דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קג - ב

והוינן בה: מאי היא?

מנין לנו שרבי אליעזר מודה דלא עבדינן כדרכו היכא שאפשר לשנות?

ומשנינן: דתניא: כהן שעלתה בו יבלת על גופו, שפוסלתו מן העבודה - חבירו חותכה לו בשבת בשיניו, כדי שיוכל לעבוד.

ודייקינן: בשיניו, אין. רק בשיניו יכול לחתוך לו הואיל ואיסורו רק משום שבות, כיון שאין הדרך בכך.

אבל בכלי, שהדרך לחתוך בו, לא.

וכמו כן משמע שאפילו כשחותכו בשיניו, רק חבירו, אין. דוקא על ידי חבירו מותר, לפי שחבירו אינו יכול לחתוך היטב לאדם אחר בלא כלי.

אבל איהו לעצמו לא! לפי שאדם יכול לאמן את עצמו ולחתוך לעצמו את יבלתו בשיניו.

ומצינו שנחלקו בזה רבי אליעזר וחכמים במסכת שבת צד ב. שרבי אליעזר סובר הנוטל [קוצץ] צפרניו לעצמו בשבת, חייב חטאת, אפילו כשנטלם זו בזו או בשיניו. ורק כשחבירו נטלם לו על ידי צפרניו או בשיניו הוא פטור.

וחכמים סברי שאפילו הוא עצמו פטור כשחתכם בצפרניו או בשיניו.

והשתא מוכיחה הגמרא: מני, מי הוא התנא ששנה את ברייתא הזאת?

אילימא רבנן, דסברי דמכשירי מצוה אין דוחין שבת. ואשמעינן הכא שדוקא מלאכה דאורייתא אינן דוחין, אבל שבות כגון חתיכת יבלת ע"י חבירו בשיניו, הואיל והוא במקדש הרי הוא דוחה את השבת.

אי אפשר לומר כן.

דהא כיון דאמרי רבנן בעלמא, שלא במקום מצוה, שאפילו ליטול צפרניו לעצמו בשיניו אינו אסור אלא משום שבות. אם כן הכא שהתרת לו לחתוך את היבלת ולעבור על שבות כיון שהוא במקדש - מה לי הוא, מה לי חבירו?

אלא, לאו, רבי אליעזר היא דאמר בעלמא שלא במקום מצוה, שהנוטל צפרניו לעצמו בשיניו חייב חטאת. ורק כשחבירו נוטל לו בצפרניו הוא רק שבות.

והכא, בכהן שעלתה בו יבלת, אף על גב דרבי אליעזר סבר דמכשירי מצוה דוחין את השבת אפילו במלאכה דאורייתא, בכל זאת כמה דאפשר לשנויי משנינן.

ולכן לא מתירין לו לחתוך בעצמו את היבלת שהוא איסור דאורייתא, כיון שאפשר על ידי חבירו שהוא רק שבות.

הרי שרבי אליעזר סובר במכשירי מצוה, כמה דאפשר לשנויי משנינן.

ודחינן: לא.

לעולם ברייתא זו רבנן היא.

ואי עלתה היבלת בכריסו - הכי נמי שהיה יכול לחותכה בעצמו על ידי שיניו, שגם בכך אינו אלא משום שבות.

אלא הכא במאי עסקינן, כגון שעלתה לו נשיכה כלומר יבלת בגבו, ובאצילי ידיו במרפקו. דאיהו עצמו לא מצי שקיל לה, הילכך חותכו לו חבירו בשיניו. [122]

אבל לעולם, רבי אליעזר סבר דמכשירי מצוה דוחין שבת במלאכה דאורייתא, ואפילו כשאפשר לשנות ולעשות על ידי מלאכה האסורה רק משום שבות.

ומקשינן על הדחיה: ואי רבנן היא - נשקליה ניהליה ביד.

והיינו, לאשמעינן רבנן שחבירו יכול לחתוך לו יבלתו בידיו, שהוא גם כן רק שבות, דהשתא שמעינן תרתי:

א. מכשירי מצוה אינן דוחין אלא שבות ולא אב מלאכה, שהרי בכלי אסור לו לחתוך.

ב. ותפשוט נמי הא דרבי אלעזר.

דאמר רבי אלעזר: מחלוקת רבי אליעזר וחכמים במסכת שבת, דוקא כשנטל צפרניו ביד, אבל אם נטלן בכלי דברי הכל חייב. דהוי תולדה של מלאכת גוזז, שהוא חותך את הצפורן המחוברת לאדם חי, ודומה לגוזז צמר מבעל חי.

וחידוש זה לא שמענו אלא אם היה כתוב שמותר לחתוך ביד, והיינו מדייקים שבכלי לא, משום דהוי אב מלאכה.

אבל השתא שכתוב שחותך בשיניו, אי אפשר לדייק כן, שהרי אפילו בידיו, דהוי גם כן שבות, לא התירו לו [דהוי שבות חמורה מבשיניו, שהדרך יותר לחתוך ביד מבשיניו].

ואם כן יתכן שגם בכלי אין בו אלא משום שבות?

ומקשינן על המקשן: וליטעמיך, שאתה רוצה להעמיד הברייתא כרבי אליעזר שצריך לחתוך ע"י חבירו כדי לשנות כמה שאפשר.

תיקשי, לרבי אליעזר נמי, לישקליה ניהליה ביד! שהרי גם כשחבירו חותכו ביד הוי שינוי, ולמה נאמר שחותכו דוקא בשיניו?

ומתרצינן: האי - מאי!?

אי אמרת בשלמא דברייתא רבי אליעזר היא, דסבר שמעיקר הדין מכשירי מצוה דוחין גם מלאכה דאורייתא, ובין אב מלאכה ובין שבות נחשבים כהיתר לגבי מכשירי מצוה.

אלא, שבכל זאת צריך לשנות ולהמעיט מחומר האיסור במקום שאפשר.

אם כן, כי היכי שמשנים מאב מלאכה לשבות, היינו נמי דגזר יד אטו כלי.

שמשנים גם כן משבות חמורה לשבות קלה. ויד הוא שבות חמורה יותר משיניו, כי הדרך היא יותר לחתוך ביד מאשר בשינים. ועל כן היא דומה יותר לכלי, ויש לגזור בה אטו כלי, ולכן לא שרינן אלא בשיניו. [123]

אלא, אי אמרת רבנן היא, שמעיקר הדין מכשירי מצוה לא דוחין רק שבות ולא מלאכה דאורייתא - נשקליה ניהליה ביד! [124]

כי מה הבדל בין שבות חמורה לשבות קלה? ומסקינן: ותו לא מידי! אין להקשות יותר על כך שהעמדנו הברייתא כרבי אליעזר, והוכחנו שרבי אליעזר סובר דכמה דאפשר לשנויי משנינן.

מתניתין:

כהן שלקה נפצע באצבעו בשבת - כורך עליה גמי אם הוא נמצא במקדש. ואעפ"י שהגמי מרפא את המכה, מותר לו, לפי שיש בכך צורך עבודה. היות ואין זה מן הראוי שתראה מכתו בשעת העבודה.

אבל לא יכרוך עליה גמי אם הוא במדינה.

שחכמים אסרו לרפאות בשבת, גזירה שמא ישחוק סממני רפואה.

ואם כונתו לכרוך את הגמי כדי להוציא דם, שמהדק את הגמי על המכה - כאן וכאן אסור.

שאף במקדש אסור, היות ואין בזה צורך עבודה.

ועוד, הרי הוא עובר על מלאכה דאורייתא של חובל, ולא הותרה מלאכה גמורה במקדש אלא בעבודת הקרבנות עצמה.

גמרא:

אמר רב יהודה בריה דרבי חייא: לא שנו שמותר לכהן לכרוך ולעבוד אלא גמי, שאינו נחשב לבגד כלל.

אבל אם יכרוך על המכה צילצול, שהוא חגור קטן נאה - הוי "יתור בגדים" ויפסול עבודתו.

כי כהן שלבש בגד מיותר בשעת עבודה הוא פוסל את העבודה בכך.

ורבי יוחנן אמר: לא אמרו ש"יתור בגדים" פוסל אלא כשלבשו במקום הראוי ללבישת בגדים. [125]

אבל שלא במקום בגדים, כגון הכא, שלבש בגד על אצבעו - לא הוי יתור בגדים.

ופרכינן: היכי שרינן לכרוך על אצבעו גמי או צלצול בשעת עבודה? והרי נהי דאין כאן יתור בגדים, אך, ותיפוק ליה לאיסור משום חציצה, שחוצץ הגמי או הצלצול בין ידו של הכהן לבין העבודה.

דכתיב "ולקח הכהן", "וזרק הכהן", דמשמע שתהא העבודה בעצמו של כהן, דהיינו בידו ממש ולא באמצעות דבר אחר!?

ומשנינן: הא דמותר גמי או צלצול, היינו כשכרך על אצבע ביד שמאל, שאין עושין בה עבודה.

אי נמי אפילו ביד ימין, ושלא במקום עבודה, כגון שכרך על גב האצבע, ואין בה משום חציצה.

ופליגא הא דאמר רבי יוחנן דשלא במקום בגדים אין פסול של יתור בגדים, ומשמע דכל בגד, ואפילו יש בו שלש אצבעות של שלש אצבעות, אינו פוסל שלא במקום בגדים - על הא דאמר רבא. דאמר רבא, אמר רב חסדא:

במקום בגדים - אפילו נימא אחת הנמצאת בין בשרו ובין הבגד חוצצת!

ואע"ג שאין בכך משום יתור בגדים, שהרי הנימא אינה בגד כלל, מכל מקום יש כאן חציצה בין הבגד לבשרו של הכהן.

וילפינן לה מדכתיב "ומכנסי בד ילבש - על בשרו", שהבגד צריך שיהיה על בשרו ממש, בלא חציצה ביניהם.

אבל שלא במקום בגדים - אין חסרון של חציצה, אלא רק חסרון של יתור בגדים.

וחסרון זה של "יתור בגדים" הוא רק בלבישת בגד שיש בו לפחות מידה של שלש אצבעות על שלש אצבעות.

שאז הן [שלש האצבעות על שלש האצבעות של מידת הבגד] חוצצות!

[לאו דוקא חוצצות. אלא הכונה היא שהן פוסלות מדין יתור בגדים. ונקט לשון "חציצה" משום שבתחילה נקט רב חסדא לשון זה ביחס לנימא אחת במקום בגדים, ששם הפסול הוא משום חציצה, ולא משום יתור בגדים. ולכן המשיך בלשון חציצה גם בהמשך, ביחס ליתור בגדים].

אבל בגדים שהם במידה של פחות משלש אצבעות על שלש אצבעות - אינן חוצצות!

[שאין זה נחשב ליתור בגדים כיון שאין עליהם שם בגד.

וכמו כן גם אינן חוצצות בין הבגד לבשרו, שהרי שלא במקום בגדים הוא. וגם לא שייך לדון מדין חציצה בין הכהן לעבודה, כי מדובר שהחציצה נמצאת על גופו שלא במקום עבודה].

והיינו, דפליג רבא בשם רב חסדא על רבי יוחנן.

שרבא סבר כי גם שלא במקום בגדים יש את החסרון של יתור בגדים. בעוד שרבי יוחנן סובר שאין חסרון של יתור בגדים אלא במקום בגדים.

והוינן בה: הא פשיטא לן דרבא בשם רב חסדא, דאמר אפילו שלא במקום בגדים יש את החסרון של יתור בגדים - אדרבי יוחנן, דאמר שאין בזה חסרון של יתור בגדים, ודאי פליגא.

אלא הא קא מיבעיא לן: האם גם אדרבי יהודה בריה דרבי חייא, דאמר צלצול [חגור קטן], ואפילו אין בו שלש על שלש חשיב יתור בגדים - מי נימא דגם עליו פליגא רבא בשם רב חסדא, שהרי רב חסדא אמר שדוקא בגד שלש על שלש הוי יתור בגדים.

או שמא רב חסדא סבור כרב יהודה בריה דרבי חייא, שחגור קטן נחשב ליתור בגדים, כבגד של שלש אצבעות על שלש אצבעות, מחמת חשיבותו?

ופשטינן: שאני צלצול קטן, דחשיב. ולפיכך הרי הוא נחשב כיתור בגדים, למרות שאין בו שלש על שלש אצבעות.

לישנא אחרינא אמרי לה:

אמר רב יהודה בריה דרבי חייא: לא שנו שמותר לכהן העובד במקדש לכרוך על אצבעו, אלא גמי.

אבל צלצול חגור קטן - חוצץ.

והיינו פסול של יתור בגדים, ולא של חציצה!

ונקט רב יהודה לשון "חציצה" משום המחלוקת שלו עם רבי יוחנן, שתבואר בסמוך.

ורבי יוחנן נקט לשון חציצה בדוקא.

לפי שהוא אומר [להלן] כי בגד שהוא פחות משלש על שלש חוצץ במקום בגדים. ופסול זה הוא רק משום חציצה, ולא משום יתור בגדים, לפי שבפחות משלש אצבעות אין פסול של יתור בגדים.

ונמצא, שאין חילוק לדינא בין לישנא קמא ללישנא בתרא בדינו של רב יהודה בריה דרבי חייא, וכל החילוק לדינא הוא להלן, בדברי רבי יוחנן.

ורק חילוק לשוני יש בין שתי הלישנות.

שלישנא קמא נקטה לשון "יתור בגדים" בצלצול קטן, לדברי רב יהודה בריה דרבי חייא.

ולישנא בתרא נקטה לשון חציצה.

אך, כאמור, גם בלישנא בתרא הכונה היא ליתור בגדים, ולא לפסול חציצה.

ורבי יוחנן אמר: לא אמרו שחציצה פוסלת בפחות משלש על שלש - אלא במקום בגדים.

שהחסרון הוא משום חציצה בין הבגד לבשרו, וחסרון זה הוא בכל שהוא, שהרי אפילו נימא אחת חוצצת.

[כאן הכונה לחציצה ממש, ואגב מימרא זו נקט בכל הלישנא אחרינא לשון חציצה, גם כשהכונה היא לפסול יתור בגדים].

הערות

[122] ולא נקט באופן שעלתה במקום שיכול בעצמו ליטול על אף דהוי רבותא טפי, שהוא עצמו יכול ליטלה. משום דאתי לאשמעינן שאפילו חבירו יכול לעבור על שבות כדי שהוא יוכל לעבוד. תוד"ה שעלתה.

[123] ובמתניתין, דאוקימנא כרבי אליעזר, ואעפי"כ מותר לחתוך היבלת ביד, דהא קתני בכלי אסור ומשמע דביד מותר - יש לומר דגבי בהמה דממאיס לחתוך בשיניו התירו אפילו ביד. תוד"ה מה.

[124] ובתוספות ביארו, בשלמא לרבי אליעזר יש לנו לחזר אחר שבות הקל יותר כדי שלא יבאו להתיר מלאכה גמורה. שהרי מכשירי מצוה דוחין שבת אפילו במלאכה דאורייתא כשאי אפשר לשנות. אבל לרבנן אין לחשוש שיבאו להתיר מלאכה דאורייתא, שלשיטתם אין שום אופן שמכשירי מצוה ידחו שבת. וא"כ יש להתיר גם שבות חמורה. תוד"ה אי אמרת.

[125] וא"ת תיפוק ליה דפוסל משום חציצה בין הבגדים לבשרו של הכהן. וי"ל דמיירי שלובש על בגדי הכהונה, דמשום חציצה אין כאן ויתור בגדים הוי. תוס' הרא"ש.

מאי היא [מה הוא] המקור לסברה זו, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: כהן שעלתה בו יבלת ונפסל לפיכך לעבודה — חבירו חותכה לו בשיניו. ונדייק: בשיניו — אין [כן], בכלי — לא. חבירו — אין [כן], איהו [הוא עצמו] — לא.

ומעתה נחקור: מני [כשיטת מי היא] ברייתא זו? אילימא רבנן [אם תאמר שכשיטת חכמים היא] ובמקדש, כיון דאמרי רבנן בעלמא [שאומרים חכמים בכלל] שדבר זה אסור משום שבות — הכא [כאן] מה לי הוא מה לי חבירו, מה ההבדל בין אם עשה זאת הוא ובין אם עשה זאת חבירו?

אלא לאו [האם לא] כשיטת ר' אליעזר שאמר: בעלמא [בכלל] חייב חטאת על הסרת יבלת וצפרנים, והכא [וכאן] אף שלשיטתו מכשירי מצוה דוחין את השבת, ולכאורה צריך היה להתיר אפילו לו עצמו לחתוך את היבלת אף בכלי, בכל זאת כמה שאפשר לשנויי משנינן [לשנות משנים].

את ההוכחה הזו דוחים: לא, אין מוכרח, לעולם תאמר שברייתא זו כשיטת חכמים היא, ואי [ואם] עלתה היבלת בכריסו או במקום כיוצא בו שקל להסירה ביד — הכי נמי [כך גם כן] ברור לחכמים שאין כל הבדל בינו לבין חבירו ויכול אף הוא בעצמו להסירה.

הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון שעלתה לו נשיכה ואגב כך יבלת בגבו או באצילי ידיו, דאיהו לא מצי שקיל לה [שהוא איננו יכול להוריד אותה] אלא רק אחר.

ושואלים: ואי רבנן נשקליה ניהליה [ואם כשיטת חכמים היא שיסיר אותה חבירו ממנו] ביד ולא בכלי, ותפשוט [ותפתור] מכאן את מה שאמר ר' אלעזר בפירושה של משנתנו. שאמר ר' אלעזר: מחלוקת ביד, אבל בכלי — דברי הכל חייב!

ודוחים: וליטעמיך [לשיטתך] לשיטת ר' אליעזר נמי [גם כן] לישקליה ניהליה [שיסיר אותה ממנו] ביד! ותוהים: האי מאי [זה מהו] מה טיבה של קושיה זו? אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שהוא כשיטת ר' אליעזר היינו דגזר יד אטו [זהו שגזר ביד מפני] הכלי שהרי לשיטתו הנוטל בכלי חייב מן התורה. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] רבנן [ששיטת חכמים] היא — נשקליה ניהליה ביד ותו לא מידי [שיסיר אותה ממנו ביד ושוב אינו צריך דבר].

א משנה כהן שלקה באצבעו בשבת — כורך עליה לפי שעה גמי שלא יראה פצוע בשעת עבודת הקודש. והיתר זה — במקדש אבל לא במדינה כיון שהוא גם מרפא, ורפואה שבות הוא. ואם כוונתו להוציא דם או שיספג הדם — כאן וכאן אסור.

ב גמרא אמר ר' יהודה בריה [בנו] של ר' חייא: לא שנו שמותר אלא כשהניח גמי, אבל צלצול (סרט) קטן הוי [הוי הוא] יתור בגדים, ואסור לכהן להוסיף בגד יתר על בגדי הכהונה האמורים בתורה.

ור' יוחנן אמר: לא אמרו יתור בגדים שיש בו משום עבירה אלא במקום שלובשים בו שאר בגדים, אבל שלא במקום בגדים כגון בידו שאינו מקום לבישת בגד — לא הוי [אינו] יתור בגדים אם קושר שם בגד כלשהו.

ומקשים: תיפוק ליה [יצא לו] שאסור הדבר משום חציצה, שאם היה בגד על ידו נמצא שיש חציצה בינו ובין כלי הקודש ופוסל את העבודה! ודוחים: אפשר לומר בשמאל, שהיה הפצע ביד שמאל, ועבודת המקדש כולה נעשית רק בימין, ולכן החבישה בשמאל אינה חוצצת.

אי נמי [או גם כן] אפשר לומר שהיה הפצע ביד ימין — ושלא במקום עבודה שאין התחבושת חוצצת בינו ובין כלי הקודש.

ושיטה זו פליגא [חלוקה] על שיטת רבא, שאמר רבא אמר רב חסדא: במקום בגדים אפילו נימא אחת יתרה חוצצת ואסורה, ושלא במקום בגדים, אם היה אריג שלש על שלש אצבעות הריהו נחשב כבגד ולכך חוצצות, פחות משלש על שלש — אינן חוצצות.

ומעירים: הלכה זו על דברי ר' יוחנן ודאי פליגא [חלוקה] שהרי הוא אמר שאין יתור בגדים כלל שלא במקום בגדים. אלא על דברי רב יהודה בריה [בנו] של ר' חייא מי נימא פליגא [האם נאמר שחלוקה היא] שהרי ר' יהודה בן ר' חייא אוסר בצלצול אפילו היה קטן משלוש אצבעות.

ודוחים: לא, אין להוכיח מכאן, כי שאני [שונה] צלצול קטן דחשיב [שהוא חשוב], וכיון שכך הוא נחשב כבגד אף שאין בו שיעור שלוש על שלוש אצבעות.

לישנא אחרינא [לשון אחרת] אמרי לה [אומרים אותה] מחלוקת באופן זה: אמר רב יהודה בריה [בנו] של ר' חייא: לא שנו היתר זה אלא בגמי, אבל צלצול קטן נחשב כבגד ולכך חוצץ.

ור' יוחנן אמר: לא אמרו חציצה בפחות משלש על שלש אלא במקום בגדים, אבל שלא במקום בגדים

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

What is the source for this idea? As it was taught in a baraita: If a priest grew a wart, which temporarily disqualifies him from performing the service, his fellow priest may cut it off for him on Shabbat with his teeth. The Gemara infers: With his teeth, yes, this is permitted; but with an instrument, no, he may not do so. Likewise, for his fellow priest, yes, he may cut off his wart; but he himself, no, he may not cut off his own wart.

The Gemara inquires: According to whose opinion was this baraita taught? If you say it is in accordance with the opinion of the Rabbis, and the leniency is based on the principle that a rabbinic prohibition does not apply in the Temple, since the Rabbis say in general that biting off even one’s own nails or wart, and certainly those of another, is prohibited due to rabbinic decree, then in this case here, what is the difference to me whether it is the priest himself who cuts off the wart, or what is the difference to me whether it is another priest who cuts it off?

Rather, wasn’t it taught in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who said that in general one is liable to bring a sin-offering for biting off his own nails or wart? And here, even though he maintains that preparations for a mitzva override the prohibitions of Shabbat, and it should therefore be permitted for him to cut off his own wart with an instrument, nevertheless, as much as it is possible to alter the procedure so that it does not entail the violation of a Torah prohibition, one alters, and biting off another person’s wart is prohibited due to rabbinic decree, not Torah law.

The Gemara rejects this contention: No, this is not necessarily the case. Actually, this baraita can be explained in accordance with the opinion of the Rabbis, and if the wart grew on his abdomen, or anywhere else easily removable by hand, so too, it is clear that according to the Rabbis there is no difference between himself and his fellow priest, and he may remove it himself.

However, here, we are dealing with a case where, the priest received a bite that developed into a wart on his back or on his elbow, from where he himself cannot remove it, but someone else can.

The Gemara asks: But if the baraita reflects the opinion of the Rabbis, the other priest should be permitted to remove the wart from him by hand, rather than with an instrument, and therefore one should resolve the dilemma in accordance with the teaching of Rabbi Elazar, as Rabbi Elazar said: The dispute between the Rabbis and Rabbi Eliezer with regard to the removal of one’s nails is limited to one who removed them by hand, but if he removed them with an instrument, everyone agrees that he is liable to bring a sin-offering.

The Gemara rejects this argument: And according to your reasoning, Rabbi Eliezer should also agree that he should be permitted to remove it for him by hand. The Gemara expresses surprise at this comment: What is the nature of this contention? Granted, if you say that it was taught in accordance with Rabbi Eliezer, this is why removing the wart by hand was decreed prohibited due to a preventive measure, lest he remove it with an instrument, as he maintains that removing a wart with an instrument is prohibited by the Torah. However, if you say it is according to the opinion of the Rabbis, he should be permitted to remove it for him by hand. And nothing more need be said, as it is clear that the baraita was taught in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer.

MISHNA: With regard to a priest who was injured on his finger on Shabbat, he may temporarily wrap it with a reed so that his wound is not visible while he is serving in the Temple. This leniency applies in the Temple, but not in the country, as it also heals the wound, and medical treatment is prohibited on Shabbat due to rabbinic decree. If his intention is to draw blood from the wound or to absorb blood, it is prohibited in both places.

GEMARA: Rav Yehuda, son of Rabbi Ḥiyya, said: They taught that only a reed is permitted. However, a small sash is prohibited, as it would be considered an extra garment, and it is prohibited for a priest to add to the priestly garments prescribed by the Torah.

And Rabbi Yoḥanan said: They said that donning an extra garment is prohibited only if it is worn in a place on the priest’s body where the priestly garments are worn. But in a place where those garments are not worn, e.g., on his hand or the like, a sash that is tied there is not considered an extra garment.

The Gemara asks: And let him derive that both the reed and the sash are prohibited as an interposition. As the reed and sash interpose between the priest’s hand and the holy vessel, they should invalidate the service. The Gemara rejects this contention: Perhaps the wound is on the priest’s left hand, while the entire service is performed exclusively with his right hand. Consequently, a bandage on his left hand is not an interposition.

Alternatively, it is possible that the wound is on the priest’s right hand, but not in a place used in the service, which means the bandage does not interpose between his hand and the holy vessels used in the Temple service.

And this conclusion disputes the opinion of Rava, as Rava said that Rav Ḥisda said: In a place on the priest’s body where the priestly garments are worn, even one extra thread interposes and is prohibited, whereas in a place where the priestly garments are not worn, if the fabric was three fingerbreadths by three fingerbreadths, it interposes, but if it was less than three fingerbreadths by three fingerbreadths, it does not interpose.

The Gemara comments: This teaching certainly disagrees with the opinion of Rabbi Yoḥanan, as he maintains that the prohibition against interpositions does not apply at all in a place on the priest’s body where the priestly garments are not worn. However, shall we say that it also disagrees with the opinion of Rav Yehuda, son of Rabbi Ḥiyya, who prohibits even a sash smaller than three by three fingerbreadths?

The Gemara answers: Nothing can be proven from here, as a small sash is different, since it is significant, and it is therefore considered a garment even if it is less than three by three fingerbreadths.

According to another version, they reported this dispute as follows: Rav Yehuda, son of Rabbi Ḥiyya, said that they taught this leniency only with regard to a reed, but that a small sash interposes.

And Rabbi Yoḥanan said: They said that there is interposition with regard to an article that is less than three by three fingerbreadths only in a place where the priestly garments are worn. However, in a place where the priestly garments are not worn, the following distinction applies:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

[במדינה לא התירו] על האיסקופה ונתגלגל הספר מידו גוללו אצלו והא הכא שבות (דכתיבי) [דכתבי] הקדש במדינה הוא ולא גזרינן דילמא נפיל ואתי לאיתויי. אמר ליה ולאו מי אוקימנא לההוא באסקופה כרמלית ורה"ר עוברת לפניה דכיון דאיגודו בידו שבות נמי ליכא. איתיביה משלשלין הפסח בתנור עם חשיכה והא הכא דשבות דמקדש במדינה היא ולא גזרינן שמא יחתה בגחלים. ופריק רב יוסף בני חבורה זריזין הן לפיכך לא גזרו ואביי כהנים זריזין הן אמרי' בני חבורה זריזין הם לא אמרינן רבא אמר ר' אליעזר לטעמיה דאמר מכשירי מצוה דוחין את השבת ומודה ר' אליעזר דכמה דאפשר לשנויי משנינן ומנא תימא דתניא כהן שעלתה לו יבלת חבירו חותכה לו (בשיש) [בשיניו] חבירו אין איהו לא. בשיניו אין בכלי לא מני הא אילימא רבנן כיון דאמר משום שבות מה לי הוא ומה לי חבירו.

אלא לאו ר' אליעזר היא דאמר בעלמא חייב חטאת כו':

מתני' כהן שלקה באצבעו כורך עליה גמי במקדש אבל לא במדינה.

א"ר יהודה בריה דר' חייא לא שנו אלא גמי אבל צלצול קטן חוצץ.

ור' יוחנן אמר לא אמרו חציצה בפחות מג' אצבעות אלא במקום בגדים אבל אצבע וכל כיוצא בה שאינה מקום לבישת בגדים עליה שלש על שלש חוצצות פחות משלש על שלש אינן חוצצות.

כהן שלקה באצבעו כורך עליה גמי במקדש שלא תראה מכתו. ודוקא במקום שלא יחוץ הגמי בין בשרו לכלי כגון באצבע של שמאל שאין עבודה אלא בימין או בימין ושלא במקום עבודה כגון גב היד וכן דוקא גמי אבל בגד הוה ליה ייתור בגדים ואסור אפי׳ צלצול קטן ר״ל אזור קטן כל שהוא חשוב בפני עצמו אבל כל שאינו בגד בפני עצמו כל שאינו במקום בגדים כגון על אצבעו או על עקבו אינו חוצץ אלא בשלש אצבעות על שלש אצבעות ששלש אצבעות על שלש אצבעות בכל מקום פוסל ולא משום חציצה לבד שאם כן שלא במקום עבודה מיהא מותר אלא משום ייתור בגדים ולא תפשה בגמרא בלשון חציצה אלא אשגר לישנא הוא ואף הגמי במדינה אסור מפני שיש בו קצת רפואה ורפואה יש בה משום שבות ואם להוציא דם ר״ל שמהדקה בגמי כדי להוציא את דמה כאן וכאן אסור משום חובל.

בוזקין מלח על גבי הכבש שלא יחליק ר״ל מכתתין מלח ומפזרין על כבש המזבח בשעת גשמים שמתוך שהוא חלק בלא מעלות ומדרגות הוא מחליק רגלי העולה והתירו לכתת מלח ולפזרו שם כדי שלא יחליק. ולשון בוזקין נאמר על הכתות והשבור. וגדולי המחברים ראיתי שפירשו בפירושי המשנה שעל הפזור נאמר לשון בוזקין ומפני שהפזור פעם אחר פעם רק הוא כעין מראה הבזק. ולי נראה כפירוש ראשון וממה שאמרו בשני של יומא (כב:) אסור למנות את ישראל אפי׳ לדבר מצוה שנ׳ ויפקדם בבזק. ופירושו בשברי חרסים שהיה כל אחד נוטל מכתת חרש ומניח לפניו ומונין אותם החרסים.

וממלאין מבור גדול ומבור הגולה בגלגל בשבת פי׳ במקדש. ושני בורות אלו כך היה שמן ושניהם היו בלשכה אחת שבעזרה ובמדינה אסור על ידי גלגל אבל לא בשבת ומבור הקר ביום טוב ובור זה כך היה שמו והיה במקום ידוע אצלם. ובור זה בלבד הותר להם בקבלה למלאת ממנו ביום טוב על ידי גלגל אעפ״י שלא היה במקדש אבל לא בשבת מפני שכך היה מעשה כשעלו מן הגולה שהוצרכו למים והתירוהו והיו קורין לו בור הקר על שם שהיו מימיו נובעים ביותר מלשון כהקיר בור מימיה. והוא שאמרו לא כל בורות היקרות התירו. כלומר לא כל בור שהוא מים נובעין התירו אלא זה בלבד. ובלשון אחרת אמרוה בגמרא שהוקרו עליה דברים כלומר שנשאו ונתנו עליו הרבה כמים הנובעים וכמעיין המתגבר.

שרץ שנמצא במקדש מת כהן מוציא אותו בהמיינו ר״ל באבנטו שלא יגע בו ויטמאנו שהשרץ מטמא במגע ואינו מטמא במשא ואין האבנט חוזר ומטמא את הכהן שהרי ראשון הוא ואין אדם מיטמא אלא מאב הטומאה ומשום איסור טלטול בשבת ליכא שאין שבות במקדש ואינו מחזר אחר פשוטי כלי עץ שאינן מקבלים טומאה שנוח לו לטמא את אבנטו משיחזר אחר כלי עץ (וישאה) [וישהה] את הטומאה דברי ר׳ יוחנן בן ברוקה ר׳ יהודה אומר שמחזר הוא אחר הצבת של עץ כדי שלא לרבות את הטומאה ר״ל לטמא את המיינו וכן הלכה ומהיכן מוציאין אותה פי׳ בשבת כלומר שלא אמרו להקל בכבוד שבת בשביל כבוד מקדש אלא בקצת מקומות שבעזרה שהם קדושים ובא לחקור על אי זה ממקומות שבמקדש אמרו להקל בזו ולהוציא את הטומאה בשבת מהיכל ומאולם ומבין אולם למזבח שהוא עיקר מקום תשמישן של ישראל ושל כהנים אבל בשאר מקומות שבעזרה אם נמצא שם מכסהו בקדרה ומניחו עד שתחשך דברי ר׳ שמעון בן ננס ור׳ עקיבא אומר מכל מקום שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת אם נכנס שם בטומאה והיינו כל העזרה וכן הלכה. ושאר כל המקומות למר כדאית ליה ולמר כדאית לי׳. ר״ל עזרה לבן ננס. ולשכות לר׳ עקיבא אם נמצאת שם טומאה כופה עליו פסכתר ר״ל סיר של נחשת עד שתחשך וכ״ש שבמדינה בכל מקום אסור במקום כיוצא בזה ר״ל שאינו מקום אכילתו או מקום שביתתו שאלו במקומות אלו אף במדינה מותר מתורת גרף של רעי ר׳ שמעון אומ׳ כל שהתירו לך חכמי׳ משלך נתנו לך כלומר שהרי לא התירו אף במקדש אלא את השבות והרי אף מן הדין היה מותר:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרכים שכתבנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:

זה שאסרנו במשנה החזרת רטיה במדינה לא סוף דבר בשסלקה הוא אלא אף בשפירשה מאליה. ומכל מקום בשפרשה מאליה מיהא דוקא שפרשה על גבי קרקע שמאחר שפרשה על גבי קרקע הרי חזרתה כהנחה מתחלה. אבל פרשה על גבי כלי כגון שנפלה לו על הכר או על הכסת מחזירה ואין צריך לומר שאם הוחלקה למעלה דוחקה למטה ואם הוחלקה למטה דוחקה למעלה. ואף לכתחלה רשאי לגלות מקצת הרטיה ולקנח פי המכה אבל רטיה עצמה לא יקנח מחשש שמא ימרח שאם מירח חייב חטאת כמו שהתבאר. ויש מפרשי׳ בשמועה זו שאף בסלקה כל שלא הניחה על גבי קרקע מחזירין אף במדינה ומשנתנו בפרשה על גבי קרקע. וכן נראה דעת גדולי הפוסקי׳. ואין הדברים נראין:

ארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת שחיטת הפסח וזריקת דמו ומיחוי קרביו והקטר חלביו דוחין את השבת שהרי אי אפשר לו לעשותם קודם השבת ואעפ״י שהרכבה והבאה אינן אלא שבות שהרי בהרכבה אעפ״י שלא אמרו חי נושא את עצמו בבהמה מכל מקום ירושלם דלתותיה נעולות בלילה ואינה אלא כרמלית ובהבאה שלא על כתפיו חוץ לתחום תחומין דרבנן מכל מקום היה אפשר מבערב. ואעפ״י כן ביבלת [לחה] מיהא אם היה (ידו) [על ידו מותר] לחתכה בידו (חותך וביבשה אפי׳ בכלי) שאין שבות במקדש ברוב מינין שבשבות ואם היתה יבשה חותכה אפי׳ בכלי שאף זה שבות היא והואיל וכבר הוא במקדש מותר. ולמדת ששבות מקדש במקדש התירו שבות מקדש במדינה לא התירו:

אעפ״י שביארנו בראשון של שבת שאין מניחין בשר לצלות על גבי האש ערב שבת אלא בכדי שיצולו מבעוד יום שאין כאן עוד גזרה שמא יחתה בגחלים שהרי חתוי בגחלים קשה לו אעפ״י כן משלשין את הפסח לתנור עם חשכה ולא מפני שהשבות הותר במקדש שהרי צליית פסחים כל אחד צולהו בביתו ואף שבות של צורך מקדש במדינה לא התירו אלא מפני שבני חבורה זריזים הם בכל מקום שהם ולא יבאו לחתות:

כשם שהתירו קצת מיני שבות המקדש כך לכל דבר שבקדושה שהרי הקורא בספר על האסקופה ונתגלגל מידו אמרו שגוללו אצלו וקראו קדושת הספרים שבות מקדש וכן התירו לפעמים שבות במקום מצוה:

גמרא ותפשוט דר"א דאמר ביד פליגי אבל בכלי ד"ה חייב כו' כצ"ל והוא ר"א בן פדת דאמר התם בגמ' בפ' המצניע דביד פליגי ר"א ורבנן דמתני' אבל בכלי ד"ה חייב ע"ש:

בפרש"י בד"ה אילימא רבנן כו' וכגון שעלתה לו בשבת דלא אפשר כו' עכ"ל לא ידענא מי הכריחו לכך דאימא אפי' היה אפשר מאתמול כיון דאינן אלא משום שבות קסברי רבנן דמכשירי מצוה דוחה איסור שבות ויש ליישב דע"כ רבנן דפסחים דסברי דחתיכת יבלתו אפי' ביד אין דוחה קסברי דאפי' שבות אין מכשירי מצוה דוחה כדקאמרי' לעיל וק"ל:

בד"ה ה"ג ואי רבנן כו' אלא אי אמרת רבנן וטעמא דבכלי לא כו' כדר' אלעזר דאמר התם פ' המצניע מחלוקת ביד אבל בכלי כו' עכ"ל כצ"ל ואע"ג דר' אלעזר התם קאי אמתני' דאיירי בנוטל לעצמו משמע ליה לתלמודא דבחבירו נמי כ"ע מודו דבכלי חייב והכא מוכח מאידך דר"א דקאמר התם מחלוקת דמתני' לעצמו אבל לחבירו ד"ה פטור משמע דהיינו דוקא דומיא דמחלוקת דמתני' לעצמו דאיירי ביד ובשיניו מודו כ"ע דלחבירו פטור אבל בכלי אפילו לחבירו חייב לכ"ע ומהרש"ל כתב על פרש"י לולי פה קדוש היה נראה לפרש כפשוטו כו' והכי פריך אי רבנן נישקליה ביד אלא ודאי מדלא שקלינן ביד ש"מ דאסור ומ"ט הלא הא והא שבות בעלמא הוא אלא ודאי משום דסבר אף ביד הוא אב מלאכה וסבר לה כר"א כו' עכ"ל ועוד האריך ודבריו אינם מובנים לי דהא הכא בחבירו איירי ור"א דאמר ביד חייב חטאת היינו בעצמו כדאמר ר"א בהדיא מחלוקת דמתני' לעצמו אבל לחבירו ד"ה פטור ומתני' איירי בין ביד בין בשיניו ודו"ק:

תוס' בד"ה שעלתה לו נשיכה כו' וי"ל דאי לא אשמועינן בחבירו הוה ס"ד דלא שרינן לחבריה ליטול כדי שיעבוד חבירו עכ"ל ויש לדקדק דא"כ למה ליה לאוקמא שעלתה נשיכה בגבו דא"נ איירי במקום דאיהו נמי מצי שקיל ליה איכא למימר דנקט חבירו לרבותא דהוה ס"ד דלא שרינן לחבריה ליטול כדי שיעבוד חבירו ויש ליישב דאי איהו הוה מצי שקיל ליה קושטא הוא דלא הוה שרינן לחבירו ליטול ולעבור על השבות כדי שיקיים חבירו מצות עבודה כיון דאיהו גופיה מצי לעשות כן כדי שיקיים מצות עבודה משא"כ בעלתה לו נשיכה דאיהו לא מצי שקיל ליה שרינן ליה לחבירו לעבור על השבות כדי שיקיים הוא מצות עבודה ודו"ק:

גמ' דברי הכל חייב ולטעמיך כו' ואם להוציא דם כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אלא לאו כו' אב מלאכה ולמשקלה כו' כצ"ל:

בד"ה הכי גרסינן כו' כלומר אא"ב כו'. נ"ב לולי פה קדוש היה נראה בעיני לפרש כפשוטו ולא שיאמר התלמוד דרך חידות והכי פריך אי רבנן נשקליה ביד אלא ודאי מדלא שקלינה ביד שמע מינה דאסור ומאי טעמא הלא הא והא שבות בעלמא הוא אלא ודאי משום דסבר ליה אף ביד הוא אב מלאכה וסבר ליה כר' אליעזר דהתם בפרק המצניע דאמר חייב חטאת והיינו דר' אלעזר דאמר התם מחלוקת ביד כו' דאי מחלוקת בכלי אבל ביד לכולי עלמא אינו חייב חטאת א"כ מאי טעמא דרבנן דהכא דאסרי ומסיק ולטעמיך לר' אליעזר דהכא נמי תפשוט דמאי טעמא אסור ביד אם לא דסבר ליה דביד חייב חטאת ומשני דלר' אליעזר ליכא למיפשט מידי דלעולם ביד לכולי עלמא אינו חייב חטאת ואפ"ה אוסר הכא ביד משום דגזר יד אטו כלי כו'. (עיין במהרש"א):

בא"ד דהא ידו נמי שבות היא והכי שפיר כו' כצ"ל:

בד"ה אדר' יהודה כו' ואע"ג דלא הוי שלש על שלש כצ"ל:

גמרא מני אילימא רבנן ובמקדש. נ"ל דר"ל וכאוקימתא דרב יוסף דאף רבנן דפסחים מודו דשבות מקדש במקדש התירו [ודלא כפרש"י וכגון שעלתה לו בשבת כו'. דלרבנן דפסחים אף בזה אינו דוחה כמו שהבאתי שם מהירושלמי. וגם מסוגיין מוכח כן מדלא משנינן דמתניתין דהכא כשנולדה בשבת ע"ש בצל"ח ודומיא דנימת כינור דלעיל וע"ש בסוגיא ובפרש"י] :

שם כגון שעלתה לו נשיכה בגבו ובאצילי ידיו. תמוה דבברייתא תני יבלת ועוד בנשיכה לא שייך לישנא דשקילא דנקיט אח"כ לכן הנראה לכאורה לומר דט"ס הוא וצ"ל שעלתה לו יבלת בגבו כו' והספרים נשתבשו מהא דאיתא (בשבועות מו ב) תני ר"ח שעלתה לו נשיכה בגבו ובין אצילי ידיו (והמציינים שכחו לציין לשמה וכן משם לכאן) או דהגמרא עצמה נקטה לישנא דהתם וע"ד שכתב הרשב"ם (בב"ב מג ב) על השני נוח לי [וכן עוד שם קל"ב בד"ה רב עוירא מוקי בכולהו] וכן התוס' (בפסחים נא) בד"ה עבדינן וכה"ג אשכחן טובא ובזה מוצל פי' הר"ש והרע"ב בפ"ג דמע"ש מי"ג מקושית התוי"ט וכמו שרמזתי שם ואולי יל"פ (לאחר שנדקדק במה שפרש"י במקום שאפשר לו ליטלה בידו. דק"ט דבידו יכול ליטול גם מגבו גם מבין אצילי ידיו דאין לך מקום בגוף שאין ידיו או ידו מגיעות שם) דכוונת הש"ס דלבד היבלת עלתה לו נשיכה כו' ומחמתה א"א לו לכפוף ידיו וכן פיו למקום היבלת וכבר כתבתי זה בחדושי לס' נת"ע ומפני דחביבא לי שניתיו פה:

(קג ב רש"י) ד"ה ה"ג ואי רבנן לישקליה ניהליה ביד וכו'.—גירסת רש"י ופירושו כאן דחוק מאד כמובן. והעיקר כגירסת המאור: "ואי רבנן נשקליה ניהליה בכלי תפשוט דר"א דאמר ר"א מחלוקת ביד אבל בכלי ד"ה חייב וליטעמיך נשקליה ניהליה ביד האי מאי אא"ב איתא לדר' אלעזר גזירה יד אטו כלי אלא א"א ליתא לדר' אלעזר נישקליה ניהליה בין ביד בין בכלי ותו לא מידי". וביאור זה מובן מאליו. [ועי' ד"ס.]

מאי היא. מנא תימרא דמודי ר' אליעזר דכמה דאפשר לשנויי משנינן דתניא כהן שעלתה בו יבלת וכו': בשיניו אין. דשבות הוא בכלי לא ואפי' בשיניו חבירו אין ואיהו לא דחבירו לא מתקן ליה שפיר והכי אמר במסכת שבת בפרק המצניע דפליגי רבי אליעזר ורבנן בנוטל צפורניו זו בזו או בשיניו שר''א מחייב חטאת וחכמים אוסרין משום שבות ואוקימנא התם דכי מחייב ר''א בנוטל לעצמו אבל לחבירו דברי הכל פטור: מני. הא דקאמר בכלי לא ובעצמו לא: אילימא רבנן. דאמרי מכשירי מצוה לא דחו אב מלאכה ואשמעינן דשבות דחו כגון בשיניו בחבירו וכגון שעלתה לו בשבת דלא אפשר ליה למשקליה מאתמול: כיון דאמרי רבנן. לגבי דבר הרשות דנוטל לעצמו זו בזו או בשיניו אין כאן אלא משום שבות: הכא. דקשרו בחבירו משום שבות דמקדש לישתרי נמי לעצמו דהא איהו גופיה נמי שבות הוא: אלא לאו ר' אליעזר היא. דאמר בנוטל בשיניו לעצמו דעלמא שלא למצוה דחייב חטאת ומש''ה ה''נ כיון דאפשר בחבירו דהוי שבות לא שרינן ליה למידחי אב מלאכה ולמשקליה לנפשיה ואע''ג דאמר ר''א מכשירי מצוה דוחין אב מלאכה כמה דאפשר לשנויי משנינן: לעולם רבנן. דאי לר' אליעזר לא בעי שינוי ואפילו לעצמו ואפילו בכלי שרי ודקשיא לרבנן כיון דנוטל לעצמו נמי שבות הוא נישקליה איהו לנפשיה: אי דעלתה לו בכריסו. מקום שאפשר לו ליטלה בידו או בשיניו. הכי נמי: הכי גרסינן ואי רבנן לישקליה ניהליה ביד ותפשוט דר''א וכו'. כלומר אי אמרת בשלמא ר''א היא ומשום שינוי מתוקמא שפיר כמו שמתרץ לקמיה אלא אי אמרת רבנן וטעמא דבכלי לא משום דמכשירין לא דחו אב מלאכה ורבנן אשבות הוא דמהדרי נהי דאיהו גופיה משניה ליה דלא אפשר למשקליה דבגבו הוא חבירו מיהא לאשמעינן דנוטלה ביד דהא ידו נמי שבות היא והכי שפיר למתני דשמעינן מיניה תרתי חדא דמכשירין שבות דחו ולא אב מלאכה כדמשמע לן השתא ועוד שמעינן מינה מדשרי ליה ביד ולא בכלי דהכא הוא כדר''א דאמר התם בפרק המצניע (שבת דף צד:) מחלוקת ביד אבל בכלי מודו רבנן דחייב חטאת דחשבינן ליה תולדה דגוזז את הצמר שהוא חותך מן המחובר לבעלי חיים אבל השתא לא מצינו למיפשטיה מינה ולמידק דהא בכלי לא משום דאב מלאכה הוא דהא ביד נמי שבות הוא ולא קשרי ליה: ולטעמיך לר''א נמי. נהי דטעמא משום שנוי הוה נשקליה ניהליה ביד דהא איכא שנוי דמודה ר''א בנוטל לחבירו שאינו אלא שבות: אי אמרת בשלמא ר''א. לגבי מכשירי מצוה שבות ואיסור דאורייתא היתר משוי להו וטעמא משום דאפשר לשנויי משנינן כי היכי דמשנינן מאב מלאכה לשבות משנינן נמי משבות החמורה לשבות הקלה הלכך יד חמורה משינים דאורחיה בהכי ודומה לכלי ואיכא למגזר בה טפי יד אטו כלי: אלא אי רבנן. וטעמייהו משום דאב מלאכה לא מידחי למה להו לאהדורי (אלא) אשבות כל דהו: ותו ליכא. לאקשויי מידי: מתני' כורך עליה גמי. ואע''פ שהגמי מרפא את המכה הואיל והשתא מיהא צורך עבודה היא דלאו אורח ארעא שתראה מכתו עם העבודה מכסה אותה בגמי: אבל לא במדינה. שמרפא בשבת ורפואה בשבת שבות היא ואסור: ואם להוציא דם. שמהדקה בגמי כדי להוציא דמה: כאן וכאן אסור. שאין זה צורך עבודה ועוד דהוה ליה חובל ואב מלאכה לא משתרי לגבייהו: גמ' צלצול קטן. אזור קטן נאה כמו היא חגרה בצלצול (קטן) דסוטה (דף ט:) ובלע''ז בנדי''ל : הוי יתור בגדים. ותניא בשחיטת קדשים בפרק שני (זבחים דף יח.) לבש שני מכנסים שני אבנטים חסר אחת או יותר אחת או שהיתה לו רטיה על בשרו תחת בגדו ועבד עבודה עבודתו פסולה ויליף לה התם מקראי בני אהרן הכהנים בכהונם כלומר בבגדי הדיוט הזקוקין להם כהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול ועבד עבודתו פסולה דהיינו יתור בגדים: לא אמרו. באותה משנה יתור בגדים אלא במקום בגדים אבל שלא במקום בגדים כגון באצבע לא הוי יתור בגדים: ותיפוק ליה. בין גמי בין צלצול משום דחייץ בין ידיו לעבודה ואנן (ולקח בעינן) ולקח הכהן וזרק הכהן בעינן דמשמע בעצמו על ידו ולא ע''י אחרים: בשמאל. שאין עבודה כשרה בה כדאמר בשחיטת חולין כל מקום שנאמר אצבע או (בהן) [כהן] אינו אלא ימין: אי נמי בימין שלא במקום עבודה. כגון על גב האצבע: ופליגא. הא דר' יוחנן דאמר שלא במקום בגדים לא הוי יתור בגדים ואפי' בגד ג' על שלשה משמע דלא פסיל: אדרבא. דאמר במקום בגדים אפי' נימא אחת חוצצת ואע''ג דמשום יתור בגדים ליכא למימר דהא לאו בגד הוא חציצה מיהא הויא דכתיב (ויקרא ו) ומכנסי בד ילבש על בשרו שלא יהא דבר חוצץ: ג' על ג' חוצצות. דכיון דבגד מקרי הוי יתור בגדים והאי דנקט בלשון חציצה משום דרישא איירי בנימא אחת במקום בגדים דלא מצי למתנייה יתור בגדים דלאו בגד הוא: פחות מג' אין חוצצות. דאיידי דלא חשיב בגד יתור בגדים אין כאן דלאו בגד הוא וחציצה נמי אין כאן דשלא במקום בגדים הוא ושלא במקום עבודה: אדר' יוחנן ודאי פליגא. הא דרבא כדאמרן שלא במקום בגדים ר' יוחנן לא חשיב יתור כלל אפי' בבגד גדול: אדרב יהודה בריה דר' חייא מי נימא פליגא. הא דרבא דאמר שלא במקום בגדים פחות מג' אין חוצצות ואיהו אמר דצלצול קטן חייץ ואף על גב דלא הוי שלש על שלש: צלצול קטן חוצץ. משום יתור בגדים והיינו נמי כלישנא קמא ואין בה חילוק אלא במילתיה דר''י והאי דנקטי לה במילתיה דרב יהודה בלשון חציצה משום הך פלוגתא דר' יוחנן דלא מצי למתנייה משום יתור בגדים דקאמר פחות משלש על שלש חוצץ במקום בגדים ופחות מג' לא מצי למימר יתור בגדים אלא משום חציצה להכי נקט לה לכולה בלשון חציצה:

מה לי הוא ומה לי חבירו. וא''ת וכר' אליעזר מי ניחא והא לא שרי הכא אלא בשיניו ובמתני' שרי ביד מדקתני אם בכלי כאן וכאן אסור משמע הא ביד שרי וי''ל דגבי בהמה דאיכא מיאוס לחתוך בשיניו לא הוצרכו לחתוך בשיניו אלא ביד וא''ת והיכי מצינו למימר אליבא דר''א דהיכא דאפשר לשנויי משנינן והא קאמר בפרק אם לא הביא (שבת דף קל.) דמביא סכין למול אפי' דרך. רה''ר אע''ג דאפשר לשנויי ולהביאו דרך גגות וקרפיפות וחצירות וי''ל דהתם מקצר דרכו לילך דרך רה''ר אבל הכא דיכול לחותכו ביד כמו בכלי מודה רי אליעזר דמשנינן: שעלתה לו נשיכה בגבו. תימה דלשמעינן רבותא טפי כגון שעלתה במקום שיכול הוא בעצמו ליטול ואפ''ה שרי הוא בעצמו ליטול אף על גב דלא הוי כלאחר יד ויש לומר דאי לא אשמעינן בחבירו הוי סלקא דעתך דלא שרינן לחבריה ליטול כדי שיעבוד חבירו: הכי גרסינן ואי רבנן נשקליה ביד ותפשוט דר' אלעזר. פירוש דשמעינן מינה תרתי חדא דמכשירי מצוה לא דחו אב מלאכה ועוד דשמעינן דבכלי מודו דחייב חטאת אבל השתא לא מצינו למיפשטיה ולמידק דבכלי לא משום דאב מלאכה היא דהא ביד נמי שבות הוא ולא קשרו: אא''ב ר' אליעזר. פי' כי היכי דמשנינן מאב מלאכה לשבות משנינן נמי משבות חמור לשבות הקל אלא אי אמרת רבנן למה להו לאהדורי (אלא) אשבות כל דהו והקשה השר מקוצי דאמאי ניחא ליה למיעבד הרחקה לר''א טפי מלרבנן והיה נראה להפך דהא ר''א מיקל טפי ותירץ דהיא הנותנת אליבא דרבנן יש להתיר כל שבות דלא נפיק מינה חורבה כיון דאית להו דמשום הכשר לא דחינן שבת אבל רי אליעזר דאית ליה דמכשירי' דוחה ומיהו באפשר לשנויי משנינן יש לנו לחזר אחר שבות הקל שלא יבא להתיר בלא שינוי באפשר לשנויי:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד