עירובין פו ע"א

דף פו - א

פנו מקום חשוב יותר בין גדולים, כראוי לעשיר שהוא בן מאתים מנה.

אמר לפניו רבי ישמעאל ברבי יוסי: רבי! וכי דעתך שבן בונייס עשיר פחות מאדם זה, שנתת לו מקום פחות משלו?!

והרי בונייס, אביו של זה [בן בונייס], יש לו אלף ספינות בים. וכנגדן, אלף עיירות ביבשה, ומגיע לו מקום מכובד!

אמר לו רבי לרבי ישמעאל ברבי יוסי: וכי מה אעשה, שלפי מלבושיו היה נראה לי עשיר פחות? ולכן, לכשתגיע אצל בונייס אביו, אמור לו: אל תשגרהו בכלים [בגדים] הללו לפני.

רבי מכבד עשירים, וכדאמרן.

וכן רבי עקיבא - שהיו הוא ורבי בני מזל אחד, עיון יעקב - מכבד עשירים!

ומפני מה היו מכבדים אותם?

כדדרש רבא בר מרי על הכתוב "ישב עולם לפני אלהים - חסד ואמת מן [בפתח] ינצ רוהו".

אימתי ישב עולם לפני אלהים?

בזמן שיש בו עשירים שגומלין חסד ואמת ומזמנין מן [מזונות] לעניים, והם ינצרוהו ישמרו את העולם. ^[26] והדרינן למתניתין, ומפרשינן מהי "תפיסת יד" של בעל הבית, שאז אינו אוסר אדם אחר הדר בבית על בני החצר:

רבה בר בר חנה אמר: אפילו יש לו לבעל הבית רק כגון יתד של מחרישה [ר"ח], אין הדר בבית אוסר על בני החצר.

אמר רב נחמן: תנא דבי שמואל: אם יש לבעל הבית באותו בית דבר הניטל בשבת [שמותר לטלטלו בשבת], הרי הדר שם אוסר, דאינו חשוב "תפיסת יד" של בעל הבית, כיון שאם רוצה הדר הרי הוא מוציאו לחוץ.

ורק אם יש לבעל הבית שם, דבר שאינו ניטל בשבת, אז הוא דאינו אוסר.

תניא נמי הכי: יש לו לבעל הבית טבל שהוא מוקצה, או שיש לו עששיות, שהן חתיכות גדולות של ברזל, שאינן ניטלות בשבת כיון שמוקצין הן [מאירי, וראה רש"י], וכל דבר שאינו ניטל בשבת - אינו אוסר.

מתניתין:

המניח את ביתו שיש לו בחצר עם שאר דיורין, והלך לשבות בעיר אחרת, אחד נכרי

- שאף הוא אוסר על בני החצר עד שישכירו ממנו את רשותו, כמבואר לעיל בריש פרק הדר - ואחד ישראל - הרי זה אוסר, דברי רבי מאיר.

מפני שסובר רבי מאיר שדירה בלא בעלים שמה דירה. ^[27]

רבי יהודה אומר: אינו אוסר, היות שדירה בלא בעלים לא שמה דירה.

רבי יוסי אומר: נכרי אוסר, שאף שדירה בלא בעלים לאו שמה דירה, חיישינן שמא יבוא בשבת.

אבל ישראל אינו אוסר, כיון שאין דרך ישראל לבוא בשבת.

רבי שמעון אומר:

א. ישראל שהלך לשבות במקום אחר והסיח דעתו בהדיא, וכגון ששאלוהו, ואמר שאין דעתו לחזור בשבת זו לביתו - אינו אוסר.

ב. לא הסיח דעתו, כגון ששמעו ממנו שדעתו לחזור בשבת, הרי זה אוסר בכל גווני, דחשבינן ליה כאילו הוא בביתו.

ג. לא גילה דעתו בהדיא, אפילו הניח ביתו והלך לשבות אצל בתו באותה העיר - אינו אוסר. שאפילו בסתמא אנו אומרים שכבר הסיע מלבו מלשוב לביתו, ואינו אוסר [נתבאר על פי ביאור הלכה].

גמרא:

אמר רב: הלכה כרבי שמעון.

והא דאמרינן, שאפילו בסתמא הרי זה מסיח דעתו - דוקא שהלך לשבות אצל בתו. אבל הלך לשבות אצל בנו, לא. מפני שאין אדם מסיח דעתו מביתו לדור אצל כלתו אשת בנו, שמא תתקוטט עמו, ויצא מביתם.

והיינו דאמרי אינשי: גם אם נבח בך כלבא [נבח עליך "כלב" זכר, כמו חתנך], עול! אל תירא ממנו, והכנס לביתם של חתנך ובתך.

אבל אם נבח בך גורייתא ["כלבה" נקבה, כגון כלתך] - פוק, צא מביתם וברח לך אל מקומך! [נתבאר על פי ביאור הלכה].

מתניתין:

[ענין "בור שבין שתי חצירות" מתבאר לפי שיטת רש"י, ועל פי הגאון יעקב].

שתי חצירות של שני אנשים, ומחיצה ביניהן לכל אורך החצר בלא פתח ביניהן, ואין יכולין לערב יחד [או אף אם יש פתח ביניהם ולא עירבו - שולחן ערוך].

ובור מים תחת המחיצה - חציו בחצר של זה וחציו בחצר של זה. [ראה ציור]

שורת הדין שיהיו בני חצר אחת ממלאים מחצי הבור שבחצירם, ובני חצר שניה ממלאים מחצי הבור שבחצירם.

אלא, שכשממלא האחד מחציו, מביא הוא לחצירו גם ממים שבחציו של חבירו, ונמצא מוציא מחצר חבירו לחצר שלו, ומשם לביתו.

ולפיכך אמרו חכמים שיש לתקן הבור על ידי עשית מחיצה בין שני חלקי הבור, ודי בזה, אף שעדיין מים מחצירו של זה באים לחצירו של זה. ^[28]

ולפיכך: בור שבין שתי חצירות ומחיצה מהלכת ותלויה על פי הבור - אין ממלאין ממנו בשבת לפי שמימי חצר זו מביא לזו. אלא אם כן עשו לו לבור מחיצה מיוחדת גבוהה עשרה טפחים.

בין שהיתה מחיצה זו מלמטה [פליגי בה רב הונא ורב יהודה בגמרא, מאי "מלמטה"], בין מתוך אוגנו [שפתיו - ריטב"א] של בור.

כלומר: אם רצה עושה המחיצה למעלה בבור "אף על פי שאינה נוגעת במים. קל הוא שהקילו חכמים במים [לסמוך על מחיצה תלויה] דאמר ביה גוד אחית [משוך והורד] למחיצה, ובלבד שתהא [שקועה כולה] בתוך אוגן הבור, שתיראה כהפסקה" ^[29]

רבן שמעון בן גמליאל אומר:

בית שמאי אומרים: נותן את המחיצה מלמטה, ופליגי בה אמוראי בפירושה [וכמו שיתבאר בגמרא בסמוך].

ובית הלל אומרים: נותן את המחיצה אפילו מלמעלה, ופליגי בה אמוראי בפירושה, [וכפי שיתבאר בגמרא בסמוך], וכל שכן דלמטה מהני.

אמר ופליג רבי יהודה אכולהו תנאי: אין צריך לעשות כלל מחיצה מיוחדת ועשויה בשביל המים כדי להתיר למלאות מן הבור, שהרי לא תהא מחיצה - זו שאומרים חכמים לעשות - גדולה [טובה יותר] מן הכותל שביניהם.

כלומר: די במחיצת החצירות שהולכת על פי הבור, כדי להתיר למלאות. כיון שסובר רבי יהודה, שהקלו במים במחיצה תלויה, אף באופן זה. ^[30]

גמרא:

אמר רב הונא לפרושי פלוגתא דבית שמאי ובית הלל [וממילא שמעת מינה נמי, מאי "מלמטה" דתנא קמא, גאון יעקב]:

למטה דקאמרי בית שמאי - היינו למטה ממש.

כלומר: שתהא המחיצה יורדת ומגעת עד סמוך למים שבבור, ומיהו אין צריכין ראשי קנים של מחיצה "ליגע" במים [רש"י. ומיהו למסקנא לא קאי הך פירושא, וכדלקמן בשם הגאון יעקב].

למעלה דקאמרי בית הלל: היינו למעלה ממש.

כלומר: אם ירצה, יכול ליתנו בתוך הבור סמוך לשפת הבור למעלה, ואפילו רחוק מן המים.

וזה וזה בבור, שאפילו לבית הלל דקאמרי "למעלה", צריך שתהא כל מחיצה עשרה שקועה בתוך הבור. [ונמצא: דבית הלל, היינו תנא קמא].

ורב יהודה אמר:

למטה: היינו למטה מן המים.

כלומר: שתהא המחיצה תחובה בקרקעית הבור.

למעלה: היינו למעלה מן המים.

כלומר: אפילו שהיא למעלה מן המים ואינה נוגעת במים נמי מהני, אם אך סמוכה היא לשפת המים שבבור [ונמצא "למעלה" דרב יהודה, היינו "למטה" דרב הונא].

אבל למעלה ממש סמוך לשפת הבור - וכדקאמר רב הונא - לא. ^[31]

אמר ותמה ליה רבה בר רב חנן לאביי: הא דאמר רב יהודה, "למטה" למטה מן המים, אבל "למטה ממש" [שסמוכה למים בלבד] לא, מאי טעמיה?!

דמאי שנא "למטה ממש" דלא, כיון דעריבי מיא שבאים המים מכאן לכאן "תחת" המחיצה.

למטה מן המים נמי לא ליהני, דהא עריבי מיא "מעל" המחיצה שאינה גבוהה אלא עשרה טפחים, ופעמים שגובה המים יותר מעשרה טפחים?!

אמר ליה אביי: וכי לא שמיע לך הא דאמר רב יהודה אמר רב, ומטו בה משום רבי חייא - לפרש "למטה" דאיתא במתניתין - צריך שיראו ראשן של קנים העליונים למעלה מן המים טפח, כדי שלא ידלה בהדיא מרשות חבירו [תוספות בשם רש"י], ואף דהשתא נמי עריבי מיא, ואפילו מחיצה של ברזל לא תועיל לזה. עבדינן מאי דאפשר, שיהא נראה כאילו נחלקו המים ואין אחד מהם דולה משל חבירו, ריטב"א וגאון יעקב. ^[32]

ותו מתמה ליה רבה בר רב חנן לאביי: הא דאמר רב יהודה ד"למעלה" היינו למעלה מן המים וסמוך להם. אבל "למעלה ממש" סמוך לשפת הבור, לא.

מאי טעמיה?!

מאי שנא "למעלה ממש" שהוא רחוק מן המים, דלא מהני, כיון שאין מחיצת הפסק ניכרת במים ועריבי מיא להדיא.

אם כן, למעלה מן המים נמי לא ליהני, דהא עדיין עריבי מיא, ומאי הפסק איכא, הרי אין נוגעת המחיצה במים?! ^[33]

אמר ליה אביי: וכי לא שמיע לך הא דתני רבי יעקב קרחינאה: צריך שישקע ראשי קנים התחתונים במים טפח, כדי שלא ידלה בהדיא מרשות חבירו [תוספות בשם רש"י]?! ^[34] ומקשינן: ואלא הא דאמר רב יהודה: דרך חורבות כשהן נופלות שנשארים בהן קורות מלמעלה תחובות מחומה לחומה. ואם נותרה קורה כזו רחבה ארבעה טפחים, מתרת בחורבה לטלטל תחת הקורה. [ראה ציור]

ואף שאין שם מחיצות, ושורת הדין שתהא כרמלית, אנו אומרים "פי תקרה יורד וסותם" על שני חודיה שמשתי צדי הקורה, ונמצא המקום שתחת הקורה מוקף מחיצות.

אבל אינה רחבה ארבעה טפחים, לא.

לפי שמחיצה העשויה לפחות מחלל ארבעה טפחים אינה מחיצה. ^[35]

ורב נחמן אמר משמיה דרבה בר אבוה:

היכי דמי תפיסת יד א"ר חנינא כגון חצרות של בושם שהיה עשיר גדול ויש בכל הבתים שבחצירו כלים וסחורות ואין שם בית שלא היה לו חפץ בתוכו שהיו לו נכסים הרבה. ר' עקיבא וגם רבי היו מכבדים עשירים והיו דורשין האי קרא ישב עולם. כלומר מי שנתן לו העוה"ז ישב לפני אלהים בזמן שגומל חסדים כדכתיב חסד ואמת מן ינצרוהו:

רבה בר רב הונא אמר אפי' יתד של מחרישה אם יש לו לבעל חצר באותו הבית הרי זה תפיסת יד.

דבי שמואל תנא דבר הניטל בשבת אוסר ושאינו ניטל בשבת אינו אוסר. פי' אם יש לבעל החצר בבית ההוא דבר הניטל בשבת יתכן שיזדמן לבעה"ב ליטול החצר לבטלו בשבת ויטלנו לבעל החצר שם תפיסת יד. לפיכך הדר שם אוסר עליו עד שיערב אבל [אם] הוא דבר שאינו ניטל בשבת הואיל ואינו ניטל בשבת אין רשות לבעל החצר לאותו בית לפיכך הדר שם אינו אוסר עליו:
מתני' ר' שמעון אומר המניח את ביתו והלך לשבות אצל בתו אפילו באותה העיר אינו אוסר על בני חצר.

אמר רב הלכה כר' שמעון ודווקא בתו דאמרינן בתו לא שבקא ליה למיפק לביתיה היום אבל אם הלך לשבות אצל בנו אוסר שיתכן לו שיבא היום בחצרו וכל היכא דחיישינן דלמא אתי בשבת אסור:

מתני' בור שבין ב' חצרות אין ממלאין ממנה בשבת אא"כ עשו לה מחיצה גבוה י"ט כו'.

אמר רב הונא למטה דקתני במתני' למטה בבור קרוב למים למעלה למעלה ממש והוא על שפת הבור מתוכו ורב יהודה אמר למטה מן המים כלומר יהיו הקנים משוקעין במים למטה מן המים [ט'] טפחים ונראין הקנים למעלה מן המים טפח. למעלה מן המים וצ"ל מחיצת הקנים שהיא י' טפחים נשקעת בתוך המים טפח.

גמרא: אמר רב הלכה כר' שמעון ודוקא בתו אבל בנו לא. כלומר: דאינו מסיעה מלבו. יש מי שאומר שאם נמלך וחזר לביתו באמצע שבת שאוסר, והביא ראיה מגוי דכי ליתיה לא אסר וכי איתיה בשבת אוסר. ועוד ממבטל רשות דקיימא לן שאם הוציא במזיד שאוסר. והראב"ד ז"ל אומר שאינו אוסר, ואינו דומה לגוי דהתם משום דליתיה הוא דלא אסר ולא משום שהסיעה מלבו, והלכך כי איתיה ואפילו אתי באמצע שבת אוסר. וכן נמי מבטל כיון שחזר והוציא במזיד הרי נתגלה שלא הסיע דירתו מלבו, והלכך הוציא במזיד קודם שהחזיקו בני החצר בחצר מאי דיהיב שקיל. וכן ודאי נראין הדברים.
ולענין גוי, נראה דאפילו ר' יוסי לא אסר אלא היכא דאיתיה אי נמי דאתי ביומיה. דהא לכ"ע משמע דדירת גוי אינה אלא כדיר של בהמה, וכי איתיה לא אסר מדינא אלא משום גזירה, כי ליתיה לא אסר אלא אי אתי ביומיה וכדאמרינן לעיל בריש פרק הדר (עירובין סב, ב) לר' מאיר והוא הדין לר' יוסי. ואיכא למימר דקיימא לן כר' יהודה דאמר דאפילו בגוי לא אסר ואפילו מצי למיתיה ביומיה וכדאמר שמואל (פא, ב) כל מקום ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו ור' יהושע בן לוי דאמר (מו, א) הלכה כדברי המיקל בעירוב. ואע"ג דקיימא לן דאמר ר' יוחנן ר' Hוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי, ה"ל ר' יוחנן יחיד לגבי ר' יהושע בן לוי לית הלכתא כר' יוחנן כדעת רבותנו הצרפתים ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל (הל' ערובין פ"ד, הי"ג) פסק הלכה כר' Hוסי, וזה כדעת הגאונים ז"ל שפוסקים הלכה כר' יוחנן ואפילו לגבי ר' יהושע בן לוי ואפילו קאי שמואל כר' Hהושע בן לוי הלכה כר' יוחנן. וכלליה דר' יוחנן אפילו בעירובין איתיה כדמוכח בהדיא בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מז, א). ומיהו תמיה לי דהא רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, ואפילו הכי קיימא לן כר' שמעון משום דפסק רב הלכה כוותיה, ולא מסתר כלליה דר' יוחנן בהכי דהיכא דאתמר אתמר והיכא דלא אתמר לא אתמר וכדאמרינן בפרק מי שהוציאוהו. והכא נמי דפסקי ר' יהושע בן לוי ושמואל בהדיא הלכה כר' יהודה מאי שנא. ופסק הראשון נראה לי עיקר.

גמרא: אמר רב הונא למטה למטה ממש. כלומר: סמוך למים ואע"פ שאין המחיצה משוקעת במים כלל.

למעלה למעלה ממש. כלומר: תוך אוגנו ואע"פ שאין המחיצה נוגעת במים אלא הרי היא רחוקה מן המים הרבה, ובלבד שתהא בתוך חללו של בור. לאפוקי מדר' יהודה דאמר אפילו כותל שביניהם. ורשב"ג לא נחלק עם ת"ק, אלא הכי קאמר: דבר זה מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא, שבית שמאי אומרים למטה ובית הלל אומרים למעלה, וקסבר רב הונא דקל הקלו חכמים במים דכל שיש היכר מחיצה בין מלמעלה בין מלמטה התירו, ואפילו אזיל דלי וממלא משל חבירו.

ורב יהודה אמר למטה למטה מן המים. כלומר: שתהא כולה משוקעת בתוך המים וטפח ממנה נראה למעלה מן המים. ולמעלה למעלה מן המים ושתהא משוקעת טפח בתוך המים וכדאסקינן בסמוך אמר רב יהודה אמר רב ומטו בה משמיה דר' חייא צריך שיראו ראשי הקנים למעלה מן המים טפח. ובנותנה למעלה נמי אמרינן תני יעקב קרחאה צריך שישקע ראשי הקנים במים טפח, דקסבר ר' יהודה דתרתי בעינן מחיצה ועוד שלא יהא דלי להדיא ודולה משל חבירו. אלא דבית שמאי בעו היכר המחיצה שתהא תלויה למטה מהמים וטפח ממנה להיכר העומדים מלמעלה, שיהיה בולט ונראה למעלה מן המים. אבל אינו צריך שישקענה עד קרקעית הבור וכדי שלא יתערבו המים מתחת המחיצה. שאילו כן לא היתה שום מחיצה מצלת בכך ואפילו מחיצה של ברזל, כדאמרינן (בפרק קמא) [בפ"ד (מח, א)] גבי חרם שבין שני תחומי שבת, וכל שכן מחיצת הקנים. ועוד שאם כן היכי פסיק ותני דמחיצה עשרה טפחים שהרי אילו היה בור מלא מים ועמוק צריך מחיצה כעומק המים ועוד טפח יתירה, אלא כדאמרן. ובית הלל סגי להו בטפח אחד משוקע בתוך המים כדי למנוע הדלי שלא ידלה להדיא משל חבירו. דלעירובי מיא כי האי שלא ידלה משל חבירו ממש להדיא חיישינן, וכדאמרינן בירושלמי (ה"ו) ר' יעקב בר אידי בשם ר' יהושע בן לוי והוא שתהא מחיצה משוקעת במים כמלואו של דלי. ובטפח סגי ליה.
וכתבו רבותינו הצרפתים ז"ל דהא דאמר רב יהודה אמר רב צריך שיראו ראשי הקנים למעלה מן המים טפח, היינו שתהא מחיצת עשרה למטה ועוד טפח למעלה. וליעקב קרחאה צריך שתהא מחיצת עשרה למעלה ועוד טפח משוקע בתוך המים. ואינו מחוור בעיני דהא מתניתין מחיצה עשרה קתני ולא מחיצה אחד עשר. והרב אלפאסי ושאר כל המפרשים ז"ל פירשו: תשעה בתוך המים ואחד למעלה, וכן תשעה למעלה ואחד למטה. וכן נראה ונכון.

ואלא הא דאמר רב יהודה קורה ארבעה מתיר בחורבה. פירש רש"י ז"ל: קורה רחבה ארבעה והיא מוטלת על רחבה מותר לטלטל תחתיה, דאמרינן שני חודיה יורדין וסותמין. ולהכי נקט ארבעה דכי אמרת חודיו יורדין וסותמין יהא בין חלל המחיצה ארבעה דמחיצה העשויה לפחות מחלל ארבעה אינה מחיצה. והקשו עליו בתוספות דמתוך פירושו משמע שאילו לא היו כותלי החורבה נפולות אפילו קורה פחותה מארבעה מתרת, דהא השתא הויא מחיצה לארבעה וליתר מארבעה, וזה אי אפשר, שהרי פחותה מארבעה אינה מתרת בבור. ורש"י ז"ל כן פירש קורה ארבעה מתרת בבור שבין שתי חצרות ונותנה על רחבה באמצע הבור למעלה. ולדבריו למה לי קורה ארבעה כיון דאיכא מחיצות. ועוד מבוי דאין בתים וחצרות פתוחות לתוכו למה אינו ניתר בקורה, דפי קורה יורד וסותם. על כן פירשו הם ז"ל: דפי תקרה הוא דיורד וסותם אבל לא פי קורה, ובשיש בה ארבעה על ארבעה חשיבא נמי קורה תקרה, אבל פחות מכאן לא. ואפילו לאביי דאמר בחד מן לישני בפרק קמא (ה, א) דקורה משום מחיצה, לאו מחיצה דאורייתא קאמר, אלא הכי קאמר: כיון דקורה ארבעה הוא מחיצה דאורייתא דפי תקרה יורד וסותם, קורה טפח הואי מחיצה דרבנן, והכין מוכח לקמן בסוף כל גגות (עירובין צה, א) גבי ההיא דיתר על כן אמר ר' יהודה.
גם מה שפירש רש"י ז"ל דרב יהודה דאמר קורה ארבעה מתרת בחורבה סבר לה כר' ישמעאל בר' יוסי דאמר מחיצה תלויה מתרת ולית הלכתא כוותיה, אינו מחוור, דע"כ מאן דשרי בקורת חורבה לא מטעם מחיצה תלויה הוא דשרי אלא מטעם פי תקרה, דהא מחיצה ליכא אלא פי תקרה, ובפי תקרה ליכא מאן דפליג אלא שמואל ולא בכל [דוכתא] כדאיתא לקמן בפרק כל גגות (עירובין צד, ב). ועוד דבהדיא אמרינן בפרק כל גגות (שם) דרב קאי כרב יהודה באכסדרה בבקעה, ורב לית ליה דר' ישמעאל בר' יוסי כדקאמר בסמוך אין מחיצה תלויה מתרת אלא במים בלבד.

ורב נחמן אמר רבה בר אבוה קורה ארבעה מתרת במים הא קא אזיל דלי להך גיסא ומייתי. תמיהה לי מאי קא מקשה מרב נחמן לרב יהודה, דילמא רב יהודה דוקא בחורבה קאמר משום דפי תקרה יורד וסותם, אבל במים דאזיל ודלי להדיא מאידך גיסא לא. וראיתי להראב"ד ז"ל שפירש דרב נחמן לית ליה דרב יהודה אבל רב יהודה אית ליה דרב נחמן. ולא ידעתי מאין. ואולי מדרבה בר אבוה דקשיש מיניה קא מקשה ליה.

מתני׳ בור שבין כו׳. ה״ג בין מלמט׳ בין מתוך הוגנו פיר׳ בין מתוך שפתיו של בור ולאפוקי מחיצה שהוא על שפת הבור דליכא היכרא ודלא כר׳ יהודה דאמר לא תהא מחיצה גדולה מן הכותל שביניה׳ אמר רשב״ג אמר ר׳ יהודה ולית הלכתא כר׳ יהודה דבעירובין אמרו הלכ׳ כר׳ יהוד׳ ולא במחיצ׳ כדאי׳ בשלהי פרק חלון. אמר רב הונ׳ כו׳ פירש אדרשב״ג קאי דלמטה דקאמרי ב״ש למטה ממש בסוף הבור סמוך למים אלא דלא בעינן שתהא משוקעת במים כלל אבל אם אינ׳ סמוכה למים ממש לא מהניא לב״ש ולמעלה דקאמרי ב״ה למעל׳ ממש אפי׳ גבוה הרבה מן המים ובלבד שתהא תוך שפתו של בור ובין לב״ש ובין לב״ה לא חיישי למאי דמערבי מיא דבבור מחיצה בעלמא סגי לן ובהא פליגי דב״ש סברי דלא הוי היכרא אלא למטה. וב״ה סברי דאפי׳ למעלה איכא היכרא ולפום סברא דרב הונא לא פליגי רשב״א ות״ק אלא ה״ק דבר זה מחלוקת ב״ש וב״ה היא וב״ה בלחוד הוא דשרו מתוך הוגנו הלכה כמותם.

ורב יהודה אמר למטה למטה מן המים כו׳. פרש״י ז״ל למטה דב״ש למטה מן המים שתה׳ נתונ׳ בקרקעיתו של בור כי היכי דלא ערבי מיא דידיה וחבריה ולמעלה למעלה מן המים כלומר סמוך לשפת המים דומיא דלמט׳ דקאמר רב הונא ופרכינן לרב יהודה מ״ש למטה ממש כדקאמר רב הונא דלא דעריבי מיא מלתחת למעל׳ מן המים נמי אכתי עריבי מלעיל ופרקינן לא שמיע לך כו׳ כלומר דלמ״ד למטה מן המים דחייש לערובי מיא צריך שתהא המחיצה תחובה מקרקעית של בור ועל׳ למעלה מן המי׳ טפח ולאו למימרא דאכתי לא עריבי מיא כלל דהא ודאי אפי׳ מחיצ׳ של ברזל אינה מצלת בכך כדאמרינן במתני׳ לעיל גבי חרם שבין שני תחומי שבת אלא דמ״מ עבדי׳ מאי דאיפשר להדיא שיהא נראה כאלו נחלקו המי׳ ואין אחד מהם דולה משל חבירו היינו טעמייהו דב״ש אבל ב״ה סבר כי די לנו במחיצה עשרה למעלה ושתהא משוקעת במי׳ טפח וכדפריש יעקב קדונאה ולדברי רב יהודה רשב״ג ות״ק פליגי דאלו לרשב״ג לא שרי בדברי ב״ה ות״ק שרי בשתהא מחיצה למעלה ממש מתוך סוגנו זו שטת רש״י ז״ל והקשו עליו דהיכי אפשר דלרב יהודה אליבא דב״ש דבעי למטה מן המים צריך מחיצה מקרקעיתו של בור עד למעלה מן המים טפח דא״כ אין למחיצה זו שיעור ידוע אליבא דב״ש והכל לפי עומק המים פעמים הוא פחות מעשרה ופעמים תהא יותר מעשרה ואלו במתני׳ משמע דלכ״ע במחיצה עשרה סגי ולא נחלקו אלא במקום המחיצה וי״ל לפי שטה זו דרשב״ג לאו אשיעור מחיצה קאי אלא אמקום מחיצה קאי וה״ק רשב״ג אומר ב״ש אומר למטה מן המים צריך לעשות מחיצה כפי מה שתהא וב״ה אומר למעלה כנ״ל. ומקצת רבותי פירשו וכן בתוספות דאפי׳ לרב יהודה דאמר למטה למטה מן המים היינו שישקענה בתוך המים בתחלתם ופרכינן מ״ש למטה ממש דלא כדקאמר רב הונא למעלה מן המים נמי ערובי מיא כלו׳ מה שתחת המחיצה א״ל האמר רב ומטו ביה משמיה דר׳ חייא צריך שיראו ראשי קינים למעלה מן המים טפח ולהאי פירושא קשה מאי פרקי׳ אכתו דנהי דעולים קנים טפח למעלה מן המים אכתי עריבי מיא מתחת המחיצה והקושיא במקומה עומדת. וי״ל דאנן הכי פרכינן למטה מן המים נמי עריבי מיא אשתכח שלא הועלנו כלום לענין תערובת המים וחלוק מים אין כאן והיכר מחיצה אין כאן ופרקינן דהא אמר רב יהודה צריך שיראו ראשי קנים טפח והא סגי לן להיכרא ואהני לן חלוק מחיצה למטה מן המים שלא יהא כלה משל חבירו להביא שהרי אין הכלי יורד למטה מן המחיצה ואע״פ שכל המים מעורבין הם מ״מ האי איכא היכרא לחלוק מים כנ״ל ולהאי שטתא בין לב״ש ובין לב״ה חיישינן דלעביד היכר מחיצה ודנעביד חלוק מים קצת שיהא נראה כאלו היה כלו משל חבירו להדיא אלא לב״ה בעירוב ההיכר למעל׳ סגי להו בטפח לחלוק המים וב״ה אמרי איפכא דבעי׳ חלוק המים במחיצ׳ טובא וסגי לן למעלה מן המים בהיכר טפח וגם לשטה זו רשב״ג ות״ק מפלג פליגי ודע׳ מקצ׳ רבותי בעלי התוספות שאותו טפח שצריך לעלות למטה מן המים לב״ש והטפח שצריך לפקע בתוך המים לב״ה הוא מלבד המחיצה עשרה ולכ״ע צריך מחיצה גבוה אחד עשר ולפי דבריה׳ לא מנה התנ׳ הטפח למעלה או המשוקע ולא נהיר מדקתני מחיצה עשרה ולא קתני מחיצה אחד עשר אלא ש״מ שהטפח ההוא ממנין העשרה וכן פי׳ הרי״ף ז״ל ושאר כל המפרשים: ויש לדקדק למה הוזכר בדברי רב הונא למטה ממש כי יותר היה הגון זה הלשון בדברי רב יהודה שמשפיל המחיצה למטה הרבה ואלו הקדים למעלה למעלה ממש היינו אומרים דאיידי דקאמר למעלה ממש נקט למטה ממש אבל עכשיו שהקדים למטה מה נאמר. וי״ל דכיון דדברי רב הונא נאמרו קודם דברי רב יהודה תפס למטה ממש ולמעלה ממש שלא נאמר למעלה היינו על הוגנו מלמעלה דכיון שנעשית לשם כן עדיפא מן הכתל שבחצר וא״כ למטה היינו למטה מהוגנו ולהכי קאמר למטה למטה ממה מחללו של בור סמוך למים ולמעלה למעלה בחללו של בור ממש ואפי׳ הוא רחוק הרבה מן המים שלא תאמר עכשיו כי למעלה היינו למימרא שאינה מגעת במים ובלבד שתהא סמוכה לו כדברי ההולך למעלה קמ״ל למעלה ממש אפי׳ בתוך הוגנו ממש כנ״ל ואקשי׳ לרב יהודה דאפי׳ לב״ה דאמר למעלה צריך לשקע המחיצה בחוך המים טפח אלא הא דאמר רב יהודה קורה ד׳ מתרת בחורבה ורב נחמן וכו׳ וקושיין לרב יהוד׳ מדרב׳ בר אבוה דקשיש מיניה ולא חייש לערובי מיא כלל:

וקים לה דרבה בר אבוה להכי נקטה סתם לומר דבין לת״ק בין לב״ה אליבא דרשב״ג קורה זו מתרת במים דאי לא מאי קושיא נימא דאיהו דאמר כת״ק דרשב״ג אלא ודאי כדאמרן כנ״ל גרש״י ז״ל תותי קורה מיהא עריבי מיא אלא קל הוא שהקלו חכמים ופירש הוא ז״ל אלא ודאי ליתא לדרב יהודה דהכא פליג עליה ורב הונ׳ קי״ל דלא חייש לערובי מיא כלל וקל הוא שהקלו חכמים במים דסגי בהיכר מחיצה או במחיצה גבוה עשרה למעלה ממש או בקורה רחבה ד׳ שתהא נתונה על שפתו של בור לרחבה דאמרינן פי תקרה יורד וסותם וכדבעא מינה ר׳ טבלא מרב מחיצה תלייה מהו שתתיר בחרבה א״ל אין מחיצ׳ תלויה מתרת אלא במים קל הוא שהקלו חכמים במים ובמים מתרת אפי׳ היא תלויה לגמרי שאינה נוגעת במים דקל הוא שהקלו חכמים ולפי זה נדחית מילת׳ דדב יהודה וקיימא לן כרב יהודה וכתבו בתוספות כי על זה סומכין העולם שיש להם בתי כסאות על המים ושופכין שם ושופכין בשבת ואע״פ דאמרינן לקמן גבי גזוזטרא שעשו לה מחיצה לא שנו אלא למלאת אבל לשפוך אסור כלישנא בתר׳ קי״ל דמחיר אפי׳ לשפוך דבשל סופרים הלך אחר המיקל והשתא להאי שטתא מתני׳ דגזוזטרא דלא בעי׳ מחיצה נוגעת במים אתיא אליבא דהלכתא אפי׳ כרשב״ג ואליבא דב״ה נמי דאנו לדברי רב יהודה לא אתיא אליבא דרשב״ג ולא פרכי׳ ליה מיניה לעיל משו׳ דמוקי׳ לה כתנא קמא דרשב״ג והגאונים ז״ל כלם פסקו כרב יהודה דסוגייא דשמעתא כוותיה דהא רב ורבי חייא ייעקב קדונא כוותיה קיימי ואי משום הא דא״ל רב לרבי טבלא ההיא מוקים לה רב יהודה במשוקע חיך המים בטפח ובזה הקלו בה במים דאי לא תימא הכי קשיא דרב אדרב דהא רב אמר לעיל בחד לישנא צריך שיראו ראשי קנים ואזיל בשטתא דרב יהודה והכא ה״ג קל הוא שהקלו חכמים במים ול״ג אלא ולא סתרי׳ לדרב יהודה כלל וה״פ דאנן פרכי׳ מעיקר׳ מדרבה בר אבוה דלא חייש לערובי מיא ופרקי׳ דהתם נמי כיון דאיכ׳ קורה נמי רחבה ד׳ נתונה על הבור הא כדשקיל לאו מחבריה שקיל׳ שאין דלי הולך יותר מד׳ טפחים וחלק המיוחד לבדו הוא מחודו החיצון של קורה שעל פי הבור דחודו פי יורד וסותם ופרכי׳ דסוף סוף מיא דתותי קורה עריבי והם משותפים בין שניהם וכ״א מהם דולה משם ופרקי׳ קל הוא שהקלו חכמים במים דמסתיין שאינו דולה להדיא מן החלק המיוחד לחבירו ואע״פ שדול׳ ממה שתחת הקור׳ שנרא׳ כמשותף לא חיישינן להכי כיון דאיכא היכר קורה שרחבה ד׳ שנראה כאלו שני חודיה יורדין וסותמין דהא איכא היתר מחיצה שאינו דולה להדיא משל חבירו ולפי הפסק הזה אין לנו להתיר אותן בתי כסאות שהן למעלה מן המים שאין המחיצות נוגעת במים אלא א״כ הניח קורה שעל צדי הנקב שתהא רחבה טפח דנימא חודיה יורדין וסותמין ויהא הכלי דולה מתותי תקרה וכסברא דרבה בר אבוה ומיהו קשה לספק בה שתהא ההיא דגזוזטרא דלא כרשב״ג וסוגיין כולה ריהטא כרשב״ג דהא עליה שקלי וטרו בכלה סוגיין וראינו לרמב״ם ז״ל שפסק הלכה כההיא דגזוזטרא שאם היתה יורדת כנגד המים רואין אותה כאלו נוגעת ויורדה עד המים ובמחיצות בור פסק כרב יהוד׳ דצריך לשקע ראשי הקנים במים טפח ומורי הרשב״א נראה לתרץ כי שמא נאמר שלא הוצרך רב יהודה שקוע אלא בבור וכיוצא בזה שמן המחיצה ולהלן לאחד ומן המחיצה ולצד האחד לאחר וכדי שלא ידלה משל חבירו ממש להדיא אבל גזוזטר׳ שעל הים שאפי׳ חוץ לגזוזטרא יש לבעל הגזוזטר׳ שותפות בי כיון דאיכא היכר מחיצ׳ שרי ואפילו לרב יהודה דה״ל כלים ואפילו מה שחוץ לגזוזטרא כמים שתחת הקורה דערבי מיא ואפ״ה כיון דמחד לחד מינייהו ויד שניהם שוה בהם הקלו בהם חכמים והתירו והכא נמי רבותא היא ולפי זה אף לשטת הגאונים ז״ל יש להתיר אותם בתי כסאות שעל המים ואע״פי שאינם מגיעות מחיצות עד המים ובלבד שיהו להם מחיצות גבוהות עשרה למטה מהם כנגד המים בין למעלה סמוך להם כנגד המים ובין למטה ממש סמוך למים כדברי רב הונא ע״כ לשון רבי׳ נר״ו ועוד י״ל דגבי בור שהוא משותף ממש ואויר. שביניהם שולטות בו ונרא׳ כחצר של שותפין החמירו להצריך משוקעת במים ואפילו בזה הקלו בקורה רחבה ע״פ הבור שנראה כאלו חודיה סותמין ועביד היכרא אבל במים דרבים שהם ככרמלית ואינם נראין כמשותפין כ״כ ועבדי׳ גזוזטרא של ארבע מחיצות דעבדא היכרא רבא לא גריע האי היכרא לשם מקורה רחבה ד׳ טפחים שעל שפת הבור כנ״ל וכן דנתי לפני מורינו הרב המובהק הר״ז הלוי ז״ל.

והא דאמר רב יהודה קורה ד׳ מתרת בחורבה. פרש״י ז״ל דרך חורבות הנופלים נשארים בהם קורות עומדות על שיורי כתלים ויש ברחבה ד׳ טפחים והיא מוטל׳ על רחבה מותר לטלטל תחתיה דאמרינן שני חוריה יורדין וסותמין וסבר לה כרבי ישמעאל בר׳ יוסי דאמר מחיצה תלויה מתרת בכל מקום ולית הלכתא כוותי׳ ולהכי נקט רחבה ד׳ טפחים דכי אמרינן חודיה יורדין וסותמין יהא בין חלל המחיצות ד׳ טפחים שכל מחיצה העשויה לפחות מחלל ד׳ אינה מחיצה ע״כ והקשו עליו בתו׳ דאתיא הא כרבי ישמעאל בר׳ יוסי ליתה דע״כ מאן דשרי הכא לא שרי מטעם מחיצה תלויה אלא מטעם פי תקרה יורד וסותם דהא הכא ליכא מחיצה וענין פי תקרה יורד וסותם לחוד וענין מחיצה תלויה לחוד ותדע במחיצה תלויה ליכא מאן דשרי אלא רבי ישמעאל ברבי יוסי ואלו בפי תקרה ליכא מאן דפליג והרי רב דאמר הכא אין מחיצה תלויה אלא במים ואיהו ס״ל לקמן גבי אכסדרה בבקעה שפי תקרה יורד וסותם כדאיתא בפרק כל גגות. גם מה שכתב רבינו ז״ל דלהכי נקט רחב׳ ד׳ כדי שתהא מחיצ׳ לחלל ד׳ א״כ כל שנשאר ברחבה חלל ד׳ בכתלים תו לא בעינן קורה ד׳ וליתה שהרי בבור אין קורה פחותה מד׳ מתר׳ והתם הא איכא מחיצות וכי תימא שהתם כדי שיהא דלי מהלך תותי קורה. והא לפי שטת רש״י ז״ל שכתבנו למעלה אדחי ליה ההוא טעמא ואין קורה באה אלא לעשות מחיצות בלבד ועוד א״כ דבכל קורה אמרינן פי תקרה יורד וסותם תהא קורה מתרת בכל מבוי ואע״פ שארכו כרחבו ואע״פ שאין בתים וחצרות פחותות לתוכו ותהא מתרת ג״כ בחצר לכך פירש בתוספו׳ דהא דרב יהודה אתיא לדברי הכל ואפילו למאן דסבר שאין מחיצה תלויה מתרת ברחבה ולהכי בעינן רחבה ד׳ דקים להו דלא אמרינן פי תקרה יורד וסותם אלא בשרחבה ד׳ טפחים דהויא לה תקרה חשובה ופי תקרה אמרינן פי תקרה לא אמרינן ואפילו לאביי דאמ׳ בפ״ק בחד מן לישני דקורה (משום דקורה) משום מחיצה וחודו יורד וסותם לאו מדאורייתא קאמר אלא שהקלו בה חכמים שתהא סותמת בקורה טפח כשם שסותמות מדאורייתא קורה רחבה ד׳ והכין מוכח בפרק כל גגות גבי ההיא דיתר על כן אמר רבי יהודה. א״ר יוחנן רבי יהודה בשטת רבי יוסי אמרה פי׳ כשם שהקל רבי יוסי להתי׳ מחיצה תלויסה ברחבה דחמירא ואיכא בקיעת גדיים הקל הוא להתיר מחיצה תלויה בבור אפילו מכחל שעליו:

ראוי לחכמים ולבני המעלה ליתן לכל אחד מקום לכבודו כפי ענינו אם מצד חכמה אם מצד עושר אם מצד איזה מעלה שבו ובלבד לכונה טובה. וזהו שאמרו ר׳ מכבד עשירים הוה וכן ר׳ עקיבא מכבד עשירים הוה וסמכו הטעם כדדרש רב מארי מאי דכתי׳ ישב עולם לפני אלקים חסד ואמת מן ינצרוהו. אימתי ישב עולם בזמן שחסד ואמת מן ינצרוהו ר״ל בזמן שיש עשירים שגומלין חסדים ומזמינים מן ר״ל מזון לצריכים לו:

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר המניח את ביתו ר״ל מערב שבת והלך לשבות בעיר אחרת אחד נכרי ואחד ישראל אוסר דברי ר׳ מאיר ומפני שהוא סובר שדירה בלא בעלים שמה דירה ובלבד בשהוא במקום שאפשר לבא ביומו כמו שביארנו בפרק הדר [אבל] באי אפשר לבא ביומו מותר. וכן הדין בספקו שספק סופרי׳ להקל וכן ישראל לדעתו אוסר כל שהוא בתוך מהלך יומו הואיל ואפשר לו לבא אעפ״י שאי אפשר לו בכך אלא בעבירה ר׳ יהודה אומ׳ אינו אוסר שאינה קרויה דירה הואיל ואינו שם אעפ״י שהוא בתוך מהלך יומו בודאי ור׳ יוסי אומ׳ נכרי אוסר שאעפ״י שכל שאינו לשם אינה דירה שמא מכל מקום יחזור בשבת הואיל והוא תוך מהלך יום בודאי אבל ישראל אינו אוסר לפי שאין דרכו לבא בשבת הואיל והוא חוץ לתחום אעפ״י שהוא בתוך מהלך יומו ור׳ שמעון אומ׳ שאפי׳ הלך לשבות אצל בתו באותו העיר עצמה ואף בחצר הסמוכה לזו הואיל ומן הסתם הסיח דעתו מדירה בחצר זה בשבת זו אינו אוסר שמאחר שכך היה בדעתו אינו חוזר וכן הלכה הא נכרי מודה הוא בו שאוסר הואיל והוא בתוך מהלך יומו שאינו עומד במחשבתו וחוזר ויש חולקין לומר שכל שכן בנכרי וכן מצאתיה לגדולי הדור ואף ישראל באותה העיר מיהא פרשו בגמרא דוקא אצל בתו שאינו ירא מבעלה שהאשה עקר הבית אבל הלך לשבות אצל בנו אוסר כל זמן שהוא בתוך התחום שלא סלק דעתו מלשוב שאינו בטוח מתגרת כלתו ודרך משל אמרו נבח בך כלבא על כלבתא פוק וכן הלכה ודבר זה בסתם נאמר וכל שהלך בסתם אנו דנין בו כן אבל אם שמענוהו בפי׳ שהוא מסיע דירתו מכאן לשבת זו גדולי הדורות כתבו שאף אצל בנו אינו אוסר ויראה לי כן אף בכל שנודע לנו שלא הכין צרכי סעודת שבת כלל. ולמדת מכל מקום שמי שיש לו שנים או שלשה בתים בשנים או בשלשה חצרות ודר באחת מהן שאינו אוסר אלא באותה שהוא דר בה כמו שהתבאר ואם נמלך בשבת עצמו וחזר יש אומרי׳ שהוא אוסר משעה שחזר ומביאים ראיה מעכו״ם דכי ליתיה לא אסר וכי אתי בשבתא אסר כמו שהתבאר.

וכן מבטל רשות שכשהוציא במזיד נתגלה דעתו שחזר בו ואסר. ומכל מקום גדולי המפרשי׳ כתבו שאינו אוסר שהעכו״ם והמבטל שהוציא כליו סתמן לא הסיעו מלבן דירה זו אבל זה שמן הסתם הסיעה מלבו אין חזרתו חזרה לאסור שכשחזר מיהא דיורין הבאין בשבת הם שדירתם בטלה מעקרה ודירה זו פנים חדשות הם. ואף גדולי הדור מסכימים לומר כן. ודעת ראשון נראה לי יותר מפני שלשון משנתנו מוכיח כן שהתירו לדעת ר׳ יוסי בישראל מטעם שאין דרכו לבא אלמא שאם עבר ובא אסר. ואף באותה העיר אנו מפרשים שהישראל סמוכים אנו עליו שלא לחזור ממחשבתו הא כל שמחשבה מועלת וחזר אוסר וכן עיקר. ואין זה כדיורין הבאין בשבת שאמרו שבת שהותרה הותרה שהרי עקר הדירה כבר היא לשם. וכתבו גדולי המפרשים שאעפ״י שהמניח את ביתו לשבות אצל בתו אינו אוסר מכל מקום אסור להם להשתמש בביתו והרי הוא כמבטל חצרו ולא בטל את ביתו ואף כשיבא הוא לביתו אסור להכניס ולהוציא מן הבית לחצר ומן החצר לבית. וכן כתבו במי שהיה לו כמה בתים בכמה חצרות ודר באחד מהם שאינו אוסר באחרות כמו שכתבנו שמכל מקום אסורים הם להשתמש בביתו ולהוציא ממנה לחצר או מן החצר לתוכה. וכן מי שיש לו חורבא בחצר אעפ״י שאין החורבה אוסרת לבני חצר אחר שאין שם דירה מכל מקום בני חצר אסורים לטלטל מן החצר לחורבא או מן החורבא לחצר וכן כל כיוצא בזה והדברים נראין:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרכים שביארנו ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה החמישית והכונה להתחיל בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר. בור שבין שתי חצרות וכו׳ ויש גורסים באר שבין שתי חצרות. ולענין הדין ודאי שניהם שוים ובור זה או באר זה הוא בין שני תחומי החצרות ועובי הכותל מונח באמצעית הבור ונשאר חצי הבור לכאן בחצר זה וחצי הבור לכאן בחצר זה אין בני החצר שמכאן ומכאן ממלאין הימנו בשבת מפני שנמצא כל אחד ממלא מרשות חברו ומטלטל מחצר לחצר והרי לא עירבו אחד או שאין פתח ביניהן שיהו יכולין לערב אחד ומתוך כך נאסר מלואם אלא אם כן עשו לאמצע הבור מחיצה עשרה הא כל שעשו כן נתברר חלק כל אחד בין שנעשית המחיצה מלמעלה למים בין מלמטה מן המים בין מתוך אגנו ר״ל משפת הבור ולפנים אעפ״י שאינו מגעת למים. אמר רשב״ג בית שמאי אומרים מלמטה ובית הלל אומרים מלמעלה. ורשב״ג אינו חולק עם תנא קמא בכלום אלא שבא לומר שדבר זה מחלוקת בית שמאי ובית הלל שבית שמאי אומרים מלמטה. ר״ל דוקא מלמטה. ובית הלל אומרים מלמעלה. ר״ל אף מלמעלה. ומה שאמרו בין מתוך אגנו בית הלל היא שבית הלל כוללים במלמעלה מלמעלה למים ומתוך אגנו. ור׳ יהודה חולק עם שניהם שאפי׳ ליכנס המחיצה בתוך אגני הבור אין אנו צריכים הואיל ומחיצה תלויה מתרת במים ואעפ״י שהיא למעלה משפת הבור או אף למעלה מחוליתה. וכן אעפ״י שאינה עשויה לשם המים מתרת. ומעתה כותל החצר מפסקת ביניהם אעפ״י שהכותל שכנגד הבור גבוהה הרבה מחולית הבור ושלא נעשית לשם המים וכשרוחב הבור יתר עד שנשאר ממנו מן הכותל ואילך לחצר זה אל חצר זה ממלאין זה מכאן וזה מכאן:

זהו ענין המשנה ואין הלכה כר׳ יהודה אלא כתנא קמא שהוא לדעת בית הלל. ומכל מקום צריך אתה לידע לענין פסק מהו נקרא למטה ומהו נקרא למעלה. ונחלקו בה בגמרא רב הונא ורב יהודה שלדעת רב הונא למטה למטה ממש. ויש מפרשים בו למטה בקרקעית הבור ואעפ״י שהמים חופין אותו לגמרי עד שאינה נראית כלל והיתרה מטעם גוד אסיק מחיצתא עד שפת הבור ואין חוששין לערבוב המים כלל ולמעלה ממש סמוך למים ואין צריך שיהו ראשי הקנים נכנסים בתוך המים ולא שיהו נוגעים במים כלל שאין חוששין לעירוב המים כלל. ומכל מקום גדולי הרבנים מפרשים למטה ממש סמוך למים ושאין צורך להיות ראשי הקנים נכנסים בתוך המים. ולמעלה ממש על שפת הבור אעפ״י שאינה מגעת למים בריחוק הרבה וזה וזה בבור ר״ל משפת הבור ולפנים. ונראה לי כפי׳ ראשון מפני שמשנתנו מתפרשת בו יפה שהם שלשה דינין. למטה מן המים ר״ל בקרקעית הבור. ולמעלה מן המים בסמוך למים. ומתוך אגנו הוא משפת הבור ולפנים וכלן מותרות שאין חוששין לעירוב המים כלל. ומכל מקום לדברי גדולי הרבנים אפשר שאין גורסין במשנתנו בין מלמעלה אלא בין מלמטה בין מתוך אגנו ומתוך אגנו שבמשנתנו הוא הוא מלמעלה הנזכר בגמרא. ואף בקצת גמרות מדויקות מצאתיה כן ר״ל שלא הוזכרה במשנה בין מלמעלה כלל ולגירסתנו אתה צריך לפרשה כדרך שכתבנו תחלה ולדעת רב יהודה חוששין לעירוב המים ואין אומרים למעלה ממש אלא למטה למטה מן המים ר״ל בתוך המים משפת המים ולפנים. ושאלו לדבריו מאי שנא למטה ממש דלא משום דעריבי מיא למעלה מן המחיצה שהוא מקום דלייה והא למטה מן המים כן הואיל ומכל מקום מכוסית המחיצה ונשקעת בתוך המים אעפ״י שאינה מגעת לקרקעית הבור. ופרשה שיראו ראשי הקנים על המים טפח ולמעלה למעלה מן המים ר״ל סמוכה למים עד שיגעו הקנים במים. ושאלו שאף בנגיעת הקנים במים אין עירוב המים נפסק בכך והרי הוא כלמעלה ממש ר״ל כשאין הקנים נוגעין במים כלל. ופרשה בשהשקיע ראשי הקנים טפח בתוך המים שהוא מקום הראוי לדלייה ואעפ״י שאפשר שהוא דולה בכלי גדול שדלייתו למטה מן המחיצה כל שהמחיצה מפסקת בכדי הראוי לדלייה אפי׳ מועטת דנין אותה כמפסקת בכלה הא על שפתו מיהא אינו כלום. ולדעתו רשב״ג חולק עם תנא קמא במתוך אגנו לומר שלא הוזכר היתר אלא למטה לבית שמאי ובין למטה בין למעלה לבית הלל לגירסתנו שחלקנוה לשלש דינין והקשו לו אלא הא דאמר רב נחמן קורה ארבעת מתרת במים וכגון שהקורה מונחת באמצעית שפתי הבור בתוך אגנו של בור ואעפ״י שאין לחוש שילך הדלי לצד האחד שאין הדלי מהלך יותר מארבעה טפחים הרי מכל מקום מתערבים המים תחת הקורה. וגדולי הרבנים גורסין בתשובת הקושיא אלא קל הוא שהקלו במים על הדרך שאמרו במחיצה תלויה שאתה מתרת בחורבה ומתרת במים ואעפ״י שהם פירשו בה דרך אחרת אנו מפרשים לשיטה זו כלומר אלא זו של רב יהודה אינה אלא כרב הונא ומתרת בכל ענין ובלבד משפת הבור ולפנים ונמצאת מסקנת הסוגיא כרב הונא. אלא שיש מוסיפין בה שכל שהיא בתוך המים מיהא צריך שתהא טפח לא מחשש עירוב המים אלא שיהא לה היכר מחיצה וכל שכן גדולי המפרשים שמפרשים בתירוץ זה דרך אחרת לומר שלדעת רב יהודה הוא מתרצה כלומר שלא אמר רב יהודה צריך לשקע אלא לדעת רשב״ג שהוא סובר שחולק עם תנא קמא במתוך אגנו הא לתנא קמא ודאי אין צריך לשקע שמחיצה תלוי׳ מתרת ורב נחמן דאמר כתנא קמא הרי נמצאת אומר שאף רב יהודה מודה בה ואם כן הלכה כרב הונא וכמו שאמרו בכמה מקומות מחיצה תלויה מתרת במים. ואף הם מביאים ראיה מגזוזטרא שעל המים שהתרנוה במחיצה עשרה בין מלמעלה בין מלמטה ופי׳ מלמעלה תחת הגזוזטרא ותלויה כנגד המים אעפ״י שאינה מגעת למים ברחוק כמה וכן בבור אעפ״י שהדלי הולך לצד האחר שבמים הקלו להתיר בהיתר מחיצה לבד וכן אם נתן קורה רחבה ארבעה בתוך אוגן הבור ושוכבת על רחבה מותר ואעפ״י שאין אומרי׳ פי תקרה יורד וסותם אלא בקירוי ולא במחיצה כל שיש כאן היכר מחיצה ואין הדלי הולך לחלק חברו להדיא מותר וכל שכן ברחבה ארבעה ותלויה עשרה. ויש פוסקין כן אף בחורבא ר״ל קורה התחובה מחומה לחומה כענין חורבא שנפלה ונשארו בה קורות שיש ברחבן ארבעה ומוטלת על רחבה שמותר לטלטל תחתיה מפני שחושבין שני חודי הקורה כיורדים וסותמים. ומכל מקום יש חולקי׳ בחורבא ובמים מיהא מתרת מתוך אגניה אבל על חוליתה הרי היא ככותל שעל הבור ואינה מתרת:

זו היא שטה הישרה שבענין זה. אבל גדולי הפוסקים כתבוה כרב יהודה ובתוך המים צריך שיראו ראשי הקנים טפח ולמעלה מן המים צריך לשקעם טפח. ואין גורסי׳ בתירוץ הקושיא אלא וכו׳ ודרך גירסתם קל הוא שהקלו במים כלומר בזו של קורה הואיל ואינו דולה בשל חברו ממש שהרי אין דלי הולך יתר מארבעה טפחי׳ ונמצא שאינו נכנס לחלק חברו כשיעור מקום אעפ״י שהמים מכל מקום מתערבין הקלו בה אבל מחיצה תלויה אינה מתרת אלא בשקוע טפח או בהראות ראשי הקנים טפח ומה שאמרו מחיצה תלויה מתרת במים על תנאים אלו היא אמורה. ומכל מקום לדעת זה קשה לפרש זו של גזוזטרא שנראה ממנה להתיר בתלויה ממש כמו שכתבנו. וכן מה שאמרו למטה בשם חנניה בן עקיבא גזוזטרא שיש בה ארבע אמות על ארבע אמות חוקק בה ארבעה על ארבעה וממלא דאמרינן כוף וגוד. ואעפ״י שאין הלכה כמותו להקל כל כך בכוף וגוד. בגוד אחית מיהא הלכה כמותו. ומכל מקום הם דוחים זו של גזוזטרא מפני זו ופוסקי׳ בה דוקא בשקוע טפח או בהראות ראש המחיצה טפח. וראיתי לגדולי המחברי׳ שבגזוזטרא פסקו שמחיצה תלויה מתרת ובנדון שלפנינו פסקו כרב יהודה אלא שראיתי לגדולי הדור שמפרשי׳ את דבריהם שאף רב יהודה לא הצריך שקוע הקנים והראותם אלא בבור שהוא בין השותפים ומן המחיצה ואילך לאחד וכדי להרחיק דלייתו מחלק חברו אבל גזוזטרא שעל הים או הנהר אין כאן חלק מיוחד לגמרי לאחד מהם שהרי הפקר הם ומשל עצמו הוא דולה ודיו בהיכר מחיצה והדברים נראין:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

יש מפרשים בהיתר קורה רחבה ארבעה בחורבא בתשמיש של זריקה מחצר לתוכה והענין הוא שהם מפרשי׳ שחורבא זו היא בין שתי חצרות ונמצאו שתיהן אוסרות את החורבא זו על זו וחלקוה בקורה ארבעה וכל אחד משתמש בחלקו בזריקה ודוקא בחורבא הוא שדיה בחלוקת קורה הואיל ואין תשמישה אלא בזריקה ושיש מחיצות בין החצרות אבל חצר ודאי אין יכולי׳ לחלקה אלא במחיצה:

תוס' בד"ה דעריבי מיא כו' לא היה מועיל אפי' מחיצה של ברזל כו' עכ"ל ואפילו לפירוש רש"י דבעי מחיצה עד קרקעית הבור א"א שלא יכנסו שם מים מתחתיה וכן פרש"י פ' מי שהוציאוהו ע"ש וק"ל:

לפני להים וגו' עיין פרש"י ולפי הסוגיא נראה דהכי פירושו שישב העולם לפני אלהים דהיינו במקום אלהים ומומחים כגון רבי עקיבא ורבי שהיו יושבים את העשירים בכבוד לפניהם משום דחסד ואמת שהם עוסקים בהם עם הבריות מן ומזומן לנצור ומן מלשון וימן ה' קיקיון כפרש"י בספר תהלים ובערוך בערך מן פי' דאיתא בילמדנו אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע ישב עולמך בשווה העניים והעשירים אמר ליה אם כן חסד ואמת מן ינצרוהו ופי' אחר בערך ישב עכ"ל:

גמ' לא תהא מחיצה גדולה כו'. נ"ב פי' ומאחר שיש כותל המפרקת דיו בכך וא"צ מחיצה וק"ל כן מוכח לקמן:

שם מאי שנא למטה ממש דלא דעריבי מיא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה צריך שיראו כו' עשרה טפחים בתוך המים. נ"ב ובאלפסי פי' ט' בתוך המים והעשירי למעלה ולבית הלל ט' למעלה מן המים והעשירי בתוך המים וכן פי' הרא"ש:

בד"ה קורה ארבעה כו' על רבא מיתר על כן אמר כו' קא מותיב דסבר דהויא משום היכר כו' כצ"ל:

במשנה בין מלמטה בין מתוך אוגנו. עי' תוי"ט ששבש הס"א שבפי' הרמב"ם דגרסי מלמטן בתחתית הבור דלפ"ז מאי והסמוך לו דקאמר. ולדידי נראה פ' דכוונתו בזה לאפוקי מפרש"י בלמטה מן המים דהיינו שתהא המחיצה קבוע בקרקעית הבור. לכן קאמר והסמוך לו ר"ל לתחתית הבור וכפי' התוס' ואדרבה להגהת התוי"ט לא א"ש והסמוך לו:

רַבִּי, מְכַבֵּד עֲשִׁירִים, וְרַבִּי עֲקִיבָא, מְכַבֵּד עֲשִׁירִים. אף על גב דרבי עקיבא קדים לרבי, נקיט לרבי ברישא משום דגבי רבי הוי חידוש טפי, שהיה לו עושר גדול ונשיאות מאבותיו ואבות אבותיו.

אֵימָתַי "יֵשֵׁב עוֹלָם לִפְנֵי אֱלֹהִים"? בִּזְמַן שֶׁ"חֶסֶד וֶאֱמֶת מַן יִנְצְרֻהוּ" (תהלים סא, ח). נראה לי בס"ד לפני אותיות 'אלקים' יש אותיות 'במוכ"ן' לרמוז כי כאשר ברא אלקים את הַטֶּבַע [86] שהוא מספר שם אֱלֹקִים [86], עשה הקב"ה כח הכנה בכל הנבראים להוציא פרי בכל שנה עד סוף העולם, ולכן גם בארץ נתן כח מששת ימי בראשית שתוציא יבולה בכל שנה ושנה עד הסוף כל הדורות. נמצא מה שזורעין בארץ קב ומוציאה שני קבים, מוציאה הברכה מן הכח הנתון בתוכה בפקדון מששת ימי בראשית, ולכן בעבור פוסקי צדקה ואינם נותנים, ובעבור ביטול תרומות ומעשרות יהיה עצירת גשמים, מדה כנגד מדה, אם זה לא נתן הצדקה ותרומה ומעשר שהם בפקדון אצלו, אז גם הארץ לא תתן כח המופקד בתוכה.
וזהו שדרש אֵימָתַי 'יֵשֵׁב עוֹלָם לִפְנֵי אֱלֹהִים'? דהיינו יתיישב ויבנה במוכן לו אשר נרמז לפני אותיות שם אלקים הוא כאשר חֶסֶד וֶאֱמֶת מַן יִנְצְרֻהוּ.
והנה רש"י ז"ל פירש 'מַן' לשון מזונות. ונראה לי בס"ד מַן קאי על מן שירד לישראל במדבר, והכונה שיעשו העשירים חסד עם העניים בכבוד ונקיות כמו מן שירד לישראל בכבוד ונקיות. גם עוד כמו מן שאכלו ישראל שהוא נקי מחמס וגזל כן הצדקה יעשוה בממון נקי. גם עוד כמו שהיו לוקטים את המן בלי טורח כן העניים יקבלו הצדקה בלי טורח.

רַבִּי, מְכַבֵּד עֲשִׁירִים, וְרַבִּי עֲקִיבָא, מְכַבֵּד עֲשִׁירִים. קשא אמאי נקיט רבי קודם רבי עקיבה, והלא הוא היה אחר רבי עקיבה טובא?
ונראה לי בס"ד דאיכא חידוש ורבותא ברבי טפי, דמלבד שהיה עשיר מופלג יותר מרבי עקיבה כי שומר הסוסים שלו הוה עתיר משבור מלכא, עוד יש בו גדולה יותר שהיה נשיא שהוא במקום מלך, ועם כל זה היה מכבד עשירים.
ועוד נראה איכא רבותא ברבי טפי כי היה עשיר מקטנותו, כי עושרו היה מאבותיו ואבות אבותיו, וכפי הטבע אין העשירים נחשבים בעיניו כלום, אך רבי עקיבה נתעשר אחר שעברו רוב ימיו, ובהתחלתו היה עני מאד, וכפי הטבע צריך להיות העושר יקר טפי בעיניו ולהכי מכבד את בעלי העושר.
ועוד נראה לי בס"ד שזכר את רבי בדבר זה קודם רבי עקיבה מפני שרבי היה נשיא והיו מצויים ובאים לפניו עשירים הרבה בכל יום, וניכר לעיני הכל שהוא מכבד עשירים שהיה לו זה ברגילות והתמדה, מה שאין כן רבי עקיבה לפרקים פוגע בעשירים ומכבדם, ואינו ברבוי ואינו ברגילות והתמדה.
ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש, כי הגאון חיד"א ז"ל נתן טעם למה היו רבי עקיבה ורבי מכבדים עשירים, מפני שהם היו מכבדים אותם העולם בשביל תורתם, ולכך היו מכבדים העשירים כדי שלא יהיו נהנים מן התורה מחמת הכבוד שלהם, דבלאו הכי יש להם הכבוד מצד עשרם כי עשירים היו. ובזה ניחא דהקדים רבי לרבי עקיבה, כי ברבי איכא רבותא טפי שהיה נשיא והכל חייבים לכבדו בשביל הנשיאות, ואין לו לחוש שהוא נהנה מדברי תורה מצד הכבוד שעושים, כדי שעשה תקנה זו לעצמו לכבד עשירים, שנראה הכבוד שעושים לו מצד העושר, דהא לגבי דידיה איכא נשיאות לתלות בה הכבוד ועם כל זה היה משתדל לכבד עשירים כדי לתלות הכבוד בעושר גם כן, עד כאן דבריו נר"ו.

גמ' רבי מכבד עשירים. בלקוטי מהרי"ל ששמע ממהר"ם סג"ל די"ל מתוך שרבי עצמו היה עשיר מופלג לכך הרגיל עצמו לכבד עשירים כדי להתלמד להעם שיכבדו ג"כ אותו בשביל עשרו ולא בשביל תורתו שלא רצה להשתמש בכתרה של תורה ליטול עטרה להתגדל בה עכ"ל:

תוס' ד"ה קורה וכו' דאפילו קורה משום מחיצה דאורייתא. עיין לעיל דף ח ע"ב תד"ה מניח:

תוס' ד"ה וקורה בסוף הדיבור, דלדבריו דרבה קמותיב [אב"ה עי' מ"ש לקמן דף צה ע"א]:

רבי מכבד עשירים ר' עקיבא מכבד עשירים. זה שנים ראתה עיני ס' מצודת דוד על עין יעקב ושם ראיתי שפירש שרצו בש"ס להורות שלמות ר"ע ורבי כי הם היו מופלגים בחכמה ובעושר וכל העם יכבדום. ועשו המצאה לכבד הם לעשירים ומי ראה שר"ע ורבי מכבדים העשירים ולא יכבדם ונמצא דכל העולם מכבדים העשירים וא"כ כשיכבדו לר"ע ורבי אינו ניכר שבשביל תורתם מכבדים אותם דכיון שהם עשירים כך היא המדה לכבד העשירים זהו תורף דבריו. ובו בפרק אמרתי זו של כת הקודמין היא כי כן כתב ס' מנהגי מהרי"ל בלקוטים דף קט"ז ע"א דפוס קרימונא וסיים שם מהרי"ל וראיה מדלא חשיב הכא ר' ישמעאל בר' יוסי שג"כ היה מכבד העשירים עכ"ד:
ואפשר לתת טעם אחר למה שהיו מכבדים העשירים במ"ש רבינו האר"י ז"ל במשז"ל שיעקב אבינו חזר על פכים קטנים כי האדם שיש לו עושר הוא שפע קדוש שמשפיעין לו משמים ואין ראוי לזלזל בשפע קדוש ואם לא היה חוזר בשביל פכים קטנים היה כמזלזל בשפע הקדוש שאינו מחשיבו עכ"ד ומשו"ה בהיות שהעשירים נשפעים שפע גדול תדיר מלמעלה להכי היו מכבדין העשירים אשר זכו להיות כלי מוכן לקבל כל כך שפע. ואחר זמן מצאתי משם האר"י זצ"ל שהוא ז"ל עצמו נתן טעם זה למה שהיו מכבדים העשירים עלץ לבי:
ומכאן תוכחה לעשירי עם המוציאים תרקבא דדינרי בדברים שאינם הגונים ליראי ה' ומלבד העונש הפרטי לכל ענין עוד יענשו על אשר מזלזלים בשפע קדוש המשפיע בם הקב"ה להוציאו לחולין וכסף תועפות לשער האשפות וה' הטוב יכפר בעד:

אימתי ישב עולם לפני אלהים וכו' הרב פרשת דרכים דרוש ח"י דרש"ה ארי כמין חומר במשז"ל בראשית ברא אלהים בתחילה עלה במחשבה לברא העולם במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים ושתף מדת רחמים דכתיב ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. והיינו דקשיא ליה איך אמר ישב עולם לפני אלהים והלא אין העולם מתקיים במדת הדין לז"א אימתי בזמן שחסד ואמת מן ינצרהו והכונה דאמרו רז"ל השקיפה ממעון קדשך וברך כל השקפה לרעה חוץ מזה שהיא לטובה שגדול כח מתנות עניים שמהפך מדה"ד למדת רחמים וא"כ בצדקה יש מציאות לישב עולם לפני אלהים שמתהפך אלהים מדה"ד למדת רחמים עכ"ד. ובזה אפשר לרמוז בכתוב עצמו בראשית ברא אלהים את ס"ת אמת כמשז"ל ואמרו בתנא דבי אליהו סדר אליהו זוטא פ"א אין אמת אלא צדקה שנאמר אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. ועפ"ז מבואר דקאמר ברא אלהים וכי תימא דאין העולם מתקיים במדה"ד לזה רמז בס"ת אמת שהיא הצדקה כנז' דע"י הצדקה מדת הדין נהפכת לרחמים. ובא אמת בס"ת נעלם רמז שהצדק' העיקרית שצריך שתהיה בצנעא ובהעלם. וזהו חסד ואמת מן ינצרוהו חסד וצדקה שנקראת אמת:

פנו מקום לבן מאתים מנה. כלומר מקום חשוב יותר בין גדולים לפי כבוד עשרו: אביו של זה. בונייס: בכלים הללו. בבגדים הללו שאין נראה עשיר כל כך: אימתי ישב עולם. בזמן שיש בו עשירים שגומלין ומזמנין מזונות לעניים והם ינצרוהו: מן. לשון מזונות: כגון יתד של מחרישה. קביליי''א הויא תפיסת יד: דבר הניטל בשבת. אינו תפיסת יד ואוסר דאי בעי שקיל ושדי ליה לבראי: עששיות. של ברזל חתיכות גדולות: מתני' הרי זה אוסר. דדירה בלא בעלים שמה דירה: אינו אוסר. דלאו שמה דירה: רבי יוסי. נמי סבירא ליה לאו שמה דירה מיהו נכרי אוסר שמא יבא היום: הסיע. הסיח דירת ביתו מלבו: גמ' ודוקא בתו. דעביד איניש דדייר אצל חתנו אבל בנו אין אדם מסיח דעתו מביתו לדור אצל כלתו שמא תתקוטט ויצא: כלבא. זכר כגון חתנו: גורייתא. נקבה כגון כלתו: מתני' בור שבין שתי חצירות. חציו בזו וחציו בזו: אין ממלאין הימנו. שזה ממלא מרשות חבירו אא''כ כו': בין מלמטה. בגמ' מפרש: בין מתוך אוגנו. אע''פ שאינה נוגעת במים קל הוא שהקילו חכמים במים דאמר ביה גוד אחית למחיצה ובלבד שתהא בתוך אוגן הבור שתראה כהפסקה: מן הכותל שביניהם. שמפסקת בין החצירות ומפסקת על פני הבור ואע''פ שאינה נכנסת לתוך אוגנו: גמ' למטה. דקאמרי ב''ש: למטה ממש. סמוך למים ואין צריכין ראשי קנים ליגע במים: למעלה. דקאמרי בית הלל: למעלה ממש. סמוך משפתו מלמעלה אם ירצה דיו בכך: וזה וזה בבור. אפילו לב''ה צריך שתהא כל מחיצת עשרה מאוגן הבור ולפנים: ורב יהודה אמר למטה. דב''ש: למטה מן המים. שתהא המחיצה תחובה בקרקעית הבור: למעלה. דב''ה: למעלה מן המים. ובהא מקילי שאין קנים צריכין ליגע במים אבל למעלה ממש לא מעלה דרב יהודה הוא מטה דרב הונא: דעריבי מיא. תחת המחיצה: הא עריבי מיא. על המחיצה פעמים שהמים עמוקים מעשרה: שיראו ראשי קנים. העליונים: ותו. לרב יהודה נמי אליבא דבית הלל דאמרי למעלה מן המים סמוך למים אבל רחוק מן המים. לא: מ''ש למעלה ממש. דהוא רחוק מן המים דלא שאין מחיצת הפסק ניכרת במים ועריבי מיא להדיא למטה נמי מאי הפסק איכא הרי אין נוגעין במים: שישקע ראשי הקנים. התחתונים ובהא פליגי דבית שמאי בעו מחיצה המפסקת עד התהום וב''ה בעו היכר מחיצה: קורה ד' מתרת בחורבה. קורה התחובה מחומה לחומה בחורבה כדרך חורבות הנופלות ונשארים בהן קורות ויש ברחבה ארבעה והיא מוטלת על רחבה מותר לטלטל תחתיה דאמר שני חודיה יורדין וסותמין דסבר לה כרבי ישמעאל בר''י דאמר [לקמן ע''ב] מחיצה תלויה מתרת ולית הלכתא כוותיה ולהכי נקט ד' דכי אמרת חודין יורדין וסותמין יהא בין חלל המחיצות ארבעה דמחיצה העשויה לפחות מחלל ארבעה אינה מחיצה:

דעריבי מיא. פי' ואין היכר הפרשה ביניהם אבל אם יש היכר אע''פ שהמים באים מצד זה לצד זה לא קפיד דאי הוה קפיד לא היה מועיל אפילו מחיצה של ברזל כדאמרינן במי שהוציאוהו (לעיל דף מח.): צריך שיראו ראשי קנים למעלה מן המים טפח. ואין נראה כפירוש הקונטרס דב''ש בעו מחיצה מפסקת עד התהום אלא שתהא י' טפחים בתוך המים ואפילו המים עמוקים הרבה ועריבי מיא מתחת המחיצה סגי בהכי לב''ש כיון שיש היכר מחיצת עשרה בתוך המים וב''ה בעו היכר מחיצת עשרה למעלה חוץ מן המים וטפח בתוך המים כדקאמר צריך שישקע ראשי קנים במים טפח: קורה ארבעה מתרת בחורבה. פי' בקונטרס דלהכי נקט רחב ארבעה דכי אמרת חודין יורדין וסותמין יהיה בין חלל המחיצה ד' דמחיצה העשויה לפחות מארבעה חללה לא שמה מחיצה משמע מתוך פירושו דכי אין בו ד' נמי היה אומר פי תקרה יורד וסותם מרוח אחת אם הוי שאר הרוחות מוקפות מחיצה והוא עצמו פירש קורה ארבעה מתרת במים בבור שבין שתי חצירות ונתן על רחבה באמצע הבור למעלה ולדבריו התם למה צריך שם קורה ארבעה כיון שהחצירות מוקפות מחיצה ואין צריך כי אם להפסיק ועוד קי''ל כרב דאמר פי תקרה יורד וסותם וקי''ל נמי כרבא לגבי אביי דקורה משום היכר ולא משום מחיצה היינו משום דבקורה שאינה רחבה כי אם טפח לא אמר פי תקרה יורד וסותם עד שיהא רחבה ארבעה והכי נמי מוכח פ''ק דשבת (דף ט.) גבי איסקופה דלפי תקרה בעינן רחבה ארבעה גבי דקאמר כגון שקירה בשתי קוראות ואין באחד ד' כו' ולאביי נמי דקא אמר קורה משום מחיצה נראה לר''י דלא הוי אלא מדרבנן כמו למאן דאמר משום היכר אלא דסבר אביי דמשום היכר לא היו מתירין חכמים את המבוי אלא שעשאוה כמחיצה דפי תקרה ולא הוי קורה משום מחיצה פירושו כמו לחי משום מחיצה דהוי דאורייתא כדאמרי' בפ''ק (דף יב:) הכשירו בלחי הזורק לתוכו חייב והא דקאמר בפ''ק (ג''ז שם:) אמילתיה דרב יהודה דאמר מבוי שאינו ראוי לשיתוף הכשירו בלחי הזורק לתוכו חייב הכשירו בקורה הזורק לתוכו פטור אלמא לחי משום מחיצה וקורה משום היכר אינו בא לומר דקורה ע''כ משום היכר ולא משום מחיצה דאפילו הוי משום מחיצה הזורק לתוכו פטור משום דלא הוי מחיצה אלא מדרבנן אלא כלומר לחי ודאי משום מחיצה אבל קורה מצינו למימר משום היכר ומיהו רב יעקב בר אבא שמקשה שם על רבא מיתר על כן א''ר יהודה דאפילו קורה משום מחיצה דאוריי' טועה היה וליתא דאפילו למ''ד משום מחיצה לא הוי אלא מדרבנן וכן משמע בסוף כל גגות (לקמן צה.) דמוכח אביי לרבה מברייתא דיתר על כן דשתי מחיצות דאורייתא מדמתיר בקורה מכאן וקורה מכאן אע''ג דסבר אביי דקורה משום מחיצה אלא ודאי לא הוי אלא מדרבנן מיהו יש לדחות דלדבריו דרבה קא מותיב דסבר דהויא משום היכר: