דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יב - ב

אלא שבין יממא לליליא לא טעו אינשי. וגם נותנים לו את השעה הרביעית והחמישית והששית [שהוא יכול לטעון שנתכוין לסוף שלש].

וזה שאמר "בחמש", נותנים לו את השעה השניה והשלישית והרביעית [שמא התכוין לתחילת חמש], וגם את השעה הששית.

ובדין הוא דניתיב ליה לקמיה טפי, היינו צריכים לתת לו עוד שעתיים קדימה, אלא שרבי יהודה עצמו אמר בברייתא שאין לטעות בין השעה החמישית לשביעית, לפי שבחמש, חמה עומדת במזרח הרקיע, ואילו בשבע, חמה עומדת במערב הרקיע. [328]

[וכל האמור לעיל בשיעור הזמן שנותנים לעדים, הוא רק כדי להציל אותם מעונש של "כאשר זמם". אך בנוגע לכשרות העדות עצמה, די בפחות מכך כדי שתיבטל העדות. שאם למשל העד שאמר "בשלש" הוזם על שלישית ורביעית וחמישית, מיד בטלה העדות. שאם יטען שהוא טעה לאחור, והמעשה היה קודם השעה השלישית, [329] לא נוכל לצרף את עדותו לעד השני שאמר "בחמש", משום שיש ביניהם הפרש של יותר משלש שעות, [330] שאפילו לרבי יהודה אין אדם טועה עד כדי כך. רש"י].

ודנה הגמרא עתה, כיצד ליישב את משנתנו לפי הדיעות שנאמרו לעיל בשיעור הזמן שאדם עלול לטעות.

תנן: רבי מאיר אומר: אוכלין כל חמש ושורפין בתחילת שש.

רבי יהודה אומר: אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחילת שש.

ומקשינן: לאביי אליבא דרבי מאיר, דאמר אין אדם טועה ולא כלום, ניכול כולה שית! שיהא מותר לאכול חמץ בכל השעה הששית. [331] שהרי מן התורה אין החמץ אסור אלא מתחילת השעה השביעית. ומדוע גזרו חכמים והרחיקו שלא יאכל לפני כן, כיון שאין חשש כלל שיבאו אנשים לטעות בזמן?

ולהך לישנא בתרא דאביי נמי, דאמר רבי מאיר אדם טועה במשהו, תקשי, ניכול עד סוף שית, וירחיק רק משהו בסוף השעה הששית. ומדוע אסרו את כל השעה הששית?

וכן קשיא לאביי אליבא דרבי יהודה, דאמר אדם טועה בחצי שעה, ניכול עד פלגא דשית [עד חמש שעות וחצי], ודי בהרחקה של חצי שעה, שהוא שיעור הזמן שאדם עלול לטעות! ולהך לישנא בתרא דאביי נמי, דאמרת אליבא דרבי יהודה אדם טועה שעה ומשהו, ניכול עד סוף חמש, וירחיק כל השעה הששית, ומשהו מהשעה החמישית. ומדוע גזר רבי יהודה על כל השעה החמישית? [332]

אמר אביי: עדות מסורה לזריזים. שאין אדם בא להעיד בדיני נפשות אלא אם כן הוא בקי בשעות, שהרי הוא יודע שסופו להחקר בדרישות וחקירות. ולכן הוא אינו טועה אלא בשיעור מועט.

אבל דין אכילת חמץ, לכל אדם הוא מסור. ואף לאנשים שאינם בקיאים בשעות. לכן הוצרכו לגזור אף בשיעור זמן רב יותר.

ותו מקשינן: ולרבא אליבא דרבי מאיר, דאמר אדם טועה שתי שעות חסר משהו, מתחילת חמש לא ניכול, וירחיק שתי שעות מזמן האיסור של תורה. ומדוע לא גזר רבי מאיר אלא על השעה הששית בלבד?

ומשנינן: אין לטעות בין השעה החמישית ושביעית, משום שבחמש חמה במזרח, ובשבע חמה במערב.

ומקשינן: אי הכי, בשית נמי ניכול! שהרי גם בין שש לשבע אין לטעות, כי בשש עדיין לא נטתה החמה לצד מערב אלא היא עומדת באמצע הרקיע, והצל אינו נוטה לא לכאן ולא לכאן אלא תחתיו, ואילו בשבע החמה נוטה כבר לצד מערב?

ומשנינן: אמר רב אדא בר אהבה: בשעה שית, יומא בקרנתא קאי, החמה עומדת באמצע הרקיע, והיא קרובה לנטות למזרח, וקרובה לנטות למערב. ואי אפשר לעמוד במדוייק להיכן היא נוטה, לכן אפשר לטעות בין שש לשבע. [333] ותו מקשינן: ולרבא אליבא דרבי יהודה, דאמר אדם טועה שלש שעות חסר משהו, מתחילת ארבע שעות לא ניכול, כדי שירחיק שלש שעות מהזמן שאסור מן התורה, ומדוע הוא מתיר לאכול בשעה הרביעית?

ומשנינן: הרי שמענו לרבי יהודה עצמו שסובר שבין חמש לשבע אין אדם טועה. כי בחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב, וכל שכן שאינו טועה בין ארבע לשבע.

ושוב מקשינן: אי הכי, בחמש שעות נמי ניכול עדיין חמץ, שהרי כאמור אין אדם טועה בין חמש לשבע?

תרגמה [ביאר ותירץ] אביי אליבא דרבא, שרק לענין עדות סובר רבי יהודה שאין העדים טועים בין חמש לשבע, כי עדות מסורה לזריזים. אך בחמץ, שהוא לכל אדם מסור, טועה הוא אף בכך.

ומכל מקום, אין הוא טועה בין ארבע לשבע [כמו בין תחילת שלש לסוף חמש, שלפי רבי יהודה טועה אדם בכך]. כי בכל זאת יש לו סימן על ידי החמה שלא לטעות עד כדי כך, שהרי בארבע החמה עדיין רחוקה הרבה מצד מערב, ורק בין חמש לשבע הוא עלול לטעות.

ורבא עצמו אמר [ליישב את שיטתו]: לעולם אף בחמץ אף שהוא מסור לכל סובר רבי יהודה שאין חשש שיטעה אדם בין חמש לשבע, משום שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב. ומה שהוא אוסר לאכול בשעה חמישית, לאו היינו טעמא דרבי יהודה כמו שסברנו, משום שהוא עלול לטעות בזמן.

אלא, רבי יהודה לטעמיה, דאמר לקמן [כא א]: אין ביעור חמץ אלא שריפה, והוא חולק על רבנן שסוברים "השבתתו בכל דבר".

ולכן אסרו חכמים לאכול חמץ בשעה חמישית, כי יהבו ליה רבנן [נתנו לו] שעה אחת שיהא פנוי ללקוט בה עצים לצורך השריפה שבשעה הששית, שאם היה מותר לו לאכול אז חמץ, לא היה נזכר להכין עצים, אך עתה שהוא אסור באכילת חמץ, הוא שם לב לכך.

איתיביה רבינא לרבא מהא דתניא: אמר רבי יהודה: אימתי אני אומר שאין ביעור חמץ אלא שריפה? דוקא שלא בשעת ביעורו של החמץ, דהיינו, בכל שעה ששית, [334] שהוא עדיין אינו אסור מן התורה. אבל בשעת ביעורו, מתחילת שבע, שהוא כבר אסור מן התורה, השבתתו בכל דבר, ולא רק בשריפה.

ואם כן, מדוע הוא צריך לטרוח וללקוט עצים? והרי אם אין לו עצים מן המוכן, ימתין עד השעה השביעית, ואז לא יצטרך לשורפו, אלא יוכל לבערו בכל דרך שהיא? [335]

אלא, אמר רבא: טעמו של רבי יהודה, גזירה משום יום המעונן שאין השמש זורחת בו, ואי אפשר לדעת לפי השמש את השעה, שאז עלולים לטעות אף בין חמש לשבע, ולכן גזרו בכל ערב פסח שלא לאכול חמץ בשעה חמישית. [336]

ומקשינן: אי הכי, אפילו בארבע שעות נמי לא ניכול!? שהרי לפי רבי יהודה, אדם עלול לטעות אף בשלש שעות באופן שאין היכר לפי השמש?

ומתרצינן: אמר רב פפא: שעה ארבע כולם בקיאים בה אימתי היא, מפני שזמן סעודה לכל היא. ואין חשש שיבאו לטעות על שעה שביעית שהיא שעה רביעית. [337]

תנו רבנן: שעה ראשונה היא זמן של מאכל "לודים" [שם אומה של אוכלי אדם, רש"י שבת י א], ורעבתנים הם וממהרים לאכול.

שעה שניה היא זמן של מאכל ליסטין, אף הם רעבתנים, אלא לפי שהם ערים כל הלילה, הם ישנים עדיין בשעה הראשונה ואוכלים רק בשעה שניה.

שעה שלישית היא זמן של מאכל יורשין, אנשים שירשו הון רב, ואינם צריכים לדאוג לפרנסתם, לכן הם מקדימים לאכול.

שעה רביעית היא זמן של מאכל פועלין.

שעה חמישית היא זמן של מאכל תלמידי חכמים.

שעה ששית היא זמן של מאכל כל אדם.

ומקשינן: והאמר רב פפא לעיל: שעה רביעית זמן סעודה לכל היא, ואילו בברייתא נאמר ששעה ששית היא זמן מאכל אדם?

ומשנינן: אלא, איפוך [הפוך] וגרוס כך בברייתא: רביעית מאכל כל אדם, חמישית מאכל פועלים, ששית מאכל תלמידי חכמים.

ומסיימת הברייתא: כל האוכל מכאן ואילך, הרי הוא כזורק אבן לחמת. כלומר, שהאכילה אז מזיקה לגוף האדם. [338]

אמר אביי: לא אמרן שהוא כזורק אבן לחמת, אלא דלא טעים מידי בצפרא, שלא טעם כלום בבקר. אבל אם טעים מידי בצפרא, לית לן בה, שאף אם יאחר את סעודתו לאחר שעה ששית, עדיין הוא מועיל לגוף.

אמר רב אשי: כמחלוקת בעדות כשם שנחלקו רבי מאיר ורבי יהודה בעדות, שלפי רבי יהודה אדם טועה בזמן, יותר מלפי רבי מאיר, כך מחלוקת בחמץ. שלכן מקדים רבי יהודה את זמן איסור אכילת חמץ בשעה אחד מרבי מאיר, משום שלדעתו אדם עלול לטעות בזמן, יותר מלפי רבי מאיר.

ותמהינן: פשיטא! שהרי היינו הך דאמרינן לעיל ליישב את הסתירה בין המחלוקת בעדות למחלוקת בחמץ?

ומשנינן: הא קא משמע לן, דשינויי דשנינן שינויא הוא. שכל התירוצים שאמרנו לעיל נכונים הם להלכה.

ולא תימא ביישוב הסתירה בין דברי רבי מאיר ורבי יהודה בעדות, לדבריהם בחמץ, כי תנאי היא, שנחלקו תנאים בדעתם. שלדעת התנא של המשנה שלנו, סובר רבי מאיר שאדם טועה רק בשעה אחת, ורבי יהודה סובר שאדם טועה בשתי שעות. והתנא של המשנה בסנהדרין סובר, שלפי רבי מאיר אדם טועה בשתי שעות, ולפי רבי יהודה בשלש שעות [לפי רבא]. [339]

לכן משמיענו רב אשי שאין כאן מחלוקת, אלא שיש הבדל בין חמץ לעדות, כפי שנתבאר לעיל.

אמר רב שימי בר אשי: לא שנו בענין עדות, שאפילו כשהעדים מכחישים זה את זה בזמן, לפעמים תולין הדבר בטעות ומקיימין את העדות, אלא כשהם מעידים בשעות, כגון, שזה אומר בשתים וזה אומר בשלש. אבל אם אחד אומר שהמעשה היה קודם הנץ החמה, ואחד אומר שהיה אחר הנץ החמה, עדותן בטילה, כי אין אדם טועה בין קודם הנץ החמה לאחריו.

ומקשינן: מה משמיענו רב שימי, והלא פשיטא היא?

ומשנינן: אלא, כך אמר רב שימי: אחד אומר קודם הנץ החמה, ואחד אומר בתוך הנץ החמה בהתחלת הנץ, עדותן בטילה.

ועדיין מקשינן: הא נמי פשיטא היא, שהרי גם בכך לא ניתן לטעות?

הערות

[328] בתוס' רבינו פרץ, מבאר למה לא דיברה הגמרא על אופן רגיל ששני העדים מכוונים לאותה שעה, ולמה צריך להביא כאן את מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה? אלא שהגמרא מלכתחילה לא הקשתה על אופן ששניהם מכוונים לאותה שעה שאז ודאי אין תולין שהם טועים. רק על האופן של המחלוקת של רבי מאיר ורבי יהודה שכל אחד מהעדים אמר שעה אחרת, על זה היה קשה לגמרא שנתלה בטעות העדים. ועל דרך זה הוא מתרץ גם כן את קושיית התוספות בהערה הקודמת, כיון שהעדים המזימים כיוונו לאותה שעה אין לתלות בהם שטעו.

[329] שאינו יכול לטעון שהיה בשעה ששית, כי לגבי קיום העדות אנו אומרים "אילו דייקינן" ושמא התכוין לתחילת שש, ויש כאן יותר משלש שעות חסר משהו, עד לתחילת שש.

[330] שכאמור, לגבי קיום העדות צריך לחשוש שמא התכוין לתחילת חמש.

[331] לאו דוקא כל שש, שהרי צריך לשרוף את החמץ בתוך שש, כי מיד בתחילת שבע עוברים עליו ב"תשביתו". אלא עד קרוב לסוף שעה ששית. תוס' ד"ה ניכול. רבינו דוד חולק על התוספות, אלא שמשמעות "אך ביום הראשון תשביתו" היינו שיעשה הביעור בתחילת שעה שביעית, ומן התורה מותר לאכול כל שעה ששית, ודברי הגמרא הם כפשוטם. עוד הביא מהרמב"ן, שסובר אף הוא כתוס' שצריך לבער החמץ מן התורה קודם שיתחיל שעה שביעית. ואף על פי כן כתב שאפשר לפרש הגמרא כפשוטה שיאכל כל שעה ששית, שהרי האכילה עצמה היא הביעור. והקשה עליו, שאם הוא מצוה מן התורה לבער בשעה ששית, ודאי שאסור אז לאכלו, שהרי השבתה אין משמעה אכילה? [ראה לקמן כח ב בתוס' ד"ה רבי שמעון שכתבו גם כן שתשביתו משמע שלא כדרך הנאתו דהיינו אכילה. וכן כתב הרמב"ן במלחמות לעיל [ג א מדפי הרי"ף] "שאין לך דבר בתורה שצריך השבתה ומותר באכילה"]. וראיה לזה ממה שאמרה הגמרא לעיל [יא א] "הוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל קאכיל מיניה" הרי שהחיזור אחר השריפה מעידה על איסור האכילה שבו, ולכן אין לחשוש שמא תוך כדי הבדיקה יבא לאכול ממנו. שאם אתה אומר שבשעה שהוא שורפו מותר לאכול ממנו, אין השריפה מהוה סימן לאיסור האכילה.

[332] גם אם היה טועה בשתי שעות, היה קשה שיהא מותר לאכול לפי רבי יהודה עד סוף חמש. שהרי רבי יהודה עצמו אומר לגבי עדות [לעיל יא ב] שאם עד אחד אומר בחמש שעות והשני בשבע, עדותן בטלה, משום שאין אדם טועה בין חמש לשבע, שהרי בחמש החמה במזרח, ובשבע החמה במערב. ואם כן, אין חשש שאם נתיר לו לאכול חמץ בחמש יטעה על השעה השביעית שהיא חמישית. תוס' ד"ה ולכך.

[333] מקשים התוספות: לפי אביי בלישנא קמא שמפרש דברי רבי יהודה, שלכן בעד אחד אומר בשלש שעות והשני אומר בחמש עדותן קיימת, משום שאדם טועה בחצי שעה, ואנו תולין שהמעשה היה בשלש ומחצה, וזה שאמר בשלש התכוין לסוף שלש, וזה שאמר בחמש התכוין לתחילת חמש, וכל אחד טעה רק בחצי שעה. אם כן מדוע אומר שם רבי יהודה שאם אחד אומר בחמש, והשני בשבע עדותן בטלה, משום שאי אפשר לטעות בין חמש לשבע, שהרי בחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב. הרי אפשר שהמעשה היה בחמש וחצי, וזה שאמר בחמש התכוין לסוף חמש וטעה בחצי שעה, וזה שאמר בשבע התכוין לתחילת שבע, ואף הוא טעה בין חמש וחצי לתחילת שבע, שהרי אנו אומרים עתה שאדם עלול לטעות בין שש לשבע? ותירצו, שזה שהגמרא אומרת כאן שאפשר לטעות בין שש לשבע, זה רק לגבי חמץ המסור לכל, אבל בעדות המסורה לזריזים, אף בכך אינם טועים. או שאביי אינו סובר כלל את התירוץ של "שית יומא בקרנתא קאי". שהרי הגמרא מתרצת זאת רק לפי רבא. תוס' ד"ה בשית. מהר"ם חלאוה מתרץ שכדי להכשיר את העדות הזו אנו צריכים להחשיב את השעה הששית כאילו היא חמישית [ביחס למצב השמש] לגבי זה שאמר חמש, ואילו לגבי זה שאמר בשבע היא נחשבת כאילו היא שביעית, וזה תרתי דסתרי.

[334] הרא"ש בפרק כל שעה [ג] כתב שרש"י מודה שבשעה חמישית מבערו בכל דבר. וכתב הבית יוסף [תמה], שהרא"ש דייק מדברי רש"י שכתב "שלא בשעת ביעורו" היינו בתחילת שש וכל שש, ולא כתב שהוא קודם שעה שביעית, משמע שדוקא בשעה ששית, אבל קודם לכן שהוא מותר בהנאה אף מדרבנן, השבתתו בכל דבר. והטור שם הקשה על הרא"ש מרש"י לקמן [כז ב] ד"ה שאם שמשמע שאפילו שלשים יום קודם לפסח צריך לשרוף דוקא לפי רבי יהודה? וראה בית יוסף שם וקרבן נתנאל על הרא"ש [ח] שיישבו דעת הרא"ש.

[335] כך מפרש רש"י. התוספות הקשו עליו כמה קושיות: א. איך ימתין עד השעה השביעית עם הביעור? הרי הגמרא אומרת לעיל שרבי יהודה גוזר שלא לבדוק את החמץ לאחר שש, שמא תוך כדי התעסקותו בחמץ יבא לאכול ממנו. ומהאי טעמא גם אין לו להמתין ולא לבערו עד אז, שמא יבא לאכלו בשעת הביעור? ב. הרי במשנה הקודמת קורא רבי יהודה לשעה ששית "שעת ביעורו", ומדוע כאן נפרש "שעת הביעור" לשעה השביעית? ג. הרי כל המקור של רבי יהודה שצריך לדוקא לשרוף את החמץ הוא משריפת נותר. ושם רק לאחר שהוא נאסר באכילה ונעשה נותר חלה עליו מצות השריפה, ומדוע כאן החיוב לשרוף הוא דוקא קודם זמן האיסור? ולכן הם מפרשים להיפך: "שלא בשעת ביעורו", היינו לאחר שש שאינו זמן הביעור כיון שרוב העולם מבערים בשש כתיקון חכמים. ורק אז סובר רבי יהודה שחמץ טעון שריפה, שהרי, כאמור, כל הטעם של רבי יהודה הוא משום שלומדים חמץ מנותר, ובנותר רק אחר זמן האיסור הוא טעון שריפה. אבל "בשעת ביעורו", דהיינו בשעה ששית, שאז כל העם מבערים את החמץ, השבתתו בכל דבר. כיון שאינו מחוייב לבער אז את החמץ רק מדרבנן, אין צריך דוקא שריפה. ולפי זה מבוארת קושיית הגמרא מדוע היו צריכים לתת לו פנאי ללקוט עצים לצורך שריפת החמץ, הרי בשעת ביעורו הרגיל, דהיינו בשעה ששית, אין צריך דוקא שריפה אלא יכול לבער את החמץ בכל דרך שהיא. תוס' ד"ה אימתי. ובחידושי הר"ן הקשה עוד על שיטת רש"י שבשעה ששית מצוה לשורפו מן התורה: איך יתכן דבר שהוא מותר שיהא מצוה לשורפו? ובדומה לזה הקשה רבינו דוד, שהרי בשעה רביעית וחמישית מודה רש"י שהשבתתו בכל דבר [כשיטת הרא"ש בהערה הקודמת], ומה היתרון בשעה ששית שאף היא מותרת מן התורה? גם החזון איש [קכד לדף כז ב] עמד על הקושי בדברי רש"י, שהרי בשעה ששית מותר לאכלו ולמוכרו לנכרי מן התורה, ולמה יאסור רבי יהודה לזרותו לרוח או להטילו לים? ואין לומר שרבי יהודה סובר שעל ידי פירור והטלה לים עדיין אינו נחשב מבוער מן העולם כיון שהפירורין קיימים במקום שהם נמצאים. שאם כן, למה התיר רבי יהודה בשבע לזרות לרוח ולהטיל לים. אלא על כרחך, שבזה לא נחלקו רבי יהודה וחכמים שזה נחשב כמבוער מן העולם, ואם כן קשה, למה יגרע זרייה לרוח והטלה לים מאכילה או מכירה לנכרי? ועל כרחך צריך לומר לפי רש"י, שבאמת מודה רבי יהודה שמותר בשעה ששית לזרות לרוח ולהטיל לים, אלא שלא קיים בכך מצות עשה של השבתה, אלא שעשה מעשה להנצל שלא יעבור על עשה דהשבתה לאחר שש, ולא יעבור על לאו דבל יראה בפסח. אבל אם שורפו באש, אז הוא מקיים מצות עשה בפועל בשריפתו. ותהיה מצות עשה זו רשות, שאם קיימה, עשה מצוה, ואם חיסר לא עבר על מצוה. ובמכתב [נדפס בחזון איש על הש"ס] סתר את תירוצו, שאם יש לו שכר בעולם הבא עבור השריפה, היה ראוי להמנע מלאכול חמץ בערב פסח ולמכור לנכרי, רק לשרוף. וסיים: והנה נשאר לנו דברי רש"י בלא פתרון. עוד הקשה רבינו דוד על רש"י: הרי בשעה ששית יכול עדיין לבטלו בדיבורו מן התורה, ומה גרע מפרר וזורה לרוח שהוא מבטלו על ידי מעשה מביטול בדיבור? וכן הקשה בפני יהושע [לקמן כז ב ד"ה יהא]. וראה קהילות יעקב [א] ישוב לקושיא זו. הצל"ח והרש"ש הקשו על רש"י: אם אפשר להמתין עד שבע עם השריפה, למה צריכה הגמרא להקשות מצד שרבי יהודה סובר שאז השבתתו בכל דבר? הרי בלאו הכי היה אפשר לשאול, למה צריך להכין עצים בשעה חמישית, הרי יכול לעשות זאת בשעה ששית, ולשרוף רק בתחילת שבע? השפת אמת כתב, שלפי רש"י הדמיון לנותר הוא, כמו שבנותר, מלבד המצוה לבער לאחר שנעשה נותר, יש גם מצוה לבערו קודם סוף זמנו, או באכילה, ואם אינו יכול לאכלו צריך לבערו בשאר ביעור כדי שלא ישאר ממנו עד הבקר [ראה שם בהגה"ה שמקשה, הרי אפילו קדשים שנפסלו, אם אין פסולן בגופן צריך עיבור צורה], ובודאי שהביעור הזה שהוא קודם זמן איסורו אינו דוקא בשריפה, שרק כאשר נעשה כבר נותר דינו בשריפה ולא קודם. והגדר בזה הוא, שכאשר כל הביעור הוא כדי שלא יעבור עליו בשהייתו, אז צריך לבער בכל מיני ביעור, וביעור זה אינו מטעם מצות שריפה אלא כדי שלא יקיימנו באיסור. ואילו לאחר שנעשה נותר, וכבר אין עליו איסור במה שמשהנו, אז מצותו בשריפה. והוא הדין חמץ, יש בו את שני הזמנים הללו: לאחר זמן איסורו, שאסור להשהותו, השבתתו היא בכל דבר, שביעור זה אינו מצוה, אלא רק כדי שלא יעשה איסור, והרי זה כמו נותר קודם זמנו. ואילו קודם זמן האיסור, הוא דומה לנותר לאחר זמן האיסור, וכמו שם, לאחר שנעשה נותר ואין עליו איסור בשהייתו, מצותו בשריפה, הוא הדין בחמץ קודם זמן האיסור צריך דוקא שריפה. ועיקר הלימוד מנותר הוא בכך שחמץ מצותו בשריפה. אך בזמן שיש איסור במה שמשהנו, אינו דוקא בשריפה. שהרי גם בנותר, מצותו בשריפה היא דוקא בזמן שאין עליו איסור בשהייתו. ובדומה לזה כתב האור שמח הלכות חמץ [ג יא], שלפי רש"י לומד רבי יהודה מנותר, שכמו בנותר אין שורפין אותו קודם שנעשה נותר משום שהוא קדוש ואסור לאבדו, כך בחמץ המצוה לשורפו דוקא קודם זמן איסורו, שאילו לאחר מכן הרי הוא עובר בבל יראה. [כלומר, שזה כאילו עצם השריפה הוא איסור, שהרי אסור לו בכלל להשהותו אז].

[336] אבל לגבי עדות לא תלינן שמא היה יום המעונן, ולכן טעו בין חמש לשבע. כיון שרוב ימים אינם מעוננים, אין הולכים אחר המיעוט להחמיר ולקיים העדות, שהרי ספק נפשות להקל. תוס' הרשב"א.

[337] טעם זה לא שייך אלא לענין חמץ, שהוא ענין של אכילה, ובדבר הנוגע לאכילה יש לאדם סימן על ידי זמן הסעודה. אבל בדברים אחרים, כגון בעדות, לא שייך הטעם הזה. ולכן סובר רבי יהודה, שאם עד אחד אומר "בשלש" והשני "בחמש", עדותן קיימת, משום שאדם עלול לטעות בין שעה שלישית לחמישית. ולא אמרינן כיון שבאמצע יש את השעה הרביעית שכולם בקיאים בה לפי שהיא זמן סעודה לכל, אין הוא טועה בין השעה השלישית לחמישית. תוס' ד"ה ארבע.

[338] רש"י שבת [י א]. והוסיף, שנראה לו שאינה מזיקה לגוף האדם, אלא שאינה מועילה לו. וכן נראה ממגן אברהם [קנז ג] שמפרש "כזורק אבן לחמת" שדומה לחמת יין שאינה מלאה, והוא זורק אבן לתוכה כדי שתתמלא, ובאמת אינו מעלה ולא מוריד. כך היא האכילה לאחר שש שעות. עוד כתב שם המגן אברהם בסעיף א, שלכאורה מהסוגיא כאן משמע שהשש שעות נחשבין מעלות השחר, שהרי הגמרא משוה זאת לענין חמץ שמחשיבין את השעות מעלות השחר. אך במקום אחר משמע שמחשיבין את השש שעות משעה שהוא קם ממיטתו. וצריך לומר, שאמנם עיקר החשבון הוא משעה שקם ממיטתו, ואף על פי כן מדמה הגמרא לחמץ, משום שרוב העולם קמים בעלות השחר [ולכן, השעה הרביעית של זמן סעודה מתאימה עם השעה הרביעית לגבי אכילת חמץ]. ואם כן, יש ליישב המנהג שלפעמים בשבת ויום טוב מאחרים את הסעודה לאחר שעה ששית, משום שמחשיבין משעה שקמים מהמיטה, ובשבת וביום טוב מאחרין לקום משום עונג שבת ויום טוב.

[339] פירוש נוסף אומר רש"י. שלא תימא לתרץ את הקושיא מעדות לחמץ [שבעדות אומר רבי יהודה שאין אדם טועה בין חמש לשבע, ואילו בחמץ הוא גוזר על השעה החמישית], שנחלקו תנאים בדעת רבי יהודה אם שייך לטעות בין חמש לשבע או לא. לכן קמשמע לן רב אשי, שאין כאן מחלוקת תנאים, אלא שיש לחלק, שבחמץ גזרינן טפי משום שהוא מסור לכל, או משום גזירה אטו יום המעונן.

אלא בין יממא לליליא לא טעו אינשי [יום ללילה אין אנשים טועים] ואין לחשוש שמא טעו בכך. וכן בדין הוא דניתיב לקמיה טפי [שניתן לפניהם, כלומר לשעות אחר הצהריים, יותר] אלא שאף כאן אין מקום לטעות כיון שבשעה חמש חמה עדיין במזרח, ובשבע חמה במערב. ואין אדם טועה בין שעות שלפני ושלאחרי הצהריים.

א תנן [שנינו במשנה] ר' מאיר אומר: אוכלין חמץ כל חמש שעות של יום ארבעה עשר בניסן, ושורפין בתחילת שש. ר' יהודה אומר: אוכלין כל ארבע, ותולין לא אוכלים ולא שורפים כל חמש, ושורפין בתחילת שש.

ומעתה דנים לשיטת אביי אליבא [לפי שיטת] ר' מאיר, שאמר: אין אדם טועה ולא כלום — ניכול כולה שית [שיאכל כל השעה השישית] שהרי מן התורה מותר לו לאכול עד סופה שהוא חצי היום, וגזרו חכמים שלא יאכל כבר מתחילתה כדי שלא יבוא לאכול בטעות לאחריה, ולדבריו הרי אין אדם טועה כלל. ולהך לישנא נמי [ולפי אותה לשון גם כן] שאמר: אדם טועה משהו אף כאן — ניכול [שיאכל] עד סוף שעה שית [שש], כלומר שיאכל עד לזמן קצר סמוך לסוף השעה השישית.

ולאביי אליבא [לפי שיטת] ר' יהודה שאמר: אדם טועה חצי שעה — ניכול [שיאכל] עד פלגא דשית [מחצית השעה השישית] ולהך לישנא נמי דאמרת [וללשון זו גם כן שאומרת] אדם טועה שעה ומשהו אם כן ניכול [שיאכל] עד זמן קצר סמוך לסוף חמש. וכיון שלא פסקו כך משמע שאין הסברים אלה — כמה שעות אדם עשוי לטעות — נכונים, וקשה לאביי.

אלא אמר אביי: יש להבדיל בין הנושאים כי עדות מסורה לזריזים, שהרי אין אדם בא להעיד אלא אם כן דקדק יפה בבדיקת הדבר ולכך אינו טועה כל כך בזמן. ואילו חמץ ואכילתו לכל מסור, ורוב העולם אינו מדקדק דיו בהערכת הזמן, ומשום כך ר' מאיר ור' יהודה מוסיפים כל אחד לשיטתו זמן נוסף, שמא יטעו בכך.

ומקשים: ולרבא אליבא [לפי שיטת] ר' מאיר, שאמר: אדם טועה שתי שעות חסר משהו — אם כן, מתחילת שעה חמש לא ניכול [יאכל], הלוא ייתכן שיטעה בין חמישית ושביעית האסורה מן התורה באכילת חמץ! ומתרצים: מאחר שבשעה חמש — חמה במזרח, ואילו בשבע — חמה במערב, לכן אין כל מקום לטעות בכך.

ומקשים: אי הכי, בשית נמי ניכול [אם כך, בשעה שישית גם כן יאכל] שהרי קיים היכר אף בין השעה השישית לשביעית בכך שבשעה השישית עדיין לא נוטה השמש למערב כמו בשביעית?! אמר רב אדא בר אהבה: שית, יומא בקרנתא קאי [בשעה שישית, היום, השמש, בפינות היא עומדת] ואין הדבר נראה בבירור לעין כל אם נוטה היא למזרח או למערב. ולכן אפשר לטעות בכך.

ושואלים: ולרבא אליבא [לפי שיטת] ר' יהודה שאמר: אדם טועה שלש שעות חסר משהו — אם כן, מתחילת שעה רביעית לא ניכול [יאכל]! ומשיבים כי במקרה זה אין מקום לטעות כי הלוא בשעה חמש — חמה במזרח, ושבע — חמה במערב. וכל שכן שאין לטעות בשעה רביעית, שודאי חמה במזרח. ומקשים: אי הכי [אם כך] שאין חוששים לטעות בשעות כשהחמה במזרח או במערב בחמש נמי ניכול [גם כן יאכל] על פי שיטת ר' יהודה וכהסברו של רבא!

תרגמה [הסבירה] אביי אליבא [לפי שיטת] רבא שיש לחלק: עדות מסורה לזריזים ואין העד טועה כל כך בשעות, אבל חמץ לכל מסור, ומתוך שרוב האנשים עשויים לטעות, לכן החמירו בו יותר מבדין עדות.

ורבא אמר: לאו היינו טעמא [אין זה הטעם] של ר' יהודה שמוסיף שעה יתירה מחמת חשש לטעות. אלא ר' יהודה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר: אין ביעור חמץ אלא שריפה, ולכן יהבו ליה רבנן [נתנו לו חכמים] שעה אחת יתירה ללקוט בה עצים, שהרי אינו יכול לבערו אלא בדרך זו.

איתיביה [הקשה לו] רבינא לרבא ממה ששנינו: אמר ר' יהודה: אימתי אמרתי שאין ביעור חמץ אלא שריפה — שלא בשעת ביעורו אלא לפניו, שאז עדיין יש לו שהות לברור לו את הדרך הטובה לביעור ולדאוג לדרכי ביצועה. אבל בשעת ביעורו שאין לו שהות כלל — השבתתו בכל דבר! והרי כאשר הגיעה שעה שביעית, זמן ביעורו הוא ואינו צריך עצים דוקא, ומדוע איפוא הגבילו את זמן ביעורו?

אלא אמר רבא, וחזר בו מדברים שאמר, וביאר באופן אחר: גזירה משום יום המעונן שבו אין רואים את מקומה המדוייק של השמש, ועשויים לטעות. ומקשים: אי הכי [אם כך], אפילו בארבע שעות נמי [גם כן] לא ניכול [יאכל], שהרי לשיטת ר' יהודה אדם טועה אף שלוש שעות! אמר רב פפא: שעה רביעית זמן סעודה לכל היא, שכיון שהכל סועדים בה לא יטעו בכך, שהכל אוכלים בשעה זו ושמים לב שהגיעה השעה.

כיון שהוזכרו דברי רב פפא מביאים עוד בענין זה. תנו רבנן [שנו חכמים]: האוכל בשעה ראשונה — הרי זה מאכל לודים (לודרים) הנאבקים זה בזה בזירה, וצריכים להרבות באכילה. שעה שניה — מאכל ליסטין (גנבים) שכל הלילה עסוקים בגניבה, ולכן ישנים בשעה הראשונה של היום ואוכלים בשניה. שלישית — מאכל יורשין, שכיון שלא יגעו בהשגת פרנסתם ואף אינם זקוקים לעמול כעת, יכולים הם להקדים ולאכול. רביעית — מאכל פועלים. חמישית — מאכל תלמידי חכמים. ששית — מאכל כל אדם.

ומקשים: והרי אמר רב פפא: שעה רביעית — זמן סעודה לכל היא! אלא איפוך [הפוך] ואמור כך: שעה רביעית — מאכל כל אדם, חמישית — מאכל פועלים, ששית מאכל תלמידי חכמים.

האוכל מכאן ואילך אינו מועיל לו, והריהו כזורק אבן לחמת (נאד), כלומר שאינו מביא כל תועלת בשעה זו. אמר אביי: לא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא כשלא טעים מידי בצפרא [טעם דבר בבוקר], ואם אוכל בצהרים בלבד אינו מועיל לו. אבל אם טעים מידי בצפרא [טעם דבר בבוקר] — לית לן [אין לנו] בה נזק, ויכול הוא לאכול אף בשעה מאוחרת.

אמר רב אשי: כמחלוקת ר' מאיר ור' יהודה בעדות, כך מחלוקת על אותו עקרון בחמץ. ומקשים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], היינו הך דאמרינן [הרי זה מה שאמרנו עד עכשיו]! ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו] שינויי דשנינן [תירוצים שתירצנו] — שינויא [תירוץ] של ממש הוא, ולא תימא [תאמר] שמחלוקת תנאי [תנאים] היא, ותירצנו תירוצים מדומים בלבד.

ב אמר רב שימי בר אשי: לא שנו שאין מבטלים עדות בגלל הבדל זמן בין העדויות אלא כשההבדל בשעות, אבל אם עד אחד אומר קודם הנץ החמה היה, ואחד אומר אחר הנץ החמה — ודאי שעדותן בטילה. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שהרי זו סתירה גלויה, שהרי ההבדל ביניהם ניכר לכל ואין אפשרות לטעות בו!

אלא כך יש לומר: עד אחד אומר קודם הנץ החמה, ואחד אומר בתוך הנץ החמה — עדותן בטילה. ותוהים: הא נמי פשיטא [זה גם כן פשוט ומובן] שהרי גם דבר זה ניכר לעין! ומשיבים: מהו דתימא תרוייהו חדא מילתא קאמרי [שתאמר שניהם דבר אחד בעצם התכוונו לומר] והא דקאמר [וזה שאמר] אחד מהם

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

However, between day and night people do not err, and therefore there is no concern that they might have erred in this regard. And similarly, by right we should give them even more leeway at the end of the period. However, this too is not a reasonable discrepancy, as at five hours of the day the sun is in the east and at seven hours the sun is in the west. No one confuses the morning with the afternoon.

In light of the above conclusions, the Gemara returns to address the issue of leaven. We learned in the mishna that Rabbi Meir says: One may eat leaven the entire fifth hour of the fourteenth of Nisan, and one must burn it immediately afterward at the beginning of the sixth hour. Rabbi Yehuda says: One may eat the entire fourth hour, and one places it in abeyance for the entire fifth hour, and one burns it at the beginning of the sixth hour.

The Gemara raises a difficulty: According to Abaye’s explanation in accordance with the opinion of Rabbi Meir, that he said a person does not err about the time at all, let him eat leaven for the entire sixth hour, as by Torah law it is permitted to eat until the end of the sixth hour, i.e., midday. The Sages issued a decree prohibiting the consumption of leaven from the beginning of the sixth hour, lest one unwittingly come to eat after midday. However, according to Rabbi Meir, people do not err in this regard at all and that concern is unfounded. And according to that version of Rabbi Meir’s opinion, that he said a person errs a bit, let him eat leaven until just before the end of the sixth hour.

And according to Abaye’s explanation in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, that he said: A person errs by half an hour; let him eat leaven until the midpoint of the sixth hour. And even according to the version of Rabbi Yehuda’s opinion, that he said: A person errs by an hour plus a bit; let him eat leaven until just before the end of the fifth hour. From the fact that this is not the ruling of these Sages, apparently Abaye’s assessment of the amount of time that a person errs is incorrect.

Rather, Abaye said: There is a difference between the issues of testimony and leaven, as testimony is entrusted to the vigilant. One comes to testify only if he thoroughly scrutinized the subject of his testimony. Therefore, he will not err significantly with regard to the time in question. However, the prohibition against eating leavened bread is a halakha entrusted to all, and not everyone is able to correctly determine the time. Consequently, Rabbi Meir and Rabbi Yehuda both extend the margin for error, so that people will not unwittingly eat leaven after the time that it is prohibited to do so.

The Gemara raises another difficulty: And according to Rava’s explanation in accordance with the opinion of Rabbi Meir, that he said: A person errs by two hours less a bit; from the beginning of the fifth hour let one no longer eat leaven. After all, one could confuse the fifth hour with the seventh hour, when it is prohibited to eat leaven by Torah law. The Gemara answers: Since at five hours the sun is in the east and at seven hours the sun is in the west, no one confuses morning with afternoon.

The Gemara raises a difficulty: If so, during the sixth hour let him eat leaven as well, as one distinguishes between the sixth hour and the seventh hour since the sun tends westward only during the seventh hour. Rav Adda bar Ahava said: In the sixth hour, the day, i.e., the sun, stands at the meridian, equidistant between east and west, and it is unclear toward which direction it tends. Therefore, confusion between the sixth and seventh hours is possible.

The Gemara asks: And according to Rava’s explanation in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, that he said: A person errs by three hours less a bit; from the beginning of the fourth hour let one no longer eat leaven. The Gemara answers: If, since at five hours the sun is in the east and at seven hours the sun is in the west, one does not confuse the morning with the evening, and all the more so one will not confuse seven hours of the day with four hours of the day, when the sun is further east. The Gemara raises a difficulty: If so, i.e., there is no concern lest one confuse morning and afternoon, during the fifth hour let him eat leaven as well.

Abaye interpreted it in accordance with the opinion of Rava: Testimony is entrusted to the vigilant, and therefore a witness is less likely to err, whereas the prohibition against eating leavened bread is entrusted to all. Since a common person is more likely to err, the Sages were more stringent with regard to leaven than with regard to testimony.

And Rava said: That is not the reason for the added hour in the opinion of Rabbi Yehuda, as he is not concerned lest people err. Rather, Rabbi Yehuda conforms to his standard line of reasoning, as he said: The removal of leaven can be performed only by burning it, and therefore by prohibiting the consumption of leaven, the Sages provided him with one hour during which to gather wood to burn the leaven.

Ravina raised an objection to the opinion of Rava from a baraita. Rabbi Yehuda said: When is it that the elimination of leaven can be performed only by burning it? It is only when one removes the leaven not at the time designated for its removal. Then, one should seek out the preferred method of removal and implement it in the ideal manner. However, when one removes the leaven at the time designated for its removal, at the end of the sixth hour when he must remove the leaven immediately, the removal of leaven may be performed in any manner, and one need not seek wood for burning. Why, then, was it necessary for the Sages to provide him with an hour to gather wood?

Rather, Rava reconsidered the previous explanation and said: It is a rabbinic decree due to a cloudy day, when one is unable to observe the precise position of the sun, increasing the likelihood of confusion. The Gemara raises a difficulty: If so, then even at fourth hour let one no longer eat leaven, as according to Rabbi Yehuda a person errs by three hours less a bit. Rav Pappa said: The fourth hour is mealtime for everyone, and therefore everyone is aware of that hour and will not confuse it with another.

In light of Rav Pappa’s statement, the Gemara discusses the topic of mealtimes. The Sages taught in a baraita: Eating in the first hour of the morning is the time of eating for Ludim, who are members of a nation of cannibals, and they are ravenous and in a hurry to eat. The second hour is the time of eating for robbers [listin]. Since they spend the night stealing, they eat early in the morning. The third hour is the time of eating for heirs, i.e., people who inherited a lot of money and do not work for their sustenance. Their only preoccupation in the early hours of the morning is eating. The fourth hour is the time of eating for workers. The fifth hour is the time of eating for Torah scholars. The sixth hour is the time of eating for all people.

The Gemara raises a difficulty: But didn’t Rav Pappa say that the fourth hour is the time of eating for all? Rather, reverse the fourth, fifth, and sixth hours: The fourth hour is mealtime for all people, the fifth hour is the time of eating for workers, and the sixth hour is the time of eating for Torah scholars.

One who eats from this point forward does not benefit from eating, as he is like one who throws a stone into a leather bottle, i.e., it does not contribute to his health. Abaye said: We only said that eating from the sixth hour onward is not beneficial, when he did not taste anything in the morning; however, if he tasted something in the morning we have no problem with it.

Rav Ashi said: Like the dispute between Rabbi Meir and Rabbi Yehuda with regard to testimony, so too is their dispute with regard to leavened bread. The Gemara comments: This is obvious, as this is precisely that which we said. The Gemara explains: Rav Ashi comes to teach us that the answers that we answered, distinguishing between the cases of testimony and leaven, are legitimate answers. And do not say that the different rulings in the two cases reflect a dispute between tanna’im with regard to the opinions of Rabbi Meir and Rabbi Yehuda and the answers are merely forced attempts to resolve the contradiction but not legitimate answers.

Rav Shimi bar Ashi said: They taught that the court does not reject testimony due to a discrepancy over time only with regard to testimony ascribed to different hours of the day. However, if one witness says that the incident occurred before sunrise and the other one says it occurred after sunrise, their testimony is void. The Gemara asks: It is obvious that this is the case, as a blatant contradiction of this kind could not possibly be the result of miscalculation.

Rather, emend the previous statement: If one witness says the incident occurred before sunrise and one says it occurred during sunrise, their testimony is void. The Gemara asks: That too is obvious, as the difference between those times is similarly conspicuous. The Gemara answers: It is necessary to teach this halakha, lest you say that both of the witnesses are saying one matter, and the fact that one witness says

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וכענין הזה אליבא דר' מאיר שתי שעות חסר משהו זולתי השעות שאין בן אדם טועה בהן שעה ראשונה שאין אדם טועה בה שהיא ג' וכ"ש ד' וכיוצא בה:
ואקשינן ממתני' אמאי תאני ר' מאיר אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש לאביי דאמר אין אדם טועה ולא כלום יאכל עד סוף שש דהא קיימא לן אך חלק מחצי היום איסורו של חמץ וללישנא אחרינ' דאביי כו' ולרבא אליבא דר' מאיר דאמר אדם טועה שתי שעו' מתחלת חמש לא יאכל למה אמר רבי מאיר אוכלין כל ה' וכן לר' יהודה מתחלת ד' ופרקי' בהא אליבא דר' יהודה הא אוקימ' לגבי עדות דלא טעי איניש בין שעה ה' לז' דבה' חמה במזרח ובז' חמה במערב וכל שכן ד' דודאי לא טעי בז' ואסיקנא תרגמה אביי בין לדידיה בין אליבא דרבא עדות מסורה לזריזין חמץ לכל מסור ולפיכך עבדו רבנן הרחקה ואתא רבא לאוקומי טעמא דר' יהודה משום דקסבר אין ביעור חמץ אלא שריפה ונדחו דבריו ואוקמה גזרה משום יום המעונן. אסקינן במחלוקת דר' מאיר ור' יהודה בעדות דמשום טעותן היא כך מחלוקת בחמץ קאמר לן דשנויא דשנין שנויי נינהו וסמכינן עלייהו.

אמר רב שימי בר אשי לא שנו דטעו אלא בשעו' כלומר אחד [אומר] כך וכך שעה ביום אבל אחד אומר קודם הנץ החמה ואחד אומר אחר הנץ החמה עדותן בטלה כי עדות מכחשת היא וכענין הזה פירשנו למעלה כי בכל מקום שהטעות דחויה העדות בטלה היא:

ביעור חמץ יש פוסקין שאין ביעורו אלא בשריפה כר' יהודה ומביאים ראיה ממה שאף במשנתינו הסכים ר' מאיר לדעתו שהוא בשריפה אלא שנחלקו בשיעור אכילה וכן שר' עקיבא סובר כן וכן שבאחרון של תמורה אמרו אלו הן הנשרפין ומונה עמהם חמץ בפסח ולדעת זה יש לך להזכיר מה שאמר עליה אימתי שלא בשעת ביעורו ר"ל מסוף שש שעות ולמעלה השבתתו בכל דבר ומ"מ ר' עקיבא אמרה אף לאחר ביעורו ויש מקשים לפירוש זה שהרי בפרק שני אמרו עבר זמנו אסור בהנאתו ולא יסיק בו תנור וכירים והעמידוה בגמ' לדעת ר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה אלמא אף בעבר זמנו אמרה ואינה קושיא שלא נאמר שם עבר זמנו אלא בשעות דרבנן וכן הקשו ממה שכתבנו ממסכת תמורה שמנה בכלל הנשרפין חמץ בפסח ולשון חמץ בפסח אחר זמן איסור הוא ואפשר שכל איסורו משום פסח הוא קוראו חמץ בפסח אף קודם זמן האיסור ומ"מ יש מפרשים שמה שאמר ר' יהודה אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר לדברי חכמים הוא משיב והוא שכשאמר ר' יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה השיבוהו חכמים לא מצא עצים יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו בכל דבר שאתה יכול להשביתו ועל זה הוא משיב אימתי אני אומר שאין ביעורו אלא בשריפה קידם זמן איסורו [אבל לאחר זמן איסורו] ולא מצא עצים השבתתו בכל מה שיוכל נמצאת למד שאף לאחר זמן איסורו אם יש לו עצים ביעורו בשריפה וזו של תמורה וכן עבר זמנו שבפרק שני פירושו אחר איסורו וביש לו עצים וכן נראה במכילתא שאמרו שם ר' יוסה אומר תשביתו בשריפה אמר לו בן בתירא סבור אתה שאתה מחמיר ואי אתה אלא מיקל לא מצא עצים ישב ולא ישרוף הוי משהגיע שעת ביעורו השבתתו בכל דבר ומ"מ מקצת חכמי הצרפתים פי' בהפך שר' יהודה סובר אימתי אינו אלא בשריפה שלא בשעת ביעורו ר"ל שכבר עבר זמן ביעורו והוא מתחלת שש ולמעלה אבל בשעת ביעורו כגון שעה חמישית השבתתו בכל דבר ואע"פ שאמרו למעלה ששעה חמישית אינו זמן ביעור וכמו שאמרו כיון דלאו זמן איסורי' ולאו זמן ביעוריה הוא פשע ולא מבטיל ליה הם מפרשים בביעור זה ענין בדיקה שהבדיקה נקראת בלשון ביעור על שם סופה כמו שלמדנו מן הברכה עצמה שמברכים על הביעור בשעת הבדיקה אבל בשעת ביעורו ר"ל שעה חמישית השבתתו בכל דבר וכך היא שנויה בתלמוד המערב עד שלא הגיע זמן ביעורו אתה מבערו בכל דבר אם הגיע זמן ביעורו אי אתה מבערו אלא בשריפה ואתיא כר' יהודה אית תנאי תני עד שלא הגיע זמן ביעורו אתה מבערו בשריפה משהגיע זמן ביעורו אתה מבערו בכל דבר ואתיא כרבנן ר' אומר תשביתו בכל דבר שהוא בבל יראה ואיזו זו שריפה ולדעת זה אותה שהזכרנו במכילתא כרבנן היא וכן כתבוה גדולי הדורות וכן עיקר וא"כ לדעת ר' יהודה לשיטת הפוסקים כמותו בשעה חמישית ביעורו בכל דבר הא בששית ומשם ולמעלה אינו אלא בשריפה ולדעת ראשון למה שפירשנו בו שלדברי חכמים הוא משיב כל שקודם האיסור דוקא בשריפה ואם אין לו עצים יחזר אחריהם הא משהגיע איסור תורה ישבית בכל מה שיוכל ומ"מ גדולי הפוסקים והמחברים פסקו כחכמים שביעורו אף במפרר וזורה לרוח או מטיל לים ואינו טעון שריפה אלא שאם רצה שורפו ותבוא עליו ברכה ובלבד שלא יהנה בהיסיקו אחר זמן איסור הנאתו וכבר כתבנו בענין זה דרכים אחרים בפירושנו:

בד"ה ולהך לישנא כו' אפילו טעה בב' שעות היה יכול להקשות כו' שבחמש חמה כו' עכ"ל דמשמע להו דהמקשה הכא ודאי דידע הא דחמש חמה במזרח כו' דמתניתין היא ומיהו מהא דפריך לקמן חמש לא ניכול ומשני חמש חמה כו' משמע דהמקשה לא אסיק אדעתיה הא דחמש חמה כו' ויש ליישב ודו"ק:

בגמ' תנן ר"מ אומר אוכלין כל ה' וכו' כצ"ל ניכול עד סוף ה' אמר אביי ערות כו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה ולהך לישנא וכו' אפי' טעה בב' שעות היה יכול להקשות וכו' והא דמקשי בגמ' לקמן איפכא אמילתיה דרבא דפריך מתחלת ה' לא ניכל היינו בתר דמשני לעיל עדות מסורה לזריזים והמקשה אאי הכי דפריך בתר הכי סמוך ודו"ק:

ד"ה בשית חמה וכו' אם כן אחד אומר בה' ואחד אומר בז' אמאי עדותן בטלה וכו' כצ"ל:

גמ' גזירה משום יום המעונן כו'. נ"ב תוס' אבל התם לענין עדות נפשות אע"ג דאמרי יום המעונן הוה לא נקיים עדותן בין ה' לז' דהואיל ורוב ימים אינן מעוננין לא אזלינן בתר מיעוט בדיני נפשות להחמיר ולקיים עדותן. גליון:

רש"י בד"ה אלא כו' והוצרך לומר בשניה היה כו'. נ"ב פי' אם אמר להדיא בתחילת ג' אבל אי לא אמר להדיא אינו מוצרך לומר בשניה היה אלא יכול לומר סוף שלש אמרתי ובשעה ו' היה המעשה כדפרישית לעיל בגליון דהכי דינא גבי הזמה ודו"ק ויש שרוצין לחלק בין הזמה להכחשה ואמרי דגבי הכחשה אמרינן אלו דייקינן לחומרא ואמרי' מאן דאמר בשלש הוא בתחילת ג' כו' כדי לבטל עדותן אבל לשון רש"י שאמר והוצרך לומר בשניה היה וטעיתי לא משמע הכי ודו"ק:

בד"ה בי קרנתא כו' ולהכי נקט לישנא כו' פלגי דרום בסוף מזרח כו' כצ"ל ונ"ב כזה*:

בד"ה אימתי כו' שריפה הס"ד:

בד"ה משום שינויא כו' משום דחמץ לכל מסור כו'. נ"ב פירוש וא"כ צ"ל דלא טעו בין ד' לז' משום דה' חמה במזרח כו' וא"כ יקשה לך בה' נמי ליכול אלא משום דחמץ לכל מסור ודו"ק:

בתוס' ד"ה שית חמה כו' אבל עדות מסורה לזריזין כו'. נ"ב ולפי' זה צ"ל הא דתנן התם א' אומר בה' ואחד. אומר בז' עדותן בטלה לפי שבחמש החמה כו' לאו דוקא חמש אלא הוא הדין ו' וז' אלא איידי דנקט לעיל ג' וה' נקט נמי כה"ג ודו"ק. שוב מצאתי בגליון שאחד תירץ לפני מהר"ם דמשום הכי נקט ה' וז' שהוא מילתא דפסיקא דאפי' אחד אמר בסוף ה' והשני אמר בתחילת ז' אפ"ה עדותן בטילה מה שאין כן בו' וז' כו' והודה מהר"ם ע"כ:

גמרא שעה א' ללקוט בה עצים. עמש"כ (בשבת סו) בס"ד:

גמ' חמישית מאכל ת"ח ששית מאכל כ"א. בשבת הגי' בהיפך והוא יותר נכון:

רש"י ד"ה שלא בשעת ביעורו. ימתין עד שעת ביעורו כו'. ק"ל הא כיון דבין שש לשבע טועין א"כ ניחוש דאותו זמן שהוא סובר דהוא שש הוא שבע ואם ימתין עוד שעה יעבור על מ"ע דתשביתו וגם על לאוי דב"י וב"י לשיטתו לעיל (ד) בד"ה בין לר"מ. וי"ל דמשום שיעבור בשוא"ת לא חשו חכמים אבל יקשה לפ"ז מדוע אסרו ליה שעה א' כדי ללקוט עצים אם לא יהיו לו עצים בשש ימתין עד ז' וילקט בו' וישרפנו בז' אפי' תאמר דלר"י לעולם בשרפה:

תוס' ד"ה ולהך. אפי' כו' ובשבע חמה במערב. ר"ל לאביי ע"כ צ"ל דבתחלת ז' חמה במערב דהא לדידיה איכא למימר דהאי דקאמר בז' היינו בתחלתה ואפ"ה בה' ובז' עדותן בטלה. אבל לרבא אינו מוכרח לומר כן דהא לדידיה א"ל דהאי דקאמר ז' היינו בסופה ולכן עדותן בטלה ולהכי פריך שפיר אליביה מתחלת ה' לא ניכול וזה דלא כמהרש"א ומהר"ם:

תוס' ד"ה אימתי. אבל במכילתא משמע כפירש"י דז"ל עד שלא תגיע שעת הביעור מצות כילויו בשרפה משהגיע שעה"ב מצות כילויו בכ"ד:

בתוספות ד"ה אימתי שלא בשעת ביעורו פי' הקונטרס שלא בשעת ביעורו בשש כו' וקשה לר"ת היכי ימתין כו' ועוד דמנותר יליף כו' ומפרש ר"ת עס"ה. ולענ"ד נראה לי ליישב שיטת רש"י מה שהקשה ר"ת האיך ימתין לבערו עד תחלת שבע הא גזר ר"י לשמא יאכל נראה דלא קשה מידי דנהי דחייש ר"י לשמא יאכל אפילו היכא שמחזר עליו לשורפו היינו דוקא בשעת בדיקה שטרוד בבדיקה לחפש בכל המקומות חיישינן שפיר שמא ימצא גלוסקא יפה וישכח ויאכל דרך מתעסק משא"כ הכא שכבר בדק ומצא והצניע החמץ וא"כ כשיטלנו בתחלת שבע כדי לבערו ממש להטילו לים לאלתר או לזרותו לרוח תו לא שייך כלל הך חששא דשמא יאכל. ומה שהקשה עוד דלעיל קרי ליה תחלת שש שעת הביעור והכא קרי ליה שלא בשעת ביעורו נראה נמי דלא קשה מידי דלעיל דלענין בדיקת חמץ דרבנן איירי שפיר קרי ליה שעת הביעור כיון שהוא שעת הביעור של רוב העולם משא"כ הכא דמלתיה דר"י לענין שריפה איירי דאיירי מדינא דאורייתא שפיר אמר אימתי הוי מדאורייתא בשריפה שלא בשעת ביעורו והיינו מתחלת שש דהוי מדאורייתא שלא בשעת ביעורו:

אמנם הקושיא שלישית שהקשה ר"ת כיון דר"י מנותר יליף ממילא משמע איפכא כמו שמפרש ר"י באמת וכתב דהכי איתא בירושלמי נ"ל דאדרבה מאותו הירושלמי גופא נראה להדיא לפרש הך ברייתא דהכא כפי' רש"י דהכי איתא בירושלמי תני עד שלא הגיע זמן ביעורו אתה מבערו בכל דבר משהגיע זמן ביעורו אתה מבערו בשריפה ואתיא כר"י אית תנויי תני עד שלא הגיע זמן ביעורו אתה מבערו בשריפה משהגיע זמן ביעורו אתה מבערו בכל דבר ואתיא כרבנן עכ"ל הירושלמי והדבר ידוע דבתלמודא דידן בכולה מכילתין לא אישתמיט ולא אשכחן דפליגי ר"י ורבנן בסברות הפוכות לגמרי מהיפך להיפך בענין ביעור החמץ אימתי דינו בשריפה ואימתי בכל דבר לכך נראה דתלמודא דידן מפרש הנך תרתי ברייתות דירושלמי תרווייהו אליבא דר"י כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה דהא לקמן דף כ"ז ע"ב מייתי הש"ס ברייתא אחריתי דמעיקרא יליף ר"י בק"ו מנותר שאינו בבל יראה כו' ואמרו לו חכמים כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל כו' ומסיק בסיפא דברייתא חזר ר"י ודנו דין אחר נותר ישנו בבל תותירו וחמץ בבל תותירו כו' ולכאורה יש לתמוה טובא דמאי אולמא הך ילפותא דבנין אב טפי מעיקרא שדנו בק"ו ואכתי לא השיב למה שהקשו לו חכמים לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל ואף שרש"י כתב שם דהאי בבל תותירו הוי ג"ש ובין לקולא ובין לחומרא מ"מ הסוגיא בלישנא דברייתא לא משמע הכי כמו שאבאר שם אי"ה לכך נראה דדוקא בתחלת הדין דרצה ללמוד חמץ מק"ו דנותר שאינו בבל יראה כו' אם כן ודאי עיקר הק"ו היינו לאחר זמן איסורו משבע ואילך דומיא דנותר א"כ יפה השיבו לו חכמים לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל משא"כ למה שחזר ודנו דין אחר דיליף חמץ מנותר בבניין אב כיון ששניהם בבל תותירו ולישנא בל תותירו לא שייך אלא קודם זמן איסורו שלא יבא לידי נותר כמו כן בחמץ שלא יבא לידי בל יראה כדאיתא בירושלמי בריש מכילתין ותשביתו היינו מעיקרא ע"ש נמצא דלפ"ז נהי דבנותר אי אפשר לשורפו קודם איסורו אפילו אם ידוע שלא ימצא אוכלין משום דאין שורפין קדשים קודם זמן איסורו מ"מ בחמץ ודאי עיקר מצות שריפתו קודם זמן איסורו כדי שיהא מושבת בזמן איסורו ולפ"ז הוי עיקר מילתא דר"י קודם זמן איסורו אבל לאחר זמן איסורו מבערין בכל דבר מה"ט גופא דהתורה אמרה תשביתו בכל דבר שאתה יכול להשביתו וא"כ לפ"ז תו לא הוי הך דינא תחילתו להחמיר וסופו להקל כיון שאם לא מצא עצים לשורפו ימתין עד תחלת שבע ויבערנו בכל דבר והיינו ממש כמו שפירש"י כאן כנ"ל נכון. וראיה ברורה לדברי מצאתי במכילתא פ' בא הובא בילקוט שמעוני וז"ל אמר ליה ר"י ב"ב לר"י סבור אתה שאתה מחמיר עליו אין אתה אלא מיקל עליו אם לא מצא אור ישב לו ולא ישרוף אלא בלשון זה הוי אומר עד שלא תגיע שעת הביעור מצות כילויו בשריפה משתגיע שעת הביעור מצות כילויו בכל דבר עכ"ל הברייתא דמכילתא נמצא שזה לגמרי כפירש"י כאן וכמו שכתבתי בפי' הברייתא דלקמן ושניהם עולות בקנה א' שלאחר שאמר לו ר"י ב"ב לר"י אלא כך הוי אומר הודה לדבריו והיינו שחזר ודנו דין אחר וכדפרישית דלפ"ז הוי לגמרי כדברי ר"י ב"ב דמכילתא ולפ"ז צדקו יחדיו שני הברייתות שהובאו בירושלמי זו איפכא מזו אלא דאפשר דהא דמוקי התם הך ברייתא כרבנן היינו כר"י ב"ב שהן ג"כ דברי ר"י עצמו לאחר חזרה וברייתא קמייתא דתני איפכא היינו כר"י עצמו קודם חזרה כנ"ל נכון בעזה"י ליישב כל הסוגיא על מכונה לפי שיטת רש"י ז"ל. מיהו בעיקר פירושו של ר"ת ז"ל אני יושב ומשתומם כשעה חדא ומותבינא תו תיובתא כלפי סנאי דר"ת מאותה ראיה עצמו שמביא מל' הירושלמי הוי ראיה לסתור דמלבד מה שכתבתי דמייתי נמי התם ברייתא איפכא כפירש"י עוד קשה יותר דהא בהאי ברייתא קמייתא דמוקי לה הירושלמי כר"י תני עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בכל דבר משהגיע זמן ביעורו את מבערו בשריפה כו' נמצא דלפ"ז נהי דבעיקר הדין משמע דהיינו כמו שפי' ר"ת דלאחר זמן איסורו בשריפה לר"י מ"מ לשון הברייתא דהתם משמע להיפך דהא קאמר להדיא עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בכל דבר ובהאי ברייתא דמייתי רבינא הכא אמר ר"י אימתי שלא בשעת ביעורו משמע שלא בשעת ביעורו אם כן ע"כ הך ברייתא דמייתי רבינא הכא פליגא אהך ברייתא דמייתי הירושלמי אלא כאידך ברייתא דמייתי הירושלמי דאית תנויי תני אלא דמאי דמוקי לה התם כרבנן מוקי לה רבינא נמי כר"י ומכ"ש א"ש למאי דפרישית דרבנן דהירושלמי היינו ר"י ב"ב ובאמת הודה לו ר"י וחזר ודנו דין אחר כל זה נראה ברור ומוכרח בסייעתא דשמיא לקיים שיטת רש"י ז"ל ושיטת רבינו תם ז"ל ופירושו צ"ע גדול ליישב ועיין מה שאכתוב בזה עוד לקמן דף כ"ז ודוק היטיב:

(יב ב) אימתי שלא בשעת ביעורו וכו'.—עי' רש"י ופי' אחר בתוספות בשם ר"ת, ועי' לעיל ה רע"ב: "אמר רבא וכו' ש"מ דאין ביעור חמץ אלא שריפה", ומזה מוכח דבזמן שחמץ אסור מן התורה אין ביעורו אלא שריפה, והיינו כפירוש רבנו תם.

אלא בין יממא לליליא לא טעו אינשי. ולבתריה יהבינן ליה רביעית חמישית וששית ולבעל חמש יהבינן לקמיה רביעית ושלישית ושניה ולבתריה ששית ואכתי הוה לן למיתב ליה אלא הא פריש ר' יהודה בהדיא דבין חמש לשבע לא טעו שבחמש חמה במזרח ובשבע במערב וכל הנך טעותא דיהבינן להו ה''מ לאצולינהו ולמפטרינהו מקטלא אבל מ''מ משעה כשהוזם אחד מהן באותה שעה לבדה ובשל אחריה מיד בטלה העדות ואפי' לא הוזם בטעות שלפניו דהא כי אמרו ליה לבעל ג' שלישית ורביעית וחמישית עמנו היית והוצרך לומר בשניה היה אלא שטעיתי הרי נחלקה עדותן שאם בשניה היה המעשה אין כאן אלא עד אחד דהא חבירו אמר בחמש ובין שנייה לחמישית לא טעו: ניכול עד סוף ששית. דהא מן התורה אינו אסור אלא משעברו שש ורבנן למה הוא דעבוד הרחקה במידי דלא טעו אינשי ביה: עדות מסורה לזריזים. אין אדם בא להעיד על הנפש אא''כ בקי בשעות לפי שיודע הוא שסופו להדרש בדרישה וחקירה אבל חמץ על הכל מוטל ושאינו בקי בשעות טועה בהן: בחמש חמה במזרח ובשבע במערב. וחמץ אינו אסור אלא בשבע ואין טעות בין חמש לשבע: אי הכי בשש נמי ניכול. דהא בשש עדיין לא נטתה חמה לצד מערב אלא באמצע הרקיע וזריחתה תחתיה בראש כל אדם ואין צל נוטה לא לכאן ולא לכאן אלא תחתיו: יומא. חמה: בי קרנתא קאי. באמצע הרקיע קרובה לנטות למזרח וקרובה לנטות למערב ואין עומדין עליה ולהכי נקט לישנא דבי קרנתא ולא נקט בי מיצעי דדרום קאי לפי שגלגל חמה שחמה סובבת בו עגול הוא ודבר עגול אין חילוק ארבע רוחות ניכר בו ומזרחו מתעגל עד חצי דרומו וחצי צפונו ומיחזי פלגי דרום בסוף מזרח וראש מערב: מתחילת ארבע לא ניכול. דהא טעי שש וחמש וארבע ומשני שמעי' ליה לרבי יהודה דאמר בין חמש לשבע לא טעו וכ''ש ארבע: עדות מסורה לזריזין. והילכך מודי בה ר' יהודה דלא טעו בין חמש לשבע אבל חמץ לכל מסור וטעו מיהו כולי האי לא טעו ואע''ג דטעו בין תחילת שלש לסוף חמש דהיינו שלש שעות לא טעו בין סוף ארבע לתחיל' שבע לאסרינהו בד' משום שבע אע''ג דאיכא בציר משלש משום דאיכא היכירא בחמה: ורבא אמר. טעמא דר' יהודה בחמץ לאו משום טעותא היא דלא טעו אינשי בין חמש לשבע כדקאמר חמש חמה במזרח כו' והאי דקאמר תולין כל חמש ר' יהודה לטעמיה דאמר באידך פירקין (דף כא.) אין ביעור חמץ אלא שריפה הילכך אסרו רבנן באכילתו כדי שיהא לו פנאי ללקט עצים בינתיים ואי שרית ליה כל חמש אינו נזכר אבל עכשיו דתלי ליה רמי אנפשיה ומדכר ללקט: אימתי. אני אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה: שלא בשעת ביעורו. בתחילת שש וכל שש דאכתי מדאורייתא שרי אבל בשעת ביעורו בשבע שהוא מוזהר מן התורה השבתתו בכל דבר וטורח זה למה אם אין לו עצים ימתין עד שעת ביעורו וישביתנו בכל דבר: יום המעונן. שאין חמה זורחת ואין יכולין לבדוק בחמה: זמן סעודה לכל היא. והכל בקיאים בה: לודים ולסטים. רעבתנים הן אלא שהליסטים נעורין כל הלילה וישנים שחרית שעה ראשונה ואוכלין בשניה: יורשין. לאו משום רעבתנות אלא הואיל ולא עמלו בו: כמחלוקת. דרבי מאיר ור' יהודה בעדות משום דלר' יהודה טעי אינשי טפי כך מחלוקת במתניתין נמי בחמץ משום דלר' יהודה טעי אינשי טפי ובין לר' מאיר ובין לר' יהודה דלא מרחקי כולי טעותא כדאמרן בעדות למר שתי שעות ולמר שלש שעות: משום שינוייא דשנינן. חמץ לכל מסור דלא תימא תנאי היא כי קשיא לך מתני' דסנהדרין ומתני' דהכא לא תימא תנאי היא אליבא דר' מאיר ור' יהודה דתנא דמתני' סבר לר' מאיר אדם טועה שעה אחת ולר' יהודה אדם טועה שתים ותנא דסנהדרין סבר לר''מ אדם טועה שתים ולר' יהודה שלש אלא ודאי כאותו מחלוקת של שם כך הוא כאן אלא משום דחמץ לכל מסור הוא א''נ כי קשה לך לר' יהודה דאמר התם אין טעות בין חמש לשבע משום חמה והכא אמר טעו לא תימא תנאי היא אלא כטעמו שם כך טעמו כאן אלא שהחמץ לכל מסור אי נמי משום יום המעונן: לא שנו. הך דסנהדרין אלא שהעידו על השעות אבל הוציאו בפיהם שם הנץ החמה אין כאן טעות אלא כזב: בתוך הנץ. כשמתחיל הנץ:
ניכול כולה שית. לאו דוקא כולה שית דהא צריך לשרוף תוך שש: ולהך לישנא דאדם טועה שעה ומשהו ניכול עד סוף חמש. אפי' טעה בשתי שעות היה יכול להקשות ניכול עד סוף חמש שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב: בשית חמה בי קרנתא קאי . הקשה ריב''א לאביי דאמר לר' יהודה דאמר אדם טועה חצי שעה ותלינן הטעות בשניהן אם כן אחד אומר בה' ואחד אומר בשבע אמאי עדותן בטלה כיון דאין הכירא בתחילת שש לז' נימא האי דקאמר ה' בסוף ה' והאי דקאמר ז' בתחילת ז' ועובדא הוה בפלגא דשית וטעה כל אחד חצי שעה וי''ל דהא דקאמר שית חמה בי קרנתא קאי וטעו בין תחילת שש לז' היינו חמץ דלכל מסור אבל עדות מסורה לזריזין אי נמי הך שינויא דקאמר בי קרנתא קאי לית ליה לאביי: אימתי שלא בשעת ביעורו. פירש הקונטרס שלא בשעת ביעורו בשש ובשעת ביעורו מכאן ואילך ופריך הואיל ובשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ימתין עד שבע וקשה לר''ת היכי ימתין עד שבע לבערו הא אסקינן לעיל (ד' י:) דגזר ר' יהודה בשעת איסורו לבדוק דילמא אתי למיכל מיניה ועוד שעת ביעורו דמתני' היינו בשש ועוד דמנותר יליף ר' יהודה דחמץ בשריפה ונותר אחר שיעורו טעון שריפה וכמו כן חמץ ומפר''ת דשלא בשעת ביעורו היינו אחר שש שרוב העולם מבערין בשש כתיקון חכמים וטעם משום דיליף מנותר והיינו לאחר איסורו אבל בשעת ביעורו דהיינו בשש כיון שאינה מצוה לבערו אלא מדרבנן השבתתו בכל דבר וכן איתא בירושלמי פרק כל שעה: ארבע זמן סעודה לכל היא. לא שייך האי טעמא אלא לענין אכילה אבל לענין עדות לא:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד