' הלכך כי משוי ליה רוחב ארבעה בגובה עשרה פיתחא הוי אבל הכא אין נוח לעלות כל כך: מסתלק ליה. נוח לעלות לאדם: תיבעי לרבי. דאמר בפרק בכל מערבין [לעיל לב:] הנותן עירוב תחומין באילן קנה עירוב דהתם טעמא משום מיקנא שביתה בין השמשות הוא ודבר שהוא משום שבות כגון שמוש במחובר לא גזרו עליו בין השמשות אבל לגבי עירובי חצירות טעמא משום דפתח משוי להו חד על ידי עירוב ואי לא חזי לתשמישתיה כולי יומא לאו פתחא מיקרי הלכך לא שרא להו עירובייהו בין השמשות: ואריא רביע עליה. איסור שבות אומר לנו סורו ומכל מקום פתח (הוי) שמיה ומשוי להו חד להשתמש דרך חורין ודיו: עשאו לאשרה. אילן שעובדין אותו ואסור בהנאה אם תימצי לומר בשאר אילן פתח הוא הכא דמטיא להו הנאה על ידיה מאי: תיבעי לר' יהודה. דאמר בפרק בכל מערבין בגמרא (דף לא.) רבי יהודה אומר הנותן את עירובו בקבר קנה עירוב ואע''ג דקבר אסור בהנאה: הכי גרסינן התם הוא דבתר דקנה ליה עירוב לא ניחא ליה דלינטר. לא איכפת ליה בשמירתו ואישתכח דלא מיתהני מקיברא אלא קניית עירוב לחודיה וההיא לאו הנאה היא כדמפרש התם דאין מערבין בתחומין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו אבל עירובי חצירות להנאתו היא ולא לדבר מצוה והויא הנאה: או דילמא. אע''ג דאסור בהנאה הא לא משתמש בה מידי ופיתחא שמיה ואריא הוא דרביע עליה ומכל מקום החצירות מחוברין: מתני' חריץ. ארוך הוא ומפסיק על פני החצר כולה: ורחב ד'. טפחים דפחות מכאן נוח לפסעו משפתו אל שפתו: ואפילו מלא תבן וקש. לאו סתימה היא דלא מבטיל ליה התם דסופו ליטלו: נתן עליו נסר. משפתו לשפתו כעין גשר והוי כפתח: שתי גזוזטראות. נסרין בולטין משפת תקרת העלייה לרה''ר וקורין לו אלדויי''ר ואם ישנן זו אצל זו בשתי עליות של שני דיורין ונתן נסר רחב ד' כמין גשר מזו לזו הוי נמי פתח: פחות מכאן. שאינו רחב: גמ' לא חייץ. לא סתים: והתנן מתבן שבין שתי חצירות כו'. גדיש של תבן וקתני מערבין שנים אלמא חייץ: לענין מחיצה. אע''ג דעתיד ליטלו כל כמה דהוי התם מחיצה היא דהא מפסיק מידי דהוה אעביטין ואוכפות וכלי בהמה דתנן בפרק קמא (דף טו:) דמקיפין בהן: אבל לענין חציצה. לחוץ בפני אויר החריץ ולידון כסתום דמשוית ליה כארעא: אי בטליה. להדיא ואמר לא שקילנא ליה מהכא בטיל ואי לא לא: ואפילו בסתמא. דלא ידעינן אי שקיל תו אי לא: בית. שטומאת מת בתוכו ומילאוהו עפר או צרורות וביטלו מבוטל והוי טומאה רצוצה שאין לה אהל לעצמה ובוקעת ועולה עד לרקיע והמאהיל על הגג טמא וכל טומאה שאין לה אהל טפח בוקעת ועולה עד הרקיע כדאמר בברכות בפרק מי שמתו:

חקק להשלים בכותל בכמה. כגון שהכותל עב ובולט מצד הסולם או שהסולם מונח בסוף הכותל בקרן זוית ואיירי בכותל משופע דהא רב יוסף אית ליה דסולם זקוף אינו ממעט דבעינן שלש עשרה ומשהו והכא רב יוסף קבעי לה: אמר ליה בעשרה. פירש בקונטרס עד עשרה ישלימנו אע''ג דגבוה כותל טובא לית לן בה וקשה לפירושו דהא לא מסתלק ליה כיון דאכתי גבוה כותל טובא וי''ל נהי דלא חקק בכותל אלא עד עשרה אין לחוש אלא שיגיע הסולם עד ראש הכותל ור''ת מפרש בעשרה היינו שלא ישאר מן הסולם עד ראש הכותל עשרה: אשירה פלוגתא דרבי יהודה ורבנן. לית ליה לרב נחמן בר יצחק סוגיא דלעיל דפ' בכל מערבין (דף לא.) דמשמע התם דלכולי עלמא אסור לקנות בית באיסורי הנאה והכא קאמר דבמותר לקנות בית באיסורי הנאה פליגי: אפילו מלא קש ומלא תבן. בקש ותבן הניטלין בשבת איירי ולא כההיא דלעיל [דף עז.] פגה הטמונה בתבן דהא אמר בגמרא דאפילו ארנקי מבטל איניש וא''ת והא אמרינן אפילו פירות מבטלין. מחיצות דאמרינן במסכת שבת בסוף הזורק (דף ק.) בור ברה''ר עמוק עשרה ורחב ד' מלא מים וזרק לתוכו חייב מלא פירות וזרק לתוכו פטור מאי טעמא מיא לא מבטלי מחיצה פירות מבטלי מחיצה ואור''י דמדאורייתא ודאי מבטלי אבל לעירוב דרבנן הוא יש לחלק בין ניטל לשאינו ניטל וקצת קשה דמדמי לה בסמוך לבית שמילאהו דהוי לענין אהל דאורייתא ומההיא דאהל נמי תיקשי אההיא דשבת: וכן שתי גזוזטראות כו'. פירש בקונטר' בנותן נסר רחב ד' מזו לזו דהוי נמי פתח ותימה כיון דע''י נסר רחב ד' איירי היכי ריק בגמרא זו כנגד זו אין זו שלא כנגד זו לא אפילו מיפלגי טובא לישתרי ע''י נסר ד' כדאמר לעול דכי הוי כותל ד' אפילו מיפלגי טובא ומפרש ר''ת דלא איירי בנותן נסר מזו לזו ודין חריץ נותן לגזוזטראות דאם יש מזו לזו ד' מערבין שנים ואין מערבין אחד כמו חריץ אבל. בפחות מד' רגיל לפסוע מזו לזו כמו גבי חריץ וכדאמר במס' שבת בפ' הזורק (דף ק:) גבי רקק של מים דהיכא דלא הוי ארבעה טפחים מפסע פסעי ליה מש''ה כי ליכא ד' מזו לזו מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד אפילו היא מופלגת שלשה כשהן זו כנגד זו אבל זו שלא כנגד זו אין מערבין אחד כשמשוכות זו מזו שלשה כדאמרינן בגמרא [ופחית מכאן דקאמר במתניתין חוזר וקאי אנסר]: והתנן בית שמילאהו תבן או צרורות וביטלו בטל. כך היא הגירסא בכל הספדים וכן פירש ר''ח ור''י אומר דההיא משנה במסכת אהלות (פט''ו משנה ז) ואין כתוב שם תבן אלא עפד או צרורות ולא גרס נמי התם וביטלו בטל והכי איתא התם בית שמילאהו עפר או צרורות וביטלו וכן כרי של תבואה או גל של צרורות אפילו כגלו של עכן ואפילו טומאה בצד כלים טימאה בוקעת ועולה טומאה בוקעת ויורדת והש''ס מביאה בקוצר וכן דרך הש''ס בכמה מקומות ואין לומר דהך דמייתי

דף עח - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד