דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מה - ב

ותניא כלישנא בתרא: בצק שבסידקי עריבה - במקום העשוי לחזק, הרי הוא בטל לכלי.  ואינו חוצץ בטבילה. ואינו עובר עליו בפסח.

ואם הוא במקום שאין עשוי לחזק, אינו בטל לכלי. אלא הוא חוצץ בטבילה. ועובר עליו בפסח.

במה דברים אמורים, בפחות מכזית. שאם אין בו כזית במקום אחד, הרי הוא בטל לכלי במקום העשוי לחזק.

אבל ביש בו כזית במקום אחד, לעולם אינו בטל לכלי. ואפילו במקום העשוי לחזק, הרי הוא חוצץ, ועובר עליו בפסח.

ותמהינן: קשיין שתי ברייתות אלו, וסתרן אהדדי. שהרי לפי ברייתא קמייתא כל שהוא במקום העשוי לחזק, לעולם הוא בטל לכלי. ולא נאמר החילוק שבין כזית לפחות בכזית, אלא במקום שאינו עשוי לחזק. ואילו לפי ברייתא בתרייתא כל שהוא במקום שאינו עשוי לחזק, לעולם אינו בטל לכלי.

אמר רב הונא: סמי [מחק] ברייתא קמייתא, שהיא קילתא [מקילה ומתירה לעולם במקום העשוי לחזק], היות ויש לדחותה מקמי מלפני ברייתא בתרייתא, שהיא חמירתא [מחמירה ואוסרת לעולם במקום שאין עשוי לחזק].

ובתרייתא עיקר.

רב יוסף אמר: וכי תנאי שקלת להו מעלמא? וכי בידך לומר שנדחים דברי התנאים בברייתא האחת מפני חבירתה?!

והא ודאי שתיהן נשנו בבית המדרש, ואין למחוק אף אחת מהן. אלא פלוגתא דתנאי היא במקום אחר.

דתניא: הפת שעיפשה ונפסלה מאכילת אדם, חייב לבער אותה בפסח מפני שראוי לשוחקה, ולחמע [לחמץ] בה כמה עיסות אחרות. והרי היא כ"שאור" שאסרתו תורה באכילה כחמץ [1], על אף שאינו ראוי לאכילה. [2]

רבי שמעון בן אלעזר אומר: במה דברים אמורים, שפת זו חייבת בביעור - במקויימת לאכילה [לחימוץ עיסות אחרות]. אבל כופת שאור [שאור גולמי שלא נגמרה צורתו] שייחדה לישיבה, בטלה ממנה תורת שאור, [3] ואינו עובר עליה. [4] ודייקינן: מדאמר רבי שמעון בן אלעזר "בטלה", מכלל דתנא קמא סבר, דאף על גב דייחדה לישיבה, לא בטלה מתורת אוכל. אלמא קסבר, כל אוכל שיש בו כזית, אף על גב דמבטל ליה מתורת אוכל, לא בטיל. ואף ברייתא בתרייתא דקתני בה "אבל בכזית - אפילו במקום העשוי לחזק, עובר", כתנא קמא היא. וברייתא קמייתא דקתני בה, דבמקום העשוי לחזק אינו עובר אף בכזית, כרבי שמעון בן אלעזר היא.

אמר ליה אביי לרב יוסף: הא לא תרצת אלא את הסתירה שבין הברייתות, בכזית במקום שעשוי לחזק. דהא שפיר תליא בפלוגתא דרבי שמעון בן אלעזר ותנא קמא. אבל את הסתירה שבפחות מכזית במקום שאין עשוי לחזק, מי תרצת? שהרי לא שמעינן לרבי שמעון דמקל אלא באינה מקוימת לאכילה. אבל במקום שאין עשוי לחזק, הרי מקויימת היא לאכילה. ומהיכי תיתי דבפחות מכזית לא חשיבא ובטלה?

אלא אמר אביי: הא והא [שתי הברייתות] רבי שמעון בן אלעזר היא. ולא קשיא אהדדי. הא דקתני בברייתא קמייתא "מקום שאין עשוי לחזק", איירי במקום לישה! ואף שהוא בגובה הדפנות, ואינו מחזיק את המים, מיהו הוא מקום שבתוכו נילוש הבצק. והבצק שבסדקים שבו, מועיל קצת להחזיק את העיסה, בזמן שמשפשפין ולשין אותה שם. הלכך, בפחות מכזית הוא בטל לכלי, משום התיקון המועט שבו. אבל ביש בו כזית וחשיב טפי, אינו בטל. כיון שאין בו צורך כל כך.

ו"מקום שעשוי לחזק", היינו תחתית העריבה. ששם היא מחזקת את המים. והבצק שבסדקים שם, יש בו צורך גדול. שמבלעדיו אי אפשר להשתמש בה כלל. הלכך, אף ביש בו כזית, הרי הוא בטל לעריבה. [5]

והא דקתני בברייתא בתרייתא "מקום שאין עשוי לחזק", היינו חלק הכלי שלא נמצא כלל במקום לישה. ואין הסדק שם מפריע כלום לתשמיש העריבה. הלכך הבצק המונח שם, אינו בטל לכלי בשום אופן, ואף כשאין בו כזית.

ו"מקום שעשוי לחזק" דקתני בברייתא בתרייתא, היינו בגובה דפנות הכלי, שאינו מקום נתינת המים. ומיהו, מקום לישה הוא. וקצת צורך יש שם בסתימת הבצק. הילכך, אם אין בו כזית, הרי הוא בטל לכלי. ואם יש בו כזית, חשוב הוא ולא בטיל. [6]

נמצאו שלשה חילוקים בדין זה.

א. אם נמצא הבצק בתחתית העריבה, לעולם הוא בטל שם, ואף כשיש בו כזית.

ב. אם הוא בגובה הדפנות, בפחות מכזית הוא בטל שם, ואינו חייב בביעור. אבל אם יש בו כזית, חייב בביעור.

ג. ואם הוא בשפת הכלי העליונה, חייב בביעור אף כשאין בו כזית. [7]

אמר רב אשי לפרש את דברי אביי: לא תימא ד"שלא במקום לישה", היינו דוקא אגבה דאגנא [בצידו החיצוני של דופן הכלי]. אלא אפילו אשיפתא דאגנא [שפתו העליונה של הכלי], נמי חשוב שלא במקום לישה.

והוינן: פשיטא דכן הוא! שהרי אף שם אין כלל צורך בסתימת הסדקים.

ומשנינן: מהו דתימא, זימנא דאטיף [לפעמים צפה] העיסה ועולה, ומטי להתם [לשפתו העליונה של הכלי], וקצת צורך יש אף שם בסתימת הסדקים. קא משמע לן, דלא כן הוא. אלא אף בפחות מכזית, אין הבצק בטל שם.

אמר רב נחמן אמר רב: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר. וכופת שאור שייחדה לישיבה, בטלה מתורת אוכל. ואין עובר עליה בפסח.

ומקשינן: איני, והא לא סבר רב כמותו. דהאמר רב יצחק בר אשי אמר רב: אם טח את פניה של כופת השאור בטיט, בטלה ממנה תורת שאור.

ומשמע, אם טח פניה, אין [אכן בטלה]. אבל אם לא טח, לא בטלה. ואף שייחדה לישיבה, לא סגי במחשבה גרידא לבטלה.

ומשנינן: מאן דמתני משמיה דרב הא מימרא, לא מתני הא מימרא אחריתי [דהלכה כרבי שמעון רב אלעזר] משמיה, ופלוגתא דאמוראי היא בדעת רב.

איכא דאמרי: אמר רב נחמן אמר רב: אין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר. וכמו דאמר רב יצחק בר אשי, אמר רב: דוקא אם טח פניה בטיט, בטלה. [8] אבל בלא שטח את פניה, לא בטלה בייחוד בעלמא.

אמר רב נחמן אמר שמואל: שני חצאי זיתים של חמץ הנמצאים בסדקי העריבה בשני מקומות נפרדים, וחוט של בצק מחבר ביניהן - בודקים אותם, ורואין. כל שאילו ינטל החוט, עדיין ישארו שתי החתיכות מחוברות אליו, ויהיו ניטלין עמו, דינן כחתיכה אחת של כזית במקום אחד, דחשיבא ולא בטלה. הלכך חייב לבער אותן.

ואם לאו - אלא אם ינטל החוט, יתנתקו החתיכות ממנו ולא יעלו עמו, הרי הן כשתי חתיכות נפרדות שאין בכל אחת מהן כזית. לפיכך אינו חייב לבער אותן.

אמר עולא: לא אמרן דשני חצאי כזיתים שאינם מחוברים יחד, אין חייב לבערם, אלא כשהם בעריבה. שלפי שהם קבועים ומדובקים בסדקיה, לא חיישינן שיתחברו זה לזה.

אבל שני חצאי זיתים הנמצאים בשני מקומות שונים שבבית, חייב לבער. ואף שאין בהם כזית במקום אחד.

ומפרשינן: מאי טעמא? - זימנין דהוא מטאטא את הבית, וכניש [אוספן] להו יחד במקום אחד, ונפלי גבי הדדי, ויתחברו זה לזה. [9] וכיון שיצטרפו לכזית, יעבור עליהם ב"בל יראה". לפיכך, חייבוהו לבערם. [10]

אמר עולא: בעו במערבא: אם יש לו חצי כזית חמץ בבית, ועוד חצי כזית בעליה - מהו? האם חיישינן שמא יאספם יחד ויצטרפו לכזית, ויעבור עליהם. הלכך חייב לבערם.

או דלמא, לא חיישינן לכך, אלא כששני החצאים הם בבית. אבל לא בבית ועליה משום שאף אם יפול החמץ מהעליה לתוך הבית, אינו שכיח שיפול בדיוק על החמץ שבבית.

ואם תמצא לומר, דבבית ועליה לא חיישינן דלמא כניש להו, אכתי יש להסתפק, בחצי כזית בבית וחצי כזית באכסדרה, מהו? מי חיישינן שמא יכבד יחד את הבית והאכסדרה ויתחברו שני החצאים זה לזה, או לא.

ואם תמצא לומר דבבית ואכסדרה חיישינן דלמא כניש להו יחד, לפי שתמיד נכנסים לבית דרך האכסדרה, ואין מחיצות גמורות ביניהם, וכחדר אחד חשיבי, אכתי יש להסתפק בשני חצאי כזיתים הנמצאים בשני בתים [חדרים] זה לפנים מזה, ונכנסים לבית הפנימי דרך החיצון - מהו?

האם חיישינן שמא יכבדם יחד ויתחברו שני חצאי הזיתים יחד. או דלמא, כיון דלא דמי לבית ואכסדרה, ואין משתמשים תדיר בשניהם יחד, לא חיישינן להכי.

ומסקינן: תיקו! [11] תנו רבנן: הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול [להיאכל] לאדם, ועדיין הכלב יכול לאוכלה, [12] - עדיין לא פקעה ממנה תורת אוכל.

ואם נטמאה, הרי היא מטמאה טומאת אוכלין בכביצה. כדין אוכלין טמאים, שמטמאים אחרים בכביצה.

ואם היא פת של תרומה טהורה, הרי היא נשרפת [13] עם התרומה הטמאה בפסח. ואף שבשעת שריפתה היא נטמאת על ידי מגע הטמאה, והרי אסור לטמא תרומה טהורה, אין לחוש לכך. שמאחר ובין כך אינה ראויה למאכל אדם, מותר לטמאותה בידים. [14]

משום רבי נתן אמרו: כל שנפסלה מאכילת אדם, אף שעדיין היא ראויה לאכילת כלב, שוב אינה מטמאה טומאת אוכלין.

והוינן בה: כמאן אזלא הא דתנן: כלל אמרו בטהרות. כל שמעיקרו היה מיוחד לאוכל אדם, הרי הוא טמא, עד שיפסל מלאכול לכלב. ואף שכבר אינו ראוי למאכל אדם, לא פקע ממנו שם אוכל שחל בו מתחלה, כל זמן שהוא ראוי לכלב.

ומשנינן: הא מתניתין כמאן אזלא? - דלא כרבי נתן, דאמר פת שעיפשה אינה מטמאה טומאת אוכלין, על אף שעדיין היא ראויה לכלב. אלא כתנא קמא, דאמר "מטמאה טומאת אוכלין בכביצה".

תנו רבנן: עריבת העבדנין [מעבדי עורות, שבה הם נותנים את העורות] שנתן לתוכה קמח, אם נתנו בתוך שלשה ימים הסמוכים לפסח והחמיץ שם, הרי הוא חייב לבערו. שעד שלשה ימים אין הקמח מתקלקל בתוכה. ונמצא שבהגיע הפסח עדיין לא בטל ממנו שם חמץ.

אבל אם נתן לתוכה את הקמח קודם שלשה ימים הסמוכים לפסח, אינו חייב לבער! לפי שכעבור שלשה ימים, הרי הוא מתקלקל מחמת ריח העריבה. ובהגיע הפסח כבר אין בו תורת חמץ. [15] אמר רבי נתן: במה דברים אמורים דתוך שלשה ימים חייב לבער, דוקא כשלא נתן לתוכה עורות. שמאחר ואין בה ריח העורות, אין הקמח מתקלקל עד שלשה ימים.

אבל אם נתן לתוכה עורות בזמן שהקמח בתוכה, אפילו אם נתן את הקמח בתוך שלשה ימים לפני הפסח, אין הוא חייב לבער. לפי שנתינת העורות בקמח מבטלת ממנו תורת חמץ.

אמר רבא: הלכה כרבי נתן! ואם נתן עורות בקמח, הרי הוא מתבטל מתורת חמץ אפילו תוך יום אחד, ואפילו תוך שעה אחת מנתינת העורות.

שנינו במתניתין: וכן לענין טומאה. שבצק בסידקי העריבה - אם מקפיד עליו הרי הוא חוצץ. ואם רוצה בקיומו, הרי הוא כעריבה.

וקסבר השתא, דלענין טבילה איירי. שכל כלי שנטמא והוא טעון טבילה, אם דבק בו דבר שהבעלים מקפיד עליו, הרי הוא חוצץ בין הכלי למי המקוה, ולא עלתה לו טבילה.

ותמהינן: איך קתני "וכן לענין טומאה"? וכי מי דמי לחמץ בפסח? והא התם בחמץ, בשיעורא תליא מילתא. שאם יש בו כזית במקום אחד, עובר עליו. ובפחות מכזית אינו עובר. אבל הכא לענין טבילה, בקפידא תליא מילתא, ולא בשיעורא. שכל שהוא מקפיד עליו וסופו ליטלו משם, הרי הוא חוצץ. ולא שנא בין אם יש בו כזית, או לא.

אמר רב יהודה: אימא, הכי קאמרה מתניתין: ולענין טומאה אינו כן! ואינו כחמץ דתלוי בשיעור כזית, אלא בקפידא בלבד הוא תלוי.

אמר ליה אביי: הא "וכן לענין טומאה" קתני! משמע, שדינו כחמץ.

אלא, אמר אביי: לא לענין טבילה קתני לה.

ודברי התנא מחולקים לשני ענינים:

תחילה אמר התנא "וכן לענין טומאה", שגם בענין טומאה יש חילוק בין אם יש כזית או פחות מכזית בסדקי עריבה. ואחר כך תלה זאת התנא בענין קפידא, ולא בשיעור כזית.

והכי קאמר:

הערות

[1] ואם תאמר, אמאי צריכה ביעור? והלא כיון שאינה ראויה לאכילה, קרינן בה "נבילה שאינה ראויה לגר". והיתר הוא בכל איסורי התורה. ויש לומר, דהכא שאני. מפני שראויה היא לחמץ עמה עיסות אחרות דינה כ"שאור", שאסרתו תורה אף על פי שאינו ראוי לאכילה. ר"ן. ויעוין במקור חיים [סימן תמב סק"ב], שהבין בתירוץ הר"ן, דמשום שראויה היא לחמע בה עיסות אחרות, שפיר קרינן בה "ראויה לגר". והוסיף להקשות, הרי סוף סוף אינו כדרך אכילה. ולעיל כד ב איתא דכל איסורים שבתורה אין לוקים עליהם אלא דרך אכילתן. חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב. ולא מנה אף חמץ עמהם. והסיק, שאין איסורו משום "לא יאכל", אלא משום "תשביתו". ואף באכילה אסור, משום שאין זה דרך השבתה [כמו שכתבו התוספות לעיל כט ב, לענין חמץ משש שעות ולמעלה]. וכיון שאינו בלאו אלא בעשה, אין לוקים עליו. ולכך לא נמנה בין האיסורים שלוקים עליהם שלא כדרך הנאתם. [אכן מדברי הר"ן נראה, דאיסורו הוא כדין "שאור" לכל דבר. ושאור הוא בכרת ומלקות אף שאינו דרך אכילה, דבהכי חייביה רחמנא. וכן הוא בפרי מגדים [אשל אברהם סימן תמב סקי"ד] דדינו כשאור לכל דברי וחייבים על אכילתו כרת]. ובמה דפשיטא ליה למקור חיים שאם עוברים ב"בל יראה", בהכרח דאף חייבים על אכילתו, כתב הצל"ח בריש ביצה לא כן. וחילק בין שאור שתמיד אינו ראוי לאכילה, ולכך חייבים על אכילתו אף שהיא שלא כדרך הנאה. אבל חמץ שבדרך כלל דרכו באכילה, אם נפסל מאכילה אין עוברים על אכילתו. ודוקא בביעור חייבים בו מן התורה. ויעוין עוד באחיעזר [חלק ב סימן יא], שכתב בדעת הראב"ד, דאף אם באכילה מותר משום דהוה נבילה שאינה ראויה לגר, מכל מקום "בל יראה" איכא.

[2] וכתב הרא"ש, דאסורה דוקא כל זמן שהיא ראויה לאכילת כלב. אבל בנפסלה מאכילת כלב, הרי היא כעפרא דעלמא, אף שראויה לחמע בה עיסות אחרות. וכן נקטו המפרשים בדעת הרמב" ם. ויעוין בחזון איש [סימן קטז] שרצה לפרש בזה, שמשום שנתעפשה, שוב אין מחמעין בה. אבל הראב"ד כתב בפרק א הלכה ב, דהשאור אסור אף כשנפסל מאכילת כלב. ואינו ניתר אלא אם כן יחדו לישיבה וטח פניו בטיט. ומוקי לברייתא זו דוקא בשנפסלה מאכילת כלב. אבל אם היא ראויה לכלב, חייב לבערה אף בלא שראויה לחמע עיסות אחרות, ואפילו שאינה ראויה לאכילת אדם. [ודלא כהר"ן שהובא בהערה 1]. ויעוין בביאור הלכה [סימן תמב סעיף ט] שכתב, דאף לדעת הרמב"ם, אם נפסל מאכילת כלב מחמת חימוצו, ודאי אסור מן התורה. ודוקא אם נפסל מחמת עיפושו [ואף בלא חימוצו היה נפסד], הרי הוא נחשב כעפר. ואינו בכלל "שאור". וכן כתב החזון איש שם.

[3] ואף על פי שהיא עדיין ראויה לאכילה. שכיון שאין מקיימים אותה לאכילה, בטל ממנה תורת חמץ. וכמו שמצינו לענין טומאה, שבטל דין טומאת אוכלים על ידי שמייחדים אותו לדבר אחר. וכגון בית שסיככו בזרעים, טהרו. תוספות.

[4] ונראה לר"י, דכי היכי דפליגי רבי יהודה ורבנן לענין טומאה, כן פליגי בחמץ. דרבנן סברי, כל הכלים עולים מטומאתם על ידי שינוי מעשה. ורבי יהודה סבר, לא אמרינן שינוי מעשה לתקו אלא לקלקל [כלומר, אין כלי בטל מתורת כלי אלא על ידי שנעשה בו מעשה המקלקלו. אבל אם רוצה לשנותו לכלי אחר, ועושה בו מעשה תיקון כל שהוא, אינו בטל מתורת הכלי הקודם שהיה בו]. והוא הדין לחמץ. ופירש המהרש"ל בדבריהם, דלחכמים בטל מהכופת שם חמץ, על ידי המעשה שעושה בה. אבל לרבי יהודה, אין בטל ממנה שם חמץ במעשה זה. כיון דהוא שינוי מעשה לתקן. ותמה המהרש"א בדבריו. שהרי מבואר בסוגיין, דלרבי שמעון בן אלעזר לא בעינן מעשה כלל. שהרי אף בלא טיחת פניה בטיט בטלה. והוא משום שמעשיית כלי איירי, ולא מביטולו. וקיימא לן, "כל הכלים עולים לידי טומאתם במחשבה". והכי נמי, נעשית הכופת כלי במחשבה, וממילא בטל ממנה שם חמץ. ופירש בדברי התוספות, שאם רוצה להחזיר תורת אוכל על הכופת, לחכמים יהיה סגי בשינוי מעשה לתקן. ולרבי יהודה יצטרך שינוי מעשה לקלקל ממנה את צורת האוכל.

[5] כן היא הצעת הסוגיה לרש"י. אבל תוספות פירשו על פי דרכם, דמקום העשוי לחזק, היינו לחזק את הכלי. והוא בכל מקום בכלי, ולאו דוקא בשוליו. ובכהאי גוונא, לעולם הוא בטל לכלי, ואין עוברים עליו אף בכזית. אלא שאם הוא במקום לישה, הוא חמור טפי. משום דחיישינן שמא ידבק מבצק זה בעיסה שנילושה בעריבה, או שתבלע מטעמו. לפיכך, אם הוא במקום לישה וגם יש בו כזית, אף במקום העשוי לחזק צריך לבערו. כיון דאית ביה תרתי לריעותא. אבל אם אין בו כזית, אף שהוא במקום לישה אין צריך לבערו. דכיון שהוא דבר מועט, הוא יכול לשמור שלא ילוש עליו. ואם הוא במקום שאינו עשוי לחזק - אם יש בו כזית, עוברים עליו ב"בל יראה". שהרי אינו בטל לכלי. אבל אם אין בו כזית, אין עוברים עליו. ואם אינו במקום לישה, מותר לקיימו. אבל אם הוא במקום לישה, צריך לבערו. ולא נתבארו בדבריהם, מאי שנא בפחות מכזית במקום לישה, בין עשוי לחזק לאין עשוי לחזק. ויעוין בהגהות רבי אלעזר משה הורוויץ שתמה בזה. וגם כתב, שדבר זר הוא שיהיה מותר ללוש בפסח בעריבה שיש בה פחות מכזית חמץ. ויעוין שם בפירושו בסוגיה. ורבינו דוד כתב כדרך רבינו חננאל ותוספות, אך בשינוי מה. דלא משום איסור הלישה צריך לבערו, אלא מחובת ביעור איירי. דבמקום לישה אינו מבטל את החמץ, אף במקום העשוי לחזק. כיון שהוא עשוי לגררו משם תוך כדי לישה. וזהו דוקא בכזית. אבל בפחות מכזית, הוא מבטלו. ובאין עשוי לחזק, אם הוא פחות מכזית ושלא במקום לישה, הרי הוא מבטלו. אבל במקום לישה, אין מבטל אף פחות מכזית, משום שעשוי לגררו משם על ידי הלישה.

[6] וכתב הרא"ש: לא הארכתי לבאר דברי אביי, לפי שישראל קדושים הם. וגוררין ומבערין כל חמץ הנמצא, אפילו אם נדבק בכותלי הבית! עוד כתב בשם זקינו אב"ן ז"ל, שמה שנהגו לגרר הכתלים והכסאות שהגיע בהן חמץ קודם הפסח, הוא על סמך דברי הירושלמי. דאיתא התם, רב אמר: הניח בביתו בצק חייב לבער. והא דאמר רבי שמעון בן אלעזר, "כופת שאור שיחדה לישיבה בטלה", מוקי לה בכופת מאוס [דהיינו כשטח פניה בטיט. ב"ח. ודלא כמבואר בסוגיין דמתיר אף בלא טיט].

[7] והרי"ף פסק כברייתא בתרייתא. דבכזית לעולם צריך לבער. וכן בפחות מכזית במקום שאין עשוי לחזק. ונתעלם לגמרי מתירוץ אביי. וכתב בעל המאור, דטעמיה משום דתירוץ אביי נאמר בשיטת רבי שמעון בן אלעזר, דמהני ביטול אף לכזית. ולהלכה כתב, דאף דאין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר, אין לדחות משום כך את כל דברי אביי. ורק במה שאמר שאין צריך לבער כזית במקום שעשוי לחזק שלא במקום לישה, אין הלכה כמותו. אבל הלכה כמותו במה שאמר שפחות מכזית אין צריך ביעור אף במקום העשוי לחזק, אם הוא שלא במקום לישה.

[8] ומרש"י משמע, דבמעשה תיקון בלבד סגי. מיהו מהרא"ש משמע, דדוקא כשטח פניה מכל הצדדים, הרי הוא מבטל ממנה תורת חמץ. קרבן נתנא ל. וכן הוכיח מדברי המהרש"ל, דכתב דאף לרבי שמעון בן אלעזר צריך מעשה כל שהוא בכופת. ובהכרח ד"טח בטיט" הוא יותר ממעשה בעלמא. אלא מבטל את צורתו לגמרי. ובכך נסתלקה ממנו תמיהת המהרש"א [יעוין בהערה 4].

[9] ומכאן הוכיחו תוספות, דאין עוברים על פחות מכזית, אף בלא טעמא דביטול. דאם לא כן, למה צריך לטעמא ד"דילמא מיכניף"? הלא בית הוא כמקום שאין עשוי לחזק, ומשום כן יעבור עליו אף בפחות מכזית. והרמב"ן במלחמות ה' כתב ביישוב שיטת רש"י, דאף בבית הוא מבטל את החמץ, במקום העשוי לחזק. לפי שהוא נדרס שם על ידי רגלי אדם. והוסיף הר"ן דדמי לדפנות הכלי [ובדוקא הוא. שאם הוא דומה לשולי הכלי, אף בכזית הוא בטל]. ורבינו דוד ערער על תירוץ זה. שהרי בשעה שהוא אוסף את הבצק מהקרקע, ודאי לא בטיל אליה. ואם כן, למה צריך להוסיף "דלמא מיכניף"? הא סגי בכך דכניש להו. והמהר"ם חלאווה כתב בישוב קושית התוספות, דהחמץ שבבית מתלכלך ונמאס, ולכך אין עוברים עליו בפחות מכזית. מה שאין כן חמץ שבכלי, דאף בפחות מכזית עוברים עליו.

[10] וקשה, איך אמרינן לעיל [ו ב] "פירורים עבידי דבטלי"? והא איכא למיחש שמא יצטרפו הפירורים מהבית ומעליה לשיעור כזית. אכן, מדברי הרמב"ם והמחבר נראה, דפירשו את האיבעיא בדוקא היכא שיש חוט בין שני חצאי הזיתים, אלא שאין ניטלים עמו. וצריך עיון. קרבן נתנאל. מיהו, בהגהות הגר"א [סימן תמב קכ"ד] כתב, דלאו דוקא הוא. אלא אפילו בלא חוט כלל. דכן משמע מדאיבעיא לן אף בשני בתים, ובבית ועליה. ובעצם קושית הקרבן נתנאל, כבר הרגיש בה המגן אברהם סימן תס סק"ב. וכתב בשם המהרי"ל, דדוקא פירורי בצק נדבקים יחד ונחשבים. אבל לא פירורי לחם.

[11] והרי"ף השמיט לכל ספיקות אלו. וכתב הרמב"ן, דטעמיה משום שלא פסק כאביי. אלא כלישנא בתרא דרב יהודה. דבמקום שאין עשוי לחזק, לעולם חייב לבער. ואף בפחות מכזית. לפיכך אין מקום לכל ספיקות אלו. אבל הרמב"ם הביא איבעיות אלו בפרק ב הלכה טז. והכריע לקולא, דדיו בביטול [שלאחר ביטול, ספיקא דרבנן הוא]. על אף שגם הוא פסק להלכתא דלא כאביי. אלא שהוסיף "הואיל ואלו חצאי הזיתים דבוקים בכתלים או בקורות או בקרקעות, אין חייב לבער". וכתבו המגיד משנה והכסף משנה, דבדוקא כתב כן. שבכך דמיא למקום העשוי לחזק. אבל בלאו הכי, בין כך עובר על פחות מכזית [ודלא כהרא"ש שכתב דלאו דוקא נקט "דבוקים"].

[12] אבל אם נפסלה נמי מאכילת כלב, אינה צריכה שריפה. משום דנפסלה מתורת אוכל, והוה ליה כעפרא בעלמא. והכי נמי תניא בתוספתא: הקילור והאספלנית והרטיה שנתן לתוכה קמח, אין צריך לבער. מלוגמא שנסרחה, אין צריך לבער! רי"ף. ובירושלמי איתא, דדוקא בנסרחה ואחר כך נתחמצה אין צריך לבער. אבל בנתחמצה ואחר כך נסרחה חייב לבער. ונקטו רוב הראשונים, דבפסח עצמו מיירי. שאם לאחר שנכנס הפסח עדיין היתה ראויה, ואחר כך נתחמצה, אסורה. וכדאיתא לעיל [כא ב], דאם חרכו לאחר זמנו אסור בהנאה. דכיון דכבר חל איסורו, תו לא פקע. אבל אם נסרחה קודם הפסח, בין אם נתחמצה קודם שהסריחה, בין לאחר מכאן, הרי היא מותרת. וכדאיתא שם, חרכו קודם זמנו מותר בהנאה לאחר זמנו. אבל הכסף משנה [סימן תמב] כתב בדעת הטור [שם] ובדעת הרא"ש, שלא חלקו בין החמיצה קודם הפסח להחמיצה אחר הפסח. ולעולם חייב לבער, אם החמיצה ולבסוף נסרחה. וכן כתב בהגהות הגר"א [שם סק"ח] בדעת הראב"ד. ותמה בשיטתו, הא עריבת העבדינן נמי נתחמצה ואחר כך נסרחה. וקתני בה, דאינו חייב לבער. ויעוין במקור חיים [שם סק"ב] שכתב, דהראב"ד מפרש למלוגמא שמסרחה, בנפסלה מאכילת אדם, ועדיין ראויה לכלב. ובזה כתב הירושלמי, דדוקא נסרחה ואחר כך נתחמצה מותרת. לפי שלא היה לה תורת אוכל מעולם, כמו שמצינו אף לענין טומאת נבילה. והרמב"ם השמיט את דין הירושלמי. ויעוין בקובץ שיעורים שכתב בטעמא דמילתא, שלא אמר הירושלמי את דינו אלא לרבי יהודה, דאין ביעור חמץ אלא שריפה. אבל הרמב"ם פסק כחכמים, דביעורו בכל דבר. וכיון שנפסל מאכילת כלב והוי כעפרא דעלמא, זה גופא נחשב לו לביעור. מיהו, יש מן הפוסקים שכתבו, דדין הירושלמי הוא מדרבנן. דחיישינן שמא יבוא להנות ממנו. ויעוין בשער הציון סימן תמב אות יט.

[13] ואף ברייתא זו איירי בפת שראוי לחמע בה עיסות אחרות. אבל בלאו הכי אין צריך לבערה. דהא אינה ראויה לגר. ר"ן. אבל לדעת הראב"ד, אין צריך כאן לטעם זה. אלא כל זמן שהיא ראויה לכלב, צריך לבער [יעוין בהערה 2]. וגם מדברי הרמב"ם [פרק ד הלכה יא] משמע, דחייבת בביעור אף באין ראוי לחמע בה עיסות אחרות. ויש לומר, דלשיטתיה אזיל. דסבר כרבי מאיר, דאף נבילה שאינה ראויה לגר אסורה. ולא הותרה אלא כשהיא סרוחה מעיקרא [כן כתב הנודע ביהודה קמא יורה דעה כו להוכיח בשיטתו. וכן פסק לענין טומאה. שאם נתנבלה ואחר כך נסרחה, הרי היא מטמאת בטומאת נבילה]. עוד יש לומר, דנפסלה מאכילת אדם, היינו חמץ נוקשה. ופסק הרמב"ם כרבי מאיר המחייב בחמץ נוקשה [וכן הוכיח בביאור הגר"א בשיטתו]. חידושי רבי שמואל.

[14] ויעוין באחיעזר [חלק ב סימן יא] שתמה [לשיטת הר"ן], למה מותר לשורפה עם הטמאה בפסח. הא לעיל [טו ב] מבואר בטעמא דמילתא, דהוא משום דכעפרא בעלמא הוא. ואם ראויה לחמע בה עיסות אחרות, מהאי טעמא נמי לא יפקע ממנה קדושת תרומה, ויהיה אסור לטמאותה. שהרי בשאור יש דין תרומה, כמבואר בכמה משניות.

[15] ומדברי הרמב"ם נראה דאף אם נפסל מאכילת אדם בלבד, ועדיין הוא ראויל אכילת כלב, מותר לקיימו. שכתב בפרק ד הלכה ח והלכה ט: אבל דבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכילה, הרי זה מותר לקיימו בפסח. כיצד? - עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח ועורות, אפילו נתנו שעה אחת קודם שעת הביעור, הרי זה מותר לקיימו. והמשיך בהלכה י: וכן הקילור והרטיה והאספלנית והתריאק שנתן לתוכן חמץ, מותר לקיימן בפסח, שהרי נפסדה צורת החמץ. וצריך עיון, הרי בפת שעיפשה לא התיר אלא משום שנפסלה מאכילת כלב [כמבואר בדבריו בהלכה יא]. ומאי שנא תערובת חמץ, שסגי להתירה על ידי שנפסלה מאכילת אדם. ואף שיש לומר דדוקא בפת אסרינן כל שהיא ראויה לכלב, משום שראוי לחמע בה עיסות אחרות, עדיין קשיא. שהרי הרמב"ם כלל כל מיני תערובת, שניתרים על ידי דנפסלו לאדם. ואף אי משכחת לה שהם ראוים לחמע עיסות אחרות. והנראה, דתערובת חמץ אסורה משום טעם כעיקר. וכבר נתבאר בשיטת הרמב"ם. [יעוין לעיל מד ב הערה 3] דכל דין טעם כעיקר תליא בדין אוכל. וכל שאינו ראוי לאכילת אדם, פקע מיניה דין טעם כעיקר. חידושי רבינו חיים הלוי. עוד כתב שם, דבלאו הכי לא קשיא. שהרי נתבאר ברמב"ם, דטעם ההיתר הוא משום שאין צורת החמץ עומדת. ודוקא כשהחמץ בעין, עדיין יש בו צורת חמץ, עד שיפסל מאכילת כלב. אבל כשהוא בתערובת, אם אינו ראוי לאכילה, נפסדה צורת החמץ.

אינו חוצץ לטהרה ואינו עובר בפסח, ואילו אם היה החמץ במקום שאין עשוי לחזק — חוצץ ועובר. במה דברים אמורים — כשהיה פירור החמץ בפחות מכזית, אבל בכזית, אפילו במקום העשוי לחזק — חוצץ ועובר.

ומעירים: מכל מקום, קשיין אהדדי [קשות הן הברייתות זו על זו]. אמר רב הונא: סמי קילתא מקמי חמירתא [מחוק את המקילה שבהן, מפני המחמירה] ואמור שהברייתא הראשונה אינה מדוייקת.

רב יוסף אמר: האם את תנאי שקלת מעלמא [התנאים נוטל אתה מן העולם]?! מחלוקת תנאי [תנאים] היא, ואין ברייתא אחת משובשת אלא אך מבטאה דעתו של חכם אחד. דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: הפת שעיפשה, ושוב אינה ראויה למאכל — חייב לבער, מפני שראוי לשוחקה ולחמע (להחמיץ) בה כמה עיסות אחרות, משמע שאף חמץ שאינו ראוי לאכילה חייב לבערו.

ואילו ר' שמעון בן אלעזר אומר: במה דברים אמורים — בזמן שאותה פת מקויימת לאכילה, אבל כופת (גוש) שאור שייחדה לישיבה ולא לאכילה — בטלה. ונדייק: ממה שאמר ר' שמעון בן אלעזר בטלה, מכלל הדברים נבין שתנא קמא סבר לא בטלה, אלמא [מכאן] כי קסבר [הוא, התנא הראשון, סבר]: כל כזית, אף על גב [אף על פי] שמבטל אותו — הוא לא בטיל [בטל], וכמחלוקת זו, כן גם לעניננו.

אמר ליה [לו] אביי: תרצת בכזית, שאת הסתירה בין הברייתות לגבי כזית חמץ תרצת על פי מחלוקת התנאים, שלדעת תנא קמא אין לכזית ביטול כלל, ולדעת ר' שמעון בן אלעזר יש לו ביטול. ואולם פחות מכזית מי [האם] תרצת? הרי הברייתות מחולקות לא רק בכזית, אלא גם בפחות מכזית במקום שאינו עשוי לחזק, וכיצד מסביר אתה סתירה זו? אלא הא והא [זו וזו ברייתות אלו] שיטת ר' שמעון בן אלעזר היא, ולא קשיא [קשה הסתירה], הא [כאן] שאסר — הרי זה במקום לישת הבצק, שהעיסה נוגעת בחמץ שבסדק. הא [זה] שהתיר — שלא במקום לישה.

אמר רב אשי: לא תימא [תאמר] שזה שנאמר כי אפילו פחות מכזית חוצץ שלא במקום לישה הוא דווקא, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: הוא דווקא אגבה דאגנא [על גב האגן מבחוץ] אלא אשיפתא דאגנא [על שפת האגן] גם כן אינו נקרא מקום לישה, שהרי אין הבצק מגיע לשם.

ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] ולשם מה לומר זאת? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] זמנא דאטיף ומטי להתם [פעמים שהוא נוטף ומגיע לשם], קא משמע לן [השמיע לנו] שאינו קרוי מקום לישה קבוע, ולכן משם אינו חייב לבער.

אמר רב נחמן אמר רב: הלכה כר' שמעון בן אלעזר בענין כופת שאור שייחדה לישיבה.

ותוהים: איני [וכי כן הוא]? והרי אמר רב יצחק בר אשי אמר רב: אם טח פניה של כופת השאור בטיט — בטלה. ונדייק: אם טח — אין [כן] בטלה, לא טח — לא, וסותרים דברי רב אלה את אלה!

ומשיבים: מאן דמתני הא [מי ששונה את זאת] לא מתני הא [שונה את זו]. כלומר, חלוקים שני האמוראים בשיטתו של רב.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת, אמר רב נחמן אמר רב: אין הלכה כר' שמעון בן אלעזר, וראיה לדבר שאמר ר' יצחק בר אשי אמר רב: אם טח פניה בטיט — בטלה, משמע שאם לא טח — לא בטלה, וכדברי תנא קמא.

א אמר רב נחמן אמר שמואל: היו שני חצאי זיתים של חמץ וחוט של בצק ביניהן המחברם יחד, רואין: כל שאילו ינטל החוט ויוגבה, וניטלין עמו שני חצאי הזית — חייב לבער, שהחוט מחברם לכזית שלם אחד. ואם לאו — אינו חייב לבער.

אמר עולא: לא אמרן [אמרנו] הגבלה זו אלא בשני זיתים המצויים בעריבה שהם דבוקים בדפנותיה, אבל אם היו מונחים בבית — חייב לבער, אף אם אין החוט מצרפם,

מאי טעמא [מה הטעם], דזימנין דכניש להו [שפעמים שאוסף אותם] כאשר מנקה את הבית ונפלי גבי הדדי [ונופלים זה אל זה], ונמצא כזית חמץ במקום אחד.

אמר עולא: בעו במערבא [שאלו בארץ ישראל] כהמשך לענין זה, בית ועלייה מהו, אם היה חצי זית בבית וחצי זית בעלייה, מה יהא הדין? או בית ואכסדרה מהו? וכן שני בתים זה לפנים מזה מהו?

ולא נמצאה תשובה לשאלה ונשארה בתיקו.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם, ואולם הכלב עדיין יכול לאוכלה — מטמאה טומאת אוכלין בשיעור כביצה, שלא בטלה ממנה מכל וכל תורת מאכל, ודין טומאה. ואם היתה פת זו של תרומה טהורה — נשרפת עם התרומה הטמאה בפסח, שכיון שנפסלה מאכילת אדם שוב אין איסור לטמאה. משום [בשם] ר' נתן אמרו: אינה מטמאה.

ושואלים: כמאן אזלא הא דתנן [כשיטת מי הולכת זו ששנינו במשנה], כלל אמרו בטהרות: כל מאכל המיוחד לאוכל אדם — טמא עד שיפסל מלאכול לכלב. כמאן [כשיטת מי] — שלא כדברי ר' נתן, שהרי מדבריו יוצא שהמיוחד לאוכל אדם, אם נפסל לאכילת אדם נטהר.

תנו רבנן [שנו חכמים]: עריבת העבדנין (מעבדי העורות) שנתן לתוכה קמח לסייע בעיבוד העור, אם חל פסח תוך שלשה ימים לנתינת הקמח — חייב לבער, שעדיין הוא בבחינת חמץ הניתן לאכילה. קודם שלשה ימים — אינו חייב לבער, שכבר התקלקל הקמח ונפסל לגמרי לאכילה. אמר ר' נתן: במה דברים אמורים שיעור זמן זה — שלא נתן לתוכה לעריבה עורות, אבל נתן לתוכה עורות — אפילו תוך שלשה ימים אין חייב לבער, שהעורות שריחם רע בוודאי הפסידו לגמרי את הקמח לאכילת אדם.

אמר רבא: הלכה כר' נתן בענין זה. ואין שיעור זמן קצוב לכך, ואפילו היו העורות יום אחד ואפילו שעה אחת, פסלו את הקמח מאכילה.

ג שנינו במשנה: וכן לענין טומאה אם מקפיד עליו על החמץ להסירו — חוצץ, ואם רוצה בקיומו — הרי הוא כעריבה.

ותוהים: מי דמי [האם דומים] דיני פסח וטומאה זה לזה? הרי התם [שם] בענין חמץ — בשיעורא תליא מילתא [בשיעור תלוי הדבר], שכזית חמץ יש בו איסור. הכא [כאן] בדין טומאה — בקפידא תליא מילתא [בהקפדה תלוי הדבר], שאין שיעור קבוע בכך, ודנים אם הדבר נחשב כחלק מן העריבה רק לפי הדרך בה הוא מתייחס ומקפיד בדבר.

אמר רב יהודה: אימא [אמור] ותקן בלשון המשנה: ולענין הטומאה אינו כן, שאין הדבר תלוי בשיעור אלא בהקפדה.

אמר ליה [לו] אביי: הא [הרי] "וכן לענין טומאה" קתני [שנינו] ואין לשבש לשון המשנה רק משום שאיננו יודעים לתרצה! אלא אמר אביי יש לחזור מתירוץ זה והכי קאמר [כך אמר] כך יש להבין: וכן

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

it does not interpose in the immersion and one does not violate the prohibition against having leaven in his possession during Passover. In a case where the dough does not serve to reinforce the bowl, it interposes in the immersion and one violates the prohibition against owning leaven on Passover. In what case is this statement said? It is in a case where the dough is less than an olive-bulk. However, if it is an olive-bulk, even in a case where it serves to reinforce the bowl it interposes in the immersion and one violates a prohibition by having it in his possession during the Festival.

The Gemara asks: In any case, these baraitot contradict each other. Rav Huna said: Delete the first, lenient baraita from before the stringent one.

Rav Yosef said: Have you removed the tanna’im from the world? It is a dispute between tanna’im. The baraita is in accordance with the ruling of another Sage and is not the result of a flawed baraita, as it was taught in a baraita: With regard to bread that grew moldy and is no longer edible, one is obligated to remove it, due to the fact that it is suitable to be ground and to leaven other dough. Apparently, one is obligated to remove even inedible leaven.

Rabbi Shimon ben Elazar says: In what case is this statement said? In a case where the bread was maintained for consumption; however, a mass of hardened leaven that one designated for the purpose of sitting upon it, not for consumption, is nullified. Rav Yosef infers from the baraita: From the fact that Rabbi Shimon ben Elazar said that this leaven is nullified, this proves by inference that the first tanna maintains that in that case, the leaven is not nullified. Apparently, the first tanna maintains that with regard to any olive-bulk of leaven, even though one renders it null and void, it is not nullified. The respective opinions of these two Sages are presented in the two conflicting baraitot with regard to dough in a bowl.

Abaye said to him: You resolved the contradiction between the baraitot with regard to an olive-bulk of leaven by establishing it as a tannaitic dispute. According to the first tanna, an olive-bulk of leaven cannot be nullified at all, whereas Rabbi Shimon ben Elazar maintains that it can be nullified. However, did you resolve the contradiction with regard to less than an olive-bulk of leaven? Rather, both this baraita and that baraita are in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar, and nevertheless it is not difficult. This baraita, where he prohibits the dough in a crack of the bowl, refers to a situation where the dough is in the place in the bowl where kneading takes place, as any dough he later inserts into the bowl will come into contact with the dough in the crack. However, in that case, Rabbi Shimon ben Elazar rules leniently, as the dough is not in the place in the bowl where kneading takes place.

Rav Ashi said: Do not say that dough not in the place in the bowl where kneading takes place, refers only to the area on the back of, i.e., outside the basin; rather, it also refers to the area on the edge of the basin, as dough does not come into contact with that part of the bowl.

The Gemara asks: This is obvious; why was it necessary to make that statement? The Gemara answers: Rav Ashi’s statement is necessary lest you say that dough sometimes drips there and it should therefore be considered the place in the bowl where kneading takes place. Therefore, the baraita teaches us that this is not the case, and one is not obligated to remove leavened dough from that part of the bowl.

Rav Naḥman said that Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar that a mass of leaven designated for the purpose of sitting upon is nullified.

The Gemara asks: Is that so? Didn’t Rav Yitzḥak bar Ashi say that Rav said: If one covered the surface of a mass of leaven with mortar, the leaven is nullified? The Gemara infers: If he covered it with mortar, yes, it is nullified; however, if he did not cover it with mortar, no, it is not nullified. In this statement, Rav states that a mass of leaven is nullified only if it is covered with mortar.

The Gemara answers: He who teaches this statement does not teach that statement, as there is a dispute between amora’im with regard to Rav’s opinion.

Some say an alternative version of the above statement. Rav Naḥman said that Rav said: The halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar, as Rav Yitzḥak bar Ashi said that Rav said: If one covered the surface of a mass of leaven with mortar, it is nullified. This ruling indicates that if one did not cover the surface with mortar, the leavened dough is not nullified, in accordance with the opinion of the first tanna.

Rav Naḥman said that Shmuel said: With regard to two half-olive-bulk portions of leavened dough with a string of dough connecting between them, one observes: In any case that were the string taken and the portions are taken with it, one is obligated to remove the dough, as the string unites them into an olive-bulk of leaven. And if the portions are not taken with it, one is not obligated to remove them.

Ulla said: We stated this leniency that it is not necessary to remove half-olive-bulk portions of leavened dough only when the segments are in a kneading bowl, stuck separately to the sides of the bowl. However, if they are located in a house, one is obligated to remove them even in the absence of a string of dough connecting the two pieces.

What is the reason for this? It is because a person will sometimes gather them when cleaning his house and they will fall adjacent to each other. If this occurs, the two portions will form an olive-bulk of leavened dough.

Ulla said: The Sages raise a dilemma in the West, Eretz Yisrael: If one piece of leavened bread was in the main area of a house and the other piece was in the upper story, what is the halakha? If one piece is in the house and the other is in a portico, what is the halakha? Similarly, if the two segments are in two houses, one inside the other, what is the halakha?

The Gemara states: Let these dilemmas stand unresolved.

The Sages taught: With regard to bread that grew moldy and was rendered inedible for consumption by a person, but a dog can eat it, it can become impure with the ritual impurity of foods in the measure of an egg-bulk in size, as it is still considered food. If the moldy bread was ritually pure teruma, it may be burned with ritually impure teruma on Passover. Once the bread is no longer fit for human consumption, the prohibition against actively rendering it impure no longer applies. They said in the name of Rabbi Natan: It cannot become ritually impure.

The Gemara asks: In accordance with whose opinion is that which we learned in a mishna: The Sages stated a principle with regard to ritual purity: Any food that is designated as food for a person that becomes impure remains ritually impure until it is rendered unfit to be consumed by a dog. The Gemara reiterates: In accordance with whose opinion is that statement? The Gemara answers: It is not in accordance with the opinion of Rabbi Natan, as his statement indicates that food designated as food for a person is rendered ritually pure as soon as it becomes unfit to be eaten by a person.

The Sages taught: With regard to tanners’ bowls into which one placed flour in the production process of leather, if the flour was placed within three days of the start of Passover, one is obligated to remove it, as it is still considered edible leaven. However, if one added the flour prior to three days before Passover, one is not obligated to remove the contents of the bowl, as the flour will have already been rendered inedible by the odor of the vessel before the beginning of Passover, and is no longer considered edible. Rabbi Natan said: In what case is this statement said? In a case where one did not place animal hides into the bowl; however, if one placed hides into the bowl, even if Passover is within three days of when he placed the flour in the bowl, he is not obligated to remove the flour. Once the foul-smelling hides are placed in the bowl, the flour is certainly no longer edible.

Rava said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Natan with regard to this issue. Consequently, there is no set time at which the flour is considered spoiled, as it is considered inedible even one day or even one hour after hides were added to the bowl.

We learned in the mishna: And similarly, with regard to the halakhot of immersion to purify the bowl from ritual impurity, if one is particular about the dough that is stuck in the cracks and he plans to remove it and use it, it is a foreign substance that interposes between the kneading bowl and the water of the ritual bath, and invalidates the immersion of the bowl, leaving it ritually impure. And if he wants the dough to remain in place, its status is like that of the kneading bowl itself and is not an interposition.

The Gemara asks: Is it comparable? How can the mishna compare the halakhot of leaven on Passover to the halakhot of interpositions that invalidate an immersion to purify from ritual impurity? There, with regard to leaven, the matter is contingent upon the measure of the dough, as an olive-bulk of leaven is prohibited. Here, with regard to interpositions that invalidate an immersion, the matter is contingent upon whether or not one is particular about the presence of the dough. In other words, with regard to interpositions it is the attitude of the owner of the bowl that is the decisive factor, not the quantity of the dough.

The Gemara answers that Rav Yehuda said: Say that the mishna should be read: And with regard to interpositions that invalidate an immersion to purify from ritual impurity, it is not so, as it is not the quantity of the dough but the particularity of the owner that is the decisive factor.

Abaye said to him: Doesn’t the mishna teach: And similarly with regard to ritual impurity. The text of the mishna cannot be so drastically emended merely to resolve a difficulty. Rather, Abaye said: This is what the mishna is saying: And similarly

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואיכא דמתני לה לדרב יהודא אסיפא דקתני ואם לאו בטל במיעוטו ודייקינן לא שנו פחות מכזית בטל אלא במקום שעשוי לחזק שנעשה כעץ אבל כזית אפילו במקום העשוי לחזק אסור וחייב לבער וכן במקום שאין עשוי לחזק אפי' כל שהוא אסור. תניא כלישנא קמא תניא כלישנא בתרא קשיין אהדדי אמר רב הונא סמי קמייתא דקילתא היא מקמי בתרייתא דהיא חמירתא ורב יוסף אמר תנאי היא דתניא פת שעפשה חייב לבער מפני שיכול לשוחקה ולחמץ בה כמה עיסות אחרות ר' שמעון בן אלעזר אומר בד"א במקויימת לאכילה אבל כופת שאור וייחדה לישיבה בטלה מכלל דת"ק סבר כל זית כזית אע"ג דמבטל ליה לא בטל דת"ק סבר כל כזית דתניא כלישנא קמא.

אמר ליה אביי לרב יוסף שנית כזית פחות מכזית מאי אלא הא והא ר' שמעון הא דתניא כזית במקום העשוי לחזק חוצץ ועובר במקום לישה אבל פחות מכזית לא והתניא כזית במקום העשוי לחזק אינו חוצץ ואינו עובר שלא במקום לישה וכל שכן פחות מכזית שאפי' במקום שאין עשוי לחזק אינו עובר:

אמר רב אשי לא תימא שלא במקום לישה אחורי אגנא כגון ספל שלשין בה אלא על שפת אגנא הוא שלא במקום לישה ומדחזי' רב אשי דפשיט שינויא דאביי ש"מ דהילכתא כותיה:

אמרי משמיה דרב הלכה כר' שמעון בכופת שאור והוא דטח פניה בטיט:

שני חצאי זיתים חמץ וחוט של בצק ביניהן רואין כל שאלו ינטל החוט ניטלין עמו כלומר חוט זה עב וחזק הוא חייב לבער מוקמינן לה [דמיירי] במקום העשוי לחזק (אפילו) ובמקום לישה דפחות מכזית אינו עובר אבל כזית עובר ואם החוט מצרפן נמצא כזית במקום אחד וחייב.

אמר עולא לא אמרו אם ניטלין עם החוט אלא בעריבה אבל בבית אפי' אין ביניהם חוט חייב לבער מאי טעמא זמנין דכניש ונפלי אהדדי והוו להו כזית במקום אחד:
איבעי' להו בית ועלייה בית ואכסדרה שני בתים זה לפנים מזה מהו ועלו בתיקו וכל תיקו דאיסורא לחומרא:
ת"ר פת שעפשה ונפסלה מלאכל אדם והכלב יכול לאכלה מטמאה טמאת אוכלין בכביצה ונשרפת עם הטמאה בפסח.

משום רבי נתן אמרו אין מטמאה וקיימא לן כת"ק דתנן כוותיה.

כלל אמרו (בנותרות) [בטהרות] כל המיוחד לאכל אדם טמא עד שיפסל מלאכל הכלב:

ת"ר עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח בשנים עשר או בשלשה עשר לניסן חייב לבער באחד עשר אין חייב לבער וכ"ש מקדם בד"א שלא נתן לתוכו עורות אבל נתן לתוכו עורות אפי' שעה אחת אינו חייב לבער וכן הלכה:
תוספתא הקילור והאספלנית והרטיה שנתן לתוכן קמח אין צריך לבער מלוגמא שנסרחה אין צריך לבער:

תנו רבנן הפת שעיפשה ונפסלה מאכילת אדם והכלב יכול לאוכלה. כתב הרי"ע ז"ל מדברי רב אלפסי נראה דחייב לבער אפי' נפסלה מאכילת אדם שכן כתב הא אם נפסלה מאכילת כלב אינה צריכה שריפה ולדידיה מתניתא תרתי אשמעינן שהוא חייב לבער ושהוא מותר לטמאה אבל יש אומר דלא אתי לאשמעינן אלא דין טומאה אבל אינו חייב לבער מדין שנפסלה מאכילת אדם:

והא דתניא בתוספ' הקילור ואספלית והרטייה חייב לבער מלוגמא שנסרכה אינו חייב לבער היינו שנסרחה מאכילת אדם ואם תמצא לומר שנסרחה מאכילת כלב משמע דהא מעיקרא נמי לא חזיא למאכל אדם מוקמי לה שנסרחה אחר זמן איסורא דכיון דחל עליו שם איסור בעודו מאכל אדם שוב אינו נפקע עד שיפסל מאכילת כלב דהוי עפרא בעלמא זו היא שיטת הרא"ה ז"ל. אבל הרי"ט ז"ל כתב דדברי רבינו אלפסי נראה יותר:

כתב רבינו האי גאון ז"ל דאותה טריאקה שמערבין בו חמץ יבש שחוק עם בשר אפויה אינו צריך לבער דהוה ליה כמלוגמא שנסרחה:

וכתב הרי"ט ז"ל דאפשר שיש בו כזית בכדי אכילת פרס דאי לא אפי' לא נסרחו אינו חייב לבער דומיא דכותח:

אמר רבא הלכה כר' נתן אפי' יום א' ואפי' שעה א'. פי' רבא אינו חולק על ר' נתן אלא מפרש דבריו. הרי"ט ז"ל:

מאחר שפסקנו שכל שיש בו כזית במקום אחד חייב לבער כיפת שאור שנתייבשה וייחדה לכסא לישב בה אינה בטלה מ"מ אם טח פניה בטיט קודם זמן איסורה הרי זו בטלה ואין צריך לבער ויש אומרים דוקא בזה שהוא שאור בפני עצמו אבל דבק סדקי תיבות או שאר כלים בבצק ודאי בטל הוא אף בכזית שלא החמירו בכזית אלא בעריבה שהוא מקום שמפשפשין בה החמץ תמיד אבל אלו ודאי בטל החמץ אצל הכלי:

שני חצאי זיתים שבסדיקי העריבה וחוט של בצק ביניהם כל שאילו ינטל החוט ניטלין עמו הרי הוא ככזית במקום אחד וחייב לבער אפילו היו במקום העשוי לחזק ואם לאו אינו חייב לבער אחר שהם במקום העשוי לחזק ומ"מ דוקא בעריבה שהם קבועים בה אבל בבית חייב לבער אף בלא חוט בצק ביניהם שכבוד הבית מכנסם ואע"פ שבפירורין אמרו לא חשיבי פירורין אין מתחברות זו עם זו אבל עיסה מתדבקת ונעשית אחת ומ"מ בית ועליה או בית ואכסדרא או שני בתים זה לפנים מזה יראה שאינו חייב לבער שאין זה כבוד אחד שנחוש לצירוף ואע"פ שנשארה בתיקו וספיקא דאיסורא לחומרא הדברים נראין להקל וגדולי הדורות שלפנינו פסקו בה להחמיר:

הפת שעפשה ונפסלה מלאכול לאדם אע"פ שלא נפסלה מלאכול לכלב אינו מטמא טומאת אוכלים שאינו קרוי אוכל ואע"פ שבברייתא שבסוגיא אמרו מטמאה כבר העירו עליה בבכורות שהיא שנויה לדעת האומר נותן טעם לפגם אסור וסובר שלא אמרו נבלה שאינה ראויה לגר אינה נבלה אלא בסרוחה מעיקרא שלא חל עליה איסור נבלה הא כל שחל עליה איסור נבלה לא פקע ממנה עד שתעשה כעפר אבל לדעתנו שנותן טעם לפגם מותר אף בנפסלה מלאכול אדם לבד אינה יורדת לטומאה ומ"מ אם כבר ירדה לטומאה אין הטומאה נפקעת ממנה עד שתפסל מלאכול לכלב:

ולענין ביעור בפסח אף לדעתנו כל שראויה לכלב טעונה ביעור שהרי כל שראויה לכלב ראויה לחמץ בה עיסות אחרות ונשרפת עם הטמאה בפסח אם היא תרומה טהורה ואף לדעת האוסר שלא לשרוף תרומה טהורה עם הטמאה בזו מודה הואיל ונפסלה ממאכל אדם וכל שנפסלה אף לכלב קודם הפסח אינה טעונה ביעור כלל שכל שהוא פת עצמו ונפסל מלאכול הכלב אינו ראוי אף לחמץ בה עיסות אחרות:

עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח תוך שלשה ימים לפסח חייב לבער שעדיין לא נתקלקל הקמח בשעת הביעור והרי שם חמץ עליה לאחר שלשה ימים אינו חייב לבער שהרי נפסלה מלאכול הכלב בשעת הביעור מריח הכלי ואם נתן לתוכה עורות אפילו שעה אחת אינו צריך לבער שתיכף שנתן הקמח עם העורות נפסלה אף לכלב:

בתוספתא התבאר שהקילור והאספלנית והרטיה שנתן לתוכה קמח אינו צריך לבער ופירוש הדברים שהעשבים והעקרים שבהם פוסלין את הקמח אף לכלב אבל מלוגמא אינה נפסלת לכלב עד שתסרח והוא שאמרו מלוגמא שנסרחה אין צריך לבער ופי' בה בתלמוד המערב שנסרחה קודם זמן האיסור ואע"פ שזו אף בנפסלה לכלב ראויה לחמץ בה עיסות אחרות שהרי מלוגמא עיקרה עיסה של שאור וכל שהוא עיסה אף בנפסל לאכול הכלב ראוי לחמץ בו עיסות אחרות לפי מה שכתבו גדולי המפרשים מ"מ כל שנפסל לכלב נפק ליה מתורת אוכל לגמרי הא לא נסרחה קודם זמן איסורו לא פקע איסורא אף בפסול הכלב הואיל וראויה לחמץ בה:

גדולי המחברים כתבו שהבגדים שכבסו אותם בחלב חטה והניירות שדבקן בחמץ וכן הטריאקה ושאר המרקחות שנתנו בהם חמץ מותר לקיימם שהרי נפסדה צורת החמץ אלא שמ"מ אסור לאכלן ואפילו לא היה שם מן החמץ אלא משהו:

כשם שביארנו בבצק שבסדקי עריבה שלהורדת טומאה לעריבה הדבר תלוי בפסח בשיעור ובשאר ימות השנה בהקפדה כך הדין לענין צירוף טומאה כגון פחות מכביצה אוכלין טמאים שנסמכו לבצק זה הדבוק שהיה טמא גם כן ונגעו טהרות בפחות מכביצה זה הסמוך לו שבשאר ימות השנה בצק שבעריבה משלים את הסמוך לו בכביצה לטמא טהרות אם מקפיד עליו ליטלו ואם אינו מקפיד עליו אינו משלימו ובפסח תלוי בשיעור על הדרך שביארנו:

תוס' בד"ה כופת שאור כו' דכי היכי דפליגי לענין טומאה כו' דרבנן סברי כו' ה"נ פליגי גבי חמץ עכ"ל מפי' מהרש"ל דתנאי דשמעתין פליגי בהכי ת"ק סבר אף אם טחו בטיט כו' הוי לתקנו ולא לקלקלו ומ"ה לא בטל ורשב"א סבר בכל שינוי מעשה יכול לבטלו והא דיחדו לישיבה איירי עכ"פ שעשה בו שינוי מעשה כו' ע"כ תוכן דבריו ואינן מובנין לי דהא קושטא הוא לת"ק דטח בטיט מהני לבטל ולרשב"א לא בעינן שינוי מעשה כלל אלא יחוד לישיבה בעלמא מהני וע"כ הנראה דודאי לכ"ע יחוד לישיבה מהני לענין להוריד טומאה לכלי והכי תנן ומייתי ליה התם בפרק במה בהמה כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה כו' ורבי יהודה ורבנן לא פליגי התם אלא לענין להעלותן מטומאתן ותנאי דבשמעתין דפליגי ביחדו לישיבה דרשב"א סבר כי היכי דלענין טומאת מדרס סגי ליה בהכי דהא להוריד להן טומאה סגי במחשבה ה"נ לענין חמץ בטלה מתורת אוכל והוי כלי ות"ק סבר לענין חמץ לא בטלה עד שיהא טח בטיט ולא גמרי' דין חמץ מדין טומאה דסגי ליה ביחוד לישיבה ובא ר"י בעל התוספות לומר לרשב"א דמדמי ביטול חמץ להורדת טומאה לכלי ה"נ איכא לדמויי לחזור לחמוצו כמו לענין להעלות הכלים מטומאתו שלא יהיה בו עוד טומאת מדרס וכי היכי דפליגי התם רבנן ור"י לענין להעלות הכלי מטומאתו לרבנן סגי בשינוי מעשה בעלמא ולר"י בעינן שינוי מעשה לקלקל הכלי ה"נ הכא לענין חמץ לרבנן כופת שאור זו שיחדה לישיבה ובטלה מחמץ שוב אח"כ בטלה מהיות כלי ע"י שינוי מעשה בעלמא וחוזר לחימוצו ולר"י בעי ביה שינוי מעשה לקלקל וע"פ הדברים האלה יתפרשו דברי פסקי התוספות ודו"ק כי הדברים ברורים הן למבין ודו"ק:

תוס' בד"ה כופת כו' לתקן אלא לקלקל כו'. נ"ב פי' שעשה בו שינוי מעשה לקלקלו ומ"ה ת"ק סבר אפילו יחדו לישיבה ואף טחו בטיט ועשה בו שינוי מעשה הוי לתקנו ולא לקלקלו ומ"ה לא בטיל ורשב"א סבר בכל שינוי מעשה יכול לבטלו ודו"ק. והא דיחדו לישיבה איירי עכ"פ שעשה בו שינוי מעשה וכן הוא בפסקי תוספות (עיין במהרש"א):

גמרא אר"ה סמי קילתא מקמי חמירתא. עפירש"י ואף לר"פ דמסיק לקמן בפי' חוצץ דמתניתין לענין הורדת טומאה לעריבה והוה חומרת חמץ קולא לגבי חציצה י"ל דכיון דצריך ליטלו יהיה אפילו משום חומרא ממילא חוצץ:

גמ' א"ל אביי הא וכן כו' קתני. עי' מש"כ ביבמות (מא) וי"ל דלא מקשה אלא היכא דמצי לתרץ עי' כה"ג ברא"ש פ"ק דסוכה סימן ט"ו ועי' לעיל (טז) תוד"ה תרגמא] :

תוד"ה כופת. ונראה לר"י כו'. עי' רש"ל ורש"א שנתחבטו בדבריהם. ול"נ דדבריהם דהכא מתפרשים עפ"י מש"כ (בב"ב יט ב) בד"ה ותיפוק ובסנהדרין (מח) ד"ה נתנו דאף לרשב"א דוקא בדאיכא שינוי מעשה ואם כן יקשה מ"ט דרבנן דפליגי. לכן אמרו הכא דפליגי בפלוגתת ר"י ורבנן בשבת ורבנן דהכא כר"י דהתם או יל"פ דר"ל דלרבנן דהכא דבעו טחו בטיט דהיינו שינוי מעשה. לר"י דשבת בעינן דוקא לקלקל ולרבנן דידי' סגי אף בלא קלקול:

גמ' אמר ליה אביי הא וכן כו'. נ"ל מלת ליה ט"ס:

כופת שאור שייחדה לישיבה כ' תו' דבראוי לאכילה נמי פליגי לע"ד לא רצו לפרש דשמעתין מיירי דוקא בראוי לאכילה דאדרבא משמע דמיירי מעיפשה שאינו ראוי לאכילה אלא דבראוי לאכילה נמי איתא להא מילתא ומייתי ראי' מבית שסיככו בזרעין שטהרו מטומאתן טומאת אוכלי' ש"מ דבראוי לאכילה איירי דאל"ה לא היה מטמאת טומאת אוכלין ובזה יש ליישב דברי מהרש"ל בכונת סוף דברי התוס' עמ"ש מהרש"א ולע"ד הכי פי' דכי היכי לענין מדרס אינו עולה מטומאתו במחשבה ה"ה לענין טומאת אוכלין וה"נ הך כופת לא מתטהר מטומאת אוכלין כ"א במעשה למר כדאית לי' ולמר כדאי' לי' וה"ה להעלותו מאיסור חמץ בהא פליגי וכ"ז בראוי לאכילה דאהא קיימי תו' דלרשב"א בעי' מעשה לתקן מיהת ולת"ק לקלקל דוקא ואפי' טחאו בטיט לא מהני אך בשמעתין מיירי בשאינו ראוי לאכילה אזי נחתינן דרגא לרשב"א סגי במחשבה ולת"ק בטחאו בטיט וא"ש וקצת לא משמע כן בלשון המרש"ל ע"ש. ולולי דברי המרש"ל ומרש"א הייתי אומר דהתו' קאי את"ק דרשב"א דקי"ל כוותי' דאיהו בעי מעשה ולא מהני ייחדו לישיבה וכתבו דתלי' בפלוגתת רבנן ור"י אי סגי במעשה לתקן או לקלקל דהת"ק דשמעתין לא פי' לן איזה מעשה מועיל ולכן אנן דקי"ל התם כת"ק דר"י דמעשה לתקן הוה מעשה מהני הכא טחאו בטיט לכ"ע וק"ל:

אמר ליה אביי הא וכן לענין טומאה קתני. נראה ט"ס דאביי לא אמר לר"י דבקדושין ע"ב ב' איתא ביום שמת ר"י נולד רבא ואביי ורבא הוי דרדקי קמי' דרבה עי' בברכות מ"ח א' ומוכח מתוס' מנחות ל"ו א' ד"ה אמר דל"ל תרי ר"י הוי וק"ל:

הא במקום לישה הא שלא במקום לושה. כ' הרא"ש שאינו רוצה להאריך בפלוגתת רש"י ור"י דנשי דידן מחמרי ומבערין הכל והט"ז תמה דמאי חומר' הא מדינ' צריך לבער הכל דלמא אתא למיכל מני' והש"ס איירי מדין תורה ולע"ד במקום העשוי לחזק לא שייך אתי למיכל מניה דהא בטלו שם שלא יטלנו עוד משם ומשמש מעשה עץ וא"כ ה"ל לאתויי פלוגתת רש"י ור"י דנ"מ בכזית במקום העשוי לחזק שלא במקום לישה אלא משום דמחמרי' כו'. ואולי לזה לא מייתי הרי"ף כ"א לישנא בתרא דשמואל דרוב הפוסקים פסקו כת"ק דכזית לעולם לא בטיל ולא נ"מ בין הנך לישנא אלא בפחות מכזית ערז"ה ורמב"ן. והנה במקום העשוי לחזק דלא שייך אתי למיכל מני' כנ"ל שרי' לכל הלשונות רק פחות מכזית במקום שאינו עשוי לחזק ונהי דללישנא קילתא שרי' מן התורה מ"מ אסור משום דלמא אתי למיכל מני' וק"ל:

אינו חוצץ. אם נטמאת ובא להטבילה דבטיל לגבי עריבה: ואינו עובר. לענין חמץ בפסח: במה דברים אמורים. דבמקום שאין עשוי לחזק עובר בכזית והיינו כלישנא קמא דאוקמה למתני' בשאין עשוי לחזק קתני בה נמי הכי דבכזית עובר ובפחות מכזית בטל אבל אי עשוי לחזק אפילו כזית בטל: קילתא מקמי חמירתא. קמייתא דאינה משנה: רב יוסף אמר. תרוייהו איתנו בי מדרשא ומשנה הן ותנאי נינהו ופליגי בהכי: תנאי שקלת לך מעלמא. דלא משכחת תנאי דפליגי בהכי דקאמרת סמי דאינה משנה: כופת. מטו''ן : שייחדה לישיבה. גרסינן וכופת שם דבר הוא ובסדר טהרות טובא איכא כופת של עץ וכופת של אבן: בטלה. אלמא איכא דסבירא ליה אפי' כזית מכי מבטיל לה בטל ומתני' קמייתא דקתני נמי במקום העשוי לחזק אפילו כזית בטל ר' שמעון בן אלעזר היא דכיון דאינה מקויימת לאכילה בטלה: תרצת כזית. שבמקום העשוי לחזק דר''ש היא: פחות מכזית. במקום שאין עשוי לחזק דקשו נמי אהדדי דקמייתא תני אף במקום שאין עשוי לחזק אין חייב לבער ובתרייתא תני חייב במקום שאין עשוי לחזק מי קא תרצת הא לא שמעינן ליה לרבי שמעון דמיקל אלא בשאינה מקויימת לאכילה אבל במקויימת לאכילה לא שמעינן דשני ליה בין כזית לפחות מכזית: אלא הא והא רבי שמעון בן אלעזר ולא קשיא כאן במקום לישה כאן שלא במקום לישה. מתניתין בתרייתא לא קרי מקום שאין עשוי לחזק אלא מקום שאינו מקום לישה כלל כגון שפה העליונה אבל דפנות קרי מקום העשוי לחזק וקמייתא קרי אף דפנות מקום שאין עשוי לחזק ואף על גב דבמקום לישה הוא ומקום העשוי לחזק קרי שוליים והכי קאמר תנא קמא במקום העשוי לחזק כגון שוליים שמקבלין את המים אפילו כזית אינו עובר מקום שאינו עשוי לחזק מים כגון דפנות דמקום לישה הוא ולאו מקום מים חוצץ ועובר ופחות מכזית אפילו בדפנות נמי אינו חוצץ דכיון דמהני פורתא לחזק עיסה כשמשפשפין ולשין שם בטיל ובשלא במקום לישה כגון שפה עליונה לא איירי האי תנא מידי ומודה הוא בה דאפילו פחות מכזית לא בטיל ביה ותנא בתרא הכי קאמר מקום העשוי לחזק עיסה כגון דפנות אינו חוצץ בפחות מכזית והכי נמי אמרן בקמייתא מקום שאין עשוי לחזק כגון שפה העליונה חוצץ ואף על גב דליכא כזית והכי נמי אמרן בקמייתא וכזית אפילו בדפנות חוצץ והכי נמי תניא בקמייתא: לא תימא שלא במקום לישה. דאמרן ביה דאפילו בציר מכזית חוצץ היינו גבה דאגנא מבחוץ אבל שיפתא דאגנא קרי מקום לישה ובטיל ביה פחות מכזית: אלא שיפתא דאגנא. נמי קרי שלא מקום לישה ולא בטיל ביה בציר מכזית: כללא דתרווייהו תנאי שפה עליונה אפילו פחות מכזית עובר שוליים אפילו כזית אינו עובר דפנות כזית עובר פחות מכזית אינו עובר: זימנין דאטיף. פעמים שהיא צפה על שפה עליונה והוי מקום לישה: כרבי שמעון בן אלעזר. דכיון דבטלה בטלה ואפילו טובא: טח פניה. של כופת שאור לתקנה לישיבה: מאן דמתני הא. משמיה דרב לא מתני הא ואמוראי נינהו ואליבא דרב: שני חצאי זיתים. בסידקי העריבה: חייב לבער. דחוט מצרפן והוי כזית במקום אחד ובדפנות קאי: לא אמרן. דאם אין ניטלין עמו אינו חייב לבער אלא בעריבה דקביעי בה: אבל בבית. אפילו שני חצאי זיתים שאין חוט מצרפן חייב לבער: זימנין דכניש להו. מכבד הבית ונפלי אהדדי: בית ועלייה. חצי זית בבית וחצי זית בעלייה מי חיישינן לכנושי דילמא כניש להו ומחברן או לא אם תמצא לומר בית ועלייה לא חיישינן דהא לא מקרי דאי נפול נהוי מכוון כנגד התחתון בית ואכסדרה מהו ואם תמצא לומר בית ואכסדרה שדרך האכסדרה נכנסים ויוצאין לבית תמיד ואין מחיצות שלימות חוצצות ביניהם שיש חלונות ופתחים לאכסדרה הרבה מכל צד והוי כחד ביתא וחיישינן דכניש כיבודי בית ואכסדרה: שני בתים זה לפנים מזה. ונכנסין לפנימי דרך החיצון אבל אין תשמישן שוה תדיר מזה לזה כבית ואכסדרה מהו מי חיישינן דכניש כיבודי בית זה בזה או לא: ונפסלה מלאכול לאדם. ונתקלקלה בעיפושה ממאכל אדם: מטמאה טומאת אוכלין. דכל זמן שהיא ראויה לכלב לא פקע תורת אוכל מינה: ונשרפת עם הטמאה בפסח. אם תרומה טהורה היא דכיון דלא חזיא לאדם מותר לטמאה בידים ואפילו לר' יוסי דאמר בפרק קמא (דף יד.) זו לעצמה וזו לעצמה: המיוחד לאוכל אדם. וחל עליו שם אוכל טמא לעולם ואפילו נתקלקל מאכילת אדם עד שיפסל מאכילת כלב: העבדנין. שנותנין בה עורות לעבד ונותנין שם קמח: תוך שלשה ימים. לפסח נתן קמח לתוכה עדיין שם חמץ עליה וכשבא הפסח חייב לבער ואפילו היו בה עורות: קודם שלשה ימים. כבר נתקלקלה ע''י ריח הכלי ואף על פי שלא נתן לתוכה עורות: רבי נתן אומר. לא נתן לתוכה עורות מודינא לך דתוך שלשה ימים חייב לבער ואחר שלשה ימים לא שנתקלקלה מריח הכלי אבל נתן לתוכה עורות בקמח ביטלה מתורת חמץ: אם מקפיד עליו. שעתיד ליטלו חוצץ ואין טבילה עולה לה: בקיומו. שיתקיים בסדקיו לסתום: מי דמי. דקתני וכן התם גבי פסח בשיעורא בכזית ובפחות מכזית תליא מילתא והכא תליא מילתא בקפידא לא שנא פורתא ולא שנא טובא:

כופת שאור שיחדה לישיבה בטנה. אע''פ שראוי לאכילה כיון שאין מקיימין אותו לאכילה בטלה כמו לענין טומאה דאמרינן בהעור והרוטב (חולין דף קכט.) דבטלה אע''פ שראוי לאכילה . כדאמרינן התם בית שסיככו בזרעים טהרו וטומאתו לאו דאורייתא דאי דאורייתא א''כ מצינו אוכלים דמטמאי טומאה חמורה ומשני כששימש מעשה עץ שימש משמע דמיירי בראוי לאכילה ונראה לר''י דכי היכי דפליגי לענין טומאה בפרק במה בהמה (שבת דף נב:) דרבנן סברי דכל הכלים עולין מטומאתם בשינוי מעשה ורבי יהודה סבר דלא אמרינן שינוי מעשה לתקן אלא לקלקל הכי נמי פליגי גבי חמץ:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד