פסחים ט ע"א

דף ט - א

מתניתין:

כאשר הבודק את החמץ מסיים לבדוק חדר אחד, ובא לבדוק את החדר השני, אין חוששין שמא בינתיים גיררה חולדה חמץ מבית [חדר] שאינו בדוק לבית הבדוק כבר.

וכן אין חוששין שמא גיררה חולדה ממקום למקום, מזוית זו לזוית זו באותו חדר, תוך כדי הבדיקה, ואז יצטרך לשים שומרים במקומות הבדוקים, שישגיחו שלא תבא חולדה לשם, עד שיגמור לבדוק את כל הבית. ^[231] דאם נחשוש כן, לא יועילו השומרים הללו, שהרי יש גם לחשוש שמא לאחר שיגמור לבדוק את כל הבית, תגרור חולדה חמץ מחצר של השכן שעדיין לא בדק לחצר שלו, הבדוקה כבר. ^[232] ואפילו אם כל בני העיר בדקו כבר את החמץ, עדיין יש לחשוש, שמא תגרור החולדה מעיר אחרת, שעדיין אינה בדוקה, לעיר זו, ואם כן, אין לדבר סוף. שהרי אי אפשר שכל ישראל יבדקו את החמץ בבת אחת. ובהכרח, אין חוששין לכך. ^{[233] [234]}

גמרא:

מדייקת הגמרא מלשון המשנה "שמא גיררה חולדה": טעמא, כל הטעם שאין חוששין, הוא רק משום דלא חזינא דשקל, שלא ראינו את החולדה שהביאה לכאן חמץ. הא חזינא דשקל, אילו ראינו שהחולדה הביאה חמץ למקום שכבר בדוק, חיישינן, יש לנו לחשוש שמא עדיין הוא נשאר כאן, ובעי בדיקה, ויצטרכו לחזור ולבדוק.

ושואלת הגמרא: ואמאי!?

נימא, אכלתיה! מדוע לא נאמר שודאי כבר אכלה החולדה את החמץ, ואין צורך לבדוק שוב!? ^[235]

מי לא תנן במסכת אהלות: מדורות העכו"ם [דירות הגויים] טמאים, מפני שהם קוברים את נפליהם בבתיהם. ומת מטמא באהל. ^[236] וכמה ישהה הגוי במדור, ויהא המדור צריך בדיקה אם אין שם קבר, לאחר שיצא הגוי ממנו, והישראל ירצה ליכנס לגור שם? ארבעים יום, כשיעור הזמן שאשה יכולה להתעבר ולהפיל נפל שמטמא. ^[237] ואף על פי שאין לו אשה לגוי, בכל זאת המדור טמא, מפני שהוא חשוד על הזנות.

וכל מקום שחולדה וחזיר יכולין להלוך בו, אינו צריך בדיקה מנפלים, כי גם אם היה שם קבר של נפל, כבר חטטו שם החזיר והחולדה, ואכלו את הנפל.

ואם כן, מדוע כאן בחמץ, לא נאמר גם כן, שאף על פי שראינו את החולדה כשהיא מביאה לכאן חמץ, מן הסתם כבר אכלה אותו, ואין צורך לבדוק שוב!?

ומתרצינן: אמר רבי זירא: לא קשיא: הא דשנינו במסכת אהלות שאין לחשוש לנפל משום שודאי אכלתו החולדה, מדובר שם בנפלים, שהם בשר. ואילו הא, במשנתנו מדובר, בחמץ, שהוא לחם. ולכן, בבשר, שדרך החיה לאוכלו כולו, היא לא משיירא ממנו כלום, ולכן אין צריך לבדוק לאחריה. אבל בלחם, כיון שהיא משיירא ממנו, ^[238] צריך בדיקה, שמא השאירה מהחמץ.

אמר רבא: האי מאי!? מה היא בכלל הקושיא משם? הרי אפילו אם נאמר שדרך החולדה לשייר גם מהבשר, בכל זאת אין זה דומה לכאן. כי בשלמא התם, במדורות העכו"ם, יש להקל, כי אימור הוה אימור לא הוה, דהיינו, מצד אחד יש לומר שהיה כאן נפל, אבל מצד שני יש לומר, שמא לא היה פה כלל נפל. ולכן, במקום ששכיחה שם חולדה, אנו תולין לקולא, וגם אם תמצא לומר הוה שם נפל, אימור אכלתיה החולדה, כי די בספק אכילה כדי להוציא מידי ספק הימצאות נפל. ^[239]

אבל הכא, דודאי הוא שיש כאן חמץ, דהרי חזינא את החולדה דשקל, שהביאתו לכאן, מי יימר דאכלתיה!? והרי אכילתה את החמץ אינה אלא ספק. ונמצא, כי הוי ספק, שמא נתבער החמץ, וודאי שהיה כאן חמץ. ואין ספק היתר מוציא את הבית מידי ודאי איסור!

ומקשינן: וכי בעלמא אין ספק מוציא מידי ודאי!?

והא תניא: חבר [הנאמן על המעשרות] שמת, והניח מגורה [גורן] מליאה פירות, ואפילו הן בני יומן, שניכר עליהם שרק היום "נתמרחו" [שנעשתה בהם גמר מלאכת הפירות, וכגון בתבואה, ש"גמר המלאכה" שלה הוא "מירוח הכרי", שמעמידים את הכרי, ומחליקים אותו], ונתחייבו במעשר, הרי הן בחזקת מתוקנין [מעושרים].

והא הכא, דודאי טבילי הני פירי, בודאי היה עליהם שם טבל, שהרי נגמרה מלאכתם, וגם ראו פני הבית [שכל "מגורה", בבית היא]. וספק מעושרין וספק לא מעושרין, שהרי אין זה ודאי שהחבר עישרן. ואפילו הכי קאתי ספק, שמא עישרם החבר, ומוציא את הפירות הללו מידי ודאי טבל! ^[240]

ומתרצינן: התם, בחבר שמת, אינו ודאי טבל וספק מעשר. אלא ודאי טבל וודאי מעשר הוא. דודאי הוא שהחברים מעשרי מיד.

וכדרבי חנינא חוזאה.

דאמר רבי חנינא חוזאה: חזקה על חבר, שאין הוא מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. ^[241]

ואיבעית אימא: לעולם אין זה ודאי שהחבר עישר את הפירות קודם שמת, אלא רק ספק. ובכל זאת מותר לאכול מהם מבלי לעשרן. כי ספק וספק הוא, איסור הטבל שעליהם אף הוא רק ספק. כי דלמא מעיקרא אימור דלא טבילי. שמא לא חל עליהם מעולם שם טבל. ואף שאנו רואים הפירות שהם ממורחים והם בתוך הבית, אף על פי כן יתכן שהחבר עשה כרבי אושעיא, דהיינו, שהכניס את התבואה לבית כשהיא עדיין במוץ שלה, ולא נתחייבה במעשר. וכיון שאיסור הטבל הוא רק ספק, די בספק מעשר של החבר כדי להוציא מידי ספק טבל. ^[242]

דאמר רבי אושעיא: מערים אדם על תבואתו, ומכניסה לביתו כשהיא במוץ שלה. ואחר כך הוא דש וממרח אותה בתוך הבית. ובאופן כזה לא חל עליה שם טבל. כי חובת הפרשת תרומות ומעשרות חלה רק על ידי "ראיית פני הבית" של תבואה שנגמרה מלאכתה. דהיינו, שתיכנס התבואה כשהיא "ממורחת" [שנגמרה מלאכתה] דרך פתח הבית בדוקא. ותבואה זו, בשעה שנכנסה בפתח הבית, עדיין לא היתה ממורחת, ולכן לא חל עליה שם טבל. ^[243] ולאחר מכן, כאשר מירחה וגמר את מלאכתה, כבר היתה בתוך הבית, ולא ראתה שוב את פתח הבית. ^[244]

וכל זה מדאורייתא, אך מדרבנן אסור לאכול אף מתבואה שלא נגמר מלאכתה אכילת קבע. אבל להאכיל לבהמה, לא גזרו חכמים, ומותר להאכילה ללא הגבלה. ואם כן, הוא מרויח מכך שהכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת מהתבואה לאחר מירוח ופטורה מן המעשר! ^{[245] [246]} ושוב מקשינן: וכי אין ספק מוציא מידי ודאי!?

והתניא: אמר רבי יהודה: מעשה בשפחתו של מציק אחד [אדם אלים, וישראל היה] ברימון [שם מקום], שהטילה נפל לבור.

אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית. חששא הוא דלא חיישי' הא אי חזינן לחולדה דשקלא נהמא קמן צריך לבדוק עד דמשכח לה אמאי נימא אכלתיה כדתנן בסוף אהלות בענין מדורות העובדי כוכבים טמאים וכו' כ"מ שחולדה וחזיר יכולין להלך אין צריך בדיקה דאמרי' כל (שרץ) שהיה שם הללו אכלוהו ופריק ר' זירא מתני' דאהלות בבשר (שרץ) דלא משיירא לפיכך לא חיישי' מתני' דהכא בלחם משום דמשיירי רבא אומר התם באהלות ספק וספק הוא אמרינן שמא שרץ היה שם [שמא לא היה] ואם היה שמא אכלוהו הכא ודאי היה שם פת ומשמא אכלוהו לא שרינן ליה דאין ספק דוחה הודאי ומתמהי' ולא והתניא חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות וכו' ודחי' התם נמי ודאי הוא שעשרן דחזקה הוא על החבר שאין דבר יוצא מתחת ידו שאינו מתוקן. ירושל' ובלבד שמת ביישוב הדעת אי נמי דלמא [לא] טבילי וכר' אושעיא עביד דאמר מערים אדם על התבואה ואינו עושה אותה גורן אלא מכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת המוץ ופטור מן המעשר לפיכך אומר בחזקת מתוקן אבל אלו נתברר דודאי טבילי לא אמרינן בחזקת מתוקנין:
ולא והתניא מעש' בשפחתו של מציק אחד ברימון.

פיסקא אין חוששין וכו' דהא תנן כל מקום וכו'. י"א דמכאן סומכין הכהנים להכניס בבתי הגוים בזמן הזה שהרי חזירים מצויין שם. והרי"ט כתב דאין לזה צורך דבר דחוץ מזה מותרין חדא דהא אנן כר' שמעון בן יוחאי קייל"ן דסבר קברי גוים במגע ומשא מטמא באהל לא ואפי' מאן דפסק כר' שמעון בן גמליאל דפליג עליה הא אמרינן בתוס' בהדיא דאין מדורות לעכו"ם בח"ל:

המשנה השנית והכונה בה בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבית וממקום למקום אם כן מחצר לחצר ומעיר לעיר ואין לדבר סוף ר' יהודה אומר בודקין אור לארבעה עשר ובארבעה עשר בשחרית ובשעת הביעור וחכמים אומרים לא בדק אור לארבעה עשר יבדוק בארבעה עשר אם לא בדק בארבעה עשר יבדוק בתוך המועד לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד ומה שהוא משייר יניחנו בצנעה כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו אמר הר"ם פי' גררה ענינו ידוע כמו גורר אדם מטה מגזרת כמים הנגרים ארצה וחולדה גם כן ידוע פי' בתוך המועד ולאחר המועד ענינו בתוך ימי החג ולאחר ימי החג ותועלת הבדיקה לאחר המועד כדי שיאבדנו ולא יהנה בו כי העקר אצלנו חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ואמרם ומה שהוא משייר חוזר על תחלת המאמר והוא אמרם אור לארבעה עשר בודקין את החמץ כי מה שמשייר יניחנו בצנעה עד שיחול שעת האיסור כי הוא אם הניחו בלי מוצנע ומצא שחסר ממה שהניח צריך בדיקה אחרת לפי שנאמר בידוע שגררה חולדה וטעם מחלוקת ר' יהודה וחכמים כי ר' יהודה אומר אם לא בדק בשעת שהיא שעת איסור חמץ אינו בודק כלל דילמא אכיל מיניה וחכמים אינם רואים בזאת הגזירה לפי שהם אומרים הוא עצמו שחזר עליו לשרפו מיכל אכיל מיניה ומפני זה אומרים יבדוק בתוך המועד ולאחר המועד ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי אין חוששין שמא גררה חולדה חמץ ממקום שאינו בדוק למקום הבדוק עד שיצטרך להניח שומרים במקומות הבדוקים עד שיבדוק כל הבית שאם כן מה הועיל בשומרים הללו ואף כשבדק כל הבית יש לחוש שמא תגרור מחצר לחצר או אף מעיר לעיר שאי אפשר לכל ישראל לבדוק חמצם כאחת ולא הוצרך ללמד כך אלא ממקום שמכניסין בו חמץ למקום שמכניסין גם כן אלא שבדקו שאם ממקום שמכניסין למקום שאין מכניסין כבר למדנוה ממה שאמרנו שמקום שאין מכניסין אין צריך בדיקה ולא חששנו לגרירת חולדה כמו שכתבנו למעלה שאף היא אינה מצויה אלא במקומות שהפת מצויה שם ומשנה זו פירושה מן הסתם הא אם ראינוה נכנסת וחמץ בפיה אין אומרין שכבר אכלתו אלא חוששין שמא לא אכלתו או שהותירה וצריך לבדוק פעם אחרת ואם לא מצא תולין בה שכבר אכלתו וחומרא זו מפני שאין כאן אלא ספק אחד והוא אם אכלתו אם לאו אבל מ"מ הרי הכניסה חמץ בודאי אבל אם היו שם שתי ספקות אינו צריך בדיקה ואף בזו יש אומרים דוקא בשאחת מן הספקות ספק ביאה אבל כל שודאי נכנסה אע"פ שיש שם שתי ספקות מצד אחר צריך בדיקה אא"כ במקום שיש בו כדי לתלות כמו שיתבאר ולדעת זו מיהא כל שראינוה וככר בפיה סמוך לבית זה ולא ידענו אם נכנסה אם לאו שהרי ספק נכנסה ספק לא נכנסה ואם נכנסה שמא אכלתו אין צריך בדיקה ואפי' בטול אינו צריך לדעת קצת אלא שיש מפקפקין בבטול ומ"מ אם היה לחם גדול שבודאי לא אכלתו בשעה זו אין כאן אלא ספק ביאה וצריך לבדוק וי"א שספק אכלתו אינו קרוי ספק הואיל ומ"מ תכף שנכנסה יצא הבית מחזקת בדוק:

ר' יהודה אומר בודקין אור י"ד ובי"ד שחרית ר"ל אם לא בדק בלילה יבדוק בשחרית ואם לא בדק בשחרית יבדוק בשעת הביעור והיא תחלת שעה ששית הא מכיון שעבר זמן הביעור לא יבדוק שמא יבא לאכול ממנו אלא יבטל ולכשימצא יבער וחכמים אין חוששין לשמא יאכל והלכך אם לא בדק שחרית יבדוק בתוך המועד ר"ל בתחלת שעה ששית לא בדק בתחלת שעה ששית יבדוק לאחר המועד ר"ל כל יום י"ד ואין חוששין שמא יבא לאכול שהרי אף הוא מחזר אחריו לשרפו היאך הוא אוכל ממנו כך פירשוה גדולי הרבנים וכן עיקר ומ"מ גדולי הפוסקים פרשו תוך הפסח ולאחר הפסח ואתה צריך לפרש לדבריהם שאע"פ שהלכה כר' שמעון שאין חמץ שעבר עליו הפסח אסור אלא משום קנס והרי אין כאן קנס הואיל ולא היה ידוע לו שמא מתוך שלא בדק יש לחוש להערמה וכן אתה צריך לפרשה בשלא בטל וכן הדין שהרי ביטול לא נתקן בזמן חכמי המשנה ואף בתלמוד המערב מצינו שחוששין להערמה והוא שאמרו שם הפקיר חמצו בשלשה עשר מהו לאחר הפסח ר' יוחנן אמר אסור ור' שמעון בן לקיש אמר מותר התיב ר' יוחנן אי אתה מודה לי משש שעות ולמעלה שהוא אסור כלומר ומן הסתם הפקירו ואעפ"כ לאחר הפסח אסור אמר ליה תמן איסורו גרמה לו כלומר שאע"פ שמפקירו בדעתו הרי אין ברשותו להפקירו והאיסור הוא שהפקירו והיאך הוא נפקע אבל זה שהפקירו בשלשה עשר מותר והוא הדין בכל שקודם זמן האיסור אמר ר' יוסה לר' פנחס נהיר את כד הוינא אמרין ר' יוחנן כר' יוסי ור' שמעון בן לקיש כר' מאיר פירוש שנחלקו במסכת נדרים בהיו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל שנותן לאחר והלה מותר בו ושאלו שם אין עמו אחר מאי ולדעת ר' מאיר נותן על גבי הגדר או על גבי הסלע ואומר הרי הן מופקרין לכל אדם והלה נוטל ואוכל ור' יוסי אוסר ואמר ר' יוחנן מאי טעמא דר' יוסי הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתיא לרשות זוכה אף הפקר כן והלכך הפקיר חמצו אינו כלום הואיל ואין כאן זוכה שהרי השהה אותו אצלו ואינה כן כלומר לא נחלקו בזו שלענין הפקר אין אנו צריכים לזוכה כלל אלא ר' יוחנן חייש להערמה והואיל והפקיר קרוב לזמן הפסח ראוי לקנסו לאסרו אחר הפסח שלא כוון להפקר גמור אלא להתירו לעצמו לאחר הפסח ור' שמעון בן לקיש לא חייש מה נפיק מביניהון ר"ל אי משום ר' יוסי אי משום הערמה נפל עליו מפולת והפקירו לטעם הערמה אין כאן הערמה לטעם זוכה אין כאן זוכה והלכה כר' יוחנן ומעתה אתה רשאי לפרש תוך המועד ולאחר המועד תוך הפסח ולאחר הפסח והלכה כחכמים ומ"מ כל שבודק אחר הפסח אינו מברך:

ואמר אח"כ שכשבדק והוא משייר בו כדי ליטול ממנו לצורך אכילת הלילה ומחרתה ולבער את הנשאר יניחנו בצנעה ר"ל במקום צנוע שלא יהא צריך בדיקה אחריו ופירשו בגמ' כגון שהוא יודע כמה פרוסות הניח וכמה מהם אכל ומצא לאחר חשבונו חסר כגון שהניח עשר ומצא תשע שהוא צריך בדיקה הא אם לא ידע כמה הניח אע"פ שלא הניחו במקום המוצנע אינו צריך בדיקה אא"כ ראה חולדה בפנינו ונטלה מהם שהרי אמרו אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית וכו' כמו שהתבאר:

זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

אע"פ שהגוים אין להם טומאת אהל והנוגע בקבריהם טהור מ"מ מטמאים הם במגע ובמשא ומקום ששכנו בו מטמא עד שיבדק ולא סוף דבר בחוצה לארץ שהרי ארץ העמים טמאה היא מצד עצמה ואין כאן בדיקה אלא אף מקום ששכנו בו בארץ ישראל וטומאתו עד שיבדק שמא קברו שם נפלים והוא הנקרא מדור הגוים ותרומה שנטמאת במדור זה תולין לא אוכלין ולא שורפין וכמה ישהא הגוי במקום זה ויהא צריך בדיקה כשיצא וירצה הישראל לדור שם ארבעים יום כדי יצירת הולד בכדי שתתעבר אשתו ותפיל נפל הראוי לטמא ודבר זה אף במדור שאין בו אשה מגזרת מדור שיש בו אשה הא פחות מארבעים יום אין צריך בדיקה ואין חוששין שמא כשנכנסה לשם נתעברה והפילה שאין אומרין בספקות להחמיר וכל מקום שחזיר וחולדה וכיוצא בהם מצויים שם אין צריך בדיקה שאם היתה טומאה לכאן חולדה וחזיר גררוה:

חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות אפי' הן בני יומן שהיה לנו לחוש שטבל הם הרי הם בחזקת מתוקנים מפני שחזקה עליו שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו וכבר הרחבנו בה יותר בשלישי של עבודה זרה:

אין התבואה חייבת במעשר מן התורה עד שתתמרח ותראה פני הבית אבל אם מירחו והכניסו דרך גגים או שהכניסו דרך הפתח עד שלא נמרח אינו חייב במעשר מן התורה אלא שחכמים גזרו שלא לאכול ממנה אכילת קבע אלא אכילת עראי ואכילת בהמה כולה אכילת עראי היא הילכך מערים אדם ומכניס תבואתו במוץ שלה שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר וכבר הרחבנו בה יותר בחמישי של ברכות:

דאמר רב הושעי' מערים אדם על תבואתו ראיתי מקשים אי הכי אפי' עם הארץ נמי ספק וספק היא דהא אמרי' שלא לעשר לא מספקינין לי' בתכי דאם הארץ לא טרח וטורח גדול היא להכניס תבואתו עם המוץ שלה בחצרו עוד מקשים וכי נחשדו חברים להפקיע תבואתם מיד מעשר ונ"ל תרץ שיאן כוונתם ליטול המעשרות אלא כדי שלא יבואו בהם לידי תקלה כדאמרי' בריש פ' כיצד מברכין ובפ' הזורק גט לאשתו אמר רבב"ח אמר ר' יוחנן משם ר' יהוד' בר' אילעאי בוא וראה שלא כדורות הראשנוים דורת האחרוני' דורת הראשונים הי' מכניסין פירותיהן דרך גגות ודרך קרפיפות כדי לפוטרן מן המעשר דאמר ר' ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית שנאמר בערתי הקודש מן הבית אלמא דורות האחרוני' היו מתכוונים להיפטר מחיוב המעשרות ואפילו החברים שבהן:

גמרא טעמא דלא חזינא כו' ואגופא דמתני' בלא חזינא דשקל דקתני ביה טעמא דא"כ אין לדבר סוף לא קשיא ליה בלאו האי טעמא נמי לא לבעי בדיקה דנימא אכלתו מי לא תנן כו' י"ל דודאי האי טעמא אין לדבר סוף לא שייך אלא במבית לבית ובההוא דמבית לבית וכ"ש מחצר לחצר ומעיר לעיר ודאי דאין חוששין ואפילו חזינא בבית אחד דשקל ומה"ט דא"כ אין לדבר סוף אלא דממקום למקום דאיכא למימר דיש לדבר סוף שיבדוק בפ"א עם בני ביתו זה בזוית זו וזה בזוית זו ובההוא דייקינן ביה דאין חוששין קתני ביה דלא חזינא דשקל הא חזינא דשקל כו' ודברים אלו יש לנו ללמוד מדברי התוס' לקמן בד"ה ולא חיישינן לחולדה כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה כ"מ שחולדה כו' דאין מדורות עכו"ם בחוצה לארץ עכ"ל וז"ל הרמב"ם בפי' המשנה סוף מסכת אהלות ולשון התו' אין מדור העכו"ם ובית הפרס בחו"ל לפי שחו"ל נפרדה בטומאתה בגזירה דרבנן כו' עכ"ל וק"ק לפ"ז [א] מאי פריך ממדור העכו"ם דאתי ספק ומוציא מידי ודאי דרבנן אמתניתין דגבי חמץ איכא ודאי דאורייתא ולא אתי ספק ומפקיע כמ"ש תוס' לקמן דמתניתין איירי כשלא ביטלו והוי ודאי דאורייתא ודו"ק:

בד"ה כדי שתהא בהמה כו' ומהכא נמי ידעינן דאין ישראל מאכיל לבהמתו כרשיני תרומה כו' עכ"ל מפי' מהרש"ל שאסור קודם הרמה וכ"ש אחר הרמה מן התרומה עצמה כו' עכ"ל לא ידענא מאי כ"ש הוא זה אבל כוונת התוס' דמהכא נמי ידעינן כו' ר"ל דמהאי הקישא גופיה ידעינן דאין לו לישראל להאכיל לבהמתו כו' דהיינו דאסור לישראל בתרומ' הנאה של כילוי דמה תרומה טהורה אין לו לישראל בה אף טמאה אין לו לישראל בה והיינו הדלקה והדר גמר טהורה מטמאה מה טמאה מתסר לישראל בהדלקה אף טהורה כן וכן כל הנאה של כילוי ושוב מצאתי כן בתוס' פרק כל שעה בד"ה מחמין לו חמין כו' וק"ל:

בתוס' ד"ה ואם תמצא לומר וכו' ויש לומר וכו' ודמי לספק ביאה פירוש לספק ביאה אם בא באותה שדה שיש בו טומאה כדלקמן (פסחים דף י':)

ד"ה כדי שתהא וכו' ועוד אומר ר"י וכו' וקונין מהן אחר מירוח וכו' פי' דקאי התם אחלה דגיבול העכו"ם פוטר מחלה ולא תקנו חכמים שלא יפטר משום דאי בעי למיעבד ערמה אפשר ליה למגבל פחות מכשיעור ויהא פוטר מחלה ופריך תרומה נמי ר"ל תרומה ומעשר נמי הא אפשר ליה למעבד כר' אושעיא וכו' וא"כ מה הועילו וכו' במה שמירוח נכרי אינו פוטר וכו':

ד"ה בשפחתו של מציק כו' ואור"י דכהן שוטה היה כו' ר"ל מזה אין להוכיח דשל גבירתה היה דאל"כ איך רצה הכהן ליטמא דעל כרחך צ"ל דשוטה היה:

תוס' בד"ה כדי שתהא כו' דאין ישראל מאכיל לבהמתו כו'. נ"ב פי' שאסור קודם הרמה בעודו טבל וכ"ש אחר הרמה מן התרומה עצמו ומשום הכי אסור לישראל להאכיל לבהמתו כרשיני של תרומה אפי' היא שלו כגון שנפלה לו מאבי אמו כהן והעיקר קאי על כהן ששכר בהמתו של ישראל שאסור להאכילה כרשינים של תרומה משום שהיא הנאה של כילוי וכן הוא להדיא בתוס' פרק אלמנה לכ"ג ע"ש. (עיין במהרש"א):

גמרא והתניא כו' מגורה מלאה פירות כו'. הב"א חתר למצוא ראיות שתבואה נכללת בשם פירות. ושכח ראיה ממכילתין (נג) ולא מפירות שבעמקים ופי' רש"י תבואות דגן כו'. ובביצה (טו ב) ופירותיה משתמרין ופירש"י בשדה לבן קאמר ומשתמרת התבואה כו'. ובב"ב (צג ב) משנה המוכר פירות כו' ופי' רשב"ם תבואה. ובברייתא שם המוכר פירות לחבירו חטין כו' שעורים כו'. וברפ"ג דמכשירין שק שהוא מלא פירות ופי' הרמב"ם דר"ל זרעים כו'. וראיה יותר ברורה מרפ"ב דחלה פירות חו"ל כו' חייבים בחלה. ובזה נדחה ראיית המגיה במל"מ פ"ג מהלכות תרומות הי"ד מהא דמקשי התוס' מהמפקיד פירות כו' ע"ש וכ"מ מפירש"י שם ד"ה בכדי חסרונן ע"ש. ובלא"ה ראייתו איננה דהרי בברייתא שם איתא ג"כ יין והחמיץ כו' ה"ז לא יגע בהן וא"ל דקושיית התוס' הוא מיין:

רש"י במשנה כשבדק זוית זו. כצ"ל:

רש"י ד"ה שא"כ. ולא חצר ממש כו'. כוונתו דלא תקשי מדלעיל (ח) חצר א"צ בדיקה:

רש"י ד"ה מי לא תנן. במגע ובמשא מודה. נראה דר"ל וחיישינן שמא יאהיל על הקבר וזה מיקרי מגע כדמוכח ברפ"ג דאהלות וכרבא בחולין (קכה ב) דאפילו למעלה מטפח מיקרי מגע. והתוי"ט במשנה זו לא ירד לזה ע"ש:

רש"י ד"ה ואב"א. ואח"כ זרה ומירח וחובת כו'. כ"נ דצ"ל:

בא"ד ואי תימא נהי דלא חייל כו'. כצ"ל:

תוס' סד"ה בשפחתו. דאין כהן מטמא לנפלים כו'. נ"ב י"ל שלא טעה בכך. כי הוא עמד על שפת הבור להציץ. וחשב שיוכל להזהר שלא יאהיל שגם אם לא יאהיל עליו יוכל צהכירו ולהבחין בין זכר לנקבה. מיהא בהא קטעי דלא ידע שהמת תופס ד"א ושמא בור זה לא היה עמוק עשרה. או עמד קרוב לו תוך ארבעה טפחים:

גמרא תשע צבורין של מצה ואחד של חמץ, ואתא עכבר ושקיל היינו תשע חנויות.
והקשו בתוס' היכי מייתי ראיה מט' חנויות מוכרות בשר שחוטה כו' לספק חיוב בדיקה, דגבי ט' חנויות ליכא חזקת היתר, אבל הכא אוקי בית אחזקת בדוק, [דהא בבדוק מיירי, דאי לאו הכי פשיטא דבעי בדיקה].
מכאן תמוהים לי דברי מהר"ש איידלס לקמן בסמוך (דף י' ע"א) על התוס' ד"ה ספק על, דכתב דבשני עכברים א' שקל חמץ וא' מצה ולפניהם שני בתים א' בדוק וא' שאינו בדוק, ולא ידעינן הי להאי עייל, דשם ליכא חזקת בדוק כיון דחתיכה זו שהכניסה העכבר לתוכו ספק הוא ואין לו חזקת היתר, א"כ גם כאן הא ודאי בא החתיכה לתוכו, ולהחתיכה ליכא חזקה.
ולומר כיון דהתוס' יבמות (דף פח ע"א ד"ה שתי קופות) כתבו רק דבשני קופות וב' סאין הוי רבותא יותר מב' קופות וסאה אחת, וכ' בזה"ל, דבב' סאין ליכא למימר כולי האי אוקי חולין אחזקתיה, דמה שנפל בקופה של חולין ספק הוא ואין לו חזקת היתר. א"כ י"ל נהי דלדינא סוברים דלא מקרי חזקת בדוק מטעם דאין להחתיכה חזקת היתר, מ"מ הקשו על הראיה שמביא מט' חנויות, דלמא הכא שאני דאיכא למימר קצת אוקי אחזקת בדוק זהו דוחק.
גם הא זה ליכא קושיא, די"ל דהראיה דמייתי הוא רק לדינא, דקבוע הוי כמחצה על מחצה, וממילא קם הדין דספיקו אסור, דמה דעייל בבית אין לו חזקה.
וביותר דהא גם למאי דתירצו דמיירי לענין אכילת החתיכה עדיין יקשה דמאי ראיה מט' חנויות הא התם הוא קצת חזקת איסור אינו זבוח עי' תוס' נדה (דף יט ע"א) והא אדרבה יש להחתיכה קצת חזקת היתר דקודם שנתחמץ, וע"כ ראיית הש"ס רק לדין קבוע, וצ"ע:

טעמא דלא חזינא דשקל כו'. המהרש"א הק' דמדיוקא דאין לדבר סוף יש לדייק דאי יש לדבר סוף אפי' לא חזינא דשקל צריך לחזור ולבדוק וקשה ממדורת הכושי' דיש לדבר סוף ואפ"ה אי חולדה מצוי' שם א"צ לבדוק וע"ז לא הוה שייך שינויי דרבא זאת היא כונת ק' המהרש"א ולחנם נתחבטו בכונתו דהשתא מחורץ שפיר מה שהק' בתירוצו עי' וק"ל. והנה לכאורה נ"ל דלהכי לא תי' ר"ז כרבא דאין ספק מוציא מידי ודאי שזהו תי' פשוט מאוד משום שרצה לתרץ גם דיוקא דאין לדבר סוף דאפי' בדלא חזינא דשקיל נמי חיישינן ולכן משני דבלחם משיירי משא"כ בבשר. ובהצעה זו נלע"ד ליישב דברי הרז"ה ז"ל שכ' לקמן בסוגי' דתשע צבורי' דאתי' כר"ז דס"ל בלחם משיירי ומביאו מהרש"א לקמן שם והוא תמוה אטו מי ס"ל לר"ז בלחם ודאי משיירי הלא לא קאמר אלא דבלחם ספק משיירי וא"כ כשנצרף נמי לקמן ספיקא דאימר חמץ אימר מצה ה"ל ס"ס ומש"ה כ' תוס' באמת לקמן דמיירי בככר גדול כ"כ דא"א דמשיירי ואיך כ' הרז"ה דאתי' כר"ז והא"ש דהא חזינן דלר"ז אפי' ס"ס בכה"ג לא מהני דס"ל ספיקא דאימר אכלתי' לא הוה ספק כ"כ ולכן אע"ג לא דחזינן דשקיל חיישינן משא"כ רבא דמשני אין ספק מוציא מידי ודאי ס"ל דאימר אכלתי' הוה ספק ממש ולכן אי דלא חזינן דשקיל ה"ל ס"ס ולא חיישינן כלל ודתנן במתני' אין לדבר סוף פירושו כמ"ש המהרש"א ולא קשה אלא מחזינא דשקיל וע"ז משני שפיר אין ספק מוציא מידי ודאי וק"ל ולכן מוקי' שמעתי' דט' צבורין כר"ז דוקא ולא כרבא ועמ"ש בסמוך אי"ה:

במשנה אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבית וממקום למקום כו' נראה דבהך בבא קמייתא שפיר קתני לא זו אף זו דלא מיבעיא דלא חיישינן במבית לבית דלא שכיח כ"כ. ועוד דא"כ אין לדבר סוף כמ"ש התוספת לקמן ע"ב בד"ה ולא חיישינן. אלא אפילו ממקום למקום דמקום קרוב שכיח טפי. ועוד דיש לדבר סוף שיבדקו כמה בני אדם בשעה א' ממש כל הבית זה בזוית זה וזה בזוית אחר עד שרואין זה את זה וכיון שיש תקנה לדבר ס"ד דחיישינן קמ"ל דאפ"ה אין חוששין כלל לחולדה שאם באנו לחוש לכך אין לדבר סוף כלל דאם כן מחצר לחצר ומעיר לעיר נמי כן נ"ל לפי פירש"י ותוספות ומהרש"א ז"ל בההוא דממקום למקום. מיהו מלשון הירושלמי משמע להיפך דמבית לבית שייך חששא דחולדה טפי מהך דממקום למקום ע"ש. ובהאי חששא דמסיק מעיר לעיר אין לדבר סוף מסיים בירושלמי יכולין הן כל ישראל לבדוק חמצן כאחת ומשמע דאי היו יכולין כל ישראל לבדוק כאחת תו לא שייך לומר אם כן אין לדבר סוף וקשיא לי אם כן מאי קאמרינן באמת א"כ אין לדבר סוף הא ודאי יש לדבר סוף שיחזרו ויבדקו שנית בשחרית דתו ליכא למיחש למידי דמסתמא כבר בדקו כל ישראל בלילה כדמסקינן לעיל דחזקתו בדוק ויש ליישב בדוחק מיהו בלא"ה קשה דאף אם יכולין כל ישראל לבדוק חמצן כא' אפ"ה אם יחוש לחולדה אין לדבר סוף דאף בתוך הפסח יש לחוש שמא גיררה חולדה חמץ של עובד כוכבים. מיהו לפרש"י דריש מכילתין דעיקר הבדיקה משום בל יראה א"כ לא קשה מידי דהא לחמצו של עובד כוכבים ליכא למיחש לבל יראה דאתה רואה של אחרים. אלא דלפ"ז צריך לומר דלא ממעטינן דאתה רואה של אחרים אלא של עובד כוכבים ושל הקדש דוקא כפרש"י לעיל דף ה' ע"ב וכדפרישית שם אבל ישראל בשל ישראל ודאי עובר דאלת"ה תקשי אגופא דמתניתין מאי קאמר דאין חוששין ממקום למקום אף בבית א' כפרש"י ותוס' ויהיב טעמא דא"כ אין לדבר סוף מבית לבית ומחצר לחצר ומעיר לעיר ומה נתינת טעם הוא זה דודאי מבית לבית ומחצר לחצר ומעיר לעיר דחמץ של חבירו הוא לא איכפת לן כיון דלא שייך חששא דבל יראה משא"כ ממקום למקום בבית א' דהכל חמץ שלו שפיר חיישינן וא"כ יש לדבר סוף כמ"ש התוס' ומהרש"א ז"ל אע"כ כדפרישית דבשל ישראל אין לחלק בין שלו לשל אחרים וכמו שאבאר לקמן וכמ"ש גם כן לעיל מלתא בטעמא והבאתי ראיה ממכילתין. אלא דאכתי לפי' התוס' בריש מכילתין דכולה בדיקה משום שמא יאכל קשה ליישב שיטת הירושלמי ובלא"ה נמי קשיא סוגיא דשמעתין כמו שאבאר בעז"ה ודו"ק:

בתוס' בד"ה אין חוששין כו' וא"ת והא מרישא שמעינן כו' עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק דמאי קשיא להו דלמא בהא מילתא גופא בעי מתניתין למיהב טעמא אהא דקתני רישא בכל מקום שאין מכניסין חמץ לא הצריכוהו בדיקה ולא חששו לשמא גיררה חולדה ממקום שמכניסין אלא דלא רצו להחמיר בכך כיון דא"כ אין לדבר סוף וכן נראה דמפ' לה הרמב"ם ז"ל למתניתין ממה שכתב בהל' חמץ פ"ב ע"ש אלא דלהתוס' לא משמע להו האי פירושא דודאי אי הוי קתני מבית לבית לחוד היה באפשר לפרש כן אבל כיון דקתני נמי ממקום למקום דרך לא זו אף זו אלמא דעיקר דינא אתי לאשמעינן דאין חוששין לחולדה ממקום למקום להצריך שיבדקו כמה בני אדם כא' כמ"ש התוס' לקמן בד"ה לא חיישינן לחולדה וכמ"ש מהרש"א ז"ל בשמעתין ואם כן דמתני' עיקר דינא אתי לאשמעינן קשיא להו שפיר כן נ"ל:

בגמרא טעמא דלא חזינן דשקל הא חזינן דשקל חיישינן ובעי בדיקה ואמאי נימא אכלתיה. לכאורה יש לתמוה מאי מהדר למידק הא חזינן דשקל ולהקשות אדיוקא ובעי לאוכוחי דבחזינן נמי לא בעי בדיקה דאימר אכלתיה ותיפוק ליה דבהדיא תנינן בסיפא דמתניתין בדף הסמוך ומה שמשייר יניחנו בצינעא שלא יהא צריך בדיקה אחריו ואף למאי דמסיק רבא שמא תטול חולדה בפנינו כו' שמעינן מיהת דבחזינן דשקל חיישינן ובעי בדיקה וה"ה לשינוייא דרבי מרי לקמן ונראה דוחק לומר דס"ד השתא כשינוייא דאביי לקמן דבי"ד דלא שכיח ריפתא בכולהו בתי מצנעא. מיהו לפי סוגיא דשמעתין לולי פירוש התוס' היה נ"ל ליישב דמהך דלקמן דמה שמשייר ודאי לא קשיא ליה דודאי בעי בדיקה בדחזינן דשקל דאיכא חששא דאורייתא דהא לא ביטלו דאע"ג דקיי"ל הבודק צריך שיבטל מ"מ מה שמשייר ודאי לא בטל וליכא למימר דיבטל אח"כ דשמא לא יזכור לבטלו עד אחר זמן איסורו דתו לא מצי מבטל וכיון דאיכא איסורא דאורייתא לא תלינן באימר אכלתיה מש"ה ניחא טפי דמה שמשייר יניח בצינעא. ועוד דהיכא דאיכא חששא דאורייתא כשבא לישאל לפנינו תו לא מהני ביטול לחוד אלא בעי נמי בדיקה כדמעיקרא מכל הנך טעמי דפרישית בריש מכילתין ויבואר עוד בשמעתין ובסוגיא דצבורים משא"כ מדיוקא דמתניתין דהכא מקשה שפיר כיון דקיי"ל הבודק צריך שיבטל אם כן מסתמא בביטלו איירי מתניתין ואם כן מאי קמ"ל דאין חוששין בלא חזינן אפילו בחזינן נמי לא בעי בדיקה כיון שכבר ביטל ותו ליכא אלא חשש איסורא דרבנן ובדרבנן שפיר איכא למיתלי אימר אכלתיה דספק הרגיל הוא דמי לא תנן מדורות הגויים אלמא דלא משיירא וכ"ש דא"ש טפי למה שהביא מהרש"א ז"ל בשם הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות דמדורות הכושים נמי דרבנן ואפ"ה מקשה שפיר כדפרישית ובהכי אתי נמי שפיר דמעיקרא מאי ס"ד להקשות אהא דחזינן דשקל ממדורות הגויים דאירי בלא חזינן דהא כבר נחית להאי סברא לחלק בין חזינא ללא חזינא ולמאי דפרישית א"ש דעיקר הקושיא דאיכא מיהא שום סברא לומר דלא משיירא ממילא הוא ספק הרגיל וא"כ קשיא מתניתין כיון דבביטלו איירי וליכא אלא ספיקא דרבנן פשיטא דאיכא למיתלי באימר אכלתיה כן נ"ל נכון לולי פי' התוס' משא"כ לפירוש התוס' בד"ה כדי שתהא אוכלת דמפרש ר"י דסוגיא דשמעתין נמי בלא ביטלו איירי הדרא קושיא לדוכתא מאי מהדר אדיוקא ולא מקשה להדיא מתניתין דמה שמשייר אמתניתין דמדורות הגויים ויש ליישב לשיטת התוספת שכתבו בכמה דוכתי דניחא להקשות מדיוקא דרישא טפי ממאי דתנא בהדיא בסיפא ועי"ל דניחא להקשות מחולדה אחולדה משא"כ בהאי דמה שמשייר לא קתני בהדיא חולדה כנ"ל ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

בפירש"י בד"ה הא חזינן שהביאתו לכאן כו' עכ"ל. לכאורה נראה דמה ששינה רש"י לפ' נגד משמעות לשון הגמ' והשמיט גם כן תיבת דשקל. היינו משום דנחית לסברת מהרש"א ז"ל דבחזינן דשקל נמי אין לדבר סוף כיון דלא חזינן המקום שהביאתו ואם כן ע"כ הא דבעינן למידק מעיקרא הא חזינן דשקל חיישינן היינו דוקא דחזינן ג"כ שהביאתו לכאן דלא שייך אין לדבר סוף ובהאי הוא דמסקינן דודאי חיישינן ולא תלינן שמא אכלתיה דאין ספק מוציא מידי ודאי משא"כ היכא דלא חזינן שהביאתו לכאן אלא דחזינן דשקל לחוד אכתי הוי ספק ספיקא. אלא דלפ"ז לא תירץ מהרש"א ז"ל שפיר מה שהקשה דאכתי בלא חזינן אמאי קתני מתני' טעמא דאין לדבר סוף ות"ל דהוי ספק ספיקא וע"כ דעיקר קושייתו דעל זה לא הוי משני הגמרא מידי ורצה לתרץ דניחא ליה למתני' לאסוקי טעמא דאין לדבר סוף דמהאי טעמא בחזינן דשקל נמי לא חיישינן ולמאי דפרישית דחזינן דשקל היינו שהביאתו לכאן כמו שפרש"י א"כ הא לא שייך בכה"ג טעמא דאין לדבר סוף ויש ליישב דבריו בדוחק. מיהו לענ"ד אין מקום לעיקר קושייתו דבלא"ה קשיא לי לעיקר דינא דמתניתין דאין חוששין דאיירי בלא חזינן מאי איצטריך כלל לטעמא דאין לדבר סוף פשיטא דאין חוששין אפילו בלא טעמא דשמא אכלתיה דהא לקמן דף הסמוך מסקינן דאפילו בספק על ספק לא על היינו בקעה ומפרש רש"י ז"ל דאף רבנן דמטמאו בבקעה מודו בחמץ דאין צריך בדיקה כיון דבדיקת חמץ דרבנן והתם איירי בחזינן דשקיל ואם כן כ"ש בלא חזינן דמדינא א"צ בדיקה ואף שיש ליישב לפי שיטת הר"ן ז"ל שכתב בריש מכילתין בשיטת רש"י דהבודק צריך שיבטל לאו מדין המשנה הוא אלא מתקנת האמוראים וא"כ איכא לאוקמי מתני' דהכא בלא ביטלו והוי ספיקא דאורייתא והוי לן למיחש אף בספק על לחכמים דמטמאין בבקעה ואפשר דאף בלא חזינן היה ראוי להחמיר אי לאו טעמא דא"כ אין לדבר סוף משא"כ לקמן בספק על איירי לאחר תקנת האמוראים דתקנו הבודק צריך שיבטל יפה כתב רש"י ז"ל דאף לרבנן א"צ בדיקה דתו לא הוי אלא ספיקא דרבנן. אלא שכבר כתבתי בריש מכילתין דסברת הר"ן ז"ל נראה דוחק. ועוד שהתוס' בריש מכילתין כתבו להדיא דמדין המשנה צריך ביטול ואם כן לדידהו תקשי וכמו שאבאר בלשון התוספת בסמוך. לכך נלע"ד ליישב כל הסוגיא לפי שיטת הרב המגיד ז"ל דמסברא אית לן למימר שהחמירו חכמים בספק חמץ טפי מבשאר איסורים כיון שתחלת הבדיקה לא ניתקן אלא משום ספק וא"כ מה"ט הוי לן למיחש אף בלא חזינן ואהא מסיק במתני' דאפ"ה לא החמירו יותר מדאי דא"כ אין לדבר סוף ואם כן נתיישב' ג"כ קושיית מהרש"א ז"ל דודאי אי לאו טעמא דאין לדבר סוף היה מהראוי להחמיר אף בספק ספיקא כמו בטומאה שכתבו התוספות לקמן בד"ה ספק ביאה שהחמירו בס"ס משום דמן הדין הוי לטהר אף בספק א' דאוקמא אחזקת טהרה ואפ"ה טמא ה"ה בס"ס וא"כ בחמץ נמי היה ראוי לומר כן וכ"ש למאי דפרישית במתני' דאפשר דתחלת הבדיקה בחמץ שאינו ידוע נמי ספק ספיקא הוא אימר לא הוי ואת"ל הוי אימר אכלתיה וא"כ הוי לן למיחש ג"כ שמא גיררה חולדה אלא שלא רצו להחמיר יותר מדאי דא"כ אין לדבר סוף. ולפ"ז עיקר קושיית הגמ' לא שייכא אלא אדיוקא דחזינן דשקל דנימא אכלתיה ומייתי ממדורות הגויים דאף ע"ג דבטומאה חיישינן לספק ספיקא ואפ"ה תלינן באכלתיה שקרוב לודאי הוא וא"כ ה"נ דכוותיה ואהא מסיק רבא דאע"ג דקרוב לודאי הוא אפ"ה אין מוציא מידי ודאי ממש כנ"ל נכון ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

בתוספת בד"ה ואת"ל הוי כו' וי"ל דלא דמי הך ספיקא כו' ודמי לספק ביאה כו' עכ"ל. פי' דאתיא כרבי אליעזר דלקמן בדף הסמוך דמטהר בספק ביאה ונראה דלא נחתו הכא לפירושם דלקמן בשם ר"י דלר"א דמטהר בספק ביאה היינו משום דמטהר בכל ס"ס ע"ש. מיהו יש לדקדק מאי הוצרכו התוספות לידחק בכך ולאוקמא כר"א דהא בלא"ה משמע בשמעתין דפשיטא לן דאימר אכלתיה הוי ספק הרגיל כתירוצם השני מדמקשינן בסמוך ואין ספק מוציא מידי ודאי והתניא חבר שמת והיינו ע"כ משום דהוי ספק הרגיל כמו בחבר דקיי"ל דאפילו רוב ע"ה מעשרין הם וכ"ש בחבר ואף את"ל דכיון דקתני בחבר ואפילו הן בני יומן לא הוי ספק הרגיל ממש א"א לומר כן דאטו ס"ד דספק שאינו רגיל מוציא מידי ודאי הא פשיטא לן בכולא תלמודא דספק דאורייתא לחומרא וכ"ש היכא דאתחזק איסורא אלא ע"כ משום דספק הרגיל הוא וכמ"ש התוספת להדיא בפ' כל הצלמים ע"ש וא"כ ע"כ דאכלתיה נמי ספק הרגיל הוא אלא דאפ"ה אכתי לא פסיקא להו דספק אחד הרגיל עדיף מספיקי טובא דלא מהני בטומאה אפילו הן מאה ספיקי משו"ה הוצרכו לחלק מעיקרא דאימר הוי ספק גרוע ולתירוצם השני משמע להו שפיר דספק הרגיל עדיף טפי ודו"ק:

בגמרא והתניא חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות כו' ויש לי לדקדק מכאן על שיטת התוספות בדוכתי טובא דתרומת כל הפירות מדרבנן דמדאורייתא לא מחייב אלא בחמשת מיני תבואה ובתירוש ויצהר ואם כן לא הוי מקשה הכא מידי דאפשר דבתרומת פירות מדרבנן אמרינן ספק מוציא מידי ודאי ולא בדאורייתא ואף שיש לדחוק ולפרש דה"נ בבדיקת חמץ איירי נמי בדרבנן כגון שביטלו מ"מ התוספות כתבו כאן בשם הר"י דאיירי בלא ביטלו ועוד דאכתי לא הוי מקשה מידי בפרק כל הצלמים דאיירי מדאורייתא וצ"ע ליישב:

בתוס' בד"ה כדי שתהא כו' ואור"י דמתניתין איירי בשלא ביטלו דהוי ודאי דאורייתא עכ"ל. וליכא למימר דיבטלנו עכשיו דמ"מ כיון דעכשיו הוא חשש איסור חמץ דאורייתא ממילא דלא מהני נמי ביטול גרידא אלא בדיקה וביעור כמו בשאר חמץ דתקנו בדיקה וביעור ועוד יש לומר דבלא"ה ע"כ הא דמפרש ר"י דמתניתין איירי בשלא ביטלו לאו פשטא דמתניתין איירי בהכי דמהיכי תיתי דהא ר"י גופא מפרש בריש מכילתין דהא דאמר ר"י הבודק צריך שיבטל היינו מדין המשנה ואם כן סתמא דמתניתין דהכא נמי מסתמא איירי בהכי אלא דמה שמפרש ר"י דאיירי בלא ביטלו היינו אדיוקא דמתניתין דקתני אין לדבר סוף דמשמע הא חזינא דשקל חיישינן והיינו בלא ביטלו כגון שהוא אחר זמן איסורו כן נראה לי:

ואין ספק מוציא מידי ודאי וכו' עמ"ש רש"י ומ"ש התוספות ד"ה כדי שתהא בהמה אוכלת וכו' ועמ"ש הרב תורת חיים בסוגיין ע"ש באורך וכיוין הרב ז"ל לדעת הרשב"א ז"ל סי' שס"א ועמ"ש בעניותי בס' הקטן ברכי יוסף א"ה סי' קפ"ו אות ד'. ועמ"ש הרב שער המלך ז"ל בסוף ה' מקואות ועמ"ש בעניותי בס' הקטן מחזיק ברכה י"ד סי' ס"ט אות י"ד בס"ד:

מתני' אין חוששין שמא גיררה חולדה כו'. אין חוששין כשבדק זוית זו ובא לבדוק זו שמא בתוך שבא לבדוק זו גיררה חולדה חמץ למקום הבדוק וצריכנא לחזור ולבדוק: שאם כן. שבאת לחוש לכך הרי גם מחצר לחצר יש לומר כך אני בדקתי קודם לחבירי ולאחר בדיקתי הביאה חולדה חמץ מחצר חבירי לחצרי ואין לדבר סוף ולאו חצר ממש קאמר אלא כל בתי החצר קרוי חצר: גמ' הא חזינן. שהביאתו לכאן חיישינן שמא עדיין הוא כאן וצריך לבדוק ואמאי נימא אכלתיה: מי לא תנן. במסכת אהלות מדורות העובדי כוכבים טמאין מפני שקוברין נפליהם בבתיהם והעכו''ם מטמאין במיתתן אף באהל לרבנן ולר''ש בן יוחי נמי דאמר קברי העובדי כוכבים אינם מטמאין במגע ומשא מודה הוא דלא אימעוט אלא מטומאת אהל דלא מקרו אדם: וכמה ישהה הנכרי במדור ויהא המדור צריך בדיקה לכשיצא העכו''ם וירצה ישראל לדור בו: מ' יום. כדי יצירת הולד: ואע''פ שאין עמו אשה. לפי שחשוד הוא על הזנות: וכל מקום שחזיר וחולדה יכולין להלוך אין צריכין בדיקה. שאם הושלך שם חטטוהו ואכלוהו: הא. דאהלות בבשרא מיירי הלכך ודאי אכלוה דלא משתיירא: האי מאי. כלומר מאי קושיא א''נ אורחא דמשייר' בבישרא ליכא לן למיחש התם מידי דהתם חששא בעלמא הוא אימור הוה אימור לא הוה הלכך היכא דשכיחא חולדה תלינן לקולא ואמרי' אם תמצא לומר הוה אימור אכלתיה וספק אכילה יכול להוציאנו מידי ספק השלכה אבל הכא גבי חמץ דקשיא לך היכא דחזינן דגררה נמי נימא אכלתיה ודאי הוה. מי יימר דאכלתיה הוי ספק. ביעור ודאי חמץ היה כאן ואין ספק היתר מוציא את הבית הזה מידי ודאי איסור: מגורה. גורן: בני יומן. דנכרין הן שהיום נתמרחו: והא הכא. דכיון דממורחין הן והרי הן בבית דכל מגורה בבית היא: ודאי טבילי. דהא נגמרה מלאכתן וראו פני הבית וחל שם טבל עליהן משעה שראה פני הבית ספק עישרן חבר זה ספק לא עישרן ואתי ספק זה ומוציא פירות הללו מידי ודאי טבל משום דרוב חברים מעשרין הם מיד קודם שיניחם מתחת ידו: התם ודאי וודאי הוא. כי היכי דפשיטא לן דטבילי מעיקרא הכי נמי פשיטא לן דעשרינהו ואין גמגום והילוך אחר הרוב בדבר אלא חזקה ודאי על כל החברים: ואי בעית אימא ספק וספק הוא. כי היכי דמספקא לן אי לא עשרינהו הכי נמי איכא לספוקי אי חל עלייהו שם טבל מעולם אי לא ומעיקרא אימור לא טבול ואע''פ שהן ממורחין ובתוך הבית אימור עבד להו כדר' אושעיא שהכניסה לבית במוץ שלה ואחר כך דש וממרח וחובת הטבל חלה בראיית פני הבית בבבא מציעא בהשוכר (דף פח:) וזה בראיית פני הבית לא נגמרה מלאכתן לחול עליו שם טבל וכשגמר מלאכתן כבר בתוך הבית הוא ואין אלו פני הבית אלא כשנכנס דרך פתחים כדתניא חסידים הראשונים היו מכניסים פירותיהן דרך טרקסמון כדי לחייבן במעשר עכשיו מכניסין דרך גגות דרך חצירות וקרפיפות לבית כדי לפוטרן הלכך לא חייל עלייהו שם טבל ומותר היורש הזה לאוכלן אכילת קבע ולא תימא נהי דלא חייל עלייהו טיבלא לאכילת עראי אכילת קבע מיהא ליתסרו דהא דמיתסרא אכילת קבע קודם קביעות גורן וגמר מלאכה מדרבנן הוא וגבי איסור דרבנן סמכינן אחזקת חבר שעישרן: כדי שתהא בהמתו אוכלת. ואפילו קבע דכל זמן שאין שם גורנו של טבל עליו אינו אוסר באכילת עראי וכל אכילת בהמה לא גזרו עלה משום אכילת קבע דתנן במסכת פאה (פ''א מ''ו) מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ופטור מן המעשרות עד שימרח אבל למאכל אדם נהי דלא טביל מדאורייתא מיהו אפילו קודם מירוח אסרו לאכול קבע בכולי גמרא: מציק. איניש אלמא וישראל הוה:

אין חוששין שמא גיררה חולדה. ואם תאמר והא מרישא שמעי' דקתני כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה תריץ דהוה מוקמינן בשאין חולדה וברדלס יכולין להלך שם: כל מקום שחולדה וברדלס וחזיר מצויין שם אין צריך בדיקה. אומר ר''י דכהנים מותרין ליכנס בבתי עובדי כוכבים אפי' אין חזיר וחולדה מצויין שם משום דתניא בתוספתא דאין מדורות העובדי כוכבים בחוצה לארץ: בבשר לא משיירא. אומר ר''ת דהיינו דוקא בשר נפלים דרכיך דהא בפרק [שני] דב''ק (דף יט: ושם) חשיב חזיר שאכל בשר אכילה על ידי הדחק: ואם תמצא לומר הוה אימור אכלתיה. וא''ת והא מדורות העובדי כוכבים רשות היחיד הן ותנן במסכת טהרות (פ''ו מ''ד) כל מקום שאתה יכול להרבות ספיקות וספיקי ספיקות ברשות היחיד טמא וי''ל דלא דמי הך ספיקא לשאר ספיקי דאמאי אית לן למימר שיהא בו נפל ודמי לספק ביאה א''נ אימר אכלתיה עדיף משאר ספיקות דספק הרגיל הוא וקרוב לודאי ותדע דאפילו מידי ודאי בעי למימר שיוצא זה הספק: כדי שתהא בהמה אוכלת. ותימה דמ''מ הוי ודאי טבל מדרבנן לענין אכילת קבע אפי' הכניסה במוץ שלה כדאמר כדי שתהא בהמה אוכלת משמע אבל הוא עצמו אסור ובתוספת' תניא ומייתי לה בפ''ק דביצה (דף יג.) הכניס לבית שבולין לעשות מהן עיסה אוכל מהן עראי ופטור וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי דרבנן וחשיב להו בחזקת מתוקנים גבי חמץ אמאי לא אתי ספק ומוציא מידי ודאי בדיקה דרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ואומר ר''י דמתני' איירי בשלא ביטלו דהוי ודאי דאוריי' ועוד אומר ר''י דהא דקאמר הרי הן בחזקת מתוקנין היינו בהנך דלא חזו אלא לבהמה והא דפריך במנחות בפרק רבי ישמעאל (דף סז: ושם) אמאי דקאמר מירוח הנכרי אינו פוטר משום בעלי כיסין פירוש עשירים שמוכרין תבואתן לנכרי קודם מירוח וחוזרין וקונין מהן אחרי מירוח תרומה נמי אפשר דעביד כרבי אושעיא וכו' משמע דלגמרי פטור ה''פ עביד להו כרבי אושעיא ובמידי דמאכל בהמה מה הועילו חכמים בתקנתן: כדי שתהא בהמה אוכלת. משמע דבטבל שראה פני הבית אפילו בהמה נמי לא אכלה ותימה לר''י מאי שנא משאר הנאה דשרי דלא מצינו טבל שהוא אסור בהנאה ויש לומר דדרשינן בבמה מדליקין (שבת כו. ושם) גבי אין מדליקין בטבל טמא משום דכתיב את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת טהורה ואחת טמאה מה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך אף טמאה כן והיינו הדלקה והדר גמר טהורה מטמאה מה טמאה דמיתסר בהדלקה קודם הרמה אף טהורה וכן להאכיל לבהמה וכל הנאה של כילוי ומהכא נמי ידעינן דאין ישראל מאכיל לבהמתו כרשיני תרומה ורש''י לא פי' כן בשבת: בשפחתו של מציק ובא כהן והציץ לידע אם זכר אם נקבה. מכאן אין להוכיח דשפחה מטמאה בלידה דשמא של גבירתה היה מיהו בת''כ אמרינן בהדיא דבר אל בני ישראל אין לי אלא בני ישראל מנין לרבות גיורת ושפחה משוחררת ושאין משוחררת ת''ל אשה והא דפריך בפ' הערל (יבמות עד: ושם) מי מצית אמרת תרומה כתיב הכא והתניא דבר אל בני ישראל גיורת ושפחה משוחררת מנין ת''ל אשה הא דנקט התם משוחררת לאו למעוטי שאין משוחררת אלא קיצר הברייתא משום דלא פריך אלא ממשוחררת כדמסיק ואי ס''ד לתרומה משוחררת בנות מיכל תרומה נינהו ושאין משוחררת אכלה שפיר אם היא של כהן ואומר ר''י דכהן שוטה היה דאפילו אם נאמר של גבירתה היה וכהן זה קרוב היה לא היה לו ליטמא דאמרינן בתורת כהנים דאין כהן מטמא לנפלים דדומיא דאביו ואמו בעינן בני קיימא ועוד דכאן לא היה לצורך המת: