יומא לז ע"א

דף לז - א

והגמרא מביאה את המשך הברייתא דלעיל:

הברייתא שואלת: ומנין שוידוי הפר היה בלשון "אנא"?

עונה הברייתא: גם דבר זה נלמד בגזירה שוה: שנאמר כאן בוידוי הפר, לשון כפרה ["וכפר בעדו"] ונאמר להלן בתפילת משה בחורב [בהר סיני], לשון כפרה [שמות לב ל].

מה להלן בחורב משה התוודה בלשון אנא ["אנא חטא העם הזה". שם פסוק לא] ^[1]. אף כאן, וידוי הפר הוא בלשון אנא! ^[2].

עוד שואלת הברייתא: ומנין שהוידוי היה בהזכרת השם?

עונה הברייתא: גם דבר זה נלמד בגזרה שוה: שנאמר כאן בוידוי הפר, לשון כפרה. ונאמרה בעגלה ערופה לשון כפרה [דברים כא] ^[3].

מה למדנו להלן בעגלה ערופה? שהתפללו עליה בהזכרת השם [שנאמר: "כפר לעמך אשר פדית ה'"] אף כאן, וידוי הפר היה בהזכרת השם!

אמר אביי קושיא על דברי הברייתא:

למדנו בברייתא שלומדים בגזירה שוה את המקומות שנאמר בהם לשון כפרה, ולפיכך וידוי של יום הכיפורים נאמר בלשון "אנא". ונאמר בשם ה'. ולפי זה קשה מדוע לא נלמד חורב ועגלה ערופה בגזרה שוה, [שהרי בשניהם נאמר לשון כפרה] כדלהלן:

בשלמא מובן היטב זה שוידוי שאמר משה רבנו בחורב - מעגלה ערופה לא ילפינן, לא למדנו בגזרה שוה מעגלה ערופה שיאמר משה וידוי בשם.

שהרי מאי דהוה הוה מה שהיה כבר היה, ואי אפשר לשנותו! ^[4].

אלא אבל כך יש להקשות: עגלה ערופה תיליף תלמדנה מוידוי שבחורב שנאמר בלשון "אנא"!

וכי תימא ואם תאמר הכי נמי אכן כך הדין, [שתפילה שבעגלה ערופה נאמרת בלשון "אנא"]!

והתנן והרי שנינו במשנה שלא כדבריך: הכהנים אומרים לאחר עריפת העגלה: "כפר לעמך ישראל" [דברים כא] ואילו בלשון אנא לא קא אמר התנא, מכאן שאין אומרים אנא בעגלה ערופה, וקשה מדוע לא נלמדנה בגזרה שוה מחורב?

ומסקינן: קשיא. אכן, קושיא זו קשה.

שנינו במשנה: שהיה הכהן הגדול מזכיר את השם בוידויו, והן עונין אחריו: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

הגמרא מביאה מקור לדברי משנתנו שהעומדים בעזרה עונים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד:

תניא שנו בברייתא: רבי אומר: נאמר [בדברים לב] "כי שם ה' אקרא הבו גודל לא להינו".

כך אמר להם משה לישראל: "כי שם ה' אקרא" היינו, בשעה שאני מזכיר את שמו של הקדוש ברוך הוא, אתם - "הבו גודל לאלהינו". כלומר תברכו את אלהינו ^[5].

חנניא בן אחי רבי יהושע אומר: נאמר [במשלי י] "זכר צדיק לברכה". כך אמר להם הנביא לישראל: בשעה שאני מזכיר את שמו של ה' שהוא צדיק עולמים אתם תנו לו ברכה.

מתניתין:

במשנה הקודמת למדנו את סדר שחיטת פר החטאת והוידוי הראשון שנאמר עליו. משנתנו ממשיכה לסדר סדר העבודה הבאה אחריהם דהיינו, הכנת ההגרלה של שני השעירים כדלהלן: בא לו הכהן הגדול למזרח העזרה סמוך לפתח העזרה ^[6] לצפון המזבח. כלומר, פנה קצת צפונה, בכדי שיעמוד מול השטח שמצפון למזבח ^[7].

הסגן סגן הכהן הגדול היה עומד מימינו, וראש בית אב [ראש המשפחה] שהיה התור שלהם לעבוד היום במקדש [תפארת ישראל] היה עומד משמאלו ^[8].

ושם באותו מקום שנעמד הכהן הגדול, היו שני שעירים שהביאו הציבור, כמו שנאמר [ויקרא טז] בסדר עבודות היום: "ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת" ... "והעמיד אותם לפני ה' פתח אהל מועד".

וקלפי [כלי עץ חלול ^[9]] היתה שם, ובה היו שני גורלות כמו שנאמר [שם]: "ונתן אהרן על שני השעירים גורלות, גורל אחד [היה כתוב עליו] לה', וגורל אחד [כתוב עליו] לעזאזל".

בתחילה של אשכרוע היו - הגורלות היו עשויים מעץ אשכרוע, [הוא עץ ברוש. רש"י] ועשאן יהושע בן גמלא כאשר נתמנה לכהן גדול של זהב. והיו חכמים מזכירים אותו לזבח על מעשהו.

ואגב שלמדנו שחכמים הזכירו את יהושע בן גמלא לשבח, מביאה המשנה עוד אנשים שתרמו לבית המקדש והזכירו אותם לשבח.

בן קטין הכהן הגדול עשה י"ב דד שנים עשר ברזים לכיור, שמתחילה לא היה לו לכיור אלא שנים [שני ברזים] ואף הוא [בן קטין] עשה מוכני גלגל שבעזרתו היו מורידים את הכיור בכל לילה לבור, כדי שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה שמים שעמדו בכיור [שהוא כלי שרת] בלילה, נפסלים בעלות השחר בלינה. וכדי שלא יפסלו מימיו בלינה, היו מורידים את הכיור בלילה לבור ומימיו התחברו למים המכונסים בקרקע, ולא נפסלו בלינה ^[10].

מונבז המלך היה עושה כל ידות הכלים של יום הכיפורים, של זהב.

הילני, אמו של מונבז, עשתה נברשת של זהב על פתח של ההיכל, ואף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה. כדי שבשעת הצורך יוכל הכהן להעתיק ממנה את פרשת סוטה, ולא יצטרך להביא למקדש ספר תורה ^[11].

נקנור נעשו ניסים לדלתותיו לדלתות שתרם לעזרה.

והיו מזכירין אותן את כל אלו שהוזכרו במשנתנו לשבח על מעשיהם [מאירי].

גמרא:

שנינו בתחלת המשנה: בא לו [הכהן הגדול] למזרח העזרה לצפון המזבח. כלומר, שצריך לפנות צפונה עד שיעמוד מצפון למזבח. שהגרלת השעירים נעשתה בצפון העזרה ^[12].

ומדייקינן: מדקאמר התנא לצפון המזבח, מכלל דמזבח כולו לאו בצפון קאי, אלא המזבח עמד בחצי העזרה הדרומי ^[13].

שהרי, אם תאמר שהמזבח עמד באמצע העזרה ממש, אם כן, לא היה הכהן הגדול צריך להתרחק עד מצפון למזבח, אלא יכל לעמוד מול המזבח, בחצי הצפוני של העזרה! ^[14]

מני מי הוא התנא הסובר שהמזבח עמד בחצי העזרה הדרומי?

רבי אליעזר בן יעקב היא.

דתניא שנו בברייתא: נאמר [ויקרא א] בענין שחיטת קדשי הקדשים: "צפונה לפני ה'". הכתוב יכל לומר "צפון לפני ה'". ולמה אמר "צפונה"? ללמדך, שיהא הצפון כולו פנוי. ולכן העמידו את המזבח בדרום העזרה, ^[15] דברי רבי אליעזר בן יעקב. ומקשינן: והא והרי רישא [במשנה לעיל לה ב] כרבי אלעזר ברבי שמעון היא.

ששנינו ברישא, פר הכהן הגדול היה עומד בין האולם ולמזבח. והרי ביארנו [שם] שהפר היה עומד בצפון העזרה. ומוכח מזה, שמקצת השטח שבין האולם ולמזבח היה בצפון העזרה וכרבי אלעזר ברבי שמעון.

וזה שלא כדברי רבי אלעזר בן יעקב, הסובר שהמזבח עמד בדרום העזרה!

ומתרצינן: משנתנו כולה, כרבי אלעזר בן יעקב היא.

ותני ותשנה בדברי המשנה ברישא: "ופרו היה עומד בבין ^[16] האולם ולמזבח. כלומר סמוך לשטח שבין האולם ולמזבח [מצפון לשטח זה] ^[17].

שנינו במשנה: הסגן עמד בימינו של הכהן הגדול, וראש בית אב בשמאלו.

הגמרא מביאה מימרא של רב יהודה, ודנה בדבריו ובדברי משנתינו.

אמר רב יהודה: תלמיד המהלך לימין רבו הרי זה בור אינו בקי בדרך ארץ [שראוי שתלמיד ילך משמאל לרבו, כדי שימינו תהיה פנויה לשמש את רבו. מאירי].

ומקשינן: תנן שנינו במשנתנו: הסגן היה בימינו של הכהן הגדול, וראש בית אב היה בשמאלו. והרי ראוי לכבד את הכהן הגדול כשם שמכבדים את הרב. ואם כן, איך הסגן עמד מימין לכהן הגדול?

ועוד תניא שנו בברייתא: שלשה שהיו מהלכין בדרך כך ראוי להם ללכת: הרב באמצע, התלמיד הגדול בימינו. והתלמיד הקטן משמאלו, ולא ילכו בשורה זה אחרי זה.

וכן מצינו בשלשה מלאכי השרת שבאו אצל אברהם לבקרו, שנאמר בהם [בראשית יח] "והנה שלשה אנשים נצבים עליו" ומשמע ששלשת המלאכים נצבו עליו [מולו], ולא עמדו זה מאחורי זה. אלא, מיכאל עמד באמצע, גבריאל בימינו, ורפאל בשמאלו ^[18].

וזה שלא כדברי רב יהודה שאמר - תלמיד המהלך לימין רבו הרי זה בור!

תרגומא פירש רב שמואל בר פפא קמיה [בפניו] דרב אדא: מה ששנינו במשנתנו ובברייתא "מימינו", אין הכוונה שילך לידו בצד ימין, אלא מאחוריו כדי שיתכסה בו רבו שאם ילך אדם מאחורי רבו, לא יראה את הרב [שיכסוהו שני תלמידיו מאחור, אחד מימינו ואחד משמאלו].

ומקשינן על פירוש זה: והתניא והרי שנו בברייתא: המהלך כנגד רבו לצידו - הרי זה בור ^[19], אחורי רבו - הרי זה מגסי הרוח! ^[20].

ומפרשינן: מה שאמר רב שמואל בר פפא - "כדי שיתכסה בו רבו" אין הכוונה שהלכו מאחורי רבם ממש. אלא דמצדד אצדודי. שצידדו [הפנו] עצמם מעט לאחור, וכיסו מקצת בצד רבם [באלכסון].

שנינו במשנה: וקלפי היתה שם ובה שני גורלות. של אשכרוע היו ועשאן בן גמלא של זהב.

הגמרא מביאה מקור לדברי משנתנו מברייתא.

תנו רבנן: נאמר [ויקרא טז] "ונתן אהרן על שני השעירים גורלות". גורלות הללו יכולים להיות "של כל דבר מכל חומר שהוא ^[21].

יכול - אולי נאמר שיתן שנים [שני גורלות] על שעיר זה, ושנים [שני גורלות אחרים] על שעיר זה. ונפרש את הפסוק - "ונתן אהרן על [כל אחד מ] שני השעירים [שני] גורלות" ^[22].

תלמוד לומר בהמשך הפסוק: "גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל". מכאן שאין כתיב "לשם" אלא על גורל אחד, ואין כתיב לעזאזל אלא על גורל אחד.

ומכאן למדנו שלא היו אלא שני גורלות בלבד.

ועדיין הייתי יכול לומר, שיתן את הגורלות של שם ושל עזאזל על שעיר זה. ושל שם ושל עזאזל גם על שעיר זה. לקיים את מה שנאמר "ונתן על [כל אחד מ] שני השעירים [שני] גורלות", ואיזה שירצה יעשה לשם. או לעזאזל [רש"י] ^[23].

תלמוד לומר: גורל "אחד" לה'". הכתוב יכל לומר "גורל לה'". ולמה נאמר "אחד"? ללמדך, [מיתור הלשון], אין כאן שעיר שנתן עליו גורל לה' אלא אחד, ואין כאן שעירו שנתן עליו גורל לעזאל אלא אחד.

שואלת הברייתא: כיון שלמדנו שהכהן הגדול נתן גורל אחד על כל שעיר, אם כן, מה תלמוד לומר לשם מה נאמר "ונתן אהרן על שני השעירים גורלות"? [הכתוב יכל לומר "ונתן ... על שני השעירים גורל"].

עונה הברייתא: ללמדך, שיהיו שני הגורלות שוין - שלא יעשה גורל אחד של זהב ואחד של כסף, או אחד גדול ואחד קטן.

שנינו בתחילת דברי הברייתא: גורלות הללו יכולים להיות של כל דבר.

ומקשינן: פשיטא! מדוע הייתי חושב שצריך לעשות את הגורלות דוקא מחומר מסוים?

ומתרצינן: לא צריכא לא הוצרך התנא להשמיענו דבר זה. אלא ללמדנו כדתניא כדברי הברייתא דלהלן:

שנו בברייתא: לפי שמצינו בציץ שהשם כתוב עליו והוא של זהב, יכול שמא אף גורל זה כן, שהרי השם כתוב עליו!

תלמוד לומר "גורל אחד לה', וגורל אחד לעזאזל". והכתוב יכל לומר: "גורל אחד לה'. ואחד לעזאזל" - "גורל גורל" ריבה. ומה בא הכתוב לרבות? ריבה גורל של עץ זית, ריבה גורל של עץ אגוז. וריבה גורל של אשכרוע ^[24].

שנינו במשנה: בן קטין הכהן הגדול עשה שנים עשר דד [ברזים] לכיור.

תנא בברייתא: למה עשה בן קטין שנים עשר ברזים לכיור? כדי שיהיו שנים עשר אחיו הכהנים העסוקין יום יום בתמיד, מקדשין כולם את ידיהן ורגליהן בבת אחת ^[25].

תנא בברייתא: בשחרית כשהיה הכיור במילואו [מלא במים], היה הכהן מקדש ידיו ורגליו מן הברז העליון, ואילו בערבית, בירידתו כאשר ירדו המים מתחת לגובה הברז העליון, היה מקדש ידיו ורגליו מן הברז התחתון ^[26].

שנינו במשנה: ואף הוא [בן קטין] עשה מוכני לכיור.

ומפרשינן: מאי מהו מוכני? אמר אביי: גילגלא גלגל דהוה משקעא ליה שהיה משקע בעזרתו את הכיור לתוך המים שבבור.

שנינו במשנה: מונבז המלך עשה את כל ידות הכלים של יום הכיפורים, של זהב.

והוינן בה: כיון שמונבז רצה לפאר את כלי בית המקדש, מדוע את ידות הכלים עשה זהב? נעבדינהו לדידהו, יעשה את הכלים עצמם זהב! ^[27]

מנ"ל. כתיב הכא כפרה וכפר בעדו ובעד ביתו. וכתיב בחורב כפרה שנאמר אתם חטאתם חטאה גדולה ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם וכתיב וישב משה אל ה' ויאמר אנא חטא העם הזה חטאה וגו' מה להלן בחורב וידוי כפרה באנא אף הכא באנא. ומנ"ל כי הוידוי בשם גמר כפרה מעגלה ערופה מה להלן בעגלה ערופה בשם שנאמר כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן דם נקי וגו' אף כפרה האמורה כאן בשם. ואקשינן דתגמור עגלה ערופה מחורב בכפרה מכפרה שתהא אנא בוידוי ועלתה בקושיא:

תניא רבי אומר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו אמר משה לישראל בשעה שאני מזכיר את שמו של הקב"ה אתם המקשיבים ושומעין הבו גודל לאלהינו כלומר אמרו בשכמל"ו:
ירושלמי כשהיה כ"ג מזכיר את השם הקרובים היו נופלין על פניהם והרחוקים אומרים בשכמל"ו:

בא לו למזרח העזרה לצפון המזבח וכו' ודייקינן ממתני' מדקא' לצפון המזבח מכלל דמזבח לאו בצפון קאי מני ר' אליעזר בן יעקב היא דאוקימנא בפרקין קמא דרובא דמזבח בדרום קאי אליבא דר' אליעזר בן יעקב והוא מפורש בזבחים תחלת פרק איזהו מקומן של זבחים דתניא ר' אליעזר בן יעקב אומר צפונה שהוא פנוי מן הכלים ואפי' ממזבח והא רישא דמתני' דקתני בא לו אצל פרו ופר היה עומד בין האולם ולמזבח אוקימנא לר' אליעזר בר' שמעון ופרקינן כולה ר' אליעזר בן יעקב היא ותני בבין האולם ולמזבח ולא בין האולם ולמזבח ממש כלומר לא צריכין צפון ממש:
הסגן מימינו אמר רב יהודה המהלך לימין רבו הרי זה בור. ואקשינן עליה ממתני' דקתני הסגן מימינו ומדתניא ג' שהיו מהלכין בדרך הרב באמצע גדול מימינו וקטן משמאלו וכן מצינו במלאכים מיכאל באמצע גבריאל מימינו רפאל משמאלו ופרקינן לא בצידו שהוא כנגדו ממש שהעושה כן הרי זה בור וגם המהלך אחורי רבו הרי זה גס רוח אלא דמצדד אצדודי פי' מקצתו כנגדו ומקצתו לאחוריו:
ירושלמי חמשה דברים היה הסגן משמש א' הסגן מימינו ב' הסגן אומר לו אישי כ"ג הגבה ימינך ג' בתמיד אחז הסגן בימינו והעלהו ד' הניף הסגן בסודרין ה' לא היה מתמנה בכהונה גדולה עד שהוא נעשה סגן וקלפי היתה שם ובה ב' גורלות של אשכרוע מהו אשכרוע ספקינן:
י' פעמים היה כ"ג מזכיר השם בו ביום ששה בפר ג' בשעיר ואחד בגורלות הקרובים היו נופלים על פניהם והרחוקים היו אומרים בשכמל"ו ואלו ואלו לא היו זזין משם עד שהיה מתעלם מהם שנאמר זה שמי לעולם לעלם כתיב:
בראשונה היה אומר בקול רם משרבו הפריצים היה אומרו בקול נמוך:

בן קטין עשה י"ב דד לכיור כו' תני כדי שיהו י"ב אחיו הכהנים העסוקים בתמיד מקדשי' ידיהן ורגליהן בבת אחת כבר פירשנוהו למעלה כי בפייס השני בתמיד של שחר י"ג זכין בו הוא וי"ב הרי י"ג מקדש הוא ואחריו מקדשי' הי"ב כל אחד מדד אחד נמצאו י"ב מקדשין בבת אחת:

מדקאמר לצפון המזבח מכלל דמזבח לאו בצפון קאי. פי׳ רש״י דלאו לישנא דקתני דייק לה אלא מעיקר דינא. פי׳ כיון שהוצרך למשכו מכנגד המזבח מכלל דמזבח לאו בצפון קאי שאין כלום ממזבח לצפון עזרה ואלו הוו קיימי נגד מזרחו של מזבח פורתא לאו בצפון קיימי דאי לא למה לי למיתני שיעמידם לצפון המזבח שהמקום דחוק לוקמינהו למזרחו של מזבח שהוא מרווח יותר אלא ודאי משום דבעי׳ העמדתן במקום שחיטת השעיר הנשחט ומזרחו של מזבח לאו צפון הוא לענין שחיטה.

ומני ר׳ אליעזר בן יעקב היא דתניא ר׳ אליעזר בן יעקב אומר צפונה שיהא פנוי מכלום ויש גורסי׳ שיהא פנוי מכלים ואפילו ממזבח וכן היא במסכת זבחים פר׳ קדשי הקדשים ומשום דסבי׳ ליה לר׳ אליעזר דכוליה מזבח בדרום קאי והכי נמי אמרי׳ לה לעיל בפ״ק. ודייק לה ר׳ אליעזר להאי סברא מדכתיב צפונה פרש״י ז״ל דכיון דכתיב ירך המזבח צפונה הך ה״י יתירא משמע שימשך מן המזבח לצד צפון שהוא אויר פנוי כי צפון משמע שהוא אויר פנוי וכיון דכתי׳ צפונה משמע שאין המזבח שם והקשו בתוספות והלא הרבה כלים היו לשם שולחנות וטבעות וקלונסאות ותירצו דהנהו לצורך שחיטה ומסתמא האי דקאמר פנוי היינו משום צורך שחיטה ושיהא מופנה משם כל שאינו לצורך שחיטה. עוד הקשו דהא לעיל אמרי׳ מאן תנא מדות ר׳ אליעזר בן יעקב היא ואילו במסכת מדות משמע דמזבח בצפון קאי דתנן כיור היה נתון בין האולם ולמזבח משוך כלפי דרום ומאן דאית ליה האי סבירא ליה דמזבח בצפון ומושכו כלפי דרום כדי שיהא צפון פנוי וכדאמרי׳ בפרק קדשי הקדשים תניא ר׳ יוסי הגלילי אומ׳ ונתתה את הכיור בין אוהל מועד ובין המזבח יכול יתננו בין האולם ולמזבח ת״ל ואת מזבח העולה שם פתח משכן אהל מועד מזבח פתח אהל מועד ולא כיור פתח אהל מועד הא כיצד נותנו בין האולם ולמזבח משוך קימעא כלפי דרו׳ ואמרי׳ עלה מאי קסב׳ אי קסב׳ כוליה מזבח בדרום קאי לוקמיה מכותל אולם ולדרום בין אולם למזבח ואי נמי סבר מזבח חציו בצפון וחציו בדרום לוקמיה מכותל היכל ולדרום בין האולם ולמזבח לאו משום דסבר כל המזבח בצפון קאי דכי מוקים ליה מכותל היכל ולדרום קאי ליה כמבין לאולם ולמזבח ולוקמיה מכותל היכל ולצפון בין האולם ולמזבח אמר קרא צפונה שיהא פנוי מכלים. וי״ל דלעולם מתני׳ דמדות סבי׳ ליה דכוליה מזבח בדרום והא דקתני שיהא הכיור משוך כלפי דרום היינו שיהא משוך ד׳ אמות כנגד כותל דרומי של עזרה כי המזבח מתחיל כנגד חצי הפתח הדרומי של היכל ואי אפשר שיהא הכיור נתון שם שלא יפסיק בין המזבח לפתח משום דכתיב ואת מזבח העולה שם פתח אהל מועד ולא כיור פתח אהל מועד הלכך מושכו חמש אמות לצד דרום עד שיעבור מכנגד הפתח ונמצא עומד בין האולם ולמזבח בדרום ויהא צפון פנוי מכלים אבל בההיא דר׳ יוסי כיון דקתני מושכו קימעא כלפי דרום מכלל דמזבח קאי בצפון ולפי׳ אינו יכול להניח הכיור בצפון בין האולם ולמזבח דבעי׳ שיהא צפון פנוי מכלים: ואם נותנו לחוץ לגמרי כלפי דרום חוץ מכנגד המזבח נמצא שאינו עומד בין האולם ולמזבח כלל והכתוב אומר בין אהל מועד ובין המזבח הילכך מושכו כלפי דרום קמעא דאלו סבי׳ ליה דמזבח בדרום היכי קתני מושכו קמעא אפילו טובא נמי יכול למשכו אלא ודאי מדקתני משוך קמעא מכלל דמזבח כוליה בצפון כך תירצו בתוספות זבחים:

תני כבין האולם ולמזבח. פרש״י ז״ל אצל מקצוע צפוני של מזבח שהיה מקרבו אל הפתח בכל יכולתו משום חולשא דכהן גדול ויותר מכן לא היה יכול לקרבו דאי מעייל לי׳ נגד מזבח לאו בצפון קאי ע״כ וקשי׳ אסוגיין דהא לעיל אסקי׳ להדיא דמתני׳ ר׳ אלעזר בר׳ שמעון היא והיכי קא מוקים לן הך סופא דמתני׳ גופה דאתיא דלא כותיה. וי״ל דלעיל לא דייקי עלה אלא לאפוקה מדר׳ יוסי ברבי יהודה ומר׳ ולמימר דאי מתני׳ כפשטה רבי אלעזר ברבי שמעון היא ולכשתמצא לומר דתנא דמתני׳ סבי׳ ליה דכוליה מזבח בדרום תני כבין האולם ולמזבח ואכתי הויא כרבי אלעזר בר שמעון נמי דוק ותשכח.

שלשה שהיו מהלכין בדרך. הרב באמצע וכו׳ והקשו בתוספות דהא קימא לן שאין מכבדים בדרכים ותירץ ר״י ז״ל דהתם בשלא יצאו ביחד מן העיר אלא שפגעו זה בזה בדרך אבל כשיצאו מן העיר ביחד מכבדין ויש שמחלקין בין ההולכים בדרך להולכים בעיר ובדוכתה כתיבנא לה בס״ד:

וכן מצינו במלאכי השרת שבאו אצל אברהם. פי׳ דהא כתיב נצבים עליו ואלו היו באין זה אחר זה לא היה נצב עליו אלא הראשון בלבד:

תרגמה רב ושמואל בר אבא כדי שיתכסה בו רבו. פרש״י ז״ל הא דקתני מימינו לא שילך אצלו אלא מאחוריו זה לצד ימין וזה לצד שמאל ושניהם מאחוריו:

גרסת הספרים והתניא המהלך כנגד רבו הרי זה בור אחורי רבו איתמר. והתניא המהלך אחרי רבו הרי זה מגסי הרוח דמצדד אצדודי. וגרסא זו נראית משובשת מאי קא פרכי׳ מדתניא המהלך כנגד רבו הרי זה בור דהא היינו מאי דסבי׳ לן והא מקשי׳ ופרקי'. ורש״י ז״ל מחק גרסא זו וכתב דה״ג והתניא המהלך כנגד רבו הרי זה בור המהלך אחרי רבו הרי זה מגסי הרוח דמצדד אצדודי וזו הגרסה נוחה. ויש לדחוק ולישב גרסת הספרים דהא דאמרינן והתניא המהלך כנגד רבו הרי זה בור. בניחות׳ גרסינן לה וסיעת׳ לפירוקא דידן והדר פרכי׳ מפירוק דידן. וכי אחורי רבו איתמר האי פירוקא כלומר אכתי היכי ניחא לן בהא פירוקא דהתניא המהלך אחרי רבו הרי זה מגסי הרוח ומהדרינן דלאו אחורי רבו ממש אוקי׳ למתניתא דלעיל אלא דמצדד אצדודי.

יכול יתן שנים על זה ושנים על זה. פי׳ שנים שכתו׳ בהן שם על זה ושנים שכתוב בהן עזאזל על זה ת״ל גורל אחד לה׳ וגורל א׳ לעזאזל אין בו אלא גורל אחד שיהא כתוב לה׳ וגורל א׳ שיהא כתוב לעזאזל. יכול יתן של שם ושל עזאזל על זה ושל שם ושל עזאזל על זה פי׳ כי אחר שיגריל בהליכתו לקיים מצות הגורל ויתברר העליה מתוך הקלפי אי זה הוא לשם ואי זה הוא לעזאזל שיתנם שניהם על כל אחד מהם לקיים נתינת הגורלות כדכתי׳ ונתן על שני השעירים גורלות. אבל לא בעינן לומר שיתנם שניהם על זה ושניהם על זה בלא גורל דא״כ בטלת תורת הגרלה ואין כאן גורל אלא ודאי כדאמרן ופשוט הוא וכן הוא בירושלמי.

ריבה של זית ושל אגוז ושל אשכרוע. פי׳ לאו דוקא אלא ריבה כל דבר ואפילו עץ ורבנן אמרו באלו למצוה מפני שהם חזקים ויפים:

גלגלא דמשקעי ליה. פי׳ שעשה חוץ לבור גלגל שהיו מורידים בו את הכיור לתוך הבור כדי שלא יהו נפסלין בלינה שיירי המים שבכיור שקדשו בכיור שהוא כלי שרת. ומוכני לשון גלגל הוא וחברו בפ״ק דחולין:

וכן בשלשתם אומר לשון אנא שכך למדו גזרה שוה כפרה כפרה מחורב ר"ל ממעשה העגל שנאמר בו אולי אכפרה בעד חטאתכם ונאמר בו אנא חטא העם הזה וכן בכולם מזכיר את השם שכך למדו גזרה שוה כפרה כפרה מעגלה ערופה שנאמ' בה כפר לעמך ישראל ונאמר בו אשר פדית ד':

כבר ביארנו במשנתינו שהפר היה עומד באותו חלק שבין האולם ולמזבח כנגד קרן מערבי צפוני והשעירים למטה בקרן מזרחי צפוני ואע"פ שמקצת המזבח היה בצפון מ"מ אין מקום שחיטה אלא מכותל צפוני של מזבח ולהלן ברוחב עד כותל צפוני של עזרה ושכנגדו למעלה עד האולם ולמטה עד פתח העזרה ומ"מ לענין ביאור בסוגיא זו היו למדים מכאן שהמזבח כולו בדרום והוא שאמרו מדקאמ' לצפון המזבח ר"ל לקרן מזרחי צפוני כלומר שאם היה השעיר עומד לפנים מן המזבח כלל אינו קרוי צפון אלמא כוליה מזבח בדרום קאי והא רישא ר' אלעזר בר' שמעון היא כלומר שהיה מוסיף למקום שחיטה בין האולם ולמזבח והוא סבור בין האולם ולמזבח ממש ר"ל שיהא הפר עומד בין צד מערבי של מזבח במה שיש מן המזבח לרוח צפוני לבין שכנגדו מן האולם אלמא שמקצת המזבח בצפון ואף כאן יהא השעיר עומד בצד המזרחי של מזבח במה שיש ממנו לרוח צפוני ותירץ דכוליה בדרום קאי ותני כבין האולם וכו' כלומר לא בין האולם למזבח ממש אלא משטח כותל צפוני של מזבח לשכנגדו עד האולם על הדרך שפירשנו למעלה ומ"מ לענין פסק מקצת המזבח בצפון והוא שבע אמות ממנו כמו שכתבנו בפרק ראשון ט"ז ב' ואעפ"כ אין הפר עומד לצד המערבי ולא השעיר לצד המזרח מפני שאע"פ שהם צפוניים אינם מקום שחיטה והלכך זה עומד אצל קרן מערבי צפוני וזה אצל מזרחי צפוני כמו שביארנו:

תלמיד ההולך עם רבו אין לו לילך לימין רבו אלא לשמאלו כדי שתהא ימין התלמיד מזומנת לו לאיזה שירות אם יצטרך לו ואם עשה כן הרי עשה עצמו כמי שאינו מזמין עצמו לשמושו והרי זה בור ר"ל שאין לו לא חכמה ולא מדות ואם היו שני תלמידים עמו הולכים אצלו זה לימינו וזה לשמאלו כדי שיתכסה הרב ביניהם כאלו הם באים להגין בעדו והגדול לימינו כדי שיהא הקטן מזומן לתשמישו של רב ועל דרך זה אמרו במשנתינו סגן מימינו וראש בית אב משמאלו ואף זו ר"ל הן לצד שמאלו בתלמיד אחד הן גדול מימין וקטן משמאל בשנים לא בצד הרב ממש שכך אמרו המהלך בצד רבו הרי זה מגסי הרוח מפני שנראה כמשוה עצמו עמו וכן לא מאחוריו ושיקדימוהו לפניו שאף זה נראה כמרחיק עצמו משימושו אלא יצדדו עצמם לצד אחוריו מעט שיתכסה בהם או בו מעט מצדדיו או מצדו וזהו דרך כבוד ולעניין ביאור הגירסא הנכונה תרגומה כדי שיתכסה בו רבו כלומר ובשהם שלשה והתניא ההולך מצד רבו הרי זה מגסי הרוח אחורי רבו איתמר והתניא תרווייהו דמצדד אצדודי וגרסא הכתובה ברוב הספרים אינה מתיישבת כל כך אלא שכבר כתבנוהו בפרושינו:

גורלות אלו שהן בקלפי להגריל בהם על השעירים איזה לשם ואיזה לעזאזל צריך שיהו שניהם שוים ולא יהא אחד של מין אחד ואחד של מין אחר או אחד גס ואחד דק וכל שהן שוים אין קפדים בהם אם של זהב אם של שאר מיני מתכות אם של עצים ואבנים ואע"פ שמצינו בציץ שהשם כתוב עליו והוא של זהב ואף בזה הואיל ואחד מהם כתוב בו שם היה לנו לומר שיהא של זהב גורלות כתי' רבה להכשיר בכל הגורלות כל שהם שוים וכן זה שכתו' בו ונתן על שני השעירים גורלות אין במשמע שני גורלות על כל שעיר מהם אלא שני גורלות בין שניהם אחד כתוב בו שם ואחד כתוב בו עזאזל וטורף בקלפי ונותן אחד על זה ואחד על זה ושמא תאמר והיאך הוא עולה על הדעת שיהו שני גורלות על שעיר אחד והא בהדיא כתי' גורל אחד וכו' שמא הייתי סבור לומר שהוא עושה ארבעה גורלות שנים מהם כותב בהם שם ושנים כותב בהם עזאזל אלא שיהו שנים של שם דבוקים זה בזה שלא יזדמן של שם ושל עזאזל בבת אחת ומתוך שהם דבוקים זה בזה ושהם שם אחד הוא קורא להם אחד והם שנים והוא שאמר תלמוד לומ' אחד לד' אין לד' אלא אחד ואין לעזאזל אלא אחד ותכלית הכוונה בה הוא שלא להיות לד' אלא אחד רומז אל אמונת הייחוד ולהוציא מלב האומרים גורלות על כל אחד ובדבקות שני הגורלות להיותן כאחד לרמוז על אמונה ישנה היו הצדוקים נכשלים בה הרבה כמו שרמזנו למעלה:

המשנה הרביעית והכוונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר בן קטין עשה שנים עשר דדים לכיור שלא היו בו אלא שנים אף הוא עשה מוכני לכיור שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה מונבז המלך עשה כל ידות הכלים של יום הכפורים של זהב הילני אמו עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל אף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת שוטה כתובה עליה ניקנור נעשה נסים לדלתותיו ומזכירין אותם לשבח אמר הר"ם עשה לכיור שנים עשר חוטמין שהמים יוצאין משם כדי שיהיו כל הכהנים המתעסקים בתמיד מקדשין ידיהם ורגליהם כאחת והוא לא מנה שוחט כי השחיטה כשרה בזרים כמו שקדם וזורק הוא מקבל הדם וכבר קדם לך כי שלשה עשר היו זכין בו יחסר אחד מהן שוחט נשארו שנים עשר והכיור מכלל כלי שרת וכשהיו בו מים נתקדשו ונפסלו בלינה כמו שיתבאר במקומות מקדשים וזה עשה כלי סביב לכיור והיו בו המים תמיד והיו שותתין מאותו כלי לכיור כדי הצורך ראשון ראשון ואותו הכלי היה נקרא מוכני וכל ידות הכלים הם הקפות כלומר בית יד של סכין או של קרדום שהיו חותכי' בהן הבשר ודומיהם ונברשת היא כמו שמשית שעושין על פתחי הבתים מזכוכית והיא עשתה אותו מזהב טוב ממורט וכשהיה השמש זורח עליה לאותה השמשית אורה ונוגה בתחלת היום כעלות השמש מאופק ירושלם ואותה שעה היו קורין קרית שמע וניקנור היה איש מן החסידים הלך לאכסנדריא של מצרים ועשה שם שתי דלתות של נחשת והתקין מלאכתן מאד והיה דעתו להעמידן בעזרה והביאם על הים ויהי כאשר סער הים על המלחים השליכו אחת מן הדלתות בתוך הים להקל מעליהם ומאנייתם ורצו להשליך השנית וכאשר ראה קשר עצמו בדלת ואמ' להם אם רצונכם להשליך זו הדלת לא תשליכוהו אלא עמי אז עמד הים מזעפו וכאשר יצא הוא לנמל בעכו היה מצטער על הדלת שטבעה ורצה השם והשליך הים הדלת האחרת שטבעה לאותו מקום שיצא זה החסיד וזהו הנס שעשה השם לדלתותיו והעמידום לרוח מזרחית מן העזרה לעומת ההיכל וענין לשבח גדולה ותהלה והמלה עברית וארמית והענין אחד ויהללו אותה ושבחו יתה ונאמר שבחי ירושלים אלו לגנאי בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטרת הגרס בן לוי היה יודע פרק בשיר ולא רצה ללמד ובן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב על הראשונים נאמר זכר צדיק לברכה ועל אלו נאמר ושם רשעים ירקב גנאי הפך שבח ולחם הפנים עב היה כמו שיתבאר במנחות אבל היו מתקנין אפייתו בדפוסים עד שיהיו מקפלים כמו שמקפלים הבגדים והוא היה בתכלית ההשויה ותקון האפייה כמלאכה שהיתה ידועה אצלם ופטום הקטורת ידוע ועוד אזכרנו במקומו ממסכת כריתות ובכלל סמניה עשב כשנותנין אותו עם הקטורת על האש היה העשן כלו עולה מכונס לא מפוזר והיו מכירים אותו העשב ולא הודיעוהו לאדם והיה הגרס בן לוי מוציא אותיות בפיו בהוצאה נפלאה בשעת קריאת השיר של כל יום והיה נותן גודלו בפיו עם לשונו בשעת הקריאה ולא הודיע לשום אדם איך היתה המלאכה בשנוי נתינת הלשון בפה ואיך היה משים בהנו כשהיו יוצאין אותן הנעימות הערבות ובן קמצר היה כותב בקולמסים רבים בבת אחת ואעפ"י שכל אלו נתנו אמתלא מפני מה נמנעו מללמד מעשיהם גנה אותם כאשר תראה:

אמר המאירי בן קטין וכו' פי' כה"ג היה בבית שני ועשה שנים עשר דדים לכיור שמתחלה לא היו בהם אלא שנים ועשה הוא בהם שנים עשר שיהו מים יוצאים מהם ביחד להיות שנים עשר כהנים מקדשים ידיהם ורגליהם מהם בבת אחת וזה שעשה מהם שנים עשר מפני שהוא כיון בו על כל אותם העסוקים בתמיד שהם שלשה עשר כמו שביארנו ולא עשה בהם שלשה עשר מפני שהשוחט הוא בכלל השלש עשרה ואינו טעון קדוש שהרי השחיטה כשרה בזר ואף הוא עשה מוכני פי' בגמ' גלגלא דהוו משקעי ליה כלומר שהכיור הוא כלי שרת וכל שמקודש בכלי שרת נפסל בלינה ומתוך כך עשה כלי זה סביב לכיור שמאותו כלי היו המים באים לכיור כפי הצורך ולא היו נפסלים באותו כלי בלינה שאינו כלי שרת וכשהיו צריכים למי כיור היו מריקים מאותו הכלי דרך דדיו לכיור ולא היו צריכים להביא בכל יום מבחוץ והיה עשוי כעין גלגל שממלאין ממנו בבור ומשמיע קולות בשעת ההרקה כדרך שגלגל הבור משמיע קול בשעת השאיבה כמו שביארנו במסכת תמיד וי"מ בענין אחר וזה עיקר:

מונבז המלך עשה כל ידות הכלים של יום הכפורים של זהב שאלו בגמ' נעבדינהו לכולהו כלומר מה ענין לידות ולא לכלים עצמן והלא מאחר שנדבו לבו לכך ונמצא רוצה ויכול היה לו לעשות אף הכלים עצמם מזהב והיה ראוי שיהו הם של זהב יותר מן הידות ופירשוה בידות הסכינין שאי אפשר לעשות הסכינין עצמן של זהב שאם כן לא היו יכולין לחתוך בהם והקשו בה ממה שאמרו בבריתא אף הוא עשה כני כלים ואגניהם וידות כלים [וידות סכינין] של יום הכיפורים של זהב ומדקתני ידות סכינין וידות הכלים אלמא אף בשאר כלים עשה ידותיהן של זהב וא"כ יעשה אף בגוף הכלים ותירץ שאף אותם הכלים פירושן בנגרי וחציני ר"ל ידות הקרדום והמגל וכיוצא בהם מכלים שאי אפשר לגוף הכלים בשל זהב ומ"מ קשה לפרש שהרי כניהן ר"ל בסיסי מושבם ואוגנותיהם ר"ל בית אחיזתם מיהא אף בשאר כלים הם נאמרים והיה לו להקשות עליהם שיעשה אף גופם של זהב אלא שבודאי זו של (כלים) [כנים] ואגנים הכלים עצמן של זהב היו אלא שהיו מקילין בכניהם ואגניהם והוא עשה אף כניהם ואגניהם של זהב אבל הסכינים והקרדומים הואיל וגופן לא היה אפשר להם בשל זהב לא היו עושין את הידות של זהב והוא בא ועשאן של זהב:

הילנאי המלכה אמו עשתה נברשת של זהב ר"ל מחיצת חלון ועל הדרך שעושין אותה מזכוכית עשאתה היא מזהב טוב וממורט הרבה והניחתהו במקום גבוה על פתח ההיכל בדרך שבתחלת היום כשהשמש מתחיל לעלות מן האופק מצד המזרח ומכה על פתח ההיכל שהוא לצד מערב ניצוצות יוצאין ממנה מיד והיו מכירין שזמן קרית שמע הוא ולא היו צריכין לצאת ולראות הנץ החמה ולא משום אנשי משמר ומעמד שהרי אנשי משמר היו מקדימין לקרות משעלה עמוד השחר מחשש שלא ימשכו אחר העבודה וימנעו מלקרות ואנשי מעמד העומדים על הקרבן בשליחות כל הצבור היו מאחרין לקרות עד שתכלה עבודת התמיד עד שאמרו שהקורא עם אנשי מעמד ועם אנשי משמר לא יצא ידי חובתו על הדרכים שביארנו במסכת ברכות ט' ב' אלא לא עשאתה אלא לבני ירושלים הבאים בעזרה להתפלל שם למנהג וותיקים שהיו מכוונים לגמרה עם הנץ החמה שיתפללו אחר זריחת החמה שהוא יום גמור:

אף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה בה כדי שיעתיק ממנה הכהן כשבאה לידו סוטה לכתוב ולמחות בתוך המים ולא יהו צריכים להוציא עליה ספר תורה ושאלו בגמ' שמע מינה כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה אע"פ שאין דעתו להשלימה עד סוף הענין כמו שביארנו שם ותירצה בא"ב כלומר ראשי תיבות ומה שאמרו כשהוא כותב רואה וכותב מה שכתוב בטבלא ומה כתוב בטבלא אם שכב אם לא שכב פירושו בסירוגין ר"ל שכותב אם שכב שלם ואחריה ראשי תיבות עד סוף אותו דיבור וחוזר וכותב אם לא שכב שלם ואחריו ראשי תיבות וכן ואת כי שטית שלם ואחריו ראשי תיבות וכן הלכה אלא שלענין התינוק הותר לגמרי משום עת לעשות לד' כמו שביארנו שם:

ניקנור והוא שם אדם נכבד נעשו נסים לדלתותיו ופי' בגמ' שהלך לאלכסנדריא של מצרים להביא דלתות ועשה שם שתי דלתות ברושים מחופות נחושת מוצהב הרבה על דעת להעמידם בעזרה והיה מביאם דרך ים וכשסער הים על המלחים השליכו אחת מהם להקל משאה של ספינה ועדיין לא נח שם הים מזעפו ובקשו להטיל אף את חברתה ועמד הוא וכרכה ר"ל שחבקה בזרועותיו ואמר להם אם רצונכם להטיל את זו הטילוני עמה לים ומיד נח הים והיה מצטער על חברתה הרבה וכשהגיע לנמלה של עכו ראו אותה מבצבצת ויוצאה תחת דופני הספינה ונטלם והקדישם לעזרה והעמידום לרוח מזרחית בכניסת העזרה כנגד פתח ההיכל וכל שערי בית המקדש נשתנו לשל זהב חוץ מאלו שלא רצו לשנותם מצד הנס שנעשה בהם ומצד שהיה נחושת שבהם מוצהב הרבה ומזכירין אותם לשבח ר"ל כל אלו שהזכרנו והם בן גמלא שעשה את הגורלות של זהב ובן קטין שעשה שנים עשר דדים ומוכני לכיור ומונבז שעשה ידות הכלים של זהב ואמו שעשתה נברשת וטבלא של זהב כולן היו מזכירין אותן לשבח על מה שעשו:

אבל אלו שהוא מזכיר עכשיו הוזכרו לגנאי על מה שעשו והם בית גרמו והוא היה אומן חשוב בכך שלא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים שהיו בקיאים במלאכתו ברדייתו ובאפייתו עד שלא היה מתעפש ואותו שהיו עושים שאר אומנים היה מתעפש מתוך עובי הלחם ואע"פ שאמרו כ"א ב' סילוקו כסידורו לא היה אלא בבית ראשון וכן בבית שני בעוד שהיו שם כהנים גדולים צדיקים וחשובים אבל משהיו ממנים כ"ג ע"י ממון נתקלקל הכל והיו צריכים לאומנות חשובה ואלו ידעו ולא רצו ללמד ולא היו חוששין ללמדו לכבוד שמים כדי שלא יתמעט כבוד מקדש במיתתם או שמא בקיאים היו בו ביופי גדול ובנקיות מופלג מצד הלישה והאפייה וכן בית אבטינס לא רצו ללמד מעשה הקטרת והוא שהיו יודעים עשב שנותנין אותו עם הקטרת על האש והיה העשן כולו מתכנס לעמוד אחד ישר וזקוף ולא מתפזר ואותו עשב נקרא מעלה עשן והם ידעו אותו עשב ולא רצו ללמדו ופי' בגמ' ששניהם היו מתנצלים בדבר זה שיודעים היו שבית המקדש עתיד ליחרב והיו מתייראין שמא ילמד אדם שאינו הגון וילך ויעבוד עבודה זרה בכך ולא קבלו התנצלותם מפני שידעו בהם שלא היתה כוונתם אלא להרבות בכבוד עצמם ומ"מ בזו הזכירום לשבח שמעולם בית גרמו לא נמצאת פת נקיה ביד בניהם שלא יאמרו מלחם הפנים הם ניזונים ושל בית אבטינס לא יצאה כלה מבושמת מבתיהם שלא יאמרו מן הקטרת הן מתבשמות לקיים מה שנאמר והייתם נקיים מד' וישראל ובברייתא אמרו שכשהיו נושאין אשה היו פוסקים עמה על מנת שלא תתבשמי:

אגרס בן לוי היה יודע פרק בשיר ר"ל תנועה אחת בהגבהת הקול עריבה בתכלית בשיר של פה מעורב עם שיר הכנור והיה נותן גודלו באיזה מקום שבפיו ידוע אצלו ואצבעותיו בין הנימין של כנור והיה מגביה קולו בנעימות מתוק כל כך שבאותה שעה היו כל אחיו נרתעים בבת ראש לאחוריהם ר"ל בפתע ולא רצה ללמדו ואף הוא היה מתנצל כדרך הראשונים:

בן קמצי לא רצה ללמד על מעשה הכתב שהיה יודע ומהיר במלאכת הכתיבה עד שהיה קושר ארבעה קולמסים בארבע אצבעות ימינו והיה כותב בבת אחת שם בן ארבע אותיות בבת אחת בלא הקדמת אות אחת לחברתה עד שלא היתה אות אחת ממנו נכתבת בלא חברתה וזה לא מצא שם שום התנצלות על מניעתו שהרי לא היה כאן חשש לעבוד ע"ז בכך שאין דבר זה מעלה או מוריד לשאר האומות שאינם עושים כלום אלא לפנים ודבר זה אין בו קפידא להמון וכן שאין להם כתב שלנו ואין דבר זה למד דבר מתוך דבר:

על הראשונים נאמר זכר צדיק לברכה על בן גמלא ובן קטין וכו' שאמרנו עליהם שהוזכרו לשבח ועל אלו נאמר ושם רשעים ירקב ר"ל שלא יעמוד זכרם והם של בית גרמו וכו':

וי"מ על הראשונים על בית גרמו ועל בית אבטינס ועל הגרס בן לוי שמ"מ מצאו תשובה לדבריהם ועל אלו ר"ל בן קמצאי וכו' שלא מצא תשובה לדבריו ואע"פ שאם כן היה לו לומר על זה פירושו עליו ועל חביריו וכן היא בגמ' בהדיא ואע"פ שהיו מזכירין אותם [לגנאי] שמא אחר ששמעו התנצלותם קבלו מהם או שמ"מ על כל פנים היו מזכירין אותם לגנאי במניעת לימודם ועיקר הדברים דרך הערה שלא יהא אדם נמנע מללמד מה שיש בו קדוש השם באיזה צד אע"פ שיש צדדין שאפשר להתנצל בכך:

זהו ביאור המשנה ומה שיש ממנה מקום לענין פסק כבר הבנת פסק שבו ממה שכתבנו ומה שנכנס תחתיה בגמ' ממה שלא ביארנוהו במשנה כך הוא:

מה להלן באנא כו'. וא"ת תרתי אנא מנלן י"ל דבתרא לא צריך קרא שהוא לשון תפלה א"נ לישנא דקרא אנא ה' הושיעה נא אנא שא נא לפשע עבדי כו' אבל קמא דאינו לשון תפלה צריך קרא מיהו אפי' לא הוה אלא בתרא הוה צריך קרא מנלן שחובה לאומרו אבל מכל מקום לא נפיק מקרא כיון שאינו אלא לשון תפלה. ה"ר יוסף:

מאי דהוה הוה. כלומר משה אמר תפלתו כמו שחפץ:

והם עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. בתענית בפרק (אלו) סדר תעניות (דף טז:) אמרינן דאין עונין אמן במקדש ומפיק ליה מקראי התם והנהו לא מייתי הכא בגמ' משום דקאי אהזכרת השם ככתבו:

בא לו למזרח עזרה. לצד שער נקנור כדפי' בקונטרס שלא היה רוצה להכניסן ממש בעזרה לפנים בצד המזבח (להחזירן) שזה היה גנאי [להחזיר] והכי משמע לישנא מדלא קאמר בצפון המזבח והכי תניא בת"כ על השעירים מעמידין אותם בשער נקנור דכתיב והעמיד אותם לפני ה' פתח אהל מועד וכתיב בתריה ונתן אהרן על שני השעירים גורלות וגו':

מדקאמר לצפון המזבח מכלל דמזבח לאו בצפון קאי. דהא פשיטא על ירך המזבח צפונה בצפון עזרה קאמר דאפילו ר' יוסי בר' יהודה דלא מכשר לעיל אלא כנגד המזבח היינו משום דצריך ירך המזבח ואם כן אם מזבח בצפון קאי לא הוה צריך צפון המזבח:

והאמרת ר"א בר"ש היא. דמכשר בין האולם למזבח אלמא מן המזבח היה בצפון וא"ת אמאי לא מוכח דלא כר' אלעזר בר"ש מדקאמר למזרח עזרה דהיינו בשער נקנור כפי' רש"י מן המזבח ולחוץ ור' אלעזר לא מכשר אלא מן המזבח ולמעלה כנגד בין האולם ולמזבח וכי תימא למזרח העזרה לאו היינו בשער נקנור ממש אלא מקום דריסת רגלי הכהנים כלפי צפון המזבח א"כ אתיא שפיר כר"א בר"ש דדילמא לא נקט לצפון המזבח אלא לאפוקי מדרבי [וי"ל] דודאי מלמזרח העזרה דלא כר"א בר"ש היא ומ"מ כרבי מיתוקמא אבל לצפון המזבח אתא לאפוקי מדרבי ור"א בר"ש דנקט משום דאיירי בבין האולם למזבח אבל נראה לרבי דהא למזרח עזרה לא אתא מ"מ לאפוקי מר"א בר"ש דהא הגרלה בצפון לא אשכחן בקרא אלא מדרבנן היא כדי להזכיר ששחיטתו של שעיר בצפון ולפי זה יכול לעשות הגרלה בצפון העזרה כלפי מזבח כיון שאין טעון צפון להגריל אלא מדרבנן טוב לעשותה שם מלהכניסו בצד המזבח^א)צ"ל ולהחזירו. ולאוירו ועוד אומר רבי דלא אשכחן הגרלה בצפון כפירש"י אלא נראה דודאי לא קפדינן אצפון אלא בלפני ה' דבהגרלה כתיב והעמיד אותם לפני ה' וגו' ונתן אהרן על שני השעירים גורלות וגו' ודייק מדקתני לצפון המזבח מכלל דמזבח לאו בצפון קאי דאי בצפון קאי לא היה צפונו לפני ה' כנגד הפתח ופריך והאמרת ר"א בר"ש היא דאמר בין האולם למזבח צפון ומדלא מפרש עד כמה ש"מ מזבח כולו בצפון דלא דמי [לדרבי] דמוסיף אף מקום דריסת רגלי כהנים ולא פירש דוקא צפון דהתם ליכא למיטעי אבל בבין האולם ולמזבח אי לא מכשר ליה כוליה הוה ליה לפרושי וכיון שכל המזבח בצפון לא הוי צפון המזבח לפני ה' לעולם ר' אליעזר בן יעקב ותני בבין האולם ולמזבח אבל לא בעי למימר בין האולם ולמזבח ממש וכגון שסוף המזבח בצפון ולא כולו דוקא למ"ד לעיל בפ"ק שאינו לא כולו^ב)צ"ל בדרום. כדאמר ולא כולו בצפון אלא דהוי כר"א בר"ש במאי דמכשר צפון דבין האולם ולמזבח דהא לעיל במסקנא בפ"ק אוקמא כר' אליעזר בן יעקב ולא אשכחן תנא שסובר דסופו בצפון אלא כולו בדרום קאי כדאית ליה הכא אך צ"ע אם יש תנא שסובר כך ועוד למה היה לו לילך בין האולם ולמזבח מאחר שאפילו היה בין האולם ולמזבח בצפונית מערבית של מזבח היה כנגד פתח ההיכל ולא תיקשי למאי דפריך דר"א בר"ש סבר דכוליה מזבח בצפון קאי אמאי לא חשיב ליה בזבחים פרק קדשי קדשים בהדי שאר תנאי ור"י הגלילי דאית להו דכולה מזבח בצפון קאי דה"נ איכא תנא אחרינא באותו פרק ולא מייתי ליה התם:

שלשה שהיו מהלכין בדרך כו'. קשה לרבי דהכא משמע שצריכין לכבד זה לזה וה"נ משמע פרק במה בהמה יוצאה (שבת נא:) גבי חמור שעסקיו רעים כגון זו מהו לצאת בפרומביא בשבת ואילו בברכות בפרק שלשה שאכלו (דף מז.) תניא אין מכבדין לא בדרכים ולא בגשרים אלא בפתח שיש בו מזוזה ומסקינן בפתח הראוי למזוזה ואומר רבי דבמקום שהולכין מתחלה יחד ויצאו מבתיהם יחד ללכת לדרך אחד מכבדין זה את זה אבל היכא שהולך כל אחד ואחד לדרכו ופגעו זה בזה אין מכבדין והמלאכים מתחילה נסעו יחד לבוא לבית אברהם:

יכול יתן של שם ושל עזאזל על זה כו'. פי' כבר מיעטנו שלא ישים שנים של שם על [של] שם וב' של עזאזל על [של] עזאזל יכול יתן כו' וא"ת איזה גורל יהיה זה אם ישים של שם ושל עזאזל על כל אחד י"ל תחילה יגריל כהלכה ואח"כ יקיים מצות נתינה ליתן שניהם על כל אחד וכן מפרש בירושלמי:

גורלות של כל דבר. ואין זה אלא דברי התנא דלאו מגורלות נפיק אלא מקרא דגורל גורל ריבה כדמפרש בבריי' דבסמוך:

דהוו משקען ליה בגלגלא. פר"ח ומפרש בפ"ב דשחיטת קדשים (דף כא:) שהיה מושך ומדלה הכיור מלא מים מן הים שעשה שלמה שהיה בו כל הלילה שלא יפסלו מימיו בלינה וגרסי' בירושלמי הים היה בית הטבילה לכהנים שנאמר הים לרחצה לכהנים כו' ואקשינן לאו כלי הוא ופרקינן כההיא דא"ר יהושע בן לוי אמת המים היתה מושכת לו מעין עיטם והיו רגלי השוורים פחותים כרמונין ולא ידענא אם היה ים של שלמה בבית שני:

תוס' בד"ה יכול יתן כו' יחליף ויתן כו' ושל עזאזל על של שם הס"ד ואח"כ מה"ד ת"ל גורל כו' לאו ממשמעות כו':

בפרש"י בד"ה צפונה על כו' לשון אויר משמע הך ה' יתירה אל צפון כו' כצ"ל:

גמ' ושל שם ושל עזאזל על זה ת"ל גורל א' לה' אין לה' אלא אחד וגורל [אחד] אין לעזאזל אלא [גורל] אחד א"כ מה ת"ל כו' כצ"ל וכ"ה בילקוט ע"ש:

ומנין שבאנא כו' ומנין שבשם כו'. דבעי בתחלת הוידוי בלשון אנא כתרגומו בבעו דהיינו בקשה ובשם [הוי"ה] שהוא מדת רחמים דהיינו בקשת רחמים וק"ל:

כי שם ה' בשעה שאני כו' הבו גודל כו'. משום דאפשר לפרש דהבו גודל היא מלתא באנפי נפשיה אני שם ה' אקרא ואתם הבו גודל וגו' ע"כ אמר דהבו גודל וגו' מחובר למעלה וכי מורה על הזמן שבשעה שאני אקרא אז אתם הבו גודל והיינו נמי כשמזכיר כ"ג השם אז כל העם הבו גודל לאלהינו דהיינו שאומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שהוא גודל לאלהינו עש"ה ותרועת מלך בו:

בשעה שאני מזכיר צדיק כו'. משום דיש לפרש שיש לזכור הצדיק לברכה קאמר לפי ענין דהכא ה"ק בשעה שאני מזכיר הצדיק אתם כו' וק"ל:

וכן מצינו כו' מיכאל באמצע גבריאל בימינו כו'. פרש"י מדכתיב שלשה אנשים נצבים עליו מכלל דבשורה אחת הוו קיימין כו' ע"ש והוא דחוק דגם כשהיו נצבים אצלו הוו קיימי בשורה אחת מ"מ כשהלכו אימא דבזה אחר זה הוו ונראה דסוגיא דהכא כמ"ד בפרק שבועת העדות ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור שהוא חול ולגדול שבהם שהוא מלאך האמצעי אמר אל נא תעבור וכפרש"י שם בהדיא שכך באו לפניו מיכאל באמצע כו' ע"ש:

במשנה מוכני לכיור. מה שגמגמו התוי"ט והכ"נ במקום הבור שהיו משקעין בו. בת"י כ' בשם ר"ח משמא דגמרא פ"ב דזבחים שהיה שיקועו בים של שלמה. אך לפנינו לא נמצא שם גם הת"י סיימו ול"י אם היה הים בבית שני. ומש"כ התוי"ט ועי"ל דהקיפו לא היה אלא ט' אמות כו'. עמש"כ בסוכה ח' בס"ד:

גמרא ותני כבין האולם ולמזבח. כ"נ דצ"ל בכ"ף וכן העתיק התוי"ט וכ"נ בהגהת הב"ח בפרש"י:

גמ' שם תנן הסגן בימינו כו' תרגומא כו' כדי שיתכסה בו רבו. פרש"י דחוק. ועוד ק"ל דבעירובין (נד ב) בברייתא דכיצד סדר משנה מבואר דיש חילוק בין תלמיד אחד לשנים דאחד אינו רשאי לישב בימין רבו אבל כשיש שני לישב בשמאל אז רשאי אחד לישב בימין ע"ש ובפרש"י וא"כ מאי פריך הכא. לכן נלע"ד דהיינו הא דמשני כדי שיתכסה בו רבו ור"ל דאם יש שני עדיף טפי דאחד ילך לימין כדי שיתכסה מב' צדדיו ופריך תו והתניא המהלך כנגד רבו כו' וכנגד היינו מן הצד (עי' רש"י ברכות כז רע"ב) ומשמע דאף מצד שמאל אסור ומקשה בין אמתניתין וברייתא ובין אר"י. ומשני דמצדד כו' ור"ל דבכה"ג הוא דשרי מצד שמאל אם אין אחר עמו ובשנים אף בצד ימין ונכון בעז"ה:

גמ' שם תנא שחרית במילואו כו'. נ"ל דהני ברייתות לפרושי טעמי דמתניתין קאתו. תנא כדי כו' באה לפרש טעמא דרישא די"ב דד ותנא שחרית כו' לפרושי טעמא דסיפא שלא ה"ל אלא שנים. והש"ק בירושלמי שגה בזה במחכ"ת:

רש"י ד"ה כולה ראב"י (בסופו). דאי מעייל ליה כנגד מערב המזבח כו'. כצ"ל ועתוי"ט:

תד"ה יכול (הב' בסופו). א"נ לאחר כו'. תמוה א) דהברייתא אומרת שם ועזאזל על כל אחד והם מפרשי דשנים של שם על של שם וכן בשל עזאזל. ב) דלפירושם יהיה ד' גורלות וזה דחתה כבר הברייתא ברישא. ונלע"ד דכ"ז שייך בדבור דלעיל ד"ה יכול קודם אבל בירושלמי כו'. ופי' הא' היינו שיניח שנים של שם על של שם בלא גורל וכן בעזאזל וע"ד פרש"י כאן. ולהא"נ פעם הראשון ע"י גורל ואח"כ על מי שעלה לשם יניח עוד גורל דשם בלתי גורל וכן בעזאל. ונ"ל עוד די"ל דגם הירושלמי מפרש כן והא דקאמר ולאו דא היא קמייתא משום דקס"ד דכאן ג"כ הכוונה ע"י ד' גורלות לכן מקשה דזה כבר דחתה הברייתא ברישא ומתרץ דכאן הכוונה דלא יהיו רק ב' גורלות אלא דיחליפם אח"כ ודלא כהתוס'. וכ"נ שהבין הק"ע ותימה עליו שלא הזכיר מהתוס' מאומה:

תיס' ישנים סד״ה דהוו כו' ולא ידענא אם היה יש"ש בב"ש. נ"ב מאי מספקא ליה קרא כתיב סוף מלכים שהכשדים לקחוהו וישאו נחושתו בבלה ובבית שני צא ובדוק בתמיד ובמדות לא תמצאנו אלא בית טבילה היה בהר הבית במחילה ועלח"ב אמתני' דאין אדם נכנס לעזרה כו':

בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי מַזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתֶּם "הָבוּ גֹדֶל לֶאֱלֹקֵינוּ". יש להקשות מהיכא משמע דקאי על עניית 'בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד'?
ונראה לי בס"ד דהקשו הראשנים דבריש תפילת העמידה אינו מזכיר מלכות ואמר רבי יוחנן בברכות (ברכות מ:) כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה, ותירץ הרא"ש ז"ל כיון דאמרינן בה האל הגדול חשיב מלכות, ובזה פירש הרב פתח עינים ז"ל בברכות שם בשם הרב תוספות יום טוב ז"ל אֱלוֹהַי הַמֶּלֶךְ וַאֲבָרְכָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד בְּכָל יוֹם אֲבָרֶכְךָ וַאֲהַלְלָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד גָּדוֹל הֳ' וּמְהֻלָּל מְאֹד וְלִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר יעוין שם. נמצא תואר גדול הוא תואר מלכות ולכן כיון שאמר 'הָבוּ גֹדֶל לֶאֱלֹקֵינוּ' כאלו אמר הבו מלכות לאלקינו והיינו דקאי על עניית בשכמל"ו [בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד] דמזכירים בה מלכות.
ומה שאמר חֲנַנְיָה בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ 'זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה' לא בא לחלוק על דרשת רבי אלא רבי קאי על עניית בשכמל"ו שעונין במקדש על הזכרת השם ככתבו, וחנניה בא ללמוד עוד דבר אחד דעל כל אזכרה שנשמע מפי אדם במטבע ברכות צריכין לענות 'בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ' ולכן בזה קרא להקב"ה בשם צַדִּיק כי עניה זו היא אחר הזכרת השם מפי כל אדם שהוא מוציא השם באותיות 'אדני' ומכוין בו בלבו באותיות הוי"ה שצריך לכוין בו בשם שילוב הוי"ה אדנ"י שזה השם מכונה בשם צַדִּיק שהוא בחינת היסוד כנודע. אך עניית בשכמל"ו אחר הזכרת שם מפורש שקורא השם ככתבו דוקא, לכך בזה כתיב (דברים לב, ג) 'כִּי שֵׁם הֳ' אֶקְרָא' דייקא דהיינו השם ככתבו, אז אַתֶּם 'הָבוּ גֹדֶל' שהוא עניית בשכמל"ו.

מוֹנְבַּז הַמֶּלֶךְ עָשָׂה כָּל יְדוֹת הַכֵּלִים שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁל זָהָב. נראה לי בס"ד הטעם שבחר לעשות כן כי המלך נחשב יד לישראל כי הוא האוחז בהם ותופסם במלכותו להגין עליהם, ולכן אמרו עשרת השבטים (שמואל ב' יט, מד) 'עֶשֶׂר יָדוֹת לִי בַמֶּלֶךְ וְגַם בְּדָוִד' דהמלך נחשב יד לכל שבט ושבט ואותיות 'זָהָב' מורים על ענוה כי מספרם הולך ומתמעט כן המלך כל זמן שהוא מתגדל יוסיף ענוה שיתמעט בעיני עצמו, וכמו שאמר הקב"ה לישראל חושקני בכם כל זמן שאני נותן לכם גדולה אתם ממעטים עצמכם (חולין פט.), ולכן מונבז המלך עשה ידות הכלים זהב לעשות בהם הוראה על עצמו.
וְאִמּוֹ עָשְׂתָה נִבְרֶשֶׁת שֶׁל זָהָב רוצה לומר מנורה, נראה לי בס"ד טעם לזה כי נִבְרֶשֶׁת אותיות נִשְׁבֶּרֶת והקב"ה אמר ליחזקאל הנביא ע"ה (יחזקאל לד, טז) 'הַנִּדַּחַת אָשִׁיב וְלַנִּשְׁבֶּרֶת אֶחֱבֹשׁ' אך כשאין עושין רצונו של מקום כתוב בזכריה (זכריה יא, טז) שיעמיד להם מלך לא טוב 'וְהַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא יְרַפֵּא' וכנזכר שם לשון זה, ולכן עָשְׂתָה נִבְרֶשֶׁת זָהָב לרמוז בה על הַנִּשְׁבֶּרֶת שהיא אותיות נִבְרֶשֶׁת שהיא עתה תשובה כזהב, כי בנה הוא מלך טוב אשר את הַנִּשְׁבֶּרֶת ירפא ויעשנה חשובה כזהב ועשתה זו לרמוז רמז טוב על בנה המלך.

וְעוֹד תַּנְיָא: שְׁלֹשָׁה שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, הָרַב בָּאֶמְצַע, גָּדוֹל מִימִינוֹ, וְקָטָן בִּשְׂמֹאלוֹ. הא דהוצרך להביא הברייתא משום דמתניתין לא איירי ברבו אלא בסגן וכהן גדול ואין הכהן גדול רבו של סגן אלא הוא גדול ממנו, ועם כל זה הביא המשנה תחילה משום דניחא ליה להקשות מן המשנה להאמורא ולא מן הברייתא דיש לומר לא שמיע ליה ורק כדי שלא יבא לחלק בין גדול לרבו הביא דברי הברייתא דמשמע דדין חד להו.
ועוד נראה לי בס"ד הוצרך להביא הברייתא גם כן כדי שלא תחלק בין עומד למהלך שתאמר רב יהודה איירי במהלך ומתניתין דהסגן בימינו איירי בעומד לכך הביא הברייתא דקאמר להדיא שלשה שהיו מהלכין בדרך דשמע מינה דאין חילוק בכך.
וראיתי להרב שיח יצחק ז"ל שהביא קושיא בשם מהרד"ך ז"ל דרש"י ז"ל בפרק הדר כתב הא דאמרינן (יומא לז.) מהלך לימין רבו הרי זה בור היינו דוקא כשהשמאל פנוי, ולפי זה מאי פריך הכא מדתנן סגן בימינו דכאן שאני שאין השמאל פנוי והניח בצריך עיון, עיין שם.
ונראה לי בס"ד דסבר המקשן דאין לחלק בהכי אלא בכל גוונא הרי זה בור דאם איתא להכי הוה ליה למימר במתניתין ראש בית אב בשמאלו והסגן בימינו כדי ללמדינו לפי דרכו דאין הסגן ראוי שיהיה בימינו אלא אם כן ראש בית אב בשמאלו, דאין השמאל פנוי אבל אם השמאל פנוי לא יהיה הסגן בימינו, וכן בברייתא הוה ליה למימר הכי הרב באמצע קטן משמאלו וגדול מימינו, כדי ללמדינו דבר זה וכיון דלא נקיט הכי שמע מינה דבכל גוונא הגדול בימין אף על פי שהשמאל פנוי.

וְכֵן מָצִינוּ בִּשְׁלֹשָׁה מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁבָּאוּ אֵצֶל אַבְרָהָם, מִיכָאֵל בָּאֶמְצַע, גַּבְרִיאֵל בִּימִינוֹ, רְפָאֵל בִּשְׂמֹאלוֹ. יש להקשות למאי הוצרך להביא סיפא זו דברייתא דדי להקשות לרב יהודה מרישא דקאמר הגדול מימינו וקטן משמאלו?
ונראה לי כי מרישא בלחוד יש לתרץ דאיירי במהלכין בדרך ארוכה שיש בה יגיעה ולכך הולך מימינו כדי לשמשו שיהיה נסמך עליו בהילוכו, וכמו שאמרו בירושלמי רבי יוחנן הוה אזיל מטבריא לצפורי והוה מסתמיך על רבי חייא בר אבא וכן ישמשנו בעליה וירידה שיזדמן לפניהם בדרך ובכל שמושים אלו צריך שיהיה הולך מימינו וכיון דעביד כן בשביל כבודו לשמשו הרי זה משובח ואין זה בור, אבל רב יהודה איירי במהלך בחצר או במבואות העיר, דהא רב יהודה לא קאמר המהלך בדרך כמו שאמרו בברייתא לכך הביא סיפא דברייתא דקאמר וכן מצינו במלאכי השרת וכו' ובמלאכים ליכא יגיעה בדרך ואין צריכין לשמש זה את זה, ועוד שהם כבר עמדו ונצבו בפני אברהם אבינו ע"ה באופן זה מיכאל באמצע גבריאל בימינו ורפאל משמאלו.

בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי מַזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתֶּם "הָבוּ גֹדֶל לֶאֱלֹקֵינוּ". פירוש תאמרו בשכמל"ו [בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד]. יש להקשות מהיכא נודע דקאי על בשכמל"ו?
ונראה לי בס"ד דכתבו המפרשים ז"ל אותיות בשכמל"ו נגדלים מן שם הוי"ה, שאותיות אלו הם סמוכים לשם הוי"ה במקראות דהיינו אות ב' בכתוב (שמות יד, לא) 'וַיַּאֲמִינוּ בַּהֳ', ואות ש' בכתוב (תהלים קמד, טו) 'שֶׁהֳ' אֱלֹהָיו', ואות כ' בכתוב (תהלים קיג, ה) 'כַּהֳ' אֱלֹהֵינוּ', ואות מ' (בראשית כד, נ) 'מֵהֳ' יָצָא הַדָּבָר', ואות ל' (תהלים יג, ו) 'אָשִׁירָה לַהֳ', ואות וא"ו בכתוב (שמות יג, כא) 'וַהֳ' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם', וחוץ מששה תיבות אלו לא יש אותיות נטפלים לשם הוי"ה ב"ה מלפניו, נמצא באלו נגדלה אותיות השם ב"ה, שגם אותיות אלו המה יהיו קודש שאינם נמחקים, ולפי זה יש לפרש שפיר אומרו הָבוּ גֹדֶל לֶאֱלֹקֵינוּ על בשכמל"ו, כי באותיות יש הגדלה לשם אלהינו בענין קדושת השם.
ומה שאמר אַתֶּם תְּנוּ בְּרָכָה, נראה לי בס"ד בְּרָכָה 'רב כה' זה יחוד בשכמל"ו שהוא יחוד המלכות שנקראת 'כה' שבו תתרבה ותגדל.

גמ' הרב באמצע. עיין מנחות דף צח ע"ב תד"ה שאמצעי:

שם יכול יתן שנים על זה. עיין חגיגה דף ג ע"א תד"ה חרש ובפר"ח א"ח סי' תרצד ובספר בני חייא שם ובטורי אבן באבן שהם מגילה דף ז ע"א:

תניא רבי אומר כי שם ה' אקרא וכו'. בפסוק אפשר לרמוז כי שם מ' ה' קב"ה אקרא איחד ע"ד שפירש הרמ"ע ז"ל ויקרא ה"א הבו גודל לאלהינו מוחין דגדלות ואפשר לרמוז זה במאמר בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה ליחד הדודים אתם הבו גודל לאלהינו תכוונו להמשיך מוחין דגדלות וא"ש ההי"ב:

חנניה בן אחי רבי יהושע אומר וכו' בשעה שאני מזכיר זכר צדיק עולמים וכו'. עיין מה שכתב בספר החסידים סימן ג' ע"ש:

אמר רב יהודה המהלך לימין רבו וכו' עמ"ש בעניותי בספרי הקטן ברכי יוסף י"ד סי' רמ"ב אות כ"ג בס"ד:

יכול יתן שנים על זה וכו' עמ"ש אני בעניי בס' הקטן ברכי יוסף א"ח ריש סימן תרצ"ד בס"ד:

(לז א) ועוד תניא שלשה שהיו מהלכין וכו'.—אין הקושיא מובנת, דהא י"ל דאף שאם אחד הולך עם רבו כבודו שילך בשמאל, מ"מ בשנים ההולכים עם הרב יותר הוא כבודו שילך באמצע, אחד בימינו ואחד בשמאלו, משילכו שניהם בשמאלו.

(שם רש"י) ד"ה בא לו למזרח חוזר אחוריו.—צ"ל: חוזר לאחוריו וכו'.

ומנין שבאנא. יהא וידוי זה: נאמר כפרה בחורב. במעשה עגל (שמות לב) אולי אכפרה בעד חטאתכם: מה להלן באנא. אנא חטא העם הזה וגו': ומנין שבשם. אנא ה': בעגלה ערופה. כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' (דברים כא): בשלמא חורב מעגלה לא יליף. לומר שיהא שם הזכרת השם: מאי דהוה הוה. כבר עבר ואי אפשר לחזור: אלא עגלה ערופה נילף מחורב. ותיבעי אנא: והתנן. בהדי' מעשה עגלה ערופה במסכת סוטה (דף מו.) הכהנים אומרים כו': הכי גרסינן בשעה שאני מזכיר שמו של הקב''ה כו': מתני' בא לו למזרח. חוזר אחוריו לצד מזרח סמוך לפתח שלא היו מכניסין השעירים להגריל אלא שיהיו בתוך חלל העזרה כדכתיב (ויקרא טז) והעמיד אותם לפני ה אבל לא לקרבן כל כך לצד ההיכל עד שהוא בא לשוחטו היו מקריבין אותו כדתנן לקמן (דף נג:) הביאו לו את השעיר שחטו וכו': לצפון המזבח. כלומר משוך מכנגד המזבח לצד צפון שיהא כנגד אויר שבין מזבח לצפון דאע''ג דלא שחיט ליה הכא מ''מ כל מעשיו טעונין צפון ואשמועינן שאין צפון כנגד מזרחו של מזבח: קלפי. אשקור''ן בלע''ז: של אשכרוע. ברוש: יהושע בן גמלא. כשנתמנה בכהונה גדולה: בן קטין. כ''ג היה: עשה י''ב דד. ליציקת המים: מוכני. מפרש בגמרא גלגל לשקעו בו בבור שיהו מימיו מחוברים למימי הכיור ואי לא הוו מיפסלי בלינה לפי שקדשו בכלי ולא כבוד קדשים הוא ליפסל מים קדושים: נברשתא. מנורה ודומה לו בספר (דניאל ה) לקבל נברשתא דדהבא במעשה בלשאצר. שפרשת סוטה כתובה עליה. ולא יצטרך להביא תורה לכתוב ממנו מגילת סוטה במקדש: נקנור נעשו נסים לדלתותיו. שם האיש נקנור ונס שלו מפורש בגמרא: גמ' מדקאמר לצפון המזבח. שהוצרך למושכו מכנגד המזבח ולצפון: מכלל דמזבח לאו בצפון הוי קאי. אין כלום מן המזבח בצפון העזרה ואי הוו קיימי כנגד מזרחה של מזבח פורתא לאו בצפון קיימי: צפונה על ירך המזבח. צפונה לשון אויר משמע הך ה' יתירה אל צפון שהוא האויר הפנוי: והא רישא ר''א בר''ש. דאמר מזבח מקצתו בצפון שהכשיר שחיטת הפר בין האולם ולמזבח: כולה ראב''י ותני. ברישא פר היה עומד בבין האולם ולמזבח סמוך לבין האולם ולמזבח אצל מקצוע צפונית של מזבח שהיה מקרבן אצל הפתח בכל יכולת משום חולשא דכהן ויותר מכאן לא יכול לקרבן דאי מעייל ליה כנגד מזרח המזבח לאו בצפון הוא: הרי זה בור. אפי' בדרך ארץ אינו בקי: ג' שהיו מהלכין בדרך. לא ילכו זה אחר זה אלא בשורה אחת וכן מצינו במלאכי השרת מדכתיב (בראשית יח) שלשה נצבים עליו מכלל שבשורה אחת הוו קיימי זה אצל זה דאי זה אחר זה קיימי אין זה נצבים עליו אלא ראשון: כדי שיתכסה בו רבו. הא דקתני מימינו לא שילך אצלו אלא מאחוריו ומיהו גדול לימין וקטן לצד שמאל אצל גדול ושניהם אחורי הרב ממש: ה''ג והתניא המהלך כנגד רבו הרי זה בור אחורי רבו הרי זה מגסי הרוח: דמצדד אצדודי. לא אצל ממש ולא אחורי ממש אלא שיכסה בו רבו מקצת צד רבו: יכול יתן שנים על זה ושנים על זה. והכי קאמר קרא ונתן על כל אחד משניהם גורלות דמשמע שנים: ת''ל גורל אחד לה'. אין כתיב שם אלא על אחד מהם ואין כתיב עזאזל אלא על אחד מהם: יכול יתן של שם ושל עזאזל על זה. לקיים ונתן גורלות שנים על כל אחד משניהם ואיזה שירצה יעשה לשם: ת''ל אחד. ממשמע שנאמר גורל לה' יודע אני שהוא אחד וכי כתיב אחד לדרשה כתביה: יכול אף זה כן. גורל שהשם כתוב עליו: לדידהו. לכלים:

יכול יתן שנים על זה. משמע דהכי פי' שנים שכתוב עליהם לשם יתן על של שם ושנים של עזאזל על של עזאזל אבל בירושלמי פריך אהא דקאמר יכול יתן של שם ושל עזאזל על זה ועל זה ולאו דא היא קמייתא משמע דב' על זה וב' על זה היינו של שם ועזאזל על זה ועל זה ומתרץ הכי יכול משהוא נותן של שם על של שם ושל עזאזל על של עזאזל יחליף ויתן של שם על של עזאזל ושל עזאזל על של שם: ת''ל גורל גורל ריבה. מיהו תימה לי דמעיקרא קאמר דמגורלות נפקא לן והדר מייתי ברייתא דמגורל גורל נפקא ליה ועוד דלעיל דרשינן מדכתיב גורלות שיהו שניהן שוין וי''ל דהא דקתני גורלות של כל דבר לאו ממשמעות דגורלות נפקא ליה אלא ה''ק תנא גורלות שאמרה תורה של כל דבר הן לאו מהכא נפקא אלא מגורל גורל ריבה: יכול יתן של שם ושל עזאזל על זה כו'. פירש''י ויברור איזה שירצה לשם ואיזה שירצה לעזאזל וא''צ לפרש כן דנמצא שלא היה הגורל קובעת אלא השם וקרא כתיב ועשהו חטאת ודרשינן מיניה בפרק טרף בקלפי (לקמן מ:) דלא השם עושהו חטאת אלא הגורל אלא נ''ל לפרש יכול יתן של שם כו' כמו שיש בירושל' לאחר שנתן של שם על של שם ושל עזאזל על של עזאזל יחליף. ויתן של זה על של זה לקיים מה שנאמר גורלות דמשמע גורלות על כל א' אי נמי לאחר שנקבעו יביא עוד ב' גורלות של שם ושל עזאזל ויניח של שם על של שם ושל עזאזל על של עזאזל: