עירובין צג ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צג - ב

א. כשם ששתי חצירות שיש מחיצה בגובה עשרה טפחים ביניהן, מערבין בני שתי החצירות שני עירובין נפרדים כדי להתיר כל חצר לעצמה, ואין מערבין עירוב אחד להתיר לטלטל מבית שבחצר זו לחצר אחרת. כך, אם היתה קרקעית חצר אחת גבוהה משל חברתה עשרה טפחים מערבין שני עירובין נפרדים, ואין מערבין אחד.

[המקום המוגבה נקרא "גידוד", שהוא לשון "שפה". וכמו שכתב רש"י לעיל דף ו א, כלומר: שפתה גבוהה משל חברתה].

ב. אבל, אם היו החצירות מובדלות זו מזו בגידוד הגבוה חמשה טפחים [שהיתה קרקעית אחת החצירות גבוהה חמשה טפחים מזו של חברתה], ונוסף על גבי הגידוד עוד מחיצה של חמשה טפחים - אין מצטרפין גובה הגידוד והמחיצה להשלים לשיעור מחיצה שהוא עשרה טפחים [ויתבאר דין החצירות בסמוך], עד שיהא גובה המחיצה - או כולו בגידוד, או כולו במחיצה.

מיתיבי לרב חסדא: שתי חצירות, שהיתה קרקעיתה של חצר זו גבוהה למעלה מקרקעיתה של חצר זו. והיתה החצר העליונה גבוהה מן התחתונה עשרה טפחים.

או שיש בה בעליונה גידוד חמשה טפחים ומחיצה חמשה טפחים - מערבין שנים ואין מערבין אחד. שהרי קיימת מחיצה בלא פתח, המצטרפת מגידוד חמשה ומחיצה חמישה, ביניהן.

היתה המחיצה בשיעור פחות מכאן - מערבין אחד! שהרי פרוצות הן זו לזו, כיון שאין ביניהן מחיצה עשרה. ואין מערבין שנים.

ותיקשי מהך ברייתא לרב חסדא, דהא איתא בה בהדיא שגידוד חמישה ומחיצה חמישה מצטרפין?!

אמר מתרץ רבא: מודה רב חסדא שמצטרפים גידוד ומחיצה ביחס לחצר התחתונה.

כלומר: לגבי החצר התחתונה אנו דנין את שתי החצירות כמובדלות זו מזו במחיצה, הואיל והיא רואה משטח קרקעיתה פני גובה מחיצה של עשרה טפחים.

דהיינו, הואיל ולאדם העומד בתחתונה איכא מחיצה ניכרת של עשרה טפחים, ואין הוא רואה אותה כמחיצה של חמישה הנתונה על גידוד חמישה.

וכן נמי, כשכולו בגידוד, חשיב מחיצה ניכרת לגבי שניהם, הואיל והעליונה משתמשת בחצר שלה עד שפתה, ורואה עצמה גבוהה מחברתה עשרה טפחים.

אבל כלפי החצר העליונה, כאשר חצי המחיצה היא בגידוד וחציה במחיצה, הרי אינה ניכרת מחיצה של עשרה לעליונה. ולפיכך, לגבי עליונה לא חשיב כמחיצה.

ודין שתי חצירות אלו הוא:

התחתונה - מערבת לעצמה, ואין העליונה אוסרת עליה, כיון שמובדלת התחתונה מן העליונה.

ואילו העליונה, שאין לגבה מחיצה, חשיבא כפרוצה לתחתונה, ואוסרין עליה בני התחתונה.

ותמהה הגמרא על תירוצו של רבא: הרי בברייתא מוכח, שאף לגבי העליונה מצטרפין הגידוד והמחיצה.

כי אי הכי - כדאמר רב חסדא, שרק לגבי תחתונה הוא דהוי מחיצה, ולא לגבי עליונה - הכי הוה ליה לתנא דברייתא למימר:

תחתונה שיש לגבה מחיצה מפרדת - תערב שנים! כלומר: תערב לעצמה, כיון שאין חברתה אוסרת עליה.

ולא תערב אחד, כיון שאין פתח ביניהן שיוכלו לערב כאחד.

ואילו עליונה, שאין לגבה מחיצה מפרדת, לא תערב -

לא אחד, שאינה יכולה לערב עם בני התחתונה משום שלענין זה די בכך שלגבי התחתונה איכא מחיצה בלא פתח, המפרדת בינהם ומונעת את עירובם כאחד.

ולא תערב העליונה אפילו שנים.

כלומר: לא תערב לעצמה, כיון שהתחתונה אוסרת עליה, שהרי לגבי עליונה אין מחיצה מפרדת.

וכיון שברייתא לא קתני הכי, אלא קתני: מערבין שנים. משמע, שאפילו עליונה מערבת לעצמה?! אמר מתרץ רבה בר רב עולא: תנא דברייתא הכי קאמר: או שיש בה ב"פתח העליונה" גידוד חמשה ומחיצה חמשה, מערבין שנים ואין מערבין אחד [גאון יעקב].

כלומר: לא היתה המחיצה גבוהה חמשה טפחים [בלבד] על פני כל הגידוד, אלא היתה רק לאורך עשר אמות בלבד, כשיעור "פתח".

ומיירי, כגון שמשני צדי הפתח היתה מגופפת [מלשון "גיפופים" שהן מזוזות הפתח] במחיצה רגילה, הגבוהה עשרה טפחים, עד אותן עשר אמות.

והשתא לא תיקשי, אמאי אין התחתונה אוסרת על העליונה. שהרי גם אם נסלק את אותן עשר אמות שהן בגידוד חמשה ומחיצה חמשה, הא איכא מהצדדים מחיצה רגילה בגובה של עשרה. ואף על פי אף שיש בה פתח, הרי היא מבדילה בין העליונה לתחתונה, ואין נאסרת העליונה.

ולפיכך קתני בברייתא: אם רצו "מערבין שנים", דהיינו כל אחת לעצמה, כיון דלגבי תרווייהו איכא מחיצה: לגבי עליונה, מחיצה עם "פתח", ולגבי תחתונה מחיצה סתומה.

והועילו אותם חמשה טפחים שעל הגידוד לכך ש"אין מערבין אחד", שאותן חמשה טפחים משלימין כלפי התחתונה מחיצה בגובה עשרה, והיא "סותמת" את הפתח שביניהן, ולכן אין יכולות לערב כאחד.

ותמהינן עלה: אי הכי - כדמוקמת לה לברייתא, שלא היה לה מחיצה חמשה אלא במקום פתח - אימא סיפא דברייתא: דקתני: או שיש בה - בפתח העליונה - גידוד חמשה ומחיצה חמשה מערבין שנים ואין מערבין אחד. פחות מכאן - מגובה עשרה טפחים במקום צירוף הגידוד והמחיצה לעשרה - מערבין אחד ואין מערבין שנים. כיון שאין ביניהן מחיצה עשרה, וכפרוצות זו לזו חשיבי.

ולדבריך תיקשי: אמאי אין מערבין שנים, כשאין בפתח העליונה צירוף של עשרה טפחים?

והא אי בעיא [כל אחת מהחצירות] לערב חד - תערב! כיון שיש "פתח" לגבי שתיהן, מאחר שאין המחיצה גבוהה עשרה במקום הצירוף, וכמאן דליתא דמי.

ואי בעיא לערב תרי - נמי תערב! שהרי אין פרוצות זו לזו, כיון שגיפופי מחיצה בגובה עשרה מפרדת ביניהן. ואף ש"פתוחה" היא באמצעה, עדיין יכולות לערב שנים!

אמר מתרץ רבה בריה דרבא: הברייתא מיירי בכגון שנפרצה התחתונה במלואה לעליונה.

כלומר: שהיתה התחתונה חצר קטנה [צרה] הסמוכה לגדולה [רחבה], ואותה מחיצה שנצטרפה לגידוד היתה על פני כל רוחב הקטנה.

ונמצא, כאשר אין במחיצה ובגידוד כדי להשלים שיעור מחיצה, חשיבא התחתונה כפרוצה במילואה.

ואנו דנין את התחתונה כחצר שנפרצה במלואה לעליונה, ואת העליונה - שיש לה גיפופים עשרה - כמובדלת מן התחתונה במחיצה שיש בה פתח, וכדאמרן במשנתנו [לעיל דף צב א].

ולפיכך: אם נצטרפו הגידוד והמחיצה לכדי שיעור מחיצה, מערבין שנים, כיון שכלפי התחתונה מצטרפין הגידוד והמחיצה שבינה ובין העליונה לעשותה כחצר נפרדת. וכלפי העליונה, מועילין הגיפופין לעשותה כחצר נפרדת.

ואין מערבין אחד, משום שכלפי תחתונה הוי מחיצה סתומה.

אבל אם צירוף הגידוד והמחיצה הוא פחות משיעור עשרה של מחיצה - שהתחתונה כמי שנפרצה במילואה לעליונה היא - אין יכולה התחתונה לערב בפני עצמה.

ולפיכך: מערבין אחד, ממה נפשך: לגבי התחתונה שתיהן כחצר אחת דמיא, ולגבי עליונה הרי יש כאן שתי חצירות שמחיצה עם פתח ביניהן, שמערבות אחד, אם ירצו.

אבל אין מערבין שנים, כלומר: שאין התחתונה יכולה לערב לעצמה, משום שפרוצה היא לעליונה.

ותמהינן על תירוץ זה: הרי בכך לא די לתרץ את הקושיה.

דהא מהברייתא משמע, מדקתני "ואין מערבין שנים", דבפחות מכאן, אף העליונה אין יכולה לערב לעצמה.

ועדיין תיקשי: אי הכי - שלא היתה מחיצה חמשה אלא במקום הפתח - הכי הוה ליה לתנא דברייתא למימר: תחתונה שהיא פרוצה במילואה, חד, תערב. תרי - כלומר, לעצמה - לא תערב.

אבל עליונה - אי בעיא לערב תרי, תערב. שהרי מובדלת היא מן התחתונה במחיצה. ואי בעיא לערב חד, תערב. כיון דלגבי תחתונה חד חצר הויא, ולגבי עליונה שתי חצירות ופתח ביניהן, ובין כך ובין כך מערבות אחד.

ואמאי קתני בברייתא, שאפילו עליונה אינה מערבת לעצמה?!

ומשנינן: אין הכי נמי, שאם רצתה עליונה לערב לעצמה, מערבת!

וכי קתני: פחות מכאן מערבין אחד ואין מערבין שנים - אתחתונה. שהיא אינה יכולה לערב אלא עם העליונה שלא תאסור עליה, אבל העליונה אם רצתה מערבת לעצמה, והתחתונה אסורה.

דרש מרימר: גידוד חמשה ומחיצה חמשה - מצטרפין בין לגבי תחתונה, ובין לגבי עליונה.

אשכחיה רבינא לרב אחא בריה דרבא. אמר שאל ליה רבינא: האם אמר אמימר מידי בגידוד חמשה ומחיצה חמשה [ב"ח]?

אמר ליה רב אחא לרבינא: לא אמר בה אמימר, ולא כלום!

ומסקינן: והלכתא: גידוד חמשה ומחיצה חמשה - מצטרפין!

בעי רב הושעיא: דיורין הבאין לחצר בשבת. וכגון: שתי חצירות שעירבו כל אחת לעצמה ונפל הכותל שביניהן, דהשתא חשיב כאילו נתוספו דיורין לחצר, כיון שהכל נעשה כחצר אחת - מהו שיאסרו אלו על אלו כשאר שתי חצירות הפרוצות זו לזו, אף שבמקצת השבת היתה כל חצר נפרדת? [וכבר נזכר מענין זה לעיל דף עט ב].

אמר רב חיננא [ב"ח]: תא שמע ממשנתנו: חצר גדולה שנפרצה לקטנה, הגדולה מותרת והקטנה אסורה, מפני שהיא כפתחה של גדולה!

וקא סלקא דעתין שנפרצה בשבת [דהא סתמא קתני, דמשמע אפילו בשבת - ריטב"א], ואפילו הכי קטנה אסורה מפני דיורי הגדולה שנתוספו לה. הרי חזינן, דאף בשבת אוסרין.

אמר דחי לה רבה: אימר, דמתניתין מיירי שמבעוד יום נפרצה.

אמר ליה אביי לרבה: לא תימא מר [רבה]: אימר שנפרצה מבעוד יום, דמשמע, דהכי קאמרת: אי מהאי מתניתין - לא תפשוט. ד"אפשר" מיירי שנפרצה מבעוד יום, ומיהו מידי ספק לא יצא.

אלא הכי איבעיא לך למימר: ודאי, ועל כרחך, היכא דמבעוד יום נפרצה מיירי מתניתין!

דהא מר הוא דאמר מילתא דאיכא לאוכוחי מיניה דדיורין הבאין בשבת אוסרין, וליכא ספק כלל.

דהא אמרת: בעאי - [כדלעיל דף יז א - שאלתי] מיניה מרב הונא, והוא, רב הונא, בעאי מיניה מרב יהודה: עירב - בן חצר אחת עם חצר הסמוכה לו - דרך [על סמך] הפתח שהיה במחיצה שביניהן, ונסתם הפתח בשבת, או עירב דרך החלון - שאף הוא כפתח שבין שתי חצירות להתיר לערב כאחד - ונסתם החלון בשבת - מהו שיותרו לטלטל מזו לזו דרך חורים [שאין בהם כשיעור חלון שהוא ארבעה על ארבעה טפחים] כל השבת.

מי אמרינן: הואיל והותר למקצת שבת הותר לכולה, או לא?

ואמר לי: שבת, כיון שהותרה - הותרה!

והכא נמי בדיורין הבאין בשבת, אין אוסרין זה על זה לטלטל כל אחת בחצר שלה, כיון שהותרו בכך במקצת שבת, והואיל והותרה - הותרה!

אתמר:

א. שתי חצירות שלא עירבו כל אחת לעצמה, ולא עירבו ביניהן. מותר לטלטל מזו לזו כלים ששבתו בחצר, מפני שהחצירות רשות אחת הן.

ואסור לטלטל מבית שבחצר זו לחצר אחרת. ואפילו כלים ששבתו בבית ויצאו לחצר, אסור לטלטלן מזו לזו [וכמו שנתבאר במשנה ריש פירקין].

ב. עירבה כל חצר לעצמה, נחלקו בדבר רב ושמואל [לעיל דף צא א] אם מותר לטלטל מחצר לחצר כלים ששבתו בתוך החצר.

לדעת רב, אסור [כיון דשכיח שיהיו בחצר כלים ששבתו בבית - שהרי עירבו להוציא מביתם לחצר - וגזרינן שמא יוציא אף אותן כלים, לחצר חבירו].

ולדעת שמואל, מותר.

ג. כותל שבין שתי חצירות - שעירבה כל אחת לעצמה, ולא עירבו ביניהן - ונפל הכותל מבעוד יום.

לדעת רב, אסור לטלטל מחצר לחצר כלים ששבתו בחצר. ונמצא, שכל חצר הוי רשות שנפרצה במלואה למקום האסור לה, כיון שאסור לטלטל מזו לזו, וככרמלית דמיא, ואין מטלטלין בה אפילו כלים ששבתו בחצר, אלא בארבע אמות. ^[47]

אבל לדעת שמואל, שהכלים ששבתו בחצר מותר לטלטלן מזו לזו, אין החצר נאסרת לטלטל כלים ששבתו בחצר. ^[48]

ד. כותל שבין שתי חצירות - שעירבה כל אחת לעצמה ולא עירבו ביניהן - שנפל בשבת:

רב אמר: אף שבתחלת השבת היה מותר לטלטל בכל חצר בפני עצמה את כל הכלים, השתא שנפל הכותל שביניהן - אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות, אפילו כלים ששבתו בחצר, [וכדינה, אם נפל הכותל מבעוד יום].

שסובר רב, אין אומרים: שבת הואיל והותרה, הותרה!

ושמואל אמר:

הערות

^[47] ועל דרך דאמרינן לעיל דף פט א בגג הפרוץ במלואו לחבירו, שלדעת חכמים שאסור לטלטל מגג לגג כלים ששבתו בגג, אסור לטלטל בכל גג אלא בארבע אמות.

^[48] ולענין כלים ששבתו בבית, לדעת שמואל, יתבאר בהגה"ה בסמוך.

גידוד חמשה כלומר, הבדל גובה של חמישה טפחים שבין שני מקומות, שהאחד צר מחבירו וניכרים מחיצותיו בתוכו, והוסיפו לו עוד מחיצה חמשה טפחים — אין מצטרפין לעשרה טפחים, להיות נדון כרשות לעצמה עד שיהא גובה עשרה טפחים או כולו בגידוד או כולו במחיצה.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: שתי חצירות זו למעלה מזו ועליונה גבוהה מן התחתונה עשרה טפחים, או שיש בה גידוד חמשה ומחיצה חמשה — הרי הן נחשבות מובדלות זו מזו, ומערבין שנים בכל חצר לחוד, ואין מערבין אחד. ואם היה הגובה פחות מכאן — מערבין אחד, ואין מערבין שנים!

אמר רב: מודה רב חסדא בחצר התחתונה, הואיל ורואה פני עשרה, שהרי מצידה יש מחיצה גמורה של עשרה טפחים. ומקשים: אי הכי [אם כך], הרי לשיטה זו נאמר: תחתונה שמבחינתה יש מחיצה ניכרת — תערב שנים (לבדה) ולא תערב אחד, עליונה — לא תערב לא אחד ולא שנים, שהרי איננה יכולה לערב לעצמה, שכן היא פרוצה לתחתונה. ואף לא לערב יחד, שהתחתונה מובדלת ממנה.

אמר רבה בר עולא: כגון שהיתה חצר עליונה מגופפת במחיצה גמורה עד עשר אמות, ובאותן עשר אמות שהן כעין פתח, מצוי אותו גידוד בן חמישה טפחים שהשלים את גובה המחיצה לעשרה טפחים. ולכן לגבי העליונה נחשב הדבר כמחיצה שיש בה פתח, וכל אחת מערבת לעצמה ומותרת.

ומקשים: אי הכי [אם כך], אימא סיפא [אמור את סוף אותה ברייתא]: פחות מכאן — מערבין אחד ואין מערבין שנים, והרי לפי ההסבר שאמרנו שיש מחיצה גבוהה עשרה בין החצירות ובאמצעה כעין פתח, במקרה זה אי בעיא [אם תרצה] — חד [אחד] תערב, אי בעיא [אם תרצה] — תרי [שנים] תערב, כדין שתי חצירות שיש פתח ביניהן!

אמר רבה בריה [בנו] של רבא: כגון שנפרצה החצר התחתונה במלואה לעליונה, שאותן עשר אמות פתוחות הן כל מלוא רוחבה של החצר התחתונה, ולכן לגבי אותה חצר הריהי פרוצה במלואה לחצר האחרת, ולכן התחתונה אסורה.

ומקשים: אי הכי [אם כך], החצר התחתונה, עירוב חד [אחד] תערב ביחד עם העליונה, תרי [שנים] לא תערב שאינה יכולה לערב לעצמה, עליונה אי בעיא [אם תרצה] — תרי [שנים] תערב, אי בעיא [אם תרצה] — חד [אחד] תערב.

ומשיבים: אין הכי נמי [כן, כך הוא גם כן] הדין. וכי קתני [וכאשר שנינו] "פחות מכאן מערבין אחד ואין מערבין שנים" יש להבין שדבר זה לא לשתי החצירות נאמר, אלא על החצר התחתונה בלבד נאמר.

דרש מרימר: גידוד חמשה ומחיצה חמשה מעליו — מצטרפין. אשכחיה [מצא אותו] רבינא לרב אחא בריה [בנו] של רבא, אמר ליה [לו]: תני מר מידי [האם שנה אדוני משהו] במחיצה כגון זו להתיר או לאסור? אמר ליה [לו]: לא. והלכתא [והלכה] נפסקה בדבר: גידוד חמשה ומחיצה חמשה — מצטרפין.

א בעי [שאל] רב הושעיא: דיורין הבאין בשבת, כלומר שנוספו בשבת במקום. כגון שנהרסו מחיצות שבין שני חצירות ונחשב כאילו נוספו לפתע דיירים חדשים, ואילו היו מבעוד יום היו אוסרים, מהו שיאסרו בתוך יום השבת?

אמר רב חסדא: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו, ששנינו: חצר גדולה שנפרצה לקטנה — הגדולה מותרת, והקטנה אסורה, מפני שהיא כפתחה של גדולה. משמע שגם אם נפרצה בשבת עצמה, נאסרת החצר הקטנה. אמר רבה: אימר [אמור] שמבעוד יום נפרצה, אבל אם אירע דבר זה בשבת אין אוסרים.

אמר ליה [לו] אביי: לא תימא מר "אימר" [אל תאמר אדוני "אמור"] שמשמעו: שמא כך יש לפרש, אלא פירוש זה הוא שודאי מבעוד יום נפרצה. דהא מר [שהרי אדוני] הוא שאמר בעי מיניה [שאלתי ממנו, מאת] רב הונא ובעי מיניה [ושאלתי ממנו, מאת] רב יהודה: עירב דרך הפתח, ונסתם הפתח בשבת. עירב דרך חלון, ונסתם החלון בשבת, מהו לטלטל ביניהם דרך חריצים שנשארו? ואמר לי: שבת, כיון שהותרה — הותרה. ולפי עקרון זה פריצת מחיצה ביום השבת, אף שמוסיפה דיורים — אין לאסור מה שהותר כבר עם כניסת השבת.

ב אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בדבר כותל שבין שתי חצירות שלא עירבו ביניהן שנפל בשבת, רב אמר: אין מטלטלין בו בכל השטח כולו אלא בארבע אמות, ששתי החצירות אוסרות זו על זו, משום שלא עירבו יחד. ולא קבל רב את השיטה ששבת כיון שהותרה הותרה.

ושמואל אמר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

An embankment, a height disparity between two surfaces of five handbreadths, and an additional partition of five handbreadths do not join together to form a partition of ten handbreadths, the minimum height for a partition to enclose a private domain. It is regarded as a partition of ten handbreadths only if the barrier is composed entirely of the embankment or if it is composed entirely of a partition.

The Gemara raises an objection from a baraita: If there were two courtyards, one above the other, and the upper one was ten handbreadths higher than the lower one, or if it had an embankment of five handbreadths and a partition of five handbreadths, the two courtyards are considered separate domains and they establish two eiruvin, one for each courtyard, and they do not establish one eiruv. If the height disparity was less than ten handbreadths, the two areas are considered a single domain, and they establish one eiruv and they do not establish two eiruvin.

Rav said: Rav Ḥisda concedes that an embankment and a partition combine with regard to the lower courtyard, since it faces a wall of ten, i.e., there is a full partition of ten handbreadths before its residents. The Gemara raises a difficulty: If so, according to this reasoning, the residents of the lower courtyard, from whose perspective there is a valid partition, should establish two eiruvin, i.e., an independent eiruv, and do not establish one eiruv together with the upper courtyard, while the residents of the upper courtyard establish neither one eiruv nor two. The residents of the upper courtyard neither establish an eiruv on their own, as it is breached into the lower one, nor can they establish an eiruv together with the lower courtyard, because the latter is separated from it.

Rabba bar Ulla said: The baraita is referring to a case where the upper courtyard had full-fledged ten-handbreadth-high walls that protruded on both sides of the section of the partition that was merely five handbreadths high, a protrusion that extended up to ten cubits. In this case, the upper courtyard is properly enclosed by a partition ten handbreadths high, while the section that is only five handbreadths high is deemed an entrance. Consequently, even the residents of the upper courtyard can establish an eiruv on their own. But the two courtyards cannot be merged by a single eiruv, because the lower courtyard is enclosed by a partition from which there is no entrance to the upper courtyard.

The Gemara raises a difficulty: If so, say the latter clause of that same baraita: If the height disparity was less than ten handbreadths, they are considered a single domain, and the residents therefore establish one eiruv, but they do not establish two eiruvin. According to the explanation suggested above, that there is a partition ten handbreadths high between the courtyards with an entrance of sorts between them, if they wish, they establish one eiruv, and if they wish, they establish two eiruvin. That is the halakha in a case of two courtyards with an entrance between them.

Rabba, son of Rava, said: The baraita refers to a case where the lower courtyard was fully breached into the upper one, i.e., the gap in the wall spanned the entire width of the lower courtyard. In that case, the residents of the lower courtyard establish a joint eiruv with the upper courtyard; however, they may not establish an eiruv of their own, in accordance with the mishna in which we learned that if a large courtyard is breached into a smaller one, it is permitted for the residents of the large courtyard to carry, but it is prohibited for the residents of the small one to do so.

The Gemara raises a difficulty: If so, the halakha should be that the residents of the lower courtyard establish one eiruv together with the upper one, but they do not establish two eiruvin, i.e., the residents cannot establish an independent eiruv for their courtyard. However, with regard to the upper one, if its residents wish, they establish one eiruv together with the lower courtyard, and if they wish, they establish two eiruvin. The residents of the upper courtyard can establish an independent eiruv for their courtyard, as the larger courtyard renders it prohibited for the residents of the smaller courtyard to carry, but not vice versa.

The Gemara answers: Yes, it is indeed so; that is the halakha. And when the baraita teaches: If the height disparity was less than ten handbreadths, the residents establish one eiruv, but they do not establish two eiruvin, this statement is not referring to both courtyards, but only to the lower one.

Mareimar taught: An embankment of five handbreadths and an additional partition of five handbreadths above it combine to form a partition of ten handbreadths. Ravina met Rav Aḥa, son of Rava, and said to him: Has the Master taught anything with regard to this partition, whether it is effective or not? He said to him: No. The Gemara concludes: The halakha is that an embankment of five handbreadths and a partition of five handbreadths combine to form an effective partition of ten handbreadths.

Rav Hoshaya raised a dilemma: What is the ruling with regard to residents who arrive on Shabbat, i.e., who join the residents of a courtyard on Shabbat, e.g., if the wall between two courtyards collapsed on Shabbat so that new residents arrive in one courtyard from the other. Had these people arrived before Shabbat they would have rendered it prohibited for the residents to carry in the courtyard unless they participated with the original residents in their eiruv. Do these residents render it prohibited for the original residents to carry in the courtyard, even if they arrive on Shabbat itself?

Rav Ḥisda said: Come and hear a resolution to the dilemma from the mishna: With regard to a large courtyard that was breached into a small courtyard, it is permitted for the residents of the large courtyard to carry, but it is prohibited for the residents of the small one to do so. It is permitted to carry in the large courtyard because the breach is regarded like the entrance of the large courtyard. Apparently, even if the breach occurred on Shabbat, it is prohibited for the residents of the small courtyard to carry. Rabba said: Say that the mishna is dealing with a case where it was breached while it was still day, i.e., on Friday. However, there is no prohibition if the breach occurred on Shabbat itself.

Abaye said to him: The Master should not state: Say, indicating that it is possible to explain the mishna in this manner. Rather, the mishna is certainly referring to a case where the courtyard was breached while it was still day. As Master, you are the one who said: I raised a dilemma before Rav Huna, and I raised a dilemma before Rav Yehuda: If one established an eiruv to join one courtyard to another via a certain opening, and that opening was sealed on Shabbat, or if one established an eiruv via a certain window, and that window was sealed on Shabbat, what is the halakha? May one continue to rely on this eiruv and carry from one courtyard to the other via other entrances? And he said to me: Once it was permitted to carry from courtyard to courtyard at the onset of Shabbat, it was permitted and remains so until the conclusion of Shabbat. According to this principle, if a breach that adds residents occurs on Shabbat, the breach does not render prohibited activities that were permitted when Shabbat began.

It is stated that amora’im disagreed: With regard to a wall between two courtyards, whose residents did not establish a joint eiruv, that collapsed on Shabbat, Rav said: One may carry in the joint courtyard only within four cubits, as carrying in each courtyard is prohibited due to the other, because they did not establish an eiruv together. Rav does not accept the principle that an activity that was permitted at the start of Shabbat remains permitted until the conclusion of Shabbat.

And Shmuel said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רב חסדא גידור ה' טפחים. פי' כמו סלע גבוה ה' טפחים ובנה מחיצה עליה ה' טפחים אין מצטרפין לעשרה דבעינן אי כולו בגידו' אי כולו במחיצה. מיתיבי ב' חצרות זו למעלה מזו כו' הנה גידור ה' ומחיצה ה' מצטרפו. ופריק רבה מודה רב חסדא בתחתונ' הואיל ורואה פני עשרה כלומר הואיל ויש למעל' ממנה עשרה טפחים ואקשינן אי הכי תחתונה תיערב לעצמה דהא סלקו ממנה מחיצות אבל העליונה לא תיערב אפילו לעצמה דהא לית ליה מחיצתא והנה התחתונה אוסרת עליה. וזהו פי' לא תיערב לא אחד ולא שנים כלומר לא תיערב לא לעצמה ולא עם התחתונ' ופריק רבא בר עולא כגון שהיתה העליונה מגופפת פי' סתומה והולכת עד עשר אמות לפיכך העליונה מערבה לעצמה והתחתונה לעצמה. אי הכי שהעליונה מגופפת עד עשר אמות אימא סיפא פחות מיכן מערבין אחד ואין מערבין שנים. אמאי איבעיא העליונה תיערב חד דהא ליכא ביניהן מחיצה עשרה טפחים ואיבעיא תיערב שנים כלומר תערב לעצמה דהא מגופפת עשרה ודחי רבה כגון שנפרצה תחתונה במלואה לעליונה אי הכי תחתונה תיערב עם העליונה דהא אית לה מחיצתא. והנה רואה פני עשרה ונעשית עכשיו העליונה והתחתונה כאחד. אבל עליונה לא חד תערב ולא תרי תיערב דהא נפרצה עליה התחתונה חד נמי לא תיערב דהא לה מחיצה ופריק אין הכי נמי כו' ואסיקנא הלכתא גידור ה' ומחיצתא ה' מצטרפין.

בעי רב הושעיא דיורין שבאו בשבת מהו שיאסרו. ופשטנא מהא דתנן חצר גדול כו' ואוקימנא בשנפרצה מבעו"י. אבל נפרצה בשבת מותרת אפילו הקטנה. דאיבעיא לן עירוב דרך חלון ונסתם החלון מהו לטלטל מזה לזה דרך פתח וכיוצא בו וכן מי שעירב מחצר לחצר דרך הפתח ונסתם הפתח בשבת מה לטלטל מחצר זו לחצר זו דרך חלון אחר שנסתם הפתח ואיפשטא שבת שהותרה למקצתה הותרה כולה ש"מ דיורין הבאין בשבת אין אוסרין ולא מתירין.

איתמר כותל שבין שתי חצרות שנפל רב אמר אין מטלטלין באותה חצר אלא בד' אמות כו'.

אמר רבא מודה רב חסדא בני התחתונה הואיל ורואין פני עשרה. אבל בני העליונה שמתחילה קודם שנעשה בו גדור היו נאסרים שלא היה ביניהם אלא גדר (עשרה) [חמשה], ועכשיו כשנתוסף שם מחיצה חמשה אתה בא להתירן מחמת מחיצה זו והן אינם רואים פני עשרה יאמרו שהמחיצה חמשה מתרת.

אין הכי נמי והא דקתני פחות מכאן מערבין א' ואין מערבין שנים אתחתונה. והוא הדין דמצי לשנויי כי האי שינויא לעיל דאקשו אי הכי תחתונה תערב (חד) [תרי] עליונה לא תערב [חד] ולא תערב תרי, ולימא אין הכי נמי ודקתני מערבין שנים ואין מערבין אחד אתחתונה. וי"ל דרישא משמע ליה דאתרווייהו קאי, אלא דסיפא הכי קאמר ופעמים שאחד מהם אין מערבין שנים ומערבין אחד.

אמר ליה אביי לא(ו למימרא) [לימא מר] אימא אלא אימא ודאי (דאי) מבעוד יום נפרצה דהא מר הוא דאמר בעאי מיניה דרב הונא ובעאי מיניה מרב יהודה ערב דרך הפתח וכו'. ואמרו לו שבת הואיל והותרה הותרה. איכא (למימ') [למידק] מאי קאמר ליה אביי לא לימ' מר אימא אלא ודאי אימ' מבעוד יום נפרצה, דהא מר הוא דאמ' בעאי מיניה דרב הונא ובעאי מיניה מרב יהודה לרב דרך הפתח וכו' ואמרו בנסתם הפתח ונסתם החלון דשבת הואיל והותרה הותרה, דשאני התם איתנהו למחיצות וכדאמרינן בשלהי פרקא קמא דמכלתין (יז, א) רב הונא דאמר אפילו כרב (יוסף) [יוסי] דאמר בפרקין דהכא (צד, א) מבוי שנטלה קורתו או לחייו אסורין לאותה שבת, דעד כאן לא קאמר ר' יוסי אלא התם דליתנהו למחיצות אבל בנסתם הפתח איתנהו למחיצות לא, אלמא הפרש (שביתה) [יש בין איכא] למחיצות [ל]ליתא למחיצות, והכא נמי הא נפרצו מחיצות וליתנהו. וי"ל דלא דמי נפרצו מחיצות דהכא לההיא דהתם, דהתם נפרצו לרשות הרבים או לכרמלית, ובאיהו אפילו שמואל מודה בשנפרצה מיהא לרשות הרבים כדאיתא לקמן (עירובין צה, א), ואנן נמי קיימא לן בההיא כר' יוסי ואפילו בנפרצה לכרמלית, ואילו בהא קיימא לן כשמואל דהא רבה ואביי כוותיה ס"ל וכן רב הונא ורב יהודה, והיינו טעמא דהכא דאינו משום מחיצות אלא משום ערוב דדיורין הבאין בשבת דמי. וכן כתבו בתוספות התם בשלהי פרקין קמאי. ולפי זה נראה דהתם ה"ק עד כאן לא קאמר ר' יוסי התם אלא במחיצות תליא כולה מילתא אי איפשר להתיר את המבוי ואת החצר אלא על ידי המחיצות האלו, והלכך לא מקילינן להו למימ' שבת הואיל והותרה הותרה, אבל הכא גבי נסתם הפתח איתנהו למחיצות, כלומר: מוקפות הם מחיצות ואינן חסרות אלא עירוב, בעירוב הקלו, והיינו דקאמר אבל הכא איתנהו למחיצות ולא אמר הכא איתיה לפתח ואיתיה לחלון דפתח וחלון הא נסתמו וליתנהו, והכא נמי מחיצות אתנייהו ודיורין הוא דנפרצו זה לתוך זה.

דהא (חד) [מר] הוא דאמ' מבעיא מינאי ומיניה דרב הונא וכו' אמרו לו שבת הואיל הותרה הותרה. איכא למידק דהכא משמע דכרבה סבירא ליה בהא ודלא כרב, וזה קשה דהא אמר אביי (שבת כב, א) כל מילי דמר עביד כרב בר מהני תלת דעביד כשמואל, מתירין מבגד לבגד ומדליקין מנר לנר והלכה כר' שמעון בגרירה. וליכא למימר דהכא שאני משום דקיימי רב הונא ורב יהודה כשמואל, דהא בגרירה קיימי נמי אמוראי כוותיה דשמואל בגרירה דדבר שאין מתכוין מותר, ואפ"ה אצטריך לאפוקי. ותרצו בתוספות דבהא כללא דכאיל אביי לא קא מיירי בדברים שיש להקל עליהם ולעשות כדברי המיקל, כגון באבל ובערובין דהלכה כדברי המיקל בהם.

כותל שבין ב' החצרות וכו' רב אמר אין מטלטלין בו אלא בד' אמות. כשלא עירבו ב' החצרות זו עם זו וערבו כל אחד ואחד לעצמה, ולפי' לרב אין מטלטלין אלא בד' אמות ואפילו כלים ששבתו בתוך החצר, דאיהו לית להו שבת הואיל והותרה הותרה, ורב לטעמיה דאמ' (לעיל עירובין צא, א) [הלכה] כר' שמעון והוא בשלא עירבו הא בשערבו לא גזרינן אטו מאני דבתים.

ושמואל אמר זה מטלטל עד עיקר המחיצות. כלומר: ואפילו מאני דבתים, ונראה לי דרב (אפי') [מיירי] דוקא בשקדם והוציא כלי הבתים לחצר קודם שנפלה המחיצה, דכיון דב' כלים בחצר יאמרו זה אסור וזה מותר, אבל אם אין כלים בחצר ששבתו בביתא אפילו לרב מותר לטלטל בכל החצר כלים ששבתו בחצר, ואפילו להוציא מחצר לחצר, דהא חצרות רשות אחת הן. ואי משום מאני דבתים ליכא, דכיון דלית ליה לרב (ששת) הואיל והותרה הותרה מכיון שנפל הכותל נאסרו כלי הבית להוציאן וחזרו החצרות [כ]אלו לא ערבו, דלמאן דאמר לא אמרינן שבת הואיל והותרה הותרה מכיון שנפל הכותל נאסרו כלי הבית להוציאן. [והלכתא כוותיה דשמואל] כרבה ורב הונא ורב יהודה (ואפילו) כולהו סבירא להו כוותיה.

א״ר חסדא גדר כו׳. מאי דפרש״י ז״ל במסכ׳ גיטין כגון חריץ עמוק חמשה והשלימו ועשו על שפתו מחיצה חמשה שאין מצטרפין לעשותו רשות היחיד כבר דחאה ר״ת ז״ל מהם דבור וחולייתא מצטרפין לעשרה דדייקי׳ לה מלישנא דמתני׳ בדוכתא ומההיא דפ״ק דשבת בבית שאין בתוכו עשרה וקריו משלימו לעשרה וכדכתיב׳ התם בס״ד והנכון כמו שפרש״י ז״ל בכאן כגון שתי חצרו׳ זו בצד זו וקרקעית׳ של אחת מהן גבוה משל חברת׳ חמשה טפחים ועשו עוד חמשה טפחים על העליונה אין מצטרפין להיות כשתי חצרות שיש ביניהן כתל עשרה ומערבין שנים:

ומודה רב חסדא. פירש דלגבי דידהו מחיצה עשרה חשיבא ויכולין לערב לעצמן מפני שרואין פני כתל עשרה וכי קאמר דאין מצטרפין היינו לגבי עליונה שאין רואין פני עשרה דאלו בשיש גדר עשרה עומדין על שפתו ורואין פני עשרה אבל השתא דליכא אלא גדר חמשה והיה אסורין אם אתה מכשירן עכשיו שהשלימו עליו מחיצה עשרה סבורין לומר דבמחיצה חמשה סגי שהרי עכשיו אינם רואין פני עשרה ופרכי׳ א״ה תחתונה תערב הרי כלומר שתוכל לערב לעצמ׳ כדקאמרת דלדידהו חשיבא מחיצה עשרה ועליונה לא חדא תערב ולא תרי תערב פירש לא חדא תערב שתערב עם התחתונה שהרי תחתונה חלוקה ממנה לגבי דידה מיהת במחיצ׳ עשרה ולא תרי תערב כלומר שלא תערב לעצמה דהא לגבי דידה אין כאן מחיצה ותחתונה אוסרת עליה וא״ת ולישני ליה דאה״נ וכי קתני מערבין שני׳ אבני תחתונה קאי וכדשנינן לקמן גבי סיפא דקתני פחות מכאן מערבין א׳ י וי״ל דברישא ליכ׳ למימ׳ הכין דהא קתני בהדיא ועליונ׳ גבוה מן התחתונה י׳ דכל המחיצה בגדר ובין בתחתונ׳ ובין בעליונ׳ מערבין שנים ואין מערבין אחד אבל בסיפא דקתני פחות מכאן מצי לשנוי הכין דה״ק ופעמים שהאחד מהם מערבין אחד ואין מערבין שנים ואבני תחתונה כגון שהיתה עליונה מגופפות והולכ׳ עד עשר אמות פירש כי מלבד החמש׳ שעשו מחיצה בעליונה על הגדר הוסיפו מכאן ומכאן גפופין לתשלום גבוה המחיצה עשרה ושיירו בין הגפופין פתח עד עשר דהשתא הוי כפתח שבין שתי חצרות שמערבין שנים. ומיהו בזו אין מערבין אחד כי התם כיון דמפתח זו איכא גובה עשרה לבני התחתונה דלדידהו גדר חמשה ומחיצה חמשה מצטרפין.

ופרכינן אי הכי אימא היכא פחות מכאן כלומר פחות ממחיצה חמשה מערבין אחד ואין מערבין שנים. ואמאי איבעיא חדא תערב ואיבעיא תרי הערב כלומר דהשתא ליכא ביניהם אלא פתח דקי״ל מערבין אחד או שנים ופרקינן דהכא במאי עסקינן שהתחתונה פרוצה במלואה לפתח של עליונה וכלה שמעתא פשוטה מכאן ואילך וליתיה להאי שקלא וטריא דהא קי״ל גדר חמשה ומחיצ׳ חמש׳ מצטרפין וקא״ל כלה מתנייתא כפשוטה.

דיורין הבאין בשבת מהו שיאסרו כלומר כתל שבין שתי חצרות שנפרצה בשבת אוסרין זו על זו או לא מי אמרינן שבת כיון דהותרה הותרה או לא. ת״ש כו׳. קס״ד דסתמא קתני ואפילו נפרצה בשבת. אמר רבה אימור כו׳ א״ל אביי כו׳ עד ואמר לי שבת כיון דהותרת הותרה והקשו בתו׳ מאי קושיא שאני התם דאיתנהו למחיצות אבל הכא דליתנהו למחיצות שנפרצה הכתל שביניהן דילמא לא אמרינן הכי דהא רבותא אמרינן בפ״ק אמר לך רב הונא אנא דאמרי אפילו לרבי יוסי עד כאן לא קאמר ר׳ יוסי סתם דלא אמרינן שבת כיון דהותר׳ הותרה אלא משום דליתנהו למחיצות אבל הכא דאיתנהו למחיצות ותירצו דההיא דר׳ יוסי איכא מחיצות שעושות רשות כגון חצר שנפרצה לשתי רוחותיה ומבוי שנטל׳ קורתו או לחיו והא חשיב חסרון אבל כתל שבין שתי חצרו׳ דלא עביד רשות אלא לחלק רשויות שלא יתערבו בהא ודאי כי נפל לא חשיב חסרון וכמאן דאיתנהו למחיצות דמי וראוי לומר שבת כיון שהותרה הותרה והשתא אע״ג דקי״ל בההיא כרבי יוסי בהא דהכא קי״ל כשמואל דשרי בסמוך דהא רבא ואביי כוותיה סבי׳ להו וכן רב הונא ורב יהוד׳ ולא תקשי הלכתא אהלכתא לפום האי טעמא דאמרן: איתמר כתל שבין שתי חצרות כלומר שלא ערבו זו עם זו. ונפל בשבת רב אמר כו׳ פי׳ דקסבר דלא אמרינן שבת הואיל והותרה הותרה. ופרש״י ז״ל דסתמא קאמר שאין מטלטלין אפילו כלים ששבתו בחצר ואע״ג דקי״ל כר״ש דכלם רשות אחת הם לכלים ששבתו בחצר ומיירי בשערבה כל חצר לעצמה ורב לטעמיה דאמר דערוב גזרינן מאני דחצ׳ אטו מאני דבתים. וק״ל דהכא ליתא לההיא גזירה דהא כיון שסב׳ רב דלא אמרינן שבת הואיל והותרה אסור להוציא כלים דבתי׳ לחצר דחצר אחת אוסרת עליה וא״כ ליכא גזירה דמאני דבתים וי״ל דהכא במאי עסקי׳ כגון שהוציאו כלים דבתי׳ קודם שנפרץ הכתל שאם אתה מתיר לטלטל כלים ששבתו בחצ׳ יאמרו שני כלים במקום אחד זה אסו׳ וזה מותר.

כבר ביארנו במסכת שבת בפרק הזורק שהמבוי שהוא שוה מתוכו ונעשה בצד ראשו מדרון לרשות הרבים כגון שהיה קרקע המבוי גבוה מקרקע רשות הרבים והוצרך לשפע אצל פתחו לצד רשות הרבים שאותו מדרון הוה לו כמחיצה ואינו צריך לחי וקורה. למדת שהגדוד כמחיצה. ואחר שכן כל שהיו שתי חצרות סמוכות זו לזו והאחת גבוהה מחברתה עשרה הרי יש כאן מחיצה מצד זה ואינו צריך מחיצה אחרת אף לעליונה וכל שכן לתחתונה שהוא אצלה מחיצה גמורה. היה שם גדוד חמשה כגון שקרקע החצר גבוה מחברתה חמשה ובנה עוד מחיצה חמשה על הגדוד הרי אלו מצטרפין למחיצה ואין צריך כלום מאותו חצר ואין אומרין או כלו בגדוד או כלו במחיצה ומפני שהמחיצה ראויה למנוע שם מחיצה מן הגדוד אחר שהיא מונעת ראיית החמשה של גדוד אין אומרין כן שהרי מכל מקום הרי הכל מין מחיצה הוא. ומעתה שתי חצרות שזו למעלה מזו עשרה או שיש שם גדוד חמשה ומחיצה חמשה הרי הוא ככותל שבין שתי חצרות ומערבין שנים ואין מערבין אחד פחות מכן מערבי׳ אחד ולא שנים שהכל רשות אחת היא:

ולענין ביאור מיהא זה שהיה רב חסדא אומר שאין מצטרפי׳ והקשו לו משמועה זו של שתי חצרות ותירץ בה שמודה הוא בתחתונה הואיל והכל נראה לה שהוא אצלה מחיצה אבל לעליונה מיהא אינן מצטרפי׳ למחיצה הקשו לו אי הכי תחתונה תערב תרי. כלומר תערב לעצמה כדין החצר החלוקה מחברתה וראשונה לא תערב כלל אף בפני עצמה כלומ׳ לא יועיל לה עירוב שהרי פרוצה היא וצריכה לתקון אחר. ופרשה כגון שהיתה עליונה מגפפת והולכת עד עשר אמות. פי׳ כגון שיש ביניהם מחיצה עשרה או גדוד עשרה בחוץ לעשר אמות מכאן ומכאן ונשארה פרצת עשר שאין בה מחיצה גמורה אלא שיש בהן גדוד חמשה ומחיצה חמשה ולענין זה מיהא אחר שיש שם מחיצה עשרה מועלת מחיצה זו שלא ליחשב כפרצת עשר שתהא כפתח לערב אחד אם ירצו אלא מערבין שנים דלגבי הא סתימה היא. והקשה ממה שאמר פחות מכן מערבין אחד ולא שנים. כלומ׳ אם אין בגדוד חמשה ואחר שיש שם מחיצה גמורה בשני ראשיו הרי זה כפתח והיה לו לומר רצו מערבין שנים לא רצו מערבין אחד. ופרשה כגון שנפרצה התחתונה במלואה לעליונה כגון שאין רחב כלה אלא כנגד פרצת העשר. והקשו ומכל מקום תינח לבני תחתונה שאם תערב לעצמה העליונה אוסרתה אלא עליונה תערב כמו שתרצה שהרי הפרצה פתחה של עליונה היא וכו׳ וכבר ביארנו הלכה רווחת שמצטרפין:

דיורין הבאים בשבת כגון שתי חצרות שכותל ביניהן ועירבו כל אחת לעצמה ונפל הכותל שהרי אלו היו לאדם אחד היה מטלטל בכלו מביתו ואין כאן איסור אלא מחמת דיורין שנתוספו אין אוסרין זה על זה שהשבת הואיל והותרה מקצתה הותרה כלה לענין איסור דיורין שאלו נפרצה לרשות הרבים או לכרמלית ודאי אסור כמו שיתבאר אבל כשנפרצה לחצר שאינה מעורבת או שעירבו כל אחת לעצמה אין כאן אלא דיורין ואין אוסרין בשבת. וכן הדין בעירבו שתי חצרות ביחד מצד חלון או פתח שהיה ביניהם ונסתמו בשבת שמשתמשין דרך חורים או דרך גובה הכותל כמו שהתבאר. ואם כן מה שאמרו במשנתנו חצר גדולה שנפרצה לקטנה גדולה מותרת וקטנה אסורה מפני שקטנה כפתחה של גדולה ואינה אוסרת עליה אבל הגדולה אוסרת על הקטנה מחמת דיוריה פירושה שנפרצה מבעוד יום הא משקדש היום אף הקטנה מותרת הואיל ואין כאן איסור מחיצות אלא איסור דיורין והילכך כותל שבין שתי חצרות שנפל זה מטלטל מכאן עד עיקר המחיצה וזה מכאן עד עיקר המחיצה כמו שהיו עושין מתחלה ור״ל בכלים ששבתו בבית הואיל ועירבה כל אחת לעצמה. וגדולי המפרשים כתבו בה שכבר יצאו לחצר קודם שנפל הכותל שאלו לאחר שנפל הואיל והחצרות נפרצו למקום האסור להם שהרי אסורות הן זו עם זו אין מוציאין לה מן הבתים מתחלה דיינו שנתיר בכלה טלטול כלים ששבתו בחצר. מאי למימרא הרי כל חצרות רשות אחת הן ואף מחצר לחצר כן אלא שבכלים ששבתו בבית היא אמורה ומאחר שאין כאן צורך מחיצה אם רצו לפרוס וילון ביניהם דרך צניעות בעלמא מותר וכן הדין להסירה כשירצו שאין בה דין אהל כלל אחר שאין בה שום צרך ואעפ״י שנחלק בה רב הלכה בזו כשמואל שהרי לא מחלקת של עצמן הוא אלא של אחרים וכבר נפסקה שאין אוסרין:

ולענין ביאור מה שאמרו אמ׳ להו שמואל אי קפיד אבא קטרו ביה המייניה. דרך בדיחותא היא. כלומר שתסתייע עשיית המחיצה בשלו על כרחו ואין צריך לומר שלדעת רב אין מחיצה אלא קבועה ושעל זה אמ׳ שמואל קטרו לה בהמייניה שתהא קבועה. וכן בפירושי׳ אחרים שנאמרו בה. ומה שאמרו ורב אי סבירא ליה דאסור לימא אסור. והשיבו אתריה דשמואל הוה שנראין הדברים שאין לחכם לאסור במקום חכם אחר. דוקא באיסור חמור כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב אף במקומו. ויש פוסקי׳ בזו כרב ולא שיהא רב חולק על דיורין הבאים בשבת ולא בחצר גדולה שנפרצה לקטנה שכל אחת מותרת לעצמה שהרי גיפופי גדולה מכשירין בה אלא שבזו הואיל ונפלה מחיצה האמצעית כלה וכל אחת נפרצה במלואה לחברתה ותשמישה של זו נוח בזו יש לגזור שלא לטלטל כלי הבתים לחצר עד עיקר מחיצה שמא ימשך ויטלטל לחצר אחרת ומתוך כך אינו מטלטל אלא בארבע אמות. ומכל מקום שטת הסוגיא מוכחת כדעת ראשון:

גמרא כגון שהיתה עליונה מגופפת עד י' כו' וליכא למפרך הכא תחתונה תרי תערב חד לא תערב עליונה אי בעי חד תערב אי בעי תרי תערב דהא משום תחתונה לא מצי מערבי חד משא"כ לקמן בסיפא דפריך עליונה אי בעי חד תערב אי בעי תרי תערב והתחתונה לא מעכבא עליה וכן פרש"י וק"ל:

שם כגון שנפרצה התחתונה במלואה לעליונה כו' ולא מצי למימר איפכא כגון שנפרצה העליונה במלואה לתחתונה דא"כ ברישא לא מתוקמא במגופפת עד י' אמות ותקשי כדמקשינן עליונה לא תערב לא א' ולא ב' וק"ל:

תוס' בד"ה וכי קתני כו' דמשמע ליה מערבין שנים אתרוייהו עכ"ל והכא ה"נ אין מערבין ב' אתרוייהו קאי וכיון דתחתונה לא תוכל לערב לבדה אין מערבין שנים מקרי וק"ל:

בד"ה אין מטלטלין כו' בכלים ששבתו בבית לר"ש עכ"ל לכאורה קשה מי הכריח אותן לפרש בכלים ששבתו בבית דהא בכלים ששבתו בחצר נמי לרב דקיימינן הכא נמי מתוקמא שפיר כיון דעירבו גזר רב אפי' אכלים ששבתו בחצר וה"ל נפרצה במלואה למקום האסור לה אף לכלים ששבתו בחצר וכן פרש"י בהדיא ויש ליישב לדעת התוס' כיון דהשתא דנפלה המחיצה ולא אמרי' הואיל והותרה הותרה לרב הרי נאסרו מדינא להוליך כ"א מכלי הבית לחצרו אע"ג דעירבו שהרי נפרצו במלואו למקום האסור וא"כ כיון דלא שכיחי מאני דבתים בחצר ה"ל כאילו לא עירבו מעולם והותרו במאני דחצר להוליך מחצר לחצר וק"ל:

בד"ה חייב דברי ר"א כו' והא דשבקי רבנן רה"י כדנקט ר"א כו' עכ"ל ר"ל השתא דמתוכה דרבנן ממש ומתוכה דר"א אינו ממש אתי שפיר דשבקי רה"י דנקט ר"א כו' וק"ל:

רש"י בד"ה מודה רב חסדא כו' משום דמשתמשא להדיא כו' כצ"ל:

בד"ה במגופפת כו' סתומה היא ולגבי עליונה מחיצה ופתחא היא ומיהו כי הדדי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה גידוד חמשה כו' אם יש תל ברשות הרבים כו' כצ"ל. ונ"ב עי' בפ"ק דשבת ד' ח' בד"ה רחבה ששה כו':

בד"ה וכי קתני כו' מערבין שנים אתרוייהו. נ"ב וסיפא דקתני נמי ואין מערבין שנים נמי אתרוייהו קאי דמערבין אחד ולא מצו מערבין שנים אתרוייהו עכ"ל תוספות שנ"ץ ודו"ק:

בד"ה לא תימא כו' לא חשיב הא דהכא משום כו' כצ"ל:

בד"ה שבת כיון שהותרה הותרה פירשתי בפ"ק כצ"ל:

גמרא א"ל תני מר מידי במחיצה א"ל לא. כהאי גוונא לעיל (יא ב) וע"ש ברא"ש:

רש"י ד"ה מודה ר"ח. שאינה רואה א"פ עשרה כו'. לכאורה לפ"ז תיאסר העליונה אפי' בגידוד עשרה ומחיצה חמשה. וי"ל משום דא"כ הוי מחיצה לאסור כקושיית אביי לעיל (צב ב) ואפי' לר' זירא שם אשכחנא ליה האי סברא בריש סוכה דמקשה ליה אביי אלא מעתה העושה סוכתו בעשתרות קרנים ה"נ דל"ה סוכה (ואיכא למימר דהקשה ליה לשטת ר"ז עצמו בהא דלעיל) והשיבהו התם דל ע"ק כו' והיינו כעין הא דאין מחיצה לאסור:

רש"י ד"ה במלואה. אסרה עליונה עליה אי לא מיערבה בהדה. כצ"ל:

[תד"ה חייב. הלכך אע"פ שעוברים שם אינו ר"ה כיון שלא נמסר לרבים כו'. לכאורה קשה ממה שכתבו לעיל סוף דף כ"ב דאע"ג דהוו של יחיד הואיל וניחא תשמישתי' וראוי למוסרו לרבים הוו ר"ה ועי' לקמן בתד"ה ואב"א וד"ה ולפלגו] :

גמ' גידוד חמשה ומחיצה חמשה אין מצטרפין. עי' לעיל דף עז ע"א תוס' ד"ה כותל:

גידוד חמשה. חצר שקרקעיתה גבוה חמשה טפחים והוסיפו על אותו גובה מחיצה ה': מודה רב חסדא בתחתונה. דלגבה הויא מחיצה אבל לגבי עליונה לאו מחיצה היא שאינה רואה את פני עשרה למחיצתה ואי הויא כוליה בגידוד שפיר טפי משום דמשתמשא להדיא עד סוף הגידוד ורואה גובהה יותר על חברתה עשרה ומינכרא מחיצתה: תחתונה תרי תערב. כלומר לעצמה תיערב דיוריה ולא עם עליונה שהרי מחיצה ביניהם אבל עליונה אפילו לעצמה אסורה שהתחתונה אוסרתה שאין כאן מחיצה ולא חד נמי תערב עם תחתונה שהרי אין כאן פתח דלגבי תחתונה הכל סתום: במגופפת. מחיצה עשרה על הגידוד עד עשר אמות אמצעיות שהניחוה כעין פתח ולא הניחו שם המחיצה עשרה אלא מחיצה חמשה והגידוד חמשה הלכך שתיהן מערבות לעצמן ואין זו אוסרת על זו דלגבי תחתונה כולה סתומה היא ולגבי עליונה [מחיצה] ופתחא היא ומיהו כי הדדי לא מצו מערבי משום דלגבי תחתונה הכל סתום: אימא סיפא כו'. ועל כרחך האי פחות מכאן אמחיצת חמשה שבעשר האמות קאי דהא בכל ההיקף מחיצה עשרה איכא: אי בעי חד תערב. דה''א פתח גמור הוא אצל שתיהן: במלואה. שאין ברחבה אלא עשר אמות הלכך אסרה עליונה עליה ולא מערבה בהדה כדתנן גדולה מותרת וקטנה אסורה: אי הכי תחתונה חד . תיערב. עם העליונה: תרי לא תערב. בפני עצמה דעליונה אוסרת אא''כ עירבה עמה: דיורין הבאין בשבת. כגון כותל שבין שתי חצירות שנפל בשבת דהיינו דיורייהו השתא כי הדדי: מהו שיאסרו. זה על זה: וקטנה אסורה. [וס''ד] שנפרצה בשבת: אלא ודאי. על כורחיך הכי תוקמא דהא את אמרת דיורין הבאין בשבת אין אוסרין: דאמרת בעאי מיניה מרב הונא עירב דרך הפתח. שתי חצירות שעירבו יחד על ידי פתח שביניהם: ונסתם. בשבת שנפלה מפולת כנגדו: מהו. לטלטל מזו לזו דרך גובה הכותל וחורין וסדקין מי אמרינן הואיל והותר למקצת שבת הותר לכולה או לא: כותל שבין שתי חצירות. שלא היה פתח ביניהם ולא עירבו בו יחד ונפל: רב אמר אין מטלטלין בו אלא בארבע. רב לית ליה הואיל והותרה הותרה וכחד חצר לא משוינן ליה דקי''ל חצר שלא עירבה דברי הכל מטלטלין כלים ששבתו באוירא דההיא כולה חדא רשותא היא אבל הכא ב' רשויות האסורות זו עם זו היו ונמצאת כל אחת פרוצה במלואה למקום האסור לה אע''ג דקי''ל דחצירות רשות אחת הן הכא בשעירבה כל אחת לעצמה עסקינן ורב לטעמיה דאמר הלכה כר''ש והוא שלא עירבו אבל עירבו שתי רשויות הן:

גידוד חמשה ומחיצה חמשה אין מצטרפין. בפרק שני דגיטין (דף טו:) פי' בקונטרס כגון בית עמוק חמשה ויש לו מחיצות חמשה אין מצטרפין להיות תוכו רה''י וקשיא לר''ת דהא אמר בפרק בתרא (דף צט:) דבור וחוליתה מצטרפין ובשמעתא נמי אמר דמודה רב חסדא בתחתונה הואיל ורואה פני י' אלא יש לפרש גידוד חמשה גבוה חמשה ונפקא מינה בשתי חצירות זו למעלה מזו ולעליונה כדאמר הכא וצ''ע לענין שבת אם יש (לפרש כשיש) תל ברה''ר גבוה חמשה ורחב ארבעה ועל גביו עשו מחיצה חמשה שהזורק מרה''ר לתוכו חייב ומתוכו לרה''ר פטור: וכי קתני פחות מכאן מערבין אחד ואין מערבין שנים אתחתונה. וא''ת לעיל כדפריך עליונה לא תערב לא חד ולא תרי אמאי לא משני הא דקתני מערבין שנים ואין מערבין אחד אתחתונה ויש לומר משום דמשמע ליה מערבין שנים אתרוייהו: לא תימא אימר אלא ודאי מבעוד יום נפרצה. קשה דהכא אמר אביי דרבה סבר כשמואל דאמר שבת הואיל והותרה הותרה וא''כ תיקשי דאביי גופיה אמר (שבת דף כב.) כל מילי דמר עביד כחומרי דרב בר מהני תלת דעביד כשמואל מתירין מבגד לבגד כו' ואין לומר דמש''ה לא חשיב הא דהכא משום דרב הונא ורב יהודה נמי סברי כשמואל דהא בגרירא איכא דסברי כשמואל דהא בפרק המוציא (שבת פא.) משמע דסבר רבי יוחנן כסתם משנה דנזיר חופף ומפספס ומיהו י''ל דהכי פריך בהמוציא ומי מצי ר' יוחנן למימר דבר שאין מתכוין אסור דלא כסתם משנה דנזיר אפילו איכא סתמא אחרינא כדאשכחן בביצה (דף כג:) מאי אולמיה האי סתמא מהאי ואין לרבי יוחנן נמי לפסוק כשום אחת בלא ראייה אי נמי יש לומר הא דעביד כחומרי דרב היינו בעלמא לבד מעירוב ואבל דהלכה כדברי המיקל בהם או שמא כיון דזימנין הך קולא הויא חומרא כגון דנאסר במקצת שבת דמהאי טעמא נאסר לכל השבת לא חשיב ליה מחומרי דרב דלרב לית ליה הואיל והותרה הותרה ולית ליה נמי הואיל ונאסר נאסר: שבת כיון שהותרה הותרה. פירשתי בפרק קמא (דף יז. ד''ה עירוב): אין מטלטלין בה אלא בארבע. בכלים ששבתו בבית לר''ש: חייב דברי ר''א. בגמ' מוקי לה במקום מחיצה הפרוצה וכגון שבשני ראשיה לא נשאר כלל משתי מחיצות שבצידה שמקום מחיצה זו שנפרצה אינו תוך מחיצות הנשארות ובלישנא קמא מוקי לה כגון שאבדה להם דרך באותו מקום וביררו להם מקום מחיצות להיות שלהן ללכת דרך שם בשביל דרכם שאבדו שם ור''א לטעמיה דאית ליה מה שבררו בררו ורבנן סברי דאין להם כח לברור הלכך אף על פי שעוברים שם אינו רה''ר כיון שלא נמסר לרבים ואינו של רבים כדאמרינן בפרק שני (דף כב:) גבי שבילי בית גלגול קאמרת ומתוכה דקאמר ר''א לאו דוקא מתוכה אלא משום דנקטו רבנן מתוכה קאמר איהו נמי מתוכה כדקאמר בגמרא והכי קמהדרי ליה רבנן אי אתה מודה שאם הוציא מתוכה לרה''ר שהוא פטור אבל אסור שאין לרבים כח שם ולכך אינה נעשית רה''ר אפילו נפלו כל המחיצות סביב והוי כרמלית הכא נמי מקום מחיצה תודה שיהיה כרמלית שאין להם כח בברירתן והא דשבקי רבנן רה''י כדנקט ר''א ונקטי רה''ר משום דר''א דיבר על מקום מחיצה שיהא רה''ר וקאמר שאם הוציא מתוך החצר שהיא רה''י למקום מחיצה חייב אבל רבנן דמיירי במוציא ומכניס לתוכו ממש ואפילו כשנפלו כל מחיצותיה נקטי רה''ר שאצלה הנזכר במשנה ולא רצו למינקט שאם הוציא מתוכה לחצר שאצלה משום דלא נזכר במשנתנו שהיה חצר אצלה אי נמי להכי נקטי רה''ר להוכיח שתוכה חלוק הרבה מרה''ר שאם לא היה חלוק הרבה היה מותר להכניס מרה''ר לתוכה אבל במה שפטור המוציא מרה''י לתוכה אין להוכיח שחלוק הרבה דאפילו אין חלוק אלא מעט מרה''ר פטור המוציא מרה''י לתוכה כיון שאין רה''ר ממש:

דף צג - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד