דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צב - ב

אבל הגפנים שבגדולה מותרין. לפי הכלל ש"אין דיורי קטנה מושלין בגדולה".

וכן אם נטע גפנים בקטנה - מותר לזרוע את הגדולה בתבואה. שהרי לגבי הגדולה הוי "פתח", ופתח כמחיצה. ותנן בכלאים: אם היה גדר בין כרם לשדה תבואה - זה סומך כרמו לגדר מכאן, וזה סומך זרעיו לגדר מכאן, לפי שהמחיצה מפסקת. [36]

וכן לענין קבלת הגט בחצירה של האשה המתגרשת. שמהאי טעמא דקטנה חשיבא כפיתחה של גדולה, וכמו שהיא בתוך הגדולה, ואילו הגדולה נחשבת כמובדלת במחיצה ופתח מן הקטנה - חצר גדולה וקטנה של אשה [שיכולה לזכות בגט מדין "חצר"] למאן דאמר במסכת גיטין שאין האשה מתגרשת כשנתן בעלה הגט בחצירה, אלא אם כן עומדת בתוך חצירה: אם היתה האשה בחצר הגדולה ונתן לה בעלה גט בחצר הקטנה, הרי היא מתגרשת בגט זה, "שהרי היא כעומדת בקטנה, דכולה קטנה - בתר גדולה שייכא" [רש"י]. [37]

אבל אם היתה האשה בקטנה, וגט בגדולה - אינה מתגרשת, "דגדולה לאו בתר קטנה אזלא". [רש"י]. [38]

וכן: צבור, המתפללים בחצר גדולה, ושליח צבור עומד בקטנה - יוצאין ידי חובתן, היות "דשליח ציבור שבקטנה, הכא [בגדולה] שייך".

אבל אם היה הציבור בקטנה ושליח ציבור בגדולה - אין יוצאין ידי חובתן, לפי שהמחיצה מפסקת ביניהם. ואין לומר: נשדי ציבור שבקטנה אצל ציבור שבגדולה, "דרובה בתר חד לא משתדו".

וכן: תשעה המתפללים בחצר גדולה, ויחיד מתפלל בקטנה, הרי הן מצטרפין למנין, דשדינן ליה בתר רובא שבגדולה, וחשיב תפילה בצבור.

אבל תשעה בקטנה שהם הרוב, ואחד בגדולה, אין מצטרפין, שהמחיצה מפסקת.

ואין להחשיבם כנתונים בגדולה, דלא שדינן רובא בתר חד. [39] וכן לענין קריאת שמע במקום שיש בו צואה.

אם היתה צואה בחצר הגדולה - אסור לקרות קריאת שמע בקטנה [ואפילו ירחיק ארבע אמות, כשיעור הרחקה מצואה. אבל אם היתה הצואה רחוקה מפתחה של גדולה ארבע אמות שרי, וכדאמרן לענין כלאים, ריטב"א].

אבל צואה בקטנה - מותר לקרות קריאת שמע בגדולה, ואפילו בלי הרחקת ארבע אמות [שולחן ערוך], שהמחיצה מפסקת. [40]

והשתא הדרינן להא דאמרן לענין כלאים, דאף על גב דבעלמא כל שהרחיק ארבע אמות מן הכרם וזרע, אין בו משום כלאים. מכל מקום, אם זרע בקטנה, אפילו יש בין הזרעים והכרם יותר מארבע אמות, נאסרו הזרעים.

אמר תמה להו - לרבה, רבי זירא ורבה בר רב חנן - אביי דיתיב גבייהו:

אם כן מצינו מחיצה לאיסור!

שאילמלי אין מחיצה כלל בין הגדולה והקטנה, וכולה חצר אחת, (מרחיק ארבע אמות ו - הגר"א מחקו] זורע, אם אך יש ביניהם ארבע אמות.

ואילו השתא - כיון שבגדולה יש מחיצה - אסורה כל הקטנה, דשדינן כולה בתר גדולה, ונמצאת המחיצה שבגדולה אוסרת?!

אמר ליה רבי זירא לאביי: וכי לא מצינו מחיצה לאיסור?

והא תנן במשנתנו: חצר גדולה שנפרצה לקטנה, גדולה מותרת וקטנה אסורה, מפני שהיא כפיתחה של גדולה!

ואילו עשה מחיצות נוספות והשוה על ידיהן את גיפופיה של הגדולה, והיינו: שהיצר את רוחב החצר הגדולה, על ידי שעשה מחיצות מקבילות בתוך הגדולה, "והוציא" את הגיפופים מחוצה לה, [41]

גדולה נמי אסורה, שהרי עכשיו שבטלו גיפופיה, פרוצה היא במילואה לקטנה. ונמצאו המחיצות - שהשוה בהן את הגיפופין - גורמות איסור לגדולה, הרי שמצינו מחיצה לאיסור?!

אמר ליה אביי לרבי זירא: לא דמי!

התם כשהשוה את גיפופיה סילוק מחיצות [גיפופין] הוא, ומשום כך נאסרו ולא משום תוספת המחיצות. אבל הכא, תוספת המחיצה שבין גדולה לקטנה, גרמו איסור לקטנה משום יתור מחיצה.

אמר ליה רבא לאביי: וכי לא מצינו מחיצה לאיסור?! והא אתמר:

הערות

[36] ומיהו, כיון דלגבי קטנה לא חשבינן לה כמחיצה, שורת הדין היא, שיאסרו הזרעים לכשיגדלו. ומכל מקום כיון דהכא מיירי בזרעים שאין איסורן משום כלאי הכרם אלא מדרבנן [דרק קנבוס ולוף אסרה תורה], ובשעה שזרע בהיתר זרע, לא אסרינן להו אף לכשגדלו. כן היא שיטת רש"י, וראה בריטב"א ובתוספות.

[37] ומשמע מלשונו שאין הטעם משום דשדינן גט שבקטנה אצל האשה שבגדולה, ואינו דומה לציבור דלקמן.

[38] וביאר רש"י: שאילו היה הגט קונה את האשה היתה מתגרשת, דאמרינן: "נשדי אשה בתר גט". אך כיון שאנו דנין שתקנה האשה את הגט, לא שייך זה ד"אשה לא בעיא למקני גיטא", ודנו האחרונים בביאור דבריו.

[39] "והכלל: דהגדולה אי אפשר לה לימשך אחר הקטנה, לפי שהיא כמופלגת. וגם הציבור דחשיבי, אי אפשר להם לימשך אחר היחיד, ואפילו חמשה אחר חמשה אי אפשר להם לימשך, רק היחיד נמשך אחר הציבור. משום הכי אי אפשר שיצטרפו, אלא אם כן היחיד בקטנה והצבור בגדולה", משנה ברורה.

[40] וראה בשולחן סימן ע"ט, שנחלקו הראשונים, אם מותר אפילו כשרואה אותה, ואם מותר אף כשמגיע לו ריח רע.

[41] וראה בחזון איש סימן ס"ז ס"ק כ"ד, עד היכן יגיעו אורכן של המחיצות, כדי שיחשב "השוה גיפופין".

גפנים מותרין, ואין הזרעים אוסרים את הגפנים, משום שאין דיורי קטנה בגדולה. ולהיפך, אם גפנים בקטנה — מותר לזרוע את הגדולה לכתחילה בזרעים אפילו בלא הרחקת ארבע אמות, שאין הגפנים נחשבות כמצויות בחצר הגדולה, ואין כאן צד של איסור.

וכן אם היו שתי חצירות באופן זה והיתה אשה יושבת בחצר הגדולה שלה, וזרק לה בעלה גט אל החצר הקטנה שאף היא שלה — מתגרשת על ידי כך. כי כוח ישיבתה של החצר הגדולה כולל גם את החצר הקטנה. ואולם אם אשה בחצר הקטנה וגט בגדולה — אינה מתגרשת.

וכן בענין תפלה בציבור, היה צבור בחצר הגדולה, ושליח צבור עומד בקטנה — יוצאין ידי חובתן בתפילתו, משום שנחשב שהציבור מצוי גם בקטנה. אבל אם היה ציבור בקטנה, ושליח צבור בגדולה — אין יוצאין ידי חובתן.

וכן לגבי מנין: היו תשעה בגדולה ויחיד בקטנה — מצטרפין, שהקטנה בטלה לגבי הגדולה. ונחשב היחיד שבה כמצוי בגדולה. תשעה בקטנה ואחד בגדולה — אין מצטרפין.

ועוד, אם היתה צואה בגדולה — אסור לקרות קריאת שמע בקטנה, שנחשב הדבר כאילו היתה הצואה מצויה אף בתוך החצר הקטנה, ואסור לקרוא קריאת שמע כשיש צואה במקום. ואילו צואה בקטנה — מותר לקרות קריאת שמע בגדולה.

אמר להו [להם] אביי: אם כן, מצינו מחיצה לאיסור. שלפי הגדרות אלה נמצא שפעמים המחיצה עצמה גורמת לאסור דברים אשר בלי מחיצה היו נחשבים מרוחקים זה מזה. והדבר אינו מתקבל על הדעת! שאילמלי אין מחיצה בין החצירות כלל ולא היו מובדלות והיו גפנים באחת מהן, דיו שמרחיק ארבע אמות מן הגפנים וזורע, ואילו השתא [עכשיו] אסורה!

אמר ליה [לו] ר' זירא לאביי: וכי לא מצינו מחיצה לאיסור?! והא תנן [והרי שנינו במשנה]: חצר גדולה שנפרצה לקטנה — גדולה מותרת וקטנה אסורה, מפני שהיא כפתחה של גדולה.

ואילו השוה את גיפופיה כלומר אילו היה עושה מחיצות בתוך החצר הגדולה שלא תבלוט עוד מן החצר הקטנה הרי גדולה נמי [גם כן] אסורה! ונמצא כי על ידי בנין מחיצות נוספות אלה מוסיף איסור!

אמר ליה [לו] שאין להשוות, שכן התם [שם] תוספת זו שהוא עושה בחצר ומיישר את הגיפופים אינה נתפסת כעשיית מחיצה אלא להיפך סילוק מחיצות הוא, שהרי מחיצות אלה נועדו רק לבטל את המחיצות הקודמות ואין הן עצמן משמשות גבול וחציצה בין שני מקומות.

אמר ליה [לו] רבא לאביי: ולא מצינו מחיצה לאיסור? והא איתמר [והרי נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The vines, however, are permitted, as the small courtyard does not extend into and impact upon the large one. The converse is also true: If there are vines in the small courtyard, it is permitted to sow other crops in the large one ab initio, even if they are not planted four cubits away from the vines, because the vines are not considered to be located in the larger courtyard, and therefore there is no prohibition whatsoever.

Likewise, if there were two adjacent courtyards, and a wife, who owned both courtyards, was standing in the large courtyard, and her husband threw her a bill of divorce into the small courtyard, she is divorced. Her presence in the larger courtyard extends to the smaller one, and she is therefore considered to be standing in the small courtyard. If, however, the wife was in the small courtyard and the bill of divorce was thrown into the large one, she is not divorced.

Likewise, with regard to communal prayer, if the congregation was in the large courtyard, and the prayer leader was in the small one, they fulfill their obligation through his prayer, as the congregation is considered to be in the small one as well. However, if the congregation was in the small courtyard, and the prayer leader was in the large one, they do not fulfill their obligation.

The same principle applies to a prayer quorum: If there were nine men in the large courtyard and one man in the small one, they join together to form the necessary quorum of ten, as the small courtyard is subsumed within the large one, and the individual is considered to be in the large courtyard. However, if there were nine men in the small courtyard and one in the large one, they do not join together.

Furthermore, if there was excrement in the large courtyard, it is prohibited to recite Shema in the small one, as the excrement is considered to be in the small courtyard as well, and it is prohibited to recite Shema in the presence of excrement. If, however, there was excrement in the small courtyard, it is permitted to recite Shema in the large one.

Abaye said to them: If so, we have found a partition that causes prohibition. According to these principles, the existence of a partition renders sowing crops prohibited; in the absence of a partition sowing the crops would have been permitted due to their distance from the vines. Ostensibly, this is a counterintuitive conclusion. As, were there no partition at all, it would be sufficient to distance oneself four cubits from the vine and sow the crop, whereas now that the area is divided into two courtyards by means of a partition, it is prohibited to sow the crop in the entire small courtyard.

Rabbi Zeira said to Abaye: And didn’t we find a partition that causes prohibition? But didn’t we learn in the mishna: With regard to a large courtyard that was breached into a small one, it is permitted for the residents of the large courtyard to carry, but it is prohibited for the residents of the small one to do so. That is because in that case, the legal status of the breach is like that of the entrance of the large courtyard.

And if he were to even its protrusions by constructing partitions in the larger courtyard so that the large courtyard no longer protruded beyond the smaller one, carrying in the large courtyard would also be prohibited, as it would now be completely breached into the smaller courtyard. Apparently, in this case, construction of additional partitions causes prohibition.

Abaye said to Rabbi Zeira: The two cases are not comparable, as there, adding partitions in order to even the protrusions is not considered establishment of partitions. On the contrary, it is effectively the removal of partitions. These partitions are designed to negate the original partitions of the courtyard.

Rava said to Abaye: And didn’t we find a partition that causes prohibition? But wasn’t it stated:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וכן אם היו הגפנים בקטנה מותר לזרוע בגדולה שהקטנה בכלל הגדולה ולא הגדולה בכלל הקטנה.

אשה בגדולה וזרק לה בעלה גיטה בקטנה כיון שכל מה שבקטנה חשוב כאלו בגדולה הוה נמצא גרושה וכאילו עמה הוא והגיע ברשותה. וכן אם היו הצבור בגדולה כו'.

אמר אביי א"כ מצינו מחיצה לאיסור. שאילו אין שם מחיצה מרחיק ד' אמות וזורע והשתא איתסרו להו זרעים שבקטנה א"ל ר' זירא ולא מצינו מחיצה לאיסור והתניא בית שחציו מקורה וחציו אינו מקורה גפנים כאן מותר לזרוע כאן.

ואילו השוה את הקירוי אסור לזרוע בכולו.

א"ל אביי התם כיון דזרעיה סלוקי סלוקינהו למחיצות.

גפנים בקטנה מותר לזרוע בגדולה. פירש רש"י ז"ל: וכשיגדלו הזרעים אע"ג דדיורי הגדולה בקטנה אין אוסרים את הגפנים, דאמרינן במנחות פרק ב' (טו, א) מעשה באחד שזרע כרמו של חברו ובא מעשה לפני חכמים ואסרו את הזרעים והתירו את הגפנים, ואמרינן מאי טעמא קנבוס ולוף אסרה תורה, שאר זרעים מדרבנן אסירי, האי דלא עביד איסורא לא קנסו. והכא נמי הואיל כשזרע את הגדולה בהיתר זרעה אף שתיהם שלו ליכא למקנסיה. וכ"ש אם קטנה של אחרים וגפנים שלה קדמו ע"כ לשון רש"י ז"ל. ולפי פי' שמעתין בשאר זרעים. והקשו עליו בתוספות דמ"מ היכי שרי להניח הזרעים בין הגפנים לכשיגדלו הזרעים, דאפילו עלו מאליהם תנן במסכת כלאים (פ"ה, מ"ו) היה עובר בכרם וראה ירק בתוך כרמו ואמר לכשאחזור אלקטנו אם הוסיף מאתים אסור. כלומר: כיון דמתייאש מללקטו. ועל כרחין לא שרי התם במנחות אלא כשלא היה יודע בעל הכרם שהזרעים שם. על כן פי' הם דדוקא בשהקטנה של אחרים וגפנים שלה קדמו, וכיון דאין בידו לעקור את הזרעים, הגפנים מותרים, והזרעים ג"כ מותרים כיון שהוא זורע בגדולה. ומיהו אכתי אינו מחוור דכיון דאלו היה ביד בעל הגפנים לעקור את הזרעים היו הזרעים אסורים ואוסרים את הגפנים, דאלמא יש לאסור כלאים דבעין, א"כ היאך אמרו מותר לזרוע בגדולה כיון שהוא בא לידי איסור כלאים.
וכתב הראב"ד ז"ל: כי יש מדמים הזרעים שבגדולה אצל הגפנים שבקטנה, לאותה ששנינו בפ"ז דמסכת כלאים (מ"ז) הרוח שעלעלה הגפנים על גבי התבואה יגדור מיד ואם אירע אונס מותר, תבואה שהיא נוטה תחת הגפן וכן ירק מחזירו ואינו מקדש, מאימתי תבואה מתקדשת משתשליש וענבים משיעשו כפול הלבן. תבואה שיבשה כל צורכה וענבים שבשלו כל צורכן אינן מתקדשות. הרי למדנו מן המשנה הזו שאם הרחיק ד' אמות מן הכרם או ג' טפחים מגפן יחידית שהם כדי עבודת [הכרם] וזרע ואח"כ גדלה התבואה ונטת' תחת הגפן שאוסרת מפני מראית העין. ומיהו כיון שנזרע בהיתר והאיסור בא מאליו אינו אוסר אלא עד שתגדל התבואה באיסור עד שתשליש, וענבים משיעשו כפול הלבן. ומותר לזרע דקאמרינן לפי שמותר לקיים הזרעים הללו עד שיעשו ענבים שבקטנה כפול הלבן ובלבד שיעקור הזרעים משיעשו כפול הלבן, אבל רישא שזרע באיסור מיד נאסרים הזרעים (בה) בהשרשה.

אשה בגדולה. וזרק לה בעלה גט בקטנה מתגרשת לפי [שהיא] כעומדת בתוך הקטנה, היא בקטנה וזרק לה גט בגדולה אינה מתגרשת. פירש"י והראב"ד ז"ל: אעפ"י ששני החצרות שלה, משום דבעינן שתהא עומדת בתוך ביתה או בתוך חצרה. ולפי דבריהם הא דנקט התם בגמרא (גיטין עז, ב) בצד ביתה לאו דוקא, אלא שתהא עומדת בתוכה ממש, דאי סגיא לה בעומדת בצד ביתה הכא נמי בשעומדת בקטנה וזרק לה גט בגדולה. אמאי אינה מתגרשת תיפוק ליה דמ"מ בצד הגדולה היא עומדת, אלא ש"מ דדוקא בתוך ביתה וכדקתני במתני' (שם ע"א) הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה הרי זו מגורשת. אבל בתוספות פירשו: דהכא בשהשאילו לה חצר גדול מחצר קטן, דאם שם האשה על הגדולה כמו כן שמה על הקטנה, ואם שמה על הקטנה אין שמה על הגדולה, ולעולם בששתיהם שלה מתגרשת בין בקטנה בין בגדולה, כיון שהיא עומדת בצידה.

צבור בגדולה ושליח צבור בקטנה יוצאין ידי חובתן. דהרי שם הגדולה על הקטנה, אבל צבור בקטנה ושליח צבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן, שאעפ"י שיש לשליח צבור שבתוך הגדולה תפיסה בתוך הקטנה אינו כלום שהצבור שהן יוצאין ידי חובתן הן העיקר ולא השליח שהוא המוציא.

תשעה בגדולה וא' בקטנה מצטרפים. דשם הרוב על הקטנה. ואמרו בתוספות: דדוקא כשהרוב בגדולה, אבל אם ה' בגדולה וה' בקטנה אין מצטרפין, ובסיפא דנקט ט' בקטנה וא' בגדולה אין מצטרפין לאו דוקא יחיד בגדולה. ומסתברא דמשום הכי נקט בסופה ט' לומר שאעפ"י שהרוב במקום אחד, אפילו הכי כיון שהן בקטנה אין מצטרפין שאין שם הקטנה על הגדולה. ואיכא דמותיב אשמעתין למה אין מצטרפים והא אמרינן בפסח שני פרק מי שהיה טמא (פה, ב) גבי מן האגף ולחוץ כלחוץ אמר רב וכן לתפילה, ור' יהושע בן לוי אמר אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, ולענין צרוף איירי דלענין לצאת אם יש שם צבור עם שליח צבור מודה רב דיוצא, דתניא בפרק ראוהו ב"ד (ר"ה כז, ב) היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיוון לבו לצאת יצא, וקיימא לן כר' יהושע בן לוי כדאמרינן במסכת סוטה פרק אלו נאמרין (סוטה לח, ב) פשיטא אריכא באפי גוצא לא מפסקי, תיבה לא מפסקא, מחיצה מאי. ת"ש דאמר ר' יהושע בן לוי אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. ומדמייתי ראיה ממנה ש"מ דהלכתא כוותיה. ותירצו בתוספות דר' יהושע בן לוי לא לענין צרוף אויר אלא לענות קדושה או ברכו דהלכתא כוותיה דקיימא לן אין דבר שבקדושה פחות מעשרה (מגילה כג, ב), וקסבר רב דאינו רשאי לענות כשהוא מן האגף ולחוץ מאחר דלא הוי בכלל צבור שבפנים, ור' יהושע בן לוי סבר שישנו בכלל ברכה לענין ברכת כהנים ולשבח ולברך ולענות דבר שבקדושה, שאין מחיצה של ברזל מפסקת.
וא"ת עוד א"כ צבור בקטנה ושליח צבור בגדולה אמאי אין יוצאין ידי חובתן מפני המחיצה הגדולה, והלא מ"מ אין מחיצה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. תירץ הראב"ד ז"ל דלא אמר ר' יהושע בן לוי אלא בשיש מקומות שלמוציא עשרה שהמוציא ראוי להוציא ואין רשאי לומר דבר דבקדושה דיחיד הוה, והלכך כשהצבור בקטנה ושליח צבור בגדולה הרי אנו רואין את השליח כיחיד לפי שאין שליח צבור עומד במקומו. ודברי ר' יהושע בן לוי מוכיחים כן דקאמר אין מחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, כלומר: בין ישראל העומדים חוץ מן האגף לאביהם שבשמים ושכינתו שרויה בתוך הצבור ואין השכינה אלא בתוך בני ישראל שהם עשרה.
כל מה שאמרו כאן גפנים בגדולה אסור לזרוע בקטנה, צואה בגדולה אסור לקרות קרית שמע בקטנה, לא נתנו חכמים שיעור, ואפילו היה רחוק ביניהם. ואע"פ דאילו בא בתוך הגדולה ממש מותר לזרוע ברחוק מקום בכדי (מיל) [ד' אמות] חוץ לכרם, וכן לגבי צואה מותר לקרות ק"ש ברחוק ד' אמות, הכא אסור לעולם, לפי שהקטנה כולה כפתחה של גדולה ומחיצות הגדולה להחמיר וכדאמרינן בסמוך, א"כ מצינו מחיצה להחמיר וכן פרש"י ז"ל.

אשה בגדולה וגט בקטנה מתגרשת. פירש לפי שהיא כעומדת בתוך הקטנה היא בקטנה וזרק לה בעלה גט בגדולה אינה מתגרש׳ שאין הקטנה מושלת בגדולה. וא״ת מ״מ תמשוך הגדולה את הקטנה ותהיה האש׳ בצד גטה תירצו בתוס׳ דכיון שהאשה שהיא העיקר היא בקטנ׳ אין כח בגדולה שאין בה אלא הגט שאינו עיקר למשוך לה את האשה שהיא העיקר והכין רהטא סוגיין כדבעינן למימר בסמוך בס״ד: והא דגט פרשה רש״י ז״ל והראב״ד ז״ל אפילו בששתי החצרות של אשה אלא דאנן בעינן שתהא עומדת בתוך ביתה כדתנן בפרק הזורק ומאי דאמרינן התם בש״ס אי עומדת בצד ביתה אין ואי לא לא לאו דווקא בתוך ביתה בעי למימר ותדע שהוא כן שאל״כ אפילו אשה בקטנה וגט בגדולה למה אינה מגורשת שהרי עומדת בצד ביתה וכבר כתבנו במקומו דמאי דקתני במתני׳ דהתם בתוך ביתה אורחא דמילתא נקט וה״ה בעומדת בצדו כדאמר בש״ס והא דהכא פירשו כשהשאילו לה חצר גדולה או חצר קטנ׳ וה״ק שאם האשה בגדול׳ שהשאילו לה וגט בקטנה מתגרשת כי דיורי גדול׳ בקטנה וכאלו קטנה ג״כ הושאלה להאשה השאיל את הקטנה וגט בגדול׳ אינה מתגרש׳ שאין דיורי גדולה בקטנה ונמצ׳ שאין הגט בחצ׳ כלל הא בששתיהן שלה בין בזו בין בזו מתגרש׳ דהא עומדת בצדי ביתה.

צבור בגדולה וש״צ בקטנה יוצאין ידי חובתן שהרי שם הגדולה על הקטנה והרי זה כאלו ש״צ עומד עמהם אבל צבור בקטנה וש״צ בגדולה אינם יוצאין ידי חובתן כי הקטנה אינה גוררת את הגדולה כדי לצרפם וא״ת מ״מ תגרור הגדולה ששם ש״צ את הקטנה לצרף הצבו׳ עמו י״ל דהא ליתא דכיון שאין בגדולה דבר של עיקר כי הצבור הוא העיקר שבאין לצאת ידי חובה ולא השליח כי הוא המוציא והוא שלוחם וטפל להם. ורש״י ז״ל כתב וצבור דקיימי בקטנה לא מצי׳ למימר דשייכי בתריה דרובא בתר מיעוט לא משתרי וקרובין דבריו לדברי התו׳:

תשעה בגדולה כו׳. פי׳ שהרי יש בגדולה דבר של עיקר תשעה בקטנה ואחד בגדולה אין מצטרפין דליכא דבר של עיקר בגדולה והיינו דקאמ׳ רישא תשעה בגדולה ומיהו אפשר דתשעה לאו דוקא אלא מסתיין דאיכא רובה בגדולה והא דקאמר סיפא תשעה בקטנה ואחד בגדולה אין מצטרפין משום דבעי לאשמעינן דאע״ג דתשעה בקטנה אינה מושכת את הגדולה שאין בה אלא אחד והקשו בתו׳ מהא דאמרינן בפסח שני מן האגף ולפנים כלפנים ומן האגף ולחוץ כלחוץ אמר רב וכן לתפלה ורבי יהושע ב״ל אמר אין מחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים וקי״ל כרבי יהושע ב״ל דסוגיית התלמוד במסכת סוכה כוותיה דמייתי ראיה לענין בנות כהנים וההיא על כרחין לענין צרוף לעשרה איירי דאי לענין לצאת ידי חובה מן האגף ולחוץ אינו יוצא ידי חובה והתנן במסכת ר״ה היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגלה אם כיון לבו יצא אלא ודאי לענין צרוף היא וא״כ שמעתין דלא כרבי יהושע ב״ל דקי״ל כוותיה כדאמרן תירצו בתו׳ דפלוגתא דרב ור׳ יהושע ב״ל דסתם לאו לענין צרוף איירי אלא לענין לענות קדושה או ברכו דקיימא במס׳ מגלה דאין דבר שבקדושה בפחות מי׳ וקסבר רב שאינו רשאי לענות כשהוא מן האגף ולחוץ מאחר דלא הוי בכלל הצבור שבפנים ור׳ יהושע ב״ל סבר דרשאי לענות וישנו בכלל הצבור לענין לשבח ולברך את השם ולענות בכל דבר שבקדושה וכן להיות נכלל בברכת כהנים שאין מחיצה של ברזל מפסקת. וא״ת מ״מ צבור בקטנה וש״צ בגדולה למה אין יוצאין ידי חובתן נהי דאין דיורי קטנה בגדולה ויש מחיצה ביניהן הרי אין מחיצה של ברזל מפסק׳ בין ישראל לאביהם שבשמים. י״ל שזה אינו כלום דכל שאין שם עשרה ראויין לקדש את השם אין שכינה ביניהם לענין זה שאין השכינה לענין דבר שבקדושה אלא בתוך בני ישראל דהיינו עשרה. צואה אסור כו׳ ואפי׳ הרחיק ד׳ אמות בקטנה עצמה מפני שהיא כפתחה של גדולה ובעינן שירחיק ד׳ אמות בתוך הגדולה וכדפרישנא לעיל לענין זרעים. צואה בקטנה מותר כו׳ פירש כשהרחיק ד׳ אמות וגם שאינו רוא׳ אותה וגם שאין כאן ריח לפירוש שפירשנו בברכות שאין הפסק מחיצה ודיורין מועלין לענין ריח אלא שמקצת רבותי הצרפתים ז״ל חולקים בזה ושמעתי כי באשכנז מורים בזה להיתרא והא דצואה דעבדי׳ (הרחקה) מן הצואה עיק׳ הדב׳ שהו׳ עיק׳ האיסו׳ שהזהי׳ עליו הכתוב לפרוש ממנו וכדפר״י ז״ל אמר להו אביי א״כ מצינו מחיצה לאיסור פירש שאלו לא היה שום מחיצה בין הגדולה לקטנה אע״פ שגפנים בגדולה היה מותר לזרוע בקטנה בהרחקת ד׳ אמות ועכשיו שיש שם מחיצה נעשי׳ קטנה כפתחה ולא מהני שום הרחקה בקטנה ולא מצי׳ מחיצה לאיסור. והתנן כו׳ פירשנוה במקומה יפה בס״ד.

צבור בגדולה ושליח צבור בקטנה יוצאין ידי חובתן שהרי צבור שהוא עיקר בגדולה שהיא עיקר גם כן. צבור בקטנה ושליח צבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן שהצבור עיקר וכשהוא בגדולה שליח צבור שהוא בקטנה נחשב כאלו הוא עמהם לא שיהא השליח עיקר למשוך את הצבור למקומו אלא צבור עיקר כדרך שהזכרנו בגפנים ואשה שהם עיקר. ובכל אלו דוקא בנפרצה קטנה במלואה לגדולה אבל כל שלא נפרצה במלואה אלא שיש לה גיפופין וכן שאין הפרצה ביתר מעשר וכל שכן אם לא נפרצה כלל אלא שהיא פתוחה לה כל אחת רשות לעצמה ואין שום צירוף מזו לזו:

ולענין תפלה מיהא יש שואלים ממה שאמרו במסכת סוטה [לח:] אריכי באפי גוצי לא מפסיק תיבותא נמי לא מפסיק מחיצה מאי (תשמע) [ת״ש] דאמ׳ ר׳ יהושע בן לוי אפי׳ מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים וכן אמרוה בפסח שני [פה:] לענין שאף מן האגוף ולחוץ דנין אותו כעומד בפנים ואם כן אף בזו מחיצה שבין הצבור לשלוחם לא תפסיק. ופרשוה גדולי המפרשי׳ שזו של ר׳ יהושע לא נאמרה אלא שיש צבור במקומו של מוציא ומאחר שהמוציא ראוי להוציא את הצבור העומדי׳ במקומו אף אותם שהמחיצה מפסקתם יוצאים בברכתו או בתפלתו ועונים לכל דבר שבקדושה אף מבית הסמוך לה שלא נפרצה לו או אפי׳ בלא פתח כל ששומע את קולו דומיא דברכת כהנים להיותם בכלל ברכה אבל כשהשליח יחיד במקומו אין ראוי להוציא את שאחר המחיצה אלא אם כן צבור בגדולה ושליח צבור בקטנה. וכן הדין בתשעה בגדולה ואחד בקטנה שמצטרפין לעשרה ואפי׳ האחד הוא השליח. תשעה בקטנה ואחד בגדולה אין מצטרפין על הדרך שביארנו בחברותיה:

צואה בגדולה אסור לקרות קרית שמע בקטנה ויש מפרשי׳ בה דוקא בתוך ארבע אמות. ולדעת האומר במסכת ברכות שכל הבית כארבע אמות אף בזה בכל הבית צואה בקטנה מותר לקרוא את שמע בגדולה ואפי׳ בתוך ארבע אמות של צואה כאלו היתה שם מחיצה ובלבד שלא תעמוד הצואה כנגד עיניו:

זה שביארנו שבגפני׳ בגדולה אסור לזרוע בקטנה פירושו אפי׳ חוץ לארבע אמות מפני שאנו חושבי׳ אותה כאלו היא כלה בתוך הגדולה. ולמדת שיש כאן מחיצות לאסור שהמחיצות שסביב הקטנה אוסרין עליה ואלו לא היו שם אותם המחיצות אלא שהיה הכל אויר היה מרחיק ארבע אמות וזורע:

בד"ה גפנים כו' ותימה דהיכי שרי להניח הזרעים כשיגדלו כיון כו' עכ"ל לאו משום איסור הזרעים דהא בהיתר יגדלו דלגבי גדול פתח הוא וכל פתח כמחיצה כפרש"י אבל ר"ל דהגפנים שבקטנה אע"ג דבהיתר נטיעתם מ"מ גדלים באיסור כיון דדיורי גדולה בקטנה ור"ל דהיכא שרי להניח הזרעים משום איסור תוספת הגפנים וק"ל:

בד"ה א"ל רבא כו' שהרי רבה ור' זירא ורבה בר רב חנן כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר דגרסינן רבא ור' זירא כו' דלא הוו מקדמי רבא לר' זירא אבל רבה הוה קודם לר' זירא ובמלתייהו שהשיבו לאביי דמקדים תשובת ר' זירא לתשובת רבה יש לומר דמסדר להו התלמוד כדרך תשובתן שר' זירא אסיק אדעתיה והשיב לאביי מקמי שהשיב לו רבה וק"ל:

רש"י בד"ה גפנים כו' ולוף. נ"ב פי' הוא מאכל עורבין:

בא"ד קנסו רבנן הך דלא עבד כו' כצ"ל:

בד"ה ואילו השוה כו' עד שיקצרנה כמדת כקטנה כו' כצ"ל. ונ"ב כזה:

תוס' בד"ה שאלמלא כו' דהוי כאילו היא תוך הפתח. נ"ב דהכי משמע לישנא דהוי כולה בתוך הפתח של סתם חצר שאסורה לזרוע כשהגדולה מלאה גפנים:

בא"ד לצד הכותל שבחוץ של קטנה כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה גפנים בקטנה. וכל פתח כמחיצה הוא כו' כדתנן היה גדר בינתים כו'. משם אין ראיה לפתח. דאינו כמחיצה גמורה דדוקא סולם תורת מחיצה עליו לעיל (נט ב) ע"ש. וע' לעיל (פג ב) בפרש"י במשנה. אבל יש לנו ראיה דאפי' פתח מפסיק מפ"ד דכלאים מ"ד ע"ש. וכן מלעיל (יא טז) ע"ש. אמנם כ"ז מעבר השני של פתח אבל בתוך הפתח עצמו לא מצאתי כעת ראיה להתיר. ועי' אבן העוזר או"ח סי' נ"ה וצ"ע:

רש"י ד"ה ואלו השוה את גיפופיה. אף גדולה אסורה דעכשיו שתיהן כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה אשה. לר"י נראה כו' כשהשאילו להאשה. כצ"ל:

גמ' א״כ מצינו מחיצה לאיסור. נ"ב שלהי פ' מי שמתו [ברכות כה:] אשכחן מחיצה לאיסור אליבא דיחידאה:

תוס' ד"ה אשה. מיירי ״בשהשאילו להאשה" חצר. כצ"ל:

בעין משפט אות א' מיי' פ"ה. לא נמצא שם לא ברמב"ם ולא בש"ע ועי' בתשובת זכרון יוסף מאה"ע סי' יב:

גפנים בקטנה מותר לזרוע את הגדולה. לכתחלה דלגבי גדולה פיתחא וכל פתח כמחיצה הוא ואפילו סמוך לגפנים מותר לזרוע את הגדולה לכתחלה כדתנן (ב''ב דף כו.) היה גדר בנתיים זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן וכשיגדלו הזרעים אע''ג דדיורי גדולה בקטנה אין אוסרים את הגפנים דאמר במנחות פ''ב (דף טו.) מעשה באחד שזרע את כרם של חבירו ובא מעשה לפני חכמים ואסרו את הזרעים והתירו את הגפנים ואמר מאי טעמא קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים מדרבנן אסירי הך דלא עבד איסורא. לא קנסו רבנן הכי נמי הואיל וכשזרע את הגדולה בהיתר זרעה אפילו שתיהם שלו ליכא למקנסיה וכ''ש אם קטנה של אחרים וגפנים שלה קדמו: אשה. עומדת בגדולה וזרק לה בעלה גט לתוך קטנה ושתיהן שלה ואיכא למאן דאמר במסכת גיטין (דף עז:) דהא דתנן הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצירה הרי זו מגורשת דוקא עומדת לתוכה באותה שעה אבל אם אינה עומדת לתוכה באותה שעה לא ואע''ג דשלה היא: מתגרשת היא. שהרי היא כעומדת בקטנה דכולה קטנה בתר גדולה שייכא: אינה מתגרשת. דגדולה לאו בתר קטנה אזלא וגט לא קני לאשה דנימא נשדי אשה בתר גט דאשה לא בעיא למקני גיטא: יוצאין. דשליח ציבור דקאי בקטנה הכא שייך: אין יוצאין. דהשתא לא שייך בתרייהו וצבור דקיימי בקטנה לא מצינן למימר דשייכי בתריה דרובה בתר חד לא משתדו: מותר לקרות קריאת שמע בגדולה. דגבי גדולה כמחיצה היא ולא מצי קטנה מקלקלא בשום מידי: שאילמלי אין מחיצה. אי לאו הנך גיפופי שעודפין בגדולה היו הגדולה והקטנה שוות הוו להו כחצר אחת ומותר לזרוע שם עם הגפנים ומרחיק ד' אמות השתא משום הנך גיפופי שדינן לכולה קטנה בתר גדולה ומיתסרא כולה מצינו מחיצה שאוסרת: ואילו השוה את גיפופיה. שבנה מחיצות בתוך הגדולה מכאן ומכאן עד שיקצרנה כמדת הקטנה וסילק את הגיפופין על ידי מחיצות הללו אף גדולה אסורה ועכשיו שתיהן שוות נמצאו מחיצות הללו באות לאיסור: סילוק מחיצות. האחרונות סילקו את הראשונות אבל גבי זריעה אסר עודף הגיפופין על הקטנה משום יתור מחיצה:
גפנים בקטנה מותר לזרוע את הגדולה. פי' בקונטרס וכשיגדלו הזרעים אע''ג דדיורי גדולה בקטנה אין אוסרין את הגפנים כדאמרינן במנחות בפ' שני (דף טו.) מעשה בא' שזרע כרמו של חבירו ובא מעשה לפני חכמים ואסרו הזרעים והתירו הגפנים מ''ט קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים דרבנן הך דעביד איסורא קנסו הך דלא עביד איסורא לא קנסו וה''נ הואיל וכשזרע את הגדולה בהיתר זרעה אפילו שתיהן שלו ליכא למיקנסיה ולפירושו מיירי הכא בשאר זרעים ותימה דהיכי שרי להניח הזרעים כשיגדלו כיון דדיורי גדולה בקטנה דאפילו עלו מאיליהן תנן במסכת כלאים (פ''ה משנה ו) היה עובר בכרם וראה ירק בתוך כרמו ואמר לכשאחזור אלקטנו אם הוסיף מאתים אסור כיון שמתייאש מללוקטו וע''כ ההיא דמנחות איירי שלא ידע בעל הכרם שהזרעים בכרמו לכך נראה לר''י לפרש טעמא דשמעתין משום דשם גדולה על הקטנה ואין שם קטנה על הגדולה ולהכי גפנים בגדולה הוי שם כרם על הקטנה ואע''ג דאין גפנים בקטנה אסור לזורעה דרחמנא קפיד על שם כרם דכתיב לא תזרע כרמך כלאים אבל גפנים בקטנה מותר לזרוע בגדולה אע''ג דלכשיזרענה יהיה שם שדה על הקטנה אין לחוש דרחמנא לא קפיד אשם שדה דהא לא כתיב שדך לא תטע כרם דהוה משמע דקפיד אשם שדה: אשה בגדולה וגט בקטנה. פי' בקונטרס ושתיהן שלה דאיכא למאן דאמר בגיטין (דף עז:) הא דתנן הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצירה הרי זו מגורשת דדוקא דעומדת בתוכה באותה שעה אבל אינה עומדת בתוכה לא אע''ג דשלה היא וצריך לומר הא דקאמרינן התם בגמרא והוא שעמדה בצד ביתה לאו אצל ביתה קאמר אלא בתוך ביתה ממש קאמר כדקתני התם במתני' בתוך ביתה דהא הכא אמרינן אשה בקטנה וגט בגדולה אינה מגורשת אע''פ שעומדת אצל הגדולה ולר''י נראה דהכא מיירי בשהשאילו להאשה חצר אחת וקאמרינן דכשהשאילו לה גדולה הוי שמה גם על הקטנה אשה בקטנה שהשאילו לה הקטנה לא הוי בהכי שמה על גדולה: תשעה בגדולה ויחיד בקטנה מצטרפין. דוקא ביחיד בקטנה אבל חמשה בקטנה וחמשה בגדולה אין מצטרפין וסיפא דנקט תשעה בקטנה ה''ה חמשה בקטנה אלא אגב רישא נקט האי לישנא והא דתנן בפרק כיצד צולין (פסחים דף פה:) מן האגף ולפנים כלפנים ומן האגף ולחוץ כלחוץ וקאמר התם רב בגמרא וכן לתפלה וריב''ל אמר אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים לכאורה נראה דלענין צירוף פליגי דלענין לצאת מודה רב דיוצא אפילו חוץ לבית הכנסת כדתנן בפרק ראוהו ב''ד (ר''ה דף כז:) היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר וקול מגילה אם כוון לבו יצא וקשיא דאם כן סוגיא דהכא כרב ובפ' אלו נאמרין (סוטה דף לח:) משמע דקי''ל כריב''ל גבי עם שאחורי הכהנים ומייתי סתמא דהש''ס ממילתא דריב''ל ונראה לפרש דלצירוף מודה ריב''ל דאין מצטרפין כדאמרינן הכא ופליגי לענין לענות קדושה או ברכו דקי''ל במגילה (דף כג:) דאין דבר שבקדושה פחות מעשרה וקסבר רב מן האגף ולחוץ אינו יכול לענות דלא הוי בכלל צבור שבפנים וריב''ל סבר דאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת והוי בכלל צבור לעניית ברכת כהנים ולענות דבר שבקדושה: שאילמלי אין מחיצה מרחיק ארבע אמות וזורע. מגיפופי גדולה פריך כדפי' בקונטרס דאי לא הוה גיפופי לצד הקטנה אלא השוה גיפופיה והוי ליה שתיהן חצר אחת מרחיק ד' אמות וזורע אם יש בין כרם ולכותל י''ב אמות כדין מחול הכרם ועכשיו שיש גיפופי וראויות בכך ליחלק יותר זו מזו מגרע גרע ואסור לזרוע בקטנה ואפילו היא מאה אמה כדמשמע לישנא מפני שהיא כפתחה של גדולה דהוי כאילו היא תוך הפתח ודוקא מכותל הגדולה פריך אבל מקטנה אינו רוצה להקשות שאם אין כלל מחיצות של קטנה אין צריך להרחיק אלא זורע סמוך לגדולה דהפתח הוי כמחיצה ועכשיו נאסר ע''י מחיצות הקטנות דאין זה תימה דכשאין מחיצות הקטנות נראה הגיפוף וע''י מחיצות הקטנות אין ניכרין גיפופי גדולה והוי סילוק מחיצות ואומר ר''י דלכאורה היה נראה מתוך הסברא דאין להחמיר בקטנה שנפרצה לגדולה יותר מאילו היא תוך מחיצת גדולה שמרחיק ד' אמות וזורע כדין מחול הכרם ושיש בין הכרם ולכותל י''ב אמות והא דמשוינן לה כפתחה של גדולה היינו לעשות הקטנה כאילו היא תוך מחיצות הגדולה שלא להביא זרע לשם אא''כ ירחיק ד' אמות אבל להחמיר יותר ממה שהיתה תוך מחיצות הגדולה אינה סברא לכאורה והיה נראה דה''פ מצינו מחיצה לאיסור שאם אין מחיצה כלל לגדולה מרחיק ד' אמות בקטנה וזורע אפילו אין י''ב אמות מהכרם שבחוץ לצד הכותל שבחוץ של קטנה ולא דמי למחול הכרם דהתם גם הכרם מוקף מחיצות להכי צריך י''ב אמות אבל הכא דסביב הכרם אין מחיצה ולא שייך כותל קטנה לכרם אין צריך י''ב אמה ועכשיו שיש מחיצות לגדולה צריך י''ב אמה כדין מחול הכרם אבל אומר ר''י דא''א לפרש כן דא''כ למה מקשה בסמוך ממחול הכרם דהא אמחול הכרם קיימא השתא שאם אין מחיצה לא יהא שם דין מחול הכרם ואם יש מחיצות יהא שם דין מחול הכרם ונראה לי פירוש רש''י עיקר: אמר ליה רבא לאביי. ר''ת הגיה רבה שהרי רבה ור' זירא ורבה בר רב תנן הוו יתבי ומדקדקו שלשתן ממתני' ש''מ דיורין כו' ואביי הקשה על דקדוק שלהן וכל אחד ואחד בא לקיים דבריו דמצינו מחיצה לאיסור אע''ג דקצת נראה דרבא היה לו לגרוס מדקאמר בתר הכי לדידי כשירה ולדידך הוי סילוק מחיצות ורבא ואביי פליגי בהא בסוכה בפ''ק (דף יח.) שמזכירו אחר אביי ולקמן נמי מייתי לה מ''מ נראה טפי כמו שהגיה ר''ת:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד