דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יב - א

ונמצא, שחד מינייהו קטעי בשעה ומשהו, שאם המעשה היה בסוף שלש, טועה זה שאמר חמש, בשעה ומשהו. ואם היה המעשה בתחילת חמש, הרי זה שאמר שלש, טעה בשעה ומשהו. [318]

אזל רב הונא בריה דרב יהודה, אמרה לשמעתתא דאביי קמיה דרבא.

אמר על כך רבא: כיצד יתכן לומר שלדברי רבי מאיר, אדם טועה רק במשהו, ולדברי רבי יהודה הוא טועה רק בשעה ומשהו [לפי האיכא דאמרי]? שאם כן, לא היינו צריכים לקיים את עדותן, כי מנין לנו שהמקדים נתכוין לסוף השעה, והמאחר לתחילת השעה, כך שאין ביניהם אלא שיעור טעות האדם בלבד.

והרי מה היה אילו הוה דייקינן דהני סהדי שאחד מהם אמר שלש, והשני חמש, ואמרינן דהאי דקאמר "שלש", כונתו בתחילת שלש, והאי דקאמר "חמש", כונתו בסוף חמש, שנמצא שההבדל ביניהם הוא כמעט שלש שעות, שהוא יותר מהשיעור שאדם רגיל לטעות לכל הדיעות. ואז ודאי הויא עדות מוכחשת, ולא קטלינן האדם שהעידו עליו. [319] ואנן ניקום ונקרב את עדותן ונקטול גברא מספיקא [לפי רבי יהודה]? והלא רחמנא אמר בפרשת רוצח [במדבר לה כד] "ושפטו העדה", "והצילו העדה", שמחפשין כל זכות לנידון כדי להצילו ממיתת בית דין! [320]

אלא ודאי, לכן אנו מקיימים את העדות, משום שגם אם נרחיק את עדותן זה מזה ככל האפשר, ונאמר שהמקדים נתכוין לתחילת השעה, והמאחר לסופה, עדיין הוא בשיעור שאדם עלול לטעות, ואין זו עדות מוכחשת.

אלא אמר רבא: לדברי רבי מאיר אכן אדם טועה בשתי שעות חסר משהו. ולדברי רבי יהודה, אדם טועה בשלש שעות חסר משהו.

ומפרש רבא:

לדברי רבי מאיר, אדם טועה בשתי שעות חסר משהו. וכשאחד אומר שתים, והשני שלש, אפילו אם נאמר שזה שאמר שתים התכוין לתחילת שתים, וזה שאמר שלש התכוין לסוף שלש, הרי לא מיבעיא אם המעשה היה בסוף שתים או בתחילת שלש, שנמצא שכל אחד טעה רק בשעה. אלא אפילו אם המעשה כי הוה, או בתחילת שתים או בסוף שלש, ונמצא שחד מינייהו קטעי בשתי שעות חסר משהו, אפילו הכי אין בנו כח לבטל את העדות, כי אדם רגיל לטעות בשיעור זמן כזה. [321]

ולדברי רבי יהודה, אדם טועה בשלש שעות חסר משהו. ואם אחד אמר שלש והשני חמש, אפילו אם נרחיקם זה מזה, ונאמר שזה התכוין לתחילת שלש וזה לסוף חמש, וגם נאמר שהמעשה כי הוה, או בתחילת שלש או בסוף חמש, ונמצא שחד מינייהו קטעי בשלש שעות חסר משהו, אף על פי כן עדותן קיימת, כי אדם עלול לטעות אף בשיעור זמן כזה.

מקשה הגמרא לרבא: תנן התם במסכת סנהדרין: היו בודקין אותן, את העדים בדיני נפשות, בשבע חקירות:

א. באיזו שבוע באיזה שמיטה ממנין שבע השמיטות שיש ביובל, היה המעשה.

ב. באיזו שנה משבע שנות השמיטה.

ג. באיזה חדש.

ד. בכמה ימים בחדש.

ה. באיזה יום בשבוע. [322] ו. באיזו שעה. [323]

ז. באיזה מקום היה המעשה. [324]

ותנן שם, בהמשך המשנה, שבנוסף על שבע החקירות הללו, היו שואלים אותם שאלות נוספות, והן נקראות "בדיקות". כגון, האם הכרתם את ההרוג, שמא היה גוי. ובאיזה בגדים היה לבוש. ובמה הרגו. והאם התרתם ברוצח. וכל בית דין המרבה בבדיקות הרי זה משובח.

וממשיכה המשנה: מה בין חקירות לבדיקות, מה ההבדל ביניהם לדינא?

חקירות, אם אמר אחד מהן: איני יודע לענות על אחת מהשאלות, עדותן בטילה. ואילו בבדיקות, אפילו שניהם אומרים: אין אנו יודעין להשיב על השאלות, עדותן קיימת.

אלא אם כן הם מכחישים זה את זה, שאז עדותן בטילה.

והוינן בה: מאי שנא חקירות, ומאי שנא בדיקות מדוע בזה פוסל "איני יודע", ובזה אינו פוסל?

ואמרינן: "חקירות" - אמר אחד מהן איני יודע עדותן בטילה, משום דהויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה!

שהרי כל הזמת העדים היא על ידי שבאים עדים אחרים ואומרים שבאותו יום ובאתה שעה שאתם אומרים שראיתם את העדות הזאת במקום פלוני, הייתם עמנו במקום אחר. וכאשר אחד מהעדים משיב על אחת מהחקירות שאינו יודע, שוב לא ניתן להזימו. ואפילו יאמר רק על חקירת השעה שהוא אינו יודע, לא יהיה ניתן להזימו ולומר לו: עמנו היית באותה שעה.

ואם תאמר: הרי אפשר להזימו על ידי היום, כגון, שיבאו עדים אחרים ויאמרו: עמנו היית כל אותו היום? מכל מקום, כיון שלמדנו מהמקראות שצריך לחקור את העדים בשבע חקירות, צריך שבכל אחת מהן תוכל להתקיים תורת הזמה, ואם אינם יודעים את השעה, נמצא שחסרה תורת הזמה בחקירת השעה.

וכל עדות שאי אתה יכול להזימה, אינה עדות. משום שנאמר בתורה "ודרשו השופטים היטב, והנה עד שקר העד, שקר ענה באחיו. ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו". ומשמע שרק עדות שאפשר לקיים בה תורת הזמה הוי עדות. [325]

אבל בבדיקות, אף אם יאמרו שניהם שאינם יודעים, עדיין זו עדות שאתה יכול להזימה, היא. שהרי אין ההזמה תלויה כלל בבדיקות, כי לא יתכן לומר "עמנו הייתם" ביחס, למשל, לסוג הבגדים שלבש ההרוג.

ומסיקה הגמרא את הקושיא לרבא: ואי אמרת טעי איניש כולי האי, שתי שעות לדברי רבי מאיר, ואפילו שלש שעות לדברי רבי יהודה, אם כן, חקירות ד"איזו שעה" נמי אין בה כדי להביא לידי הזמה על ידה. שהרי אפילו אם יאמרו העדים את השעה שאירע בה המעשה, עדיין עדות שאי אתה יכול להזימה היא [על פי השעה בלבד]. שאם יבאו עדים ויאמרו: עמנו הייתם באותה שעה, כי אז דאמרי העדים הראשונים: אכן היינו עמכם באותה שעה, אך מטעי קטעינן, והמעשה היה בשעה אחת יותר מאוחר או יותר מוקדם ממה שאמרנו תחילה?

ומשנינן: דיהבינן להו כולי טעותייהו. שאכן נותנים לעדים את כל הזמן שניתן לטעות בו, ואין להזימם אלא אם כן יאמרו להם: עמנו הייתם כל אותה שעה וטעותה. דהיינו, אף בזמן הסמוך לו מלפניו ומלאחריו, עד השיעור שאפשר לתלותו בטעות, הייתם עמנו.

ובאופן זה מועילה חקירת השעה, כי אם לא היו אומרים כלל את השעה, לא היה ניתן להזימם, עד שיאמרו להם: עמנו הייתם כל אותו היום.

ומפרשינן: לרבי מאיר, דאמר אדם טועה בשתי שעות, יהבינן להו לאותם עדים, שאחד מהם אמר "בשתים" ואחד אמר "בשלש", מתחילת שעה ראשונה מהיום, עד סוף חמש שעות. כלומר, לשניהם יחד נותנים את כל הזמן הזה:

לעד שאומר "בשתים", נותנים מהשעה הראשונה עד סוף השעה הרביעית. שאם יאמרו לו: עמנו הייתה בשעה שניה, יוכל לומר טעיתי בשעה לאחור, והמעשה היה בשעה הראשונה. [ותיכף תבאר הגמרא, מדוע אינו יכול לטעון שטעה בשעתיים לאחור]. ואף אם יאמרו לו שגם בשעה הראשונה היית עמנו, יוכל לטעון שטעה בשעתיים קדימה, והמעשה היה בשעה שלישית או רביעית. [ומה שאמר "בשתים", נתכוין לסוף שתים]. ורק כשיאמרו לו: עמנו היית כל ארבע שעות הראשונות, הרי הוא מוזם. [326]

ולעד שאומר "בשלש" נותנים גם את השעה החמישית.

דהיינו, שעד שלא יזימו אותו על כל החמש שעות, יוכל לטעון - או שהמעשה היה בתחילת שעה ראשונה, והוא התכוין לתחילת שלש. או שהמעשה היה בסוף חמש, והוא התכוין לסוף שלש. [327]

ובדין הוא, דניתיב להו, שניתן לו לאותו עד שאומר "בשתים", מעיקרא טפי, שעה נוספת לאחור, דהיינו, שלא יוזם עד שיאמרו לו: עמנו היית אף בשעה אחרונה של הלילה. שאם לא כן, יוכל לטעון שהמעשה היה באותה שעה, והוא טעה בשעתיים.

אלא, לא אמרינן כן, כי בין יממא לליליא לא טעו אינשי. ואילו היה המעשה בסוף הלילה, לא היה טועה לומר שהוא היה בשעה שניה מהיום.

ולרבי יהודה, דאמר אדם טועה בשלש שעות, יהבינן להו לאותם עדים שאחד מהם אמר "בשלש" והשני "בחמש" [שרבי יהודה מכשיר אף באופן כזה], את כל משך הזמן מתחילת שעה ראשונה ועד סוף שעה ששית [כלומר לשניהם יחד].

לזה שאמר "בשלש", נותנים את השעה הראשונה והשניה, ובדין דניתיב להו מעיקרא טפי, היינו צריכים לתת לו עוד שעה, והיא השעה האחרונה של הלילה. שהרי לפי רבי יהודה אדם עלול לטעות אפילו בשלש שעות.

הערות

[318] לאיכא דאמרי היה קשה לומר כהלישנא קמא שהמעשה היה בדיוק בין שעה לשעה [לרבי מאיר]. וגם שתולין את הטעות בשני העדים ששניהם טעו [לרבי יהודה]. תוס' הרא "ש.

[319] מרש"י משמע שאין שאלת הגמרא שיהא חובה על הבית דין לחוקרם שמא התכונו זה לתחילת השעה וזה לסופה, אלא שאנו מעצמנו צריכים לומר שכך כוונתם, ונמצאו מכחישים זה את זה. אך מהתוס' לעיל [יא ב] ד"ה זה משמע שהקושיא היא שראוי לבית דין לחקור ולשאול את העדים ולעמוד על כונתם בבירור אם התכונו לתחילת השעה או לסופה. תומים [ל י].

[320] כתב רבינו דוד: ודאי שאביי אינו חולק על זה, אלא שהוא סובר שאין להחזיק את העדים לשקרנים כל עוד שאפשר לכוין את עדותם ששניהם נתכוונו לאותה שעה.

[321] התוס' מקשים, אם כן גם כאשר אחד אומר בשלש והשני בחמש מדוע עדותן בטלה. הרי אפשר שהמעשה היה בשעה רביעית, וכל אחד טעה רק בפחות משתי שעות, שהוא עדיין בגבול הזמן שאפשר לטעות בו לפי רבי מאיר? ותירצו, שרבא סובר שאין תולין ששני העדים טעו אלא שלכל היותר אחד מהם טעה ולא שניהם. ולכן בהכרח לומר שהמעשה היה או בתחילת שלש כדברי אחד מהם, או בסוף חמש כדברי השני, ונמצא שאחד מהם טעה כמעט בשלש שעות, שהוא יותר משיעור הזמן שאדם עלול לטעות. עוד הקשו, מדוע לא נחקור את העדים, שמא יתברר שזה שאמר בשלש התכוון לסוף שלש, [והשני לתחילת חמש], ואין ביניהם יותר משיעור הזמן שעלולים לטעות בו? ותירצו, שאין בודקים את העדים כדי להחמיר על הנידון ולקיים את העדות, אלא משאירים את הדבר בספק כאילו יש ביניהם הפרש גדול בזמן כדי להציל את הנידון ממיתה. תוס' ד"ה אלא.

[322] ואף שכבר אמרו באיזה יום בחדש, שואלים אותם גם באיזה יום בשבוע. משום שכל השאלות הללו מיועדות כדי שיהא אפשר להזים אותם ולומר "עמנו הייתם באותו זמן במקום אחר", כמבואר להלן בגמרא. ושמא יש עדים שיכולים אמנם להזים אותם, אך לפי יום החדש בלבד הם לא ישימו לב שבאתו יום היו עמהם במקום אחר, רק לפי היום בשבוע. רש"י סנהדרין [מ א] ד"ה באיזה. המהרש"ל בסנהדרין [מ א] מבאר שאף אם ישימו העדים הזוממים לבם גם ליום החדש, צריך לשאול את העדים גם ליום השבוע. כי על יום החדש בלבד אי אפשר להזימם, שהרי אם יאמרו להם עמנו הייתם בשלשה בחדש, יוכלו לטעון שהמעשה אכן היה יום קודם או אחריו, אלא שהם טעו בעיבור החדש ולכן סברו שאותו יום הוא שלשה לחדש. והקשה המהרש"א שם עליו שאם כן מדוע נחשבת חקירה זו של בכמה בחדש משבע החקירות, כיון שאי אפשר לבא על ידה לידי הזמה, שתמיד יוכלו לטעון שטעו בעיבור החדש? וראה שם מה שתירץ ושעל פי זה נסתרים דבריו של המהרש"ל. הצל"ח מתרץ קושיית המהרש"א, שהרי גם בכל החקירות יחד אי אפשר לבא לידי הזמה אם חסר החקירה של באיזה מקום, שאיך יוכלו לומר עמנו הייתם במקום אחר אם לא חקרו אותם באיזה מקום היה המעשה. ולמה הם נחשבים מהחקירות? אלא ודאי, כיון שגם על ידי החקירה של איזה מקום לבד אי אפשר לבא לידי הזמה בלי החקירות של הזמן, לכן נחשבים כולם מהחקירות, שכל אחד צריך לשני. וגם כאן על ידי החקירה של היום בשבוע בלבד עדיין אי אפשר להזימם, כי ישנם עוד שלשה ימי שבוע דומים במשך החדש, ורק על ידי החקירה של בכמה בחדש אנו יודעים לאיזה שבוע הוא התכוין. וכן החקירה של כמה בחדש אינה מועילה בלי החקירה של באיזה יום בשבוע, הלכך נחשבים שניהם מהחקירות. התוספות הקשו, למה צריך לשאול אותם באיזה יום בשבוע היה, הרי כיון שהם כבר כיוונו שניהם לאותו יום בחדש, גם אם לא יכוונו עתה לאותו יום בשבוע, לא תיבטל העדות משום כך, כי זה נחשב כאילו הם חוזרים בהם מדבריהם הראשונים, והדין הוא שאין עדים "חוזרים ומגידים", דהיינו שאינם יכולים לחזור בהם מעדותם לאחר כדי דיבור מהעדות? ותירצו, כיון שהצורך ב"שבע חקירות" נלמד מהפסוקים, הרי זו גזירת הכתוב שבנוגע לחקירות הללו אין אומרים את הכלל של "חוזר ומגיד", אלא צריך שבכל אותן השאלות לא יכחישו העדים זה את זה ולא את עצמן אפילו ממה שכבר אמרו לפני כן. עוד תירצו, שיש נפקא מינה ממה ששואלים אותם באיזה יום בשבוע, לגבי אם היה הבדל ביניהם של יום אחד, בחקירה של היום בחדש. שעל ידי זה שהם מכוונים עתה לאותו יום בשבוע אנו תולין שאז טעה אחד מהם בעיבור החדש, וכמו שביארו לעיל [יא ב] בד"ה זה. תוס' ד"ה באיזה.

[323] כי שמא יש עדים שיכולים להזים אותם רק לאותה שעה ולא לכל היום. רש"י שם.

[324] שהרי בלי זה אי אפשר להזים אותם. רש"י שם.

[325] הביאור בזה, משום שאין כח עדות אלא אם הוא באופן הכתוב, אבל באופן אחר מהכתוב לא מצינו שתועיל עדותן, ואין אנו יכולים לחדש דין עדות מעצמנו. וכן מצינו במכירת אמה העבריה שאם אינה ראויה ליעוד אין המכירה חלה, כיון שבכתוב נאמר דין יעוד, לא מצינו מכירה אחרת שלא באופן הכתוב. אך צריך עיון, שהרי נחלקו תנאים בסנהדרין [מה ב] אם בעינן "קרא כדכתיב" או לא. ומדוע כאן לכולי עלמא צריך שיהא קרא כדכתיב? קובץ שיעורים.

[326] "נותנים לו" פירושו, שאם יוכל למצוא אפילו רגע אחד מתוך אותו זמן, שעליו אי אפשר לומר לו "עמנו היית", הוא אינו מוזם.

[327] הקשו התוספות: גם אם יזימו אותם על כל החמש שעות, עדיין אין כאן הזמה. כי שמא טועים העדים המזימים וסוברים על השעה הרביעית שהיא כבר חמישית. ובאמת בשעה החמישית כבר לא היו עמם, ואז היה המעשה. נמצא שאותו שאמר בשלש לא הוזם. [ואף שהעדות בטלה משום שהעד שאמר בשתים ודאי משקר, כי הוא אינו יכול לטעות משתים עד חמש. אך דין עדים זוממים אין להם, כיון שהוזם רק אחד מהם, ואין העדים נעשים זוממים עד שיזומו שניהם] ? ותירצו על פי דבריהם לעיל בד"ה אלא, שאין תולין כלל ששני העדים טעו. ולכן גם כאן אין תולין ששני העדים המזימים טעו בנוגע לזמן שהם אומרים "עמנו הייתם". תוס' ד"ה לרבי.

וחד מינייהו קטעי [ואחד מהם היה טועה] בשעה ומשהו.

א אזל [הלך] רב הונא בריה [בנו] של רב יהודה אמרה לשמעתתא [את השמועה] הזו של אביי קמיה [לפני] רבא, אמר לו רבא: אין מקום לסברה זו. כי ומה היה אילו דייקינן בהני סהדי [מדייקים היינו בדבריהם של עדים אלה] ושואלים אותם לאיזו שעה ולאיזה חלק מן השעה נתכוונו בדיוק, ומוצאים דהאי דקאמר [שזה שאמר] שלש שעות — על דבר שהיה בתחלת שלש הוא מעיד, והאי דקאמר [וזה שאמר] חמש — בסוף חמש נתכוון, ואם כן, הויא [והריהי איפוא] עדות מוכחשת שהרי יש סתירה בין העדים, ולא קטלינן [הורגים אנו] את הנאשם, ואנן ניקום ונקטיל מספיקא [ואנחנו נעמוד ונהרוג מספק]?! שכיון שלא בררנו את העדות כל צורכה אין רואים זאת כסתירה אלא כטעותם של העדים, והלוא רחמנא [הכתוב] אמר : "ושפטו העדה" "והצילו העדה" (במדבר לה, כד-כה) ולמדו מכאן שחובת הדיינים היא לפעול להצלת הנאשם כשם שפועלים לשופטו.

אלא אמר רבא: לא כך יש להבין, אלא לדברי ר' מאיר אדם טועה אפילו שתי שעות חסר משהו, לדברי ר' יהודה אדם טועה שלש שעות חסר משהו. ומפרטים את הדברים: לדברי ר' מאיר אדם טועה שתי שעות חסר משהו, כיצד — מעשה כי הוה [אשר היה] או בתחלת שתים או בסוף שלש היה. וחד מינייהו קטעי [ואחד מהם טעה] שתי שעות חסר משהו. שעשוי שיטעה אדם עד כדי כך.

לדברי ר' יהודה אדם טועה שלש שעות חסר משהו, כיצד — מעשה כי הוה [אשר היה] או בתחלת שלש שעות או בסוף חמש, וחד מינייהו [ואחד מהם] שאמר זמן שונה מחבירו קטעי [טעה] שלש שעות חסר משהו. ולדעתו אף זה בגדר טעות המתקבלת על הדעת.

ב בהמשך הדברים הקודמים מביאים, תנן [שנינו במשנה]: היו בודקין אותו את העד בשבע חקירות: באיזו שבוע (באיזו שמיטה, שבע שנים, משבע מחזורי השמיטה בשנות היובל), באיזו שנה משנות השמיטה, באיזה חדש בשנה, בכמה בחדש, באיזה יום בשבוע, באיזו שעה, באיזה מקום היה מעשה. ועוד תניא [שנינו] שם: מה בין חקירות לבדיקות? בתשובות לחקירות, אם אמר אחד מהן: איני יודע מתי בדיוק או היכן היה הדבר — עדותן בטילה, ואילו לגבי בדיקות, אפילו שניהם אומרים "אין אנו יודעים" — עדותן קיימת,

והוינן [והיינו עוסקים] בה בשאלה זו: מאי שנא [במה שונות] חקירות ומאי שנא [ובמה שונות] בדיקות? שאם אינם יודעים לענות על שאלות החקירות, עדותן מתבטלת. ואילו אם אינם יודעים להשיב על שאלות הבדיקות, אין עדותן מתבטלת.

ואמרינן [ואמרנו] בתשובה: חקירות, אם אמר אחד מהן איני יודע עדותן בטילה, טעמו של דבר דהויא [שנעשית] לה עדות שאי (שאין) אתה יכול להזימה, שהזמת העד נעשית על ידי שבאים עדים אחרים ואומרים לו: כיצד מעיד אתה על מאורע מסויים, והרי באותו זמן היית עמנו במקום אחר ולא יכולת לראות מאומה. ואולם כאשר העד אומר שאינו יודע מתי אירע הדבר, ממילא אי אפשר להזימו. ועדות שאין אפשרות מתחילה להזימה, גזירת הכתוב היא שלא לקבל אותה.

ואילו בדיקות גם אם אינו זוכר פרטים שונים, מכל מקום עדות שאתה יכול להזימה היא, כי אין הזמה אלא באמירת העדים המזימים "עימנו הייתם באותו זמן במקום פלוני", ולא בהכחשת פרט אחר מפרטי העדות.

ואי אמרת טעי איניש כולי האי [ואם אומר אתה שטועה אדם כל כך], הרי חקירות של "איזו שעה" נמי [גם כן] עדות שאי אתה יכול להזימה היא, דאמרי: "מטעי קטעינן" [שאומרים העדים: "טעינו"] ולא בשעה זו אלא בשעה אחרת היה הדבר, ולכן אין אפשרות להזימם.

ומשיבים: דיהבינן להו כולי טעותייהו [שנותנים אנו להם את כל משך זמן טעותם], כלומר שצריכים המזימים להעיד שהיו העדים עימם במשך זמן ממושך יותר מכפי שאפשר לעדים לטעות. לשיטת ר' מאיר יהבינן להו [נותנים אנו להם לעדים] זמן מתחילת שעה ראשונה עד סוף חמש, שאם העידו שהיה הדבר בשעה שניה או שלישית יש להביא בחשבון טעות של שעתיים ויש להוסיף לזמנים עוד שעתיים לכל צד.

ובדין (וראוי) הוא דניתיב להו מעיקרא טפי [שניתן להם מתחילה זמן יתר], שהרי לשיטה זו טועה אדם שתי שעות חסר משהו, ואם העידו העדים על שעה שניה שמא טעו בשעתיים והיה הדבר שעה לפני הזריחה, אלא בין יממא לליליא לא טעו אינשי [יום ללילה אין אנשים טועים], וכיון שהעדים העידו שהיה המעשה בשעה השלישית ביום, הרי לא ייתכן שטעו והיה זה בשעות הלילה.

ולר' יהודה יהבינן להו [נותנים אנו להם] זמן של ספק מתחילת שעה ראשונה ועד סוף ששית. ובדין הוא דניתיב להו מעיקרא טפי [שניתן להם מתחילה יותר], שהרי לדעתו טעות בזמן יכולה להיות עד שלוש שעות, וצריך היה להיות הבדל גדול יותר.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and one of them errs by an hour and a bit.

Rav Huna, son of Rav Yehuda, went and said the halakha of Abaye before Rava. Rava said to him that Abaye’s explanation must be rejected: And were we to closely examine the statements of these witnesses and ask them when precisely the incident occurred, and find that the one who says at three hours means that it occurred at the beginning of the third hour, and the one who says at five hours means that it occurred at the end of the fifth hour, it would be contradictory testimony and we would not kill the accused on the basis of this testimony; and will we arise and kill based on uncertainty? Although their testimony could be valid, it could also be void. Can the court execute the accused based on that uncertainty? And consider that the Merciful One says in the Torah: “And the congregation shall judge…and the congregation shall deliver” (Numbers 35:24–25), from which it is derived that judges must do everything in their power to save an accused from the death penalty.

Rather, Rava said: In fact, according to the statement of Rabbi Meir, a person errs by two hours less a bit; according to the statement of Rabbi Yehuda, a person errs by three hours less a bit. The Gemara elaborates: According to the statement of Rabbi Meir, a person errs by two hours less a bit. How so? When the incident occurred, it was either at the beginning of the second hour or at the end of the third hour and one of the witnesses erred by two hours less a bit, as that is a reasonable discrepancy.

According to the statement of Rabbi Yehuda, a person errs by three hours less a bit. How so? When the incident occurred, it was either in the beginning of the third hour or at the end of the fifth hour, and one of them errs by three hours less a bit. According to Rabbi Yehuda, that is a reasonable discrepancy.

We learned in a mishna: The judges of the court would examine witnesses with seven forms of interrogation: In which seven-year Sabbatical cycle of the Jubilee did the incident occur, in which year of the seven-year Sabbatical cycle, in which month of that year, on which date of that month, on which day of the week, at which hour of the day, at which place did the incident occur? And it was taught in a baraita: What is the difference between interrogations and examinations? With regard to each of the forms of interrogation, if one of the witnesses said: I do not know, their testimony is void. However, with regard to examinations, even if they both say: We do not know, their testimony is valid.

The Gemara continues. And we discussed this baraita: In what way are interrogations different and in what way are examinations different? Why is the testimony of a person who cannot answer one of the interrogations void, but his testimony is valid if he cannot answer one of the examinations?

And we said in response: With regard to interrogations, if one of them says: I do not know, their testimony is void, as this is testimony that you cannot render as false, conspiring testimony. Witnesses are determined to be false, conspiring witnesses when other witnesses arrive in court and testify that the first pair of witnesses could not possibly have witnessed the incident in question, as they were at a different place at that time together with them. If a witness says he does not know when the incident occurred or where it occurred, it would be impossible to testify that he was elsewhere and render him a false, conspiring witness. The Torah disqualifies the testimony of a witness who cannot be rendered a false, conspiring witness.

However, with regard to examinations, even if the witness cannot remember every detail, it remains testimony that you can render as false, conspiring testimony. Even without that detail, the second pair of witnesses can still testify that the first pair of witnesses was with them in a different place at that time.

Based on the above, the Gemara returns to discuss the matter of discrepancies in the testimony of the witnesses with regard to the hour that the incident occurred. And if you say that a person errs by that much, e.g., several hours, with regard to the interrogations of what time of day the incident occurred, this is also testimony that you cannot render as false, conspiring testimony, for if other witnesses claim that they were elsewhere at that time, the witnesses can say: We are mistaken, and the incident did not actually occur at that time, but a few hours earlier or later. Consequently, it is impossible to prove that they are false, conspiring witnesses.

The Gemara explains that we give leeway to the first pair of witnesses for the entire duration of the potential margin of their error. In order to render them false, conspiring witnesses, the second pair of witnesses must testify that the first witnesses were with them for the entire period during which their testimony would be accepted, despite the discrepancy with regard to the hour in which it occurred. According to Rabbi Meir, we give the witnesses who testified that the incident occurred at two or three hours of the day, from the beginning of the first hour until the end of the fifth hour. If they testified that the incident occurred in the second hour or the third hour, the court must take into account a mistake of two hours in either direction.

And by right we should give them even more leeway at the beginning. Since one errs by two hours less a bit, if the witnesses testified that the incident occurred at approximately two hours of the day, they might have erred by roughly two hours and the incident actually occurred before sunrise. However, since between day and night people do not err, and as the witnesses testify that the incident occurred during the second or third hour of the day, it could not have occurred before sunrise.

And according to Rabbi Yehuda, we give the witnesses a margin of error from the beginning of the first hour until the end of the sixth hour. And by right we should give them even more leeway at the beginning, as according to his opinion one errs by three hours less a bit, and therefore the margin for error should be greater.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לדברי ר' מאיר אדם טועה משהו ולדברי ר' יהודה אדם טועה שעה ומשהו ובא רבא ודחה להני תרי לישני דאביי ופשוטות נינהו ואוקמי' רבא הכי לדברי ר' מאיר אדם טועה שתי שעות חסר משהו ומעשה כי הוה פירוש השעה שראו העדות אי בתחלת שעה שניה היה וזה שאמר שנים שפיר אמר והאי דאמר שלש טעה שתי שעות חסר משהו לפיכך אמר עדותן קיימת אי בסוף שלש היה המעשה והאי דקאמר בשתי שעות טעה שתי שעות חסר משהו והאי דקאמר שלש שפיר קאמר לדברי ר' יהודה אדם טועה ג' שעות חסר משהו מעשה כי הוה בתחלת שעה ג' והאי דקאמר ה' טועה ג' שעות חסר משהו או בסוף ה' היה המעשה והאי דקאמר ג' טועה ג' שעות חסר משהו ואקשי' על הא דרבא תנן היו בודקין אותן בשבע חקירות אחת מהן באיזו שעה וקתני סיפא מה בין חקירות לבדיקות אמר אחד בחקירות איני יודע עדותן בטלה בבדיקות אמר אחד איני יודע ואפי' שנים אומרים אין אנו יודעין עדותן קיימת והוינן בה מכדי חקירות ובדיקות תרווייהו מדאורייתא נינהו דכתיב (דברים יג טו) ודרשת וחקרת ומתרגמי' ותבדוק מה לי חקירות מה לי בדיקות ואמרי' חקירות כי אמר איני יודע הויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה וכל עדות שאינך יכול להזימה אינה עדות ואי ס"ד טעי איניש כולי האי חקירות דאיזו שעה עדות שאינך יכול להזימה היא שאם יכוונו שני העדים ויעידו בשעה ג' ויזימום בשעה ג' יאמרו טעינו שעה ה' היה המעשה וכיון שאמרת יתכן שיטעו זה השיעור הדין עמהם (על זה הדין) נמצא כי בטלה תורת חקירות ואיזה שעה היא לדברי הכל בין לת"ק דאמר שבע חקירות הן בין לר' יוסי דאמר שלש חקירות הן ואלו הן איזה יום איזו שעה איזה מקום מ"מ לדברי הכל איזו שעה הכל מודים שהיא מן החקירות ופריק רבא דיהבינן להו כולהי טעותייהו פי' כל עדות שיעיד אדם משעה שניה של יום עד שעה ששית ומשעה שביעית עד שעה י"א של יום יהבינן להו לר' מאיר שתי שעות חסר משהו ולר' יהודה שלש שעות חסר משהו כיצד לר' יהודה אם יעידו בשעה שניה של יום צריכין המזימין להעיד בו עמנו הייתם משעה שניה עד שעה רביעית ואם יעידו בשלישית יאמרו עמנו הייתם משעה שניה עד ה' ואם יעידו בשעה ד' יאמרו עמנו הייתם משעה שניה עד שעה ששית כשם שיש לומר טעו לפניהם ג' שעות חסר משהו כך י"ל טעו לאחור וכל היכא דאיכא למתלי בטעות תלינן ולא קטלינן אלא אם יעידו המזימין שיהו עמהן [כדי] שיתכן שיטעו אבל אם יעידו בשעה ה' אין נותנין שלש שעות שהן ה' וששית ושביעית בטעותם למה שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב ואין אדם טועה בזה וכענין הזה נותנין למעיד בשעה שביעית ולא יוזמו אלא אם כן יעידו עליהם כי עמנו הייתם משעה שביעית עד שעה עשירית ואם יטעו בשעה ט' לא יוזמו אלא עד שיעידו שהיו עמהם משעה שביעית עד שעה י"א ולמה שנינו אחד אומר בשתי שעות ולא שנינו אחד אומר בשעה ראשונה לפי ששעה ראשונה שהוא שחרית ושעה י"ב שהוא ערבית אין אדם טועה בהן ודייקי' הני מילי מדקתני ר' יהודה אחד אומר בג' ואחד אומר בה' עדותן קיימת ואמר רבא מעשה כי הוה בתחלת ג' שעות הוה וטעי האי דאמר ה' ג' שעות (הוה וטעי האי ה' ג' שעות) חסר משהו אי בסוף ה' הוה מעשה והאי (דקתני) [דקאמר] ג' טעי ג' שעות חסר משהו לפניו ומצטרפי ש"מ דטעי אדם זה השיעור לפניו ולאחריו.

וחקירות אלו התבאר במקומו עליהן שהן שבע באיזה שבוע של יובל באיזו שנה של שבוע באיזה חודש של שנה בכמה בחודש באיזה יום באיזו שעה באיזה מקום ואלו נקראים חקירות שהזמה תלויה בהם וכל שאמר אחד מהם באחת מאלו איני יודע עדותן בטילה וצריך שתהא העדות עדות שאפשר להזימה מצד כל החקירות וא"ת בחקירת שעה מיהא היאך אפשר להזימה והלא כל שהם אומרים בשעה פלונית עמנו הייתם שמא בתחלת השעה היה המעשה וההזמה בסופה מ"מ אנו נותנין להם השעה וכל שאפשר לטעות עמה וצריך שיאמרו המזימים אותה שעה וכל שאפשר לטעות עמה עמנו הייתם ומ"מ כל שהשעות מתחלפות בין יום ללילה אין תולין בטעות שאין אדם טועה בין יום ללילה והוא הדין בין קודם הנץ החמה לאחר הנץ החמה כמו שביארנו ויש סוברים לומר שלא אמרו לתלות בטעות אלא בשיש הכחשה בין שניהם אבל כל ששניהם מכוונים לשעה אחת הזמתם אף משעה לחברתה ואין תולין בטעות ואין זה כלום שהרי בסנהדרין פרק בדיקה שאלו יחקרו בכמה בשעה והשיבו עליה בשלמא למאן דאמר אין אדם טועה כלום ניחא אלא למאן דאמר אדם טועה בשתי שעות הויא לה עדות שאין יכול להזימה אלמא שאף כשהם מכוונים עדותם לשעה אחת והוזמו משעה לחברתה תולין בטעות:

וכן שואלין מכירין אתם אותו כלומר אם הוא בעל דת או מעובדי האלילים וכן התריתם בו וכן במה הרגו בסיף או בארירן ואלו הן נקראות דרישות ואע"פ שאין הזמה תלויה בהם כל שיאמר בהם אחד מהם אינו יודע עדותן בטלה ויש בהם מין שלישי שנקרא בדיקות כגון שבדקוהו במלבושי ההורג או הנהרג כליו שחורים או כליו לבנים יום המעונן היה או יום צח היה ובאלו וכיוצא בהם שאין בהם עיקר לעדות ולמעשה כל שאמר אחד מהם איני יודע עדותן קיימת ואפי' שניהם אומרים כן אלא שמ"מ אם הכחישו הם עצמם בהם עדותן בטלה וכבר ביארנו דינים אלו בכל תנאיהם במקומם בחמישי של סנהדרין:

בד"ה אלא אמר רבא כו' נימא דעובדא ברביעית הוה כו' עכ"ל ולעיל לאביי ללישנא בתרא דקאמ' דקטעי שעה ומשהו לא קשה להו דא"כ לר"י בא' אומר בשתים ואחד אומר בה' נמי דזה שאומר ב' בסוף שתים וזה שאומר ה' בתחלת חמש ועובדא הוה בתחלת ד' וכ"א קטעי שעה ומשהו דאיכא למימר דקושטא הוא דהכי לר"י אלא דקתני זה אומר בג' וזה אומר בה' לרבותא דר"מ דאפי' הכי עדותן בטלה ודו"ק:

בד"ה באיזה יום כו' אפילו לא כוונו איזה יום ה"ל חוזרין ומגידין ואין יכולין כו' עכ"ל לכאורה קשה דלמה אין יכולין לחזור דהא יכול אחד מהן לומר דמתחלה לא כוון יום החדש וטעה בעיבורא דירחא ותמצא יישוב לזה בחדושינו בפרק היו בודקין אהא שכתב מהרש"ל שם ליישב קושיית התוס' דלכך הוצרכנו למשיילינהו באיזה יום משום דעל שכוונו יום אחד לחודש יוכלו לחזור בו ולומר דטעו בקביעא דירחא אי לאו שכוונו איזה יום וכבר דחינו שם דבריו דאל"כ בצרת לך מז' חקירות כמה בחודש וע"ש ליישב כל זה ודו"ק:

בד"ה לר"מ יהבינן כו' נאמר שטעו וקרו לד' ה' כו' אותו שאמר שתים לא היה יכול לטעות עד ה' כו' עכ"ל יש לדקדק דאמאי לא קשיא להו טפי דנימא דקרו לג' ה' וטעו בשתי שעות פחות משהו והמעשה היה בד' מיהו ודאי דעדות מוכחשת מיהת הוה דמספיקא לא קטלינן ליה ולא תלינן מספיקא בטעות המזימין מ"מ לא ה"ל למתלי דהא עדות מוכחשת היא שהרי אותו שאומר ב' לא היה יכול לטעות עד ה' דהא בקרו לג' ה' נמי דאותו שאומר ב' יכול לטעות עד ד' ואפ"ה הוה עדות מוכחשת משום ספיקא כמ"ש ודו"ק:

בתוס' ד"ה אלא אמר רבא וכו' וא"ת אחד אמר בג' ואחר אמר בה' אמאי עדותן בטלה וכו' אע"ג דפריך רבא ואנן ניקום וניקטול מספיקא וכו' ולא אמרינן האי דקאמר בג' בסוף ג' והאי דקאמד בה' בתחלת ה' צריך לחלק דהכא לא מתרצינן דברי העדים אלא אפי' האי דקאמד בג' בתחלת ג' והאי דקאמר בה' בסוף ה' אפי' הכי יכול עדותן להתקיים ודוק והא דקאמרי התוס' בקושיא האחרת אילו דייקת בהני סהדי דלמא האי דקאמד בג' בסוף ג' צ"ל דרצה לומר אילו שיילינן אותם ואמרו בפירוש כן דמספיקא לא קטלינן:

רש"י בד"ה ומשני כו' י"ל טעיתי שתי שעות לאחורי כו'. נ"ב לאו דוקא אלא כלומר הטעות שאדם יכול לטעות שתי שעות אותו הטעות היה לאחורי ושעה אחת הוא ודו"ק ובס"א ראיתי וה"ג י"ל טעיתי ב' שעות לאחורי ומעשה היה קודם לראשונה אלא בין יממא כו'. בא"ד לקמיה ראשונה ושניה. נ"ב בנסתר נקרא שעה ראשונה ושניה לקמיה וממילא רביעית וחמישית לבתריה ובנוכח הוא להיפך שקרא ראשונה לאחריו ואידך מה שלפניו ודו"ק:

בא"ד ואי מזמי ליה לכולהו ה' כו' נ"ב פי' בדין הזמה אי אתה בא עליו להזימו אלא בבירור ומש"ה בג' הרג את הנפש ואתה בא להזימו צריך כל ה' שעות להזימה דאי אתה מזימו בד' שעות חוץ משעה ראשונה יכול לומר מה שאמרתי בג' היינו בתחלת ג' ומעשה היה בראשונה דעדיין אין כאן טעות שתי שעות וכשאתה מזימו כל הד' שעות חוץ משעה אחרונה יכול לומר מה שאמרתי בג' היינו בסוף ג' והמעשה היה בה' אף שלענין הכחשה אינו כן כדלעיל ודו"ק:

תוס' בד"ה באיזה יום כו' ושלא יכחישו את עצמן נ"ב פי' ולא אמרינן דהוי כחוזר ומגיד אלא הוה כעדות מוכחשת בעצמו ומש"ה חוזרין התוס' וכותבין א"נ כו' משום דלא מיסתבר ודו"ק. בא"ד א"נ נפקא מינה כו' נ"ב רש"י בריש פרקין לשם תירץ בענין אחר וע"ש מה שכתבתי (עיין במהרש"א). בד"ה לר"מ כו' וקרא לד' ה' כו'. נ"ב ותימא נהי שהעדים טועין בין ה' לד' אבל בין חמשה שעות לד' לא טעו ודו"ק:

רש"י ד"ה מעשה כי הוה (בסופו). כלומר כו' אפי' כאחד שאמר באותה שעה כו'. כ"נ דצ"ל ולולי ד"ק הייתי אומר דבדוקא קאמר רבא הכי משום דס"ל דלא תלינן טעות בשניהם וכמש"כ לעיל:

באיזה יום. עמ"ש תוס' ומרש"א ולא הבנתי לפי דבריו ז"ל דבצרי להו חקירות א"כ עדיין לא משני תוס' מידי דגזה"כ הוא לחקור אחר ימי השבת מ"מ בצרי להו חקירת החדש כיון שיוכל לחזור ע"י ימי השבת ועמ"ש בסנהדרין ר"פ נגמר הדין לדחות דברי מהרש"ל ז"ל גם שם לא הבנתי דבריו דמ"ש שנים אינם טועים מה בכך מ"מ א' יאמר טעיתי ותו לא מהני הזמה דדהו אפי' לגבי השני ועכצ"ל כן בשמעתין דמקשה ואי אמרת טעי כולי האי חקירות דאיזה יום בחדש נמי עדות שאי אתה יכול להזימה היא דאמרי מטעא קא טעינן היינו א' מהם ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ומ"ש עוד דא"כ בצרי לי' חקירות דאיזה יום בחדש ז"א דמ"מ מהני כמ"ש היא בעצמו כשיאמרו ג' ימים או יותר עמנו הייתם או אחר רובו של חדש באופן שא"א לומר טעינו כולי האי לזה מהני חקירה דאיזה יום בחדש אבל אי אתא עדים ויאמרו עמנו היה באותו יום יכול א' מהם לומר טעיתי בעיבורו של חדש אי לאו דכוונו עדותן בימי השבוע והוא פשוט ודברי המהרש"א בזה צריכי' יישוב קצת והאמת דק' המהרש"ל בסנהד' הנ"ל וק' המהרש"א כאן נכללו בתי' הב' של תוס' דנ"מ לא' אומר בב' וא' בג' וה"ה למ"ש המרש"ל ומרש"א וחדא מניהו נקטי וה"ה לאידך וכאלו כתבו נ"מ לענין טעות בעיבורא דירחא והכל בכלל ועמ"ש לעיל ליישב מ"ט לא שיילי' להו בקיצור טעיתם בעיבורא או לא:

לר"מ יהבינן להו מתחלת שעה ראשונה. עמ"ש תו' בסוה"ד דאין הטעות כלל בב' עדים כדפרישית לעיל עכ"ל לפע"ד דקדקו וכ' שאין לתלות הטעות כלל להורות אפי' בהמזימים שאינם מדקדקים בשעת מעשה כמו עדים המעידים שמכונים מתחלה להעיד ואפ"ה אין לתלות הטעות בשניהם וזהו יותר חדוש ממ"ש לעיל שאין לתלות הטעות בשניהם דלעיל קאי אהמעידי' והכא אהמזימים ובזה מיושבת ק' מהרש"א שדקדק דה"ל להק' באופן שאינם מוכחשים והא"ש דא"כ ע"כ יטעו שניהם המעידים וכבר ידעו תו' שאינם טועים ולא הק' אלא אהמזימי' כנ"ל ודוק:

בתוס' בד"ה באיזה יום תימא כיון שכבר כיוונו יום א' לחדש כו' עד סוף הדיבור . בר"פ היו בודקין כתב רש"י ז"ל לתרץ קושיא זו בענין אחר הא דשיילינן להו באיזה יום היינו משום שעי"כ יוכלו לבא לידי הזמה יותר דאפשר שעדי הזמה לא ישימו על לבם לכווין יום החדש אם לא ע"י החקירות של איזה יום בשבת עי"כ יזכרו גם כן איזה יום בחדש ומהרש"ל כתב שם דאפילו בלא"ה הוי מצי רש"י לפ' דאי לאו חקירה באיזה יום לא הוי שייך תורת הזמה בחקירה לכמה בחדש אם יכחישו העידי הזמה זה את זה זה אומר בב' וזה אומר בג' דהוי מצי למיתלי דחד מנייהו טעי בקביעא דירחא כו' ע"ש. ומהרש"א ז"ל השיגו וכ' דא"כ בצרי להו מז' חקירות לפ"ז הוי שייך הך קושיא גם כן על תירוץ הב' שכתבו התוס' כאן אלא דבאמת עיקר דברי מהרש"א אינם מובנים לי כלל דהא בלא"ה ודאי לא סגיא בחקירות דאיזה יום לחוד כיון שעדיין אין כאן הגדה אם נעשה בתחלת החדש או בסוף החדש באותו יום מימי שבת עצמו נמצא דלפ"ז שפיר הוי בכמה בחדש מן ז' חקירות דמחקירה דאיזה יום לבד היו מזימין צריכין לומר עמנו הייתם בכל אותן הימים מימי השבת של כל אותו חדש אלא דעיקר כוונת התוס' כאן היינו אם לא יכחישו זה את זה בחקירה דכמה בחדש וע"ז כתבו שני תירוצים וכוונת תירוץ השני דאפ"ה לעולם צריך לישאל באיזה יום אם יכחישו זא"ז בימי החדש אבל כבר כתבתי דמסדר לשון המשנה משמע שבתחלה היו שואלין בכמה בחדש ואם כן הדרא קושיא לדוכתא אם כיוונו עדותן בימי החדש למה שואלין אותו באיזה יום וכיון שתירוץ זה דוחק ותירוץ ראשון גם כן דוחק כמו שכתב מהרש"ל ז"ל כאן לכך הוכרח רש"י לפרש בפ' היו בודקין בענין אחר כנ"ל ודוק היטיב:

בגמרא אלא אמר רבא לדברי ר"מ אדם טועה שתי שעות ולדברי ר"י כו' כאן ודאי יש להקשות מה שהקשיתי לעיל דהכא משמע דלר"י אדם טועה יותר מלר"מ אף ע"ג דאותן שטועין יותר הוי מיעוטא דמיעוטא ובעלמא איפכא שמעינן ר"מ חייש טפי למיעוטא ונ"ל ליישב משום דבלא"ה הא מסקינן ביבמות בר"פ האשה שהלכה דהיכא דאיכא רובא בהדי חזקה לא חייש רבי מאיר למיעוטא ואם כן שפיר איכא למימר דבהא קמיפלגי דר"מ דאמר עדותן בטילה היינו משום דחזקת גברא מסייעא לרובא דלא טעי ומשו"ה לא קטלינן עלייהו דהא בחזקת שאינו חייב מיתה הוי מעיקרא ור"י סבר דטפי אית לן למיזל בתר חזקת עדים ומוקמינן להו בחזקת כשרות שאינן משקרין ובודאי טעה והא דאלים ליה ר"י חזקת עדים טפי מחזקת גברא היינו משום דחזקת גברא מיהו אתרע משא"כ חזקת עדים לא אתרע כלל כיון דאיכא למימר דטעי כן נראה לי נכון ודו"ק:

שלש והאי דאמר בתחילת חמש טעי שעה רביעית ומשהו של סוף שלש אי נמי בתחילת חמש הוה והאי דאמר בסוף שלש טעה שעה רביעית ומשהו: לשמעתתא. דאביי: אמר. רבא וכי אפשר לומר שאין תולין טעות אלא משהו לר' מאיר ושעה ומשהו לר' יהודה א''כ היאך אתה מצרף עדותן מי אמר לך שזה המקדים נתכוין לסוף השעה והמאחר נתכוין לתחילת השעה כדי לקרבן זה אצל זה ולצרף עדותן שלא תהא ביניהן אלא שיעור טעות האדם ומה אילו דייקת בהני סהדי לחלק עדותן מצית למימר האי דאמר שלש בתחלת שלש והאי דאמר חמש בסוף חמש ויש חילוק ביניהן שלש שעות חסר משהו וכיון דאין אדם טועה כל כך נחלקת עדותן והויא מוכחשת ולא קטלינן ליה להאי ואנן ניקום ונקרב עדותן כדי שיהרג זה: והא רחמנא אמר והצילו העדה. את הרוצח דמחפשין לזכות אלא ודאי מדקאמר עדותן קיימת ש''מ דסבירא להו דאפי' אתה מחלקן כמו אשר תוכל ולומר שהמוקדם נתכוין לתחלת השעה והמאוחר לסופה יש לך לתלות בטעות ואינך יכול להכחישם שאדם טועה בכל זאת: אלא אמר רבא לר' מאיר אדם טועה. כל מה שאתה יכול לחלק את אלו שהיה מקיים עדותן דהיינו שתי שעות חסר משהו ומשום הכי עדותן קיימת דכי נמי אמרת זה שאמר שתים בתחלת שתים וזה שאמר שלש בסוף שלש כל רגעים שבינתיים שאירע המעשה בהן יש לאלו לטעות ולומר כמו שאמרו: מעשה כי הוה אי בסוף שלש אי בתחילת שתים. כלומר לא מיבעיא אם היה המעשה בסוף שתים או בתחילת ג' דטעות מועטת הוא דאי נמי נאמר האי בתחילת שתים אין כאן טעות אלא שעה והאי אי נמי אמר בסוף שלש אין כאן טעות אלא שעה אלא אפילו הוה מעשה בתחילת שתים והאי דאמר שלש בסוף שלש ויש כאן טעות שתי שעות חסר משהו אפי' הכי אין כח לנו לבטלן שאף בכך אדם טועה ולר' יהודה נמי כו' ובהאי ענינא דפרישית דכי נמי מרחקת להו בכל היכולת אכתי טעו בהכי דהיינו שלש שעות חסר משהו מעשה כי הוה כו' כלומר בכל מה שאתה יכול להרחיק אפילו האחד אמר שבאותה שעה היה המעשה אין עד הרחוק ממנו מוכחש דטעו בהכי: היו בודקין אותו. לעדי נפשות: בשבע חקירות. מקראי נפקא לן בסנהדרין בההוא פירקא (ד' מ.): שבוע. שמיטה באיזו שמיטה של יובל שיש בו שבע שמיטות: באיזו שנה. של שמיטה: באיזה חודש. בשנה: בכמה ימים. בחודש: באיזה יום. בשבת באחד בשבת או בשני בשבת או בשלישי בשבת או א' מן האחרים: (ותניא) מה בין חקירות לבדיקות. דקתני התם מכירין את אותו התריתם בו במה הרגו בסייף הרגו או בארירן הרגו כליו שחורים או לבנים וכל המרבה בבדיקות הרי זה משובח ומה בין חקירות הנך שבע קמייתא לבדיקות אוחרנייתא: חקירות אמר אחד איני יודע. באחת מהן ואפילו בשעות אומר איני יודע עדותן בטילה: דהויא ליה עדות שאי אתה יכול להזימה. דרחמנא אמר ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר העד וגו' ועשיתם לו כאשר זמם לעשות וגו' עדות שאתה יכול לקיים בה תורת הזמה הוי עדות ואי לא לא והזמה אינה אלא בעמנו הייתם באותו היום ובאותה שעה שאתם אומרין שראיתם עדות זו במקום זה הייתם עמנו במקום פלוני וכי אמרי באחת מהן אפי' בחקירות דאיזו שעה איני יודע שוב אינך יכול לומר לו עמי היית באותה שעה וא''ת אתה יכול להזימה ע''י היום אם יבואו עדים ויאמרו כל היום הייתם עמנו מיהא בצרה להו תורת הזמה מן חקירות השעות ורחמנא רבי שבע חקירות בגזרה שוה דהיטיב היטב בסנהדרין: בדיקות. כי אמרי אין אנו יודעין עדות שאתה יכול להזימה היא שאין ההזמה תלויה בהן אלא בחקירות דמה עמנו הייתם יש לומר בכלים שחורים או לבנים: ואי אמרת טעי איני כולי האי חקירות דאיזו שעה נמי. אין לך בה הזמה אפי' כי לא אמר איני יודע דהא כי אמר בחמש ואמרי ליה בחמש עמנו היית יכול לומר בארבע היה אבל טעיתי: ומשני דיהבינן להו כולי טעותייהו. ואם יש מזימין כאן יכולין להזים ע''י שעה וטעותה ולומר לו כל השעה וטעותה היית עמנו: לר' מאיר. דאמר אדם טועה ב' שעות יהבינן להו להני דשתים וג' מתחילת שעה ראשונה עד סוף חמש בין שניהן להאי דשתים יהבינן ליה שעה ראשונה ושניה ושלישית ורביעית ולהאי דג' יהבינן ליה עוד חמישית ותו לא דכי אמרי ליה להאי דשתים בשניה עמנו היית יש לומר טעיתי שתי שעות לאחוריי ומעשה היה בראשונה ועוד היה לו לומר מעשה היה קודם לראשונה שעה אחת אלא בין יממא לליליא לא טעו אינשי וכי אמרי ליה ראשונה ושניה עמנו היית יש לו לומר טעיתי ב' שעות לפני שלישית ורביעית ואי אמרי ליה כל ארבע שעות עמנו היית הרי הוזם ולבעל שלש נמי יהבינן לקמיה ראשונה ושניה ולבתריה יהבינן רביעית וחמישית ואי מזמי ליה לכולהו חמש הרי הוזם: ולר' יהודה. דאמר אדם טועה ג' שעות יהבינן להו להנך דשלש וחמש דאיירי ר' יהודה בהן מתחילת שעה ראשונה ועד סוף שית ולבעל שלש יהבינן לקמיה ראשונה ושניה ודין הוא דניתיב ליה טפי:
אלא אמר רבא לדברי ר' מאיר אדם טועה ב' שעות חסר משהו. ואם תאמר א''כ אחד אומר בג' וא' אומר בה' אמאי עדותן בטילה נימא דעובדא ברביעית הוה וי''ל דסבר רבא דאין לתלות הטעות בשניהם אך יש להקשות אחד אומר בג' וא' אומר בה' אמאי עדותן בטילה אילו דייקת בהני סהדי דילמא האי דקאמר בג' בסוף ג' ויש לומר דלהחמיר ולקיים עדותן לא בדקינן להו: באיזה יום. תימה כיון דכבר כיוונו יום אחד לחדש למה למשיילינהו באיזה יום והלא אפי' לא כיוונו איזה יום ה''ל חוזרין ומגידין ואין יכולין לחזור בהם אחר כדי דבור ויש לומר כיון דז' חקירות ילפינן מקראי בפרק היו בודקים (סנהדרין דף מ'.) צרי' שלא יכחישו זה את זה ושלא יכחישו את עצמן א''נ נפקא מינה לאחד אומר בב' בחודש ואחד אומר בג' כדפרישית: לרבי מאיר יהבינן להו מתחילת שעה ראשונה עד סוף ה'. הקשה ריב''א אמאי לא נתלה הטעות במזימים וכשאומרים המזימים עמנו הייתם עד סוף ה' נאמר שטעו וקרו לד' ה' והמעשה היה בה' ולא יהיו מוזמים בכך ונהי שהעדות מוכחשת היא שהרי אותו שאמר שתים לא היה יכול לטעות עד ה' מ''מ מוזמים לא יהיו ואור''י דלא תלינן הטעות כלל בשני עדים כדפרישית לעיל:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד