פסחים מד ע"א

דף מד - א

ומקשה הגמרא: אי הכי קשיא, אמאי לא קאמר זעירי  לענין חמץ בפסח נמי שהיתר מצטרף לאיסור!?

שהרי סובר רבי אליעזר שאף תערובת חמץ היא בלאו. והאיסור הוא אפילו כשאין בחמץ לבדו כזית, אלא בצירוף עם ההיתר המעורב עמו, ובהכרח שסובר כי היתר מצטרף לאיסור.

ומשנינן: אין הכי נמי, שגם בחמץ סובר זעירי שהיתר מצטרף לאיסור.

ומה שהשמיענו זעירי לדין זה דוקא בהקטרת שאור - לאפוקי להוציא מדברי אביי הוא בא.

דאמר אביי: זה ששנינו בברייתא בדין הקטרת שאור "מקצתו מנין? תלמוד לומר "כל שאור" - לא במקטיר שאור ומנחה יחד איירי.

אלא בא הכתוב ללמד כי אף המקטיר מקצת כזית שאור לבדו, נמי חייב, משום שיש שם "הקטרה" ביחס לאיסור הקטרת שאור אף לפחות מכזית, ואין צריך כלל לדין היתר שישלים את שיעור האיסור לכזית.

הילכך, קא משמע לן זעירי, ד"כל" דכתיב גבי הקטרה, לאו לחייב במקטיר פחות מכזית הוא בא, לפי שאין הקטרה בפחות מכזית. אלא בא הכתוב לחייב על הקטרת כזית שחציו שאור וחציו מנחה כהלכתה. ^[1]

יתיב רב דימי וקאמר לה להא שמעתא דרבי יוחנן, שבשאר איסורי התורה אין היתר מצטרף לאיסור.

אמר ליה אביי לרב דימי: וכי בכל שאר האיסורין שבתורה, אין היתר מצטרף לאיסור להשלים את שיעורו?! והרי מצינו גם בתרומה שהיתר מצטרף לאיסור.

טבול יום [מי שטבל ועלה מטומאתו, ועדיין לא העריב היום] הרי הוא טהור גמור ואינו מטמא חולין בנגיעתו. אך עדיין הוא פוסל את התרומה במגעו, עד הערב השמש.

והתנן: המקפה [תבשיל סמיך כגון דייסה] שנתונים בתוכה שום ושמן לתבלין, והיתה המקפה עצמה של תרומה, ואילו השום והשמן לתבלין היו של חולין - הרי אם נגע טבול יום במקצתן, פסל את כולן!

שאפילו אם לא נגע הטבול יום אלא במקצת השמן והשום שהם חולין, פסל את כל המקפה, היות ועיקר המקפה הוא של תרומה, וכולה נחשבת כגוף אחד.

ולכן, אם נגע במקצתו, הרי זה כאילו נגע בכולו, ופוסל את כל המקפה ^[2].

אבל אם היתה המקפה של חולין, והשום והשמן היו של תרומה, ונגע טבול יום במקצתן של השום והשמן - לא פסל אלא את השמן או השום שבמקום מגעו בלבד. וטעם הדבר יבואר בסמוך.

ותחילה הוינן בה: אם היו השום והשמן תרומה - מקום מגעו אמאי פסולה?

הא בטלי להו התבלין של תרומה [השמן והשום] שהם מעוט, במקפה של החולין שהיא רוב הקדירה. שהרי מיעוט של איסור שנתערב ברוב היתר, בטל האיסור בהיתר, ופוקע איסורו. והכא נמי יבטל רוב החולין את דין התרומה מהשמן והשום, ולא יפסלו במגעו של הטבול יום.

ואף דקיימא לן שתרומה ה"מדומעת" [המעורבת בחולין] אסורה לזרים עד שיהיה בתערובת מאה חלקי חולין כנגד חלק התרומה, קא סלקא דעתין שאין דינו של הדימוע מן התורה אלא הוא רק איסור אכילה מדרבנן. אבל ביחס להפסל במגע של טבול יום אין מקום לכך, כיון שמדאורייתא תרומה בטלה ברוב רגיל, ^[3] ואין בה שם תרומה לענין שתיפסל במגעו של טבול יום. ^[4]

ואמר רבה בר בר חנה לתרץ: מה טעם נפסלים השום והשמן של תרומה במגע טבול יום ולא בטל דין תרומה ממיעוט השום ומהמקפה - הואיל ודין "דימוע" הוא מן התורה. ומן התורה זר שאכל מהתערובת לוקה עליהן באכילת שיעור כזית מהתערובת. ונחשבת כל הקדירה ה"מדומעת" כדין תרומה הנפסלת במגע של טבול יום.

מיהו, אינה חמורה התערובת המדומעת כולה להחשב כמו תרומה עצמה כדי שתפסל כולה אם יגע טבול יום במקצתה, אלא כיון שהיא רק בגדר "מדומעת" נפסל בה מקום המגע של הטבול יום בלבד.

ומוכיח אביי: היכי דמי, הכיצד זר לוקה על אכילת כזית מהתערובת של התרומה והחולין? והלא לא אכל מהתרומה לבדה שיעור כזית.

אלא לאו, הרי הוא לוקה משום שהחולין מצטרפים להשלים לכזית את שיעור אכילת התרומה. ומוכח דהיתר מצטרף לאיסור בכל איסורים שבתורה, ולא רק בנזיר בלבד. ^[5]

והשיבו רב דימי: לא על אכילת כזית מצורף מן התערובת הוא לוקה.

אלא מאי כזית שלוקה עליו הזר? - כשיש באכילת השום והשמן עצמם שיעור כזית, בלא הצירוף ממקפה החולין.

והחידוש הוא בכך שלא אכל את התרומה בבת אחת, אלא אכל אותה במשך זמן מתמשך "בכדי אכילת פרס", ובכל זאת לוקה עליה.

הזמן של "אכילת פרס" הוא שיעור זמן אכילה של חצי ככר פת ["פרס" הוא מלשון פרוסה] מסוימת, שקבעו חכמים לפיה כמה וכמה שיעורי הלכות.

הפת הזו שיעורה הוא שמונה ביצים, ומחציתה הוא ארבע ביצים.

זמן האכילה של ארבע ביצים [שהוא "פרס" מהככר הזאת], הוא משך הזמן שבו אכילה מתמשכת של אדם [כולל הפסקות באכילה] מצטרפת להחשב אכילה אחת.

אם מתמשכת האכילה מעבר לזמן הזה, אין האכילה המתמשכת מצטרפת לאכילה אחת, אלא נחשבת לכמה אכילות, כאשר כל האכילות שנאכלו בתוך כדי הזמן של אכילת פרס נחשבות לאכילה אחת.

הזמן "בכדי אכילת פרס" הוא בין לאיסורים, כגון לאכילת כזית חמץ בפסח או לאכילת שיעור כותבת ביום הכיפורים. ובין למצות, כגון אכילת מצה בפסח או אכילה בסוכה.

הנידון בסוגיה שלפנינו הוא בשאלה אם שיעור הזמן של אכילת פרס הוא מן התורה או מדרבנן. ^[6]

וכיון שהיתה כאן התרומה בתערובת חולין, יש להעמיד שהיתה התערובת ביחס כזה שהיה כזית תרומה בתוך ארבע ביצים מהתערובת, שאז, אם יאכל מהתערובת כמות בשיעור של ארבע ביצים, הרי ברור שאכל בה כזית תרומה, וכמו כן משך זמן האכילה היה הזמן של "בכדי אכילת פרס".

[אם ננקוט שהביצה היא שיעור שני זיתים, מדובר כאן בכגון שהשום והשמן של התרומה הם אחד משמונה מהמקפה כולה. ונמצא שבכל פרס [שיעור של ארבע ביצים] ממנה, יש לפחות כזית תרומה. ונמצא שכאשר הוא אוכל אכילת פרס מהמקפה, הוא אוכל כזית תרומה].

ותמה אביי: וכי אכילה מתמשכת של כזית בכדי אכילת פרס נחשבת כאכילה אחת מדאורייתא, ולוקין עליה? ^[7]

ואולי לאו דאורייתא היא.

ואז בהכרח, כי מה שאמר רבה בר בר חנה במקפה של חולין ש"זר לוקה עליה בכזית", הוא משום היתר מצטרף לאיסור.

אמר ליה רב דימי: אין! אכן, הזמן של כזית בכדי אכילת פרס הוא מן התורה.

והקשה לו אביי: אי הכי שזמן אכילת פרס היא מן התורה, אמאי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר במי שאוכל כותח הבבלי, ואמרו שאין עובר עליו בכלום ^[8]?

והרי אף אם אין הם דורשים "כל - לרבות את עירובו", ואין כל התערובת נאסרת באיסור חדש של תערובת חמץ הקרויה "מחמצת", בכל זאת ליחייב עליה משום שאכל מהחמץ עצמו כזית בכדי אכילת פרס.

אלא בהכרח, שמדאורייתא חייבים רק כשאוכל את הכזית בבת אחת, ולכן חולקים חכמים על רבי אליעזר ופוטרים אותו ממלקות על כותח הבבלי, כיון שאינו אוכל מהחמץ עצמו כזית בבת אחת, שהרי מעורב באכילתו גם מאכל היתר.

ואילו רבי אליעזר, חולק, ומחייב מלקות. כי הוא דורש מהפסוק לחייב מלקות על אכילת כזית מהתערובת, שכל כזית וכזית מהתערובת אסור באיסור חדש של "כל מחמצת לא תאכלו", למרות שהחמץ עצמו הוא רק חלק קטן מהכזית.

אמר ליה רב דימי: אלא מאי תאמר, שכזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא הוא, וטעמא דמתניתין דטבול יום שלוקה על אכילת הדימוע הוא משום דהיתר מצטרף לאיסור. ^[9]

הרי גם לפי זה יקשה לך: כי סוף סוף, אמאי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בכותח הבבלי? והלא כשאוכל ממנו כזית בבת אחת, הרי הוא אוכל חמץ המצטרף יחד עם ההיתר לשיעור כזית.

אלא, לעולם אין היתר מצטרף לאיסור, ועל אכילת הדימוע מתחייב הזר משום שאכלו בכדי אכילת פרס, שהוא שיעור זמן של אכילה אחת מן התורה.

ומה שהקשית מדוע אם כן אינו חייב לחכמים על אכילת כזית חמץ בכדי אכילת פרס מכותח הבבלי - תשובתך: הנח לכותח הבבלי, שאין להוכיח ממנו לנידון דידן, משום דלית ביה אפשרות מציאותית של אכילת כזית חמץ בכדי אכילת פרס. כך שאף אם מעורב בכל פרס מהכותח כזית חמץ, אי אפשר להתחייב עליו.

כי איך יתכן שיאכל אדם כותח ותהיה באכילתו אכילת כזית חמץ, בכדי אכילת פרס?

אי אכליה לכותח בעיניה [בפני עצמו], וכגון דקשריף [גומעו] וקאכיל ליה, הרי הוא פטור משום שאין זו דרך אכילה של כותח.

ואף שאצלו היא חשובה אכילה - בטלה דעתיה אצל דעת כל אדם.

ואי עושה כמנהג האנשים שמשטר קשטר, שמטבל בכותח מאכל אחר, ואכיל ליה לכותח על ידי טיבול - הא לית ביה במאכל המטובל בכותח כזית חמץ בכדי אכילת פרס מהמאכל שטובל אותו בכותח.

כי כדי לאכול כזית מן החמץ המעורב בכותח ביחד עם המאכל שמטבלים אותו בכותח, צריך פרק זמן יותר ארוך מאשר אכילת פרס. הילכך אין אפשרות לעבור עליו, אליבא דחכמים. ^[10]

[וכמו כן בשכר המדי, אין לך אדם ששותה ממנו ב' וג' כוסות, שלא יפסיק וישהה ביניהם. ונמצא, דאינו שותה כזית מן החמץ בכדי שהיית אכילת פרס. שהרי מעורב הוא עם המים ושאר הדברים שבשכר. שהרי עיקרו של שכר הוא מן התמרים והתאנים, אלא שבמדי מערבים עמו מעט מי שעורים].

ורבי אליעזר דריש מ"כל מחמצת לא תאכלו", שחידשה תורה שתערובת חמץ אסורה כולה, וכל זית שבה הוא איסור עצמי.

איתיביה אביי מהא דתניא:

שתי קדרות שבתוך אחת מהן היה תבשיל של חולין, ובאחת מהן היה תבשיל של תרומה.

ולפניהן היו שתי מדוכות [שכותשים בהם תבלינים]. במדוכה אחת היה תבלין של חולין, ובאחת היה תבלין של תרומה.

ונפלו תבלינים אלו לתוך קדירות אלו, ואין ידוע לאיזו קדירה נפלה כל אחת מהמדוכות - מותרין החולין שבקדירת החולין לזרים. ולא אסרינן את החולין מספק שמא נפלו לתוכם תבלין תרומה ודימע אותם.

לפי ש"אני אומר": תרומה - לתוך התרומה נפלה. וחולין - לתוך חולין נפלו. ^[11]

ומסיק אביי לקושייתו: בשלמא אי אמרת שכזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא, ואין חייבים אלא על אכילת כזית בבת אחת, שפיר תלינן להקל, ולומר שחולין נפלו לתוך חולין.

כי גם אם נפל תבלין התרומה לחולין, אין הוא אסור מן התורה, שהרי אינו אוכל את התבלין בפני עצמו, אלא בתערובת חולין. והרי צריך לאכול כמה וכמה כזיתים מן התערובת כדי שיצטרף תבלין התרומה שנפל לתוך הקדירה לשיעור כזית, ואינו אוכל כזית ממנו בבת אחת.

אך ואי אמרת, שדין כזית בכדי אכילת פרס הוא דאורייתא - אמאי תלינן לקולא ואמרינן "שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה, וחולין לתוך חולין נפלו"?

והרי אם נפל תבלין התרומה לתוך החולין, הזר האוכלן חייב עליהם מן התורה. שהרי מצטרפת אכילתו מהתבלין לבדו לשיעור כזית במשך זמן של אכילת פרס. וכיון שהדבר הוא ספק דאורייתא צריך ללכת בו לחומרא, ולא להקל מדין תליה "שאני אומר", שהוא קולא רק בדין דרבנן.

אמר ליה רב דימי: הנח לתרומת תבלין, שאינה אלא מדרבנן. כי מן התורה אין נוהג חיוב תרומה אלא בדגן תירוש ויצהר ולא בשאר דברים. לפיכך, אזלינן בספק תבלין להקל. ^[12]

תו איתיביה מהא דתניא:

שתי קופות גדולות, אחת מהן מלאה דגן של חולין, ואחת דגן של תרומה, ולפניהם מונחים ב' סאין [כלים המכילים סאה], אחת מהסאין מכילה דגן של חולין, ואחת של תרומה.

ונפלו קופות אלו לתוך סאין אלו, ואין ידוע איזו נפלה לאיזו - החולין שבסאת החולין מותרין לזרים.

משום שאני אומר: חולין לתוך חולין נפלו. ותרומה לתוך תרומה נפלה.

והרי הכא בדגן איירי, ותרומת דגן היא ודאי מן התורה.

ואי אמרת "כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא", הרי ספק דאורייתא הוא. שהרי אם נפלה התרומה לתוך החולין, אסורה תערובת זו מן התורה לזרים. ^[13] ואם יאכל הזר פרס מן התערובת, נמצא אוכל כזית תרומה בכדי אכילת פרס. ואיך תלינן מספק להקל, אמאיאמרינן: "שאניאומר חולין לתוך חולין נפלו"? ^[14]

אמר ליה רב דימי: הנח לתרומה בזמן הזה, שאינה אלא מדרבנן. דכתיב "כי תבואו אל הארץ". ודרשינן, אין חיוב תרומה נוהג אלא בזמן דאיכא "ביאת כולכם".

שנינו לעיל: אמר רבי יוחנן: בכל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור. חוץ מאיסורי נזיר. שהרי אמרה תורה, "משרת".

והוינן בה: וכי האי "משרת" להכי הוא דאתא? והא האי קרא מיבעי ליה לדין אחר.

כותח הבבלי לרבי אליעזר היתר מצטרף לאיסור והוה ליה לזעירי למימנינהו לכלהו ושנינן אין הני כלהו היתר מצטרף לאיסור נינהו מיהו לא הזכיר זעירי השאור לבדו אלא לאפוקי מדאביי דאמר יש הקטרה בפחות מכזית אתא זעירי לאשמועינן דאין הקטרה בפחות מכזית ובעי צירוף להשלימו:

אקשי' לר' אבהו ולר' יוחנן ליכא מידי אחריני דהיתר מצטרף לאיסור והתניא מקפה של חולין והשום והשמן של תרומה ונגע טבול יום במקצתו לא פסל אלא מקום מגעו והוינן בה מקום מגעו במקפה אמאי פסול ואמר משמי' דר' יוחנן הואיל וזר לוקה על המקפה בכזית מאי לאו משום דמקפה שהיא היתר מצטרף לאיסור לשום ולשמן שהן איסור ונעשית המקפה כלה איסור לפיכך זר האוכל ממנה לוקה אלמא לרבי יוחנן איכא דברים דהיתר מצטרף לאיסור מדאורייתא ושנינן לעולם לית ליה והכא כגון דאיכא במקפה שאכל הזר יש באותה אכילה כזית מן השום והשמן של תרומה ונצטרף השום והשמן ונעשו כזית ולפיכך לוקה שאינו לוקה אלא על התרומה ולא על המקפה ושיעור אכילה שמצטרפת מעט מעט עד שמצטרפין לכזית בכדי אכילת פרס דתני' אכל וחזר ואכל אם יש מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה שיעור כדי אכילת פרס מצטרפי' וכמה היא כדי אכילת פרס מצאנו ששיער ר' חצי פרס שתי ביצים ואחד מעשרים בביצה נמצא הפרס ארבעה ביצים ואחד מעשרה בביצה ומפורש בעירובין פרק כיצד משתתפין בתחומין ואקשי' אי הכי בכותח הבבלי נמי נימא איכא כזית אוכל מקומניתא דאומא בכדי אכילת פרס ואמאי פליגי רבנן ואמרי בולא כלום ואמרינן שאני כותח הבבלי דלא משכחת בי' כזית בכדי אכילת פרס אי דקא גריף ואכיל כותח כגון אכילת הביצה בטלה דעתו כלומר אין זה דרך ארץ ואי דקא שטר ואכיל שהוא כעין טבילת פת במרק ליכא כזית מקומניתא דאומא כשיעור שעה כדי שיאכל אדם פרס ואם הוא יותר מזה השיעור אין מצטרפין וראשון ראשון בטל:

אמר ליה בתרומה בזמן הזה דרבנן. כתב הרי"ט ז"ל מדקא משנינן הכי להדיא ולא אמרינן הא מני רבנן היא דס"ל הכי משמע דהכי הלכתא וכן פסק הרמב"ם ז"ל ושלא כדברי הראב"ד ז"ל שפסק כר' יוסי דס"ל תרומה בזמן הזה דאוריית':

והאי משרת להכי הוא דאתא. ואסיק דר' יוחנן סבירא ליה כר' עקיבא דיליף טעם כעיקר מגיעולי הגוים והוא הדין לכל התורה. ופי' טעם כעיקר. כתב הרי"ט ז"ל כי עיקר הפי' כמו שפירש הרא"ה בשם רבו דטעם כעיקר מילתא עם טעמו ולא ממשו האמור במס' חולין ובמס' ע"ז וזה נידון על שני אופנים או שנפל גופו של איסור לתוך היתר ונמוס לגמרי ואין שם אלא טעמא או שלעולם לא נמחה שם גופו אלא שנשרה שם ונתן טעמה כגון נזיר ששרה ענבים במים או חתיכה של איסור שנפלה לקדירה וסלקוה וכשגופו של איסור נשאר שם חשוב טעמו וממשו. ולענין פסק פסק הרי"ט ז"ל הלכה כר' עקיבא ואליבא דר' יוחנן בשמעתתא דע"ז דלר' יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו והוא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס אבל טעמו ולא ממשו אסור מדרבנן בלחוד ואין לוקין עליו מן התורה:

והקשה אביי וכל איסורין שבתורה אין בהם היתר מצטרף לאיסור והתניא המקפה של תרומה ר"ל תבשיל עבה והשום והשמן הנתונים בה לתבל הם של חולין ונגע טבול יום במקצתו והדבר ידוע שטבול יום פוסל את התרומה ולא את החולין ואמרו עליה שפסל את הכל שהמקפה עיקר והכל הולך אחריה אבל המקפה של חולין והשום והשמן של תרומה לא פסל אלא מקום מגעו בלבד ומקום מגעו מיהא פסל וסתמא קאמר בין שנגע במקפה של חולין בין שנגע בשום ושמן של תרומה ובשלמא אם נגע בתרומה הואיל והשום והשמן ניכרים שם אינה בטלה אלא אם נגע בחולין מאי טעמא ואם מפני שנתן בו טעם אין לטעם טעם אלא באיסורין הא לטומאה לא ואע"פ שבמסכת נדה ז' א' אמרו חולין הטבולים לחלה הואיל ועריבא בהו תרומה כתרומה דמי ונפסלים בטבול יום בזו הואיל וחלה שבה בעמוד והפריש קאי אינה בטלה אבל זו שנפלה שם ממקום אחר אין הטעם מטמא ולא עוד אלא שאף בזו הלכה שאינן כתרומה אלא כחולין ופירשו בו הטעם הואיל וזר לוקה עליה בכזית ור"ל בכזית בין שניהם אלמא שהמקפה ראויה להשלים את התרומה וכן הדין לדעתו בכל שאכל ממקום שנתרבה שמנו שטעם השמן צרור ומונח שם כאילו הוא בעין אלמא אף בשאר איסורין היתר מצטרף לאיסור למלקות:

ותירץ בה שלא אמרוה משום היתר מצטרף לאיסור אלא בשנתערב שם מן השמן והשום שיש בו כזית בכדי אכילת פרס ופירושה הואיל וזר לוקה עליו באכילת פרס שנמצא אוכל כזית איסור ואתה צריך לפרשה על השמן שהרי השום אין תרומתו מן התורה והיאך לוקה עליה אלא על השמן נאמרה וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא שלא אמרו מדאורייתא חד בתרי בטיל אלא במין במינו שאין בו טעם כמו שביארנו ואע"פ שנחלקו חכמים בו על ר' אליעזר אינו אלא מפני שכותח הבבלי אין דרכו אלא בטבול והוא הקרוי כאן משטר קא שטר ואין שם כזית בכדי אכילת פרס ואם תמצא לאמר שאוכלו בעין מכל מקום בטלה דעתו ואין זו אכילה המחייבת וזו של מקפה הלכה היא ומטעם כזית בכדי אכילת פרס על הדרך שביארנו:

והקשה לו על מה שאמר שכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא ממה שאמרו שתי מדוכות ר"ל שדוכין בהם את התבלין ודכו בהם תבלין באחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שתי קדרות אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו ולא נודע תבלין של איזו מדוכה באיזו קדרה מותרין וסתמא קאמר ר"ל אף תבלין הרבה בתבשיל מועט שיש בהם כזית בכדי אכילת פרס ואם כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא האיך הקלו בה כל כך וספיקא דאורייתא לחומרא ותירץ בה שבזו כל עצמה אינה אלא מדרבנן שתרומת תבלין דרבנן היא וכן הלכה הא בתרומה של תורה אין אומרין כן ואף בתערובת שאין בו כזית בכדי אכילת פרס לדעתנו שהרי אע"פ שאין בו מלקות מ"מ איסורו מן התורה לדעתנו הא לדעת האומר בו מדרבנן מותר שלא אמרו תרומה באחד ומאה אלא במינו ומדברי סופרים ואע"פ שהביאוה מן המקרא אסמכתא בעלמא הוא:

וחזר והקשה ממה שאמרו שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שתי סאין אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו וודאי אף זו בכזית בכדי אכילת פרס והאיך הקלו בה אם הוא מן התורה והרי זה בתרומת התורה שסתם קופות וסאין ממיני התבואות הם ופירשוה בתרומה בזמן הזה שאינה במקומות הרחוקים אלא מדברי סופרים וכן הלכה והיתרה שלא רבו חולין על התרומה הואיל ותרומה בזמן הזה דרבנן הא בתרומה של תורה אסור עד שיהו שם חולין בכדי שלא יהא שם כזית בכדי אכילת פרס ואף בזו אסור לדעתנו שהרי מ"מ מן התורה היא וגדולי המחברים פסקו בתרומה דאורייתא עד שירבו חולין על התרומה והוא תימה ושמא הם פירשוה על מין במינו וכן עיקר כמו שביארנו למעלה ואע"פ שהביאו עליה דין כזית בכדי אכילת פרס ומין במינו אף בכזית בכדי אכילת פרס אינו אלא מדברי סופרים כבר פירשנוה למעלה כראוי ומ"מ גדולי המפרשים פירשוה במין בשאינו מינו כגון חטים בשעורים ושמא תאמר הרי האיסור ניכר מתוך כך פירשוה גדולי המפרשים בקמחין שאין האחת נכרת בחברתה ועיקר הדברים כדעת ראשון:

ולעיקר השמועה חזר והקשה היכי מוקמינן משרת להיתר מצטרף לאיסור והא מיבעי ליה לטעם כעיקר ושמא תאמר ומדהיתר מצטרף לאיסור בלא שיעור מאי אצטרכינן קרא לטעם כעיקר שיש בו שיעור איסור אין זה כלום שכך הוא אומר האי קרא דמשרת לאשמועינן טעם כעיקר אתא אבל היתר אמינא לך דאינו מצטרף לאיסור ולא בא אלא ללמד טעם כעיקר בנזיר כגון שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית מיין אלא שאינו בכדי אכילת פרס וממנו נלמד לכל איסורין שבתורה בקל וחומר ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם אלא למה שפירש או שלשים יום בסתם נזירות ואין איסורו איסור הנאה שהרי מערבין לנזיר ביין ויש היתר לאיסורו אף בתוך ימי איסורו על ידי שאלה כלאים שאיסורן איסור עולם ואיסורן איסור הנאה ואין היתר לאיסורן לא כל שכן והוא הדין לערלה בשתים והם איסור הנאה ואין היתר לאיסורו בתוך שלש אבל מ"מ אין איסורו איסור עולם כך פירשו גדולי הרבנים ואיני מבין שהרי פירות של ערלה מיהא לעולם נאסרו אלא שי"מ אותה ברבעי ומ"מ מתוך כך יש מפרשים בנזיר יש היתר לאיסורו שאיסורו בא על ידי היתר שכשנדר בנזירות לא עשה שום איסור והוא הדין לערלה שבנטיעתה לא עשה שום איסור מה שאין כן בכלאים שבזריעתם עשה איסור:

אי הכי לעינן חמץ בפסח נמי אה"נ מאי דקשי' לי במהדור' קמא דטעמא דר"א היא משום נ"ט כעיקר ואל משום היתר מצטרף לאיסור התירוץ היא בפ' בתרא דע"ז במהדור' תליתאה דליכ' למימר נ"ט כעיקר במידי דליכ' כזית בכא"פ א"כ טעמא דר"א דמיחייב הוי מושם היתר מצטרף לאיסור ומ"ש במהדור' תנינא אינו כלום:

בד"ה לענין חמץ כו' מכל חלב דחצי שיעור אסור מן התורה כו' עכ"ל ק"ק מאי קושיא דאימא דחצי שיעור שהוא בעין דוקא אוסר ר"י התם משא"כ הכא חצי שיעור איסור חמץ ע"י תערובת לא דריש ר"י מכל וכה"ג חילקו התוס' לעיל וליכא למימר דמ"מ כל דחמץ ל"ל דנילף לענין זה חמץ מחלב דא"כ לתירוצא דלא דריש אלא לאיסורא כו' מ"מ [א] כל דחמץ ל"ל דנילף ליה מחלב ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה מקום מגעו כו' דמשמע שהשום והשמן בעין כו' עכ"ל לאו ממש בעין אלא שהן ניכרין במפוזר על המקפה כמ"ש התוס' בפ' ג' מינין דאי בעין ממש לא הוה שייך לומר היתר מצטרף לאיסור כמ"ש התוס' לעיל ודו"ק:

בא"ד והואיל דלא מקבל טומאה אלא מדרבנן אית לן כו' עכ"ל דפחות מכביצה אין מקבל טומאה מדאורייתא כמ"ש לעיל בפירקין בד"ה לאימת מתכשר כו' ובלאו הכי נמי אין מקבל טומאה הכא אלא מדרבנן דהא תרומת שום אינו רק דרבנן והא דקאמר הואיל וזר לוקה עליהן בכזית ר"ל אלו היתה תרומה דאורייתא משום דהיתר מצטרף לאיסור דין הוא להחשיבה ולא יתבטל אגב המקפה ועיין בתוס' פ' ג' מינין ודו"ק:

בד"ה אלא מאי היתר כו' ורבנן לא דרשי כל דכשהאיסור מועט אין מצטרף כו' וכן גבי קופה ומדוכות כו' עכ"ל ק"ק אמאי אסיק אביי הכי התם גבי קופות בשלמא לדידי משום דנפישי חולין כו' ולא אסיק הכי לעיל מיניה גבי כותח ומדוכות וע"ק לעיל גבי מקפה של חולין ושמן ושום של תרומה הרי נפישי חולין ואמאי קא בעי למימר אביי ביה דהיתר מצטרף לאיסור ולפירש"י בפ' ג' מינין ניחא שפירש שם דהא דאמרי משום דנפישי חולין ליתא אלא במלתא דלא עבידא לטעמא וריחא כגון בקופה משא"כ מקפות ומדוכות דתבלין הן ועבידי לטעמא וריחא חשיבי ולא בטלי והוו כמו דנפישין אינהו כך תוכן דבריו וכצ"ל בכותח דמיהת לטעמא עבידא ויש ליישב דברי התוס' דהכא דההיא דמקפה לאביי אתיא כר"א דסבר גבי חמץ דאתי כל לרבות אפי' כשהאיסור מועט וגמר כל התורה מחמץ כמו לר"ע מנזיר כמ"ש התוס' לעיל לפי סברת אביי ודו"ק:

בד"ה איתיביה שתי כו' והכא מיירי שרבו חולין על התרומה כיון כו' דבדאוריי' בעי רבייה כו' עכ"ל למאי דגרסי' בנזיר בשלמא לדידי כו' דנפישי חולין בהדיא מוכח דאיירי ברבו חולין על התרומה וי"ל דלא מוכח מהתם דרבו חולין אלא קצת יותר על האיסור אבל התוס' בעי לאוכוחי דמין במינו בטל ברוב והיינו חד בתרי וק"ל:

[אמר המגיה דבריו צ"ע דחד בתרי לאו דוקא כמ"ש כל הפוסקים*]:

בתוס' ד"ה לאו משום וכו' ומטעם הואיל וכו' פירוש וא"ל דחייב מטעם הואיל אם היה מלקט וכו' ולכך אינו בטל דזה אינו דרך אכילה:

ד"ה דאיכא כזית וכו' החילוק בין היתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר מבואר ברש"י בסמוך דף זה ע"ב ומשם יתבאר לך ויתורץ דליכא למימר דהכא הוי טעם דחייב מלקות בכזית משום טעם כעיקר דלא נתפשט הטעם וכן בכותח דמתניתין דלא הוי אלא קיוהא בעלמא ועיין בספר המאור ובמלחמת הרמב"ן ותמצא מפורש הדינים והחילוקים אלו ולפירש"י צ"ל דכזית בכדי אכילת פרס חייב אפי' לא נתפשט הטעם ואם כן הוי לפירוש רש"י ג' חלוקים היתר מצטרף וטעם כעיקר בכזית בכדי אכילת פרס ועיין בתוס' בנזיר ובע"ז:

ד"ה אלא מאי וכו' אבל לרבנן דמוקמינן וכו' פי' וזה אתי כרבנן:

בא"ד ועוד דבנזיר וכו' פירוש ועוד י"ל דאפילו כר"ע אתי ומיירי דאין האיסור יותר מן ההיתר וכדאיתא התם בנזיר וק"ל וגם רבנן דמתני' יכולין לסבור כר"ע כדמשמע בסמוך:

ד"ה איתיביה וכו' דבדאורייתא בעי ריבויי אפי' וכו' פירוש שאין אומרים שאני אומר אא"כ ההיתר רבה על האיסור:

גמ' אלא הנח לכותח הבבלי כו'. נ"ב אליבא דרש"י הכי פירושו לדידך קשה אמאי פליגי רבנן כו' אבל לדידי דאמינא משום כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אבל אין היתר מצטרף לאיסור בכל התורה כי אם בנזיר א"ל דפליגי עליה משום דהנח לכותח הבבלי כו' ודו"ק תוס' בד"ה מקום מגעו כו' בזמן שאין גוש בקערה כו'. נ"ב ומ"מ איירי שנתערב קצת עד שבלעה כמו שכתבו התוס' לעיל ע"ש:

בגמרא אי הכי לענין חמץ בפסח נמי ופרש"י דהא אמרי' על עירובו בלאו והיינו נמי המל"א. ואף לפמ"ש דבלשון רש"י משמע דהמל"א לחוד ועירובו לחוד מ"מ לענין חמץ בפסח כיון דלקושטא דמילתא ר"א תרווייהו מרבי מחד ריבויא דכל ואפ"ה מפיק להו בלשון עירובו דקאמר על עירובו בלאו אלמא דהמל"א שפיר הוי בכלל עירובו דרבי אליעזר דהא קתני להדיא כותח הבבלי דהיינו המל"א ושכר המדי היינו עירובו כן נראה לי בכוונת רש"י:

בתוס' בד"ה לענין חמץ בפסח נמי כו' וא"ת והא בפרק בתרא דיומא כו' עס"ה. עמ"ש מהרש"א ז"ל בזה ולע"ד דבריו תמוהים דנראה מלשונו שרוצה לפרש בקושיית התוס' דכיון דחצי שיעור אסור אפילו בחמץ כמו בחלב אם כן כ"ש דהמל"א וע"ז הקשה מה שהקשה. ובאמת שאין זה כוונת התוספות כלל דאם לזה נתכוונו לעיל אמימרא דר"י גופא הו"ל לאקשויי אמאי קאמר כל איסורין אין המל"א ותיפוק ליה דבלא"ה חצי שיעור אסור אע"כ דודאי מילתא דפשיטא היא דחצי שיעור היינו לאיסורא גרידא ומימרא דרבי יוחנן איירי למלקות אלא דעיקר קושיית התוס' דכי היכי דמקשינן הכא אליבא דזעירי דלמאי דס"ל דדריש כל הו"ל למימר חמץ בפסח נמי א"כ לרבי יוחנן גופא נמי שייך לאקשויי הכי כיון דאשכחן לר"י דדריש כל בפרק בתרא דיומא לענין חצי שיעור ונהי דהתם לענין איסור גרידא איירי היינו משום דאי אפשר לאוקמי לענין מלקות משום דכתיב לא תאכל ואין אכילה בפחות מכזית משא"כ לענין חמץ שפיר הו"ל למידרש האי כל להמל"א למלקות כמו לר"א ואף לתירוץ השני שכתבו התוס' לעיל בד"ה מאן תנא דלאינך תנאי ואמוראי לא דרשינן כל בדבר שאין סברא מ"מ הכא ל"ש לומר כן דכיון דר"י דריש אף לענין חצי שיעור שאינו ראוי לאכילה וע"כ היינו משום דאיכא סברא כדאמר ר"י התם בר"פ בתרא דיומא משום דחזי לאיצטרופי אם כן כ"ש לענין המל"א דשייך הך סברא טפי וע"ז מתרצין התוס' דאפילו הכי לר"י לא משמע ליה כלל לחייב מלקות במידי דאתיא מכל אלא איסור גרידא וכ"ש הכא דפשטא דקרא אכילה כתיב ביה דמשמע כזית מאיסור לחוד וע"כ מוקי להאי כל לדרשא אחריתי ככל הנך תנאי דפליגי אדר"א אע"ג דדרשי כל וכמו שאבאר לקמן בסוף הסוגיא. כנ"ל בכוונת התוס' ודו"ק:

בגמרא א"ל אביי לרב דימי וכל איסורין שבתורה אין המל"א והתנן המקפה של תרומה כו' ולכאורה נראה דהא דבעי אביי למימר דבכל איסורין המל"א היינו נמי משום דכר"ע ס"ל דמפיק משרת בנזיר להמל"א ומש"ה קס"ד דה"ה לכל איסורין ילפינן מנזיר דלית ליה הך סברא דנזיר וחטאת הוו שני כתובים אי משום דבחטאת גופא לאו משום המל"א איירי אלא משום טעם כעיקר או משום דסבר דחטאת ונזיר לא מיקרי שני כתובים כדבעי למימר בפרק ג' מינים דחטאת מנזיר לא אתי דמה לנזיר שאסור בחרצן וכמו שאבאר לקמן ומשו"ה בעי אביי למידק הך מילתא גופא מהאי דמקפה של תרומה. אלא דאכתי קשיא לי מאי מקשה אביי אדר"י כיון דר"י ע"כ בחמץ בפסח ס"ל כחכמים דר"א דפליגי אכותח הבבלי דאין המל"א כדמקשה אביי גופא לקמן א"ה אמאי פליגי רבנן כו' משמע דלדידיה ניחא כמ"ש התוס' ואם כן לפ"ז שפיר מצ"ל דמה"ט גופא דס"ל לר"י בחמץ כת"ק דר"א דאין המל"א אי ממיעוטא דכל אוכל חמץ דחמץ דגן גמור בעינן ומשו"ה סובר נמי דכ"ש דבכל איסורין אין המל"א דליכא למילף מנזיר דחמץ בפסח יוכיח דחמיר טובא שהוא בכרת ובבל יראה ואין המל"א וכ"ש לשאר איסורין משא"כ הך מתני' דהמקפה של תרומה שפיר מצי לאוקמי כר"א דבחמץ נמי המל"א ומשו"ה יליף כל איסורין מנזיר וחמץ בפסח דהא ליכא למימר דחמץ ונזיר הוי שני כתובים דהא נזיר מחמץ ודאי לא אתיא דחמץ חמיר טפי וחמץ מנזיר אע"ג דאיכא למילף אפ"ה לא מיקרי שני כתובים כיון דר"א מריבוי דכל מרבי לה בחמץ והאי ריבויא לאו להמל"א לחוד אתי אלא אפילו לחמץ שעי"ת או אפשר דאפילו לנוקשה כדפרישית לעיל בישוב לשון הטור דלקושטא דמלתא ר"א נמי אית ליה נוקשה:

והנלע"ד בזה דאביי בלא"ה לאו מגופא דמתניתין דמקפה של תרומה מקשה אדר"י כמו שאבאר אלא מדאמר רבה בב"ח מ"ט הואיל וזר לוקה עליהן בכזית ואם כן מדתלי תניא בדלא תניא אלמא דהלכה פסוקה היא דזר לוקה עליהן בכזית והיינו משום דהמל"א וכסתמא דמתניתין דאלו עוברין קי"ל ומשו"ה יליף תרומה מנזיר וחמץ אם כן מקשה שפיר אדר"י דפסק דלא כמתניתין והיינו כחד מהנך טעמי דפרישית לעיל. ועוד דבכולה תלמודא אשכחן דרבה בב"ח תלמידא דר"י הוי וכ"ש למאי דגרסינן בפרק ג' מינים בהך מילתא גופא ארבב"ח אר"י משו"ה לא מסתבר דפליג אדר"י והיינו דמקשה אדר' דימי דאמרה משמיה דר"י כנ"ל ודוק היטב:

בתוספות בד"ה ה"ג רש"י מקום מגעו כו' ונראה לר"י כו' כדגרסינן בכל הספרים כו' והא לא הוי כביצה כו' עס"ה. ונראה דהתוס' בזה לשיטתייהו שכתבו לעיל דף ל"ג ע"ב בד"ה אימת מתכשרו ובכמה דוכתי דפחות מכביצה אין מקבל טומאה כלל אפי' לעצמו משא"כ לפרש"י דלעיל שם דלעצמו מקבל בכל שהוא ועיין בחידושינו לעיל שהעליתי ליישב שיטת רש"י דפלוגת' דתנאי היא א"כ תו לא שייך הך גירסא בשמעתין דלא הוי כביצה אלא כגירסת רש"י דלבטיל ברובא ודו"ק:

בגמרא לאו משום דהמל"א אע"ג דאביי גופא ס"ל בפ' כל הבשר דף ק"ח דטעמו ולא ממשו בעלמא דאוריית' והובא בתוס' לקמן אלא דנראה לי דאביי גופא נמי לא קאמר התם אלא לענין איסורא דאורייתא אבל לעולם דמה"ט אין לומר דלוקין עליו דאף לפי' התוס' דאביי מבשר בחלב יליף לה (ועיין מה שאכתוב לקמן) אפ"ה אין מזהירין מן הדין ובכה"ג ודאי לא הוי גילוי מלתא בעלמא משא"כ מה"ט דהמל"א הוי אתי ליה שפיר דלא הוי אלא גילוי מלתא בעלמא כיון דבלא"ה חצי שיעור אסור מן התורה כדמסיק רבי יוחנן טעמיה משום דחזי לאיצטרופי אם כן כיון שמצרף השתא לאכול ההיתר ואיסור בבת אחת והרוב מן האיסור דאשכחן דחייב רחמנא בנזיר ודאי הוי גילוי מילתא בעלמא דה"ה לשאר איסורין וכ"ש למאי דפרישית בסמוך דאביי בעי למימר דקי"ל כר"א בכותח הבבלי ויליף שאר איסורין מנזיר ומחמץ אם כן פשיטא דהוי גילוי מלתא בעלמא דאל"כ לא הוי מרבי לה ר"א מריבויא דכל כיון דאית ליה לאוקמי במילתא אחריתי כנ"ל נכון. מיהו מלשון רש"י נראה לפ' בע"א דהאי לישנא דרבה בב"ח דקאמר הואיל וזר לוקה עליהן בכזית משמע ליה לאביי דבאכילת כזית לחוד חייב אי מטעם דטעם כעיקר לא הוי מחייב אלא בשאכל כ"כ שיהא מן האיסור לחוד כזית כדמשמע לכאורה לקמן בשמעתין דמקשה דלמא מיין לחוד משו"ה מקשה לרב דימי דבעי למידק דהטעם משום דהמל"א ומשו"ה באכילת כזית לחוד סגי ומשני ליה רב דימי דאה"נ דלאו בכזית לחוד איירי אלא שאכל כל הפרס שיש בו כזית איסור כן נראה בכוונת רש"י ועמ"ש בסמוך ודו"ק:

שם מאי כזית דאיכא כזית בכא"פ כו' ופרש"י דאיירי שאכל כל הפרס. ולכאורה לשון דאיכא כזית לא משמע הכי דלפרש"י הו"ל למימר הב"ע דאכל כזית בכא"פ. ועוד יש לתמוה טובא על פירושו דא"כ מאי האי דקא מתמה אביי וקאמר וכזית בכא"פ דאורייתא היא ושקיל וטרי בהך מילתא טובא ובעי למימר דלאו דאורייתא והיאך אפשר לומר כן הא כל הש"ס מלא מזה דכזית בכא"פ הוי מדאורייתא וכ"ש אליבא דאביי דס"ל בעלמא דטעם כעיקר דאורייתא אפילו עד ששים ובעי למימר נמי הכא דהמל"א דאורייתא אף למלקות א"כ מאי מקום תימא יש בזה ממאי דמהדר ליה רב דימי דלעולם דהמל"א לאו דאורייתא היכא דלא אכל בין הכל אלא כזית והאי דרבה בב"ח היינו כשאכל כל הפרס שיש בו כזית איסור אלא דנראה בזה דרש"י לשיטתו שמפרש ג"כ במס' ע"ז ד' ס"ו דהא דאמר ר' אבהו אר"י דטעמו וממשו אסור ולוקין וזהו כזית בכא"פ איירי נמי בענין שאוכל כל הפרס ע"ש בפרש"י באריכות ומשמע להדיא מדבריו דהא דאיצטריך ר"י לאשמעינן דלוקין עליו בכה"ג אף על גב דבמשנה בכריתות מבואר להדיא דבשוגג בכזית בכא"פ חייב אפילו כרת איכא לאוקמי הך מתניתין שאוכל האיסור לבד בלי שום תערובת בכדי שהיית שיעור אכילת פרס אבל ע"י תערובת לא איירי התם משו"ה איצטריך רבי יוחנן לאשמעינן אף ע"י תערובת דלוקין עליו נמצא דכל זה לפרש"י דהתם. משא"כ לפי' ר"ת ורבי' חיים שהביא הרא"ש בפרק גיד הנשה דכל שיש בו כזית בכא"פ מיקרי טעמו וממשו ואפילו לא אכל ממנו אלא כזית בין הכל מתערובת הזה אפ"ה לוקין ונראה דלפירושם היינו נמי מהלכה למשה מסיני. אם כן לפ"ז א"ש סוגיא דהכא טובא דהא דמוקמינן האי דמקפה בדאיכא כזית בכא"פ כפשטא דלישנא שיש בתערובת כזית בכא"פ משו"ה לוקין אפילו בכזית ממנו ובהכי מוקי למילתא דרבה בב"ח דאמר הואיל וזר לוקה עליהן בכזית. נמצא דלפ"ז שפיר מתמה אביי בהך סברא דלא משמע ליה כלל לחייב בכה"ג מהל"מ וכ"ש לרבי יוחנן דסובר טעם כעיקר לאו דאורייתא כדאמר להדיא בשילהי עכו"ם שם וסובר נמי בשמעתין דאין המל"א אם כן הוי כסברא הפוכה משו"ה שקיל וטרי אביי בהך מילתא טובא וכמו שאבאר בסמוך ומה שיש לדקדק עוד בזה ובשיטת הרמב"ם ז"ל אבאר בסוף הסוגיא ודו"ק:

בתוספות בד"ה איתיביה שתי קופות וא"ת מאי פריך כו' והא פשיטא כו' והכא מיירי שרבו חולין על התרומה כו' עס"ה. לכאורה נראה דרש"י נזהר מזה וכתב בד"ה היכי אמרינן שאני אומר כו' בעון מיתה כו' וכי אכל לה איכא כזית תרומה בכא"פ וע"כ דכוונתו כיון דחמורה טובא דבמיתה אין סברא לומר שאני אומר כיון דאפשר דזימנין שאוכל כזית בכא"פ מהתרומה וא"כ כ"ש דמקשה הכי שפיר משתי קופות דנהי דמדאורייתא חד בתרי בטיל בכל איסורין אפ"ה כיון דהחמירו חכמים בתרומה דעון מיתה במין במינו טפי עד אחד ומאה אם כן כ"ש שאין לנו להקל ולסמוך על שאני אומר כיון דאפשר דזימנין אתי אפילו לידי איסור דאורייתא אם יזדמן לו כזית בכא"פ מהתרומה עצמה כן נ"ל ליישב לפי שיטת רש"י. מיהו למאי דפרישית בסמוך בשיטת ר"ת ור"ח וסייעתם דעיקר השקלא וטריא דאביי ורב דימי היינו משום דאביי פשיטא ליה כיון דלרבי יוחנן לית ליה טעם כעיקר כדפרישית בשילהי עכו"ם וסובר נמי הכא דאי המל"א א"כ אין סברא לומר דבאכילת כזית לחוד בכא"פ הוי דאורייתא והיינו דקא מתמה ובהא קמהדר ליה רב דימי דודאי הכי הוא דהוי מדאורייתא וע"כ היינו מהל"מ כהלכתא בלא טעמא דכיון דנתינת טעם לר"י לא הוי כעיקר וא"כ הא דקאמר דכזית בכא"פ אסור ולוקין לאו משום נתינת טעם הוא אלא מצד ממשות איסור דכיון דיש בכל התערובת כזית בכא"פ נהפך ההיתר לאיסור ומה"ט גופא כתבו הפוסקים דכשיש בו כזית בכא"פ אפילו ליכא טעמא אפ"ה אסור ולוקין וכ"כ בעל פרי חדש סי' תמ"ב דמל' הרב אלפס ז"ל בשמעתין נמי משמע כן ע"ש באריכות. אם כן לפי זה שפיר מקשה אביי לרב דימי מהאי דשתי קופות שהרי לפי סברא זו דאכילת כזית בכא"פ הוי הל"מ ולוקין אפילו דליכא טעמא אלא מצד ממשות שבו תו לא שייך לחלק בין מין במינו למין בשאינו מינו מדאורייתא וכ"ש מדרבנן שהחמירו טפי לענין תרומה כנ"ל נכון לפי שיטת ר"ת ורבי' חיים וסייעתם. והמעיין היטב בל' הרשב"א ז"ל בחידושיו בפרק הערל ד' פ"ב שכתב בסוף דבריו דליתא לסוגיא דפרק אלו עוברין מקמי סוגיא דפרק הערל ולכאורה דבריו תמוהין ואין ליישבו כ"א לפמ"ש כאן דווקא בסוגיא דהכא בשקלא וטריא דאביי ורב דימי ע"כ נחתו להך סברא דהך מילתא דכזית בכא"פ הל"מ כהלכתא בלא טעמא. ולפ"ז משו"ה לא משמע ליה לחלק בין במין במינו למין בשאינו מינו כמו שנרמז שם בלשון הרשב"א ז"ל. מיהו לפי האמת דקי"ל דמין במינו חד בתרי בטיל ומשמע דאפילו בכזית בכא"פ א"כ ע"כ דבטעמא נמי תליא מילתא והיינו כפשטא דלישנא דאמר רבי יוחנן טעמו וממשו דתרתי בעינן וכמו שאבאר לקמן בסוף הסוגיא בעזה"י ודו"ק:

בגמרא והאי משרת להכי הוא דאתא האי מיבעיא ליה לכדתניא משרת ליתן טעם כעיקר ויש לדקדק דהכא משמע דמסתבר טפי לרבויי במשרת טעם כעיקר ממאי דמוקי לה ר"י להמל"א וא"כ ע"כ היינו משום טעם כעיקר חמיר טפי ובסמוך משמע קצת להיפך דמקשה הש"ס ור"ע טעם כעיקר מנ"ל משמע דאע"ג דר"ע מחמיר בהמל"א ממשרת אפ"ה אכתי לא ידעינן דטעם כעיקר כמו שנראה מלשון רש"י בסמוך אלמא דהמל"א חמיר טפי וכן נראה ג"כ מלשון רש"י בסוף הסוגיא אליבא דרבנן דפליגי בכותח הבבלי והיה נ"ל ליישב לפי מאי דגרסינן בפרק ג' מינים דהך קושיא דהאי משרת להכי הוא דאתא אביי גופא הוא דמקשה לרב דימי בתר כל הך שקלא וטריא דלעיל ע"ש בלשון הגמ'. ואם כן לפ"ז שפיר מצינן למימר דאביי לטעמיה ולשיטתיה דפשיטא ליה בפרק גיד הנשה דטעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דיליף מבשר בחלב כמ"ש התוספת לקמן (ועיין מה שאכתוב בסמוך) אלא דאכתי נזיר לא ילפינן מיניה כמ"ש התוס' דנזיר קיל טובא מכל איסורין מכ"ש מבשר בחלב משו"ה איצטריך משרת ואם כן לפ"ז שייך לאוקמי הך רבויא דמשרת לטעם כעיקר דאשכחן בכל איסורין ולא להמל"א. משא"כ בסוגיא דבסמוך ולקמן דאיירי אליבא דר"י ואליבא דהלכתא דקאמר ר"י טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו והיינו נמי כדאמר רבא בפרק גיד הנשה דמבשר בחלב לא ילפינן דחידוש הוא דדרך בישול דוקא אסרה תורה. אם כן לפ"ז לעולם המל"א חמיר טפי וכמו שאבאר עוד בסוף הסוגיא כך היה נ"ל לכאורה. אלא דיותר נראה דאף לפמ"ש לעיל דהמל"א וטעם כעיקר שקולין הם דהי מינייהו מפקת היינו לענין ריבויא דכל גבי חמץ משא"כ הכא לענין ילפותא דמשרת ודאי שייך לאוקמי טפי לענין טעם כעיקר דהכי משמע פשטא דקרא דכתיב וכל משרת ענבים לא ישתה משמע דדרך שתיה אסרה תורה משא"כ בשרה פתו ביין דר"ע הוי דרך אכילה והשתא א"ש נמי הא דמקשה בסמוך ור"ע טעם כעיקר מנ"ל משום דאי הוי מצי לאוקמי לענין טעם כעיקר טפי הו"ל לאוקמי בהכי דאף על גב דהמל"א חמיר טפי אפ"ה פשטא דקרא בטעם כעיקר איירי כדפרישית כן נ"ל ודו"ק: