דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קד - ב

כיון דקא חזי דקא  תרו בה כיתנא, שיש שם בריכות מים ששורין בהם את הפשתן - אסר להו! לפי ששוב יש לחשוש שמא ימלא מים וישרה בהם פשתן, שהוא אסור משום לישה [עיין שו"ע או"ח סי' ש"מ סי"ב].

שנינו במשנה: ומבאר הקר.

ומבארינן: מאי באר הקר?

אמר שמואל: בור שהקרו עליה דברים, והתירוה. כשעלו מגולת בבל חנו ליד אותה באר ולא היה להם מים לשתות אלא מהבאר הזו, והתירו להם חכמים למלא ממנה מים בגלגל ביום טוב, ומאז נשארה באר זו בהיתרה לעולם ביום טוב.

["הקרו" - לשון קריאה, דהיינו שהביאו אותם חכמים ראיות לדבריהם שיש כח בידם לעקור איסור שבות בשעת הדחק].

מיתיבי: תניא: לא כל הבורות הקרות התירו, אלא זו בלבד!

ואי אמרת ד"באר הקר" היינו שהקרו דברים עליה" - מאי "זו בלבד"? והלא שאר הבורות לא נקראו כלל "בור הקר", שהרי לא הקרו עליהם דברים, ופשיטא שרק זו הותרה.

אלא, אמר רב נחמן בר יצחק: "באר הקר" היינו באר מים חיים, מלשון מקור.

שנאמר בירמיה "כהקר בור מימיה - כן הקרה רעתה".

וביאורו: כמו שמעיין, שהוא מקור הנובע, מתחדש והולך ומוסיף תמיד, כך רעתם נובעת ואינה פוסקת.

וקאמרה הברייתא, שלא כל הבארות הנובעים התירו אלא זו בלבד.

גופא: לא כל הבורות הקרות התירו אלא זו בלבד.

וכשעלו בני הגולה חנו עליה, ונביאים שביניהן חגי זכריה ומלאכי התירו להם.

ולא נביאים שביניהן התירו, אלא מנהג אבותם בידיהם!

והרי הוא כמנהג נביאים, שהרי "אם אינם נביאים - בני נביאים הם" [יעב"ץ].

מתניתין:

שרץ מת שנמצא במקדש - כהן מוציאו בהמיינו, באמצעות אבנטו בשבת. אף שהוא מוקצה, כי אין שבות במקדש.

אך לא יגע בו בידו, כדי שלא ייטמא הכהן בעצמו. אבל כשמוציאו באבנטו אינו נטמא הכהן מהשרץ, כי השרץ מטמא רק במגע ולא במשא. וגם האבנט, שנטמא מהשרץ, אינו מטמא את הכהן האוחזו, כי השרץ הוא אב הטומאה ואילו האבנט הוא ראשון לטומאה, ואין האדם והכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה בלבד.

ואע"ג שהוא מטמא את האבנט, שהוא קדוש, בכל זאת עדיף לטמאות את האבנט ולהוציא את השרץ במהירות, כדי שלא לשהות את הטומאה במקדש, מאשר לחזר אחר צבת של עץ שאינה מקבלת טומאה [לפי שהיא "פשוטי כלי עץ", שאין לה בית קיבול] ולהשהות את הטומאה במקדש, דברי רבי יוחנן בן ברוקה.

רבי יהודה אומר: אינו מטמא את אבנטו, אלא מוציאו בצבת של עץ, שאינה מקבלת טומאה, כדי שלא לרבות את הטומאה על ידי שיוציאנו באבנטו ויטמאנו. ואע"ג שעל ידי חזרתו אחר הצבת הוא משהה את הטומאה במקדש.

מהיכן מוציאין אותו?

כלומר, היכן יימצא השרץ במקדש כדי שיהא מותר לעבור על איסור מוקצה בשבת ולהוציאו משם?

מן ההיכל, ומן האולם, ומבין האולם ולמזבח.

אבל אם נמצא השרץ בשאר מקומות שבעזרה אין מוציאין אותו בשבת, משום איסור מוקצה, דברי רבי שמעון בן ננס.

רבי עקיבא אומר: כל מקום שחייבין כל הנכנס לשם כשהוא טמא על זדונו אם נכנס במזיד הוא חייב כרת, ועל שגגתו אם נכנס בשוגג חטאת, דהיינו כל העזרה - משם מוציאין אותו.

ושאר כל המקומות [לרבי שמעון בן ננס כל העזרה, ולרבי עקיבא הלשכות שבעזרה] - אם נמצא שם השרץ בשבת, אין מוציאין אותו. אלא כופין עליו פסכתר, סיר של נחשת, לכסותו עד מוצאי שבת.

רבי שמעון אומר: מקום שהתירו לך חכמים - משלך נתנו לך.

שלא התירו לך, אלא משום שבות.

בגמרא יבואר שדברי רבי שמעון אינם מוסבים על הנאמר לעיל במשנה אלא על שתי הלכות שונות שאמרם רבי שמעון במסכת עירובין.

גמרא:

אמר רב טבי בר קיסנא אמר שמואל: המכניס "טמא שרץ", כלי שנטמא משרץ למקדש - חייב כרת במזיד, וחטאת בשוגג, על שטימא את המקדש. [130]

אבל אם הכניס את השרץ עצמו, פטור.

מאי טעמא?

אמר קרא בפרשת איסור כניסה בטומאה למקדש "מזכר ועד נקבה תשלחו". ודרשינן: רק מי שדומה לזכר ונקבה דהיינו לאדם, בכך שיש לו טהרה במקוה לאחר שנטמא, חייבין על הכנסתו בטומאה למקדש, ובכלל זה כלי טמא.

יצא שרץ, שאין לו טהרה במקוה, שאין חייבין על הכנסתו למקדש.

והוינן בה: לימא מסייע ליה מהא דתניא:

"מזכר עד נקבה תשלחו" - פרט לכלי חרש טמא שאם הכניסו למקדש, פטור. דברי רבי יוסי הגלילי.

ומדייקת הגמרא: מאי טעמא ממעט כלי חרש?

לאו, משום דלית ליה טהרה במקוה. שנאמר בתורה על כלי חרש טמא "ואותו תשבורו, " ומשמע שאין לו טהרה אלא שבירה.

והרי זו ראיה לשמואל, שדוקא מי שיש לו טהרה במקוה חייבין על הכנסתו במקדש בטומאה.

ודחינן: לא! אין הטעם בכלי חרש משום שאין לו טהרה במקוה אלא משום שאינו נעשה לעולם אב הטומאה.

ולעולם המכניס שרץ למקדש חייב, שהרי השרץ הוא אב הטומאה.

וכך דרשינן: מי שדומה לזכר ונקבה בכך שנעשה אב הטומאה. כמו זכר ונקבה, שלפעמים הם אב הטומאה. כגון זב וזבה וטמא מת - חייבין עליו על טומאת מקדש. [131] ובכלל זה כל הכלים, מלבד כלי חרש שנעשין אב הטומאה ע"י מדרס ומושב הזב וע"י נגיעה במת.

יצא כלי חרס, שאינו נעשה אב הטומאה שהרי לא יתכן שכלי יהא אב הטומאה אלא או ע"י מדרס הזב או ע"י מגע במת. וכלי חרס אינו מטמא כלל במדרס משום שאינו ראוי למדרס הזב שהרי הוא נשבר. וגם על ידי מגע במת אינו נעשה אב הטומאה, כי כך מוכח בפרשת חקת דרק מי שיש לו טהרה במקוה נעשה אב הטומאה ע"י נגיעתו במת, וכלי חרס הרי אין לו טהרה במקוה.

לימא הא דשמואל דאין חייבין על שרץ טמא במקדש - כתנאי היא?

דתנן במתניתין: שרץ שנמצא במקדש - כהן מוציאו בהמיינו, כדי שלא לשהות את הטומאה, דברי רבי יוחנן בן ברוקה. רבי יהודה אומר: בצבת של עץ מוציאו שלא לרבות את הטומאה.

מאי לאו, בהא קא מיפלגי:

דמאן דאמר "שלא לשהות" קסבר: המכניס שרץ למקדש חייב. ומאחר שטומאת השרץ במקדש אסורה מדאורייתא לכן לא נדחית שהיית טומאתו מפני ריבוי הטומאה של האבנט.

ומאן דאמר "שלא לרבות" קסבר: המכניס שרץ למקדש פטור. ולכן עדיף שלא לרבות טומאה באבנט על אף שהוא משהה ע"י כך את השרץ. כי טומאת האבנט היא מדאורייתא ואילו טומאת השרץ אינה מדאורייתא.

ודחינן: לא! אלא דכולי עלמא סברי דמכניס שרץ למקדש חייב. והכא בהא קא מיפלגי -

מר רבי יהודה סבר: שהויי טומאה עדיף מלרבות את הטומאה באבנט שהרי גם הוא קדוש. [132]

ומר רבי יוחנן בן ברוקה סבר: אפושי רבוי טומאה עדיף משהויי טומאה.

אלא, לימא הא דשמואל - כהני תנאי היא?

דתנן במתניתין: מהיכן מוציאין אותו וכו'.

מאי לאו, בהא קא מיפלגי -

דמאן דאמר מעזרה לא מוציאין אותו בשבת, קסבר: המכניס שרץ למקדש פטור. ולכן לא התירו איסור מוקצה, שהרי מדאורייתא אין חייבים להוציא את השרץ. ורק מהיכל ואולם, ומבין האולם ולמזבח מוציאין אותו, שמשום כבוד השכינה לא העמידו חכמים דבריהם.

ומאן דאמר מכולה עזרה מוציאין, קסבר: חייב. הלכך התירו איסור מוקצה מפני החיוב להוציא את השרץ שהוא מדאורייתא.

הערות

[130] רש"י. ובהגהות הגר"א כתב שזה טעות סופר, דבהדיא תניא בתורת כהנים שעל הכנסת בגדים טמאים למקדש אינו חייב אלא מלקות. ורש"י בעצמו הביא כן בחומש פ' אחרי [יז - טז]. אלא חייב היינו חייב מלקות.

[131] ולכן אפילו כשהן רק ראשון לטומאה חייבין על הכנסתו למקדש. רש"י.

[132] כ"כ רש"י. וקשה דהא אין איסור לטמאות קדש, וכי בשביל זה יעבור על עשה דשילוח טמאים. ויותר נכון כדכתבו התוס' שהוא מרבה את הטומאה ע"י שמוסיף עוד דבר שהוא טמא במקדש, וכשהוא מטמא את האבנט הוא כאלו מכניס טומאה במקדש. רש"ש וגאון יעקב.

תרו בה כיתנא [ששורין במים הללו פשתן] אסר להו [להם] לשאוב מים בגלגל, כדי שלא ימלאו מים לצרכים אסורים.

א שנינו במשנה ששואבים "מבאר הקר" ושאלו מאי [מהי] באר הקר? אמר שמואל בור שהקרו (שהקריאו) עליה דברים והתירוה שהוכיחו שמן התורה מותר לשאוב ממנה ביום טוב.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: לא כל הבורות הקרות התירו, אלא זו בלבד. ואי אמרת [ואם אומר אתה] "שהקרו דברים עליה" מאי [מה משמע] "בארות הקרות" בלשון רבים ומה הוא "זו בלבד" שהרי אם נגזר שמה ממה שהקריאו עליה, אם כן מה שייכות שם זה לבארות אחרות שלא הקריאו עליהן דבר?

אלא אמר רב נחמן בר יצחק: באר הקר משמע באר מים חיים, שנאמר "כהקיר ביר מימיה וגו'" (ירמיה ו, ז) כלומר באר שמימיה נובעים.

גופא [לגופו של דבר] שנינו: לא כל הבורות הקרות התירו אלא זו בלבד. וכשעלו בני הגולה מבבל חנו עליה, ונביאים שביניהן התירו להן ולא נביאים שביניהן (חגי, זכריה ומלאכי) התירו מכוח נבואה אלא מנהג אבותם בידיהם על פי מסורת שמבאר זו היו שואבים אף ביום טוב.

ב משנה שרץ מת שנמצא במקדש וכאמור בתורה הוא טמא בדרגת אב הטומאה, כהן מוציאו בשבת בהמיינו (באבנטו) ואף שהאבנט, שהוא מבגדי כהונה, נטמא מחמת השרץ מוטב לעשות כן כדי שלא לשהות את הטומאה בבית המקדש, אלו דברי ר' יוחנן בן ברוקה. ר' יהודה אומר: בצבת של עץ מוציאים את השרץ כדי שלא לרבות את הטומאה שצבת כזו אינה מקבלת טומאה.

ברור שביום חול מפנים שרצים מכל מקום שימצאו במקדש, אבל מהיכן מוציאין אותו בשבת — מן ההיכל, ומן האולם, ומבין האולם למזבח שאלה המקומות המקודשים ביותר, ומשאר העזרה אינו צריך, אלו דברי ר' שמעון בן ננס.

ר' עקיבא אומר: כל מקום שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת אם נכנסים שם בטומאה משם מוציאין אותו ובכך נכלל כל שטח העזרה. ושאר כל המקומות שבמקדש כופין עליו פסכתר (גיגית נחושת) ומשאירים אותו כך עד צאת השבת.

ר' שמעון אומר: כלל גדול מקום שהתירו לך חכמים — משלך נתנו לך שלא התירו לך אלא דברים האסורים משום שבות שהיא גזירת חכמים, אבל לא דבר האסור מדין התורה.

ג גמרא אמר רב טבי בר קיסנא אמר שמואל: המכניס דבר שהוא טמא שרץ למקדש — חייב, ואם הכניס שרץ עצמו — פטור. מאי טעמא [מה טעם הבדל זה]? אמר קרא [הכתוב] "מזכר ועד נקבה תשלחו מחוץ למחנה תשלחום ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם" (במדבר ה, ג) כלומר, החובה לשלח מחוץ למחנה חלה רק על מי שיש לו טהרה במקוה כזכר ונקבה האמורים במקרא יצא שרץ עצמו שאין לו טהרה, ולכן המכניס שרץ פטור, שלא עבר על מצות התורה לשלח את הטמאים.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם נאמר שאפשר לסייע לו] מברייתא זו ששנינו: "מזכר ועד נקבה תשלחו" ונדייק: פרט לכלי חרש, דברי ר' יוסי הגלילי. מאי טעמא [מה טעם הדבר] לאו משום דלית ליה [האם לא משום שאין לו] טהרה במקוה? והוא איפוא כשיטת רב טבי בר קיסנא!

ודוחים: לא, הטעם הוא שמוציאים רק את מי שנעשה אב הטומאה כגון אדם וכלי מתכת. יצא כלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה לעולם. וגזרת הכתוב שלכל היותר יהא רק ראשון לטומאה.

ומציעים: לימא כתנאי [האם נאמר שיש מחלוקת תנאים] בשאלה זו, שהרי במשנתנו נאמר: שרץ שנמצא במקדש — כהן מוציאו בהמיינו, שלא לשהות את הטומאה, אלו דברי ר' יוחנן בן ברוקה. ר' יהודה אומר: בצבת של עץ מוציאו כדי שלא לרבות את הטומאה.

מאי לאו בהא קא מיפלגי [האם לא בדבר זה נחלקו] דמאן דאמר [שמי שאמר] שלא לשהות קסבר [סבור הוא]: המכניס שרץ למקדש — חייב ולכן יש לעשות הכל כדי להוציאו מיד. ומאן דאמר [ומי שאמר] שלא לרבות על ידי טומאת האבנט סבר: המכניס שרץ למקדש — פטור וכיון שאין ציווי מיוחד בדבר ראוי לדאוג שלא להוסיף טומאה יתירה.

את ההסבר הזה דוחים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] יש לומר שהמכניס שרץ עצמו חייב. והכא בהא קא מיפלגי [וכאן בזה נחלקו] בעצם הטעם שפירשו בדבריהם מר [חכם זה, ר' יוחנן בן ברוקה] סבר: שהויי טומאה עדיף [השהיית טומאה עדיפה] וחמורה יותר, וכדי שלא תשהה טומאה במקום הקדוש מותר אף לטמא בגדי כהונה. ומר [וחכם זה, ר' יהודה] סבר: אפושי טומאה עדיף [תוספת הטומאה עדיפה] וחמורה יותר, ולכן לדעתו אין להוציאו אלא על ידי צבת עץ.

אלא מציעים, אם כן תהא הלכה זו שנויה במחלוקת כהני תנאי [כתנאים אחרים אלה], דתנן [ששנינו במשנתנו]: מהיכן מוציאין אותו ונחלקו ר' שמעון בן ננס ור' עקיבא אם מוציאים אותו רק מן ההיכל או אף מן העזרות.

מאי לאו בהא קא מיפלגי [האם לא בדבר זה נחלקו] דמאן דאמר [שמי שאמר] שמעזרה לא מוציאין אותו קסבר: המכניס שרץ למקדש — פטור, ולכן אין חובה להוציאו בשבת מן העזרה, ומאן דאמר מכולה עזרה [ומי שאמר מכל העזרה כולה] חייבים להוציא אותו סבר שהמכניס שרץ למקדש — חייב.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

they were soaking flax in the water, he prohibited them from drawing water by means of a wheel, so that they should not draw water for prohibited purposes.

We learned in the mishna that water may be drawn on a Festival from the Heker Well. The Gemara asks: What is the Heker Well? Shmuel said: It is a cistern with regard to which they advanced [hikru] arguments and permitted drawing water from it on a Festival, by proving that the Torah permits doing so.

The Gemara raises an objection from a baraita: They did not permit all Heker wells, but only this one. And if you say it was named because it is a cistern with regard to which they put forward arguments and permitted it, what is the meaning of Heker wells in the plural, and what does only this one mean? If it was named because of a particular announcement, how could other wells, about which no announcement was issued, bear the same name?

Rather, Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The term Heker well denotes a well of living water, as it is stated: “As a well keeps its water fresh [hakir], so she keeps fresh her wickedness” (Jeremiah 6:7), i.e., it is a well of spring water.

Returning to the matter itself, the Gemara cites the above baraita in full: They did not permit all Heker wells, but only this one. And when the exiles ascended from Babylonia, they encamped by it, and the prophets among them, Haggai, Zechariah, and Malachi, permitted it to them. And it was not really the prophets among them who permitted them to draw water from this well on a Festival, but rather, it was a customary practice that was handed down to them from their forefathers, a practice the prophets permitted them to continue.

MISHNA: With regard to the carcass of a creeping animal, of one of the eight species of reptile or rodent listed in Leviticus 11:29–30, one of the primary sources of ritual impurity that is found in the Temple, a priest should carry it out on Shabbat in his girdle, which was one of the priestly garments. Although the girdle will be defiled by the carcass of the creeping animal, this is the best way to proceed, so as not to delay the removal of the impurity from the Temple. This is the statement of Rabbi Yoḥanan ben Beroka. Rabbi Yehuda says: The creeping animal carcass should be removed with wooden prongs, so as not to increase the impurity, as a wooden prong is not susceptible to impurity.

It is obvious that on a weekday the creeping animal carcass is removed from wherever it is found in the Temple, but from where does one remove it on Shabbat? From the Sanctuary, from the Entrance Hall, and from the area in the courtyard between the Entrance Hall and the altar, the most sanctified precincts of the Temple. However, it need not be removed from the rest of the courtyard. This is the statement of Rabbi Shimon ben Nannas.

Rabbi Akiva says: Any place where one is liable to be punished with karet if he intentionally enters there in a state of ritual impurity, and is liable to bring a sin-offering if he does so unwittingly, from there one must remove it. This includes the entire area of the Temple courtyard. And as for the rest of the places in the Temple, one covers the creeping animal carcass with a bowl [pesakhter] and leaves it there until the conclusion of Shabbat.

Rabbi Shimon says that this is the principle: Wherever the Sages permitted something to you, they granted you only from your own, as they permitted to you only activities that are prohibited due to rabbinic decree, not labors prohibited by Torah law.

GEMARA: Rav Tavi bar Kisna said that Shmuel said: With regard to one who brings into the Temple an object that was defiled by a creeping animal carcass, he is liable, but if he brings in the carcass of a creeping animal itself, he is exempt. What is the reason for this distinction? The verse said: “Both male and female shall you put out, without the camp shall you put them; that they defile not their camp, in the midst whereof I dwell” (Numbers 5:3). This verse teaches that the obligation to send out of the camp applies only to one who has the option of purification in a ritual bath, i.e., the male and female mentioned by the Torah; this excludes the carcass of a creeping animal, which has no purification. Consequently, one who brings the carcass of a creeping animal into the Temple is exempt, as he did not transgress the Torah’s commandment to send away the impure.

The Gemara suggests: Let us say that a baraita supports him: “Both male and female shall you put out”; this excludes an earthenware vessel. This is the statement of Rabbi Yosei HaGelili. What is the reason for this? Is it not because an earthenware vessel does not have purification in a ritual bath, in accordance with the opinion of Rav Tavi bar Kisna?

The Gemara rejects this contention: No, the reason is that only something that can become a primary source of ritual impurity, i.e., a human being or a metal utensil, must be sent out of the camp. This excludes an earthenware vessel, which cannot become a primary source of ritual impurity.

The Gemara suggests: Let us say that this issue, whether or not there is liability for bringing a creeping animal carcass into the Temple, is parallel to a dispute between tanna’im, as we learned in the mishna: With regard to a creeping animal carcass that is found in the Temple, a priest should carry it out on Shabbat in his girdle, so as not to delay the removal of the impurity. This is the statement of Rabbi Yoḥanan ben Beroka. Rabbi Yehuda says: He should remove it with wooden prongs, so as not to increase the impurity.

What, isn’t it the case that this is the matter with regard to which the two tanna’im disagree: The one who said we should not delay the removal of the impurity maintains that one who brings a creeping animal carcass into the Temple is liable, and therefore every effort must be made to remove it immediately. And the one who said we should not increase impurity maintains that one who brings a creeping animal carcass into the Temple is exempt. As no special command is in effect, the correct procedure is to prevent any additional impurity.

The Gemara rejects this explanation: No, everyone agrees that one who brings a creeping animal carcass itself into the Temple is liable, and here, this is the matter with regard to which they disagree: The one Sage, Rabbi Yoḥanan ben Beroka, holds: Delaying removal of the impurity is the consideration that takes precedence. Consequently, it is permitted even to defile the priestly garments to prevent any delay in the removal of the impurity from the holy place. Whereas the other Sage, Rabbi Yehuda, holds: Increasing impurity is the consideration that takes precedence, and therefore the impurity should be removed only by means of wooden prongs.

Rather, the Gemara suggests that this issue is the subject of a dispute between these tanna’im, as we learned in that same mishna: From where does one remove the creeping animal carcass? Rabbi Shimon ben Nannas and Rabbi Akiva disagree whether it is removed only from the Sanctuary, the Entrance Hall, and the area of the courtyard between the Entrance Hall and the altar, or from the entire area of the courtyard as well.

Isn’t it the case that the two tanna’im disagree about the following: The one who said we do not remove it from the Temple courtyard maintains that one who brings a creeping animal carcass into the Temple is exempt, and there is therefore no obligation to remove it from the courtyard on Shabbat. And the one who said that it must be removed from the entire courtyard maintains that one who brings a creeping animal carcass into the Temple is liable.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ר עקיב' אומ' ממקום שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת משם מוציאין אותו בתחילת משנת טהרות שנינו עזרת יש' מקודשת ממנה שאין מחוסר כיפורים נכנס לשם וחייבין עליה חטאת ובתוספת כל הטמאין שנכנסו משערי ניקנור ולפנים אפי' מחוסרי כפרה חייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת ואין צריך לומר טבולי יום ושאר כל הטמאים ותניא משערי ניקנור ולפנים מחנה שכינה והן הן קלעים שבמדבר:

יצא כלי חרס שאין נעשה אב הטומאה עיקרה מדכת' וכל כלי חרש אשר יפול מהם מכל האוכל הרי נתברר מאלו המקראו' שכלי חרס אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין בלבד מכלל שאינו נעשה אב הטומאה לפי שאב הטומאה מטמא אדם וכלים ולא מצינו כלי חרס שמטמא לא אדם ולא כלים מיכן ראייה שאינו נעשה אב הטומאה.כלל והמעלה שלו. אינה אלא כמעלת ולד הטומאה שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין בלבד כדאמרי' בתחילת נזיקין ותניא בתורת כהנים יכול אף הכלים יהו מטמאין מאויר כלי חרס ת"ל אוכל אוכלין מטמאין באויר כלי חרס ואין הכלים מטמאי' באויר כלי חרס ובפר' אור לארבעה עשר אמרי' תני תנא קמיה דרב ששת שרץ מטמא את המשקין ומשקין מטמאין את הכלי וכלי מטמא את האוכלין ואוכלין את דהמשקין למדנו ג' טמאות בשרץ אמ' ליה הני ד' הויין אמ' משקין דרישא נתברר מכל אלו הדברים כי השרץ מטמא הכלי והכלי את האוכלין והאוכלין את המשקין הדא מדרבנן משקין נמי מטמאין כלי חרס כדאיתה בתורת כהנים וכבר פירשנוה בפר' אלו דברים דברכות ואמרינן עלה אמ' ליה רב אדא בר אהבה לרבא וליחזי האי תנורא כמאן דמלי טומאה ותיהוי פת ראשונה אמ' ליה לא אמרי' כמאן דמלי טומאה דתניא יכול כול' והאי בריתא שכבר הזכרנוה זהו עיקר דאין כלי חרס נעשה אב הטומאה ואיתה בתורת כהנים נפש אשר תגע בכל דבר טמא ר' עקיבה אומ' יכול אפי' באוכלין ומשקין ובכלי חרס יהא חייב ת"ל בבהמה מה בהמה מיוחדת שהיא אב הטומ' יצאו אלו שאינן אב הטומאה לטמא ובגמ' דאור לארבעה עשר דבני מער' גרסי הוא טמא אינו נעשה לטמא ועיקר הדבר הוא מה שהזכרנוהו:

מיתיבי המשמר זרעים מפני העופות שלא ירדו ויפסידום מקשאין ומדלועין מפני החיות הרי זה משמר כדרכו והולך ובלבד שלא יספק ולא יטפח ולא ירקד כדרך שעושה בחול אמאי קאסר להו משום דאולודי קלא אסיר. ופירק רב אחא בר יעקב אליבא דרבה לא אסרו משום אולודי קלא אלא גזירה שמא יטול צרור ויזרוק עליהן ואלא הא דאמר רב יהודה משמיה דרב נשים משחקות באגוזים אסיר להו דאולודי קלא אסיר ופריק לא אלא משום דמשתמע קלא דאגוזים כי זמזומי ואלא הא דאמר רב יהודה אמר שמואל נשים משחקות בתפוחים אסור התם מאי אולודי קלא איכא ופריק התם משום דלמא אתי לאשוויי גומות וכיון שמשחקות ומושכות התפוחים בארץ גזירה שמא כשהן מושכות התפוחים אצלן יש נקב בקרקע ומתמלא. ת"ש ממלאין מים מבור הגולה ומבור הגדול בגלגל בשבת. במקדש אין במדינה לא. מ"ט לאו משום דאולודי קלא בשבת אסיר. ופריק לא גזירה שמא ימלא לגינתו ולחורבתו ואע"ג דשני רבה כל הני תיובתא דמקשי עליה אשינויי לא סמכינן ולא דחינן לשמועה דעולא. אמימר שרא למימלא בגילגלא במחוזא אמר טעמא מאי אסרו במדינה שמא ימלא לגינתו ולחורבתו הכא לא גינה ולא חורבה איכא כיון דחזא דקא תרו כינתי פי' ממלאין מים ושורין טיט לעשות ממנו כנדי [אסר להו]. וממלאין מים מבור הקר ביום טוב מאי בור הקר אמר רב יהודה אמר שמואל בור שחקרו עליה נביאים והתירוה ונדחו דבריו ופירש רב נחמן בור מים חיים כדכתיב כהקיר ביר מימיה כן הקרה רעתם.

גופא לא כל בורות חקירות התירו אלא זו בלבד וכשעלו בני הגולה חנו עליה והתירוה ולא נביאים שביניהם התירוה להן אלא מנהג אבותיהם בידיהם:
ירושל' לא כל בורות חקירות התירוהו שיהו ממלאין מהן בגלגל אלא אותה הבאר שחנו עליה בלבד:

מתני' שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בהמיינו שלא לשהות את הטומאה דברי ר' יוחנן בן ברוקה ר' יהודה אומר בצבת של עץ שלא לרבות הטומאה. אמר רב טוב' בר קיסנא אמר שמואל המכניס טמא שרץ במקדש חייב שרץ עצמו פטור שנאמר מזכר ועד נקבה תשלהו.

פרט לכלי חרס דברי ר' יוסי הגלילי. מ"ט פטר לאו משום דלית טהרה לכלי חרס במקוה ודחינן לא טעמא דר' יוסי הגלילי מי שנעשה אב הטומאה יצא כלי חרס שאינו עושה אב הטומאה אבל השרץ הנה הוא אב הטומאה. נימא שמואל אמרה לשמעתיה כתנאי דתנן שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בהמיינו כו'.

מאי לאו בהא קמיפלגי ר' יוחנן בן ברוקה דחייש לשהייה קסבר המכניס שרץ במקדש חייב.

כל טמא שנטמא באב הטומאה של תורה שהוא טעון טבילה מן התורה אם נכנס למקדש באותה טומאה חייב כרת. וכן אם הכניס שם שרץ טמא או כלי שנטמא בו או אדם טמא חייב שהרי טימא מקדש שכל שנטמא באב הטומאה בכלל זה אפי׳ כלים. ולא סוף דבר שאר כלים שאפשר להיות הם בעצמם אב הטומאה על ידי מדרס הזב אלא אף כלי חרס אעפ״י שאינן בני מדרס הואיל ומכל מקום נטמא באב הטומאה:

כשהוצרכו ליכנס למקדש לבנות או לתקן כגון רקועי פחים וכיוצא בו או להוציא משם את הטומאה מצוה שיהו נכנסין שם כהני׳ תמימים וטהורים. אם אין שם תמימים יכנסו טמאים. (שטמא) [טמא] ובעל מום יכנס טמא ואל יכנס בעל מום שהטומאה דחויה היא בצבור. ואם אין שם טמא יכנס בעל מום וכל שיש כהנים אפי׳ טמאים ובעלי מומים לא יכנסו אחרים. אין שם כהנים כלל יכנסו לויים לא מצאו לויים יכנסו ישראל. ומה שנתגלגל בסוגיא זו במי שהחשיך לו חוץ לתחום כבר התבאר בפרק מי שהוציאוהו בעזר הצור ובישועתו:

ונשלם הפרק תהלה לאל

ומהנה נשלם מה שנראה לנו לכללו במסכת עירובין תהלה לאל. יבא אחריו מה שיראה לכללו במסכת חולין בעזר הצור ובישועתו אמן:

שרץ שנמצ' במקדש כהן מוציא בהמיינו פי' המורה ולא חייש לטלטול דאין שבות במקדש ואינו נ"ל דאפי' במדינה שרי כדאמרי' בפ' משילין ההוא עכבר' דאישתכח באיספקמקי דרב אשי א"ל נקטוה בציציתא ונ"ל שאין כאן אלא משום טירח' יתיר' דודאי בביתו שרי משום דהוי גרף של רעי אבל במקדש שאין ביתו שם שאינו טורח בעבור דמאיס לי' אלא כדי לטהר את העזרה הוי טירחא שלא לצורך:

המכניס טמא שרץ פי' המורה כלים שנטמ' בשרץ חייב חטאת בשוגג וכרת על זדונו משום כי את מקדש ה' טימא ואינו נ"ל דדוק' על טומאת הגוף חייב כרת אבל על טומאת כלים אינו אלא בלאו ולוקה דהכי תנאי בסיפר' בפ' אחרי מות בפסוק ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו ואם לא יכבס ונשא עונו יכול על כיבוס בגדיו יהא ענוש כרת ת"ל ובשרו לא ירחץ ונשא עומ הא כיצד על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדיו בארבעים ומנין שאין מדבר אלא מטומאת מקדש וקדשיו כו' אלמא אין כרת אלא בטומאת הגוף אבל במכניס כלים טמאים ליכא כרת אלא מלקות ובספרי בפרשת שילוח טמאים נמי מייתי לה וגם המורה כתבה בפ' אחרי מות:

לא מי שנעשה אב הטומאה. פי' והכי תניא בבפרי מזכר עד נקבה תשלחו מה זכר ונקבה מיוחדין שהן ראוין ליעשות אב הטומאה מלאכה טעון שליח אף כל שראוי לעשות אב הטומאה טעון שילוח יצא פחות משלש על שלש שאין ראוי ליעשות אב הטומאה לכל התורה:

סליק לה מהדורא תנינא ממסכת עירובין בעז"ה

בפרש"י בד"ה כהן מוציאו בהמיינו בשבת ולא חייש לטלטול כו' עכ"ל הך פלוגתא דשרץ דמוציאו בהמיינו כו' ור"י אומר בצבת של עץ כו' שייכא נמי בחול אלא דמייתי לה הכא בעירובין לענין שבת דלא חייש לטלטול במקדש משא"כ במדינה ומשום הך פלוגתא נמי דמהיכן מוציאין אותו כו' דלא שייך אלא לענין שבת וק"ל:

תוס' בד"ה יצא כלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה כו' כתיב וחטאו וגו' וכלי חרס לאו בר חיטוי כו' עכ"ל שרץ נמי לאו בר חיטוי הא גלי ביה קרא דנעשה אב הטומאה וק"ל:

גמ' ולא הם התירו כו' כצ"ל. ונ"ב ס"א ולא הנביאים שביניהן והיא היא:

רש"י בד"ה תרו בה כו' כוסמין הס"ד ואח"כ מתחיל הדבור תרו שורין:

בד"ה שהקרו כו' על ידי מקרה נמחק:

בד"ה מאי זו כו' לא הוקרו דברים כו' כצ"ל:

בד"ה אלא אמר רב נחמן כו' מקור הנובע מתחדש כו' רעתה כצ"ל והס"ד ואח"כ מה"ד ביר כמו באר:

בד"ה כהן מוציאו כו' במקדש בהמיינו כו' בהמיינו יאחז דלא נגע כו' כצ"ל:

בד"ה לא לעולם כו' מי שנעשה אב הטומאה נמחק:

בא"ד ומטמא אדם וכלים כו' עד הערב פי' נפש כו' אלמא טמא מת כו' כצ"ל:

בד"ה המכניס שרץ גרסינן הס"ד ואח"כ מתחיל הדבור שהוי עדיף כו' דמשום כבוד שכינה כו' כצ"ל:

גמרא לא כל הבורות התירו אלא זו בלבד. ולשון הרע"ב ונשאר בהתירו כו' אף במדינה. לשונו אינו מכוון. דהלא הבור הזה עומד במקום שעמד. והכי הל"ל הותר לכל. או אף בזה"ז:

רש"י במתניתין. ואף ע"ג דמטמא ליה לאבנט שהוא קדוש. ואף ע"ג דבלא"ה איכא איסור דאורייתא משום מכניס טמא שרץ דאמר שמואל לקמן דחייב עליו. ועי' תוספות ד"ה לא. וכן מוכח מדברי רבי יהודה דאמר בצבת של עץ וקי"ל של רבי דפסל כ"ש של עץ (סוכה נ ב) ואפ"ה דוקא צבת דהוא פשוטי כ"ע דל"מ טומאה אתי לפרושי רבותא דהמיינו דנקטא מתני' אבל מש"כ לק' בסה"ע ד"ה שהויי עדיף "דהא אבנט נמי מידי דקדש הוא" ודאי קשה ושם נלע"ד לפרש פלוגתתן הוא אם קום עשה עדיף או שוא"ת עדיף כדלעיל ק' דו"ק שם:

תוס' ד"ה לא. ור"ח כו' וקשיא כו' הא בהמיינו איכא איסורא דאורייתא כו'. לפי דעת הרמב"ם בפ"ג מהל' ביאהמ"ק הי"ז דכלי שהוא ראשון לטומאה אין בו איסור דאורייתא ע"ש לק"מ:

גמרא בונתא. נ"ב צ"ל בכ"ף כדמתרגם וכוסמת וכונתא וכצ"ל בפרש״י:

שם ולא נביאים כו'. נ"ב כלומר ולא תימא נביאים ממש אלא שאם אינם נביאים בני נביאים הם וכדאמד הלל בפא"ד [פסחים ס"ו]. הרי מנהג אבותם מנהג נביאים הוא:

מִנְהַג אֲבוֹתֵיהֶם בִּידֵיהֶם
נראה לי בס"ד לשון זה של חכמים השגור בכל מקום למנקט בהאי לישנא, והוא כי בידים יש 'טוב' [17] פרקים, והמנהג שראוי לקיימו הוא דוקא אם יהיה מנהג טוב, אבל מנהג להרע עליו אמרו אותיות גהנם! ועיין בפתח עינים על דף ג"ן במכילתין עיין שם, ברמז מאמר לסטים שכמותך כבשוה עיין שם. וזהו שאמר מִנְהַג אֲבוֹתֵיהֶם בִּידֵיהֶם, כלומר הוא מנהג טוב שיש לו רמז בידים שהם 'טוב' פרקים שעושים מעשים חיים.

סליק מסכת עירובין

רש"י ד"ה חייב חטאת בשוגג. עיין תי"ט רפ"ד דנדה ד"ה ואין חייבין:

תרו בה כיתנא. שורין בו פשתן בחול ואית דגרסי בונתא כוסמין: תרו. שורין: שהקרו עליה דברים. כשעלו מן הגולה הוצרכו לה כדלקמן ונימנו והתירוה ובטלו תקנת השבות ממנה למלאות הימנה בגלגל ולא התירו אלא אותה לבדה הקרו לשון קריאה (ע''י מקרה) שהביאו בה ראיות לדבריהם שיש בהן כח לעקור שבות מפני דוחקן: מאי זו בלבד. היאך יקראו לשאר בורות בור הקר הרי לא הוקרו דברים אלא על זו ומדקתני בור הקר פשיטא דההוא לחודיה קשרי: אלא אמר רב נחמן בר יצחק. ע''י שמים חיים היתה קרי ליה בור הקר לשון מקור כמו כהקיר ביר מימיה כמו שמעין מקור (מימיה) הנובע מתחדש והולך ומוסיף תמיד כך הקרה רעתה: ביר. כמו באר: נביאים שביניהם. חגי זכריה ומלאכי: מנהג אבותיהם. באותו הבור: מתני' כהן מוציאו בהמיינו. בשבת ולא חייש לטלטול דאין שבות במקדש בהמיינו באבנטו ואף על גב דמטמי ליה לאבנט שהוא קדוש הכי עדיף שלא לשהות את הטומאה בעזרה ולחזר אחר צבת של עץ שהיא פשוטי כלי עץ שאינה מקבלת טומאה ובידיו לא נגע בה דלא ניטמי כהן גופיה הלכך בהמיינו אוחזו דלא נגע ביה ושרץ אינו מטמא במשא והאבנט שמיטמא בשרץ אינו מטמא הכהן האוחזו דהוה ליה אבנט ראשון לטומאה והלכה רווחת היא בכל הש''ס שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה בלבד וגם במקרא לא מצינו טומאה לכלים ולאדם אלא מן השרץ והנבלה וכיוצא בהן שהוא אב הטומאה אבל ראשון לטומאה מטמא אוכלין ומשקין כדכתיב (ויקרא יא) וכל כלי חרש אשר יפול מהם וגו' דהוה ליה כלי חרס ראשון לטומאה מכיון שנתלה שרץ באוירו ואף על פי שלא נגע והכלי חוזר ומטמא מה שבתוכו יכול אם כלים היו בתוכו יטמאו מחמת כלי ראשון תלמוד לומר כל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכלין ומשקין מקבלין טומאה מחמת הכלי ואין כלי אחר מיטמא מחמתו בשלהי הכל שוחטין: בצבת של עץ. שהיא פשוטי כלי עץ: שלא לרבות את הטומאה. לטמא האבנט ונוח לו לשהותו שם ולחזר אחרי הצבת מלרבות הטומאה: מהיכן מוציאין אותו. בשבת: מן ההיכל ומן האולם. אבל בעזרה אם נמצא שם מכסהו בסיר ומניחו עד שתחשך: כל מקום שחייבין על זדונו כרת. אם יכנס לו בטומאה דהיינו כולה עזרה: ושאר כל המקומות. למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לבן ננס כולה עזרה לרבי עקיבא לשכות: כופין עליו פסכתר. סיר של נחשת לכסותו עד שתחשך למוצ''ש. סירותיו מתרגמינן. פסכתרוותיה (שמות כז): ר''ש אומר. מפרש בגמרא אהיכא קאי: משלך נתנו לך. כדמפרש בגמרא: גמ' המכניס טמא שרץ. כלי שנטמא בשרץ: חייב. חטאת בשוגג וכרת על זדונו משום כי את מקדש ה' טמא (במדבר יט): מזכר ועד נקבה תשלחו. במקדש קאי כדכתיב בסיפיה ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם דומיא דזכר ונקבה אדם שיש לו טהרה בטבילה: פרט לכלי חרס. טמא שאם הכניסו למקדש פטור: דאין לו טהרה. דכתיב (ויקרא יא) ואותו תשבורו שאין לו טהרה אלא בשבירתו: לא. לעולם אימא לך המכניס שרץ חייב וטעמא דכלי חרס. משום שאינו ראוי למדרס ולהיות אב הטומאה (מי שנעשה אב הטומאה) דבעינן דומיא דזכר ונקבה פעמים שהוא אב הטומאה כגון זב וזבה וטמא מת וכן הכלים נמי הואיל וראוין ליעשות אב הטומאה כגון זכר ונקבה כגון כלי שהוא ראוי למדרס ולמושב הזב הוי אב הטומאה ע''י מדרס של זב ומטמאין אדם וכלים כדכתיב (ויקרא טו) והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא המכניסן למקדש אפילו כשהן ראשונים כגון שנטמאו במגע הזב או נגעו במדרס הזב או בשאר אבות הטומאה חייב יצא כלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה שאין לך כלי נעשה אב הטומאה לטמא אדם או כלי אלא מדרס הזב כדפרישית לעיל או מגע המת דמת אבי אבות הטומאה כדכתיב בזאת חקת בכלי או באדם שנגע במת וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא עד הערב פי' נפש הנוגעת בו בטמא זה שנטמא במת. תטמא עד הערב והא לא מצית למימר דהאי והנפש הנוגעת בנוגע במת עצמו קאמר דא''כ טומאת שבעה איכא אלמא טמא מת אב הטומאה משוי ליה קרא לטמא אדם הלכך כלי חרס אינו נעשה אב הטומאה כלל דלמדרס לא חזי משום דנשבר ותניא בהדיא בפרק רבי עקיבא במסכת שבת (דף פד.) מדרס כלי חרס טהור וע''י מגע נמי לא הוי אב הטומאה דכתיב לעיל מההוא קרא וחטאו ביום השלישי וגו' וכל אשר יגע בו הטמא וגו' כל היכא דקרינן ביה וחטאו דיש לו טהרה בטבילה קרינן ביה והנפש הנוגעת תטמא וכל היכא דלא קרינן ביה וחטאו לא קרינן ביה והנפש הנוגעת: מאן דאמר שלא לשהות קסבר. שרץ טעון שילוח מדאורייתא הלכך לא מידחי מקמי רבוי הטומאה דאבנט: המכניס שרץ גרסינן: שהויי עדיף. מאפושי טומאה דהא אבנט נמי מידי דקדש הוא: מאי לאו בהא קא מיפלגי דמאן דאמר מעזרה לא. מפקינן ליה בשבת: קסבר המכניס שרץ למקדש פטור. דלא בעינן שילוח מדאורייתא הלכך לא מדחיא שבות מקמיה ומהיכל ומאולם הוא דמפקינן ליה דמשום כבוד שכינה לא העמידו חכמים דבריהם:

יצא כלי חרס שאין נעשה אב הטומאה. פירש בקונטרס דלמדרס לא חזי וגבי טומאת מת כתיב (במדבר יט) וחטאו ביום השביעי וכלי חרס לאו בר חיטוי הוא דכתיב (ויקרא יא) ואותו תשבורו: לא דכולי עלמא חייב. ושמואל דאמר פטור אית ליה דתנאי היא וסבירא ליה כמ''ד פטור ור''ח גרס דכולי עלמא פטור וקשיא לפי' דמאי טעמא דמאן דאמר בהמיינו הא בהמיינו איכא איסורא דאוריתא להשהותו במקדש דהא אית ליה טהרה במקוה ובשרץ ליכא איסורא דאורייתא דלית ליה טהרה במקוה לכך נראה גירסת הקונטרס עיקר:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד