דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צג - א

א. סוכה שיש לה שתי דפנות, ובדופן שלישית אין בה אלא טפח, הרי זו סוכה כשירה.

ב. סיכך על גבי אכסדרה - מרפסת שאין לה גג, ויש לה שתי דפנות מקבילות במזרח ובמערב, והרי הסוכה עשויה כמבוי מפולש - שיש לה פצימין רחבין טפח [שני עמודים, עמוד בקצהו של כל דופן, אחד בצפון ואחד בדרום], להיות במקום דופן שלישית ודופן רביעית, הרי כשירה הסוכה.

ואילו הוסיף שתי מחיצות מקבילות בפנים הסוכה מעבר לפצימין, והשוה על ידי כך את פצימיה. כלומר: "הוציאן" מחוץ לסוכה שאינן נראין בה, הרי הסוכה פסולה.

נמצא, שגרמו המחיצות הנוספות לפסול את הסוכה!

אמר ליה אביי לרבא: לדידי [לשיטתי, לקמן דף צה א] אפילו השוה את פצימיה כשירה הסוכה, לפי שבסתם אכסדרה, תחובין קורות לאורכה ורחבה של הסוכה, וחשובין הן כ"פי" תקרה שיורד וסותם, והרי יש לה ארבע מחיצות [שסתם קורות מרובעות הן, ולא עגולות ויש להן "פה"].

ולדידך, דסברת [דף צה א] דלא אמרינן באכסדרה "פי תקרה יורד וסותם" לעשותן דפנות לסוכה, כיון שלא נעשו לשם סוכה, נמי לא תיקשי: לפי שאין כאן "תוספת מחיצות" הגורמות לאיסור, אלא "סילוק מחיצות" היא, שעל ידי המחיצות הנוספות "נסתלקו" המחיצות הקודמות, ונסתלקו הפצימין שהן מחיצות הסוכה מתוכה של סוכה, ולפיכך נפסלה הסוכה.

אמר ליה רבה בר רב חנן לאביי: וכי לא מצינו מחיצה לאיסור?

והתניא: בית שחציו מקורה - קירוי ישר [שאינו עשוי באלכסון], ויש לו "פה" - וחציו אינו מקורה - אמרינן: "פי תקרה יורד וסותם", ויש מחיצה בין שני חצאי הבית.

ולפיכך: אם היו גפנים כאן, בחצי בית זה, מותר לזרוע כאן בחציו השני, ואפילו בתוך ארבע אמות, כיון שהמחיצה מפסקת.

ואילו השוה את קרויו שהאריך התקרה על פני כל הבית אסור לזרוע [אם אין בין הזרעים והכרם ארבע אמות], שהרי אין כאן "פי" תקרה שירד ויסתום.

והרי מחיצה לאיסור?!

אמר ליה אביי: התם, סילוק מחיצות הוא. שסילק "פי" התקרה, ולפיכך נפסלה הסוכה.

שלח ליה רבא לאביי, ביד רב שמעיה בר זעירא: וכי לא מצינו מחיצה לאיסור?

והתניא: יש במחיצות הכרם, שהן באות כדי להקל, ולגרום היתר. ויש שהן באות להחמיר ולגרום איסור!

כיצד להקל?

כרם הנטוע עד שהוא סמוך ודבוק לעיקר [יסוד] מחיצה, זורע מהעבר השני מעיקר מחיצה ואילך. שאילו אין שם מחיצה, מרחיק מן הכרם ארבע אמות וזורע רק לאחריהן.

וזה הוא מחיצות הכרם שהן באות להקל, שלא יצטרך להרחיק.

ולהחמיר כיצד?

היה משוך [רחוק] הכרם מן הכותל אפילו אחת עשרה אמה וכל שכן פחות, לא יביא זרע לשם [בין הכרם והכותל, ויתבאר הטעם לקמן].

שאילמלי אין מחיצה [כותל], מרחיק רק ארבע אמות מן הכרם, וזורע, וזוהי מחיצות הכרם להחמיר!

הרי חזינן בהדיא שיש מחיצות להחמיר ולאסור?!

אמר ליה אביי: וליטעמיך - שאתה מקשה מן הדין האמור - עד שאתה מקשה לי מברייתא, אותבן [ראוי לך להקשות עלי] ממתניתין, דאלימא לאקשויי מיניה טפי מברייתא!

דתנן: קרחת הכרם [כדמפרש ואזיל] -

בית שמאי אומרים: אם היתה רחבה עשרים וארבע אמות יכול לזרוע בתוכה. ובית הלל אומרים: די לה שתהא רחבה שש עשרה אמה!

מחול [סביבות] הכרם [וכדמפרש ואזיל] -

בית שמאי אומרים: אם היה בין הכרם לגדר שש עשרה אמה יכול לזרוע שם. ובית הלל אומרים: בשתים עשרה אמה סגי.

ומפרשת המשנה: ואיזו היא קרחת הכרם?

כרם הנטוע מארבעה צדדים שחרב [שאין נטוע] אמצעיתו [והוא הדין אם נטוע רק משני צידי הקרחת]!

וסברי בית הלל: אם אין שם שש עשרה אמה ברחבה, לא יביא זרע כלל לשם, משום שארבע אמות סמוך לכרם מכל צד, שהן מיועדות ל"עבודת הכרם" [מקום הנצרך למעבר בקר ועגלות בשעת בצירה ובשעת חרישה], הרי הן בטלות לכרם, וכזורע בתוך הכרם דמי.

ושיעור שדה בפני עצמה שלא תיבטל לכרם שבצדיה אף היא ארבע אמות שהן מקום חשוב, ולפיכך: אם לא נותר בקרחת [מלבד עבודת הכרם] שמונה אמות, מתבטל מחציתו של השדה שהוא פחות מארבע אמות אל הכרם שבצדו, ומחציתו לכרם שבאידך גיסא, ואסור לזרוע שם כלל, דהכל "כרם" מיקרי.

אבל היו שם שש עשרה אמה - נותן לו לכרם בכל צד, ארבע אמות כדי עבודתו של כרם שאינו זורע בו, וזורע את המותר.

ובית שמאי סברי: שיעור שדה שלא תיבטל לכרם שבצדיה הוא שמונה אמות, ולפיכך בעינן עשרים וארבע אמות. שהם: ארבע אמות לכל צד כדי עבודת הכרם, ושש עשרה אמה בינתיים, כדי שלא יתבטל חצי הקרחת שהוא פחות משמונה אמות לצד אחד, וחציו לצד שני. [42]

אי זו היא מחול הכרם? המקום הפנוי שבין הכרם לגדר מסביבו [ומחול היינו סביבות הכרם, מלשון מחולות שרוקדות הנשים סביב]!

וסברי בית הלל: שאם אין שם שתים עשרה אמה מהכרם עד הגדר, לא יביא זרע כלל לשם, שארבע אמות מתוכם, הסמוכים לכרם, שהן כדי "עבודת הכרם" בטלים הם לכרם, ואילו ארבע האמות הסמוכין לגדר יתבאר לקמן הטעם שאין מצטרפין לעשות הנותר שדה בפני עצמה.

וכיון שנותרו, לאחר ניכוי ארבעת האמות הסמוכות לכרם וארבעת האמות הסמוכות לגדר, פחות מארבע אמות, אין הן חשובות להיקרא שדה בפני עצמה, ובטלין לכרם הסמוך להן, ואסור לזורעם!

אבל היו שם שתים עשרה אמה, נותן לו לכרם כדי עבודתו שהוא ארבע אמות, וזורע את המותר. [43]

הרי חזינן, שהמחיצה [הגדר] גורמת איסור. והוי לך לאקשויי ממתניתין?

אלא [המשך דברי אביי הן], ליכא לאקשוי מהאי דינא כלל.

כי התם - גבי כלאים - לאו היינו טעמא שאסור, מפני שהמחיצה גורמת איסור!

אלא היינו טעמא: דכל ארבע אמות דלגבי כרם [אותן ארבע אמות שלצד הכרם] - עבודת הכרם הן, וכיון דצריכין הן לו, הוי כרם עצמו.

ואותן ארבע אמות דלגבי [דלהדי] גדר, כיון דלא מזדרען [שאין זורעים שם, מפני שהכותל מתקלקל על ידי המחרישה שמרככת את העפר תחתיו] - אפקורי מפקיר להו "לגבי גדר" [רש"י], ואינן מצטרפין להיחשב שדה בפני עצמה.

ומה שנותר, דביני ביני, אי איכא ארבע אמות, חשיבן ולא בטלי.

ואי לא - לא חשיבן, ובטלי לגבי כרם.

אמר רב יהודה:

א. קיימא לן שמחיצה שאינה עשויה שתי וערב, אלא או שתי [מאונך] לחוד, או ערב [מאוזן] לחוד, מחיצה גרועה היא.

ולפיכך: לא התירו להקיף בהן - כדי לטלטל בתוכן - ככל שירצו.

אלא, אם יחיד בא להקיף, נותנין לו להקיף שטח של "בית סאתיים" [שטח של חמשת אלפים אמה מרובעות] בלבד. ואף אם שני אנשים הם, אין נותנין להם להקיף אלא בית סאתים אחד.

אך אם שלשה הם, נעשו "שיירא" והקילו להקיף בהן כל צרכם, ובלבד שלא יהא בתוך ההיקף בית סאתים שלם שאינו משמש אותם, וכדאמר רב נחמן לעיל דף טז ב.

ב. שלשה אנשים שהיו מהלכין בדרך, והקיפו שלשה קרפיפות במחיצה גרועה [שאינה של שתי וערב] זה בצד זה.

והיו שנים החיצונים רחבים מן הקרפף האמצעי, ומגופפים [יש להם גיפופין עודפים על פתחם לקטנה].

והאמצעי, קרפף צר הוא, ואינו מגופף אלא פרוץ במילואו מכל צד, לקרפיפות החיצונים.

ויחיד בזה, ויחיד בזה, ויחיד בזה. כלומר: כל אחד מהם דר בקרפף לבדו - נעשו שלשתם כשיירא, ונותנין להן באמצעי כל צורכן, "דאמרינן: דיורי גדולים בקטן" [לשון רש"י], ונמצאו שלשתן דרין באמצעי, ולפיכך האמצעי מצרפן.

ודין הקרפיפות [לדעת רש"י]:

האמצעי - שכאילו יש בו שלשה, שהן שיירא - מותר בהיקף גדול ואפילו יותר מבית סאתים.

ושנים החיצונים - מותר כל אחד מהם בהיקף עד בית סאתיים. [44]

(ודאי) אבל היה הקרפף האמצעי רחב משניהם, ומגופף משני צדי הפתחים, הפתוחים לשני הקרפיפות הצרות שבצדיו, ושנים החיצונים אינן מגופפין, ופרוצים במילואם לקרפף האמצעי. ויחיד בזה ויחיד [ב] זה [ויחיד בזה], אין נותנין להם כל צרכן "שהרי אין שלשה דיורין באחד, דדיורי אמצעי בחיצונים, וזיל להכא תרי הוא דאיכא, [וזיל להכא תרי הוא דאיכא], ובאמצעי ליכא אלא חד".

ולפיכך: אין נותנין להם אלא בית שש סאין. דהיינו: בית סאתים לכל קרפף. [45]

איבעיא להו: היה הקרפף האמצעי רחב ומגופף, והחיצונים צרים ואינן מגופפין, והיה אחד בזה [בקרפף חיצוני] ואחד בזה [בקרפף החיצוני השני], ושנים באמצעי - מהו? וכדמפרש ואזיל לבעיה.

מי אמרינן: אי להכא [לאחד מן הקרפיפות הקטים החיצוניים] נפקי אותם שנים שבאמצעי הגדול, תלתא הוו בחיצוני!

ואי להכא [לקרפף החיצוני השני] נפקי השנים, תלתא הוו באותו חיצוני, ואם כן שניהם מותרין בהיקף כל צרכן, שחשבינן להו כאילו יצאו שניהם מן הקרפף הגדול, לכל אחד מהקרפיפות הקטנים.

או דילמא, "כולי האי לא מקילינן, דנישדינהו להכא ולהכא".

ולפיכך אמרינן: כאילו נחלקו השנים שבקרפף הגדול, חד - מן השנים שבאמצעי הגדול - להכא נפיק, וחד מן השנים להכא נפיק, ונמצא שאין בכל קרפף יותר משנים, ואין נותנין לשנים אלא בית סאתים אחד. [46]

ואם תימצי לומר: חד להכא נפיק וחד להכא נפיק:

אם שנים בזה בחיצוני הקטן, ושנים בזה בחיצוני הקטן, ואחד באמצעי הגדול - מהו? וכדמפרש ואזיל.

מי אמרינן: הכא ודאי, אי להכא נפיק תלתא הוו, ואי להכא נפיק תלתא הוו.

כלומר: הוצא אותו בין לכאן ובין לכאן ויהיה בכל קרפף שלשה, ומקיפין שם כל צרכם. או לכל הפחות הוצא אותו לאחד מן הקרפיפות.

או דילמא: אין להוציא אף לאחד מן הקרפיפות, כיון דלא ידעינן: כי אימר להכא נפיק, ואימר להכא נפיק, הילכך אפילו לחד נמי לא יהבינן כל צרכו.

ומסקינן: והלכתא: בכל בעיין דאיבעיא לן - אזלינן בהו לקולא!

אמר רב חסדא:

הערות

[42] ויש אומרים: טעמא דבית שמאי, שהן סוברים ששיעור "עבודת הכרם" שמונה אמות, ומודו לבית הלל דשיעור "שדה" ארבע אמות.

[43] משנה זו, נתבארה על פי רש"י בריש מכילתין דף ג ב.

[44] ובריטב"א בריש הסוגיא עמד על כך, דמרש"י כאן נראה שמפרש הא דאמרינן "דיורי גדולה בקטנה", היינו שדרין הן בקטנה. ואילו בתחילת הסוגיא פירש רש"י: שדיורי גדולה "מושלין" בקטנה, ומושכין אותה אצלן. וביאר הריטב"א: "ומסתברא, שהכל ענין אחד. כי הכוונה, שהקטנה נגררת אחריה, וכל שנגררת אחריה, אין יכולין לומר שנדון כאילו הגדולה יצאה לתוך הקטנה כבני בתים היוצאים לחצרם הטפל להם, אלא שנדון כאילו גררו הקטנה אצלם, ולכך לא דקדק רש"י בדבר". וראה בגאון יעקב, שנתן טעם, מאי שנא, דגבי גט וגבי ציבור אנו אומרים, שאלו שבקטנה כאילו הן בגדולה. ואילו כאן אנו אומרים בהיפוך, שאותן שבגדולה כאילו הן בקטנה, עיין שם. ולא הביא דברי הריטב"א.

[45] והוסיף רש"י: שאם יש באמצעי יותר מבית סאתים שהיא רשות האסורה בטלטול, ממילא נאסרו כל הקרפיפות, שהרי פרוצים הם במילואם לרשות האסורה.

[46] וביאר רש"י: הא דלא אמרינן דלכל הפחות נישדי השנים בתר אחד מן הקרפיפות, ויהיה אחד מהן מותר בהיקף כל צרכו. היינו משום "דמסתמא הכי ניחא ליה טפי, דליהוי חד להכא וחד להכא, דלא ניהוי אלא תרי בכל חד, דרווח להו לתשמישתייהו, מלמיהוי תלתא בחד, ובאינך לא ניהוי אלא חד".

סיכך (הניח סכך) על גבי אכסדרה (מרפסת) שיש לה פצימין, שיש לה שתי דפנות כהילכתן האחת כנגד השניה, ואילו בשני הצדדים האחרים הפתוחים קבועות בזוויותיהם קורות המחזיקות את האכסדרה, ונעשות כעין פצימים = מזוזות, ונחשבות כסותמות את שני הקירות האחרים — הרי זו כשירה לסוכה. ואילו השוה פצימיה שעשה את המחיצות בתוך האכסדרה, לפנים מן הקורות — פסולה. משמע שעשיית המחיצה, היא עצמה אוסרת!

אמר ליה [לו] אביי: לדידי [לשיטתי] לענין אכסדרה, אף בכגון זה הסוכה כשירה, אלא אפילו לדידך [לשיטתך] סילוק מחיצות היא, שהשואת הפצימין אינה אוסרת את הסוכה משום עשיית מחיצות בכלל, אלא משום שהיא מבטלת את המחיצות החיצונות של הסוכה.

אמר ליה [לו] רבה בר רב חנן לאביי: ולא מצינו מחיצה לאיסור? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: בית שחציו מקורה (בתקרה) וחציו אינו מקורה, גפנים כאן בחלק הבית שתחת הקירוי — מותר לזרוע כאן, בחלקו השני המגולה. שאנו אומרים כי קצה התקרה נחשב כיורד ויוצר מחיצה עד למטה בין חלקי הבית.

ואילו השוה את קירויו שהשלים את התקרה על פני כל הבית כולו — אסור. הרי שעשיית מחיצה (ובמקרה שלנו — גג) היא עצמה אוסרת! אמר ליה [לו]: אף התם [שם] סילוק מחיצות הוא, שאין הכל נאסר בשל הקירוי אלא בשל ביטול המחיצה המדומה.

שלח ליה [לו] רבא לאביי ביד רב שמעיה בר זעירא הוכחה אחרת באותו ענין: וכי לא מצינו מחיצה לאיסור? והתניא [והרי שנינו בברייתא] יש במחיצות הכרם לענין כלאים צד להקל וצד להחמיר, כיצד? כרם הנטוע עד עיקר (בסיס) המחיצה — זורע מעיקר מחיצה ואילך מן הצד השני. שאילו אין שם מחיצה היה צריך להיות מרחיק ארבע אמות וזורע, וזה הוא מחיצות הכרם להקל.

ולהחמיר כיצד? היה הכרם משוך (מרוחק) מן הכותל אחת עשרה אמה — לא יביא זרע לשם בין הכרם לכותל ויזרענו, שאילמלי אין מחיצה, דיו שמרחיק ארבע אמות מן הגפנים וזורע. וזוהי מחיצות הכרם להחמיר. הרי שיש מחיצה לאיסור!

אמר ליה [לו]: וליטעמיך [ולטעמך, לסברתך] שאתה סבור שיש כאן קושיה, אותבן ממתניתין [הקשה עלי ממשנה] ולא מברייתא בלבד, דתנן [שהרי שנינו במשנה]: קרחת הכרם מתי נחשבת היא גדולה מספיק כדי להתיר לזרוע בה בריחוק ארבע אמות מן הגפנים? בית שמאי אומרים: עשרים וארבע אמות, ובית הלל אומרים: שש עשרה אמה. מחול הכרם כלומר, המקום הפנוי שבין שורות הגפנים לגדר הכרם, בית שמאי אומרים שש עשרה אמה, ובית הלל אומרים שתים עשרה אמה.

ואיזו היא קרחת הכרם — כרם שחרב אמצעיתו. אם אין שם שש עשרה אמה — לא יביא זרע לשם, היו שם שש עשרה אמה — נותן לו כדי עבודתו כדי המרחק הנחוץ לעיבודו של הכרם מסביב, וזורע לו את המותר, והוא ארבע אמות.

ואי זו היא מחול הכרם — בין הכרם לגדר. שאם אין שם שתים עשרה אמה — לא יביא זרע לשם, ואם היו שם שתים עשרה אמה — נותן לו כדי עבודתו וזורע את המותר. והרי אם לא היתה מחיצה לכרם היה מרחיק ארבע אמות בלבד ונמצאת מחיצה גורמת לאיסור!

אלא משום מה אין אתה מביא ראיה משם — התם לאו היינו טעמא [שם האם לא זה הטעם] שכל ארבע אמות לגבי כרם, עבודת הכרם ונחוצות לשם עיבודו, ולכך נחשבות כאילו הן חלק ממש מהכרם. וכן ארבע אמות לגבי [סמוך] לגדר, כיון שלא מזדרען [ניתנות להזרע] מפני שלימות הכותל — אפקורי מפקר להו [מפקיר אותם]. דביני ביני [שבינתיים], אי איכא [אם יש] ארבע אמות — חשיבן [חשובות הן], ואי [ואם] לא — לא חשיבן [חשובות] ובטילות לגבי השאר, ואין זורעים שם. לכן נמצא שהחומרה אינה באה משום שהמחיצה אוסרת, אלא משום שהיא מכבידה ממש על העיבוד החקלאי, אבל אין איסור בא משום המחיצה.

א אמר רב יהודה: שלשה קרפיפות זה בצד זה, ושנים החיצונים מגופפים שהם רחבים יותר מן האמצעי ונמצא שיש להם מקצת מחיצות מצידי הפירצה שביניהם. והאמצעי אינו מגופף, שאין לו מחיצות בינו לבין האחרות שהרי הוא צר מהם, ויחיד בזה ויחיד בזה — נעשה כשיירא ונותנין להן כל צורכן ודאי. כלומר שיכולים להשתמש בו אפילו הוא גדול מאד, כפי שהלכה בשיירה שיש בה שלושה אנשים, שכל שטח שהקיפוהו מחיצות — מותר להם להשתמש ולטלטל בכולו.

היה אמצעי מגופף ושנים החיצונים אינן מגופפין, שהם צרים ממנו ופרוצים בכל רחבם אליו, ויחיד בזה ויחיד בזה — אין נותנין להם אלא בית שש סאים כפי שעושים ליחידים בשדה, שאין מתירים להם להשתמש אלא בשטח כדי בית סאתיים בלבד. וטעם ההבדל — שכיון שהקרפף האמצעי גדול, הרי לפי העקרון שהזכרנו, דיורו (כח דירתו) של האמצעי בצדדים ולא להיפך, ואין איפוא שלושה אנשים יחד.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: כאשר היה האמצעי מוקף, והיה אחד בזה ואחד בזה ושנים באמצעי מהו? האם נאמר אי להכא נפקי — תלתא הוו [אם לכאן לצד קרפף זה יוצאים השנים — הרי שלושה הם במקום אחד], ואי להכא נפקי — תלתא הוו [אם לכאן יוצאים — שלושה הם], וכיון שלגבי שני הצדדים גם יחד הרי הם כששה, ולששה נותנים כל צרכם.

או דילמא [שמא] נחשב את הדבר כך: חד להכא נפיק, וחד להכא נפיק [אחד יוצא לכאן, ואחד יוצא לכאן] ובכל קרפף מצויים רק שנים, ולשנים אין נותנים אלא כשיעור בית סאתיים לאחד.

ואם תימצי [תרצה] לומר אם תקבל את השיטה כי חד להכא נפיק וחד להכא נפיק [אחד לכאן יוצא ואחד לכאן יוצא], אם היו שנים בזה ושנים בזה ואחד באמצעי מהו? האם נאמר: הכא [כאן] ודאי, אי להכא נפיק — תלתא הוו, ואי להכא נפיק — תלתא הוו [אם לכאן יוצא — שלושה הם, ואם לכאן יוצא — שלושה הם] ובכל צד יש לנו מקום להיתר. או דילמא [שמא] נאמר שיש כאן ספק, אימר להכא נפיק, ואימר להכא נפיק [אמור אולי לכאן יוצא, ואמור שלכאן יוצא], וכיון שאין ודאות בדבר נאסור מספק.

בעיות אלו לא נפתרו עקרונית, ואולם הילכתא [ההלכה] המוסכמת היא כי בעיין לקולא [בעיותינו אלה להקל] ולמעשה מקילים ומתירים בכל אלה.

ב אמר רב חסדא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If one placed roofing on top of a portico that has doorposts, i.e., a portico with two parallel walls that are valid for a sukka, as well as posts in the corners supporting the portico and protruding like doorposts, which are considered as sealing the other two sides of the portico, it is a valid sukka. However, if he evened the doorposts by constructing walls adjacent to the existing walls, obscuring the posts so that they do not protrude, the sukka is invalid. This teaching indicates that the creation of a partition can cause prohibition.

Abaye said to him: In my opinion, with regard to that case of a portico, the sukka is valid. However, even according to your opinion, this is another instance of the removal of partitions. Evening the doorposts does not render the sukka invalid through the establishment of new partitions, but because it negates the original partitions of the sukka.

Rabba bar Rav Ḥanan said to Abaye: And didn’t we find that a partition causes prohibition? But wasn’t it taught in a baraita: With regard to a house, half of which is roofed and half unroofed, if there are vines here, under the roofed section of the house, it is permitted to sow crops there, in the open section. The reason is that it is as though the edge of the roof descends to the ground and forms a partition between the two sections of the house.

And if he evened its roofing, by extending the roof to cover the entire house, it would be prohibited to sow other crops there. It is evident that the very placement of a partition, in this case a roof, causes prohibition. Abaye said to him: There too it is an instance of the removal of partitions. It is prohibited to sow not due to the added roofing; rather, it is prohibited due to the negation of the imaginary partition.

Rava sent a different proof to Abaye by means of Rav Shemaya bar Ze’eira, with regard to the same issue. And didn’t we find a partition causes prohibition? But wasn’t it taught in a baraita: There is an element in the partitions of a vineyard that causes leniency with regard to diverse kinds of seeds and an element that causes stringency. How so? With regard to a vineyard that is planted until the very base of a partition, one sows crops from the base of the other side of the partition onward. This is a leniency, as were there no partition there, he would be required to distance himself four cubits from the last vine and only then sow there. And this is an element in partitions of a vineyard that causes leniency.

And as for an element in partitions that causes stringency, how so? If the vineyard was distanced eleven cubits from a wall, one may not bring the seeds of other crops there, between the vineyard and the wall, and sow that area. This is a stringency, as were there no partition, it would suffice to distance himself four cubits from the last vine, and sow there. This is an element of partitions in a vineyard that causes stringency, a clear situation of a partition that causes prohibition.

Abaye said to him: And according to your reasoning that this presents a difficulty, raise an objection against our opinion from a mishna, rather than a less authoritative baraita, as we learned in a mishna: With regard to a clearing in a vineyard, Beit Shammai say: Its measure is twenty-four cubits, and Beit Hillel say: Sixteen cubits. With regard to the perimeter of a vineyard, Beit Shammai say: Sixteen cubits, and Beit Hillel say: Twelve cubits.

The mishna explains: And what is a clearing in a vineyard? It is referring to a vineyard whose middle section was laid bare of vines. If there are not sixteen cubits across in the clearing, one may not bring foreign seeds and sow them there, due to the Torah prohibition against sowing other crops in a vineyard (Deuteronomy 22:9). If there were sixteen cubits across in the clearing, one provides the vineyard with its requisite work area, i.e., four cubits along either side of the vines are left unsown to facilitate cultivation of the vines, and he sows the rest of the cleared area with foreign crops.

The mishna continues: What is the perimeter of a vineyard? It is the vacant area between the vineyard and the fence surrounding it. If there are not twelve cubits in that area, one may not bring foreign seeds and sow them there. If there are twelve cubits in that area, he provides the vineyard with its requisite work area, four cubits, and he sows the rest. However, were the vineyard not surrounded by a fence, all he would need to do is distance himself four cubits from the last vine. It is clear from this halakha that the partition causes prohibition.

Rather, the objection was not raised from there because there, isn’t this the reason that the partition is not considered to cause prohibition? It is because the entire area of four cubits alongside a vineyard is considered the vineyard’s work area, and is therefore an actual part of it. Likewise, with regard to the four cubits alongside the fence surrounding the vineyard, since they cannot easily be sown due to the wall, he renounces ownership over the area. With regard to the space in between, if it is four cubits, it is deemed significant in its own right, and if not, it is not significant and is nullified relative to the rest, and it is prohibited to sow there. A similar reasoning applies to the baraita. The stringency is not due to the fact that the partition causes prohibition, but because the partition impedes cultivation of the vineyard.

Rav Yehuda said: If there are three enclosures alongside one another, and the two outer ones protrude, i.e., they are wider than the middle one, so that there are partitions on both sides of the breach between them and the middle enclosure, and the middle one does not protrude, and there are no partitions between it and the outer enclosures, as it is totally breached, and there is one person in this one and one person in that one and yet another person in the third enclosure, the people in the enclosures are considered as though they are all living in one large enclosure. Consequently, the legal status of the group becomes like that of a caravan, and one provides them with all the space that they require. In other words, they may use the entire enclosure even if it is very large, just as there are no limits to the size of the enclosed area in which members of a caravan may carry.

However, if the middle enclosure protruded, and the two outer ones did not protrude, i.e., they were narrower than the middle enclosure, so that their entire width was breached into it, and there is one person in this one and one person in that one and yet another in the third, one provides them only an area of six beit se’a, in accordance with the halakha of individuals in a field, who may enclose an area of only two beit se’a per person. As the middle enclosure is larger than the two outer ones, it determines their status, in accordance with the principle stated above, not the other way around. Consequently, the person in the middle enclosure is regarded as though he established residence in only one of the outer enclosures, constituting a group of no more than two, which does not have the legal status of a caravan.

Based on these assumptions, a dilemma was raised before the Sages: If there is one person in this outer enclosure, and one person in the other outer enclosure, and two people in the middle enclosure, what is the halakha? Is the ruling that if the pair exit to here, one of the outer enclosures, they are three people in one place, and if they exit to there, the other outer enclosure, they are three people in one place, and three people are considered a caravan and provided with all the space they require, as stated above?

Or perhaps, as one may exit to here and the other may exit to there, in which case there would be no more than two people in each enclosure, they are provided with only two beit se’a per person.

And if you say that one may exit to here and one may exit to there, if there were two people in this outer enclosure, and two people in that outer enclosure, and one person in the middle enclosure, what is the halakha? Is the ruling that here, certainly, if he exits to here they are three, and if he exits to there they are likewise three, and consequently they should be provided with all the space they require in any case? Or perhaps, in this case too there is uncertainty, as say that he might exit to here, and say that he might exit to there. As the direction in which he will leave his enclosure is undetermined, they should be provided with only two beit se’a each.

These dilemmas were essentially left unresolved, but the halakha is that these dilemmas are decided leniently, and they are provided with all the space they require in these cases.

Rav Ḥisda said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמ' רב יהודה ג' קרפיפות זה בצד זה כול' נעשו כשיירה ונותנין להן כל צורכן איתיה לפירושיה בסוף פר' א' דהא מסכתא יחיד נותנין לו בית סאתים שנים נותנין להם בית סאתים שלשה נעשו שיירא נותנין להן כל צורכן:

אמר ליה רבא לאביי והא סיכך ע"ג אכסדרה שיש לה פצימין כשירה ואלו השוה פצימיה פסולה. א"ל לדידי כשרה היא לדידך סלוקי סלוקינהו למחיצה והתנן חצר גדולה שנפרצה לקטנה גדולה מותרת והקטנה אסורה.

ואילו השוה גיפופיה גדולה נמי אסורה ודחינן התם נמי סלוקי סלוקינן למחיצתא והתניא יש במחיצות להקל ולהחמיר להקל כיצד כרם הנטוע עד עיקר מחיצה [זורע מעיקר מחיצה] ואילך שאילו אין שם מחיצה מרחיק ד' אמות וזורע וזו היא מחיצת הכרם להקל.

להחמיר כיצד היה משוך מן הכותל י"א אמה לא יביא זרע לשם שאילו אין שם מחיצה מרחיק ד' אמות וזורע וזו מחיצת הכרם להחמיר. הנה מצאנו מחיצה לאיסור. א"ל אדמותבת מברייתא מותיב ממתני' דתנן איזהו מחול הכרם בין הכרם לגדר אם אין שם י"ב אמה [לא] יביא זרע לשם היו שם י"ב אמה נותנין לו כדי עבודתו.

וזורע את המותר. הנה יש מחיצה לאיסור אלא סברא הוא כל ארבע אמות כו':

אמר רב יהודה ג' קרפיפות כו' עד ויחיד בכל קרפף נעשו שיירא וכאילו באחד כולן שרויין ונותנין להן כל צרכן אבל אם האמצעית מגופף וב' החיצונות אינן מגופפות ויחיד בכל קרפף אין נותנין להם אלא בית שש בלבד סאתים לכל אחד מהן שאינן שרויין ביחד וכיחידים הן חשובין.

איבעיא להו ב' בזה הקרפף וב' בזה הקרפף ויחיד באמצע מהו. מי אמרינן אי הכין נפיק הא הוו להו ג' ונעשו כשיירא ואי מהכא נפיק הוו להו נמי ג' אינון שיירא.

או דלמא אימ' מהכא לא אמרינן. ב' באמצע ואחד בזה כו' והלכתא דבעיין לקולא. כלומר אמרינן אי מהכא נפיק הוו להו ג' וכן מאידך גיסא ונעשו שיירא ונותנין להן כל צרכן.

קרפיפות זה בצד זה וזה בצד זה ב' החצונים מגופפים אמצעי אינו גופף נעשו שיירא ונותנין להם כל צורכן. ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי מכלים כדאמרינן בפרקא קמא (יז, א).

אמצעי מגופף ושנים החצונים אינם מגופפים ויחיד בזה ויחיד בזה. אין נותנין להם כל צורכם אלא נותנים להם בית סאתים לכל אחד מהם במקומו.

ואיבעיא להו שנים באמצע ויחיד בזה ובזה מהו אי להכא נפקי הוו להו תלתא או דילמא חד להכא נפיק וחד להכא נפיק. כלומר: (למ״ד) [חד] דעתיה בהפך דהא בקניית שביתה תליא מילתא ובסלוק נפשיה מאידך, וחד דעתיה בהפך דהא בקניית שביתה תליא מילתא ובסלוק דעתה נמי תליא מילתא כדאמרינן בריש פרקין (עירובין פט, ב) גבי קטן סלוקי נפשייהו מהכא. וגם חצר שבין ב' חצרות (לעיל עירובין מט, א) (ו)פלגינן בין רגיל [ו]שאינו רגיל. ולכך כיון דאין כל מתלי דעתיה, ובהכין ליכא שירא בחד מינייהו וה״ל יחידים עד דגלו דעתיהו מערב שבת דבעו למיפק תרויהו בחד מן החצוניות.
והקשה הראב״ד ז״ל כיון דבתר דעתייהו אזלינן [א]פי' שנים החצונים מגופפין ובאמצעי אינו מגופף, לימא דילמא דעתיה דכל חד מינייהו באתריהו ובדוכתייהו בלחוד הוא דקנו שביתה ולא בהדדי והוו להו יחידים. והוא ז״ל מתרץ לה דכיון דאמצעי לית ליה מחיצות אי אפשר דלא פשיט בהא ואי פשיט בהאי [לא פשיט בהאי] דלא עביד איניש בב' מקומות.
ושמעתין כולה בשכותלי מי שאינו מגופף נכנסין לתוך המגופף, הא לאו הכי כולן כמגופפין הן, דקיימא לן נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי כדאיתא (לקמן) [לעיל] בפ״ק (ט, ב).

והלכתא בעיין לקולא. כלומר: שתי הבעיות, דהיינו האמצעי בהאי לא פשיט בהאי ואי פשיט בהאי לא פשיט בהאי מגופף, דהיינו שנים ויחיד בזה ויחיד בזה וכן יחיד באמצע ושנים בזה ושנים בזה וכולהו חשבינן להו כשיירא ונותנים להם כל צורכן ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי מכלים.

ואלו השווה את פצימיה. פירש שעשו מחיצות אחרות כנגד פצימיה בענין שאין שם היכר פצימין בין מחיצה למחיצה פסולה שאין כאן אלא שתי דפנות ולא אמרינן פי תקרה יורד וסותם סלוקי מחיצת׳ הוא פירש כי הפסול בא לכאן מפני שבמחיצות הללו האחרונו׳ נסתלקו הדפנות הראשונו׳ שהיו מכשירו׳ אותה ושאר כל הסוגיא מפורשת יפה כפרש״י ז״ל.

אמר רב יהודה שלש קרפפות כו׳. פירש כגון ג׳ שהיו מהלכין בדרך ועשו ג׳ מחיצות של שתי או של ערב כגון של חבלים או כיוצא בו וקי״ל בפ״ק דבמחיצות כיוצא באלו לא התירו ליחידי׳ אלא ב״ס לכל אחד ואם היו ג׳ נעשו מרובים והם שיירה שהתירו להם כל צרכם ובלבד שלא ישאר שם ב״ס פנוי ועכשיו ג׳ בני אדם הללו עושין ג׳ קרפפות אלו פחוחות זו לזו והחצונים הם גדולים ועודפין מכל צד על האמצעי שביניהם שהאמצעי פרוץ להם במלואו מכאן ומכאן ואין הפרצה אלא בעשר דלגבי חצונים הוא פתח והרי האמצעי כפתחיהם של חצונים דומיא דחצר גדולה וקטנה וקאמרי דאע״ג דאין בא׳ מהם אלא אדם אחד נעשו שיירה ונותנין להם כל צרכן והוא שערבו מבעוד יום ופרש״י ז״ל שנותנין להם כל צרכן באמצעי קאמר לפי שהאמצעי מצרפן דדיורי גדולה בקטנה ונמצאו שלשתן באמצעי ואחרים פירשו דכיון דקאמר סתמא נותנין להם כל צרכה אף בחצונים נותנין לשם כל צרכם דכיון דנעשו שיירה באמצע למה להו אידך כחצר לאמצעי ונותנין להם בתים כל צרכם וכן דעת מורי הרשב״א נר״ו אמצעי מגופף ושנים החיצונים אינם מגופפין פירש שהקרפף האמצעי הוא הגדול והחצונים הם קטנים ופתוחים לאמצעי במלואם פתח עד עשר ויחיד בזה ויחיד בזה אין נותנין להם כל צרכן שהרי דיורי אמצעי בחצונים ואין דיורי החיצוני׳ באמצעי וא״כ זיל הכא איכ׳ תרי וזיל הכא איכ׳ תרי וליכ׳ שייריה הילכך אם א׳ מן החצוני׳ יש בו יותר מב״ס הרי הוא אסו׳ ואם האמצעי יותר מב״ס כולם אסורין שהרי חצונים במלואם למקום האסור להם שהרי לא נעשו שיירה להיות מותרין באמצעי:

אבעיא להו שנים. פירש אסיפא קאי שהאמצעי מגופף והחצוני׳ אינם מגופפין אי להכא נפקי הוו להו תלתא פירש ושרי׳ בשני החצונים יות׳ מב״ס שהרי נעשו שיירה בכל אחד מהם כי דעתם היה מבע״י להשתמש בכל אחד מהם ולקנותם שם שביתה כיון שהם כפתח לאמצעי או דילמא כו׳ פירש דמסתמא יותר היה דעת השנים להפרד כדי שיהא לכ״א הרווחה בקטן הסמוך לו ואשתכח דליכא בחד מינייהו אלא תרי כי כ״א מהם נכון לקנו׳ שבית׳ באמצעי ובסמוך לו ונסתלק מן החיצון האח׳ דהא בקניית שביתה תליא מילתא ובסלוק דעת׳ נמי תליא מילתא וכדאמרי׳ בריש פרקין בני קטן סלוקי נפשייהו מהכא שנים מה שנים בזה ויחיד באמצע מהו פי׳ את״ל דאמרינן חד להכא וחד להכא נפיק שנים בזה כו׳ והלכתא בעיין לקולא פיר׳ שתי הבעיו׳ הללו לקולא תלינן להו ונותנין בהם כל צרכם על הדרך שפירשנו וכלו בשערבו. וכלה שמעתין בשכתלי קטנה נכנסין לגדולה דאי לא קי״ל נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משו׳ לחי וכלם חשובין מזופפין וכאלו אין אחד מהם נפרץ לחבירו ואין נותנין להם בא׳ מהם אלא ב״ס:

סכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימים ר״ל לחיים על פתח האכסדרה ושתי דפנות בשני צדי האכסדרה לצפון ולדרום שתקרת האכסדרה קצרה מארבע אמות רוחב מפני שהיא הרבה על פני ארך כל הבית ונמצאו שני כותלי הבית משתמשין לקירוי האכסדרה מצד דופן עקומה אבל בצד שלישי של רוחב הבית העומד כנגד הנכנס האכסדרא רחבה שם הרבה נכנסת לארך הבית ואין כותל הבית שתחתיה משתמש לאכסדרה והרי שאין כאן אלא שתי דפנות ומכל מקום עשה הוא לחיים להכשיר את החצר על פתח האכסדרה והרי פצימין אלו עומדין במקום מחיצה ולחיים אלו נראים אם מבפנים אם מבחוץ ואם השוה את פצימיה כגון שבנה בצד הלחיים על פני כל רוחב הכותל עד שהושוו הלחיים לשאר הכותל הרי אין כאן לחי ונמצא תוספת מחיצה אוסר [אלא] שתוספת זה אינו תוספת מחיצה שהרי אינו עושה מחיצה ברוח הצריך לו אלא סלוק מחיצה הוא בהשואת הלחיים לכותל. וכן בחצר גדולה שנפרצה לקטנה שגדולה מותרת בגיפופיה אלו עבה את הגיפופין ובנה בצדם עד שהושוו את הגיפופים לחודה של מחיצת הקטנה שנמצאו שתיהן נפרצות במלואן זו לזו נאסרו שתיהן להוציא כלי הבית לשם ונמצא תוספת מחיצה אוסר אלא שזה אינו תוספת מחיצה אלא סלוק מחיצה על הדרך שביארנו:

בית שהיה חציו מקורה וחציו אינו מקורה וגפנים נטועים בצד זה תחת התקרה מותר לזרוע ירקות בצד זה במקום שאינו מקורה אף בתוך ארבע אמות שלענין כלאים פי תקרה יורד וסותם והרי הוא כאילו מחיצה גמורה בנתים ואם השוה את קירויו ר״ל שקירה את כל הבית אסור אלא אם כן בהרחקה ונמצא תוספת מחיצה אוסרת שאף זה סלוק מחיצה הוא:

יש במחיצת הכרם להקל ולהחמיר להקל כיצד הרי שהיתה מחיצה בצד הכרם והוא נטוע עד עיקר המחיצה ר״ל סמוך לה אפי׳ לא היתה אלא מחיצה של קנים זורע מאחורי המחיצה ואילך בלא שום הרחקה ואלו לא היתה שם מחיצה היה צריך להרחיק ארבע אמות להחמיר כיצד לא היו הנטיעות סמוכות לגדר אלא רחוקות ממנו והיה הוא רוצה לזרוע לפנים מן הגדר. וכבר ביארנו בפרק ראשון שכל קרחה שבין כרם לגדר והיא הנקראת מחול הכרם אם יש שם שתים עשרה אמות מקום פנוי זורע באמצע שכשאתה מניח לצד הכרם לעבודת הכרם בחרישת השוורים ארבע אמות וארבע לצד הגדר שדרכו של אדם להניחו פנוי לילך בו סביב הכרם ולהעמיד שם בקר וכליו נשאר באמצע ארבע אמות וכל שיש בו ארבע אמות מקום חשוב הוא ואינו בטל אצל הכרם להיות נדון מתחומו אבל אם לא היו שם שתים עשרה אמות מקום פנוי אפי׳ אחת עשרה לא יביא זרע לשם שכשפרנסת ארבע לצד הכרם וארבע לצד הגדר לא נשארו אלא שלש והרי הם בטלות אצל הכרם וכל שהוא מתחום הכרם אסור לזרוע אף בהרחקת ארבע אמות ואלו לא היה שם גדר אלא שהיה הכל אויר היה רשאי לזרוע בהרחקת ד׳ אמות כמו שהתבאר:

כבר ביארנו בפרק ראשון בענין הקפת שלשה חבלים לשיירא שחנתה בבקעה שאין מתירין ליחיד לטלטל בקרפף של מחיצות ר״ל של שתי לבד או של ערב לבד כגון של חבלים או של קנים אלא בבית סאתים הואיל ואין כאן מחיצות קיימות וכן לשנים בית סאתים לכל אחד לדעת קצת. ויש אומרים בין שניהם כמו שביארנו שם אבל בשיירא ר״ל שהם שלשה הותר להם להקיף כל צרכם. מעתה שלש קרפיפות זה בצד זה כגון שהיו שלשה מהלכין בדרך והקיפו שלש קרפיפות לדירה במחיצות של שתי לבד אם היו שנים החיצונים מגפפים ר״ל שהם רחבים מן האמצע ועודפים עליו עד שהוא פרוץ במלואו בשניהם כגון זה אעפ״י שיחיד בזה ויחיד בזה ואין כאן שיירא בקרפף אחד הרי דיורי החיצונים באמצעית ונותנין להם כל צרכם בכל אחד מהם בין בחיצוניי׳ בין באמצעי וכן כתבוה גדולי המפרשים שמאחר שנעשו שיירא באמצעי הרי החיצונים כחצר לאמצעי ובלבד שלא יהא שם בית סאתים פנוי מכלים כמו שכתבנו בפרק ראשון. וכן דוקא שכותלי האמצעי נכנסים לכאן ולכאן עד שאינו ניתר בנראה מבחוץ אעפ״י ששוה מבפנים שאם לא כן כלם מגפפי׳ הם. וכן הדין אם גיפופי החיצוניים רחבים ארבע אמות שאין נקראין עוד גיפוף שהרי אין להם תורת לחי כמו שהתבאר.

אמצעי מגפף ושנים החיצוניים אינם מגפפים כגון שהוא רחב מהם עד שהם פרוצים במלואם הרי הם יחידים ואין נותנין להם אלא בית סאתים לכל א׳ וכל שיש בו יתר על בית סאתים אסור הוא והפתוח לו ונמצא שאם האמצעי יתר מבית סאתים כלם אסורי׳ שהרי נפרצו החיצונים למקום האסור להם שהרי מ״מ אין כאן שיירא והרי דיורי האמצעי בחיצוני׳ ולא של חיצונים באמצעי והילכך הרי אין באמצעי אלא דיור אחד ובחיצונים בכל אחד שני דיורין עם האמצעי שחושבין בתוכו והרי מכל מקום אין כאן שלשה. (היו שנים באמצעי ובחילונים אחד אחד הרי מכל מקום אין כאן שלשה). היו שנים באמצעי ובחיצונים אחד אחד הרי מכל מקום אם נמלכו הפנימיים לצאת ביחד כאחד מן החיצוניים ונמצאו שלשה בחיצון ומתוך כך מקילין בו אעפ״י שאפשר לפנימיים שיחלקו ויצא אחד מכאן ואחד מכאן ר״ל שיהא דעתו בכך מבין השמשות ונמצא שקנה שביתה בסלוק עצמו מן האחר ולא יהו אלא שנים בכל אחד מן החיצוניים שכל כיוצא בזה תולין להקל וכל שכן אם היו שנים בזה ושנים בזה ויחיד באמצעי נראה שנותן לב לשניהם אלא אם כן גלה דעתו שאינו רוצה לצאת אלא באחד:

עליונה לא חד תערב ואל תרי תערב פי' ואין תקנה לעליונה עד שתערב גם התחתונה עמה להתירה או שיבטלו להן רשותן:

כגון שהיתה העליונה מכופפת והולכת עד י' אמות פי' והאי דקתני או שיש גידור חמשה ומחיצה חמשה אהנך י' אמות דכנגד הפתח קאי ואתא לאשמעי' דאע"ג דלגבי עליונה חשיב פיתחא לגבי התחתונה לא הוי אלא חתימה ויאן מערבין אחר:

והלכתא גידור חמשה ומחיצה חמשה מצטרפין פי' דברי רב אחא הם לכך השיבו לרבינא ברייתא אין בידי אבל קבלה יש בידי שהן מצטרפין:

גמ' ויחיד בזה ויחיד בזה ויחיד בזה אין נותנין כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה סיכך ע"ג כו'. נ"ב כזה :

בד"ה ושנים החיצונים מגופפין כו'. נ"ב כזה :

בד"ה ויחיד בזה ויחיד בזה ויחיד בזה נעשו כו' כצ"ל:

בד"ה אמצעי מגופף כו' מהן והן פתוחים כו' לא הוי מלואו כצ"ל. ונ"ב כזה :

תוס' בד"ה חציו מקורה כו' אלא כשיש ד' מחיצות. נ"ב פי' ולא אמרינן פי' תקרה בג' מחיצות אלא ד' מחיצות בעי אבל אמרינן פי תקרה כו' במחיצה רביעית אם יש שם ג' מחיצות שלימות ולחי או פס נשאר במחיצה רביעית וק"ל.

בא"ד ור"ת מ"מ יש לחלק כו' כצ"ל:

גמרא אלא התם לאו ה"ט כו'. ועפרש"י. וק"ל דהא אשכחן מחיצה משויא כרם בעריס רפ"ו דכלאים ע"ש:

רש"י ד"ה כיון דלא מזדרען. שהמחרישה מעלה עפר תיחוח כו'. תמוה דה"ל לפרש שהזרעים מחלידין את הקרקע כדאיתא בב"ב (יט ב) ואפי' אינו חורש כגון במפולת יד כדאיתא שם (סע"א) ועמש"כ שם:

גמרא ג' קרפיפות כו' ויחיד בזה ויחיד בזה נעשה כו'. הן לפי הגהת מהרש"ל לקמן וכן ברש"י כאן. פעם ג' ויחיד בזה. היה צריך להוסיף גם בגמרא כאן. אבל לדידי א"צ כלל להגהתו כי כן דרך הש"ס לחסר פעם ג' כמ"ש בס"ד ביבמות (קח ב) ובס' נת"ע דף ק"א הארכתי בפרט זה:

שם והלכתא בעיין לקולא. בס' ב"א הביא בשם האחרונים להקשות דלמאי איצטריך הש"ס לפסוק הלכה לקולא. הא בל"ז ספיקא דרבנן לקולא. וע"ש אריכות דברים בזה. והנה לדעת הרמב"ם וסייעתו לפסוק בכ"מ כאת"ל. הקושיא מעיקרא ליתא. דאיצטריך משום בעיא ראשונה דקאמר בה ואת"ל לחומרא:

תוס' ד"ה ל"ת, מה דתירצו דפרכת הש"ס מכח מה אולמא האי סתמא כו'.
קשה לי דמ"מ עכ"פ מספק צריכים להחמיר דאסור לקנח בחרס, ואף דבחולין (דף מג) במה דפרכינן והאר"י הלכה כסתם מתני' כתבו תוס' ג"כ דפרכת הש"ס בדרך מאי אולמא האי סתמא, היינו דהתם דר"י קבע להלכה ואמר הלכה כדברי האומר כזית, דמשמע דהוי הלכה פסוקא מספיקא, ובזה פריך הש"ס שפיר מאי אולמא.
וביותר דאף על לשון הלכה אין להקשות כן, דא"כ תקשה בסוף שבת דאמרינן ואף ר"י אמר הלכה וכו' ר"י סתמא אחרינא אשכח עיי"ש, יקשה ג"כ מאי אולמא האי סתמא מהאי, וצ"ל דהוי ספק וכיון דמוקצה דרבנן ספיקו לקולא (ואף דהוי דבר שיל"מ, דבספיקא דדינא גם ביש לו מתירין ספיקו לקולא, כמ"ש בפר"ח א"ח סי' חצ"ח, ואף למ"ש תוס' ריש ביצה דמוקצה חמור כעין דאורייתא וספיקו לחומרא י"ל זהו אם הדין ודאי דמוקצה אסור ואנן מספקינן עתה אם נולדה בשבת או בחול, אבל כל שאנו דנין על עיקר הדין אם מוקצה אסור הוי בכלל ספק דרבנן ולקולא), וע"כ צ"ל דפרכת הש"ס בחולין היינו דלישנא דהלכה כזית משמע דודאי כן ואפילו לקולא לפטור מכיסוי הדם, מש"ה פריך שפיר מאי אולמא, גם י"ל במה דמשני בשבת, ר"י סתמא אחרינא אשכח ליכא לאקשויי מה אולמא האי סתמא, די"ל דב"ה עדיף מסתם, וקיי"ל כב"ה נגד סתם משנה, ועי' בשכנה"ג בכללי התלמוד [סי' י"ד] ונראה דכיון לזה בשער המלך [הל' גירושין פ"ג ה"ד דף עח ד"ה אך ק"ל], ומה דפרכינן ריש שבועות (דף ב') מכדי האי סתמא וכו' אף דמ"מ מספיקא שפיר הדין דאינו לוקה, מ"מ י"ל מלשון אין לוקין דאר"י משמע ודאי אינו לוקה, ונ"מ אם נתגרשה אשה בעדים כאלו שנשבע שאוכל ולא אכל אם הוא ס' חיוב מלקות היא רק מגורשת מספק, דהעדים פסולים, אבל אי בודאי אינו לוקה העדים פסולים רק מדרבנן מגורשת ודאי מה"ת ואם בא עליה כהן אחר מיתת הבעל הוא לוקה, א"כ הכא בסוגיין יקשה מאי פריך הש"ס ממתני' דנזיר חופף ובדרך מאי אולמא הא שפיר פסק ר"י מספק דאסור לקנח בחרס.
ומזה נראה ראיה ברורה למ"ש תוס' שבת [דף מא ד"ה מיחם שפינוהו וכו'] דגם לר"י אינו אסור דבר שא"מ בשבת רק מדרבנן וכ"פ רש"י ז"ל שבת (דף קכא ד"ה דילמא) ושפיר פריך הש"ס דמספק יהא מותר לקנח בחרס דהוי ספק דרבנן כן נראה לענ"ד:

סיכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין. שתי דפנות שיש לה כהלכתה לאורכה ועשויה כמבוי ובדופן שלישית ורביעית קבועין עמודים לקרני הזויות. ויש להם טפח: כשירה. דתנן (סוכה ו.) שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח: ואילו השוה את פצימיה. שבנה ב' מחיצות בתוכה אצל מחיצות הראשונות ונמצאו פצימיה עומדין בין שתי' המחיצות מכאן ובין שתי מחיצות מכאן ובתוך האכסדרה אינן נראין: פסולה. דאין לה אלא ב' מחיצות: לדידי כשירה. דפליגי עלך בהא מילתא לקמן בפירקין. דאפילו אין לה שום מחיצה אמרינן פי תקרה יורד וסותם דסתם אכסדרה תחובין קורות למעלה מעמוד לעמוד שעליהן נותנים את התקרה והנך קורות יש להם פה דהיינו חודה שאינה עגולה אלא מרובעת: לדידך. נמי דאמרת פסולה אין כאן מחיצה לאיסור דהכא היינו טעמא שסילק מכאן את הפצימין ואת מחיצות הראשונות ע''י מחיצות הללו והעמידה על אלו לבדן: חציו מקורה. מכוסה בגג חלק כעין תקרת עלייה: גפנים כאן. תחת הקירוי: מותר. לזרוע כאן. חוץ לקירוי מיד ואין צריך להרחיק דפי תקרה יורד וסותם והוי מחיצה מבדלת ביניהם: השוה את קרויו. שקירה כל הבית אסור אא''כ הרחיק: סילוק מחיצות. שהשלמה זו סילק פי תקרה ואין כאן מבדיל: ביד רב שמעיה. ציוהו להשיב לאביי תשובה זו: להקל ולהחמיר. פעמים שהמחיצה מתרת לענין כלאים ופעמים שהיא אוסרת: עד עיקר המחיצה. כלומר עד יסוד מחיצה סמוך ודבוק למחיצה: היה משוך. כרם רחוק מן הגדר אחת עשרה אמה וכ''ש פחות: לא יביא זרע. בין כרם לגדר וטעמא מפרש לקמן: אותבן ממתני'. דאלימא לאקשויי טפי מברייתא: קרחת הכרם. לקמן מפרשא: עשרים וארבע אמות. צריך שיהא בה להתירה להרחיק ארבע אמות ולזרוע ואם פחות אסור לזרוע בה אפילו טפח: מחול. סביב כעין מחולות:. אין שם שש עשרה אמה כו'. לפי שיש כרם מכאן ומכאן וצריך להרחיק וליתן ארבע אמות לכרם לכל צד לעבודתו כמלא בקר וכליו שהיו חורשין בשוורין ואם נשארו ח' אמות באמצע שאם באת לחלקו לכאן ולכאן יש ד' אמות לכל חלק חשיבי ולא בטילי ולא אתי כרם דהאי גיסא ומבטל פלגא וכרם מהאי גיסא ומבטל פלגא: כדי עבודתו. ארבע אמות לכל צד: י''ב אמות. לקמן מפרש טעמא: לאו היינו טעמא. דתיהוי מחיצה משויא ליה להאי מחול כי כרם: הכי גרסינן ארבע אמות דלהדי כרם עבודת הכרם. וכיון דצריך לו הוי כרם עצמו: כיון דלא מזדרען. משום דמקלקל ליה לכותל אבנים שהמחרישה מעלה עפר תיחוח והכותל נופל כשאין תחתיו קרקע חזקה והכי תנן בבבא בתרא (דף יט.) מרחיקין את הזרע כו': אפקורי מפקר להו. לגבי גדר ולא . מצטרפי להדי האי דפייש לאחשובי דלא ליבטיל לגבי כרם: ג' קרפיפות זה בצד זה. כגון שהיו מהלכין בדרך והקיפו ג' קרפיפות לדירה במחיצה של שתי כגון של קנים או של ערב כגון חבלים שלא התירו בו ליחיד אלא בית סאתים כדמפרש בפ''ק (דף טז:) דשיירא מותרת להקיף כל צרכן בקנים ובחבלים לדירה אבל יחיד יותר מבית סאתים לא אא''כ עשה שתי וערב מחיצה קיימת: ושנים החיצונים מגופפין וכו'. שהחיצונים רחבים מן האמצעי והוא פרוץ לשניהם במלואו וגיפופיהן עודפין עליו: ויחיד בזה ויחיד בזה [ויחידי בזה] נעשו שיירא ונותנין להן כל צרכן. דאמרינן דיורי גדולים בקטן ונמצאו שלשתן באמצעי האמצעי מצרפן ומותר אמצעי זה כל שהוא גדול היקף במחיצה של שתי או של ערב וכגון שעירבו: אמצעי מגופף וחיצונים אין מגופפין. שהוא רחב מהן והן פתוחין לו במלואו ולדידיה לא הוי מילואו: אין נותנין להם. אלא בית סאתים לכל קרפף שהרי אין שלשה דיורין באחד דדיורי אמצעי בחיצונים וזיל להכי תרי הוא דאיכא ובאמצעי ליכא אלא חד ואם אחד מהן יותר מבית סאתים הוא אסור ואם אמצעי יותר מבית סאתים כולן אסורין שהרי הן פרוצין לרשות האסורה: שנים הוו כיחיד. עד דהוי שיירא דהיינו שלשה: איבעיא להו. אמצעי מגופף ולא חיצונים ושני אנשים באמצעי ויחיד בזה ויחיד בזה מאי: אי להכא נפקי כו'. והנך דאמצעי הואיל ושניהם שולטין לכאן ולכאן שדי תרוייהו להכא ותרוייהו להכא ולישתרו שני קרפיפות החיצונים היקף בכל צרכן: או דילמא כולי האי לא מקילינן דנישדינהו להכא ולהכא וה''נ לא אמרינן דנירמינהו תרוייהו לחד ולמישרי מיהא חד מן החיצונים בכל צורכו דמסתמא הכי ניחא ליה טפי דליהוי חד להכא וחד להכא דלא ניהוי אלא תרי בכל חד דרווח להו לתשמישתייהו מלמהוי תלתא בחד ובאינך לא ניהוי אלא חד: וא' באמצעי. והוא שליט על החיצונים: וכל היכא דנפיק תלתא הוו. ושדיא להכא ולהכא או שדיא מיהא לחד מינייהו ונישתרי חד מן החיצונים בכל צרכי היקף: או דילמא אימר להכא או להכא. ולא ידעינן להי מנייהו הלכך אפילו חד נמי לא יהבינן ליה כל צרכו: והלכתא בעיין לקולא. שאלותינו אלו להקל:

סיכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין. אין נראה כמו שפירש .. בקונטרס שיש שתי דפנות לאורכה כמבוי מפולש דבפ''ק דסוכה (דף יח:) מהדר ליה אביי לרבא בהא מודינא לך משום דהוי כמבוי מפולש ולא אמרינן פי תקרה יורד וסותם אלא יש לפרש דהוי כמין גאם ואין להאריך: חציו מקורה גפנים כאן מותר לזרוע כאן. משום פי תקרה אע''ג דלענין שבת לא אמרינן פי תקרה לשמואל אלא כשיש ד' מחיצות לגירסת רבינו חננאל ור''ת [מ''מ] יש לחלק בין כלאים לשבת כדמשמע בפ''ק (דף יא.) והא דקא אמרינן לעיל דקטנה הוי כפתחה של גדולה אף לכלאים מיתורא דקתני במתני' מפני שהיא כפתחה של גדולה משמע ליה לכל מילי הויא כפתחה: שנים בזה ושנים בזה. ולא דמי לתשעה בקטנה ויחיד בגדולה דהכא איכא טעמא כדאמר דנפיק להכא ולהכא:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד