פסחים ח ע"ב

דף ח - ב

הרי זה צדיק גמור במעשה זה. ואינו נחשב כעושה מצוה שלא לשמה, כיון שכוונתו העיקרית היא לקיים מצות הבורא שציוה לעשות צדקה, אלא שיחד עם זאת הוא רוצה גם ליהנות ממעשה הצדקה, שיזכה לעולם הבא, או שיחיו בניו. ^[221]

וגם כאן, אף שהוא מתכוין גם למצוא את המחט, עיקר כונתו לשם מצות הבדיקה, ועדיין הוא נחשב שליח מצוה?

ומשנינן: אנו חוששים דילמא בתר דבדק את החמץ וגמר את כל המצוה, אתי לעיוני בתרה דמחט, שאז ודאי כבר אינו בגדר שליח מצוה, והוא עלול לינזק מהעקרב.

רב נחמן בר יצחק אמר: לעולם הברייתא מדברת על חורין וסדקין שבכותל קיים שאינו חייב לבדוק בהם משום סכנת הנכרים, ששכנו הנכרי יחשוב שהוא עושה לו שם כשפים, ויבא להתנקם בו.

וכדעת פלימו [שם תנא] היא.

דתניא: חור שבכותל שבין יהודי לארמאי [נכרי], בודק הישראל בצד הכותל עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו.

פלימו אמר: את כל עצמו של החור אינו בודק כלל מפני הסכנה.

והוינן בה: מאי סכנה יש בזה?

אי נימא, מפני סכנת כשפים שהנכרי יאמר שהיהודי עושה לו כשפים. אם כן, כי אישתמיש היהודי עד עכשיו באותו חור היכי אישתמיש התם, ולא חשש מהנכרי שיאמר עליו שהוא עושה לו כשפים? ^[222]

ומשנינן: כי אישתמיש בחור עד עתה, יממא ונהורא לאור היום היה משתמש. ולא מסיק הנכרי אדעתיה שהוא מתכוין לעשות לו כשפים. אבל הכא, בבדיקת חמץ, בליליא היא, ובשרגא הוא בודק, ומסיק הנכרי אדעתיה, וחושד ביהודי שכשפים הוא עושה לו. ^[223] ומקשינן: והאמר רבי אלעזר: שלוחי מצוה אינן ניזוקין. ומה יש לו לחשוש מהנכרי?

ומשנינן: היכא דשכיחא היזיקא, כגון הכא, בסכנת הנכרי, שאני. וגם שלוחי מצוה אינם מובטחים שלא יזוקו. ^[224]

וראיה לדבר שהרי כששלח ה' את שמואל למשוח את דוד למלך נאמר [שמואל - א טז ב] "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני. ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי"! הרי שאף על פי שנשלח שמואל מאת ה', היה מתיירא מפני שאול, כיון שהוא בגדר "שכיחא היזיקא".

בעו מיניה מרב: הני בני בי רב, אותם התלמידים דדיירי בבאגא, הדרים בכפרי הבקעה, מהו למיתי קדמא וחשוכא, האם רשאים הם לצאת מביתם קודם עלות השחר, או בערב לאחר שחשיכה, כדי להגיע לבי רב לבית המדרש בעיר. או שמא צריכים הם לחשוש מן המזיקין?

אמר להו רב: ניתו, הם יכולים לבא לבית המדרש, והעונש מכך יבא עלי ועל צוארי! כלומר, שאינם צריכים לחשוש מהמזיקים, כי המצוה ודאי תגן עליהם.

ושוב שאלוהו: ניזול לשוב בלילה לאכסנייתם לאחר רדת החשיכה, מאי, האם גם בחזרה יכולים הם לסמוך על המצוה שתגן עליהם, או לא?

אמר להו: לא ידענא!

איתמר: אמר רבי אלעזר: שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בהליכתן לעשות את המצוה ולא בחזירתן ממנה. כי המצוה מגינה על עושיה אף בדרך חזרה ממנה.

והוינן בה: כמאן, כמי מהתנאים סובר רבי אלעזר?

ומשנינן: כי האי תנא. דתניא, איסי בן יהודה אומר: כלפי [מתוך] שאמרה תורה בעולי רגלים [שמות לד כד] "ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ה' אלהיך שלש פעמים בשנה" - מלמד הכתוב, ^[225] כי כאשר תעלה לרגל, תהיה מובטח שתהא פרתך רועה באפר [באחו], ואין חיה מזיקתה. ותרנגולתך מנקרת באשפה, ואין חולדה מזיקתה.

וכל שכן שאתה בעצמך לא יארע לך שום נזק כתוצאה מהעליה לרגל. שהלא דברים קל וחומר הם: ומה פרה ותרנגולת אלו, שדרכן לזוק [להנזק], בכל זאת הבטיחה התורה שבזכות מצות עליה לרגל אינן ניזוקין.

בני אדם, שאין דרכן לזוק, כי "אדם אית ליה מזלא", שיש לו דעת לשמור על עצמו, על אחת כמה וכמה שהמצוה מגינה עליהם.

אין לי ללמוד על הגנת המצוה אלא בהליכה לעשיית המצוה.

בחזרה ממנה, מנין שגם אז היא מגינה?

תלמוד לומר ברגל של פסח [דברים טז ז] "ופנית בבקר והלכת לאהליך". מלמד, שתלך בחזרה לביתך, ותמצא את אהליך בשלום.

והוינן בה: וכי מאחר שהבטיחו הכתוב דאפילו בדרך חזירה מהעליה לרגל אינו ניזוק, קל וחומר בהליכה לשם. ואם כן, למה לי קרא ד"לא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות"?

ומשנינן: מיבעי ליה לכדרב אמי.

דאמר רב אמי: מכך שאמרה התורה "ולא יחמוד איש את ארצך" אנו למדים, כי רק אדם שיש לו קרקע, הרי הוא עולה לרגל. ^[226] ואולם, אדם שאין לו קרקע, אין הוא חייב להיות עולה לרגל. ^[227]

אמר רב אבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מפני מה אין פירות גינוסר [שם מקום בארץ ישראל ופירותיו מתוקים מאוד] מצויים בירושלים? ^[228] כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים "אלמלא לא עלינו לרגל אלא רק כדי לאכול פירות גינוסר בירושלים, דיינו!". נמצאת העלייה לרגל שלא לשמה.

כיוצא בו אמר רבי דוסתאי ברבי ינאי: מפני מה אין חמי טבריא מצויים בירושלים? כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים "אלמלא לא עלינו אלא כדי לרחוץ בחמי טבריא, דיינו!". ונמצאת העלייה לרגל שלא לשמה.

שנינו במשנה: כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה. ובמה אמרו ב' שורות במרתף, מקום שמכניסין בו חמץ.

והוינן בה: "מרתף" - מאן דכר שמיה!? היכן הוזכר במשנה שמרתף של יין פטור מבדיקת חמץ, עד שהתנא שואל, מדוע אם כן אמרו שמרתף צריך בדיקה?

ומשנינן: הכי קאמר: כל מקום שאין מכניסין בו חמץ, אין צריך בדיקה.

ואמרנו לעיל שהמשנה באה לרבות בתיבת "כל", שאוצרות יין ואוצרות שמן, שגם בהם אין מכניסין חמץ, נמי אין צריך בדיקה.

ועל זה שואל התנא: "ובמה אמרו ששתי שורות במרתף היין צריך בדיקה"?

ומשיב התנא, שאמרו רק במרתף כזה שהוא "מקום שמכניסין בו חמץ". והיינו, במרתף שהוא מסתפק ממנו יין לסעודתו.

שנינו במשנה: בית שמאי אומרים: שתי שורות על פני כל המרתף.

אמר רב יהודה: שתי שורות שאמרו בית שמאי, שתיהן מקבילות זו לזו מן הארץ ועד שמי קורה [התקרה].

שדרך אוצרי היין לסדר את החביות במרתף שורות שורות עד שממלאים את כל הרצפה. ועליהם מניחים עוד שכבות עד התקרה. וסוברים בית שמאי שצריך לבדוק את השורה החיצונית שמול הפתח מלמטה עד למעלה, ועוד שורה מקבילה יותר פנימה, אף היא מלמטה עד למעלה.

ורבי יוחנן אמר: שתי השורות לפי בית שמאי אינן מקבילות, אלא שורה אחת עומדת והשניה שוכבת, כמין גא"ם [גימל יונית, כעין כ"ף סופית שלנו]. שבודק, כאמור, את השורה החיצונית מלמטה עד למעלה, ואת השורה העליונה לכל אורכו ורחבו של המרתף.

תניא כוותיה דרב יהודה. ותניא כוותיה דרבי יוחנן.

תניא כוותיה דרב יהודה: בית שמאי אומרים: בודקים שתי שורות על פני כל המרתף. ושתי שורות אלו שאמרו בית שמאי, שתיהן מן הארץ ועד שמי קורה.

תניא כוותיה דרבי יוחנן: שתי שורות על פני כל המרתף שאמרו בית שמאי. אחת מהן היא השורה העומדת החיצונה, הרואה את הכותל שבו הפתח. והשניה היא השורה העליונה השוכבת הרואה את הקורה [התקרה].

אבל שאר השורות שלפנים הימנה של החיצונה, ושלמטה הימנה של העליונה אין צריך בדיקה!

שנינו במשנה: בית הלל אומרים: שתי שורות החיצונות שהן העליונות.

אמר רב: שתי השורות לפי בית הלל: אחת מהן היא השורה העליונה, ולא לכל אורך ורוחב המרתף, אלא רק השורה החיצונית שבשכבה העליונה, שרואה גם את הפתח וגם את הקורה. והשניה, היא השורה הבודדת שלמטה הימנה.

ושמואל אמר: שתי השורות לפי בית הלל הן: העליונה שבשורה החיצונית, ושורה נוספת מקבילה לפנים הימנה, אף היא בשכבה העליונה.

והוינן בה: מאי טעמא דרב, מדוע הוא אינו מפרש כשמואל ששתי השורות הן בשכבה העליונה, כמשמעות דברי בית הלל "שהן העליונות"?

ומשנינן: כי דייק בדברי בית הלל, שאמרו "שתי שורות החיצונות", ומשמע ששתיהן חיצונות. ואילו לשמואל, השורה השניה כבר אינה חיצונה.

ומקשינן: והא "שהן העליונות" קתני נמי בדברי בית הלל, ואילו לפי רב, השורה השניה כבר אינה עליונה, אלא היא למטה מהראשונה?

ומשנינן: "עליונות" לאו דוקא הוא. אלא בא למעוטי את יתר השורות שלמטה משני שורות העליונות, שהן תתאי דתתייתא [תחתונות ביחס לשורה השניה שאף היא תחתונה]. ^[229]

ושמואל אמר "עליונה ושלפנים הימנה".

מאי טעמא לא אמר כרב ששתי השורות הן חיצונות?

כי דייק בדברי בית הלל "העליונות". ואילו לדברי רב, השורה השניה כבר אינה עליונה.

ומקשינן: והא "חיצונה" קתני נמי בדברי בית הלל. ולשמואל, השניה כבר אינה חיצונה?

ומשנינן: "חיצונה" לאו דוקא, אלא בא למעט את יתר השורות שלפני משתי השורות החיצונות, שהן גוייאתא דגוייאתא [פנימיות ביחס לשורה השורה שאף היא פנימית]. ^[230]

רבי חייא תני כוותיה דרב. וכולהו תנאי וכל הברייתות תנו כוותיה דשמואל.

ומסקינן: והלכתא כוותיה דשמואל, שלפי בית הלל צריך לבדוק את שתי השורות החיצוניות מן השכבה העליונה.

ואמרינן וכה"ג לאו מצוה היא והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני בשביל שאזכה לעולם הבא הרי זה צדיק גמור ופרקי' חיישינן דלמא מסח דעתיה מבדיקת חמץ לגמרי ואינו מחפש אלא על המחט שאין שם מצוה להגן עליו:

רב נחמן בר יצחק אמר משום סכנת שכנו נכרי שלא יחשדוהו ויאמר היהודי שכני כשפים עושה לי בכותל ויסכנהו ואע"ג דקי"ל שלוחי מצוה אינן ניזוקין היכא דקביעא הזיקא שאני דכתיב איך אלך ושמע שאול והרגני והא שמואל לקיים דבר ה' שהיא מצוה היה הולך אלא במקום שיש היזק קבוע לא סמכינן אהאי שנא' ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך:

בעו מרב הני בי רב ששוכנים בשדות מהו שיבאו בלילה בשחר ליכנס לבהמ"ד ויחזרו משחשכ' חוששין מהיזק או לא אמר להם יבאו עלי ועל צוארי כלומר יבואו ואני ערב להם שלא יהיה בהם היזק לא בביאתן ולא בחזירתן כמאן כי האי תנא דתניא איסי בן יהודה אומר כלפי שאמרה תורה ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך:

מפני מה אין פירות גינוסר בירושלים שלא יאמרו עולי רגלים אלו לא עלינו אלא לאכול פירות הללו דיינו ונמצאת עלייה שלא לשמה ומפני מה אין חמי טבריא בירושלים וכו':

למה אמרו שתי שורות. אקשי' מי הזכיר בכאן מרתף כלל עד שיאמר למה אמרו שתי שורות במרתף ופרקי' כיון דתנא כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה ממילא שמעי' דמרתף אין צריך בדיקה אם כן למה אמרו שתי שורות במרתף מקום שמכניסין בו חמץ היכי דמי במסתפק ממנו:

אמר רב יהודה שתי שורות שאמרו מן הארץ ועד שמי קורה ר' יוחנן אמר שורה א' כמין גמא כלומר ממשש המרתף השורה החיצונה הרואה את הפתח והעליונות הרואות את הקורות זהו כמין גמא יווני ותניא כתרוייהו:
ב"ה אומר שתי שורות החיצונות שהן העליונו'. פי' כל השורות שבמרתף ראשיהם של כלם רואות את הקורות וצדי כל השורות רואות את הפתח לפיכך אמר רב עליונה ושלמטה הימנה דדייק חיצונות ואע"פ שכל השורות ראשיהם שכנגד הפתח כלן חיצונות אינך מוצא שתים חיצונות כאחת אלא אם תפשיט ותקח השורה העליונה ושלמטה הימנה כי אם תקח שורה אחת מן הארץ ועד שמי קורה שבפנים ממנה פנימית נקראת ודייק רב חיצונות ראשי השורות הרואות פני הפתח חיצונית ממש ומשום זה קתני שהן עליונות ללמדך כי ממעלה מתחיל ושמואל חיצונה ושלפנים הימנה דהוא דייק עליונות כלומר העליונות דוקא ולא תמצא שתים עליונות אלא כי האי גונא ומפני מה קתני חיצונות למעוטי מן השורה השלישית ולפנים שדברי הכל אין צריך בדיקה. תאני ר' חייא כוותיה דרב וכלהו תנאי תנו כשמואל ואע"ג דקיימא לן הלכתא כרב באיסורי וזו איסור היא כאן דכולהו תנאי תנו כשמואל הלכתא כוותיה הלכך בית שהוא מלא חביות של יין מן הקצה אל הקצה ומקרקע הבית עד שמי קורה זהו מרתף בודק השורה הרואה את הפתח ושלפנים הימנה אלו שניהן בודק משמי קורה ועד הקרקע ודיו:

פיסקא ב"ש אומרים. תני ר' חייא כותיה דרב וכולהו תנאי תנו כשמואל ופסק רבינו האי כשמואל והר"ם במז"ל פסק כרב ור"י אלפסי לא הביא מזה כלום לפי שאינו מנהג ברוב המקומות. ועוד שרצו לסתום מה שאמרו בבריית' ואוצרות יין צריכין בדיקה להחמיר בזמן הזה בכל מקום הרי"ט ז"ל:

אע"פ שאין סומכין על הנס במקום שההיזק מצוי מ"מ אף הוא אין ראוי להפקיע עצמו מן המצוה מתוך רכות הלב ומפחד הדברים שאין מצויים כל כך אלא יהא לבו בטוח בה' ית' אמרה תורה ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ה' אלהיך מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה ופנית בבקר והלכת לאהליך מלמד שאתה הולך ומוצא אהלך שלו ושקט ובמדרש שיר השירים אמרו מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב אינו מדבר אלא בפעמי רגלים מעשה באחד שעלה לרגל ושכח ולא נעל את ביתו ומצא הנחש קשור בטבעות דלתותיו ושוב מעשה באחד ששכח ולא הכניס את תרנגולתיו ובא ומצא החתולות מקורעות לפניהן ושוב מעשה באחד ששכח ולא הכניס כרי של חטים ובא ומצא אריות מקיפין את הכרי מעשה בשני אחים עשירים באשקלון שהיו להם שכנים רעים הוי אמרין אימת אלין יהודאי סלקין למצלייה בירושלם ונן מפקחין בתיהון מטא זימנא וסלקון זימן להם הקב"ה מלאכים כמותם נכנסים ויוצאים בבתיהם מן דאתא פלגון מה דאייתי עמהון למגוריהון אמרין לון אן הויתון אמרין לון בירושלם אימת סלקתון ביום פלן אימת אתיתון ביום פלן אמרין ברוך אלהיהון די יהודאי דלא שבק יתכון אינון סבירין אימת יסקון ואנן מפקחינן בתיהון וכל יומא כדמותכון נפקין ועלין בבתיכון הדא הוא דכתי' מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב:

כל אדם חייב לעלות לרגל בין שיש לו קרקע בין שאין לו קרקע ומ"מ יש צדדים מצד גופו שהוא פטור כגון זקן וחולה ודומיהם על הדרך שפרשנום במסכת חגיגה:

לעולם יכוין אדם במצות שיהא מקיים אותן לשמן ולא יכוין בהם בשום צד להנאת עצמו דרך הערה אמרו מפני מה אין פירות גינוסר בירושלם כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים אלמלא לא עלינו אלא בשביל פירות גינוסר דיינו ונמצאת עלייה שלא לשמה משתתפת עם עליה לשמה:

בתי כנסיות ובתי מדרשות בתלמוד המערב פירשו שצריכות בדיקה שכן מכניסין בהם חמץ באבריות בראשי חדשים ופירושו באבריות בראשי חדשים ר"ל בסעודת ראש חדש שהיו עושין כשהיה החדש מעובר כדי לפרסם עבור החדש אחר שלא קדשוהו ולשון אבריאות מלשון הבראה או מלשון עבור וי"מ אבריאות עבור שנה ובראשי חדשים סעודת ראש חדש ואינו כן שבעבור שנה לא היה שם סעודה ובתי כנסיות שלנו הואיל והתינוקות מכניסים שם חמץ בכל השנה צריכים בדיקה:

מלמד שתהא כרתך כו'. פי' התוס' דמאת קדריש את הטפל לארץ עכ"ל והוא דחוק ונראה לפרש דלפי פשוטו דלא יחמוד איש את ארצך לכובשה בעלותך לראות וגו' לא יתכן בו מלת איש דאין דרך איש יחידי לכבוש את ארץ וה"ל למכתב לא יחמוד גוי ארצך וגו' כדכתיב ברישא דקרא כי אוריש גוים וגו' אבל בדבר המטלטל שייך לומר דלא יחמוד איש לגנוב כל מה שבביתך בעלותך לראות וגו' וא"כ ה"ל למכתב לא יחמוד איש את ביתך אלא דכתיב ארצך לרבות דאפי' פרה הרועה בארצך באפר במקום הפקר וכן תרנגולתא מנקרין בארצך במקום הכקר באשפה ואין מזיקתן בעלותך לראות והשתא ניחא למשקנא לכדרבי אמי ליכא יתורא וק"ל:

שיש לו קרקע עולה כו'. נראה הטעם בזה דעיקר מצוה של עליית רגלים לשמוח שם במצות פירות הארץ שהם הביכוים ומעשר שני ולשמח שם בהם את העני והגר והלוי באכילתן והיא עלייתן לשם שמים משא"כ מי שאין לו קרקע שלא יכול לקיים כל זה ועלייתו אינו לשם שמים ולזה נסמך כאן מפני מה אין פירות גינוסר בירושלים כדי שלא יהו עולי כו' דהיינו שלא תהא עלייתו שלא לשמה אלא לשמוח עם פירות שהביא לשם מצות ביכורים ומעשר שני הגדלים בקרקע וק"ל:

בגמ' ומה אלו שדרכן לזוק אינן נזוקין וכו' פירוש בניו ובני ביתו אע"פ שאינן עסוקין במצוה:

ורבי יוחנן אמר שורה אחת כמין גאם וכו'. ר"ל כזה Γ:

גמרא ניזל מאי כו'. ק"ק מיומא (עז ב) דשרי שם כה"ג מטעמא כדי שלא תהא מכשילן לע"ל. ועי' ביצה (יא ב):

גמ' ולא יחמוד איש כו'. ואין חיה כו' ואין חולדה כו'. דמצינו לשון איש גם על שארי ב"ח זולת האדם (בראשית ז ב) וכן ביריעות אשה אל אחותה (שמות כ״ו:ג׳) עי' פירש"י שם:

גמ' והא חיצונות קתני. כצ"ל:

רש"י ד"ה פירות גינוסר. והיינו כנרת. כ"ה במגילה (ו):

רש"י ד"ה וריו"ח. ובודק כו' העליונות ע"פ כל ארכו ורחבו כו'. הא דלא פי' ג"כ בשורה החיצונה שהיא ע"פ כל רחבו משום דסמיך על מה שפי' בה כבר בדברי רב יהודה דבה לא פליגי. והתוי"ט נדחק בזה והרע"ב נמשך אחר לשון רש"י:

גמ' ונמצאת עליה שלא לשמה. נ"ב ודגים אע"ג דאינן גדלים בירושלים שאין שם נהר המושך. מ"מ מצוים שם כי מביאים לה מצור ככתוב בס"ס נחמיה. אבל פירות גינוסר שמא אינן מתקיימין בטיב שם מביאין אותן מארץ נפתלי הרחוקה ממנה לצד צפונה של א"י וכפי ששמעתי הוא מהלך שבעה ימים. ואולי בבית ראשון היו שם דגים במימי גיחון העליון:

"וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ" (שמות לד, כד) מְלַמֵּד שֶׁתְּהֵא פָּרָתְךָ רוֹעָה בָּאֲפָר וְאֵין חַיָּה מַזִּיקָתָהּ. קשה, הכתוב מדבר בנזקין הבאים מצד אדם דכתיב 'וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ' ומנא ליה למילף על נזקין מצד חיות רעות?
ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל חמדה 'בְּלֵב' וכאן קאמר 'לֹא יַחְמֹד אִישׁ דנקיט חמדה שבלב גם כן. וקשה איך לא יחמוד בלבו אם רואה בעיניו את הארץ הטובה לנגד עיניו?
אך פרשתי בס"ד הכוונה שיפרוס הקב"ה מסך רוחני על טוב ארץ ישראל שיהיה מפסיק בינה ובין עיני אנשים זרים באופן שלא תוכלנה עיניהם לראות הטוב של ארץ ישראל שהוא מכוסה במסך הרוחני כדרך שעשה לישראל במדבר בזמן בלעם כשבא לראותם כדי להטיל בהם עין הרע ועשה להם הקב"ה פרגוד רוחני מפסיק ביניהם ובין עיניו של אותו רשע. והוא הדבר אשר אמר בלעם 'נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל אשר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם' (במדבר כד, טז), ופרשנו ענין נופל לשון חסרון רוצה לומר חסר ראיה שאינו רואה כלום אף על פי שהוא גְלוּי עֵינָיִם שעיניו פתוחות ומגולות עם כל זה הוא חסר ראיה מפני שהפרגוד הרוחני מפסיק בינם לבין עיניו, ולזה הפרגוד קרי ליה 'מַחֲזֵה שַׁדַּי'.
וכן הענין בארץ ישראל שפורס הקב"ה מסך רוחני על טוב של ארץ ישראל שאין עיני זרים יכולים לראותו כדי שיחמדו את הארץ ד'אין הלב חומד אלא עד שהעינים רואין תחלה' וכמו שנאמר (בראשית ג, ו) 'וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם' וכיון דיש מסך מבדיל בפני אנשים זרים ודאי יהיה מבדיל ומפסיק בין עיני חיות רעות שלא יראה את הפרות והכבשים של ישראל הרועות שם ולכן בודאי תהיה פָּרָתְךָ רוֹעָה בָּאֲפָר וְאֵין חַיָּה מַזִּיקָתָהּ כיון דאינה רואה מחמת מסך המבדיל.
והא דנקיט תרי מיני דוקא 'פָּרָה וְתַרְנְגֹלֶת'? נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיא.) 'העשיר מתכפר לו בשורו ובינוני בשיו ועני בתרנגולתו'. נמצא העשיר בבהמה גסה והעני בתרנגולת וכאן תפס זה וזה לומר אין צריך לכפרה בממונך על ידי שתמות פָּרָתְךָ על ידי חיה או על ידי שתמות תַּרְנְגֹלָתְךָ על ידי חולדה אלא גם אלו יהיו נשמרים שאין אתה צריך לכפרה.

אֶלָּא מִבָּעִי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי אַמִי. קשה תירוץ זה שייך לברייתא אבל על רבי אלעזר דאמר 'שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָם נִזּוֹקִין, לֹא בַּהֲלִיכָתָן וְלֹא בַּחֲזִירָתָן' תקשי לימא בַּחֲזִירָתָן וידענא דכל שכן בַּהֲלִיכָתָן? ונראה לי דאיכא סברה להפך לומר בחזרתן עדיף טפי מפני שכבר קיימו המצוה אז יכולה היא שתגין מה שאין כן בהליכתם דעדיין לא קיימו. ולהכי נקיט הליכה וחזרה דבכל חד איכא סברה דרבותא טפי אבל הברייתא שבאה לדרוש הפסוק אי אפשר לשנויי על הכתוב כן דהכתוב יכריע האמת וליכא ספיקא לגבי קרא.

עַל מְנַת שֶׁיִּחְיֶה בְּנִי. הא דלא אמר 'עַל מְנַת שֶׁאֶחְיֶהָ אֲנִי' משום דהאי בקשה היא צורך עולם הזה אבל 'שֶׁיִּחְיֶה בְּנִי' הוא צורך עולם הבא שיחיה ויעשה מצות דאז ברא מזכה אבא לעולם הבא. ודייקינן כיון דנקיט בדברים אלו 'הֲרֵי זֶה צַדִּיק גָּמוּר' שמע מינה אי הוה מבקש צורך עולם הזה אף על גב דאינו נקרא צדיק גמור הנה הוא נקרא צדיק סתם ואם כן שמע מינה דמצוה על כל פנים.
כב: כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְ"אֶת הֳ' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" (דברים י, כ), פֵּרַשׁ
אין להקשות למה לא דרש 'אֶת' לְרַבּוֹת מוֹרָא אָב וָאֵם או לְרַבּוֹת מִקְדָּשׁ? דזה אינו מאחר דבהני כתיב להדיא (ויקרא יט, ג) אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ (ויקרא יט, ל) וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ למה הוצרך הכתוב לרבותם בתיבת 'אֶת'?!
אמנם קשה הוה ליה לדרוש 'אֶת' לרבות 'מלאך מט"ט שר הפנים' דכתיב ביה (שמות כג, כ) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וכו' הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ, ודרשו רבותינו ז"ל (סנהדרין לח:) זה מט"ט ששמו כשם רבו, שמספר שמו עולה 'שדי' [314].
ונראה לי בס"ד דאמרו ביבמות דף וא"ו וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ (ויקרא יט, ל) יכול יתיירא אדם ממקדש וכו', וכתבו התוספות שלא הוצרך ללמדנו דבר זה במורא אב ואם דהתם ודאי אין לטעות ולחשוב שיהיה המורא מהם לשם אלהות, אבל במקדש כיון דהוא דבר שבקדושה איכא למטעי, להכי הוצרך לפרש שלא יהיה המורא מן המקדש לשם אלהות. ועיין בקרבן אהרן פרשת קדושים מה שכתב בזה יעוין שם. ולכן לא רצה לדרוש 'אֶת' לרבות מלאך מט"ט כדי שלא יטעו לחשוב שיהיה לו מורא ממנו לשם אלהות כיון שהוא מלאך קדוש ואמר עליו כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ ואיכא למטעי ביה טפי ממקדש, אך רבי עקיבא דפירש 'לְרַבּוֹת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים' דהוא אדם דמי להך דאב ואם שכתבו התוס' דלא שייך למטעי בהו.
אמנם קשה הוה ליה לפרוש כשהגיע לפסוק 'וַעֲבַדְתֶּם אֵת הֳ' אֱלֹהֵיכֶם' (שמות כג, כה) דקדים? ונראה לי בס"ד דהתם דרש לרבות שמוש הרב דחייב אדם לשמש את רבו דגדולה שמושה יותר מלמודה. והנה מהרש"א הקשה מן פסוק וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת הֳ' (שמות יד, לא) יעוין שם. ונראה לי בס"ד דהוא פירש בפסוק 'אֶת הֳ' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא' (דברים י, כ) מפני שהוא דבר צווי שמצוה את האדם בכך, אך פסוק וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת הֳ' הוא סיפור מעשה שהיה, ויש לדרשו לרבות שנתייראו מן מלאכים הממונים שהם פועלי הדין שהכו את המצריים וחבלו בהם ונתייראו שמא יפגעו בהם גם כן.

מִפְּנֵי מָה אֵין חַמֵּי טְבֶרְיָא בִּירוּשָׁלַיִם? כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ עוֹלֵי רְגָלִים אוֹמְרִים: אִלְמָלֵי לֹא עָלִינוּ אֶלָּא לִרְחֹץ בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא, דַּיֵּנוּ, וְנִמְצֵאת עֲלִיָּה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. שמעתי מקשים מכאן משמע דלא נזדמן בירושלים מעין שמימיו חמין בחמי טבריה, וקשא דלקמן (דף מא:) אמר רב חסדא פסח שבשלו בחמי טבריה חייב דעבר אקרא דמצריך בפסח צלי ולא בישול, וזה בישול הוי, ואיך יש מציאות לדין זה בעולם, דאם בירושלים אין חמין כחמי טבריה, ואם יבשלו בחמי טבריה ממש אי אפשר דרחוק מירושלים הרבה והפסח נשחט בארבעה עשר?
ואמרתי אין זו קושיא דאפשר להביא חמי טבריה לירושלים ברגע על ידי שד, או יוליך השד בשר הפסח לטבריה ברגע ויצלאו אותו שם בני אדם, וכמו שנאמר בעירובין (עירובין מג.) בהנך ישב שמעתתא דאתמר בצפרא בשבתא קמיה דרב חסדא בסורא, ובהדי פניא דשבתא קמי דרבא בפומבדיתא, ומסיק בגמרא דילמא יוסף שידא אמרינהו עיין שם.
אי נמי על ידי שם שעשו בקפיצת הדרך ברגע אחד מירושלים לטבריה, וכמו שמצינו ברבינו מהרח"ו ז"ל שהלך מירושלים לדמשק בקפיצת הדרך ברגע, כשבקש ממנו אותי השר לפתוח מי גיחון, וכנזכר בשם הגדולים.
ועוד נראה לי דאין התחלה לקושיא זו, דרב חסדא דינא קא משמע לן אי הוה בירושלים מים חמין כחמי טבריה, כי באמת שלמה המלך ע"ה היה יכול לעשות כזאת, וכמו שאמרו במדרש (תנחומא קדושים י') יודע היה שלמה חוט זה הולך לכוש והיה זורע בו פלפלין, חוט זה הולך להודו והיה זורע בו זנגביל שנאמר ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו עיין שם, ואם כן היה יכול שלמה המלך ע"ה לעשות חמין בירושלים כחמי טבריה, שהיה חופר במקום אחד שחוט שלו נמשך עד חמי טבריה והיו המים שבאותה חפירה חמין כחמי טבריה ממש אלא דלא עביד הכי משום עולי רגלים, ואפשר להיות לעתיד כן בירושלים ולא יחושו לדבר זה דאכשור דרי ולא יאמרו כזאת, על כן הדין זה דרב חסדא בבישול הפסח ניתן להאמר.

גמ' ושאין לו קרקע. וכן איתא בירושלמי ספ"ג דפאה:

תוס' ד"ה לכדר"א וכו' משום דבר שנתחדש. כדאיתא שבועות יט ע"א כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה:

כל אדם שיש לו קרקע עולה לרגל כו'. הק' בתוס' את למ"ל ולפע"ד דהקרא מרמז בהפך דוקא מי שיש לו קרקע ומצווה לעלות לרגל הוא מובטח שלא יחמוד איש את שלו משא"כ מי שאין לו קרקע ועולה לרגל. כיון שאינו מצוה ועושה אינו מובטח בזאת ההבטחה וצריך להשמר מהיזק כי גדול המצוה ועושה ממי שא"מ ועושה ובזה מיושב נמי דמנ"ל לרבות פרתו רועה באפר דלמא דוקא מגזילת מטלטליו יהי' שמור ומנ"ל שלא יזיקו נחש וחולדה והא"ש דלמ"ל את לרבות מטלטלי' פשיטא דארצך הטפול לארצך קאמר דהא מי שאין לו קרקע מה ארצך שייך בי' וע"כ אהמטלטלי' קאי וא"כ את למ"ל ע"כ לרבות אפי' פרה חורשת כו' והשתא איכא למימר דאפי' מי שאינו מצווה ועושה נמי נשמר מהיזק אלא שאינו כ"כ שיהיה פרתו חורשת באפר וכו':

מפני מה פירות גנוסר בירושלם כו'. עי' מהרש"א ח"א שנדחק מה ענין זה לכאן והפשוט לפע"ד דאלו לא הי' מכוונים לשם מצות עלי' לא היו נשמרים מהיזק וכן דייק קרא לא יחמד איש את ארצך בעלותך לראות דייקא ולא לכוונה אחרת (ושייך לעיל שמא תאבד לו מחט כו') וזהו מרומז בקרא ששם עלו שבטים ש"י וגו' להודות לשם ה' ולא לכוונה אחרת ועי"ז יהיה שלום בחילך שלוה בארמנותיך שתהיה פרה חורשת כו' מה שלא היה אלו היו עולים לכוונה אחרת:

בגמרא אמר רחב"א אמר ר"י מפני מה אין פירות גנוסר בירושלים כו' ולכאורה לא שייך הך מימרא דר"י לכאן כלל ומהרש"א ז"ל בח"א הרגיש בזה ונדחק לפרשו. ולענ"ד נראה דשפיר קאי הך מימרא אהא דסליק מיניה דהא דדרשינן מופנית בבוקר והלכת לאהליך שילך וימצא אהלו בשלום היינו לבתר דכתיב לא יחמוד איש את ארצך ודרשינן מיניה שע"י מצות רגל לא יבא לידי נזק כלל וא"כ יפה אמר הכתוב ופנית בבקר והלכת לאהליך והיינו עצה טובה קמ"ל שבבוקר מיד לאחר שקיים מצות עליית הרגל ילך וישוב לביתו ואז בודאי ימצא אהלו בשלום דשלוחי מצוה אינן נזוקין לא בהליכה ולא בחזרה משא"כ אם יתמהמה אחר הרגל בירושלים כדי להנות מטובה ולאכול מפירותיהם שוב אינו מובטח שינצל מן נזק וע"ז מייתי שפיר הך מימרא דר"י שמפני כך תקנו שלא יביא פירות גנוסר לירושלים מה"ט גופא שלא יבאו עולי הרגל לידי תקלה וע"י כך לא ימצאו אהליהם בשלום דהוי כעליה שלא לשמה ויעשה ח"ו תורת משה פלסתר במאי שהבטיחם לא יחמוד איש את ארצך:

בעו מיניה דרב הני בני בי רב דדיירי בבאגא וכו'. מפשט השמועה נראה דר' אלעזר פליג אדרב דהגם דלרב מספקא ליה בחזרתן איהו פשיטא ליה ובהא פליג עליה דלדידיה ליכא ספיקא. ומאחר דסתם ר' אלעזר הוא ר' אלעזר בן פדת והוא תלמידו דר' יוחנן וזמנין דמוכח בש"ס דהוא תלמיד רב. אמטו להכי קאמר הש"ס עליה דר' אלעזר כמאן כי האי תנא דתניא וכו' והשואל כמאן היינו דכמו זר נחשב דר' אלעזר תלמידו פשיטא ליה מאי דאסתפק ליה לרב ולהכי שאל כמאן כלומר מדחזינן דר' אלעזר פשיטא ליה מוכרח דיש לו אילן גדול דסמיך עליה ומשני כהאי תנא וכו' דר' אלעזר סמך על איסי בן יהודה. ורב אפשר דלא ידע להך בריתא או ידע לה ואיהו מספקא ליה. אמנם אכתי צריכין למודעי מאי מספקא לרב הכתיב ופנית בבקר והלכת לאהלך דמוכח דבחזרתן אינם נזוקין ובין לא ידע לבריתא או ידע ועכ"ז מספ"ל מאי דריש בקרא. ואפשר לומר דרב מספקא ליה אי הך קרא ופנית בבקר דרשינן ליה ופנית בבקר שיצא בכי טוב ואי יוצא בכי טוב הכתוב מבשרו שתמצא אהלך בשלום ומינה דאם אינו יוצא בכי טוב אין כאן הבטחה שימצא אהלו לשלום. או דילמא ופנית בבקר אתא שטעון לינה וכתיב לאהלך שהכתוב מבטיח שימצא אהלו לשלום בכל אופן בין יצא בכי טוב והן לא שלא נזהר בזה דרך הלוכו אינו נזוק בחזרתו ומשו"ה כי בעו ניזיל מאי אמר לא ידענא:
ואנכי הרואה להרב הגדול מופת הדור מהר"ח אבואלעפיא זלה"ה בספר עץ החיים פ' וישב דף ל"ג שכתב משום יתובי דעתא דהרמב"ם שהשמיט מימרת ר' אמי דבסמוך דמי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל שטעמו דראה לרב דבעו מיניה מיזל מאי לא ידענא ופליג אר' אלעזר דאין נזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן וס"ל דקרא לא אתא רק ללמדנו שטעון לינה א"כ ל"ק קושית הש"ס וכי מאחר דאפי' בחזרה וכו' והוצרכו לתרץ לכדר' אמי דמי שאין לו קרקע דלסברת רב קרא להבטיחו בהליכה אתא ולא לדינא דמי שאין לו קרקע וקרא דופנית לטעון לינה ומשו"ה השמיט רבינו דין מי שאין לו קרקע וכעת לא מצאתי להרמב"ם דין טעון לינה היכן כתביה עכ"ל:
ואני בעניי זה שנים רבות שדקדקתי על דברי קדשו ובכלל דקדקתי דתיבת לאהלך דריש איסי שתמצא אהלך לשלום והן לו יהי דבא ללמד דטעון לינה אכתי מלאהלך יש לדרוש דאינו נזוק בחזרה ומאי עביד ליה רב. ודין טעון לינה לא זכר הרב שכתבו הרמב"ם פ"ג דבכורים ע"ש ועוד כתבתי בעניותי בזה בהגהותי ע"ש באורך:
והן עתה חזיתיה להרב ז"ל עצמו בס' ישרש יעקב בסוגיין שכתב וז"ל בעו מיניה וכו' וא"ל דכבר אמר ר' אלעזר אין נזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן ואיך א"ל רב לא ידענא ובתאוה לעינים תירץ דרב דריש ופנית בבקר שיצא בכי טוב וליתא דאכתי תיבת לאהלך יתירה לומר שתמצא אהלך לשלום גם אין לומר דס"ל כמ"ש רש"י ללמד שטעון לינה דאכתי מתיבת לאהלך שמעינן שתמצא אהלך בשלום עכ"ל ודברי הרב ז"ל הללו הן הן הדברים שדקדקתי עליו עצמו במה שיישב להרמב"ם בעץ החיים כמדובר. ולשון הרב במאי דדייק דכבר אמר ר' אלעזר וכו' אינו מכוון דמאי פריך לרב מר' אלעזר תלמידו. וכיוצא בזה כתב הרב עיון יעקב דממ"נ רב ידע האי דאתמר דר' אלעזר או לא אי ידע א"כ ידע דבחזרתן מותר וכו' ע"ש ואין זה מכוון לכתוב על רב בכח מימרת ר' אלעזר תלמידו. ומאי דאיכא למיקם הוא מאי דריש בהני קראי דאיסי כמש"ל:
עוד ראיתי להרב ישרש יעקב שכתב וז"ל והרב מהרי"ט פ' הברכה תירץ דבהליכתן הבטיחן שלא יבואו להרהור עבירה דלא אפשר בלא"ה ומקרי בעדנא כמ"ש פ"ק דקידושין ודלמא מהרהר משא"כ בחזרתן לא הבטיחן שלא יבואו להרהור וכו' וליתא דשם אמרינן וכו' בחזרתן שאני והא"ר אלעזר וכו' סולם רעוע הוה ולדברי הרב למה הוצרך לומר סולם רעוע והלא בחזרתן לא הובטחו ור"א ל"א שאין נזוקין רק כשלא יהרהרו בע"ז אלא מוכח דאי שכר מצות בהאי עלמא גם בחזרתן עוסק במצוה נקרא ויגין עליה דלא ליתי להרהור וצ"ע עכ"ל ולי הדיוט נראה דכל דברי מהרימ"ט הם לסברת רב. אבל אזיל ומודה דכי אתא ר' אלעזר תלמידו ואמר אינן נזוקין לא בהליכתן ולא בחזרתן והשוה הליכה וחזרה דעתו לחלוק על רב דגם בחזרה מקרי עוסק במצוה וסמיך אבריתא דאיסי בן יהודה דמשמע ליה דמשוה הליכה לחזרה. ובהכי ניחא מאי דאיכא למידק דמאי פריך וכי מאהר דאפי' בחזרה בהליכה למה לי אימא דאצטריך קרא להליכה דלא יבא לידי הרהור אמנם ע"פ האמור ניחא דמשמע ליה לש"ס דלר' אלעזר ואיסי הליכה וחזרה שוו בשעוריהן דחשיב עוסק במצוה ולא יהרהר ולא יזוק ומשו"ה פריד והוכר' לאוקומי כדר' אמי ובהכי ל"ק על מהרימ"ט מהסולם שהזכיר הוא עצמו וכבר ראיתי דברי מהרימ"ט בגופן שלהם ולפק"ד יש לישב כדאמרן כאשר יראה המעיין הטב. ותו חזינא להרב ישרש יעקב שפירש לשון כלפי שאמר איסי שר"ל להפך ובנה על זה מצודים גדולים עש"ב ולנו בעניותנו כלפי לחוד אינו ר"ל להפך רק כשאומר כלפי לייא הן כפי פירוש רש"י לעיל דף ה' ע"ב ורשב"ם בתרא דף ק"ד ע"ב ע"ש הן כפי פירוש הערוך ע"ש בדבריהם ועיניך תחזינה משרים ותו שרש"י במאי דקמן פירש כלפי שאמרה תורה מתוך שאמרה תורה ע"ש. ועוד היה להאריך ולדקדק על דברי המפרשים ועמד קנה במקומו:

(ח רע"ב) הרי זה צדיק גמור.—עי' מ"ש בתוספות, ושמעתי להגיה כאן "ה"ז צדקה גמורה".