עירובין צה ע"א

דף צה - א

קורה רחבה ארבעה טפחים הנתונה על ארבע יתידות, הרי היא מתרת [לעיל דף פו א] בחורבה הפרוצה אל רשות הרבים. שאומרים "פי תקרה יודר וסותם" בארבע פיות הקורה.

ורב נחמן הוסיף: אמר רבה בר אבוה: קורה רחבה ארבעה מתרת [לעיל דף פו א] במים, כשהיא נתונה למעלה, באמצע בור שבין שתי חצירות [שאסורין בני כל חצר למלאות אפילו מאותו חלק הבור שברשותן - וכמו שנתבאר לעיל דף פו א - עד שיעשו מחיצה מפסקת בבור, ואם נתנו קורה זו באמצע הבור למעלה, אמרינן בה "פי תקרה יורד וסותם"].

מני?

כלומר: כמאן אמר רב יהודה "פי תקרה יורד וסותם" אפילו בארבע פיות? ^[63]

ומפרשינן: להך לישנא דאמרת בעשר לא פליגי, מיירי בחורבה שאין רחבה יותר מעשר אמות, ומשום "פתח" הוא דשרינן לחורבה, ודברי הכל היא.

להך לישנא דאמרת בעשר פליגי, על כרחך, לא אתיא הך מימרא אלא כרב, אבל לשמואל, לא, כיון דהוי "פי תקרה" בארבע מחיצות.

לימא אביי ורבא - בפלוגתא דרב ושמואל, קמיפלגי.

דאיתמר: סיכך חצר המוקפת באכסדראות [מרפסות] הסמוכות לבתים ופתוחות לחצר, וסמך הסכך - שעשה על החצר שבין האכסדראות - על גבי שפת הגג של האכסדרא מכל צידי הסוכה.

אם המדובר שיש לה לאכסדרא בצידה הפתוח לחצר, פצימין, שמחיצותיה הן עמודים כמין חלונות, וביניהם פחות פחות משלשה טפחים - כשירה הסוכה, דאמרינן בהו לבוד, והרי יש לסוכה דפנות. ^[64]

אבל אם אין לה - לאכסדרא שמכל צידי הסוכה - פצימין ופתוחה היא לגמרי. נמצא, שאין דפנות לסוכה שבחצר [ואף שלבתים יש דפנות, כיון שרחוקים הם ארבע אמות מן הסוכה, אינן דפנות - רש"י שם]:

אביי אמר: כשירה.

ורבא אמר: פסולה.

ומפרשינן פלוגתייהו: אביי אמר, כשירה, לפי שאמר סבר אביי: פי תקרה - של אכסדרה הסמוך לחצר - יורד וסותם.

רבא אמר פסולה, כי לא אמר סבר פי תקרה יורד וסותם.

והשתא אמרינן: לימא אביי סבר כרב, ורבא סבר כשמואל.

דקא סלקא דעתין דטעמא דרבא, משום דקסבר רק בחד דופן או בשנים אמרינן יורד וסותם, אבל בכל צד לא אמרינן. ^[65]

ודחינן לה: אליבא דשמואל כולי עלמא לא פליגי. ^[66]

והכי קאמר: אליבא דשמואל ודאי דהוא כדקאמרת, דרבא לחודיה הוא דאמר כשמואל, ואביי אינו יכול להעמיד דבריו כשמואל.

ואליבא דשמואל לא פליג אביי למימר כשירה [רש"י שם], דודאי פסולה הסוכה לדעת שמואל, שאין אומרים "פי תקרה" מכל צד.

כי פליגי - אביי ורבא - אליבא דרב.

כלומר: הא דקאמרת דרבא כשמואל ולא כרב, לא היא! אלא רבא, כרב נמי אמרה למילתיה.

ובהכי פליגי: אביי - דמכשיר הסוכה - סובר כרב, דסבר "פי תקרה" אפילו מכל צד.

ורבא אמר לך: עד כאן לא קאמר רב התם דאמרינן "פי תקרה יורד וסותם", אלא כיון דהני מחיצות - כלומר: אותן קורות הנתונים על ארבעה עמודים, שהן פי התקרה - לאכסדרה שאותה אנו באים לסתום, הוא דעבידי [לשמה נעשו].

אבל הכא, שאנו באין לסתום הסוכה שבחצר, בפי תקרת האכסדרה, דהני מחיצות [פי התקרה] לאו לשם סוכה שמחוץ לאכסדרה הוא דעבידי - לא אמר בהו פי תקרה של אכסדרה יורד וסותם הסוכה. ^[67]

שנינו במשנה: רבי יוסי אומר: אם מותרין לאותה שבת מותרין לעתיד לבא, ואם אסורין לעתיד לבא אסורין לאותה שבת:

איבעיא להו: האם רבי יוסי, לאסור אף לעתיד לבא הוא בא.

או להתיר אף לאותה שבת הוא בא? ^[68]

אמר רב ששת: לאסור! וכן אמר רבי יוחנן: לאסור!

תניא נמי הכי: אמר רבי יוסי: כשם שאסורין לעתיד לבא, כך אסורין לאותו שבת.

איתמר:

רבי חייא בר אשי אמר רב [ב"ח]: הלכה כרבי יוסי.

שמואל אמר: הלכה כרבי יהודה, שמותרים לאותה שבת, ואסורים לעתיד לבא.

ותמהינן: ומי אמר שמואל הכי?!

והתנן במתניתין לעיל פרק חלון: אין מערבין לאדם אלא מדעתו.

אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים בעירובי תחומין.

אבל בעירובי חצירות, מערבין בין לדעת, בין שלא לדעת. לפי שזכין לאדם שלא בפניו [מדעתו], ואין חבין שלא בפניו. ועירובי תחומין פעמים שחוב הוא לו, שהרי מפסיד תחום העיר, לצד שכנגד עירובו.

ואמר עלה רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יהודה. ולא עוד, אלא, כל מקום ששנה רבי יהודה בעירובין, הלכה כמותו.

ואמר ליה רב חנא בגדתאה לרב יהודה: האם אמר שמואל - שהלכה כרבי יהודה - אפילו במבוי שניטל קורתו או לחיו שבמשנתנו?

ואמר ליה רב יהודה: בעירובין אמרתי לך משמיה דשמואל שהלכה כרבי יהודה, ולא במחיצות, כי הך דמשנתנו!

הרי בהדיא שלא סבירא ליה לשמואל הלכה כרבי יהודה במשנתינו?!

אמר משני רב ענן: לדידי מיפרשא לי מיניה דשמואל:

כאן, שנפרצה לכרמלית, בהא שרי שמואל, כרבי יהודה.

כאן, שנפרצה לרשות הרבים, בהא לא שרינן אפילו לאותה שבת. ^[69]

מתניתין:

הבונה עליה על גבי שני בתים הנמצאים משני צידי רשות הרבים, ונמצא שרשות הרבים העוברת מתחת לעליה מקורה בתקרה - אמרינן: פי תקרה יורד וסותם משני הצדדים את הפילוש של השטח שמתחת לתקרה אל רשות הרבים, ונעשה השטח המקורה לרשות היחיד, בהיותו מוקף ארבע מחיצות: שני כתלי הבתים משני הצדדים, ושתי סגירות של פי תקרה יורד וסותם.

וכן שני גשרים המפולשים, שיש תחתם שתי מחיצות, ועליהן נשען הגשר, ורשות הרבים עוברת תחתיו, דרך שני הצדדים המפולשים לרשות הרבים, אמרינן: פי תקרה [קירויו של הגשר מעל רשות הרבים העוברת תחתיו] יורד וסותם, ולכן:

מטלטלים תחתיהן בשבת, דברי רבי יהודה.

וחכמים אוסרין, ויתברר להלן אם האיסור הוא מן התורה או מדרבנן.

ועוד אמר רבי יהודה: מערבין עירובי חצירות ושתופי מבואות למבוי המפולש, לרשות הרבים, כאשר יש לו שתי מחיצות מצידו.

לפי שסובר רבי יהודה כי שתי מחיצות עושות את המקום שביניהם לרשות היחיד.

וחכמים אוסרין לערב. לפי שאין המקום נעשה רשות היחיד, עד שיהיה מוקף לפחות שלש מחיצות.

גמרא:

שנינו במשנה, שהבונה עליה על גבי שני בתים העומדים משני צידי רשות הרבים, וכן גשרים שרשות הרבים עוברת תחתם, מותר לטלטל תחתם, לפי רבי יהודה.

אמר רבה: לא תימא היינו טעמא דרבי יהודה שהתיר לטלטל תחת התקרה, הוא משום דקא סבר רבי יהודה כי שתי מחיצות עושות את רשות הרבים העוברת ביניהן לרשות היחיד מדין דאורייתא.

אלא, משום דקסבר רבי יהודה, כי פי תקרה של העליה והגשר יורד וסותם את שני הצדדים הפתוחים לרשות הרבים, ונמצא שיש כאן ארבע מחיצות. ^[70]

איתיביה אביי לרבה: הרי שנינו בברייתא:

רשות הרבים שעוברת תחת תקרת גשר, או רשות הרבים מקורה, מטלטלים תחת התקרה בשבת, דברי רבי יהודה.

יתר על כן אמר רבי יהודה: אפילו היתה רשות הרבים שאינה מקורה, שאי אפשר לומר בה פי תקרה יורד וסותם, אלא, היה שם:

מי שהיו לו שני בתים, זה כנגד זה משני צידי רשות הרבים - הרי זו רשות היחיד, מכח שתי המחיצות של כתלי הבתים, משני צידי רשות הרבים.

אלא, שעדיין יש צורך לתקן את אותו המקום שבין המחיצות, כדי שתהיה אפשרות לטלטל בו, כיון שהוא פרוץ אל רשות הרבים. וגזרו חכמים על מבואות הפרוצים לרשות הרבים שיהיו צריכים תיקון בלחי או בקורה.

הילכך, עושה לו לחי מכאן, מצד אחד של כותל הבית, ולחי מכאן, מצדו השני של כותל הבית.

או מניח קורה מבית לבית מכאן, מצד אחד של הפילוש לרשות הרבים, וקורה מכאן, מהצד השני של הפילוש לרשות הרבים.

ונושא ונותן ומטלטל באמצע, בין שני הבתים, כדין מבוי שתיקנו בלחי ובקורה.

אמרו לו חכמים לרבי יהודה: שתי מחיצות אינן עושות מקום לרשות היחיד, אלא רק שלש מחיצות. ולכן, אין מערבין [מתקנים] את רשות הרבים בכך, בלחי או בקורה!

ומקשה אביי לרבה, שמוכח מברייתא זו שלרבי יהודה בשתי מחיצות נהיה מקום לרשות היחיד, ולא כדברי רבה!

אמר ליה רבה לאביי: מההיא ברייתא שהבאת - אין, אכן יש הוכחה כדבריך, שטעמו של רבי יהודה הוא מחמת שסובר כי שתי מחיצות עושות רשות היחיד דאורייתא.

אבל כוונתי היתה לומר: כי מהא, ממשנתנו, ליכא למשמע מינה ששתי מחיצות עושות רשות היחיד דאורייתא.

היות ובמשנתנו כשלעצמה, היה מקום לומר כי הטעם שמותר לטלטל מתחת התקרה אינו משום שתי מחיצות, אלא יש פה ארבע מחיצות, מדין פי תקרה יורד וסותם.

אמר רב אשי: מתניתין - נמי דיקא!

רש"י מביא שתי גירסאות ושני הסברים חלוקים בדברי רב אשי.

תחילה יבוארו דברי רב אשי לפי הביאור השני ברש"י, כי הוא המתאים עם גירסת הגמרא שלפנינו [ורש"י עצמו כתב שמסתברא כלשון השני, וכגירסתנו].

א. רב אשי בא לחזק את דברי רבה, ולומר, שמלשון משנתנו יש להוכיח כי טעמו של רבי יהודה במשנתנו בדין הראשון מתבסס על הדין שפי תקרה יורד וסותם, ולא על כך ששתי מחיצות הן רשות היחיד מדאורייתא [אם כי רבי יהודה סובר ששתי מחיצות הן רשות היחיד, אלא שזהו טעמו בהלכה השניה ולא בראשונה].

מדקתני במשנתנו "ועוד אמר רבי יהודה: מערבין במבוי המפולש, וחכמים אוסרין"

אי אמרת בשלמא שטעמו של רבי יהודה בדין הראשון במשנתנו, הוא משום דקא סבר רבי יהודה שהוא רשות היחיד מחמת פי תקרה יורד וסותם - שפיר היינו דקתני בדין השני: ועוד אמר רבי יהודה, לא רק מחמת פי תקרה יש להתיר אלא גם מחמת שתי מחיצות. ולכן, גם במקום שלא יהיה פי תקרה אלא רק שתי מחיצות, כגון מבוי המפולש, גם הוא יהיה רשות היחיד, ואפשר לערבו.

אלא אי אמרת שטעמו של רבי יהודה בדין הראשון במשנתנו הוא משום דקא סבר שתי מחיצות דאורייתא, וזהו גם טעמו בדין השני - מאי התחדש באמרו בדין השני "ועוד"? והרי לדבריך כבר התבאר דין שתי מחיצות בענין הראשון שבמשנה.

אלא, שמע מינה, שבענין הראשון במשנה התבאר רק דין פי תקרה, ורק בענין השני התבאר דין שתי מחיצות. וכדברי רבה, שאמר כי מהדין הראשון במשנתנו אי אפשר לדעת שטעמו של רבי יהודה הוא מחמת שהוא סובר שתי מחיצות דאורייתא כי דינו מבוסס על פי תקרה יורד וסותם [אם כי, כאמור, סובר רבי יהודה ששתי מחיצות הן רשות היחיד מדאורייתא].

ב. לפי הגירסא הראשונה ברש"י, ביאור הגמרא הוא כך:

רב אשי בא לחלוק על רבה, ולומר שטעמו של רבי יהודה גם בענין הראשון הוא מחמת הדין של שתי מחיצות ולא מחמת פי תקרה!

וכך אמר רב אשי:

מתניתין נמי דייקא שטעמו של רבי יהודה בדין הראשון הוא מדין שתי מחיצות ולא מדין פי תקרה.

מדקתני "ועוד אמר רבי יהודה".

אי אמרת בשלמא שטעמו של רבי יהודה ברישא הוא מחמת שתי מחיצות, שפיר קאמר שיש עוד דוגמא שמתירים בה משום שתי מחיצות. ומהדוגמא השניה יש הוכחה לראשונה, שגם בה, בלי הטעם של פי תקרה, אלא מחמת שתי מחיצות גרידא, מתיר רבי יהודה.

אלא אי אמרת שטעמו של רבי יהודה ברישא הוא מחמת פי תקרה - מאי "ועוד" דקאמר? והרי אין זו דוגמא נוספת, אלא הלכה מחמת טעם אחר! שמע מינה שטעמו של רבי יהודה ברישא הוא מחמת שתי מחיצות, ולא כדברי רבה!

הדרן עלך פרק כל גגות

פרק עשירי - המוצא תפילין

מתניתין:

המוצא תפילין ^[1] בשבת בשדה, שהוא מקום שהם מתבזין שם ^[2] - מכניסן לעיר, למקום המשתמר, זוג זוג.

שמניח תפילין של ראש בראשו ושל יד בזרועו כדרך שהוא מניח בחול, ונכנס. וחוזר ומכניס זוג אחר זוג, עד שמכניס את כולן.

ובכך אינו נחשב כמטלטל משא מרשות הרבים לרשות היחיד, כי הנחת תפילין היא דרך מלבוש. ^[3]

אבל יותר מזוג אחד בבת אחת הוי טלטול, ואסור.

רבן גמליאל אומר: אפילו שנים שנים מותר בבת אחת. דהיינו, שמכניסן כשהוא לבוש שני בתי תפילין בראשו, ושנים בזרועו. ובגמרא יבואר פלוגתתם.

במה דברים אמורים, שחייב להכניס לעיר - במוצא ישנות, שניכר ברצועותיהן רושם הקשר שרגילין לעשות בתפילין, ^[4] דודאי תפילין הם, ויש בהם קדושה, ואסור להשאירם כך בבזיון.

אבל בחדשות, שאין ניכר בהם הקשר - פטור מלהכניסן, ^[5] שמא אינן תפילין אלא קמיע בעלמא העשוי בצורת תפילין.

ואין בהם קדושת תפילין כי לא נעשו לשם תפילין, ולכן לא מחללין שבת עליהם.

מצאן צבתים, ערימות ערימות של תפילין, שכל זוג קשור בפני עצמו, או מצא כריכות, שכל התפילין קשורין יחד בכל ערימה, ולא יספיק להכניס את כולן זוג זוג עד צאת השבת - לא התירו לו להכניסן בשבת, שהרי בין כך יצטרך להתעכב עד צאת השבת.

אלא, מחשיך עליהן, ממתין שם, ושומרם עד שתחשך, ומביאן בבת אחת.

והוא הדין לבית אמות בפרצה י' כולי עלמא לא פליגי דפתחא הוא ושרי כי פליגי ביתר מי' (היכא דאמרי) [ואיכא דאמרי ביותר מי'] כולי עלמא לא פליגי דאסור כי פליגי בי' ורב לטעמיה ושמואל לטעמיה אלא הא דאמר רב יהודה קורה מתיר בחורבה פי' כשמניחה ע"ג פסין ומותר לטלטל בחורבה הסמוכה לו לביתו ורב נחמן אמר קורה ד' אם תלויה או עומדת מתיר במים כלומר באילין חלוקות המים כמחיצה בתוך המים לפיכך מותר לו למלאות מים ולהכניסו לביתו כמאן אמרה לשמעתייהו ופרשינן לההוא לישנא דאמרינן בי' פליגי הני כרב דאמר בעשר אמרינן פי תקרה יורד וסותם קורה חזינן לה כאלו פיה במקום פי תקרה זו אינה מתרת. אבל לשמואל דלית ליה פי תקרה יורד וסותם גם קורה זו אינה מתרת דמחיצה מעליא בעי.

ולההוא לישנא דאמר ביותר מי' פליגי אבל בי' לדברי הכל אית להו פי תקרה יורד וסותם. האי תקרה כפי תקרה דמי ולדברי הכל שרי.

נימא אביי ורבא בפלוגתא דרב ושמואל פליגי דאתמר סיכך ע"ג אכסדרה שיש לה פצימין כגון אבני בניין היוצאות מן הכותל אחת למעלה מחברתה וביניהן חלל לקבל אחרת כשרה שאלו הפצימין כמו מחיצה הן. אין לה פצימין אביי אמר פי תקרה יורד וסותם כרב רבא אמר פסולה כשמואל.

ודחינן אליבא דשמואל כ"ע לא פליגי דלא חד מינייהו אמר כוותיה דהא לית הלכתא כוותיה כי פליגי אליבא דרב אביי כרב. אביי אמר עד כאן לא אמר רב התם אלא משום דהני תלת מחיצתא וקירויה כולהו לאכסדרה עבידן. אבל הכא גבי סוכה דמחיצתא לבתים עבידי ולאו להאי סוכה עבידי אפילו רב מודה דלא אמרינן פי תקרה יורד וסותם:

איבעיא להו ר' יוסי לאסור או להתיר קא בעי ואסיקנא רב ששת ור' יוחנן אמרי לאסור תניא נמי הכי ר' יוסי אמר הואיל ואסורין לעתיד אסורין נמי לאותה שבת רב אמר הלכה כר' יוסי ושמואל אמר הלכה כר' יהודה.

ומי אמר שמואל הלכה כר' יהודה בהא.

והאמר רב יהודה אמר שמואל כל מקום ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו. ואוקימנא להא דתנן א"ר יהודה בד"א בעירובי תחומין אבל בעירובי חצרות מערבין לאדם לדעתו ושלא לדעתו שזכין לו לאדם שלא בפניו ואין חבין לו [אלא בפניו] וא"ל רב חנא בגדתאה לרב אמר שמואל הלכה כר' יהודה אפילו במבוי שניטלה קורתו או לחייו.

ואמר ליה בעירובין אמר ולא במחיצות. ופרקינן בשנפרץ לכרמלית הלכתא כוותיה. אבל בשנפרץ לרה"ר אפילו שמואל לא אמר הלכתא כוותיה. וקיי"ל כרב דאמר הלכתא כר' יוסי:

הבונה עלייה ע"ג ב' בתים כו' דייקא מתני' דטעמא דר' יהודה משום דפי תקרה יורד וסותם ולא משום דב' מחיצות דאורייתא הן. ור' יהודה תרתי אית ליה אית ליה שפי תקרה יורד וסותם מיהא ואית ליה ב' מחיצות דאורייתא הן מהא דתניא יתר על כן אמר ר' יהודה מי שיש ב' בתים בב' כו'.

אמר רב אשי מתני' נמי דייקא דקתני ועוד אמר ר' יהודה מערבין במבוי המפולש אמרינן בשלמא רישא פי תקרה יורד וסותם וסיפא ב' מחיצות היינו דקתני ועוד [אלא] אי אמרת אידי ואידי ב' מחיצות ניערבינהו וניתנינהו או ניתי חדא ש"מ:

לדידי מפרשא לי מיניה דמר ושמואל כאן שנפרצה לכרמלית כאן שנפרצה לרשות הרבים. ומיהו לענין פסק הלכה: קיימא לן כר' Hוסי דאמ' נפרצה לרשות הרבים, מדנפק ר' אסי משמיה דר' חייא בר אשי משמיה דרב הלכה כרב באיסורי, ולא אמרינן הואיל והותרה הותרה כדאמרינן (לעיל עירובין צג, ב) בכותל שנפל לארץ, דהכא לא קיימן מחיצות והתם קיימן מחיצות, אלא שנפרצה זו לתוך זו וכמו שכתבנו למעלה (שם ד"ה אמר ליה).

איתביה יותר על כן אמר ר' יהודה מי שיש לו ב' בתים. תמיהה לי אמאי לא אקשינן ליה ממתני' גופה דקתני ועוד אמר ר' יהודה מערבין במבוי (דאורייתא) [המפולש]. ושמא משום דאפשר לדחות במבוי.

[מתני':] המוצא תפילין מכניסן זוג זוג. פירוש: בין למאן דאמר שבת זמן תפילין וחכמים גזרו עליהם, בין למאן דאמר שבת לאו זמן תפילין הוא, משום דליכא בהנחתן חיוב חטאת [שמוציאן] כדרך מלבוש שהוא כדאמרינן בשבת פרק [במה] אשה יוצאה (סא, א).

לימא אביי וכו׳ פירשתי׳ במקומ׳ בס״ד. אליבא דשמואל כ״ע לא פליגי פי׳ דאפי׳ אביי מודה דאליבא דשמואל פסולה לא אמרי׳ פי תקרה יורד וסותם זו קשה לרש״י ז״ל דאמאי פסולה לשמואל דהא מודה שמואל דאמרי׳ פי תקרה יורד וסותם בשלש מחיצות והכא דאפילו תימא דע״ג אכסדרה ממש ואכסדרה פרוצה היא מ״מ בשתי דפנות כהלכתן ושלישית אפילו טפח סגי ואין אנו צריכין לומר פי תקרה יורד וסותם אלא בג׳ וכ״ש דהכא מסתמא בשיש לה שתי דפנות שלמות איירי דומיא דיש לה פצימין דאיירו בה. ורש״י ז״ל פי׳ אליבא דשמואל כ״ע לא פליגי דפסולה דכיון דגבי אכסדרה דפנות תקרה לאכסדרה נעשו לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם כ״ש דלא מהני לענין סוכה לומר פי תקרה יורד וסותם כלומ׳ ואפי׳ לרוח אחת ואין זה מספיק. אבל הכא דהני מחיצות לאו לסוכה עבידן לא. פי׳ דאע״ג דלא בעינן בסוכה דפנות דעבידן לסוכה מ״מ לענין דנימא פי תקרה יורד וסות׳ בעינן דעבדינן להכי כאן שנפרצ׳ כו׳ פי׳ דכשנפרצ׳ לר״ה הלכה כר׳ יוסי דאי אתי לאפוקי אתי לידי איסורא דאורייתא וכן הלכה:

איתיביה אביי כו׳. והא לא אותביה מסיפא דמתני׳ דקתני מערבין במבואות המפולשין משום דאיכא לאוקומה במבואות המקורין דאיכא פי תקרה יורד וסותם אמר רב אפי׳ מתני׳ נמי דיקא יש שגורסין שתי מחיצות דאורייתא היינו דקתני ועוד אלא אי אמרת פי תקר׳ יורד וסותם מאי ועוד ומפרש״י הכא מתני׳ נמי דיקא טעמ׳ דרבי יהודה משום דשתי מחיצות דאורייתא דאי לא היכי שרי במבוי המפולש דהא ליכא פי תקרה יורד וסותם כלומ׳ דסתם מבוי אינו מקורה ומיהו אין זה מחוור דמשמע מלישנא בש״ס דכלה דיקותא מלישנא דקתני ועוד אלא או אמרת פי תקרה יורד וסותם מאי ועוד. והפירש דסיפא דמתני׳ דיקא כדאמ׳ רבה דקמייתא משום פי תקרה מדקתני בסיפא ועוד דאלמא בסיפא אמר רבי יהודה מילתה דרבותא טפי אא״כ סבי׳ ליה משום דקמייתא פי תקרה מדקתני בסיפא ועוד רבותא שהתיר רבי יהודה אפילו במבוי המפולש דמסתמא ליכא פי תקרה אלא אי אמרת דלר׳ יהודה שתי מחיצו׳ דאוריית׳ היינו טעמ׳ דידי׳ בקמייתא מאי ועוד הא לא שמעי׳ טפי ברישא והיא היא ולית הלכתא כוותיה דבערובין הלכה כר׳ יהודה ולא במחיצות:

פרק עשירי המוציא תפילין
המוציא תפילין מכניסין זוג זוג. פי׳ המוציא תפילין במקום שאינם נשמרים מחמת כלבים או מחמת גנבים כדאיתא במסכ׳ י״ט חייב להכניסן זוג זוג כדי שלא יתבזו והראי׳ דחוב׳ קתני מדקתני סיפא אבל בחדשו׳ פטור ולא עוד אלא דהתם ה״ל למתני אסור וכדתניא בברייתא רבי יהודה אוסר בחדשות אלא דאיידי דקתני הכא מכניסן בחיוב תנא סיפא בחדשות דפטור והא דשריתא להכניסן אתיא למ״ד שבת זמן תפילין הוא ורבנן גזרו בהו. וכן למ״ד שבת לאו זמן תפילין הוא דאפילו לדידיה ליכא חיוב חטאת כיון שמוציאין דרך מלבוש כדרכו בחול כדאי׳ בש״ס ופלוגתא דר״ג ורבנן ושאר מתני׳ כלה מפורש בש״ס.

קורה ארבעה מתרת במים אבל לא בחורבא. וכבר ביארנוה בפרק שתוף. ומה שהוזכרה אינו אלא שהוא בא בהיתרה מדין סתימת פי הקורה התחובה בתוך אגני הבור שתהא שפת התקרה יורדת וסותמת שהרי במחיצה אחת די שאלו הוצרכנו לשתי מחיצות הרי אין דין פי תקרה בשתי מחיצות אלא אם כן בעריבן אלא שבחורבא ובמים דיינו במחיצה אחת על הדרך שביארנו ענינה בפרק שתוף:

סכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין כשרה וענין פצימין אלו פירושו לחיים. וכן אכסדרה זו פירושה אכסדרה שבחצר שסתם אכסדרא בשלש מחיצות כמו שביארנו בפרק פסים ודרך הכניסה אין בה שום מחיצה ולא פתח ולא שום גפוף או רשום של מחיצה ופתח ואם כניסת האכסדרא והחצר לצד מזרח הרי כותלי הבתים שבצפון ובדרום וכותלי הבתים שבמערב נמצאו שלש מחיצות לאכסדרא ולחצר וכבר ידעת שכמו שאתה מצריך למבוי הסתום משלש רוחותיו לחי או קורה מצד רביעי כך אתה מצריך לחצר זה שני לחיים אחד מכאן ואחד מכאן ברוחב משהו ובגובה עשרה או פס ארבעה מצד אחד. ואכסדרה זו האמורה בכאן הוא שתקרה יוצאת מכותלי הבתים לשלש רוחות קצרה בשני הצדדין שבארך החצר בפחות מארבע אמות ורחבה מצד השלישי שכנגד הנכנס ביתר מארבע שכך הוא סתם הדברים שמצד הרוחב אין אדם ממעט באויר כל כך והסכוך הוא באויר החצר ושפת הסכך דבקה עם שפת תקרת האכסדרה משלשה צדדים לצפון ולדרום ולמערב ושפת הסכך שבכניסת החצר אינו דבק בכלום ונמצא סכך זה שאין לו אלא שתי דפנות והם כותלי הבית שמצפון ודרום שתקרת האכסדרה קצרה בהם פחות מארבע ומכשירין את הסוכה מתורת דופן עקומה אבל הצד השלישי שכנגד הנכנס אין כותל הבית מכשירה שהרי תקרת האכסדרה רחבה לשם ויוצאה מתורת הכשר דופן עקומה והרי אין כאן אלא שתי דפנות ואמר על זה שאם הוכשרה חצר זה בלחיים משהו או בכניסתו או בצד הדופן השלישי אעפ״י שאתה צריך לדופן שלישית של סכה לדופן שלם שיהא גבוה עשרה ורחבה שבעה או לפס ארבעה ומשהו עומד בפחות משלשה סמוך לדופן עד שיצטרפו הוא ואוירו לדופן שלם כמו שהתבאר במקומו. בזו מכל מקום הואיל ולחיים משהו נקראים דופן בחצר לענין שבת אף בכאן נעשים דופן ואעפ״י ששאר מחיצות הנתרות בענין זה אינן נתרות אלא לשבת שבתוך החג לבד כגון סכך על גבי מבוי שיש לו לחי ועל גבי פסי ביראות. טעם הדבר באלו שעיקר ההכשר מצד הלחי ופסי הביראות שאתה חושבם לדופן בלא צירוף פי תקרה שאין תקרה במבוי או בפסי הביראות ואין אומרי׳ פי תקרה במבוי (מצת) [מצד] שפת הסכוך שאין אומרי׳ דין פי תקרה בבנין עראי אבל כאן אינך מתיר את סוכתך מצד הלחיים לבד אלא שמכיון שהלחיים נקראים דופן לענין שבת ולהתיר בשבת מיהא אפי׳ לא היה שם תקרה בזו שיש בה תקרה ראויים הלחיים ליעשות דופן להכשיר אף בחול בצירוף פי תקרה עד שנראה ממש שלא הוצרכנו בה להכשר פי תקרה. אין הענין כן אלא מתוך שהלחיים עיקר עד שבמקום כזה הם נעשים דופן להכשיר אף בחול לא חשש להזכירה. או שמא הואיל ושני לחיים במקום פס ארבעה הם ופס ארבעה ומשהו מתיר אף בחול לפעמים כגון בהעמדה בפחות משלשה כמו שהתבאר במסכת סכה מתיר בזו ואעפ״י שאינו מתיר אלא בהעמדה בפחות משלשה כל פס ארבעה חשוב הוא ומתיר בחצר לשבת מתיר הוא לסכה אף בחול או שמא עדיפי שני לחיים מפס ארבעה. ונראה כדעת ראשון. אבל בשאין בה הכשר לחיים נחלקו בה אביי ורבא שלדעת אביי כשרה שאף בזו הואיל ומכל מקום לא נפחתה דופן האמצעי שאין החצר מבוי מפלש עד שתהא בו בקיעת רבים אומרי׳ בו פי תקרה שברוח מערב יורד וסותם ולרבא אין אומרי׳ פי תקרה יורד וסותם הואיל ואין כאן אלא שתי דפנות דלא עריבן. וכן שאף כשאתה רואה אותה כסותמת אינה מחיצה אלא להגין תחתיה לא להיותה דופן לחוצה לה ר״ל לסוכה אבל אכסדרה בביקעה אומרי׳ בה פי תקרה יורד וסותם שהמחיצות עשויות להגין לה והלכה כרבא.

ודין פי תקרה פירושו על שפת תקרת האכסדרה אבל לא על שפת הסכך שהסכך בנין עראי הוא ואין דנין על שפתו שיהא יורד וסותם ואם לא כן אף בסכך על גבי מבוי שיש לו לחי היית מכשירו אף בחול ששפת הסכך יורד וסותם. אלא שלא נאמר אלא בתקרה קבועה וכן דוקא בשקורת התקרה עבה יותר מן הסכך הסמוך לה עד שמקצת שפת התקרה יורד בתוך חלל שתחת הסכך ואותו עובי היתר על שפת הסכך דנין כאלו יורד עד הארץ אבל אם השוה את קירויו ר״ל שפת הסכך עם שפת התקרה ואינו יורד בחלל כלום אין כאן דין פי תקרה. ובמסכת סכה נאמרה בלשון אחרת שבאין לה פצימין כלם מודי׳ שפסולה ואין אומרין פי תקרה יורד וסותם אבל כשיש בה לחיים אביי אמ׳ כשרה אמרינן לבוד ר״ל שרואין את הלחיי׳ כלבודים זה בזה ונעשים דופן גמור כשם שהם דופן לענין שבת כך לענין סכה אף לחול ולרבא אין לחיים מכשירי׳ מיהא בחול והרי היא כסכך על גבי מבוי ואין סתימת פי תקרה מצטרפת להכשיר. וכבר התבאר בהדיא שם בגמרא שהלכה כלשון הראשון וכדעת רבא ומגדולי המפרשים נראה שסוברים כלשון אחרון שלאביי כשרה דוקא בשבת ולרבא פסולה אף בשבת. ונותנין טעם לדבריהם שאין זה דומה ללחי שהתרנוהו מיהא בשבת שבתוך החג כמו שכתו׳ בפירושיהם. ואין הדברים נראין. וענין זה שפרשנו בשמועת אכסדרא שיש לה פצימין הוא על פי גדולי הפוסקי׳ וצורתם שציירו בהלכותיהם. וכן נראה מלשון גדולי המחברים שפירשוה כסכה העשויה כמבוי וסמכוה עם אותה שאמרו סכך על גבי מבוי שיש לו לחי ולשונם בזה סכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין בין נראין מבפנים ואין נראין מבחוץ כשרה לא היו לה פצימין פסולה מפני שהוא סכה העשויה כמבוי שהרי אין לה אלא שני צדי האכסדרה ואמצע האכסדרה אין בו כותל ושכנגדו אין בו פצימין. סכך על גבי מבוי שיש לו לחי או על גבי באר שיש לו פצימין כשרה לשבת [שבתוך] החג מתוך שלחי זה ופסין אלו מחיצה לענין שבת הרי הם מחיצה לענין סכה. ומכל מקום היה להם לפרש מפני מה באכסדרה הוכשרה אף בחול. וענין נראה מבפנים ושוה מבחוץ או נראה מבחוץ ושוה מבפנים הוא בלחי שיוצא מן הכותל בעצמו כגון שקצר בעובי הכותל עד שמתוך קצורה נראה אותו היוצא כבליטה ואותה הבליטה נקראת לחי ולפעמים הבליטה שוה מבפנים ומגרעת שלה מצד חוץ ונראה לעומדים בחוץ כגון זה ולפעמים הבליטה שוה מבחוץ ומגרעת שלה מצד פנים ונראית לעומדים מבפנים כגון זה והרבה מפרשי׳ מתבלבלים בסוגית שמועה זו ואף גדולי המחברים הראו עצמם כמכוונים בה על בירור אמיתי ואעפ״י כן לא נתישבו לי דבריהם. ומה שכתבתי נראה לי ברור וכבר הרחבנו הביאור. בה יותר בראשון של סכה:

עירובי חצרות כבר ביארנו שמערבין אותם אפי׳ שלא לדעת שזכין לו לאדם אפי׳ שלא בפניו אבל עירובי תחומין אין מערבין אותם אלא לדעת כמו שהתבאר:

כבר ביארנו במשנה שהלכה כר׳ יוסי שכל שנפרצה החצר למקום האסור לה בשבת אסורה אף לאותה שבת ואין אומרי׳ במחיצות הואיל והותרה הותרה בין שנפרצה לרשות הרבים בין שנפרצה לכרמלית הא נפרצה לחצר אחרת שאינה מעורבת עמה הואיל ואין כאן אלא איסור דיורין הואיל והותרה הותרה:

ולענין ביאור זה שאמרו כאן שנפרצה לכרמלית כאן שנפרצה לרשות הרבים הכרמלית בא להחמיר כלומר שנפרצה לרשות הרבים הלכה כר׳ יהודה אבל לכרמלית מחמירין בה שמצא מין את מינו וניעור. ויש מפרשים בהפך. ולענין פסק הכל שוה כמו שביארנו:

המשנה החמשית והיא מענין החלק הראשון והוא שאמר הבונה עליה על גבי שני בתי׳ כגון שהם בשני צדי רשות הרבים מטלטלי׳ תחת העליה שפי תקרה שמכאן ומכאן יורד וסותם. וכן גשרים המפולשים ויש להם מחיצות שלימות מלמטה בשני הצדדין מותר לטלטל תחתיהן וחכמים אוסרים שהרי אין דין פי תקרה בשתי רוחות הואיל ואין שם אלא שתי מחיצות וכן שאותן שתי המחיצות אינן קשורות זו בזו אלא מכוונות זו כנגד זו כמו שביארנו והלכה כחכמים ועוד אמר ר׳ יהודה מערבין במבוי המפלש ר״ל שתופי מבואות לטלטל בכלו אף בלא הכשר צורת פתח מכאן ולחי מכאן ששתי מחיצות רשות היחיד מן התורה הן לטלטל בתוכו וחכמים אוסרין שאין למבוי תועלת בשתוף עד שיוכשר בצורת פתח ולחי. והלכה כחכמי׳ כמו שהתבאר:

ולענין ביאור מכל מקום יראה בגמרא שטעמו של ר׳ יהודה במשנתנו בבנין עליה אינו מדין פי תקרה אלא מדין שתי מחיצות. ומכל מקום יש מפרשי׳ אותה לדין פי תקרה וכבר כתבוה גדולי הרבנים בפירושיהם. ולענין פסק אין לנו [נ״מ] כמו שהתבאר. ומה שנתחדש בגמרא בדין מי שיש לו שני בתים בשני צדי רשות הרבים כבר התבאר:

ונשלם הפרק תהלה לאל

המוצא תפלין וכו׳ כבר ביארנו שעניני המסכתא נחלקים לארבעה חלקים. והרביעי מהם ענין הרשויות ומפרטיו על איזה צד מטלטלין בקצת רשויות ועל איזה צד אין מטלטלין אף בעצמם ועל איזה צד מטלטלין מזה לזה. ובא זה הפרק בביאור אלו הענינים ועל ידי תשמיש שמרשות היחיד לרשות הרבים בנעילת דלת נתגלגלו בו בקצת עניני נעילת דלת בדברים שדומים בהם למלאכה ועל ידי זה בקצת עניני שבות שבדברים אחרים ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים:

הראשון לבאר על איזה צד מקילין בתשמיש הרשויות באסורי סופרים שבהם בדבר מצוה או אף לקצת דברים של רשות מצד איזה צורך:

והשני על איזה צד אוסרין תשמיש לכל רשות היחיד ברשות הרבים או אף בתשמיש של רשות עצמו לפעמים ועל איזה צד מקילין בהם: השלישי על איזה צד מקילין בנעילת דלת בקצת דברים שיש בהם נדנוד עבירה אם באיסור טלטול אם בדמיון מלאכה: והרביעי בקצת מינים שבשבות שהותרו בקצת מקומות אחרים:

זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו קצת דברים שלא מן הכונה כמשפט סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר המוצא תפלין ר״ל שמוצאן בשבת במקום האבוד מכניסן לעיר ולבית זוג זוג ר״ל אחד בראש ואחד בזרוע על הדרך שהוא לובשם בחול ואם היו שם חוזר תמיד ומכניסם זוג זוג עד שיכניס את כלם. ולא סוף דבר לדעת האומר שבת זמן תפלין הוא אלא שגזרו בהנחתם מחמת שמא תפסק הרצועה ויביא בידו שהרי מכל. מקום הואיל וזמן תפילין הוא אין נמנעין להקל מצד גזרה. אלא אף לדעת האומר שבת לאו זמן תפילין הוא שהלכה כן וכמו שאמרו והיה לך לאות מי שצריכין אות יצאו שבתות וימים טובים שהם גופם אות. מקילין בזו מפני שמכל מקום הואיל ואין בהנחתם חיוב חטאת אחר שהבאתם דרך. מלבוש ולא דרך משוי כמו שהתבאר בששי של שבת [סא.] במקום הצלת כתבי הקודש הקלו.

רבן גמליאל אומר שנים שנים. כלומר שהקלו בו להכניס דרך מלבוש שנים בראש ושנים. ביד מפני שאף בדרך זה לא הופקעה תורת מלבוש מעליו מצד מה שאמרו מקום יש בראש שראוי להניח בו שני תפילין ומסתמא אף ביד כן הא ביתר מכן אינו דרך מלבוש אלא משוי ואין מקילין בה. והלכה כתנא קמא ר״ל להכניסן זוג זוג לבד שכל שלובש בשבת ביתר מה שדרכו בחול משוי הוא. ושאלו בה בגמרא שהרי לענין דליקה בשבת פסקנו במסכת שבת פרק כתבי שלובש בשבת ככל מה שירצה אף ביתר ממה. שאין דרכו בחול ולובש ומוציא ופושט וחוזר ולובש ומוציא ופושט אפי׳ כל היום כלו. ותירצו בה התם דבחול כמה דבעי לביש לענין הצלה שרו ליה רבנן. כלומר שלענין מלבושים אעפ״י שאין דרכו בחול אלא בשמונה עשר מכל מקום אם רצה ללבוש יותר אין מוחה בידו. ומעתה אף בשבת לובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול להתעטף אבל בתפילין שבחול אי אפשר לו ללבוש אלא זוג אחד ומשום בל תוסיף שאף לדעת הפוסק במסכת סנהדרין שאין דין בל תוסיף נאמר בתפילין לא נאמרה אלא לענין שלא להתחייב זקן ממרא בהוראתו כמו שביארנו שם. אבל בבל תוסיף ודאי עובר והילכך אף בשבת אינו מציל אלא זוג זוג שדין בל תוסיף עושהו משאוי. ודברים אלו בהבאה דרך רשות הרבים נאמרו הא לחצר ולמבוי שאינו מפולש מצילן אפי׳ כמה ואפי׳ שלא כדרך מלבוש ואפי׳ תקן מציל עמהן כמו שביארנו במסכת שבת

במה דברים אמורים בישנות ופרשו בגמרא שיש בהם רצועות והן מקושרות ר״ל שיש שם קשר של תפילין הנראה כמין יו״ד בשל זרוע וכמין דל״ת בשל ראש והרי ודאי תפילין הם וראוי להקל בשבת בכיוצא בזו שלא להניחן בבזיון אבל בחדשות ר״ל שיש בהם רצועות אבל אינם מקושרות כקשר של תפילין פטור ר״ל ואינו נזקק להם ואעפ״י שאף בשבת יכול להביאם לידי קדושה בעניבה כעין הקשר הראוי להם מכל מקום שמא קמיעים הם כך כתבוה גדולי הפוסקים:

ולענין פסק נמצאת למד מדבריהם שהעניבה כשרה בתפילין אלא שגדולי המגיהים פרשוה שאין חוששין לקמיע וכמו שאמרו בגמרא שאין אדם טורח בקמיע לעשותו כמין תפילין. הא אין הטעם אלא שאין כאן קדושה ואי אפשר לה לבא להם בשבת שמאחר שהקשר הלכה למשה מסיני קשר מעליא בעינן ועניבה פסולה בהם. ומה שאמרו בגמרא על זה דעניב להו כעין קשירה דידהו אין הלכה כן. ומכל מקום למדנו שלא הקלו בתפילין אף להבאת זוג זוג אלא בישנות וכן הלכה. ואחר כך בא ולמד שאם היו שם כל כך עד שאם יכניסם זוג זוג לא נמצאו כלים עד שתחשך והוא ענין צבתים או כריכות. ופי׳ צבתים הוא שמוצא הרבה מהם אלא שמונחים בתקנם זוג זוג. ופי׳ כריכות שמוצא הרבה מהם והם עומדים בערבוב הואיל ואלו מכניסן זוג זוג אף הוא צריך לחזור לשם משתחשך מוטב שיחשיך עליהן ר״ל שיעמוד שם כל היום עד שתחשך ויביא את כלם וכן הלכה.

רש"י בד"ה קורה ארבעה כו' ראשיה נתונים על שני כו'. נ"ב וקצת תימה שרש"י לא פי' כן לעיל בפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פ"ו) ע"ש:

בד"ה שיש לה פצימין עמודין קבועין במחיצותיה. נ"ב בכאן לא פי' כמו שפי' לעיל בדף צ"ג וכ"כ התוס' בפ"ק דסוכה ע"ש שאין הפי' באכסדרה שוין ודו"ק.

בד"ה על גבי כו' וד"ה מטלטלין כו' הד"א:

בד"ה אי אמרת כו' משום האי טעמא אלא אי אמרת כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה לישנא אחרינא כו' ועוד היא היא ופשיטא כו' כלישנא בתרא ומסתברא כוותייהו כצ"ל:

רש"י בד"ה בישנות כו' כמין שדי כו' כצ"ל:

בד"ה מחשיך כו' שתחשך וישב שם כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה לאו לסוכה. לשם סוכה כו'. בסוכה פי' בע"א נכון מאד. ועיין לעיל (ר"ד צג):

גמרא איבעיא להו ר' יוסי כו' או להתיר. נ"ל משום דשמעינן ליה לעיל (פ ב) במשנה דמיקל משבת לשבת:

שם איתמר רחב"י אמר רב הלכה כר' יוסי. כצ"ל. עי' תד"ה ושמואל ולעיל (יז) בדבריהם. ועי' גי' הרי"ף והרא"ש:

גמ' איתיביה אביי יתר על כן. עיין לעיל דף פו ע"א תוס' ד"ה קורה ארבעה:

שם א"ל מההיא אין. כתובות דף נח ע"ב שבועות דף לא ע"ב:

גמרא, איתבי' אביי' לרבה דאמר דב' מחיצות לאו דאורייתא אלא דטעמא דרבי יהודה דמטלטלין תחת עליה שעל גבי שני בתים הוא משום דקסבר פי תקרה יורד וסותם מדתניא יתר על כן אר"י מי שיש לו ב' בתים משני צידי רה"ר עושה כו' קורה מכאן וקורה מכאן ונושא ונותן באמצע והכא ליכא פי תקרה.
וא"ת והא אביי עצמו סובר דקורה משום מחיצה, ואין לומר דלדבריו דרבא קאמר, דקסבר קורה משום היכר, דא"כ דמקשה מיניה לדידי' יקשה לו בקיצור הא את הוא דאמרת קורה משום היכר, ואי דאמרת דטעמא דר"י הוא דס"ל הכי אבל לרבנן דאסרי דלא אמרינן פי תקרה יורד וסותם ע"כ קורה משום היכר א"כ מ"מ גם עדיין ליכא קושיא מההיא דר"י בב' בתים, דהא אליביה גם רבא ס"ל דפי תקרה יורד וסותם וקורה משום מחיצה, ובקוצר מ"ש האי דר"י דב' בתים, ומ"ש הך דר"י דלעיל על גבי בתים וכי היכי דא"ר בההיא דר"י משום פי תקרה יורד וסותם ה"נ י"ל בההיא דר"י בשני בתים, וצ"ל דבקורה פחות מארבעה לא אמרינן יורד וסותם וככתוב בתוס' לעיל (דף פו ע"א ד"ה וקורה) אלא שהם כתבו דיש לדחות [אב"ה שם בסוף הדיבור כתבו די"ל כהאי ואין לומר, והיינו דלדבריו דרבה קאמר. ודבריהם קשים ככתוב בזה]:

שיש לה פצימין. עמודין קבועין במחיצותיה פחות מג': אליבא דשמואל כ''ע לא פליגי. כלומר ודאי כדקאמרת אביי כרב ולא כשמואל דמודה אביי דלשמואל פסולה דכיון דבאכסדרה דהנך פיות תקרה לאכסדרה נעשו ואפ''ה אסר בטלטול שבת כ''ש דלא מהני לענין סוכה דלא לסוכה עבידי: כי פליגי אליבא דרב. כלומר הא דאמר רבא כשמואל ולא כרב לא היא דרבא נמי כרב אמרה למילתיה ואמר לך ע''כ לא קא שרי רב לענין שבת: אלא דהני מחיצות. פי' אותן הקורות הנתונים על ארבעה עמודים דאינהו פי תקרה לאכסדרה עבידי: לאו לסוכה. לשם סוכה אע''ג דלא בעי מחיצות לשמן כולי האי מיהא לא מקילינן: במה דברים אמורים. דצריך להודיע בפרק חלון: ערובי חצירות. לעולם הוא זכות להן אבל עירובי תחומין פעמים שהוא חוב שמפסידין לרוח שכנגדה: נפרצה לכרמלית. שרי כר' יהודה דאי נמי אתי לאפוקי לבר לאו איסורא דאורייתא איכא: מתני' על גבי שני בתים. והם בשני צידי רה''ר מטלטלין תחת העלייה דפי תקרה מכאן ומכאן יורד וסותם: וכן גשרים המפולשים. שיש להם מחיצות מלמטה בשני הצדדים: מערבין למבוי המפולש. הואיל ואיכא שתי מחיצות: גמ' דאורייתא. הלכה למשה מסיני כדאמרינן בפ''ק (דף ד.) שיעורין חציצין ומחיצות הלכה למשה מסיני והרי יש כאן ב' מחיצות משני הבתים דאי לאו משום פי תקרה לא הוה שרי: יתר על כן וכו'. רישא דברייתא אחד חלון שבין שני בתים ואחד חלון שבין שתי חצירות וגשרים ונפשות ורה''ר המקורה מטלטלין תחתיהן בשבת דברי ר' יהודה יתר על כן אמר רבי יהודה דאפילו רה''ר גמורה ואין שם תקרה למימר יורד וסותם שרי בשתי מחיצות של שני צידי רה''ר: מההיא אין. מצית למשמע דשתי מחיצות דאורייתא אבל ממתני' לא שמעינן לה דטעמא משום סתימת פי תקרה הוא: מתני' נמי דייקא. דאית ליה לרבי יהודה שתי מחיצות דאורייתא: אי אמרת בשלמא. טעמיה דר' יהודה דקמייתא משום דשתי מחיצות דאוריי' היינו דקתני ועוד זו דמשמע ועוד זו אע''ג דליכא פי תקרה מתיר ר' יהודה משום האי טעמא אלא אי אמרת טעמיה בקמייתא משום פי תקרה מאי ועוד הא במבוי ליכא פי תקרה לשון אחר מתני' נמי דייקא כרבה דטעמא דקמייתא משום פי תקרה הוא וה''ג אא''ב דטעמא דר''י בקמייתא משום דקסבר פי תקרה יורד וסותם ובתרייתא משום שתי מחיצות היינו דקתני ועוד זו מתיר רבי יהודה ואע''ג דליכא פי תקרה משום שתי מחיצות אלא אי אמרת קמייתא נמי משום שתי מחיצות מאי ועוד היא היא ופשיטא דמערבין ראשון שמעתי ואית דגרסי כלישנא בתרא ומסתברא כוותייהו: מתני' המוצא תפילין. בשדה במקום שנאבדין: מכניסן. לעיר ולבית: זוג זוג. אחד בראש ואחד בזרוע והיינו זוג כדרך שלובשן בחול וחוזר תמיד ומכניסן זוג אחר זוג עד שיכלו: שנים שנים. זוג בראש וזוג בזרוע ובגמרא בעי טעמא מאי נינהו: בישנות. שניכר הקשר העשוי כמין שדי דודאי תפילין הן ויש בהן קדושה ואסור להניחן בבזיון: אבל בחדשות פטור. מלהכניסן דילמא קמיע הן בעלמא ואין בהן קדושה אלא בנעשים כהלכתן והיינו לשמן הלכך לא מחללינן שבתא עלייהו: צבתים. קשרים קשרים הרבה תפילין בכל קשר ובגמ' מפרש מאי צבתים ומאי כריכות: מחשיך עליהן. ימתין עד שתחשך וישב שם וישמרם ולכשתחשך יטלם יחד ובגמ' פריך וליעיילינהו זוג זוג:

ושמואל אמר הלכה כרבי יהודה. בסמוך מוקי לה בנפרצה לכרמלית ונראה דהלכתא כרב באיסורי ואפי' בנפרצה לכרמלית הלכה כרבי יוסי דמחמיר והיכא דאיתנהו למחיצות אפילו ר' יוסי מודה דאמר שבת הואיל והותרה הותרה כדאמרי' פ' קמא (דף יז.): איתיביה יתר על כן. פריך מברייתא משום דממתניתין דקתני ועוד א''ר יהודה מערבין במבוי המפולש לא שמעינן ברשות הרבים גמורה: מתני' המוצא תפילין. הך פירקא במסכת שבת ה''ל למיתני גבי הוצאות אלא משום דקתני סיפא רבי יהודה אומר נותן אדם לחבירו וחבירו לחבירו ואפילו חוץ לתחום ועוד משום דקתני בסוף פרקין רבי שמעון אומר כל מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך ומפרש בגמ' דקאי אסוף מי שהוציאוהו: מכניסן זוג זוג. בספ''ק דביצה (דף טו.) מוכח דאיירי דלא מינטרי מחמת כלבי אבל מינטרי מחמת כלבי אע''ג דלא מינטרי מחמת גנבי לא: אבל בחדשות פטור. איסור נמי איכא דלקמן (צז.) תניא אוסר בחדשות: