יומא לו ע"א

דף לו - א

גמרא:

שנינו במסכת זבחים [מז א]: "קדשי קדשים - שחיטתן בצפון. פר ושעיר של יום הכיפורים שחיטתן בצפון", שנאמר [ויקרא א יא] בענין שחיטת קרבן עולה: "ושחט אותה על ירך המזבח צפונה".

ובגמרא שם למדו את שאר קדשי קדשים, ובכללם פר ושעיר של יום הכיפורים, שדינם כדין עולה לענין זה.

במשנה להלן [מא ב מג ב] משמע שהוידוי היה נעשה במקום השחיטה. ומכאן שהוידוי המוזכר במשנתנו היה "על ירך המזבח צפונה". ^[1]

ושנינו במשנה: "בא לו אצל פרו, ופרו היה עומד בין האולם ולמזבח ... ומתודה". ולאור האמור, צריך לומר שפרו היה עומד בין האולם והמזבח בחציה הצפוני של העזרה. ^[2] ואף על פי שאינו נמצא בצפון למזבח ממש [אלא בין האולם והמזבח], מכל מקום, גם זה בכלל "ירך המזבח צפונה". כיון שהוא סמוך למזבח. ^[3]

והוינן בה: מאן, מיהו התנא, אשר שמעת ליה, שמעת עליו, דאמר "בין האולם והמזבח" קרוי "צפון" לענין שחיטת קדשי קדשים ["ירך המזבח צפונה"]?

ומשנינן: רבי אלעזר ברבי שמעון היא.

דתניא: איזהו "צפון" ששוחטים בו קדשי קדשים?

דעה ראשונה:

מקיר של מזבח הצפוני [מקירו הצפוני של המזבח החיצון] ועד כותל העזרה הצפוני. וכנגד כל המזבח.

כלומר, השטח שמצפון למזבח בלבד - כולו קרוי צפון. שכך משמעות הפסוק "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה". "ירך המזבח" היינו - צד המזבח בלבד. אלו דברי רבי יוסי ברבי יהודה. ^[4]

דעה שניה:

רבי אלעזר ברבי שמעון מוסיף: אף בין האולם ולמזבח. כלומר, השטח שמן המזבח והלאה לכיוון מערב עד האולם, חציו הצפוני נחשב עדיין בגדר "ירך המזבח צפונה" [ושוחטים שם קדשי קדשים], כיון שקדושת השטח הזה מרובה, שהרי הוא קרוב לכל. ^[5] אבל השטח שממזרח למזבח כלפי חוץ אינו בגדר "ירך המזבח". דעה שלישית: רבי מוסיף: אף את השטח שממזרח למזבח, אחת עשרה אמות, שהן מקום דריסת רגלי הכהנים [עזרת כהנים]. ואף עוד אחת עשרה אמות שהן מקום דריסת רגלי ישראל [עזרת ישראל] עד קיר העזרה המזרחי. ובכל השטח הזה, חציו הצפוני עדיין נחשב "ירך המזבח צפונה". ושוחטים שם קדשי קדשים. ^[6] אבל השטח שבצידי האולם, מן הלשכות הקרויות "חליפות" [שהם היו בצד האולם לכל רחבו] ^[7] והלאה - הכל מודים, אפילו רבי אלעזר ברבי שמעון ^[8] שאמר ממערב למזבח עדיין נקרא "ירך המזבח", גם הוא מודה שפסול. כיון שאין המזבח נראה [מרוב השטח הנמצא] שם, אינו קרוי "ירך המזבח".

למדנו מדברי רבי אלעזר ברבי שמעון שחצי העזרה הצפוני שבין האולם והמזבח קרוי ירך המזבח צפונה. ושוחטין שם קדשי קדשים, ואף וידוי הפר של כהן גדול היה נעשה שם, וכמבואר במשנתנו.

והוינן בה: לימא האם יש לומר שדוקא כרבי אלעזר ברבי שמעון היא משנתנו, ולא כרבי?

ושאלה זו היא על סמך ההנחה של הגמרא עכשיו:

הרי שנינו בברייתא שרבי מוסיף שעזרת הכהנים ועזרת ישראל, שהם ממזרח למזבח, קרויים צפון. ורבי לא הזכיר שגם ממערב למזבח [בין האולם והמזבח] קרוי צפון.

ואם כן, יש להסתפק, מה דעת רבי בזה, ויתכן שרבי סובר שהשטח שבין האולם והמזבח אינו בגדר "ירך המזבח צפונה". ושלא כדברי משנתנו.

ותמהינן על השאלה: הרי אפילו תימא תאמר כרבי, הרי פשוט שרבי מודה ששוחטין קדשי קדשים בין האולם והמזבח.

שהרי השתא, עכשיו שלמדנו מדברי רבי, שאדרבי יוסי ברבי יהודה מוסיף [שלרבי יוסי ברבי יהודה אין שוחטין אלא מצפון למזבח ממש, ואילו רבי מוסיף] ששוחטין אפילו ממזרח למזבח, שהוא מרוחק מההיכל ומקדושתו.

אם כן, היתכן שאדרבי אלעזר ברבי שמעון [הסובר ששוחטים ממערב למזבח] לא מוסיף אלא פוחת?!

הרי אי אפשר לומר שהשטח המרוחק מההיכל כשר, ואילו השטח המקורב להיכל פסול!

ומפרשינן את השאלה באופן אחר:

אנן [אנחנו] הכי קא אמרינן, כך התכוונו לשאול:

אי אם משנתנו רבי היא, שגם ממזרח למזבח שוחטים קדשי קדשים, אם כך קשה: ונוקמיה נעמיד את הפר בכולה עזרה בין במזרח ובין במערב [בחציה הצפוני], ולמה שנינו שפרו היה עומד בין האולם והמזבח דוקא?

אם כן, לכאורה מוכח שמשנתנו אינה יכולה לסבור כרבי [אלא כרבי אלעזר ברבי שמעון בלבד].

ודחינן את השאלה:

אלא לשיטתך המקשן, מאי מה אתה סובר? שמשנתנו כרבי אלעזר ברבי שמעון היא [שאמר אין שוחטים קדשי קדשים ממזרח למזבח], ולכן אי אפשר היה להעמיד את הפר ממזרח למזבח.

והרי לשיטתך, אמנם אי אפשר להעמיד את הפר ממזרח למזבח, אבל עדיין קשה: ונוקמיה נעמיד את הפר בין מזבח ולכותל הצפוני, כנגד המזבח ממש, ששם הוא עיקר מקום שחיטת קדשי קדשים [שזה ירך המזבח ממש. מאירי]. והכל מודים ששוחטים שם קדשי קדשים. ולמה העמידוהו דוקא בין האולם והמזבח?

אלא, מאי אית לך למימר מה אתה צריך לתרץ ולומר? שהקריבו את הפר להיכל, משום שחששו לחולשא דכהן גדול, שכל עבודות יום הכיפורים מוטלות עליו, כשהוא צם, והיה צריך לשאת מזרק כבד מלא דם [שקיבל בו את דם הפר סמוך לשחיטה] ולהכניסו להיכל על מנת להזות ממנו בפנים. וכדי לקצר לו את הדרך הקריבו את הפר סמוך להיכל. ^[9]

אם כן, לרבי נמי גם לשיטת רבי ששוחטים קדשי קדשים בשטח שממזרח למזבח [בצפונו], יש לומר שמכל מקום לא העמידו את פר הכהן הגדול שם, משום חולשא דכהן גדול, כדי שלא יצטרך לשאת את כובד המזרק דרך ארוכה.

שנינו במשנה: ופרו היה עומד בין האולם ולמזבח ראשו לדרום ופניו למערב כנגד ההיכל.

ומפרשינן: היכי משכחת לה? באיזה אופן יתכן שראשו בדרום ואילו פניו למערב?

אמר רב: בעוקם את ראשו.

ומקשינן: למדנו מדברי המשנה שפניו של הפר צריכים לפנות לצד ההיכל. ואם כן קשה, למה הוצרכו לעקם את ראשו?

ונוקמיה להדיא! נעמידו מכוון ישר, פניו למערב ואחוריו למזרח!

אמר אביי תירוץ:

גזירה מחשש שמא ירביץ גללים, ויראה בית הרעי שלו כנגד המזבח. לכן לא העמידו את הפר כולו בין האולם והמזבח, אלא החלק האחורי של גופו היה מצפון למזבח, וראשו היה בין האולם והמזבח ממש. ואי אפשר לעשות כך אלא אם כן הפר עומד מצפון לדרום.

[אבל אם היו מעמידים את הפר ממזרח למערב, אם נעמיד את ראש הפר בין האולם והמזבח אל מול ההיכל, ממילא גם גופו יהיה שם כנגד המזבח] ^[10].

תנו רבנן:

כיצד סומך על קרבן קדשי קדשים?

הזבח עומד בצפון העזרה, כמבואר לעיל שקדשי קדשים שחיטתם וסמיכתם בצפון. ופניו של הזבח פונות למערב ואחוריו למזרח ^[11].

והסומך [הבעלים, שמוטל עליו לסמוך] עומד אחרי הזבח במזרח. אחוריו למזרח ופניו למערב.

ומניח ידיו בין שתי הקרנות הקרניים של הזבח.

וסמיכה זו כשירה, בלבד בתנאי, שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הזבח, ומתודה.

ועל מה היה מתוודה?

על חטאת אם הקרבן היה חטאת, היה מתוודה עליו את העון שבגללו הביא חטאת זו.

ועל אשם אם הקרבן היה אשם, היה מתוודה עליו את העון שבגללו הביא אשם זה.

ועל עולה, היה מתוודה עליה את עון ביטול מצות לקט שכחה ופאה ^[12] [אם חטא בהם], שעל עוונות אלו לא נאמר בתורה וידוי במקום אחר. ^[13] והעולה באה לכפר עליהן - דברי רבי יוסי הגלילי.

רבי עקיבא אומר: אין העולה באה לכפר על עבירות שנאמר בהם עונש, שהרי העונש הוא שמכפר עליהם.

ולכן בהכרח שאין העולה באה לכפר על עבירות שחייבים עליהם כרת או מיתת בית דין. וגם לא באה לכפר על "לא תעשה" [כגון לקט שכחה ופאה, כדלהלן], שהרי העובר על "לא תעשה" נענש במלקות.

אלא על מה באה העולה לכפר?

על המבטל מצות עשה, ועל העובר על מצות לא תעשה שניתק לעשה [שהכתוב ניתק את הלאו מעונש מלקות, וקבע לו תיקון על ידי קיום עשה, ואין לוקים עליו. על פי רש"י מכות טו א ד"ה ההוא לנתוקי], שעל המצוות הללו לא נאמר עונש בתורה ^[14].

והוינן בה: במאי קמפלגי במה נחלקו רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא? ^[15].

מתניתין דלא כריב"י דתניא ושחט אותו על ירך המזבח צפונה.

איזהו צפון המזבח הכשר בשחיטת קדשי קדשים מקיר צפוני עד כותל עזרה צפוני כנגד כל המזבח דברי ר' יוסי ב"ר יהודה ר' אלעזר בר' שמעון מוסיף כלפי המערב אף בין לאולם ולמזבח ר' מוסיף מקצה המזבח ולחוץ כ"ב אמה והם מקום דריסת הכהנים י"א אמה ומקום דריסת רגלי ישראל [י"א] אמה נמצאת לר' יוסי ב"ר יהודה צפון ל"ב אמה בלבד והוא ארך המזבח ולר' אלעזר ב"ר שמעון אורך נ"ד אמה הנה משנתנו אינה לר' יוסי ב"ר יהודה דהא לית ליה מקום כשר לשחיטה אלא כנגד המזבח בלבד ומתני' קתני שחיטת הפר בין האולם ולמזבח לר' נמי ליתה דהא אפילו מכנגד המזבח ולרוץ ונמצא לר' כשר בשחיטה ע"ו אמה והוא מכותל מזרחי עד כותל ההיכל נוקמיה בכל העזרה ואמר אלא מתני' ראב"ש לוקמי' בין מזבח לכותל העזרה ולדברי הכל צפון הוא אלא למה קרבו לשחטו קרוב להיכל. לפי שכ"ג חלישית יש בו אינו יכול לבוא בדם הפר מרחוק כך לרבי אע"פ שכל העזרה כולה כשר הוא משום חולשה דכ"ג קרבו. מקום בית החילפות הן ט"ו אמה שהאולם עודף מפה ומפה על ההיכל וכותליו ותאיו וכתליו והמסיבה וכותליה:

ראשו לדרום ופניו למערב אוקימנא בעוקם ראשו של פר ולמה לא היה מעמידו (אחריו למערב) שפתח ההיכל במערב גזירה שמא ישליך גללים:

ת"ר כיצד סומך הזבח עומד בצפון ופניו למערב בעוקם והסומך עומד במזרח וכו'. ומתודה על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם ועל עולה עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני דברי ר' יוסי הגלילי ר' עקיבא אומר אין עולה באה אלא על עשה ועל ל"ת שניתק לעשה ואמרינן ר' יוסי הגלילי נמי הכי קאמר דכולהו ל"ת שניתק לעשה נינהו כגון דכתיב ופרט כרמך לא תלקט לא תעשה.

מאן שמעת ליה דאמ׳ בין האולם ולמזבח צפון. פי׳ שהוא חשוב צפון לענין שחיטת קדשים דהכא כיון שמעמידו בין האולם ולמזבח מכלל דצפון הוא לשחיטה כדאמרינן לקמן כי במקום שמתודה עליו הוא נשחט:

וכנגד כל המזבח כולו. פי׳ כל שיש בעזרה לצד צפון כנגד רחב המזבח שהוא ל״ב אמות אבל מה שהוא למעל׳ מזה כלפי מערב או כלפי מטה לצד מזרח אעפ״י שהוא צפון לגבי עזרה אינו חשוב לענין שחיטה דכתי׳ ביה על ירך המזבח צפונה דסבירא ליה לרבי יוסי ברבי יהודה דלא חשיב ירך המזבח אלא מה שעומד כנגד רוחב המזבח כלפי צפון. ור׳ אלעזר ב״ר שמעון מוסיף אף מה שהוא למעלה מזה עד האולם ור׳ מוסיף אף מה שהוא למטה מזה עם כל דריסת רגלי ישראל שבעזרה לצד צפון. אבל אותן בתי החליפות שיש בצד האולם במה שיש בו עודף על ההיכל אעפ״י שאותן בתים פתוחין לגבי המזבח והן כעין מבואות פתוחות לו פסולין הן לשחיט׳ ולא חשיבי חורי רשות שהם כרשות דכיון שאין המזבח נראה שם אינו חשוב ירך המזבח וכדפרש״י ז״ל. ונקרא המקום ההוא בית החליפו׳ מפני שהיו בהם כ״ד חלונות לכ״ד משמרו׳ להצניע שם הסכינין שהיו משתמשין בהן בבית המטבחיים של עזרה וכתב רש״י ז״ל כי הסכין קרוי חלף בלשון ערבי ואין צורך כי על שם שחותכין בו קרוי כן מלשון כליל יחלוף וכן כתוב בספר עזרא מחליפות תשעה ועשרים והם הסכינין:

אדר׳ יוסי ב״י מוסיף ליה אדר׳ אלעזר ב״ר שמעון לית ליה. פי׳ בתמי׳ קאמ׳ היאך אפשר שיהא המרוחק כשר והמקורב פסול. ופרקי׳ דאנן ה״ק דכיון דדחיק נפשיה לאוקומה בדוחק בין האולם ולמזבח ולא מוקים ליה בהרוחה במקום דריסת רגלי הכהנים מכלל דלית ליה דר':

הכא נמי משום חולשא דכהן גדול. פי׳ שלא יצטרך לטרוח להוליך מזרק הדם ממקום רחוק. תמיה׳ מלתא אמאי הוה קשיא לן מעיקרא דר׳ טפי מדרבי אלעזר ב״ר שמעון דלא מוקמינן ליה בין כותל למזבח. וי״ל דהוה משמע לן דשאני הא דר׳ שהיה המקום מרווח ופנוי מכל דבר והוה עדיף טפי לשחיטת הפר ואנן פרקי׳ דאפי׳ הכי למיחש לחולשא דכהן גדול עדיף לן:

כדי שלא ירביץ גללים. פי׳ שהיה צריך להעמידו בין למזבח ואם היה עומד פניו למזרח וזנבו למערב היה מטיל גללים לפני מזבח אבל עכשו שראשו לדרום וזנבו לצפון היה מעמיד יריכותיו חוץ מבין האולם למזבח. ובמדרש אמרו מעולם לא הרביץ גללים אלא שאין לנו לסמוך על הנס:

גרש״י ז״ל עון לקט שכחה ופאה שאין להם וידוי וכתב דלא גרסינן ומעשר עני דהא מעשר עני וידוי יש לו דכתי׳ וגם נתתיו ללוי לגר ליתום ולאלמנה ולגר וליתום ולאלמנה זה מעשר עני. ואו׳ ז״ל שכן מצא בתוספתא דמנחות והקשו עליו בתוספות חדא דהא בלקט שכחה ופאה יש וידוי כדנפקא לן בסיפרא מההוא קרא גופיה שהרי נאמר בהם לגר ליתום ולאלמנה ועוד מה ענין וידוי זה לוידוי דהתם דאלו התם מתודה שהפרישו כדין וכמצוה ואלו הכא מתודה על מה שחטא ולא הפרישו כדין הלכך שפיר גרסינן ומעשר עני ולא גרסי׳ ומעשר שאין להם וידוי והתוספתא ההיא משובשת ואפשר דגרסי׳ שאין להם וידוי כו׳ לומר שאין להם כפרה ככריתות ומיתות ב״ד וחייבי לאוין שיש בהן מלקות שהם מתכפרים בעונשם ובוידוי שמתודין כשמומתין או כשלוקין דהא כל המומתין מתודין. ומסתמא לא סגיא שלא יהא הלוקה מתודה לכפר עליו והרי זה כאותה שאמרו בסופה ונרצה לו לכפר עליו על מה היא מכפרת אם על כריתות ומיתות ב״ד הרי עונשן אמור אם על חייבי מלקיות הרי עונשן אמור. הרי אינה מכפרת אלא על עשה ולא תעשה שניתק לעשה. וזו היא הסברא של רבי עקיבא כדפרש״י ז״ל ואף רבי יוסי הגלילי הכי אית ליה. אלא דנקיט עון לקט שכחה ופאה מטעמ׳ דמפר׳ בסמוך בגמ׳ והיינו דאמרינן מאי בינייהו. ושקלי׳ וטרי׳ עלה משום דקים לן דלרבי יוסי הגלילי לאו דוקא הני דפריט. אלא ה״ה לכל עשה ולא תעשה שניתק לעשה כאידך מתני׳ דסיפרי דההיא דברי הכל היא ובודאי שכל הדברים שהעולה מכפרת אפילו על המזידין היא מדקתני אם על חייבי מלקיות הרי עונשן אמור ואין במלקיות עונש על השוגגין וכן פירש הרמב״ן ז״ל בפירוש התורה שלו הלכך שפיר גרסי׳ שאין להם וידוי כלשון התוספתא וזה נראה ברור:

רוחב העזרה מן הצפון לדרום קל"ה אמה וכבר ביארנו בפרק ראשון ט"ז ב' בסוגיית המשנה השנית על איזה צד הם מתפרנסות אלא שאנו חוזרים לכתוב כאן הרוחב שמכותל הצפוני של עזרה עד כותל צפוני של מזבח כדי לידע איזהו מקום צפון שיהא כשר לשחיטת קדשי קדשים כגון חטאת ואשם ועולה ושלמי צבור והענין שמכותל צפוני של עזרה עד המטבחים שמנה אמות ריוח ובית המטבחים י"ב וחצי והם ננסים שהיו שם שבהן תולין את הבהמות ומפשיטין ואחריהן מקום שלחנות שמנה אמות ואחריהן מקום [טבעות] כ"ד אמה ומהם עד כותל צפוני של מזבח ריוח ח' אמות והם בין הכל ס' אמות וחצי וכל שיעור זה מצד הרוחב ועל פני כל רוחב זה מכותל האולם עד כותל מזרחי של עזרת ישראל שהוא ע"ו אמות שהרי כ"ב אמות שמן האולם ולמזבח ול"ב של מזבח וי"א של עזרת כהנים וי"א של עזרת ישראל הכל ע"ו וכל זה השיעור שהוא ס' וחצי רוחב באורך ע"ו הוא נקרא צפון וכל מקום שבתוך שיעור זה שוחטין בו קדשי קדשים ולא עוד ואע"פ שרוחב המזבח נכנס בחצי הצפוני של עזרה ז' אמות כמו שביארנו בפרק ראשון והיה ראוי לדון מקום שחיטה כל קרן צפוני מערבי עד ז' אמות כל שכנגדו עד העולם וכן בצד המזרחי אין אומרים כן אלא דוקא מקו כותל צפוני של מזבח עד כותל העזרה ושכנגדו למעלה ולמטה עד המקומות שכתבנו שמ"מ אותו הכותל נקרא ירך המזבח ושאר התחום נגרר עמו אחר שכן מה שביארנו במשנה על פרו של כהן גדול שהיה עומד בין האולם ולמזבח מפני שהוא מקום שחיטה לא על הריוח שבין צד המערב של מזבח לבין האולם הוא נאמר אלא מקו כותל צפוני של מזבח ולמעלה כנגד האולם לצד צפון העזרה וכבר ביארנו שרוחב ההיכל עד האולם מאה אמה ונמצא חציו הצפוני חמשים אמה וי"ז וחצי עוד מכותל האולם הצפוני עד כותל צפוני של עזרה הרי ס"ז וחצי חציין של קל"ה שהוא רוחב העזרה ונמצא שיעור שחיטה מתפשט בצד צפוני של אולם מ"ג אמות וי"ז וחצי והם (סו) [ס' וחצי] כמו שביארנו:

כותלי האולם היו רחוקים מכותלי ההיכל החיצוניים רגל צפוני ט"ו אמה לצפון ורגל דרומי ט"ו אמה לדרום ובצד צפון אחורי הרגל לשכה אחת קרויה בית החלפות ורגל האולם חוצץ בינה לבין המזבח עד שאינה רואה פני המזבח והיו בה כ"ד חלונות חלון לכל משמר שבה היו גונזין את הסכינין ועל שם הסכינין היא קרויה בית החלפות שהסכין קרוי בלשון ערבי חלוף וכבר ביארנו שאין זה מקום שחיטה:

אע"פ שכל השיעור שכתבנו למעלה הוא מקום שחיטה עיקר המקום הוא בריוח שבין צד צפוני של מזבח לכותל צפוני של עזרה שהוא צפון המזבח וצפון העזרה והוא הוא ירך המזבח א"כ למה היו מעמידין אותו למעלה מן המזבח לצד האולם שאע"פ שהוא צפון העזרה אינו צפון המזבח לא היו עושין כן אלא מחשש חולשת כהן גדול שהיה צריך להביא בידו מזרק מלא דם עד לכבש שהיה בדרום והיו מקצרין לו את הדרך במה שאפשר הואיל ומ"מ הוא במקום הכשר לשחיטה:

כל השנה כל שהיחיד מביא קרבן בהמה סומך עליו בין חובה בין נדבה חוץ מבכור ופסח ומעשר בהמה אבל צבור אינו טעון סמיכה אלא בשני קרבנות והם פר העלם דבר של צבור ושעיר המשתלח והיכן הוא מקום סמיכה אם שלמים הן סמיכתם בכל העזרה ר"ל באיזה מקום שבה ואם קדשי קדשים הם סמיכתם בצפון העזרה וכיצד הוא סומך אם בקדשי קדשים הזבח עומד באיזה מקום שבצפון העזרה פניו למערב וזנבו למזרח והסומך עומד למזרח ופניו למערב ומניח שתי ידיו על ראש הבהמה בין שני קרניו של זבח לא על הצוואר ולא על הצדדין וסומך שם שתי ידיו בכל כחו שלא יהא דבר חוצץ בין הידים ובין הבהמה ומתודה על חטאת אותו עון שחטאת זו באה עליו וכן על אשם עון שאשם זה בא עליו שהרי חטאת ואשם על דבר ידוע הם באים ולא בנדבה ועל העולה שהיא באה נדבה מתודה עון עשה ועון לא תעשה הניתק לעשה הואיל ובאלו אין להם עונש מלקות שיהא מתכפר בו עליהן עולה מכפרת עליהן אא"כ נתבטל העשה שבה כמו שביארנו במסכת מכות ט"ו א' ובכלל אלו עון לקט שנאמר בו ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם כלומר אם לקטו יהא חוזר ומניחו וכן שכחה נאמר בה ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה כלומר שאם לקחו יחזור ויניחהו וכן פאה שנאמר בה לא תכלה פאת שדך בקצרך לעני ולגר תעזוב אותם נמצאו ששלש אלו הם לא תעשה הניתק לעשה ואין אומרים תעזוב מעיקרא משמע ולא לנתקו לעשה וכל שעבר לוקה אלא תעזוב לאחר שעבר משמע שיהא חוזר ומניחו ונותנו אם הכניסו בביתו ואינו לוקה עד שיתבטל העשה שלא יהא אפשר לקיימו ומעשר עני הוא עשה גרידא דכתיב ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה וכן מתודה עליה על כל שהרגיש בעצמו מעניינים אלו הן בזדונן הן בשגגתן מדברים שאין בהם עונש כתוב בתורה לא מיתה ולא כרת או מלקות בזדונן ולא קרבן בשגגתן הא שאר הלאוין אע"פ שאין קרבן בשגגתן הואיל ויש מלקות בזדונן אינן בכלל זה והנבלה כבר ביארנו במקומו שלוקין עליה ואינה בכלל לאו הניתק לעשה ממה שנא' אחריה לגר אשר בשעריך וכו' שהרי משאכלה אינו יכול לקיימו וא"כ עשה זה ר"ל לגר אשר בשעריך וכו' מעקרא משמע ר"ל קודם אכילה אבל השלמים אינו מתודה עליהן אלא שאומר בהן דברי שבח והודאה:

מאן שמעת ליה בין האולם ולמזבח צפון. [דסומכין] במקום ששוחטין בצפון כדתניא בת"כ וסמך ושחט במקום שסומכין שוחטין:

אלא מאי אית לך למימר משום חולשא דכהן גדול. וא"ת נוקמיה בין^ד)צ"ל כותל. אולם למזבח במקום שראוי לשחיטה י"ל דחיישינן שמא ירביץ גללים:

ובלבד שלא יהא דבר חוצץ. בת"כ מפיק ליה מקרא דוסמך ידו על ראשו ולא ידו על גב ידו וכל שכן דבר אחר שחוצץ וגמרינן נמי בת"כ מוסמך אהרן את שתי ידיו מלמד שהסמיכה בשתי ידים ודריש נמי בת"כ פרשת ויקרא וסמך ידו על ראש הפר לרבות פר יוה"כ לסמיכה:

ועל עולה עון לקט שכחה ופאה שאין להם וידוי. ה"ג בקונטרס ובתוספתא (דמנחות פ"י) ולא גרס מעשר^ה)צ"ל עני. שני לפי שיש לו וידוי וגם נתתיו ללוי זה מעשר ראשון לגר ליתום ולאלמנה זה מעשר עני כך פי' בקונטרס ואין נראה לרבי דבכולהו נמי אית להו וידוי כדתנן במעשר שני בערתי הקדש זה מעשר שני ונטע רבעי נתתיו ללוי זה מעשר ראשון וגם נתתיו זו תרומה לגר ליתום ולאלמנה זה מעשר עני ולקט שכחה ופאה^ו)צ"ל אע"פ שאין. אין מעכבין את הוידוי פי' שאין עיקר אלא על מעשר שני בלבד והיינו שאין להם וידוי דתוספתא כלומר אינו צריך ואין בהם עיכובא כמו במעשר שני וא"כ גרס שפיר מעשר עני ועוד קשה מאי שייך וידוי דהכא להני דמעשר שני התם מיירי בודאי שעשה כהלכה כדכתיב לא עברתי ממצותיך וגו' אבל כאן אינו מתוודה אלא על מה שעבר עליהם ולא עשאם כדין ותנן נמי לא אכלתי באוני ממנו אכלו באנינות אינו יכול להתוודות ואיך יתכפר לו אם לא יתוודה על^ז)צ"ל עולתו. חטאתו ע"כ נראה דל"ג שאין להם וידוי בתוספתא דלא שייך מידי הכא וכן פי' ה"ר יוסף:

עון לקט כו'. אכתי איכא טובא שניתוקים לעשה אלא בא להשמיענו שאלו ניתוקים לעשה:

ועל עולה עין לקט שכחה ופיאה ומעשר עני פי' המורה ל"ג מעשר עני דהא יש לו וידוי וגם נתתיו ללוי זה מעשר ראשון לגר ליתום ולאלמנה זה מעשר עני ואינו נ"ל דהא לקט שכחה ופאה נמי יש להן וידוי דהרי תנן בפ' בתרא דמעשר שני לגר ליתום ולאלמנה זה מעשר עני ולקט שכחה ופיאה אלא אע"ג דאית לי' וידוי התם לא דמי וידוי דהכא לוידוי דהתם דהתם מתודה כשקיים המצוה והכא מתודה עון לקט שכחה ופיאה ומעשר עני שלא קיים אותם:

בפרש"י בד"ה אף בין כו' ולמזבח לא הס"ד ובד"ה אבל מן כו' ההיכל ט"ו אמה כו' כצ"ל:

בד"ה ועל עולה כו' ולא גרסינן בה מעשר עני דהא יש לו וידוי וגם כו' עכ"ל הכי תנן פ"ה דמעשר שני אבל קשה דתקשי ליה נמי מלקט שכחה ופאה דהתם נמי תנן דיש וידוי גם ללקט שכחה ופאה והכא תניא דעולה מכפרת וק"ל:

תוס' בד"ה ומעשר עני כו' ואי משום דיש לו וידוי כדכתיב וגם נתתי וגו' היינו כשעשה כדין והכא כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה אבל מן החליפות. ומשך כו' עשר אמות ממזרח כו'. בבית ראשון כן היה כמבואר במלכים (א ו ג) אבל בבית שני היה י"א אמה כדאיתא בפ"ד דמדות מ"ז ועמש"כ שם בס"ד. ונ"ל להגיה אחד עשר אמה:

רש"י ד"ה ועל עולה. וגם נתתיו כו' מע"ר ולגר ליתום כו'. כצ"ל:

[שם ד"ה רע"א. אם כו' ומיתות ב"ד הרי עונשן אמור אם על ל"ת כו'. ק"ק דלמא במזיד ולא אתרו ביה. ובל"ת מ"ל גם בשוגג] :

אבל מן החלפות. נ"ב שם נגזר מן מחלפים כ"ט. בר״ס עזרא:

(לו סע"א) אין עולה באה אלא על עשה וכו'.—בירושלמי סוף מסכת זו איתא: העולה מכפרת על הרהור הלב שנא' והעולה על רוחכם היה לא תהיה (יחז' כ לב).

מאן שמעת ליה דאמר בין אולם ולמזבח. קרוי צפון לשחיטת קדשי קדשים מחצי פתח ההיכל ולצפון בין האולם למזבח דתנן במתני' ופרו היה עומד בין האולם ולמזבח ותנן בפרק דלקמן (דף מא:) שבמקום וידוי שחטו דקתני בא לו אצל פרו שניה וסמך שתי ידיו כו' שחטו וקיבל במזרק כו': וכנגד כל המזבח כולו. שלשים ושתים אמה שכנגד המזבח בצפון קרוי צפון לשחיטת קדשי קדשים אבל שלא כנגד המזבח לצד מערב ולצד מזרח אע''פ שהוא צפון העזרה אינו צפון לשחיטה דבעינן על ירך המזבח כדכתיב (ויקרא א) ושחט אותו על ירך המזבח צפונה: אף בין האולם למזבח. כל חלק צפוני לצד מערב אע''פ שאינו ירך ממש אבל חלק צפוני שמן המזרח ולמזבח לא (שמן מזבח): רבי מוסיף. אף כל צפון העזרה שבאחת עשרה אמה של מקום דריסת רגלי הכהנים עד כותל מזרחי של עזרה: אבל מן החליפות ולפנים. רוחב האולם עודף על רוחב ההיכל ט''ו אמה לצפון וכנגדו לדרום ומשך אותו עודף אינו אלא עשר אמות ממזרח לצד מערב ואותו עודף קרוי בית החליפות שהיו בהן עשרים וארבע חלונות חלון לכל משמר ששם גונזים סכינים של קודש וסכין קרוי חילוף בלשון ערבי ואויר שאחורי אותו עודף למערב ואויר שבין צפון כותל העודף לבין כותל העזרה קרוי לפנים מן החליפות: הכל מודים שפסול. דכיון שאין המזבח נראה שם אינו קרוי ירך המזבח: לימא. דוקא רבי אלעזר ברבי שמעון היא ולא רבי: השתא ר' אדרבי יוסי מוסיף וכו'. כלומר מאי תיבעי לך פשיטא דלאו דוקא קא אמרי וכי רבי דמוסיף את צפון של צד מזרח שהוא מרוחק מקדושת היכל אדרבי יוסי הוא דמוסיף לה אבל דרבי אלעזר לית ליה אפשר לומר כן המרוחק כשר והמקורב פסול: אנן הכי קאמרינן. כלומר הא ודאי פשיטא לן דרבי נמי אית ליה בין האולם ולמזבח צפון והאי דקא אמרי מתני' לימא דלא כרבי הכי קשיא לן דתנא דמתניתין לית ליה דרבי דמכשיר כל צפון העזרה דאי כרבי למה לי לקרוביה לבין האולם ולמזבח נוקמיה בחלק צפוני דכל העזרה באיזה מקום שירצה: אלא מאי רבי אלעזר ברבי שמעון נוקמיה בין כותל מזבח צפוני לכותל עזרה צפונית. דהא לכולי עלמא עיקר צפון דירך המזבח ממש התם הוא: אלא מאי אית לך למימר. אמאי מקרב ליה כולי האי: משום חולשא דכהן. שלא יכבד עליו משוי מזרק הדם מרחוק: לרבי נמי. אע''ג דכל עזרה כשירה בצפון שלה מקרב ליה לצד הפתח משום חולשא דכהן: ונוקמיה להדיא. אחוריו למזבח ופניו להיכל: שמא ירביץ גללים. וגנאי הוא להראות בית הריעי שלו לצד המזבח והכי שפיר טפי להיות זנבו לצפון וראשו לדרום נמצא זנבו שלא כנגד המזבח שאינו מושכו לצד דרום כל אורך הפר אלא שיהא מקצת גופו בין האולם ולמזבח: כיצד סומך. כל סמיכת קדשי קדשים: עומד בצפון. שקדשי קדשים טעונין צפון: ופניו למערב. ואחוריו למזרח: והסומך. הבעלים: עומד במזרח. אחוריו למזרח: עון חטאת. אותו חטא שהוא מביא עליו: ועל עולה עון לקט שכחה ופאה. שאין להן וידוי הכי גרסינן לה בתוספתא דמנחות (פ''י) ולא גרסינן בה מעשר עני דהא יש לו וידוי וגם נתתיו ללוי זה מעשר ראשון ליתום ולאלמנה זה מעשר עני (מעשר שני פ''ה : רבי עקיבא אומר אין עולה באה כו'. טעמא מפרש בתוספתא על מה עולה באה אם על כריתות ומיתות ב''ד הרי עונשן אמור אם על לא תעשה הרי עונשן אמור מלקות הא אין עולה באה אלא על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה שאין לוקין עליו:

נוקמיה בין המזבח ולכותל. תימה מאי קס''ד דהמקשה דקאמר לימא דלא כרבי כיון דלר''א בר''ש נמי קשה נוקמיה בין המזבח כולו ויש לומר דס''ד דבשלמא לר''א בר''ש כיון דעל ירך המזבח הוי מקום ננסין וטבעות ושולחנות לא מוקמי ליה התם שאין לשם מקום פנוי כולי האי ועוד שמא ירביץ גללים ואצל המזבח גנאי הוא אבל לר' לוקמיה רחוק משם אצל הפתח ומכל מקום מהדר ליה דטפי הוה עדיפא לאוקמיה אצל המזבח מלקרבו כל כך להיכל אלא משום חולשא דכהן גדול: ומעשר עני. לא ידענא אמאי לא גרס ליה רש''י דאף על גב דבתוספתא דמנחות ליתא דילמא ברייתא אחריתי היא ואי משום דיש לו וידוי כדכתיב וגם נתתיו ללוי לגר וגו' מ''מ כיון דאין לו וידוי בפני עצמו אלא אגב מעשר שני כמו תרומה דאין מתודה עליה בפני עצמה כדתנן במסכת ביכורים (פ' ב' משנה ב) ומייתי לה בפרק . (הזהב דף נב) ובמסכת מעשר שני (פ''ה משנה י) תנא וגם נתתיו לרבות את התרומה וכו' להכי מתודה נמי עון מעשר עני על העולה ועוד דוידוי דהתם היינו כשעשה כדין והכא מתודה עון מעשר עני: על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה. לא ידענא אמאי לא קא חשיב כל לאוי דלא לקו עלייהו כגון לאו שבכללות ולאו שאין בו מעשה ונראה לי מדכתיב (ויקרא א) ונרצה לו משמע שיש לו תקנה ורצוי במקום אחר והיינו עשה שבידו לתקן לעשות סוכה ותפילין וכיוצא בהן ואם עבר יום או יומים עולה מכפרת עליו וכן לא תעשה הניתק לעשה וכן על חייבי מיתות ועל חייבי כריתות וחייבי לאוין חמורין היתה מכפרת אלא שיש להן כפרה אחרת שעונשן אמור אבל הני אין להם ריצוי ותקנה במקו' אחר: