עירובין פג ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פג - ב

- הפרישו חלה כדי שיעור עיסותיכם.

וכמה שיעור עיסותיכם - כדי שיעור עיסת המדבר.

וכמה שיעור עיסת המדבר - דכתיב: והעמר עשירית האיפה הוא.

באיפה יש שלש סאין, שהם 18 קבים, ובהם 72 לוגים [לוג הוא רביעית הקב].

לפי זה עשירית האיפה היא 2. 7 לוגים [שבע רביעיות הקב ועוד חמישית].

[חמישית הלוג היא ביצה וחומש].

מכאן אמרו: עיסה שיש בה שבעה רבעים [לוגים] מדבריים קמח ועוד ביצה וחומש - חייבת בחלה.

שהן ששה רבעים של ירושלמית. כי אם נפחית שישית [לוג וחומש] משבעה לוגין וחומש, נקבל ששה לוגין.

1.2 = 7.2 / 6

6 = 7.2 - 1.2

שהן חמשה של ציפורי. שאם נפחית שישית משש נקבל חמש.

מכאן אמרו: האוכל כמדה זו, הרי זה בריא לפי שאוכל כל צרכו, ומבורך בכך שאינו אוכל יותר מדאי [עיין רש"י].

יתר על כן - רעבתן.

פחות מכאן - מקולקל במעיו.

מתניתין:

חצר שעולין ממנה בסולם למרפסת, ולמרפסת פתוחין עליות, ועולין בני העליות באמצעות מדרגות [סולם], ועוברים דרך המרפסת לעליותיהם.

הרי על אף שדורסים [שיוצאין ונכנסין] בני העליות דרך החצר לרשות הרבים, אין אומרים שיאסרו בני המרפסת על בני החצר, כדין שתי חצירות זו לפנים מזו שאוסרת הפנימית על החיצונה [אם לא עירבו ביניהם, וכדאיתא לעיל דף עה א].

[ראה ציור]

היות שאנו אומרים: כיון שהמרפסת היא גבוהה מהחצר עשרה טפחים, הרי יש לסולם המדריגות שעולין אליה תורת "מחיצה", וכיון שכן אין אוסרים עליהם [ריטב"א בהבנת רש"י, וראה שם. וראה גאון יעקב שביאר באופן אחר].

אמנם, אף שמחד גיסא אנו נותנים לסולם המדריגות תורת מחיצה, מאידך גיסא תורת "פתח" עליו, שהסולם הולכין בו לעולם להקל.

ולפיכך: אם רצו בני המרפסת ובני החצר לערב ביניהם, הרי אלו מערבין כשאר חצרות שיש פתח ביניהם, ואין הם כחצרות שיש מחיצה בלי פתח ביניהם, שאינן יכולות לערב יחד.

אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו ביניהן, ועירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן - הרי כל תל או עמוד הנמצא בחצר שגבוה עשרה טפחים שאין נוח תשמישו לבני חצר - נותנין אותו לבני המרפסת.

כלומר: רשות המרפסת "שולטת" עליו, ומשתמשין בו רק בני המרפסת, ואילו בני החצר אסורים להוציא מרשותן אליהם.

אבל הגבוה פחות מכאן, שנוח שימושו לבני חצר - נותנין אותו לחצר! [ראה ציור]

ובגמרא יתבאר הטעם. ^[9]

חוליית הבור [קרקע שנטלו בחפירת הבור, והקיפו בה את פי הבור סביב]. וכן הסלע: אם גבוהים עשרה טפחים, ונמצא שכדי לדלות מים מן הבור צריכים בני החצר לדלג גובה עשרה, או שכדי להשתמש בסלע הם צריכים לזרוק לגובה עשרה - נותנין אותן למרפסת.

פחות מכאן - נותנין אותו לחצר. ובגמרא יתבאר הטעם.

במה דברים אמורים, בשהיתה החוליא סמוכה למרפסת, שנוח התשמיש לבני המרפסת.

אבל במופלגת ממנה, הרי אפילו גבוה הסלע או החוליא עשרה טפחים - נותנין אותן לחצר.

ובגמרא יתבאר הטעם.

ואיזו היא סמוכה למרפסת?

כל שאינה רחוקה הימנה ארבעה טפחים.

גמרא:

הסוגיא הבאה מתבארת על פי הריטב"א. וראה מה שתמהו הריטב"א ותוספות הרא"ש, והגאון יעקב, על פירוש רש"י.

פשיטא לן, ואף אין צריך לפרש וללמד דין זה מרוב פשיטותו, כי שתי חצירות שלא עירבו ביניהן, ויש רשות אחת - רחבה ארבעה על ארבעה, כשיעור רשות - הסמוכה לשתי החצירות, ומשמשות אותן.

אם היה תשמישה של אותה הרשות נוח בשוה לשתי הרשויות.

וכגון, לזה [לחצר האחת] בפתח, שהיתה הרשות הזאת נמוכה מעשרה טפחים מצידה של החצר האחת, ומתוך כך תשמישן של בני החצר ברשות ההיא הסמוכה אליהם הוא תשמיש נוח, כפתח שהוא נוח להכנס בו.

ואף לזה בפתח, שהיתה הרשות ההיא נמוכה אף מעברה השני מעשרה טפחים.

הרי דין רשות זו שהיא "שייכת" לשתי החצירות, ושתיהן אסורות להשתמש בטלטול מהבית לרשות, וממנה לבית שבכל חצר.

והראיה שדין זה פשוט הוא ואין צורך לפרשו: דהיינו מתניתין דלעיל, ששנינו בה: חלון שבין שתי חצרות - מערבין שנים, ואם רצו מערבין אחד.

ולא טרח התנא להשמיענו את דין מקום החלון עצמו, אם לא עירבו יחד, למי הוא שייך, כשם שהשמיענו דין התשמיש בכותל שבין שתי חצרות, במשנה שלאחריה!

וכדתנן התם: כותל שבין שתי חצירות, גבוה עשרה ורוחב ארבעה - מערבין שנים ואין מערבין אחד.

היו בראשו [של כותל] פירות, אלו עולין מכאן ואוכלין, ואלו עולין מכאן ואוכלין, ובלבד שלא יורידו למטה, מפני שהוא רשות של שתיהן, ושתיהן אסורות לטלטל אליו וממנו, כיון שלא עירבו ביניהן.

ועל כרחך הא דלא השמיענו התנא את דין החלון עצמו בשימוש, משום דפשיטא שהוא שייך לשתי החצירות ואסור לטלטל ממנו ואליו, כיון שלא עירבו ביניהן.

מה שאין כן כותל שבין שתי חצירות, שנראה כחולק רשות לעצמו, ולכן הוצרך התנא להשמיענו שגם הוא דינו כחלון, השייך לשתי הרשויות, ונאסר הטלטול אליו וממנו. ^[10]

ופשיטא נמי [אך יש צורך לפרשו], שאם היתה אותה הרשות שביניהן משמשת לזה בזריקה לגובה עשרה טפחים, ולזה בזריקה [שהיתה גבוהה עשרה משני עבריה] - אסורות שתי החצרות באותה הרשות כיון שהיא שייכת לשתיהן!

דהיינו מתניתין דמייתינן לעיל: כותל שבין שתי חצירות גבוה עשרה ורוחב ארבעה, ובלבד שלא יורידו למטה! ופשיטא לן נמי ואף אין צורך לפרשו, שאם היתה הרשות משמשת לזה בשלשול לעומק עשרה, ולזה בשלשול לעומק עשרה, ששתיהן אסורות בה!

דהיינו מתניתין דלעיל: חריץ שבין שתי חצירות עמוק עשרה ורוחב ארבעה מערבין שנים ואין מערבין אחד. ולא טרח התנא להשמיענו שאסורות הן בו [כמו בכותל], משום פשיטותו [על פי גאון יעקב].

ופשיטא לן נמי דין רשות זו, אם היתה משמשת לזה בפתח ולזה בזריקה.

דהיינו הא דאמר לעיל רבה בר רב הונא אמר רב נחמן: כותל שבין שתי חצירות, צידו אחד גבוה עשרה טפחים, וצידו אחד שוה לארץ [פחות מעשרה] - נותנין אותו לזה ששוה לארץ. משום דהוה: לזה תשמישו בנחת [בפתח], ולזה תשמישו בקשה [שהרי בזריקה הוא משתמש]. [ראה ציור]

וכל מקום שלזה הוא משמש בנחת ולזה הוא משמש בקשה - נותנים אותו לזה שתשמישו בנחת!

ופשיטא לן נמי דין רשות זו, אם היתה משמשת לזה בפתח, ולזה בשלשול עשרה.

דהיינו הא דאמר לעיל רב שיזבי אמר רב נחמן: חריץ שבין שתי חצירות, צידו אחד עמוק עשרה, וצידו אחד שוה לארץ [שהיתה הקרקע נמוכה בצד זה של החריץ, והחריץ עמוק ממנה פחות מעשרה טפחים] - נותנין אותו לזה ששוה לארץ, משום דהוה ליה: לזה תשמישו בנחת [בפתח], ולזה תשמישו בקשה. שהרי בשלשול הוא משתמש].

אבל הא מיבעיא לן:

אם היתה הרשות משמשת לזה בשלשול [שחצר אחת היתה גבוהה ממנה עשרה טפחים], ולזה בזריקה [שהיתה החצר השניה נמוכה מן הרשות עשרה טפחים] - מאי? [ראה ציור 1]

אמר רב: שניהן אסורין, כיון דלשניהן משמשת היא בשימוש קשה.

ושמואל אמר: נותנין אותו לזה שבשלשול.

שלזה תשמישו בנחת, שהשלשול ביחס לזריקה תשמיש בנחת הוא, ולזה תשמישו בקשה.

וכל דבר שתשמישו לזה בנחת ולזה בקשה - נותנים אותו לזה שתשמישו בנחת.

תנן במשנתנו: אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו, כל שגבוה עשרה טפחים - למרפסת. פחות מכאן - לחצר.

קא סלקא דעתך דבני הישיבה: מאי "מרפסת" -

הערות

^[9] וביאר הריטב"א דכולה מתניתין מיירי שבאים להשתמש במקום שהוא של בני החצר ושל בני מרפסת בשותפות.

^[10] לכן "אצטריך לפרושי שלא יורידו למטה, דאסרי אהדדי. דאילו גבי חלון לא אצטריך [תנא] למימר אלא שמערבין אחד, דכיון דכן פשיטא לן דאסרי ביה אהדדי אם יש בו ארבעה טפחים" [לשון הריטב"א].

כדי עיסותיכם, וכמה הוא עיסותיכם מה הוא השיעור של עיסה סתם? כדי עיסת המדבר. וכמה היא עיסת המדבר?

נאמר כבר שהיה המן "עומר לגולגולת", ושיעורו של העומר נתפרש בכתוב: "והעמר עשרית האפה הוא" (שמות טז, לו). וכיון שהאיפה היא שלוש סאים, שהן שמונה עשר קבים, שהם שבעים ושנים לוגים (רבעי הקב), והעומר הוא עשירית שיעור זה, מכאן אמרו, לפי החשבון הזה, כי עיסה שיש בה שבעה רבעים של קב קמח ועוד משהו, עיסה כזו חייבת בחלה, שהן שיעור ששה רבעי קבים של מדה ירושלמית, שהן חמשה רבעי קבים של מדת ציפורי.

מכאן אמרו: האוכל כמדה זו ליום — הרי זה בריא שמסוגל לאכול כמות זו ומבורך, שאינו רעבתן וזקוק ליותר. יתר על כן — הרי הוא רעבתן. האוכל פחות מכאן — הרי הוא מקולקל במעיו, ועליו לדאוג לתיקון בריאותו.

א משנה אנשי חצר ואנשי מרפסת שפתחי העליות פתוחים אליה ששכחו ולא עירבו ביניהם, כל דבר המצוי בחצר שגבוה עשרה טפחים מקרקעה — שייך מבחינת היתר השימוש בו בשבת למרפסת, ובני המרפסת רשאים ממקומם להשתמש בו. כל הפחות מכאן — לחצר.

וכן חוליית הבור (האבן שמסביב לפתח הבור) והסלע, אם היו גבוהים עשרה טפחים — למרפסת, פחות מכאן — הרי הם לשימושה של חצר.

במה דברים אמורים שהגבוה עשרה טפחים למרפסת — כשהיתה המרפסת סמוכה, אבל במקרה שהיתה מופלגת (מרוחקת) — אפילו דבר הגבוה עשרה טפחים — שימושו לחצר. ואיזו היא סמוכה — כל שאינה רחוקה ממנו ארבעה טפחים.

ב גמרא בקשר להלכות שבמשנתנו, באים לקבוע כללים למי מן הדיירים בבתים ובחצירות זכות השימוש בשבתות בחלקים שונים מן הבית או החצר. פשיטא [פשוט לנו] כי אם מצוי מקום שלכל הדיירים יש גישה נוחה אליו, כמו לזה בפתח ולזה בפתח — היינו [זהו] כהלכה של חלון שבין שתי חצירות האסור לשניהן אם לא עירבו.

מקום ששימושו הוא אינו נוח לשניהם, ואינו אלא באופן שלזה בזריקה ולזה בזריקה — היינו [זהו] הדין של כותל שבין שתי חצירות. ואילו מקום שאינו ניתן לשניהם לשימוש, אלא באופן שלזה בשלשול שמורידים חפצים לתוכו ולזה בשלשול — היינו [זהו] כדין חריץ שבין שתי חצירות, שבכל אלה שנוחיות שימושם שוה לשתי חצירות, אם לא עירבו הרי שתיהן אסורות להשתמש שם.

וכן אם ניתן לשימוש רק באופן שלזה בפתח ולזה בזריקה — היינו [זהו] כדינו של רבה בר רב הונא אמר רב נחמן (לעיל עירובין עז,א), שלדעתו משתמש בו זה ששימושו על ידי הפתח. ואם שימושו הוא באופן שלזה בפתח ולזה בשלשול — היינו [זהו] כדינו של רב שיזבי אמר רב נחמן שזכות השימוש רק לחצר שנוח שימושה בו (בפתח).

עד כאן היו לנו הלכות מוסכמות, ואולם מה דין אם קיים מקום שלזה שימושו על ידי שלשול ולזה בזריקה, שלשניהם אין השימוש בו נוח, וכגון שהוא גבוה מחצר אחת ונמוך מחצר אחרת מאי [מה דינו]?

אמר רב: שניהן אסורין בו, שכיון שלשניהם קשה להשתמש בו, הריהם שוים כאחת בזכותם עליו, ואוסרים אלה על אלה. ושמואל אמר: נותנין אותו לזה שמשתמש בשלשול. שכן לזה תשמישו בנחת, שקל להוריד חפצים למטה. ואילו לזה שצריך לזרוק על גביו, תשמישו בקשה, וכלל הוא לענין שבת: כל דבר שתשמישו לזה בנחת ולזה בקשה — נותנים אותו לזה שתשמישו בנחת.

כדי להכריע במחלוקת זו מביאים ראיות ממשנתנו, תנן [שנינו במשנתנו]: אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו ביניהם כל דבר שגבוה עשרה טפחים — שימושו למרפסת, פחות מכאן — לחצר, ומסבירים תחילה:

קא סלקא דעתך [עלה על דעתך] לומר מאי [מה משמעות] מרפסת במשנתנו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

What is the quantity of dough from which ḥalla must be separated? The amount of “your dough.” And how much is “your dough”? This amount is left unspecified by the verse. The Gemara answers: It is as the amount of the dough of the wilderness. The Gemara again asks: And how much is the dough of the wilderness?

The Gemara responds: The Torah states that the manna, the dough of the wilderness, was “an omer a head” (Exodus 16:16). A later verse elaborates on that measure, as it is written: “And an omer is the tenth part of an eifa” (Exodus 16:36). An eifa is three se’a, which are eighteen kav or seventy-two log. An omer is one-tenth of this measure. From here, this calculation, Sages said that dough prepared from seven quarters of a kav of flour and more is obligated in ḥalla. This is equal to six quarter-kav of the Jerusalem measure, which is five quarter-kav of the Tzippori measure.

From here the Sages also said: One who eats roughly this amount each day, is healthy, as he is able to eat a proper meal; and he is also blessed, as he is not a glutton who requires more. One who eats more than this is a glutton, while one who eats less than this has damaged bowels and must see to his health.

MISHNA: If both the residents of houses that open directly into a courtyard and the residents of apartments that open onto a balcony from which stairs lead down to that courtyard forgot and did not establish an eiruv between them, anything in the courtyard that is ten handbreadths high, e.g., a mound or a post, is part of the balcony. The residents of the apartments open to the balcony may transfer objects to and from their apartments onto the mound or post. Any post or mound that is lower than this height is part of the courtyard.

A similar halakha applies to an embankment that surrounds a cistern or a rock: If the embankments that surround a cistern or rock are ten handbreadths high, they belong to the balcony; if they are lower than this, they may be used only by the inhabitants of the courtyard.

In what case are these matters, the halakha that anything higher than ten handbreadths belongs to the balcony, stated? When the mound or embankment is near the balcony. But in a case where the embankment or mound is distant from it, even if it is ten handbreadths high, the right to use the embankment or mound goes to the members of the courtyard. And what is considered near? Anything that is not four handbreadths removed from the balcony.

GEMARA: The Gemara comments: It is obvious that if the residents of two courtyards established separate eiruvin, and the residents of both courtyards have convenient access to a certain area, the residents of this courtyard through an entrance, and the residents of that courtyard through another entrance, this is similar to the case of a window between two courtyards. If the residents did not establish a joint eiruv, the use of this window is prohibited to the residents of both courtyards.

It is similarly obvious that if a place can be used by the residents of this courtyard only by throwing an object onto it and by the residents of that courtyard only by throwing, but it cannot be conveniently used by either set of residents, then this is equivalent to the case of a wall between two courtyards. If there is a wall between two courtyards, it may not be used by either courtyard. Likewise, if a place can be used by the residents of this courtyard only by lowering an object down to it and by the residents of that courtyard by a similar act of lowering, this is comparable to the halakha of a ditch between two courtyards, which may not be used by the residents of either courtyard.

It is likewise obvious that in a place that can be conveniently used by the residents of this courtyard through an entrance but can be used by the residents of that courtyard only by throwing an object onto it, this is governed by the ruling of Rabba bar Rav Huna, who said that Rav Naḥman said: This place may be used only by those who have access to the area by way of an entrance. Likewise, a place that can be conveniently used by the residents of this courtyard through an entrance but can be used by the residents of that courtyard only by lowering an object down to it, this is governed by the ruling of Rav Sheizvi, who said that Rav Naḥman said: This place may be used only by those who have convenient access to it.

The ruling in each of the aforementioned cases is clear. What is the halakha concerning a place that can be used by the residents of this courtyard only by lowering an object down to it and by the residents of that courtyard only by throwing an object on top of it? In other words, if an area is lower than one courtyard but higher than the other, so that neither set of residents has convenient access to it, which of them is entitled to use it?

Rav said: It is prohibited for both sets of residents to use it. As the use of the area is equally inconvenient to the residents of both courtyards, they retain equal rights to it and render it prohibited for the other group to use. And Shmuel said: The use of the area is granted to those who can reach it by lowering, as it is relatively easy for them to lower objects to it, and therefore its use is more convenient; whereas for the others, who must throw onto it, its use is more demanding. And there is a principle concerning Shabbat: Anything whose use is convenient for one party and more demanding for another party, one provides it to that one whose use of it is convenient.

In order to decide between these two opinions, the Gemara attempts to adduce a proof from the mishna: If the residents of houses that open directly into a courtyard and the residents of apartments that open onto a balcony from which stairs lead down to that courtyard forgot and did not establish an eiruv between them, anything in the courtyard that is ten handbreadths high belongs to the balcony, while anything that is less than this height belongs to the courtyard.

The Gemara first explains: It might have entered your mind to say: What is the meaning of the balcony mentioned in the mishna?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פשיטא לזה בפתח ולזה בפתח הינו חלון שבין שתי חצרות היינו מתני' דהיא תחילת פרק חלון לזה בזריקה ולזה בזריקה הינו כותל שבין שתי חצרות כלומ' מתניתא תנייתא לזה בשילשול ולזה בשילשול הינו חריץ שבין שתי חצרות והינו מתניתא תליתאה לזה בפתח ולזה בזריקה הינו דרבה בר רב הונא אמ' רב נחמן קאי אהא דאיתה בתחילת פרק חלון כותל שבין ב' חצרות גבוה עשרה ורחב ד' וצידו אחד שוה לארץ כו' לזה בפתח ולזה בשילשול הינו דרב שיזבי אמ' רב נחמן ואיתיה למימרא דיליה בתרה דההיא מימרא דרבה בר רב הונא דכתבנוה:

וכי שיער (ררי"ן) [רי"ז] בהדי חלתן. ואתינן למיחזי חלת סאה של ציפורי כמה ביעי הוויין. ומדתנן במתני' שיעור חלה אחד מכ"ד נמצאו שהורמה חלה מזו הסאה ט' ביצים ודחינן אכתי רי"ן ביעי הוויין ור' שיער רי"ז ושבקינן להני חשבני לכלהו ואמרינן אלא אייתי ועוד דר' ושדי עלייהו כלומר של ציפורי הויא ר"ז ביצים שוחקות שהן כל ביצה וביצה ועוד עציבות. וכי שיער (ררי"ן) [רבי רי"ז] ביצים עציבות שיער ופי' אייתי ועוד שהוא חלק אחד מעשרים בביצה שא' ר' ושדי אהני ר"ז ביעי (פי') [דהיינו] ר"ז ועודוים. [ופרכינן א"ה הו"ל טפי] ופרקינן כיון דלא הוויין ביצה לא חשיב להו:
ת"ר סאה ירושלמית עודפת על של מדברית שתות.

ושל ציפורי עודפת על של ירושלמית שתות. נמצאת ציפורית עודפת על מדברית שליש שהוא מחצה. האי שליש דהיכא אי דמדברית טפי הוא שליש דמדברית מ"ח הוא כי שדית להו אקמ"ד הוויין קצ"ב ואנן קע"ג ביעי הוא דאמרי' (בפיאה) [בסאה] של ירושלמית. ואי דשל ציפורית אכתי בצרן להו א"ר ירמיה ה"ק נמצאת סאה של ציפורי עודפת [על] של מדברית קרוב לשליש שלה כו' ודחי לה רבינא מידי קרוב קתני אלא ה"ק נמצאת [שליש] סאה של ציפורי [ועוד דר'] יתר על מחצה של מדברית שליש ביצה פי' סאה ציפורית בתר דשדית עלה ועוד דר' הוויא רי"ז ביעי שליש [כמה] הוויין ע"ב ביעי ושליש ביצה ומחצה של מדברית דהיא קמ"ד ביעי חציה ע"ב ביעי. אשתכח שליש של ציפורי עודף על מחצה דמדברית שליש ביצה:
ת"ר סאה ירושלמית עודפת על של מדברית שתות כו'. פי' סאה מדברית הווייא לה קמ"ד ביצים שתותיהן הוויין כ"ט ביעי קמ"ד וכ"ט ביעי קע"ג נמצאת סאה ירושלמית שהיא קע"ג ביצים עודפת על סאה מדברית שתותא מלבר (עד) [ועוד] שתות [של] ק"ע הוא (ל"ד). כשתוסיף ל"ד על קע"ג הוויין רי"ז ביצים נמצאת (עוד) [סאה] של ציפורי עודפת על של ירושלמי שתות מלבר ונשאר שתות שליש ביצים שלא נחשב אלא כיון שאין בשתותיהן שיעור ביצה לא חשיב להו כדאמרן לעילא. וראינו לרבותינו הגאונים זצ"ל פירוש זולתי זה הפירוש אבל זהו קבלה ומסורה בידינו:
ירושלמי מזונו לחול אבל לא לשבת דברי ר"מ כו' ר"מ סבר לחול דלית (ביה) [ליה] בשש לאכול בו אכיל פיתא ציבחר בשבת דאית ליה מטעמים אכול פיתא סגין. ר' יהודה סבר בחול דלית ליה מה לאכל [אכיל פיתא] סגין בשבת דאית ליה מה לאכול אכיל פיתא ציבחר. איתא חמי ר' יוחנן בן ברוקה אמר הן עביד עגולא תריסר ביעי והדין עביד עיגולא תמני ביעי והוא ר"ש ותני (בן) [כי] קרובין דבריהם להיות שוין רב הונא א' צא מהן שליש ליציאה:
ת"ר ראשית עריסותיכם כדי עריסותיכם. כמה כדי עיסתכם כדי עיסת מדברי כדכתיב והעומר עשירית האיפה הוא. מיכן אמרו ז' רביעים קמח ועוד חייבין בחלה שהן ו' ירושלמית וה' של ציפורי מיכן אמרו כל האוכל כמדה זו הרי זה בריא (בריך) ומבורך. פחות מיכן הרי זה מקולקל במעיו. פירוש כמו חולה במעיו הוא יתר מיכן הרי זה רעבתן:

מתני' אנשי חצר ששכחו ולא עירבו כל שגבוה י' טפחים למרפסת מיכן לחצר כו'.

מתני' הכי גרסינן: אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו. כלומר: שלא עירבו אלו עם אלו, אבל עירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן, ובני מרפסת גבוהין מן החצר עשרה ויורדין אל החצר דרך סולם ואין אוסרין על בני החצר להשתמש בחצר, דסולם תורת פתח עליו ותורת מחיצה עליו וזה וזה להקל וכדאמרינן לעיל בפרק כיצד מעברין (עירובין נט, ב) גבי עיר של יחיד.

כל שגבוה עשרה טפחים למרפסת. כלומר: לבני עליות שבמרפסת ולא לבתים שבחצר, אבל מן המרפסת והחצר עצמן מותר להשתמש מזו לזו וכר' שמעון דאמר אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפיפות ומרפסות הכל רשות אחד.
וא"ת אפילו בשגבוה המרפסת מן החצר עשרה למה אין אוסרין בני החצר על בני עליות של המרפסת להשתמש במרפסת, ובני עליות על בני החצר להשתמש בחצר, כיון שבאים אלו על אלו דרך סולמות, דהא אמרינן בגמרא (פד, ב) גבי שתי גזוזטראות דכשבאין בני התחתונה דרך עליונה למלאת שאוסרת התחתונה על העליונה. תירצו בתוספות דהתם בשעשו מחיצה בשותפות וכדמפרש עלה בשלהי פירקין (פח, א), אבל הכא הסולם והעמוד והבאר שבחצר בלבד הוא שמשותפין לבני חצר ולבני מרפסת, ולפיכך אוסרין זה על זה בהן. אבל המרפסת של בני העליות והחצר לבני החצר, וכיון שגבוהין זה מזה עשרה אינן אוסרין זה על זה דרך סולם. והיינו נמי דאפילו לרב דאמר לזה בשלשול ולזה בזריקה שניהם אסורין, אין בני החצר אוסרין המרפסת לבני העליות אף ע"פ שלזה בשלשול ולזה בזריקה, לפי שהמרפסת של בני העליות היא ואין זריקת בני החצר אוסרתה עליהן.

גמרא: קא סלקא דעתין מאי מרפסת בני עליה. כלומר: שהם גבוהים מן המרפסת עשרה אלא שעולין ויורדין מן המרפסת לעליה דרך סולם, ולהכי קרי ליה בני מרפסת משום דקא סלקי במרפסת. ומ"מ אותו תל אינו סמוך למרפסת שתהא המרפסת מפסקת בין התל והעליה, שאילו כן אף בני עליה לא היו יכולים להשתמש בתל אלא בזריקת אויר ושלשול, ואדרבא היה לבני עליה בקשה יותר מבני חצר. ומשום שיכולין להשתמש מן המרפסת עצמה בשלשול על גבי התל אינן אוסרין בכך על בני החצר, דאין המרפסת עצמה אוסרת כיון שאין בה דיורין, והסולם שמן העליות למרפסת תורת מחיצה עליו. אלא הכא בשהעליה יכולה להשתמש ממנה בשלשול על גבי התל דאין המרפסת מפסקת באותו צד, ואפ"ה קרי ליה שפיר מרפסת כיון דסלקי במרפסת ואע"פ שאין משתמשין (כותל) [בתל] דרך מרפסת. כן פירשו בתוס'.

הרי זה ברור ומבורך ורש״י גור׳ הרי הוא בריא ומבורך ומפריש רבינו תם ז״ל דלישנא דייק שהנשאר מעיסתו אחר שהפריש החלה שיהא כשיעור הזה ואתיא כמ״ד חמשה פטורי׳ חמשה ועוד חייבין והועוד הוא שיעור החלה דהיינו חלק אחד מכ״ד ובהלכות חלה כתבנו יותר בס״ד:

מתני׳ ה״ג וכן גרש״י ז״ל אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא ערבו פירש. ועולין מן החצר למרפסת בסולם הקבוע בחצר והעליות פתוחות למרפסת שלפניהם ויורדין אל החצר דרך הסולם ומן החצר יוצאים לרשות הרבים. והא דקתני ששכחו ולא ערבו פירש שלא ערבו אלו עם אלו אבל ערבו בני חצר לעצמן ובני מרפסת לעצמן שאם לא כן מאי האי דקתני כל שגבוה עשרה טפחים למרפסת פחות מכן לחצר והלא הם עצמם אוסרים זה על זה אלא ודאי כדאמרן וכן פרש״י ז״ל. כל שגבוה עשרה טפחים למרפסת פי׳ שאם היה שם תל או עמוד גבוה י׳ טפחי׳ בני מרפסת משתמשין בו בלבד ולא בני החצר מפני שהו׳ נדון עם המרפס׳ שתשמישו להם בנחת ולבני החצר בקושה ואם הוא פחות מעשר׳ הרי תשמישו בנחת גם לבני החצר ולפי׳ הוא לחצר ופירש׳ רב בש״ס דאף לחצר קאמר לומר שבני החצר ראויין להשתמש בו כמו בני המרפסת וכיון שלא ערבו אלו עם אלו אסורים להשתמש בו ופירשו בתוספות בכאן וכן פרש״י ז״ל בש״ס דהא מיירי בשהוא רחב ד׳ על ד׳ שאם לא כן מקו׳ פטור הוא ואחד זה ואחד זה מותר להשתמש כו והכין מוכח׳ בפ׳ חלון גבי כותל שבין שתי חצרות ואין בו ד׳ שאע״פ שהוא גבוה עשרה אלו עולין מכאן ואוכלין ואלו עולין מכאן ואוכלין ואליבא דר׳ יוחנן דהלכת׳ כותיה ואפי׳ רב לא פליג אלא בכתל עשרה והא דקתני למרפסת דאסור לבני החצר ה״מ לכלים ששבתו בבתים אבל כלי׳ ששבתו בחצר מותרין במרפס׳ אליבא דר״ש דאמר גגות וחצרות וקרפפות רשות אחת הם והלכתא כוותיה וה״ה לחצ׳ ומרפסת. והכא לבני חיצונות בעי׳ למימר ושמעי׳ ממתני׳ דאע״ג דלא ערבו בני חצר ובני מרפסת בני חצר מותרין בחצר ובכל הטפל לה ובני מרפסת מותרין במרפסת להוציא מן העליות למרפסת ולכל הטפל לו ואין אלו אוסרין על אלו להוציא מן הבתי׳ לשם ואע״פ שכלן נכנסין בפתח אחד ומשתמשין בחול אלו באלו: ופרש״י ז״ל הטעם משום דהתם מרפסת גבוה עשרה טפחים וכיון שכן הסולם שעולין בו למרפסת הרי היא כמחיצה גבוה עשרה טפחים שאם רצו מערבין שנים והכין אמרינן בפרק כיצד מעברין סולם תורת פתח עליו ותורת מחיצ׳ עליו ושניהם להקל והכא יהבינן לה תורת מחיצה לענין זה וה״ה שאם רצו היו מערבין אחד ותורת פתח אלא ששכחו ולא ערבו וקש׳ לפירושו למה לי האי טעמ׳ תיפוק לי דכיון שערבו אלו לעצמן ואלו לעצמן הא קי״ל דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה ואפילו בשתי חצרות זו לפנים. מזו תרצו בתוספות שתפס רבינו ז״ל הטעם הזה לאוקומי סתם משנה אפי׳ כר׳ עקיב׳ דאמר רגל המותרת אוסרת ועוד הקשו בתוספות דאפילו גבוה המרפסת מן החצר עשרה היאך אפשר שלא יאסרו אלו על אלו ואפילו בשערבו אלו לעצמן ואלו לעצמן כיון שבאין אלו על אלו להשתמש בדרך סולמות דהא שתי גזוזטראות זו למעלה מזו ועשו לעליונה ולא עשו לתחתונה דקתני שתיהן אסורות פרישנא בש״ס טעמא דאסרו אהדדי אפילו בגבוה עשרה בבאין בני התחתונה דרך עליונה למלאת שאוסר׳ התחתונה על העליונה וסתם אפילו בשערבו אלו לעצמן ואלו לעצמן מיירי ותרצו דהתם הוא בשעשו סולם מחיצ׳ העליו׳ בשותפו׳ כדפרשי׳ בפרקין לקמן אבל הכא המרפס׳ של בני העליונה והחצר של בני החצ׳ וכיון שגבוהין עשרה זו מזו אינ׳ אוסרין אלו על אלו דרך סולם והיינו אפילו לרב נמי דאמר בש״ס לזה בשלשול ולזה בזריקה לפי המרפסת של בני העליונת ואין זריקת בני החצר אוסרתה עליהם והני תל ועמוד ובור וסלע הן של בני החצר ובני מרפסת בשותפות שאם היה כלו לאחד מהם לדידיה יהבינן ליה דיש דין גזל בשבת כדאי׳ בסוף פרקין ע״כ תורף דבריהם.

חוליית הבור והסלע כולי היינו דינא דרישא כלו אלא דכייל תנא והדר פריט. בד״א דגבוה עשרה למרפסת בסמוכה אבל במופלג׳. פי׳ שהחול או הסלע או הסל רחוקי׳ מן המרפסת ד׳ טפחים אפילו גובהים עשרה לחצר. ובש״ס ל״פ אי לחצר דווקא או כיוצא בו שעומד בין שתי חצרות ולכ״א מהם תשמישו בנחת שאינו גבוה לאחד מהם עשרה טפחים פשי׳ לן דיניה שהרי אסורין להשתמש בו דכלהו אסרי ביה אהדדי דנפקא לן מהא דתנן לעיל חלון שבין שתי חצרות רצו מערבין א׳ פרש״י ז״ל ואם לא ערבו ביחד שניהם אסורין להשתמש בו בעוביו של חלון אם יש בו ד׳ טפחים. וא״ל דאסרי אהדדי מההיא דכתל שבין שתי חצרות שהוא רחב ד׳ דקתני ובלבד שלא יורידו למט׳ דאלמא כל מקום שהוא שוה לשניהם אסרי אהדדי ותמיהא לן אמאי נקיט היינו חלון דהא הכא לא נפקא לן דינא מחלון אלא מכתל וה״נ ה״ל למימר היינו כתל כדאמרי׳ בסמוך באידך: וי״ל דהכי קאמרינן דהא פשי׳ לן ולא אצטרכינן לפרושה כדלא אצטריך תנא לפרושי הא גבי חלון שהוא בתוך עשרה וגבי כותל שגבוה עשרה שנר׳ כחולק רשו׳ לעצמו אצטריך לפרושי שלא יורידו למטה דאסרי ביה אהדדי דאלו גבי חלון לא מצטריך למימר אלא שמערבין אחד דכיון דכן פשיט לן דאסרי ביה אהדדי אם יש בו ד׳ טפחים. לזה בזריקה ולזה בזריקה. פירש שהוא גבוה עשרה לכאן ולכאן ואין משתמשין בו אלא בזריקה גובה. הא נמי פשיטא דאסרי אהדדי דהיינו כתל שבין שתי חצרות. לזה בשלשול ולזה בשלשול. פירש שיש בין שתי חצרות מקום שהוא נמוך לשתיהם עשרה טפחים שאין משתמשין בו אלא בשלשול עשרה טפחים היינו חריץ כו׳ לזה בשלשול ולזה בזריקה שהכתל שהוא עומד באמצע הוא גבוה עשרה ונמוך עשרה לאחד מהם.

אמר רב שניהם אסורים דקסבר דשלשול וזריקה תשמישתן שוה ואסרי ביה אהדדי. ושמואל וכו׳ כדמפרש טעמא ואזיל. וכלו מיירי בשהמקום הזה משותף לשניה׳ דאי הוו לחד מינייהו לדידיה יהבינן ליה לעולם דהא קי״ל שיש דין גזל בשבת. תנן כו׳ פירש קס״ד דתנא מילתא פסיקתא נקט ואפילו במרפסת שעולין ממנו לעליות בסולם גבוה י׳ דה״ל תל שבחצר הגבוה נמוך עשרה לבני עליות דה״ל לבני חצר בזריקה ולבני מרפסת הדרים בעליות בשלשול ואפ״ה קתני שהוא נדון לבני עליות ואין בני חצר אוסרין עליה דאלמ׳ לזה בשלשול ולזה בזריקה נותנין אותו לזה שבשלשול כדקאמר שמואל. וקשיא לרב. והקשו בתוספות מאי קושיא והלא בני עליות כשבאין להשתמש בתל הזה יורדין דרך עליות למרפסת וכשהן שם התל להם בפחות מעשרה שהוא כפתח. וכדאמרינן לקמן דבאין בני תחתונה למלאת דרך עליונה. ויש שתרצו דמתני׳ מילתא פסיקתא נקט ואפילו בשהמרפסת אינה אלא מרוח אחת. וקתני מתני׳ דכל שגבוה עשר׳ טפחים למרפסת דהיינו לבעל העליות ואפילו בשעומדת תל מצדדי׳ אחרים שאין משתמשין בו אלא מן העליות. ומקצת רבותי ז״ל שזה נכון ואמת הוא כדבעינן למימר אבל בלאו הכי נמי לא קשיא כלל דודאי מ״ש התנא כל שגבוה עשרה טפחים למרפסת והם אוסרין אותו בתשמישן על בני חצר אינו מפני תשמיש שעושין מן המרפסת דהא מרפסת וחצר רשות אחת הם אליבא דר״ש דקי״ל כוותיה ולקמן נמי תנן שאין המרפסת אוסרת על החצר ועל כרחין אין האיסור בכאן אלא מפני תשמיש הדיורין שהן פתוחין למרפסת וכיון דס״ד דמרפסת היינו בני עליות ס״ל לזה בשלשול ולזה בזריקה וקשיא לרב ומיהו עדיין אנו צריכין לתירוץ הראשון דמתני׳ מיירי אפי׳ בתל שהוא מן הצדדין דאלו לא תימא הכי תקשי לן דאפילו לשמואל היכי ניחא מתני׳ דהא כיון דמאי מרפסת בני עליות ס״ל תל שבחצר לבני חצר בזריקת גובה ולבני עליות בשלשול וזריקת אויר דהאי מופלג מהם כדי רוחב המרפסת וכל שהוא מופלגת הרי הוא לחצר כדקתני סיפא דמתני׳ אלא על כרחין כשעומד מן הצד. כדאמר רב הונא כו׳ פרש״י ז״ל הדרים במרפס׳ כגון שיש שם דיורין ואיכא למידק דהא קי״ל שהדר במרפסת אינו אוס׳ כדאי׳ לקמן וי״ל דה״ק דמתני׳ בשהעליות פתוחות למרפסת בהדיא בלא סולם ואפילו מאותן דיורין קרובים לתל שבחצ׳ בפחות מעשרה והשתא קרו ליה שפיר בני מרפסת מפני שפתוחין לו ממש ואפשר שאף רש״י ז״ל לזה כיון בפירושו אי הכי וכו׳ דמסתמא אין המרפסת גובה כ״כ שיהא ממנה עשרה טפחים עד ראש התל ולא מן הדיורין הפתוחין לה אבל לשמואל דאמר מאי מרפסת בני עליות אתיא שפיר דה״ל לבני עליות בשלשול ולבני חצר בפתח ופרקי׳ אליבא דרב מאי לחצר אף לחצר ושתיהן אסורין בו דה״ל לזה ולזה כפתח:

המשנה השניה והכונה להתחיל בה בענין החלק השני אלא שהיא גם כן מענין החלק השלישי והוא שאמר. אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו וכו׳. ופי׳ מרפסת הוא תקרה היוצאה לפני העליות מתפשטת על אויר החצר עשויה לתשמיש בני עליה ולפירוק משאם והוא הוא ענין אכסדרה שכשהוא עשוי לטיול קרוי אכסדרא וכשעשוי לתשמיש קרוי מרפסת וארך המרפסת כארך כל העליה ופתחי העליות פתוחין לה וכשרוצי׳ בני עליות לצאת לרשות הרבים יורדים מבתי העליות למרפסת ומן המרפסת דרך סלם לחצר ומן החצר לרשות הרבים. ולפי סוגיית הגמרא אתה צריך לפרש שיש לפעמים עליות על עליות ועולין בני עליות עליונות לבתים שבעליותיהן דרך מרפסת זו ויש לפני עליות עליונות מרפסת גם כן שהיא יוצאת לפני העליות על אויר החצר רחבה יותר מן המרפסת האמצעית עד שכשירצו בני עליות גבוהות להשתמש בחצר דרך שלשול לא תהא המרפסת שבאמצע מונעתם ואנו קורים למרפסת עליונה תקרה כדי להבדיל בלשון בינה לאמצעית עד שיובן מדברינו כשנזכיר בסוגיא זו תקרה על המרפסת העליונה וכשנזכיר מרפסת על המרפסת האמצעית. וסתם הדברים התקרה העליונה גבוהה על המרפסת עשרה או מעשרה ולמעלה וכן המרפסת גבוהה על קרקע החצר עשרה או מעשרה ולמעלה. ופירש עכשו שאנשי חצר ואנשי מרפסת ר״ל אנשי העלייה האמצעית ששכחו ולא עירבו ר״ל אלו עם אלו אלא שמכל מקום עירבו אלו לעצמם ואלו לעצמם שאלו לא עירבו כל אחת לעצמה הרי אף הם אסורים להוציא כלי בתיהם למרפסת שלפני עליותיהם ואלו להוציא כלי בתיהם לחצר שלפני בתיהם אלא שכל אחת עירבה לעצמה ומותרין אלו למרפסת ואלו בחצר ולענין כלים ששבתו במרפסת ובחצר לא הוצרכנו בהיתרן לכלום שהרי גג ואכסדרא ומרפסת וחצר רשות אחת הן כמו שיתבאר ולא דברו במשנה זו אלא לענין בתים הפתוחים לחצר ובתים שבעלייה הפתוחים למרפסת הא אין אנו עסוקין במשנה זו אלא שעירבה זו לעצמה והותרה מביתה למרפסת וזו לעצמה והותרה מביתה לחצר ואין דריסת רגל בני מרפסת על החצר אוסרת לבני חצר שאעפ״י שהסלם תורת פתח עליו כבר אמרו גם כן שהסלם תורת מחיצה עליו והכל להקל ואפי׳ לא עירבו בני מרפסת כל שעירבו בני חצר לעצמן אין דריסתם אוסרת להם מטעם זה שהזכרנו וכל שכן כשעירבו אף בני מרפסת לעצמן שהרי יש בה היתר מצד אחר והוא שרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה אבל מכל מקום רשויות חלוקות הם לאסור הוצאה וטלטול מזו לזו ר״ל מעלייה לחצר. וכן צריך שתפרש שאין לבני חצר במרפסת כלום ולא לבני מרפסת בחצר אלא דריסת רגל שאלו היו משותפים אלו בזו ואלו בזו היינו אוסרים אותם דרך הסולם כמו שיתבאר למטה בשתי גזוזטראות שבאים בני תחתונה דרך עליונה למלאת שאוסרת התחתונה על העליונה הואיל ונעשית המחיצה בשותפות אלא שבזו אין לאלו כלום על אלו ואין אוסרין זה על זה אלא שמכל מקום נאסר תשמיש שמזו לזו מדין חלוק רשויות ופירש בה שכל שגבוה עשרה טפחים למרפסת פחות מכן לחצר ר״ל שאם יש בחצר עמוד או תל גבוה עשרה שנמצא שאין תשמישו נוח לבני חצר שהרי אי אפשר להשתמש בו אלא על ידי זריקה וכן אין תשמישו נוח לבני עלייה גבוהה שהרי נמוך ממנה עשרה ואי אפשר להם להשתמש בו אלא על ידי שלשול שכל שמשתמשין בו מגבוה לנמוך בעומק עשרה נקרא שלשול וכל שמשתמשין בו מנמוך לגבוה בגובה עשרה נקרא זריקה וכל שתשמישו בשוה או מכל מקום בפחות מעשרה שלו הן בגובה הן בעומק נקרא תשמיש נוח וראוי. והא למדת שעמוד זה תשמישו נוח לבני מרפסת ומתוך כך נותנין אותו למרפסת שאלו למרפסת עצמה ולחצר עצמה כל (ששב) [ששבת] במרפסת או בחצר מותר הוא לשניהם שהכל רשות אחת אלא נותנין אותו לבני בתים הפתוחים למרפסת ובני חצר וכן בני עלייה גבוהה אסורים בו שכל שהוא לזה תשמישו בנחת ולזה תשמישו בקשה נותנין אותו לזה שתשמישו בנחת פחות מכן לחצר. ר״ל שיש שיעור נמוכות מן המרפסת לראש העמוד עשרה טפחים ונמצא שאין תשמישו נוח לו נותנין אותו לחצר שתשמישו נוח לו בו ואתה צריך לידע שאם לא היה גבהו מן החצר עשרה ולא נמיכותו מן המרפסת עשרה שנמצא תשמישו נוח לזה ולזה נותנין אותו לשניהם ומאחר שהוא של שניהם נאסרו שניהם בו שהרי אלו אוסרים מכאן על אלו והוא ענין לזה בפתח ולזה בפתח ששניהם אוסרין זה על זה. וכן הדין בששניהם תשמישם בקשה כגון שהיה לזה נמוך עשרה ולזה גבוה עשרה והוא ענין לזה בשלשול ולזה בזריקה כמו שיתבאר בגמרא.

וכן חליית הבור ר״ל שהוציאו עפר ממנו והקיפוה על שפתו עד שנעשה אותו היקף רחב ארבעה שהוא ראוי להשתמש בו או סלע שעל גב קרקע החצר רחבה ארבעה אם שפת אותה חוליא או הסלע גבוה עשרה למרפסת פחות מכן לחצר על הדרך שביארנו. ואם הבור דרך דלייה שבו עמוק עשרה מן המרפסת והחולייא גבוהה עשרה מן החצר יתבאר בגמרא שנותנין אותו לשניהם. במה דברים אמורים ר״ל שכל שגבוהה עשרה נותנין אותה למרפסת בשהעמוד סמוכה לשפת המרפסת עד שהיא לה בתוך ארבעה טפחים אבל במופלגת ארבעה אף היא תשמישה קשה לה מצד רחקה כמו שהוא קשה לחצר מצד גבהה ונותנין אותה לחצר ר״ל אף לחצר שהרי לזה ולזה בזריקה הוא זו מצד הרוחק והפלגה וזה מצד הגובה ורוחק ארבעה לתשמיש הושטה כגובה עשרה לתשמיש הגבהה ונמצאו שניהם אוסרים זה על זה הואיל ולא עירבו ביחד וזריקתם אסורה לכל. ומכל מקום אלו עולין מכאן ואוכלין לשם מה ששבת בתוכו ואלו יורדין לשם ואוכלין גם כן. ולמדת ששלשה מינים הם בתשמיש קשה זריקה ושלשול והפלגה או ריחוק ואף היא נזכרת בסוגיא זו בלשון זריקה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה. ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

שתי חצרות הסמוכות זו לזו ויש ביניהן רשות אחת כגון כותל או עמוד רחב ארבעה וגבוה משלשה ולמעלה שתשמיש שתיהן שוה בו וכן חריץ שבין שתי חצרות רחב ארבעה ועמוק יותר משלשה אם אין הכותל או העמוד גבוה עשרה וכן שאין החריץ עמוק עשרה הרי תשמישו של רשות זו נוח לזה ולזה וזהו הנקרא לזה בפתח ולזה בפתח שכל שהוא פחות מעשרה הרי הוא כתשמיש סתם וכמוציא מביתו דרך פתחו לחצר. ומעתה נותנין אותו רשות לשניהם ונמצא שהוא רשות משותף וכל שלא עירבו החצרות ביחד אעפ״י שעירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן שניהם אסורים ברשות זה עד שיערבו יחד שהרי הואיל ואין המחיצה שביניהם גבוהה עשרה אין מערבין אלא אחד. וכן הדין אף במקום שאם רצו מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד. וזהו דין הנזכר בחלון שבין שתי חצרות שכל שמשהו ממנה בתוך עשרה רצו מערבין אחד רצו מערבין שנים ואם לא עירבו כאחד אסורים בתשמישו של חלון ושל כותל כלו. וכן משנתנו עמוד בחצר ואינו גבוה עשרה מקרקע החצר ולא נמוך עשרה מן המרפסת הרי יד שניהם שוה בו לתשמיש של נחת והרי כלזה בפתח ולזה בפתח ונותנין אותו לשניהם ושניהם אסורים עד שיערבו:

היה תשמיש רשות זה קשה לשניהם לזה בזריקה [ולזה בזריקה] כגון שעמוד זה שבין שתי החצרות גבוה עשרה אף זה נותנין אותו לשניהם והרי הוא משותף לשניהם הואיל ותשמישו לשניהם בקשה ונמצאו אוסרים אלו על אלו להוציא ממנו לבתים אעפ״י שממנו לחצר מותר כמו שהתבאר. וכמו שאמרו בכותל שבין שתי חצרות גבוה עשרה שאין יכולין לערב אחד שאם היו בראשו פירות אלו אוכלין מכאן ואלו אוכלין מכאן ובלבד שלא יורידו למטה לבתים כמו שהתבאר. וכן הדין בתשמיש שהוא קשה לשניהם מצד שהוא לזה בשלשול ולזה בשלשול כגון בור עמוק עשרה שבין שתי החצרות שאסורין למלאת ממנו לבתים. וכמו שאמרוה בחריץ שבין שתי חצרות עמוק עשרה ורחב ארבעה שאין מערבין אחד ושניהם אסורים בו:

היה תשמישו קשה לאחד ונוח לאחר אם לזה בפתח ולזה בזריקה כגון כותל שבין שתי חצרות שצדו האחד גבוה עשרה טפחים לקרקע של חצר זה וצד אחר שוה לארץ ר״ל שאינו גבוה עשרה לקרקע של חצר זה כגון שהיה קרקע של חצר זה גבוה על הקרקע של חצר אחרת או שהיה לזה בפתח ולזה בשלשול כגון חריץ שבין שתי חצרות שצדו אחד עמוק עשרה לקרקע של חצר זה וצדו אחר שוה לקרקע של חצר זה ר״ל שאינו עמוק שם עשרה כל שכגון זה נותנין אותו לזה שתשמישו בנחת וזה שתשמישו בקשה אסור בו ואינו אוסר על חברו. ואם כן במשנתנו היה עמוד בחצר גבוה עשרה לקרקע ואינו נמוך עשרה מן המרפסת נותנין אותו למרפסת ואם היה גבהו פחות מעשרה לקרקע החצר והוא נמוך עשרה מן המרפסת נותנין אותו לחצר. וגדולי המפרשים פרשוה כשעשו אנשי מרפסת דקה לפניהם בחצר שאין אוסרין בחצר. ואין צורך בכך שהרי הסולם תורת מחיצה עליו כמו שביארנו. וכל שעשו בני מרפסת דקה לפניהם יראה שאף בתשמישם שוה לשניהם ונותנין אותו לחצר מצד שגלו דעתם לסלק עצמם ממנו וכן נראה דעת גדולי המחברים:

היה תשמישו קשה לשניהם אלא שהיה קשה לזו יותר מזו כגון לזה בשלשול ולזה בזריקה שהשלשול אינו קשה כל כך כזריקה כגון שהיה עמוד זה גבוה עשרה מקרקע החצר ונמוך עשרה מן המרפסת נחלקו בה רב ושמואל שלדעת רב תשמיש שוה הוא ונותנין אותו לשניהם ואוסרין זה על זה ולדעת שמואל נותנים אותו לזה שבשלשול והלכה כרב.

אלא שצריך להוסיף בה דברים שאתה צריך בהם לידיעת ביאור הסוגיא ומתוך כך אני מעירך בביאורה דרך קצרה עד שמתוך ביאורה יעלה בידך מה שצריך לענין פסק שבה והוא שהקשו לדעת רב ממה שאמרו במשנתנו כל שגבוה עשרה טפחים למרפסת וקס״ד מאי מרפסת בני עליה ר״ל אותה עליה הגבוהה שעליה על הדרך שסדרנו במשנה וקורא לה מרפסת על שעולין לה דרך מרפסת והרי עמוד זה כשם שגבוה עשרה מקרקע החצר כך נמוך עשרה מקרקע של אותה עלייה ונמצא לזה בשלשול ולזה בזריקה ואתה נותנה לאותה עלייה וכגון שאין המרפסת מפסקת בין התל והעלייה על הדרך שביארנו שאלו היתה מרפסת מפסקת אין תשמיש העליה הגבוהה על העמוד אלא בקושי גדול. ולמדת שכל לזה בשלשול ולזה בזריקה נותנין אותו לזה שבשלשול. ותירץ בה באותם הדרים במרפסת ר״ל בתים הפתוחים למרפסת והיא העלייה האמצעית שאין העמוד נמוך ממנה עשרה. ומכל מקום לא בדרים במרפסת עצמה שהרי אינה אוסרת כמו שאמרו הנותן עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו עירוב. והדר שם אינו אוסר. ומה שאמרו פחות מכן לחצר פירושו אף לחצר לאסור את שניהם שהרי אינה גבוהה מן החצר עשרה ולא נמוכה מן המרפסת עשרה והוה לי׳ לזה בפתח ולזה בפתח. והכי נמי מסתברא מדקתני סיפא במה דברי׳ אמורי׳ בסמוכה אבל במופלגת לחצר. ואם תפרש לחצר להתירה ר״ל לחצר דוקא ואין בני מרפסת אוסרין היאך אפשר לפרש כן והרי לזה ולזה בזריקה הוא זו מצד גבהה וזו מצד רחוקה כמו שביארנו במשנה אלא שפירושו אף לחצר ולאסור זה על זה כמו שהתבאר. וחזרו והקשו ממה שאמרו חוליית הבור והסלע בזמן שהם גבוהים עשרה למרפסת וקס״ד מאי מרפסת עלייה הגבוהה על הדרך שביארנו תחילה. ותירץ בה גם כן באותם הדרים במרפסת. וחזר והקשה תינח סלע שתשמישו בפתח למרפסת ובזריקה לחצר אבל בור כשבאנו להתירו למרפסת לא על תשמיש רוחב החולייא לבד באנו להתירו אלא אף למלא מן הבור הואיל והחולייא למרפסת. והרי מכל מקום הואיל ודליית הבור למרפסת בשלשול ולחצר בזריקה לזה ולזה תשמישו קשה הוא. ויש לדקדק בזו ובור מיהא מאי קושיא שהרי מכל מקום תשמישו למרפסת בשלשול לבד ולחצר בזריקה ושלשול והוה ליה למרפסת תשמיש נוח בערך אל תשמיש החצר וכמו שאמרו למטה דילמא שאני התם כיון דלזה בשלשול ולזה בזריקה ושלשול כלזה בפתח ולזה בזריקה דמי. ותירצו גדולי המפרשי׳ שאותו תירוץ אינו אלא דחייה בעלמא כלומר שאין ראייה משם למה שהוא רוצה להוכיח ממנה. ומכל מקום לא עמדה בו השמועה וכבר העלו הטעם לפי שאין אדם אוסר על חברו דרך אויר כמו שיתבאר. ולטעם זה אין צריכין לתירוץ זה וכל שתשמיש שניהם בקושי אעפ״י שזה קשה יותר מחברו כמה וכמה נותנין אותו לשניהם ואוסרין זה על זה. כך כתבוה גדולי המפרשים:

ולמדת מדבריהם לענין פסק שאין משגיחין בין קושי הבא מצד אחד לקושי הבא משני צדדין או מכמה צדדין או מכמה אלא כל שהוא קשה לשניהם נותנין אותו לשניהם אעפ״י שאינו קשה לזה אלא מצד אחד וקשה לזה משני צדדי׳ והוא הדין לשלש או כמה. ומכל מקום יש מפרשי׳ שאותה האמורה למטה יש בה שלשה צדדין בקושי והוא שיש שם הפלגה שהיא קרויה זריקה כמו שביארנו במשנה וכן יש שם זריקת גובה ושלשו. כמו שיתבאר הענין למטה וכל שקושיו של זה מצד אחד וזה משלשה צדדין נותנין אותו לזה למי שקשיו אינו בה אלא מצד אחד הא כל שקשיו של זה מצד אחד ושל זה משני צדדין כעין שנים הם ונותנין אותו לשניהם. וכן נראה דעת גדולי הרבנים ואף גדולי הדור מסכימים בה. וראיה לדבר למטה בדין הגזוזטרא כמו שיתבאר. וזהו מה שכוננו לחדשו בפסק זה:

בפרש"י בד"ה היינו חלון כו' דהא גבי כותל כו' וגם ברשות נמוכה מי' כו' עכ"ל הך דחלון ודאי בנמוכה מי' איירי דהוה לזה בפתח ולזה בפתח אלא משום דאינו מפורש בשום מקום הך דחלון הוצרך לראיה מכותל דשמעתין אע"ג דכותל איירי בגובה מ"מ כיון דתשמיש שוה לתרוייהו אסרי אהדדי אית לן למימר דה"נ בנמוך מי' גבי חלון דתשמיש שוה לתרוייהו ואסרי אהדדי ואהא מביא ראיה דאין לחלק בין גובה י' ובין נמוך מי' מההיא דמקום פטור דייקינן מינה הא אית בה ד' אסור לתרוייהו וק"ל:

תוס' בד"ה שבעה כו' ועוד חייבין בחלה לא גרס רש"י ועוד התם כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד ומהר"י מפרש דר"י לטעמיה כו' עכ"ל וכן פרש"י פ"ק דשבת ע"ש:

בד"ה קס"ד מאי כו' והא דקאמר כו' כשבאין בני תחתונה דרך עליונה כו' עכ"ל דמשום דבאין דרך עליונה למלאות לא סגי דהוה בגזילה אי לאו שעשו מחיצה בשותפות משא"כ הכא דהמרפסת אינה בשותפות א"נ דהיו עולין לה מלמטה להשתמש ה"ל בגזילה ולא היו אוסרין וק"ל:

בא"ד וכשלא עירבו בני עליות יחד אוסרין כו' עכ"ל הכי משמע להו דאיירי בשלא עירבו אנשי חצר עם אנשי מרפסת אבל אנשי חצר וכן אנשי מרפסת כל א' לחודייהו עירבו ולכך המרפסת שלהם אבל בשלא עירבו אנשי מרפסת ביחד היו אוסרין בני עליות זה ע"ז משום לזה כו' אבל מחמת הסולמות לא היו אוסרין כו' דסולם תורת מחיצה עליו כמו שאין בני החצר אוסרין על המרפסת וק"ל:

רש"י בד"ה היינו חלון כו' ובלבד שלא יורידו למטה כו' כצ"ל:

בד"ה היינו חריץ כו' לארץ דהוה לזה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ז' רבעים כו' וחומש ביצה וג' ועודות כו'. נ"ב נ"ל דהוא חומש ביצה פחות חומש ודו"ק:

בד"ה קא ס"ד כו' והם כנגד החלונות כו'. נ"ב מפרש ר"י דלא מיירי כשהמרפסת מפסקת בין עלייה לתל דאם כן לא היו יכולין להשתמש שם מן העליות בשלשול לחודיה אלא בזריקה דרך אויר כמו במופלגות דסיפא אלא מצדדין נגד החלונות שאין המרפסת מפסקת תוס' שנ"ץ:

בא"ד דתו ליכא בסולם תורת מחיצה. נ"ב פי' בסולם העליונה:

רש"י ד"ה היינו חלון. וגם ברשות נמוכה כו' הא אית בה ד' אסור. עיין מהרש"א ועדיין לא הונח לנו דהתם טעמא משום דכרמלית היא. ובדוחק י"ל דכמו דהגמ' מדמה אם אין בכותל ד' לשם להתירא כדקאמר התם ואזדא ר"י לטעמיה כו' אף אנו נדמה לשם לאיסורא ברחב ד':

גמרא האוכל כמדה זו כו'. נ״ב בודאי בבינוני ולפי דורם שערו:

שם יתר ע"כ רעבתן. נ"ב ל״ק מר"ה דאכל תליסר ריפתי בני תלתא תלתא בקבא [ברכות מ"ב א'] וכן ר"י בפירות גינוסר [לעיל ל׳ ובברכות מ"ד] ואביי במשלוח מנות פ"ק דמגילה [ז:] דה"א התם רווחא לבסימא שכיח ואיתא נמי הכי לעיל (פ״ב ב'):

כדי עיסותיכם. שאתם לשים במדבר עומר לגולגולת איפה ג' סאין במנחות יליף לה בפרק התודה (דף עז.) דכתיב (יחזקאל מה) האיפה והבת תוכן אחד (להם) [יהיה] וכתיב (שם) מעשר הבת מן הכור וכור שלשים סאין מעשר דידיה כמה הוי ג' סאין והעומר עשירית של ג' סאין שהן י''ח קבין שהן ע''ב לוגין עשירית דע' לוגין ז' לוגין עשירית של ב' לוגין חומש הלוג והוא ביצה וחומשא והיינו דקאמר ז' רבעים ועוד. רבעים רבעי הקב דהיינו ז' לוגין ועוד ביצה וחומשא: שהן ו' ירושלמית. שהרי ו' מדבריות נעשו ה' ירושלמיות נשאר לנו לוג מדברי וחומשו דביצה וחומשא הוי חומש הלוג ביצה חומש לחמש ביצים והחומש ביצה הוא תוספת לביצה הששית הרי לוג וחומשו והן נעשין לוג ירושלמי שהרי ו' חומשין אלו נעשו ה': הרי זה בריא. שאוכל כל צרכו: ומבורך. שאינו אוכל יותר מדאי וכתיב (משלי יג) ובטן רשעים תחסר: מתני' ה''ג במתני' אנשי חצר ואנשי מרפסת כו' ולא עירבו אלו עם אלו אבל עירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן מרפסת ארוכה היא והרבה פתחי עליות פתוחין לה וכולן יוצאין בסולם א' לחצר וממנה לרה''ר ואעפ''כ אין אוסרין הואיל וגבוה מרפסת י' שלא הלכו בסולם אלא להקל ואמרינן תורת מחיצה עליו ואינן אוסרין כדאמרינן בכיצד מעברין (לעיל דף נט:) סולם תורת פתח עליו ותורת מחיצה עליו והכל להקל ומ''מ שני רשויות הן ואין מוציאין מזו לזו: כל שגבוה י'. אם יש בחצר תל או עמוד גבוה י' סמוך למרפסת רשות מרפסת שולטת בו ומשתמשין הן בו אבל לא בני חצר: בסמוכה. שהחוליא סמוכה למרפסת. חוליית הבור קרקע שנטלו בחפירת הבור והקיפו בו פי הבור סביב: גמ' לזה בפתח ולזה בפתח. ב' חצירות שלא עירבו יש רשות אחת סמוכה להן ונוחה לשתיהן להשתמש בה כפתח זה שהוא נוח ליכנס: היינו חלון שבין שתי חצירות. כלומר הא לא מיבעיא לן מאי דיניה אם אסור לשתיהן או מותר דהיינו חלון שבין ב' חצירות דתנן ביה רצו אחד מערבין רצו שנים מערבין ואם לא עירבו ביחד שניהם אסורים להשתמש בה אם רשות של ארבעה היא דאין רשות פחות מד' ומנלן דאסורים בה דהא גבי כותל שבין שתי חצירות תנן (לעיל דף עו:) היו בראשו פירות אלו עולין מכאן ואוכלין וכן אלו ובלבד שלא יורידו למטה אלמא כל היכא דשוי לתרוייהו אסרי אהדדי וגם ברשות נמוכה מי' אמרינן מקום שאין בו ד' על ד' מותר לבני רה''י ולבני רה''ר לכתף עליו דמקום פטור הוא הא אית ביה ד' אסור לתרוייהו כל זריקה למעלה מי' טפחים וכל שלשול עמוק מי' טפחים וכל תשמיש נוח דקרינן ליה פתח לא גבוה קרקעיתו י' טפחים ולא נמוך עשרה טפחים: לזה בזריקה ולזה בזריקה. כל רשות שהיא בין שתי רשויות וקשה תשמישה לשתיהן לזה גבוה י' ולזה גבוה עשרה ואינן יכולים להשתמש אלא בזריקה הא לא מיבעיא לי דהיינו כותל שבין ב' חצירות ואיסורן מפורש במשנה דקתני ובלבד שלא יורידו למטה אלמא אסורים עם שניהן: היינו חריץ. דהוי נמי אסור לתרוייהו דהא הפסק רשות חשיב וכיון דתשמישו שוה לשניהם אסורין בו דאמר רב (לעול דף עז.) חריץ שבין ב' חצירות עמוק מזו י' ולזה שוה לארץ נותנין אותו לזה ששוה לארץ דהוה לזה תשמיש בנחת ולזה בקשה כו' שמעינן מינה דאי לשניהן בנחת או לשניהן בקשה שניהן אסורין בו: לזה בפתח ולזה בזריקה. כגון שחצר זו נמוכה וחצר זו גבוהה ותל ביניהם גבוה מזו י' ולזו שוה לארץ: היינו דרבה בר רב הונא. בפרק חלון (שם) דאמר כותל שבין ב' חצירות גבוה י' וצדו אחד שוה לארץ נותנין אותו לזה ששוה לארץ: לזה בפתח ולזה בשלשול. כגון חצר גבוהה מן התל י' דאינה משתמשת עליו בחול אלא בשלשול וחברתה שוה לה: היינו דרב שיזבי. בפרק חלון (שם): לזה בשלשול ולזה בזריקה. כגון חצר זו גבוהה מזה התל י' וזו נמוכה ממנו י': מאי. לשניהם בקשה הוא והרי הן שוין בו ואוסרין זה על זה דהא כל שלשול אמרינן דקשה הוא או דילמא לגבי זריקה הוה שלשול תשמישו בנחת הוא ומותר וזה שבזריקה אסור אם לא עירבו אלו עם אלו אלא אלו לעצמן ואלו לעצמן:

שבעת רבעים קמח ועוד חייבין בחלה. פי' ז' לוגין ועוד דהיינו ביצה וחומש ביצה כדפי' בקונטרס והם שש ירושלמיות וה' ציפוריות ובסוף כלל גדול (שבין דף עו:) היה כתוב בספרים והתנן ה' רבעים קמח ועוד חייבים בחלה ל''ג רש''י ועוד התם משמע דבשל ציפורי איירי והתם ליכא ועוד אלא ה' בצמצום ור''ת מפרש דאתיא כרבי יוסי וגרסינן ליה שפיר דתנן במס' עדיות (פ''א משנה ב) ומייתי לה בפ''ק דשבת (דף טו.) שמאי אומר מקב לחלה כו' וחכ''א חמש רבעים קמח חייבין בחלה ור' יוסי אומר חמש פטורים חמש ועוד חייבים ומפרש ר''ת דסבר רבי יוסי דראשית עריסותיכם היינו דלאחר הפרשת ראשית דהוא חלה ישאר שיעור עריסותיכם דהיינו עיסת מדברית וההוא ועוד היינו כדי חלה ומהר''י מפרש דר' יוסי לטעמיה דשמעתין דקאמר חצי פרס ב' ביצים שוחקות ושיער רבי ב' ביצים ועוד א' מכ' בביצה א''כ מז' רבעים קמח ועוד שהם מ''ג ביצים וחומש ביצה כמנין חלה יעלה ועודות ב' ביצים ושלשה ועודות הרי לרבי יוסי מ''ה ביצים וחומש ביצה וג' ועודות אע''פ שהסאין והקבין ניתוספו מנין הביצים כדקאי קאי כדמוכח בשמעתין ולכאורה נראה דאין הלכה כרבי יוסי כדאמרינן במי שהוציאוהו (לעיל דף מו:) דהלכה כר' יוסי מחבירו ולא מחביריו ואמרינן נמי אמר ליה ר' אלעזר לרב אסי מה אמור רבנן בבי מדרשא א''ל הכי אמר ר' יוחנן הלכה כר' יוסי וקאמר הש''ס מכלל דיחידאה פליג עליה משמע דאי רבים פליני עליה אין הלכה כר' יוסי אבל לפום ריהטא דגרסינן בפ' כלל גדול (שכת דף עו:) ובפרק אלו עוברין (פסחים דף מח:) דנקסו הש''ס חמש רבעים ועוד חייבין בחלה משמע דהלכה כר' יוסי: קא סלקא דעתיך מאי מרפסת בני עלייה. מפרש ר''י סתם פתח עלייה גבוה עשרה מן מרפסת והמרפסת גבוה מן החצר י' ודרך סולמות יורדין מעלייה למו. פסת וממרפסת לחצר ודרך חצר יוצאים לרשות הרבים והמרפסת היא של בני עלייה ואין בני החצר אוסרים אותה לבני עליות לפי שהמרפסת היא שלהם והא דקאמר בסמוך בשתי גזוזטראות כשבאין בני תחתונה דרך עליונה למלאות שאוסרת התחתונה על העליונה היינו כדמפרש בפירקין משום שעשו מחיצה בשותפות וכשלא עירבו בני עליות יחד אוסרים המרפסת זה על זה משום לזה בשלשול ולזה בשלשול אבל מחמת הסולמות שיורדין בהם מן העליות לא היו אוסרין זה על זה דסולם תורת מחיצה עליו והשתא פריך לרב שפיר כיון דפתחי עליות וחלונותיהם גבוהים מן החצר כ' או יותר אמאי נותנין תל ועמוד שבחצר הגבוהים י' והם כנגד החלונות דגבוהים לבני עליות בשלשול י' יאסרו לרב בני חצר על בני עליות ע''י זריקה כיין דתל ועמוד הוי של שניהם ולא דמי למרפסת שהיא לבני עליות לברה ואע''פ שתל ועמוד הוא שוה למרפסת ויכול להשתמש מן המרפסת בתל ועמוד בפתח מ''מ לא מיקרי לבני עליות בפתח אלא בשלשול כי במרפסת אין בה דיורין ואינה יכולה לאסור את התל לחצר אלא ע''י עליות ואע''פ שיורדין בה מן העליות ומשתמשין בה אינה אוסרת כיון דסולם תורת מחיצה עליו והא דאמרינן בשמעתין דכשבאין בני התחתונה למלאות לא חשיב לבני התחתונה כזריקה לאו משום דסולם חשיב עליו כפתח לאסור אלא דע''י סולם חשיב לבני התחתונה תשמישן בנחת כמו בשלשול אבל כפתח לא חשיב ולא עדיף טפי משלשול לאסור ומשני לאותן הדרים במרפסת פירוש שפתח. עליות תוך עשרה למרפסת דתו ליכא בסולם תורת מחיצה:

דף פג - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד