דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צה - ב

ובסכנה, כשמפחד להתעכב שם שמא יבאו ליסטים ויתנפלו עליו - מכסן בבגד, והולך לו.

רבי שמעון אומר: מוליכן פחות מארבע אמות, ואח"כ נותנן לחבירו, וחבירו לחבירו, וכל אחד מוליכן פחות מארבע אמות, עד שמגיע לחצר החיצונה הראשונה שבעיר, שהוא מקום המשתמר. [6]

וכן בנו שנולד בשדה בשבת - נותנו לחבירו, וחבירו לחבירו, כל אחד פחות מארבע אמות, אפילו מאה אנשים, עד שמכניסו לעיר.

רבי יהודה אומר: נותן אדם חבית עם מים לחבירו, וחבירו לחבירו, ומוליכה כך אפילו חוץ לתחום. [7]

אמרו לו: לא תהלך חבית זו יותר מרגלי בעליה, שאסור להוליכה רק עד היכן שבעליה יכולים ללכת. ובגמרא יבואר אופן פלוגתתם.

גמרא:

והוינן בה: וכי רק זוג אחד, אין, מותר לו להכניס בבת אחת, לתנא קמא. טפי - לא?

לימא האם נאמר כי תנן סתמא דמתניתין דלא כרבי מאיר. והרי סתם משנה רבי מאיר היא?

דאי כרבי מאיר, האמר שאם נפלה דליקה בשבת בחצירו, לובש כל מה שיכול ללבוש, ועוטף כל מה שיכול לעטוף, אפילו הרבה בגדים זה על גבי זה, ומוציא לחצר אחרת. ואילו הכא, לא התירו אלא זוג אחד בלבד?

דתנן: במסכת שבת [קכ א]: ולשם, לחצר הסמוכה לדליקה - מוציא כל כלי תשמישו הצריכים לו לאותה שבת. ולובש כל מה שיכול ללבוש, ועוטף כל מה שיכול לעטוף. [8]

ומבארת הגמרא: וההיא סתמא - ממאי דרבי מאיר היא? [9]

דקתני עלה בבריתא [שם]: לובש ומוציא לחצר אחרת, ופושט שם, וחוזר ולובש, ומוציא, ופושט אפילו כל היום כולו, דברי רבי מאיר.

[ורבי יוסי חולק עליו, שמותר רק שמונה עשר בגדים. והוא רבי יוסי הנזכר במשנה שחולק על תנא קמא. ומשמע שתנא קמא הוא רבי מאיר].

ומתרצינן: אמר רבא: אפילו תימא מתניתין רבי מאיר היא, לא קשיא:

התם בשאר מלבושים, כדרך מלבושו כחול - שוויה רבנן. שהתירו לו ללבוש כדרך שהוא לובש ביום חול. וכדמפרש ואזיל.

וגם הכא בתפילין. כדרך מלבושו כחול - שוויה רבנן.

ומבאר רבא: התם, דביום חול כמה דבעי לביש, שדרכו ללבוש בחול כמה בגדים שירצה, הילכך לענין הצלה בשבת נמי שרו ליה רבנן להוציא כמה בגדים שירצה דרך מלבוש.

אבל הכא, דבחול נמי רק זוג אחד, אין, הוא מניח, טפי לא. ולא יותר. הילכך, לענין הצלה נמי - זוג אחד, אין, טפי לא.

דקסבר תנא דמתניתין דשבת זמן תפילין הוא, והדרך להניח תפילין בשבת, ולא התירו לענין הצלתם מבזיון, אלא רק שיניחם כדרך מצותו, ולא יותר. [10] שנינו במשנה: רבן גמליאל אומר שנים שנים:

והוינן בה: מאי קסבר רבן גמליאל?

אי קסבר שבת זמן תפילין הוא, ולא התירו שיצילם אלא כדרך מצותם, אם כן זוג אחד, אין, טפי לא. ולמה התיר להניח שתים שתים? [11]

ואי קסבר שבת לאו זמן תפילין הוא, ומשום הצלה התירו, וכיון שהוא מניחן על ראשו ועל זרועו אינן נחשבין כמשא, אלא דרך מלבוש הוא שהן כתכשיט לאדם, [12] ובצורה שכזאת שרו ליה רבנן.

אי הכי, אפילו טפי מזוג אחד נמי יהא מותר להכניס?

ומתרצינן: לעולם, קסבר רבן גמליאל, שבת לאו זמן תפילין הוא.

וכי שרו רבנן לענין הצלה כשהוא מכניסן דרך מלבוש, הוא דוקא במקום שראוי להניח עליו תפילין, כיון שלא כל הראש כשר להנחת תפילין אלא דוקא בתוך השקע שבקדקד.

ולגבי שבת נמי, דוקא שם הן נחשבין כתכשיט, אבל מחוץ לשקע, כיון שהן בולטין ביותר, הן אינן כתכשיט אלא כמשא, ואסור להיכנס בהן לעיר. [13]

ומקשינן: אי הכי, רק זוג אחד, אין, ראוי להניח שם. טפי לא.

כי לכאורה אין המקום ההוא [בראש וביד] יכול להכיל רק זוג אחד בלבד!

ומתרצינן: אמר רב שמואל בר רב יצחק: מקום יש בראש להניח בו שתי תפילין!

ומקשינן: הניחא תפילין בראש. אבל תפילין דיד - מאי איכא למימר?

שהרי לא כל היד כשירה להנחת תפילין רק הקיבורת, ושם אין מקום ליותר מתפילה אחת, וכיצד התירו לו להכניס שתי תפילין של יד?

ומתרצינן: כדרב הונא.

דאמר רב הונא: פעמים שאדם בא מן השדה וחבילתו על ראשו, וכשהוא בא לשאת את החבילה הוא מסלקן לתפילין של ראש מראשו, וקושרן בזרועו כדי שראשו יהיה פנוי למשא החבילה.

הרי שיש מקום ביד לשתי תפילין.

ומקשינן: אימר דאמר רב הונא שמניחן בזרועו, משום שהתירו לו כדי שלא ינהג בהן דרך בזיון, שלא יניח חבילתו עליהם, ולכן התירו לו לשימם בזרועו.

אבל שיהא המקום ראוי להנחת תפילה נוספת - מי אמר?

ומסקינן: אלא כדאמר רב שמואל בר רב יצחק לגבי תפילין של ראש:

מקום יש בראש שראוי להניח בו שתי תפילין.

הכא נמי לגבי תפילין של יד אמרינן: מקום יש ביד שראוי להניח בו שתי תפילין! [14]

תנא דבי מנשה: "וקשרתם לאות על ידך"

- זו קיבורת, גובה הבשר שבזרוע, שהוא העצם בין המרפק לכתף.

"והיו לטוטפות בין עיניך" - זו קדקד.

ומבארינן: היכא בקדקד?

אמרי דבי רבי ינאי: מקום שמוחו של תינוק רופס רך.

ומבארת הגמרא מחלוקת תנא קמא ורבן גמליאל במתניתין:

לימא בדרב שמואל בר רב יצחק, דאמר מקום יש בראש להניח בו שתי תפילין - קמיפ לגי.

דתנא קמא לית ליה דרב שמואל בר רב יצחק, ולדעתו אין מקום בראש ובזרוע אלא רק לזוג תפילין אחד. ולכן אסור להכניס לעיר יותר מזוג אחד.

ורבן גמליאל אית ליה דרב שמואל בר רב יצחק, ויש מקום בראש ובזרוע לשתי תפילין.

ודחינן: לא פליגי בהכי! אלא, דכולי עלמא אית להו דרב שמואל בר רב יצחק.

והכא: בשבת אם היא זמן תפילין קמיפלגי.

דתנא קמא סבר: שבת זמן תפילין, ואין התפילין נחשבות כתכשיט אלא קיום המצוה בלבד הוא שעושה אותן למלבוש.

הילכך, רק זוג אחד מותר להכניס. ועוד, דכיון דשבת זמן תפילין היא, הרי יש איסור "בל תוסיף" בהנחת שתי זוגות תפילין. ואתי איסור בל תוסיף ועושה את התפילין למשא. [15]

ורבן גמליאל סבר: שבת לאו זמן תפילין הוא, ולא המצוה גורמת שיהא על התפילין שם מלבוש, אלא הן תכשיט מצד עצמן.

וגם "בל תוסיף" ליכא, שהרי בשבת לא נוהגת מצות תפילין כלל, והרי הן כמלבוש בעלמא. הילכך, מותר להכניס אפילו שתי זוגות, שגם שתי תפילין בכלל תכשיט הן.

ואיבעית אימא: דכולי עלמא סברי שבת זמן תפילין הוא, ותפילין אינן בכלל תכשיט.

והכא במצות צריכות כוונה קמיפלגי.

תנא קמא סבר: בכל מצוה, מי שרוצה לצאת ידי חובתה - בעי כונה!

שצריך להתכוון בפירוש שהוא עושה לשם מצוה.

הילכך, אינו יכול להכניס שתי זוגות.

כי ממה נפשך: אם יכוין שמניחם לשם מצוה - הרי הוא עובר בבל תוסיף.

ואם לא יכוין לשם מצוה - הרי אינו יוצא בשתיהן, והן משא עליו.

ורבן גמליאל סבר: מצוות לא בעי כוונה, ולכן יכול להכניס שתי זוגות, כשלא יתכוין בהן לשם מצוה.

שבזוג אחד הוא יוצא ידי חובתו, אעפ"י שלא כיון, ואילו בזוג השני אינו עובר בבל תוסיף כיון שלא נתכוין לקיים בו מצוה.

לפי שאין עוברים בבל תוסיף אלא אם כן מתכוונים בהוספה לשם מצוה. ועל כל זוג וזוג אנו אומרים שבו הוא יוצא ידי חובתו. [16]

הערות

[6] הקשה הגאון יעקב, הא עובר איסור דאורייתא של הכנסה לרה"י [ולא הותר איסור תורה משום מניעת בזיון תפילין]. ותירץ דמיירי שהאחרון פושט ידו לפנים ובעל החצר נוטל מידו, דהוי רק איסור דרבנן, כמבואר במשנה ריש מסכת שבת.

[7] רבי יהודה מתיר להוליך ע"י הרבה אנשים אפילו לדבר הרשות. ושלש מחלוקות בדבר: לתנא קמא אסור אפילו בתפילין. לרבי שמעון מותר רק משום מניעת בזיון תפילין. ולרבי יהודה מותר אפילו לדבר הרשות. רש"ש צז ב.

[8] כתב הריטב"א, אף דשם מיירי שמוציא לחצר שמעורבת עמה [בעירובי חצירות], בכל זאת מוכיח, דכמו ששם התירו רק דרך מלבוש ולא חילקו בין רב למעט, הכי נמי משום כבוד תפילין, שהתירו אף מרה"ר לרה"י, אין לחלק בין רב למעט. [ועיין בב"י סי' של"ד הביא מהגהות מרדכי שבמלבושים התירו אף לחצר שאינה מעורבת].

[9] אע"ג דסתם מתניתין רבי מאיר היא, מ"מ אי לאו דמוכח כן היה יכול לתרץ דההיא סתמא לא כרבי מאיר, כיון דקשיא תרי סתמי אהדדי, ועל כרחך תרי תנאי היא, ריטב"א.

[10] והראשונים מבארים דאף אם שבת לאו זמן תפילין וטעם היתר טלטולן בשבת משום דהן תכשיט, מ"מ לא התירו בשבת יותר מדרך לבישתן בחול. ובחול הרי אסור ללבוש יותר מזוג אחד משום בל תוסיף. וכתב הרש"ש דבזה מיושבת קושית האחרונים, שהקשו דמסוגיית הגמרא להלן מבואר דלכל האוקימתות דעת ת"ק דשבת זמן תפילין, ואילו להלכה אנו פוסקין דשבת לאו זמן תפילין, ואעפי"כ הלכה כת"ק. אלא שאנו נוקטין כדעת רבא כאן, דגם לת"ק שבת לאו זמן תפילין.

[11] וי"א שהואיל ושבת זמן תפילין הרי הוא עובר בבל תוסיף בהנחת שתי זוגות. תוד"ה אי הסבר.

[12] ומ"מ אין הדרך ללבוש תפילין לשם תכשיט. ולכן רק משום הצלה התירו. רש"י ד"ה לאו זמן תפילין. ועיין לעיל ע"א הערה 3. והקשה החזו"א סי' ד' למה כתב רש"י טעם אחר ממה שנאמר בגמרא.

[13] והתוס' כתבו שאין זו סברא אלא הטעם שרק במקום הנחתן הם נחשבין כמלבוש. תוד"ה וכי.

[14] מבואר במדרש דשיעור רוחב תפילין הוא שתי אצבעות על שתי אצבעות. תוד"ה מקום.

[15] רש"י. והקשה הרש"ש דבלא המשא הרי יש כאן איסור בל תוסיף.

[16] הקשה רש"י, אכתי כיון דלאו תכשיט נינהו איך מותר להוציא יותר מזוג אחד, שהרי אף אם אין כאן בל תוסיף, אבל הזוג הנוסף הוי משא. ולכן הוא גורס איפכא, דלכו"ע תפילין תכשיט נינהו, ולת"ק מצוות אין צריכות כונה. הלכך, אף אם לא יכוון שמניחם לשם מצוה מ"מ עובר בבל תוסיף, שכשם שלענין לצאת ידי חובתו אין צריך כונה, כך לגבי בל תוסיף עובר גם בלא כונה. ולר"ג מצוות צריכות כונה, והוא הדין לענין בל תוסיף אינו עובר אלא אם כן נתכון. הלכך יכול להכניס שני זוגות ע"י שיתכוין בהם שלא לשם מצוה. ובתוס' רבינו פרץ הקשה לשיטת הרשב"ם דאפילו למ"ד מצוות אי"צ כונה זה דוקא בסתם, אבל אם כיון בפירוש שלא לצאת לא יצא, א"כ גם לתנא קמא ילבש שני זוגות, ויכון בפירוש שלא לצאת. ובחזו"א סי' כ"ט סקי"א תירץ דיש חילוק בין מ"ד מצוות צריכות כונה, שאז אינו עובר בבל תוסיף רק אם כיון לשם מצוה, דבלא כונה אין כאן מעשה מצוה. אבל למ"ד אין צריך כונה הרי אף אם כיון בהדיא שלא לשם מצוה אין זה מועיל להנצל מבל תוסיף, דאין זה חשוב חסר בתכונת המצוה אף שלא יצא ידי חובתו. ואף הרשב"א גורס כן, אלא שמפרש באופן אחר. דלר"ג הואיל ומצוות צריכות כונה וזה שבא להציל אינו מתכוין לצאת, נמצא שאין יוצא באף אחד משני הזוגות. וממילא אין כאן בל תוסיף, שאין בל תוסיף אלא כשיוצא באחד מהם והוא מוסיף זוג שני. ולת"ק מצוות אין צריכות כונה, הלכך הוא יוצא באחד מהם ובשני עובר בלא תוסיף. והרא"מ הורוויץ יישב הגירסא הראשונה, די"ל דכיון דלא מבורר איזה משני הזוגות הוא של מצוה ואיזה של משא אין בזה איסור דאורייתא של טלטול.

ובסכנה שמסוכן להמתין מחוץ לעיר — מכסן את התפילין והולך לו.

ר' שמעון אומר דרך אחרת להעברת התפילין: נותנן לחברו העומד במרחק של פחות מארבע אמות ממנו, וחבירו לחבירו, עד שמגיע לחצר החיצונה של העיר. וכיון שאין איסור מן התורה בטלטול פחות מארבע אמות ברשות הרבים התירו חכמים מפני קדושת התפילין.

וכן בנו אם נולד לו בשדה, שאסור לו לקחתו בשבת על ידיו, שהוא כמטלטל משא ברשות הרבים — נותנו לחבירו, וחבירו לחבירו, אפילו היו שם מאה בני אדם. ר' יהודה אומר: אף נותן אדם חבית לחבירו, וחבירו לחבירו, וכך יכול לטלטלה אפילו מחוץ לתחום, בתנאי שלא יעבירה אדם אחד יותר מארבע אמות. אמרו לו: לא תהלך זו החבית יותר מרגלי בעליה, שאין לטלטל את החבית הרחק יותר משמותר לבעליה ללכת.

א גמרא במשנה שנינו שלוקחן זוג זוג, משמע מכאן כי זוג אחד — אין [כן] מותר, טפי [יותר] — לא. ושואלים: לימא תנן סתמא [האם לומר ששנינו משנה סתם] שלא כשיטת ר' מאיר? למרות הכלל שכרגיל סתם משנה ר' מאיר היא.

דאי [שאם] תאמר כר' מאיר היא, האמר [הרי אמר] ר' מאיר: בשעת השריפה מותר לטלטל מביתו בשבת בדרך לבישה, ולובש כל מה שיכול ללבוש, ועוטף כל מה שיכול לעטוף. דתנן [שהרי שנינו במשנה]: ולשם לחצר הסמוכה למקום השריפה מוציא כל כלי תשמישו, ולובש כל מה שיכול ללבוש, ועוטף כל מה שיכול לעטוף.

דרך אגב תוהים: וההיא סתמא [ואותה משנה סתם] בענין שבת ממאי [מנין] יודעים אנו שכשיטת ר' מאיר היא? דקתני עלה [שכן שנינו עליה]: לובש ומוציא, ופושט ולובש ומוציא ופושט, אפילו כל היום כולו, דברי ר' מאיר.

כדי לתרץ את השאלה אמר רבא: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כשיטת ר' מאיר, התם [שם] אם לובש את הבגדים כדרך מלבושו — כיום חול שוויה רבנן [עשו אותו חכמים], שהתירו ללבוש בשבת ולהוציא את המלבושים כדרך שלבוש בחול. והכא [ואף כאן] כשמניחם דרך מלבושו כיום חול שוויה רבנן [עשו אותו חכמים].

ולכן, התם [שם] שביום חול כמה בגדים דבעי לביש [שרוצה הוא לובש], לענין הצלה נמי שרו ליה רבנן [גם כן התירו לו חכמים] ללבוש כמה בגדים שירצה. הכא [כאן] בתפילין שביום חול נמי [גם כן], זוג אחד — אין [כן] הוא מניח, טפי [יותר] — לא. לענין הצלה נמי [גם כן] זוג אחד — אין [כן] התירו לו, טפי [יותר] — לא.

ב שנינו במשנה שרבן גמליאל אומר: שנים שנים. ותוהים: מאי קסבר [מה הוא סבור], ומה טעמו בהלכה זו? אי קסבר [אם הוא סבור] כי שבת זמן הנחת תפילין הוא, ומותר (או חובה) להניח תפילין בשבת, אם כן זוג אחד — אין [כן], טפי [יותר] — לא, שאין להניח יותר מזוג אחד, והמוסיף עליהן — עובר משום "בל תוסיף".

ואי קסבר [ואם הוא סבור] שבת לאו [לא] זמן הנחת תפילין הוא, ומשום הצלה דרך מלבוש שרו ליה רבנן [התירו לו חכמים], אם כן, אפילו טפי [יותר] מכרגיל נמי [גם כן] ילבש, שיניח כל הזוגות שיכול ללבוש, ולאו דוקא שנים!

ומשיבים: לעולם קסבר [תפרש שסבור הוא] שבת לאו [לא] זמן הנחת תפילין הוא, וכי שרו [וכאשר התירו] חכמים לענין הצלה — הרי זה דרך מלבוש במקום תפילין, אבל אין לקשור תפילין במקום שאינו מקום הנחתם, שאין זו דרך לבישתן אלא משא בלבד.

ומקשים: אי הכי [אם כן] זוג אחד נמי [גם כן] — אין [כן] מותר, טפי [יותר] — לא, שהרי זוג שני מניח כבר שלא במקומו! אמר רב שמואל בר רב יצחק: מקום יש בראש להניח בו שתי תפילין. ומשום כך, הנותן שני בתי תפילין בראשו — הריהו מניחם כדרך לבישתם.

ושואלים: הניחא [נניח] בשל ראש שיש בו מקום לשני בתים, ואולם תפילין של יד מאי איכא למימר [מה יש לומר] ולהסביר כיצד מניח שני בתים?

ומשיבים שאף כשמניח שני בתים על ידיו הרי זו כדרך לבישתן, כפי שאמר רב הונא, שאמר רב הונא: פעמים שאדם בא מן השדה וחבילתו על ראשו, וכדי שלא תמעך את התפילין, הרי הוא מסלקן מראשו וקושרן בזרועו. משמע שיש בזרוע מקום גם עבור בית תפילין נוסף!

ודוחים: אימר [אמור] שאמר רב הונא שרשאי להסיר את התפילין מראשו ולקושרן לפי שעה על זרועו, רק כדי שלא ינהג בהן דרך בזיון, שלא יהיו מונחים תחת החבילה. ואולם שהמקום ראוי לתפילין מי [האם] אמר, וכי אפשר להוכיח מכאן שראוי לכתחילה להניח ביד עוד בית?

אלא יש לומר כי כשם שאמר רב שמואל בר רב יצחק: מקום יש בראש שראוי להניח בו שתי בתי תפילין. הכא נמי [כאן גם כן] מקום יש ביד שראוי להניח בו שתי בתי תפילין.

מעירים: תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של מנשה מה שנאמר "וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפות בין עיניך" (דברים ו, ח) "על ידך" — זו קיבורת מקום השריר שביד, "בין עיניך" — זו קדקד. ושאלו: היכא [היכן] הוא המקום המדויק בקדקד? אמרי דבי [אמרו מבית מדרשו] של ר' ינאי: מדובר במקום שמוחו של תינוק רופס (רך) בימיו הראשונים, הוא המקום שיש להניח עליו תפילין.

ושואלים: לימא [האם לומר] בדרב שמואל בר רב יצחק קמיפלגי [נחלקו] התנאים במשנה, שתנא קמא לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את שיטת רב שמואל בר רב יצחק, שיש מקום בראש לשני זוגות תפילין, ורבן גמליאל אית ליה [יש לו, מקבל] שיטת רב שמואל בר רב יצחק, ולכן מתיר לקחת שני זוגות?

ודוחים: לא, דכולי עלמא אית להו [הכול יש להם, מקבלים] את שיטת רב שמואל בר רב יצחק, והכא [וכאן] המחלוקת היא בשאלה אם שבת זמן תפילין הוא; שתנא קמא סבר [סבור]: שבת זמן תפילין הוא, ויום השבת יום ראוי להנחת תפילין. ולכן אף שהותר בהנחת זוג אחד, אסור להוסיף על המצוה ולהניח זוג אחר. ואם הניח, אינו אלא כמשאוי ואסור.

ורבן גמליאל סבר [סבור]: שבת לאו [לא] זמן תפילין הוא, ויכול ללבוש יותר מזוג אחד, שהרי אין היום ראוי כלל להנחת תפילין, ואין בכך משום תוספת על המצוה בתורה ולענין הצלה החשיבוהו כתכשיט וביותר משני זוגות שוב אינו נחשב כתכשיט.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שאפשר להסביר את טעמי המחלוקת כך: דכולי עלמא [לדעת הכל] שבת זמן תפילין הוא, והכא [וכאן] בשאלה אם מצות צריכות כוונה קמיפלגי [נחלקו]. כיצד: תנא קמא סבר כי לצאת ידי חובת המצוה בעי [צריך] כוונה ואם אינו מתכוון אין כאן מצווה כלל ואינו אלא מטלטל משא סתם. ואם מתכוון לצאת ידי חובה, הרי משום "בל תוסיף" אסור לו להניח יותר מזוג אחד, ואם הניח אינו אלא כמשא.

ורבן גמליאל סבר: לא בעי [צריך] כוונה כדי לצאת ידי חובה, ואם מניח שני זוגות תפילין — יצא ידי חובתו באחד מהם, אבל אינו עובר משום "בל תוסיף", כי לשם כך יש צורך שיתכוון במפורש לקיים מצוה נוספת על ידי תוספת השני.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And in a time of danger, when it is dangerous to tarry outside town, he covers the phylacteries and proceeds on his way.

Rabbi Shimon says that there is an alternative method of transferring the phylacteries: One gives them to another who is less than four cubits from him, and the other passes them to another, until the phylacteries reach the outermost courtyard of the city. Since carrying less than four cubits in a public domain is not prohibited by Torah law, in this case, the Sages permitted carrying in that manner due to the sanctity of the phylacteries.

And similarly, with regard to one’s son who was born in a field and may not be carried on Shabbat, since that is akin to carrying a burden in the public domain: One gives him to another, and the other passes him to another, even if it requires a hundred people. Rabbi Yehuda says: A person may even give a barrel to another, and the other may pass it to another, and in that way even take it beyond the Shabbat limit, provided that no one person carries it more than four cubits. They said to him: This barrel may not go a greater distance than the feet of its owner, i.e., it may not be carried any farther than its owner may walk.

GEMARA: We learned in the mishna that a person who finds phylacteries in a field may carry them by pairs, indicating that one pair, yes, it may be carried; however, more than one pair, no, they may not be carried. The Gemara asks: Let us say that we learned the unattributed mishna not in accordance with the opinion of Rabbi Meir, despite the principle that an unattributed mishna usually reflects Rabbi Meir’s opinion.

As, if you say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, didn’t Rabbi Meir say: In order to rescue items from a fire, one is permitted to remove items from his house by wearing them, and he dons all the clothes that he can wear, and wraps himself in all items in which he can wrap himself. As we learned in a mishna: And one removes all the utensils to the courtyard adjacent to the fire, and dons all the garments that he can wear, and wraps himself in all the items in which he can wrap himself in order to rescue his property.

The Gemara asks: And from where do we know that this unattributed mishna with regard to Shabbat is a reflection of the opinion of Rabbi Meir? As it teaches with regard to that mishna: If there are many garments there, one dons garments, and takes them out to a safe place, and removes them there, and returns to the fire, and dons other garments, and takes them out and removes them. And he may do so even all day long; this is the statement of Rabbi Meir. Apparently, according to Rabbi Meir, one may don many garments at once.

In answer to the question, Rava said: Even if you say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, there is a distinction between the cases. There, if he dons the clothes in the manner that he typically wears them, the Sages rendered the legal status of wearing garments on Shabbat like the status of wearing garments during the week and permitted him to remove clothes from his house by wearing them in that manner. And here, too, if he dons phylacteries in the manner that he typically dons them, the Sages rendered the legal status of donning phylacteries on Shabbat like the status of donning phylacteries during the week.

Consequently, there, where during the week he may wear as many clothes as he wishes, with regard to rescue from a fire the Sages likewise permitted him to wear as many clothes as he wishes. However, here, in the case of phylacteries, even during the week, donning one pair, yes, one may do so, but donning more than one pair, no, he may not do so. Therefore, with regard to rescue as well, the Sages said: Donning one pair, yes, one may do so; however, donning more than one pair, no, he may not.

We learned in the mishna that Rabban Gamliel says: He brings the phylacteries in two pairs by two pairs. The Gemara asks: What does he hold? What is the rationale for this halakha? If he holds that Shabbat is a time for phylacteries, and one is permitted or even obligated to don phylacteries on Shabbat, then the ruling should be: Donning one pair, yes, this is permitted; donning more, no, it is prohibited. It should be prohibited to wear more than one pair as there is room to don only one set of phylacteries on one’s head.

And if he holds that Shabbat is not a time for phylacteries, and it was only due to the fact that rescue was permitted only in the manner that one typically wears clothing that the Sages permitted him to don phylacteries, he should likewise be permitted to don even more than two pairs. He should be permitted to don as many pairs of phylacteries as possible, not only two.

The Gemara answers: Actually, he holds that Shabbat is not a time for phylacteries, and when the Sages permitted one to don phylacteries for the purpose of rescue, it was only by donning them in the manner that one typically wears clothing, i.e., in the appropriate place for phylacteries. He may not don them anywhere else on his body, as in that case he is considered to be carrying, not wearing them.

The Gemara raises a difficulty: If so, then one pair, yes, it should be permitted, but more, no, it should not be permitted, as the second pair is necessarily positioned out of place. Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak said: There is room on one’s head to place two phylacteries. One can place two phylacteries on his head and don them both in the proper manner.

The Gemara asks: It works out well with regard to donning two phylacteries of the head, as there is room; however, with regard to the phylacteries of the arm, what is there to say? How can one wear two phylacteries on his arm simultaneously?

The Gemara answers that even when one dons two phylacteries on his arm, he is regarded as donning them in the typical manner, in accordance with the opinion of Rav Huna. As Rav Huna said: Sometimes a person comes from the field with his bundle on his head, and in order not to crush the phylacteries, he removes them from his head and binds them on his arm. This indicates that there is room for additional phylacteries on his arm.

The Gemara rejects this: Say that Rav Huna said that one may remove the phylacteries from his head and tie them on his arm so that he will not come to treat them in a degrading manner by placing a bundle on top of them. However, did he say that the spot on his arm is fit for two phylacteries? Can proof be cited from here that one may don additional phylacteries on his arm ab initio?

Rather, it is in accordance with that which Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak said: There is room on one’s head to place two phylacteries. Here, too, there is room on the arm to place two phylacteries.

The Gemara comments: The school of Menashe taught the following. The verse states: “And you shall bind them for a sign on your arm, and they shall be as frontlets between your eyes” (Deuteronomy 6:8). “On your arm,” this is the biceps muscle of the arm; “between your eyes,” this is the crown of the head. The Gemara asks: Where exactly on the crown of the head? The school of Rabbi Yannai say: Phylacteries are placed on the spot where a baby’s head is soft after birth.

The Gemara asks: Let us say that the tanna’im of the mishna disagree about the principle of Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak, such that the first tanna is not of the opinion that the ruling is in accordance with the opinion of Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak that there is room on one’s head for two phylacteries, while Rabban Gamliel is of the opinion that the ruling is in accordance with the opinion of Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak, and therefore one is permitted to bring in two pairs of phylacteries at a time.

The Gemara rejects this: No, everyone is of the opinion of Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak, and here they disagree with regard to whether or not Shabbat is a time for phylacteries. The first tanna holds that Shabbat is a time for phylacteries. Although one may don one pair of phylacteries, he may not add to the mitzva by donning an extra pair. If he does so, it is tantamount to carrying a prohibited burden.

And Rabban Gamliel holds that Shabbat is not a time for phylacteries. Consequently, one may don more than one pair, as the day itself is not at all suitable for donning phylacteries. When he dons the second pair, he is not adding to the mitzva. With regard to rescuing them, the phylacteries have the legal status of an ornament that he is permitted to don, provided that he dons no more than two pairs.

And if you wish, say instead that the dispute should be understood as follows. Everyone agrees that Shabbat is a time for phylacteries, and here they disagree with regard to whether or not fulfillment of mitzvot requires intent. The first tanna holds: To fulfill a mitzva one needs intent. Therefore, if one dons phylacteries without intent to fulfill the mitzva, no mitzva is performed, and he is merely carrying a burden. However, if he has intent to fulfill the mitzva, he may don no more than one pair. If he does so, he violates the prohibition against adding to mitzvot.

And Rabban Gamliel holds: In order to fulfill a mitzva, one does not need intent. Therefore, if one dons two pairs of phylacteries he fulfills his obligation with one of them, but does not violate the prohibition against adding to mitzvot with the other. In order to do so, he would require specific intent to fulfill a second mitzva with the additional pair.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הדרן עלך כל גגות פ"י המוצא תפילין מכניסן זוג זוג כו'. זוג אחד אין טפי לא לימא תנן סתם דלא כר' מאיר דאי ר' מאיר האמר כל מאן דבעי מציל דתנן ולשם הוא מוציא כל כלי תשמישו ולובש כו'.

אמר רבא אפילו תימא ר' מאיר כדרך מלבושו בחול התירו לו להוציא בשבת התם דבחול כמה דבעי לביש אצולי נמי כמה דבעי מציל הכא דבחול כו'.

רבן גמליאל ב' ב' כו'. אוקימנא דר"ג סבר שבת לאו זמן תפילין הוא ומשום בזיון כתבי קודש שרו ליה רבנן וכי שרו ליה רבנן לא שרו ליה אלא דרך מלבוש במקום תפילין וסבר לה כר' שמואל בר רב יצחק דאמר כו' וגם בזרועו נמי יש בו מקום להניח [שני] תפילין. פי' קיבורת הזרוע שכנגד בית השחי והיא בצעת אדרע וי"א טהר או כף. פי' צבתים מעוכין אלו על אלו מלשון וגם שול תשולו לה מן הצבתים ולישנא דרבנן שנים מדובקין זה על זה נקראין צבותין מלשון צבת בצבת עשויה והן אחד כל בתי זו הני צבותין מתקיימה לימא תנן סתמא ור"ג בהא דר' שמואל בר רב יצחק פליגי ודחינן לא דכ"ע אית להו דר' שמואל בר רב יצחק ובשבת זמן תפילין פליגי דת"ק סבר שבת זמן תפילין הוא ולא שרי אלא זוג אחת בלבד.

ור"ג סבר שבת לאו זמן תפילין הוא ומשום כתבי הקודש שרו ליה רבנן דרך מלבוש כדרך שראוי לו ללבוש וכיון שיש לו מקום ללבוש בו ב' תפילין התירו לו שנים איכא דאמרי כ"ע שבת זמן תפילין הוא ובלצאת בעי כוונה פליגי ת"ק סבר לצאת לא בעי כוונה ור"ג סבר לצאת נמי בעי כוונה איכא דאמרי כ"ע [לצאת] לא בעי כוונה ובלעבור משום בל תוסיף פליגי ת"ק סבר לעבור משום בל תוסף לא בעי כוונה ור"ג סבר אינו עובר עד שיתכוון לעבור ואיבעית אימא אי סבירא לן דשבת לאו זמן תפילין.

לימא תנן סתמא דלא כר' מאיר דאי ר' מאיר הא אמר לובש כל מה שהוא יכול ללבוש. הא דלא אקשינן מתפילין גופייהו, דלענין דליקה לא יהבו בהו רבנן קצבה דתנן (שבת קטו, א) כל כתבי הקדש מצילין מפני הדליקה, מצילין תיק [הספר] עם הספר מצילין תיק התפילין עם התפילין אף על פי שיש בתוכו מעות (שם קטז, ב). יש לומר משום דהתם לרשות היחיד ולאו דרך מלבוש נמי מציל להו, כדקתני עלה להיכן מצילין למבוי שאינו מפולש, והלכך כל מה שיכול להציל מציל ואפילו דרך משוי, אבל [הכא] לרשות הרבים ודרך מלבוש דוקא, הלכך מקשינן ליה ממלבושים, דדרך מלבושים מיהו מציל לר' מאיר כל מה דמצי למיצל דרך לבוש. כך תירץ הראב"ד ז"ל.
ואיכא למידק היכי מצינן למימר דמתניתין דלא כר' מאיר דהא קתני בברייתא בהדיא לקמן (עירובין צו, ב) מכניסין זוג זוג דברי ר' מאיר. ורבא נמי דאמר אפילו תימא ר' מאיר היכי איפשר, דהא קתני בברייתא א' חדש וא' ישן, ואילו במתני' קתני בד"א בישנות אבל בחדשות אסור, ומסתברא דלא שמיע להו ברייתא, ותדע לך דאי שמיע להו מדאקשינן לימא תנן סתמא דלא כר' מאיר דקסבר הצלת תפילין דמיא להצלת בגדים, עדיף מינה הוה ליה לאקשויי וליקשי בה דר' מאיר אדר' מאיר, דהכא קאמר מזוג א' אין טפי לא, ואילו במתני' התם אמר מציל כל מה שהוא יכול להציל ולובש כל מה שהוא יכול ללבוש.

אמר רבא אפילו תימא ר' מאיר התם דרך מלבוש בחול שרו ליה רבנן והכא דרך מלבוש בחול שרו ליה רבנן. כלומר: מה התם כדרך שדרכו ללבוש לעתים אפילו יותר משמונה עשר בגדים התירו לו ג"כ לענין הצלה, והכא נמי לגבי תפילין לא התירו לו אלא כדרך מלבוש בחול, כיון דבחול אין דרכו לעולם להניח יותר מזוג אחד משום בל תוסיף, בשבת נמי לענין הצלה לא התירו לו יותר. והוא הדין דהוה מצי לתרוצי דטעמא דר' מאיר משום דקאמר שבת (לאו) זמן תפילין ואיכא משום בל תוסיף אלא חדא מגו תלתא נקט. ואי נמי משום רוחא דמילתא קאמ' דאפילו סבירא ליה לר' מאיר שבת לאו זמן תפילין הוא, לא שרינן ליה אלא כדרך מלבוש בחול, כיון דבחול אין דרכו לעולם להניח יותר מזוג א' משום בל תוסיף, בשבת נמי לא. כך תירץ הראב"ד ז"ל.

מאי קסבר אי קסבר שבת זמן תפילין הוה זוג אחד אין טפי לא. כלומר: משום דבזמנו לעבור לא בעינן כונה ואיכא משום בל תוסיף.

אי קסבר שבת לאו זמן תפילין הוא. שלא בזמנו לעבור בעי כונה משום בל תוסיף ודרך מלבוש שרו ליה רבנן, אפילו טובא נמי.

ופרקינן: מקום יש בראש שראוי להניח שתי תפילין. דמקום תפילין חשיב דרך מלבוש כיון שדרכו להניחו שם בחול, שלא במקום תפילין לא חשיב דרך מלבוש אלא משוי. וכן בשל יד דמקום יש בזרוע להניח שתי תפילין. ויש לעיין דמדקאמר מקום יש בראש להניח שתי תפילין משמע דתפילין שעור ידוע יש להם, שאם לא כן מאי קאמר דיש מקום בראש ראוי להניח שתי תפילין דיש גדולים ויש קטנים, אלא על כרחין יש להם שיעור, וכיון שכן אי(ן) זה שיעור. ובתוספות אמרו דבמדרש נתנו להם שיעור שתי אצבעות, וסמך לדבר ציץ רחבו שתי אצבעות כדאיתא פרקא קמא דסוכה (ח, א).

ידך זו קבור. פירוש: הבשר המכונס בזרוע בין המרפק שקורין קובדו ובין הכתף. וקיבורא מלשון קבורא דאהיני (ב"ב ה, א) שהוא לשון קיצוץ. והקבור על כרחנו הוה בזרוע שהוא למעלה מן העצל הנעלז קודא, שהרי בכל מקום אמרו התפילין בזרוע כדאית' הכא קושרן בזרועו במקום תפילין ואמרינן (מנחות מג, ב) תפילין בראשיהם ובזרוען וציצית בבגדיהם. וזרוע הוא למעלה מן הקודא כדמוכח במסכת אהלות דתנן בפרק קמא (מ"ח) רמ"ח איברים שלשים בפסת היד, ששה בכל אצבע, שנים בקנה, שנים במרפק, אחד בזרוע ואחד בכתף, שהזרוע למעלה מן המרפק. והמרפק הוא הקודא כדמוכח בערכין פרק האומר משקלי עלי (ערכין יט, א) דתנן התם משקל ידי עלי ממלא חבית מים ומכניס ידו עד מרפיקו, ובגמרא (שם ע"ב) תני בברייתא עד העציל, ועציל היינו קודא כדאמרינן במסכת סופרים (פ"ג, ה"א) לא ישמיט אדם ספר תורה מחיקו וכו' ולא יתנו על גבי ארכובתו ויתן אציליו עליו ויהא קורא, והיינו קודא שדרך לישען עליה. ואף על פי שבקצת מקומות קורא אציל לאישליש קודא והאישליש נקראין עציל, מכל מקום מכאן מוכיח שהתפילין למעלה מן המרפק והוא הבדרון מקום שהוא כנגד הלב (מנחות לז, ב) כמו שנהגו העולם ליתן אותם. עוד הביא ראיות רבות על זה ר"ת ז"ל (בספר הישר חלק השו"ת סי' נט) והוא העיקר, ולא כדברי מי שפירש דקבורת הוא באותו אבר שהוא בין היד למרפק שקורין קודא, שיש שם גובה של בשר סמוך לקודא שהוא מקום הנחת התפילין.

והכא בשבת זמן תפילין קא מפלגי מר סבר זמן תפילין. כלומר: ות"ק סבר שבת זמן תפילין והלכך שנים לא דקא עובר משום בל תוסיף, דבזמנו לעבור לא בעי כונה. ר"ג סבר שבת לאו זמן תפילין ושלא בזמנו [בעי כונה] לעבור.

ואי בעית אימא לכולי עלמא שבת זמן תפילין והכא בלצאת בעי כונה קא מפלגי מר סבר. היינו ר"ג לצאת בעי כונה והלכך זה שאין בעי כונה לצאת אלא להציל, אינו עובר משום בל תוסיף, שאין בל תוסיף אלא בשיוצא באחד והוא מוסיף זוג שני, אבל זה שאין יוצא באחד מהם אין כאן בל תוסיף. ומר סבר דהיינו ת"ק סבר לצאת לא בעי כונה, הלכך זה יוצא בהם אעפ"י שאינו מתכוין, ואם יש כאן תוספת עובר.

גמרא טפי לא. וא״ת והיאך אפשר לומר דאתיא דלא כרבי מאיר דהא בהדיא תניא בברייתא מכניסן זוג זוג דברי רבי מאיר. י״ל דלא שמיעא להו ההיא ברייתא לא למקשה וגם לרבא נמי מדנקט בלישניה אפילו תימא רבי מאיר דמשמע דלא קים לן ודאי דתהוי ר״מ. ועי״ל דשמיע להו בריית׳ כיון דלקמן חזינן דשקיל וטרי בה תלמודא כולי האי והכא לאו דוקא נקטי האי לישנא אלא כאלו אמרי יש לנו לומר שתהא משנתינו דלא כרבי מאיר דהא למאי דתניא בברייתא דרבי מאיר תני הכי קש׳ מתניתין אהדדי ופריק רבא דאפילו תימא דרישא דמתני׳ רבי מאיר היא וכדתניא בברייתא לא קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר ומיהו רישא דמתני׳ הוא דמתוקמא כרבי מאיר דאלו בסיפא מיפלג פלוג דהא קתני בברייתא אחד חדשות ואחד ישנות.

לובש וכו׳. גבי הצלת דלקה וא״ת מאי קושיא דשאני התם דמפיק ליה לרשות היחיד כגון חצר מעורבת מה שאין כן בזו דמייתי ליה דרך רשות הרבי׳ ועוד אמאי לא רמ׳ מהא דתנן התם בתפילין גופיהו שמצילין תיק וגם התפילין ואפילו שיש בתוכה מעות ואין צריך לומר שמציל כמה תפילין ביחד ואפילו בדרך משוי וי״ל דקושיא קמיית׳ אע״ג דליתה דההיא לרשות היחיד היא משום דלהצלת ממון לא התירו להוציא לרשו׳ הרבים וגם לא התירו לרשות היחיד אלא בדרך מלבוש: מ״מ חזינן דכיון דשרו בדרך מלבוש שרו לגמרי ולא חלקו בין רב למעט הכא נמי כיון דמשום כבוד תפילין ראוי להתי׳ בדרך מלבוש אין להתיר בין רב למעט ומההיא דמצילן תיק של תפילין ליכא למימר כלל דהתם כיון דאיכא דליקה א״א להמתין לו להוציא דרך מלבוש ולא להוצי׳ בזה אחר זה דילמ׳ קדמה ואתיא דליקה ולפיכך הוצרכו להתי׳ דרך משוי וכל שבדרך משוי ודאי ממעטי׳ בהלוכה ועבדי׳ בשעה אחת ולהכי לא רמיא אלא מההיא דכלו שריותא לא הוה אלא בדרך מלבוש וזה ברור.

וההיא סתמא ממאי דרבי מאיר היא. פירש דאע״ג דסתם מתני׳ רבי מאיר שאני הכא דאיכא סתמא דפליגא אהאי ותלי׳ לה לההיא בתנא אחרינא דלא לקשו אהדדי. אמר רבא אפילו תימא פי׳ דליכא אסורא במילתא ועוד כי לעתים אדם לובש בחול אפילו יותר מי״ח כלו׳ משום הצלה נמי שרי ליה. הכא דבחול נמי זוג אחד אין טפי לא. פירש דאפילו למ״ד שבת לאו זמן תפילין הוא דבשתי זוגות ליכא משום בל תוסיף דשלא בזמנו לעבור בעי כוונה אפ״ה לא שרו ליה אלא בדרך. שמותר בחול: ובדין הוא דבלאו הכי נמי מצי לשנויי דשאני הכא משום דס״ל דשבת זמן תפילין ואי לבוש טפי מזוג אחד איכא משום בל תוסיף דכל בזמנו לעבר לא בעי כוונה אלא דניחא ליה לתרוצה אפילו למ״ד שבת (לאו) זמן תפילין הוא מאי קעבר כו׳ פי׳ דכל בזמנו לעבור נמי לא בעי כוונה. ואי קסבר שבת לאו זמן תפילין הוא פי׳ וכל שלא בזמנו לעבר בעי כוונה וליכ׳ משו׳ בל תוסיף ומשום הצלה שרו ליה רבנן דרך מלבוש כלומר ואפילו יותר ממה שדרכו בחול אפילו טפי נמי שרי ליה ואמאי שתי זוגו׳ ותו לא ופרקינן דלעולם שבת לאו זמן תפילין ומיהו לא שרו ליה דרך מלבוש אלא מאי דמצי לבוש: וסבר לה כו׳ וכן בזרוע. וכתבו בתוספות דמדקאמר מקום יש בראש להניח שני תפילין מכלל דשיעור יש בתפילין ולא ידעינן מאי קאמר משום יש בראש להניח שני תפילין דהא יש גדולים ויש קטנים אלא על כרחין דאיכא שיעור ולא נתפרש שיעור זה אבל במדרש נתנו להם שיעור שתי אצבעות וסמך לזה ציץ שהוא רחב שתי אצבעות כדאיתא בפ״ק דסוכה ונחלקו הגדולים ז״ל אם השיעור הזה למעלה או למטה: והנה נראה לרבותי בעלי התוספות ז״ל כי שיעור למטה הוא מדקתני מקום יש בראש להניח שני תפילין אבל טפי משני תפילין ליכא והיינו נמי דקתני שתי זוגות ולפי זה ראוי שלא לפחות מרחב שתי אצבעות ואין להוסיף על רחב ד׳ אצבעו׳ כשיעור המקום וי״א כי השיעור למעלה הוא אבל למטה אין להם שיעו׳ ולפיכך נהגו לעשותם פחות משתי אצבעות והפירש הראשון נראה עיקר. וכתבו בתוספות שנראה שאין השיעור הזה אלא למטה ואם פחות לא נפסלו ואפשר שהמעברתא בכלל כיון שהוא הלכה למשה מסיני ולפי זה כל התפילין יש להם שיעור ירך או קנבורת פי׳ לשון קנבורא דאהיני כלומר מקום קבורת בשר ויש מן הראשונים ז״ל שהיו סבורים שהמקום הזה הוא קבוצת הבשר שיש תחת המנפק הנקרא קובדו בלע״ז ואינו נכון אלא כמו שנהגו לתתם בקצובת הבשר שעל הקובדו ור״ח ז״ל הביא ראיות ברורות על זה כי בכל התלמוד תפילין של יד בזרוע וכדאמרי׳ הכא בשמעתין ואותו שלמטה מן הקובדו הוא ולא זרוע וכדמוכח במסכת אהלות שהוא מונח שם רמ״ח אברים שיש באדם וקתני שנים בקנס שנים במרפק אחד בזרוע ואחד בכתף ולפי הסדר מונה והולך כי הקנ׳ הוא עצם היד והמרפק הוא הקנבוי שעליו וכדאמרי׳. בערכין האומר משקל ידי עליו מכניס ידו עד מרפקו והיינו עד הקובדו וכדקתני בבריית׳ על העצל והעצל הוא הקובדו כדאמרי׳ במסכת סופרים לא ישמיע אדם ס״ת מחיקו ולא יתן אציליו על הספר היינו הקובדו שדרך להשען עליו ואע״פ שיש מקומות שקורין לאציל לא שי״לייש ש״ובקו בלע״ז מ״מ בכאן מוכרח שהוא הקובדו ואין בזה בית מיחוש וכבר האריכו בזה בתוספות ומנהגן של ישראל בכיוצא בזה תורה היא ולא עוד אלא דבעי שתהא שומא כנגד הלב ואין זה אלא על הקובדו וזה ברור:

והכא בשבת זמן כו׳. פיר׳ ת״ק סבר שבת זמן תפילין וכל בזמנו לא בעי כונה לעבור הילכך אי לביש שתי זוגות עובר משום בל תוסיף ואידך דהיינו ר״ג סבר שב׳ לאו זמן תפילין ושלא בזמנו בעי כוונה לעבור ואי בעית אימא דכ״ע שבת זמן תפילין והכא כו׳ פירש דר״ג סבר דבעי׳ כוונה לצאת ואם לא נתכוון לצאת לא יצא אינו עוב׳ על בל תוסיף שאין בל תוסיף אלא כשיוציא באחר והוא מוסיף זוג שני אבל זה שמתכוון להציל ולא יצא בא׳ מהם אין כאן בל תוסיף ואידך דהיינו ת״ק סבר דלצאת לא בעי כוונה וכיון שכן אע״פ שנתכוון זה להציל בעלמא יצא בזוג אחד ועובר על בל תוסיף בזוג שני: וא״ת כו׳ ת״ק סבר לא בעי כוונה ואי בעית אימ׳ כו׳ אנא דכ״ע שבת לאו זמן תפילין הוא וס״ל שלא בזמנו ולעבור שלא בזמנו פליגי איבעי כונה אי לא ר״ג סובר בעי כוונה ור׳ יהודה סבר לא בעי כוונה ואף בלא כוונה עובר על בל תוסיף ופרכי׳ לרבי מאיר חד נמי לא פירש דהא שלא בזמנו חד נמי בל תוסיף איכא שהוא מוסיף על זמן תפילין שאמרה תורה ואמאי שרי להכניס ולהוציא זוג אחד דאם איתא דשלא בזמנו לא בעי כוונה לר׳ מאיר.

ובסכנה מכסן והולך לו. פרשוה בגמרא בסכנת עכו״ם ר״ל שעת השמד ומתירא שאם יתעכב שם ירגישו עכו״ם בסיבת עמידתו וסבורים עליו שהוא רוצה להניחם ומסתכן וכל שכן שאם יוליכם פחות פחות מארבע אמות או אם נותנם לחברו וחברו לחברו כל שכן שהדבר מתפרסם הילכך מכסן בקש או בעפר כדי שישתמרו וחוזר לשם לכשתחשך ומביאם בהעלמה וכן הלכה. ואין בזו חלוק בין בזוג אחד בין בזוגות הרבה אלא שכלה הבאתם קודם שקיעת החמה בין בצבתים בין בכריכות שאינן כלות עד שתחשך ובכלן אמרו בסכנת שמד שהוא מתירא מבעוד יום שמכסן והולך לו. ואף ר׳ שמעון לא חלק בזו לומר נותנם לחברו וכו׳ שהרי אף בזו הדבר מתפרסם אלא שמשנה זו העמידוה בגמרא בחסורי מיחסרא וכך הוא הענין בסכנה מכסן והולך במה דברים אמורים בסכנת עכו״ם ר״ל שעת השמד על הדרך שביארנו שנמצאת היראה מבעוד יום אבל בסכנת לסטים שמתירא שיפגעו בו וישללוהו והרי יראה זו אינה ביום אלא בלילה ואם יכניסם זוג זוג אינם כלים עד שתחשך ואם ימתין עד שתחשך מתירא מן הלסטים מוליכן פחות פחות מארבע אמות ובזו חלק ר׳ שמעון לומר שנותנן לחברו בפחות מארבע אמות וחברו לחברו עד שיגיע לחצר החיצונה של עיר ואעפ״י שיש כאן פרסום הרבה מצד רבוי האנשים אעפ״י כן מוטב לעשות הדבר בפרסום זה משנתיר על ידי אחד ויבא להביא ביתר מארבע אמות. ומכל מקום לענין פסק הלכה כשניהם ואיזו שירצה יעשה. כך פסקוה גדולי המחברים אלא שיש חולקים לפסוק כתנא קמא.

וכן בנו וכו׳. ופרשו בגמרא שילדתו אמו בשדה נותנו לחברו וחברו לחברו על הדרך האמור. ואעפ״י שהדבר מפורסם ביותר ושהטלטול מיד ליד קשה לתינוק והיה לנו להתיר בהבאה פחות מארבע אמות ויעמוד ליפש רגע אחד וכן תמיד פחות מארבע לפחות מארבע אעפ״י כן לא הקלו בה מגזרה שלא יעביר בארבע. ולתנא קמא מוליכו בפחות פחות מארבע על הדרך האמור. ואף בזו הלכה כשניהם שאף התינוק סרך מצוה יש בו שצריך להרחיצו ולסוכו.

ר׳ יהודה אומר נותן אדם חביתו לחברו ר״ל שאם יש אדם צמא חוץ לתחום וצריכים להביא לו מים דרך רשות הרבים שהרי מצטרפין שם העברה ברשו׳ הרבים והוצאה חוץ לתחום מתירין הכל ומתקבצים שם הרבה בני אדם בתחום שבצד העיר והרבה מחוץ לתחום שכנגד הצמא ונותנין זה לזה וכשמגיעין לסוף התחום נותנה זה שמתחום העיר לאותו שמן התחום האחר וכן זה לזה עד שיגיעו לצמא ואמרו לו לא תהלך זו יותר מבעליה וכשם שאתה אוסר על בעל החבית שלא יצא חוץ לתחום כך יש לך לאסור על החבית שלא יוציאוה חוץ לתחום שהבהמה והכלים כרגלי הבעלים. ר״ל שהשואל או הלוקח בהמה או כלים ביום טוב אינו יכול להוליכם אלא למקום שהבעלים הראשונים יכולים לילך שם. ושאלו בגמרא וכי לית ליה לר׳ יהודה דין הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. ופרשוה במערן מחבית לחבית והשניה של זה שמביאין וכן תמיד עד שמגעת לו חבית שלו בתוך אלפים ממקומה למקומה אלא שהמים הולכים חוץ לתחום. וזה שאמרו לו לא תהלך זו יותר מבעליה פירושו על המים כלומר לא יהלכו מים שבזו יותר מרגלי בעליה. ור׳ יהודה היה מיקל במים מצד שהמים אצלו אינן בדין תחומין ר״ל שאינן קונות שביתה אצל הבעלים וכל אדם מותר להוליכן כרגליו. והקשו בה שאף ר׳ יהודה לא אמרה אלא במים הבלועים בעיסה וכענין האשה ששאלה מים ומלח לעיסתה כמו שביארנו במסכת יום טוב אבל כל שהם [בעין] הן בחבית הן בקדרה לתבשיל הואיל ורוטבה ניכר לא. וחזרו ופרשוה במים שלא קנו שביתה כגון שנתמלאו היום ממעיין הנובע או מן הנהר והרי אמרו נהרות המושכים ומעיינות הנובעים הרי הן כרגלי כל אדם. והחבית מכל מקום אעפ״י שקונה שביתה ולא עירוה מחבית לחבית מכל מקום בטלה החבית אצל המים הואיל וטפלה היא להם וכמו שאמרו המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי את החי במטה פטור אף על המטה:

ולענין פסק כל שהוא כן ודאי כך הוא הדין אלא שא״א שחלקו בזו לומר שלא תהא החבית בטל׳ אצל המים. וכן חזקו את קושיית׳ שאף ר״י לא אמרה אלא בשייר׳ ואם כמ״ש אף בשאר בנ״א כן אלא שחזרו ופרשוה בשיירא והקלו בה לגבי מים בענין תחומין ומפני שהם אנוסים למים ולא אונס של סכנה שאם כן אין לך דבר שעומד מפני פקוח נפש אלא שהם צריכי׳ לה צורך הרבה ולרבנן אין מקילין בה והלכה כדבריהם. ורב אשי פרשה בחבית של הפקר ומים של הפקר שאין קונין שביתה והרי אין כאן איסור הוצאת תחומין ולא איסור רשות הרבים. ואמרו לו האמור במשנתנו הוא ר׳ יוחנן בן נורי שהיה סובר חפצי הפקר קונין שביתה. ובזו לענין פסק הואיל ואין הלכה כר׳ יוחנן בן נורי כמו שביארנו בפרק שלישי. הלכה כר׳ יהודה. וכבר למדת בענין הוצאה חוץ לתחום על איזה צד אסור ועל איזה צד מותר אבל לענין העברה ברשות הרבים בפחות פחות מארבע כלם התירו ולא נחלקו עליו אלא לענין הוצאה חוץ לתחום אבל לענין העברה ברשות הרבים בפחות פחות מארבע אמות לא נחלקו. ומכל מקום אתה צריך לעיין שהרי לא התירו העברה ברשות הרבים בפחות פחות מארבע או בנתינה לחברו וחברו לחברו אלא למצוה או במקום הדחק. ואפשר שאף זו לצורך גדול נאמרה. ומכל מקום יש פוסקים בה כרבנן ומשום העברה ברשות הרבים אבל לא משום הוצאת תחומין שהרי אין הלכה כר׳ יוחנן בן נורי כמו שהתבאר:

זהו ביאור המשנה וכבר למדת פסק שבה מתוכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

התפלין צריך להזהר שלא להקל בכבודם בשום צד. היה בא מן השדה וחבילתו על ראשו מסלקם מראשו וקושרם בזרועו שלא ינהג בהם מנהג בזיון ומקום הנחתם בשל ראש מקום שמוחו של תינוק רופס ובשל זרוע בקיבורת ונמצא של ראש מונח כנגד המוח ושל זרוע כנגד הלב:

מצות אין צריכות כונה לצאת ואחר שכן אם הוסיף עליהן אף בלא נתכוון בתוספתו למצוה ונמצא שכל שהמצוה בזמנה אינה צריכה כונה לא לצאת ולא לעבור בה בבל תוסיף שלא בזמנה הואיל ומצוה אין כאן אף בבל תוסיף אינו עובר אלא אם כן הוא מתכוין למצוה וכבר ביארנוה במקומות אחרים:

והכא בשבת זמן תפילין קמיפלגי עיין מ"ש בפ' ויקרא בפסוק בני ישראל וסמך בקונטרס שני:

תוס' בד"ה לימא תנן כו' דאדרבה לקמן מוכח דמתני' דלא כר"מ דמתני' קתני בד"א בישנות כו' עכ"ל ואף על גב דבהך מלתא דחדשות ע"כ לא אתיא כר"מ מ"מ קמבעיא ליה לימא תנן סתמא דלא כר"מ כו' היינו נמי בהך מלתא דזוג אחד אין כו' וק"ל:

בד"ה ידך זו קיבורת כו' דקאמר שלשים בפיסת יד שנים בקנה ושנים במרפק אחד בזרוע ד' בכתף כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה ת"ק סבר שבת כו' דלאו תכשיט נינהו וכ"ש דכיון דזמן תפילין הואי ואיכא בל תוסיף כו' עכ"ל להאי טעמא אחרינא דאיכא בל תוסיף משוי להו עליה כמשאוי וכמ"ש התוס' מצינו למימר דת"ק נמי סבר דתכשיט נינהו ולא פליגי אלא בזמן תפילין אלא דלהאי טעמא קמא דלא שרי רבנן טפי מן המצות ובל תוסיף ליכא דאיירי דלא מכוין הוצרך למימר טעמא דלאו תכשיט נינהו לת"ק ומיהו לפי טעמא קמא ק"ק דלא הל"ל לר"ג דסבר לאו זמן תפילין הוא אלא דשרי משום דתכשיט נינהו ובל תוסיף ליכא דאיירי דלא מכוין וכבר דחו התוס' לעיל מתוך סוגיין דלעיל פי' קמא ודו"ק:

בד"ה ור"ג סבר וכו' ול"ל נמי דלת"ק כו' דא"כ לוקי פליגתייהו כו' עכ"ל ור"ל דלא פליגי אלא אי הוה תכשיט אי לאו ולכ"ע מצות צריכות כוונה לת"ק אסור דאי מכוין איכא בל תוסיף ואי לא מכוין תרוויהו משאוי נינהו כיון דלאו תכשיט נינהו ולר"ג שרי דלא ליכוין ולא ליתסר משום בל תוסיף ומשום משאוי נמי אינו אסור דתכשיט נינהו אך קשיא לן בפרש"י שכתב ועוד היינו פלוגתא דלעיל דזמן ולאו זמן כו' עכ"ל ור"ל כפירושו דלעיל דפליגי נמי אי הוה תכשיט אי לאו וקשה דמ"מ ע"כ לאו היינו כדלעיל דהכא לכולי עלמא ע שבת זמן תפילין הוא ועוד דתקשי ליה לעיל הכי לפי' קמא דלעיל דלוקי פלוגתייהו בהכי אי הוה תכשיט אי לא ולא פליגי כלל בזמן ולאו זמן ולטעמא בתרא דלעיל משום בל תוסיף הוא הא לא פליגי כלל בתכשיט כמ"ש לעיל וצ"ע:

גמ' אמר רב כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מקום יש כו' דציץ רחבו ב' אצבעות כצ"ל. ונ"ב פי' והציץ היה מונח במקום תפילין לא על המצח א"כ שמעינן לב"ה דשיעור תפילין אינו אצבע דאי הוה אצבע א"כ ע"כ יש בראש להניח ג' תפילין דציץ רחב ב' אצבעות ולמעלה ממנו היה הכהן גדול מניח תפילין ומאחר שבהכרח יותר מאצבע א"כ מסתברא לומר ב' אצבעות כמו רוחב הציץ באשר"י דהלכות קטנות:

בא"ד ומתרגמינן בין עינוהי. נ"ב פי' א"כ משמע דהציץ היה מונח במצח בין העינים וק"ל:

גמרא לימא כו' דלא כר"מ כו' דתנן ולשם כו' ולובש כ"מ שיכול ללבוש כו'. הן לפי מש"כ הר"ן שם דלא שרי אלא ברה"י אבל בר"ה מודה דאסור משום משוי. וכ"פ המחבר בשו"ע של"ד ס"י דלא שרי אלא לחצר המעורבת. קשה טובא סוגיא דהכא:

שם אמר רבא כו' והכא דרך מלבושו כחול כו' לענין הצלה נמי כו'. הן בפשטא משמע דהצלה דהכא נמי משום דרך מלבוש התירו (ולא משום זמ"ת כפרש"י) וכס"ד דמקשה דהתירא מש"ה הוא דאל"כ איך מדמהו להא דר"מ. וע"כ צ"ל כן לפי מה דרצה הש"ס לקמן (צו ב) לדחות דסברי ר"מ ור"י דשבת לזמ"ת וא"כ טעמא דהתירא משום תכשיט ואפ"ה אמרי זוג א' אין טפי לא. וזה דלא כתוס' שם סד"ה לא ס"ד ועמ"ש שם בתד"ה וכי. ובזה מיושבים הפסקים דשבת לז"ת ואפ"ה לא שרי לענין הצלה אלא זוג אחד. ועתוי"ט ומ"א סי' ש"א סקנ"ד. ורש"י שנד מפי' זה אולי טעמו מפני דבסמיך שקו"ט טובא במאי פליגי ת"ק ור"ג ול"א דפליגי בסברא זו דרבא:

שם א"ה זוג א' נמי אין טפי לא. הב"ח מחק תיבת נמי. וי"ל דה"ק דלפ"ז תיקשי נמי הקושיא ראשונה זוג א' אין כו':

רש"י ד"ה תק"ס שבת זמ"ת. אתי איסור ב"ת ומשוי להו עליה כמשוי. ל"י למאי הוצרך להאי אתי כו'. באיסור ב"ת גרידא סגי וכמ"ש בתד"ה אי:

לימא תנן סתמא דלא כר"מ וכו' עמ"ש אני בעניי בס' הקטן ברכי יוסף א"ח סי' ש"א אות י"ב בס"ד ועיין שם אות י"א מאי דשייך לסוגיין. ואחז"ר בא לידי ס' שער המלך ועמ"ש בדף ח"י ושם הביא דברי חי' הרשב"א לעירובין ע"ש ודוק:

ובסכנה. שאינו יכול להמתין שם ומתיירא מפני הליסטים: נותנן לחבירו וחבירו לחבירו. דכל חד וחד לא ממטי להו ארבע אמות: לחצר החיצונה. של עיר שהוא מקום המשתמר ראשון: וכן בנו. שילדתו אמו שם בשדה בשבת: לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה. אינן יכולין להרחיקה מתחום שביתת בעלים הכל לפי מה שעירבו הבעלים: גמ' לובש כל מה שיכול ללבוש. לענין הצלת דליקה תנן בכל כתבי הקודש (שבת דף קכ.): ולשם הוא מוציא. לחצר שסמוכה לדליקה: התם. דקאי בשאר מלבושין דכמה דבעי לביש בחול: זוג אחד אין. דקסבר שבת זמן תפילין הוא ומשום הכי שרי ובלאו הצלה נמי אם בא להניח תפילין מניח ומשום הצלה לא שרינן ליה טפי: מאי קסבר. דקא שרי שנים שנים אבל טפי לא: אי קסבר שבת זמן תפילין הוא. משום הכי שרי אבל לאצולי טפי מן המצוה לא: לאו זמן תפילין הוא. ושרו ליה רבנן דרך מלבוש משום דתכשיט הוא לגביה ולא משאוי ואע''ג דלאו אורחיה הכא משום הצלה שרי: במקום תפילין. הראוי להניח בו תפילין שאין כל הראש כשר להניח תפילין אלא קדקד לבד וחריץ יש שם שהתפילין יושבים בו ואינן בולטין כל כך כדלקמן ובשבת נמי באתרא דלא חזו ליה לאו תכשיט הוא שבולטין יותר מדאי והוי כמשאוי: דיד. אין כל הזרוע כשר לתפילין אלא קיבורת כדלקמן: מנהג בזיון. להניח חבילה עליהן שרי ליה למנטרינהו התם: ראוי מי אמר. דגבי שבת לימא דתכשיט הוא: קיבורת. אבר אמצעי שבזרוע ובלע''ז רבדי''ן: רופף. רך ובלע''ז פונטינ''א: תנא קמא סבר שבת זמן תפילין הוא. ומשום הצלה לא מישרו ביה טפי מן המצוה דלאו תכשיט נינהו וכל שכן דכיון דזמן תפילין הוא ואיכא בל תוסיף אתי איסור בל תוסיף ומשוי להו עליה כמשאוי: ר''ג סבר לאו זמן תפילין הוא: והיינו טעמא דשרו ליה רבנן להצלה משום דתכשיט הוא הלכך כל כמה דהוי תכשיט שרי ומשום בל תוסיף ליכא הכא דאין כאן מצות תפילין כלל אלא כשאר מלבוש בעלמא: איבעית אימא דכ''ע שבת זמן תפילין הוא. ודכולי עלמא אינה תכשיט ובמצות צריכות כוונה קא מיפלגי: ת''ק סבר מצות צריכות כוונה. שהעושה מצוה צריך שיכוין בה הלכך זוג אחד אין טפי לא דאי מכוין למצוה איכא בל תוסיף בחד ואי לא מכוין למצוה תרוייהו משאוי נינהו ואין כאן מצוה: ורבן גמליאל סבר מצות אין צריכות כוונה. הלכך מצוה איכא בל תוסיף ליכא דאין עובר על בל תוסיף אא''כ נתכוון למצוה וזה לא נתכוון ובכל חד אמרי האי למצוה ולבי מגמגם לומר דכיון דלאו תכשיט נינהו נהי דבל תוסיף ליכא איסור שבת מיהא לא פקע והא ליכא למימר דלכולי עלמא תכשיט הם דאם כן לתנא קמא אמאי אסור לא ליכוין ולא ליתסר וליכא למימר נמי דלתנא קמא לא הוו תכשיט ולרבן גמליאל הוו תכשיט דאם כן לוקי פלוגתייהו בהכי ועוד היינו פלוגתא דלעיל דזמן ולאו זמן ונראה לי דהכי גרסינן תנא קמא סבר מצות אין צריכות כוונה ולכולי עלמא תכשיט הן הלכך כיון דלענין מיפק ידי חובתיה נפיק בלא כונה לענין בל תוסיף נמי אף על גב דלא מכוין להו למצוה איכא בל תוסיף כיון דזמן תפילין הוא ור''ג סבר צריכות כוונה לצאת ידי חובתו הלכך בבל תוסיף נמי לא עבר עד דמיכוין למצוה:

לימא תנן סתמא דלא כרבי מאיר. אברייתא דלקמן דקתני בהדיא רבי מאיר אומר מכניסן זוג זוג הוי מצי למפרך דר''מ אדר' מאיר אלא דניחא ליה טפי לאקשויי אמתניתין ומכח דקתני עלה בברייתא ר' מאיר אומר מכניסן זוג זוג לא היה יכול להוכיח דמתני' רבי מאיר כדמוכח בסמוך אההיא דשבת ולאקשויי דר''מ אדרבי מאיר דאדרבה לקמן מוכח דמתניתין דלא כר''מ דמתני' קתני במה דברים אמורים בישנות וברייתא קתני רבי מאיר אומר אחד חדשות ואחד ישנות: אי קסבר שבת זמן תפילין. פירש בקונטרס משום הכי שרי אבל לאצולי טפי מן המצוה לא וקשה דאם מכח זה בא לדקדק דזוג אין טפי לא אם כן בסמוך דקאמר לעולם לאו זמן תפילין הוא ה''נ דמצי למימר לעולם זמן תפילין הוא אלא י''ל דאי זמן תפילין הוא איכא בל תוסיף אע''ג דלא מיכוון כדמסיק רבא בפרק ראוהו בית דין (ר''ה דף כח:) ולהכי זוג אחד אין טפי לא: וכי שרו רבנן לענין הצלה דרך מלבוש במקום תפילין. פירש בקונטרס דשלא במקום תפילין הן בולטין יותר מדאי ונראה משאוי ולכך אסור ואין זו סברא אלא נראה דהטעם משום דלא מיקרי מלבוש אלא במקום שרגיל להניחו בחול: מקום יש בראש שראוי להניח בו ב' תפילין. מסופק היה ר''י איזה שיעור יש ברוחב תפילין דיש עושין גדולים מחבריהם ויש שעושין אותם קטנים ביותר ומדקאמר מקום יש בראש להניח ב' תפילין משמע דשיעור רחבו שיתמלא מקום השנים ואור''י דמצא במדרש דשיעורן כב' אצבעות וסמך לדבר דציץ רוחבו ב' אצבעות כדאמר בפ' קמא דסוכה (ד' ה.) ואמרי' בפ''ק דערכין (דף ג:) שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין ודומה דציץ היה במקום הראוי להניח תפילין אע''ג דגבי ציץ כתיב (שמות כח) מצחו ומתרגמינן בין עינוהי גבי תפילין נמי כתיב (דברים יא) בין עיניכם ודרשינן בגובה שבראש: ידך זו קיבורת. הוא קבוצת בשר שבזרוע שבין המרפק שקורין קודא בלע''ז ובין הכתף וקיבורת כמו קיבורת דאהיני ולא כמו שמפרש קיבורית הוא קביצת בשר שבין פיסת היד למרפק סמוך למרפק דבכל מקום משמע דתפילין הן בזרוע ובמסכת אהלות (פ''א משנה ח) משמע דזרוע הוא בין המרפק ולכתף דקאמר שלשים בפיסת יד כו' שנים בקנה ושנים במרפק אחד בזרוע וארבע בכתף ובהקומץ רבה (מנחות ד' לז:) נמי אמרי' דבעינן שתהא שימה כנגד הלב:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד