יומא מ ע"א

דף מ - א

אלא להך לישנא האחרונה, דאמרת פליגי, שרבי ינאי ורבי יוחנן נחלקו בשיטת רבי יהודה [ודעת רבי ינאי שהגרלה מעכבת], יש להקשות על לשון זו מהברייתא [האומרת שאם לא הגריל - כשר]:

בשלמא למאן דאמר [רבי יוחנן] שעליית הגורל לא מעכבא, הא - הברייתא הזאת מני - מי שנאה? רבי יהודה היא [הסובר שעבודה הנעשית בחוץ בבגדי לבן אינה מעכבת].

אלא - אבל למאן דאמר [רבי ינאי] שעליית הגורל מעכבא אפילו לדעת רבי יהודה, מפני ששנה בה הכתוב לעכב, קשה: הא, ברייתא זו, האומרת שאם לא הגריל כשר בדיעבד - מני, מי שנאה? ^[1]

ומתרצינן: תני, יש לשנות את דברי הברייתא כאילו היתה כתובה בנוסח אחר: "מצוה להניח את הגורלות על השעירים, ואם לא הניח - כשר". ^[2]

ובדבר זה הכל מודים, שאף על פי שלדעת רבי ינאי [בלשון השניה] ההגרלה מעכבת אפילו לרבי יהודה, משום ששנה בה הכתוב, מכל מקום הנחת הגורלות על השעירים אינה מעכבת, מפני שלא שנה בה הכתוב.

[אלא נאמר בה הנחה פעם אחת בלבד: "ונתן אהרן על שני השעירים גרלות". ויקרא טז ח].

תא שמע ראיה ללשון הראשונה:

שנינו בברייתא: מצוה להגריל על השעירים, ולהתודות על שעיר המשתלח לעזאזל. ^[3] ואם לא הגריל ולא התודה, הקרבן כשר בדיעבד.

ומכאן ראיה ללשון הראשונה שהכל מודים אליבא דרבי יהודה שההגרלה לא מעכבת.

ומכאן קושיה על הלשון השניה, שרבי ינאי סובר שהגרלה מעכבת בדיעבד לדברי הכל [אפילו לדעת רבי יהודה].

וכי תימא אולי תרצה לתרץ ולומר הכי נמי גם כאן נפרש את דברי הברייתא: "מצוה להניח [גורלות] ולהתודות. ואם לא הניח ולא התודה - כשר" [כשם שתירצנו על הברייתא דלעיל].

אי אפשר לתרץ כך:

שהרי אימא סיפא, אביא לך ראיה מסוף דברי הברייתא:

רבי שמעון אומר: אם לא הגריל - כשר, וכמו שאמר תנא קמא. אבל אם לא התודה - פסול, שלא כדברי תנא קמא.

ורבי שמעון מתייחס לדברי תנא קמא, ולכן יש לשאול: מאי מה פירוש "לא הגריל" שאמר רבי שמעון?

אילימא, אם נפרש שהוא לא הניח את הגורלות על השעירים, וכמו שפירשנו לדעת תנא קמא [שרבי שמעון מתייחס לדבריו].

אם כך, יש לדייק מזה: מכלל, דרבי שמעון סבר שדוקא ההנחה על השעירים לא מעכבת, אבל ההגרלה עצמה מעכבא.

וזה לא יתכן. כי הרי יש להוכיח מברייתא שרבי שמעון ודאי סובר שאפילו ההגרלה לא מעכבת!

והתניא בברייתא: מת אחד מהן משני השעירים, אחרי ההגרלה, ונשאר שעיר אחד בלבד [לה' או לעזאזל], וצריך להביא שעיר נוסף להשלים את החסר.

ואי אפשר להגריל על שני השעירים שנית [אחרי שהביאו שעיר נוסף במקום השעיר שמת], לפי שהשעיר הנשאר מן הגורל הראשון, כבר חל עליו קדושת קרבן [לה' או לעזאזל], ואי אפשר לשנותו על ידי הגרלה חוזרת.

הא כיצד יעשו?

מביא את חבירו, את השעיר החסר שלא בהגר לה.

כגון אם מת שעיר של "השם", מביא שעיר נוסף ומקדיש אותו לשם "עזאזל" בלא הגרלה, דברי רבי שמעון.

ומוכח שרבי שמעון סובר שההגרלה אינה מעכבת. ^[4] ובהכרח שכך אמרה הברייתא לעיל: "רבי שמעון אומר: לא הגריל - כשר [וכדברי תנא קמא]. אבל אם לא התודה - פסול [שלא כדברי תנא קמא] ".

וכיון שרבי שמעון מתייחס לדברי תנא קמא, בהכרח גם תנא קמא עצמו שאמר "לא הגריל" התכוין לומר שלא העלה גורל מן הקלפי [ואין כוונתו לומר שלא הניח גורלות על השעירים]!

ועכשיו חוזרת הקושיא שהקשנו מדברי תנא קמא על הלשון השניה [הסוברת שלפי רבי ינאי אם לא העלה גורלות מן הקלפי פסול לדברי הכל]. שהרי תנא קמא בברייתא אמר שאם לא העלה גורלות כשר! ומי שנה את דברי תנא קמא בברייתא? ^[5]

ומתרצינן: לעולם יש לומר כמו שתירצנו לעיל, שתנא קמא דיבר על הנחת הגורלות על השעירים. ולא על עליית הגורל מן הקלפי.

ומה שהוכחנו מתוך דברי רבי שמעון שדיבר בעליית הגורל מן הקלפי, שגם תנא קמא דיבר בזה, יש לדחות: רבי שמעון הסתפק בדברי חכמים, ולא ידע מאי קאמרי רבנן ^[6] ב"מצוה להגריל ולהתודות, לא הגריל ולא התודה כשר" - האם הם דיברו על עליית הגורל מן הקלפי, או על הנחת הגורל על השעירים.

ולכן רבי שמעון הכי קאמר להו:

אי, אם כשאמרתם "הגרלה" [שאינה מעכבת בדיעבד], הגרלה מהקלפי ממש קא אמריתו - פליגנא עלייכו בחדא. אזי אני חולק אני עליכם רק בדבר אחד בלבד [בענין וידוי]. וזהו שאמר רבי שמעון בברייתא: לא הגריל כשר [בדיעבד, כדעת רבנן]. אבל אם לא התודה פסול [שלא כדעתם] ".

אבל, אי "הגרלה" דקאמריתו, היינו, כונתכם היא, להנחה בלבד, ^[7] ורק בהנחה אמרתם שאם לא הניח כשר, אבל בהגרלה אתם [רבנן] סוברים שאם לא הגריל פסול - הרי פליגנא עלייכו בתרתי. אני חולק עליכם בשני דברים:

א. בעליית גורל מן הקלפי, שאתם פוסלים בדיעבד - אני מכשיר.

ב. בוידוי, שאתם סוברים שאם לא התודה כשר בדיעבד - אני פוסל. ^[8] תא שמע ראיה מברייתא, שממנה יש להוכיח נגד הלשון השניה:

הברייתא שלפנינו דנה בכהן גדול המשנה בסדר עבודות הפר והשעיר הנעשים בפנים.

וכדי להבין את דברי הברייתא נקדים, שעבודות הפר לא היו נעשות בזו אחר זו. אלא הכהן הגדול התחיל בעבודות הפר, ולפני שסיים את עבודות הפר, עבר לעבודות השעיר [ועבודות נוספות] כדלהלן. ^[9]

שנינו בברייתא: פר מעכב את השעיר!

עבודת הפר - בכוחה לעכב [לפסול] את עבודת השעיר.

שאם הקדים את עבודת השעיר המאוחרת לפני עבודת הפר המוקדמת - נפסלה עבודת השעיר, וצריך לחזור ולעשותה אחרי שיעשה את עבודת הפר.

ואילו שעיר אין מעכב את הפר!

עבודת השעיר אין בכוחה לעכב [לפסול] את עבודת הפר.

שאם הקדים ועשה עבודת פר מאוחרת לפני שעשה את עבודת השעיר שלפניה, הרי עבודת הפר לא נפסלה [ולהלן נבאר את הדברים].

ודין זה נוהג במתנות הדם שבפנים, בקדש הקדשים [כפי שיבואר להלן]. ^[10] [עד כאן דברי הברייתא].

[ומתוך דברי הגמרא [להלן] מתבאר שאין הבדל עקרוני בין עבודות הפר לעבודות השעיר. אלא הברייתא סוברת שהכלל הוא: עבודות הנעשות בקדש הקדשים, נאמר בהם "חוקה", ולכן סדרן מעכב. ואילו העבודות הנעשות מחוץ לקדש הקדשים לא נאמר עליהם "חוקה", ואין סדרן מעכב, [כדעת רבי יהודה לעיל לט ב].

ועכשיו הגמרא מתחילה לבאר את ההבדל בין עבודות הפר והשעיר לאור הכלל הזה:

והוינן בה: בשלמא זה שאמרה הברייתא ברישא: "פר מעכב את השעיר" הוא מובן, שמדובר במתנות שבפנים [כמו שהוזכר בסוף הברייתא].

וכוונת הברייתא היא לומר: דאי אקדמיה למתן דם השעיר מקמי פר, שאם הקדים את מתן הדם של השעיר בקדש הקדשים לפני מתן דם הפר, ^[11] - לא עבד לא עשה ולא כלום, כיון שעבודות הנעשות בפנים נאמר בהם "חוקה", וסדרן מעכב.

אלא, זה שאמרה הברייתא בסיפא "שעיר אין מעכב [פוסל] את הפר" - מאי ניהו? מה הן העבודות שבפר, שאינן נפסלות בשינוי הסדר [במתנות שבפנים]? ^[12]

אילימא, אם נאמר שכך היא כוונת הברייתא:

דאי אקדים, שאם הקדים ליתן את מתנות דפר בהיכל כנגד הפרוכת מקמי לפני שנתן את מתנות דדם השעיר בפנים בקדש הקדשים [ובכך ששינה את הסדר הראוי, שהיה צריך להזות קודם את דם השעיר בקדש הקדשים, ורק אחר כך להזות את דם הפר בהיכל]. לא יתכן לומר כך. כי מדוע לא יעכב השעיר את הפר? והרי "חוקה" כתיב בהו, במתנות השעיר בפנים כמו במתנות דם הפר בפנים!

וכיון שהוא איחר ועשה את מתנות השעיר בפנים רק אחרי שנתן את מתנות דם הפר בהיכל, הרי הן פוסלות את מתנות הפר שבאו לפניהן, הואיל ומתנות הפר גרמו לשינוי הסדר של העבודות שבקדש הקדשים. ^[13] אלא לאו, בהכרח, שכך היא כוונת הברייתא: דאקדים [שהקדים] מתנות דפר בפנים - בקדש הקדשים, ועשאן מקמי [לפני] ההגרלה על שני השעירים הנעשית בחוץ.

והברייתא חידשה שבאופן זה אין מתנות הפר נפסלות, אף על פי שהן נעשות בפנים [ועל עבודות שבפנים נאמר "חוקה"].

ועתה מוכיחה הגמרא:

ומדסדרא לא מעכבא, מאחר שלמדנו בברייתא שהמשנה את סדר ההגרלה, אין השינוי מעכב [פוסל] את מתנות הדם. מכלל, שעיקרא הגרלה נמי לא מעכבא, ההגרלה עצמה גם כן לא מעכבת. שאם נמנע מלהגריל והקדיש את השעירים בפה, הרי הם כשרים.

[ומכיון שההגרלה עצמה אינה מעכבת מטעם זה אמרה הברייתא שאם הקדים ועשה את מתנות הפר שבפנים לפני ההגרלה, אינו מעכב, מפני שאין זה נחשב ששינה את סדר העבודה. על פי תוספות ישנים]. ^[14] ולמדנו מדברי הברייתא, שההגרלה עצמה אינה מעכבת. ומכאן ראיה נגד הלשון השניה, הסוברת שלדעת רבי ינאי ההגרלה מעכבת לדברי הכל, ואפילו לרבי יהודה!

ודחינן: לא! הברייתא לא מדברת בהקדים את מתנות הפר שבפנים להגרלה, ולעולם ההגרלה עצמה מעכבת, ולכן גם סידרה מעכב.

ובמה דיברה הברייתא?

באופן דאקדים מתנות דפר במזבח הפנימי, ועשאן מקמי לפני מתנות דשעיר בהיכל, ששניהם עבודות חוץ הם. ^[15]

והברייתא - בשיטת רבי יהודה היא. דאמר: דברים הנעשין בבגדי לבן בחוץ - מחוץ לקדש הקדשים, לא מעכבי - סידרם אינו מעכב [מפני שלא נאמר בהם "חוקה"]. ^[16]

אך מיד הגמרא תמהה: והא "במתנות שבפנים" קתני - הרי הברייתא מפרשת שהיא מדברת במתנות שבפנים! ואם כן איך אפשר לפרש את הברייתא במתנות שבחוץ!? ^[17]

ומכח קושיא זו הגמרא חוזרת בה, ומסיקה שמוכרחים להעמיד את דברי הברייתא בהקדים את מתנות הפר בפנים לפני ההגרלה, וכמו שהסברנו לעיל [בקושית הגמרא].

ואם כן, חזרה הקושיא על רבי ינאי לפי הלשון השניה, שלדבריו אפילו רבי יהודה מודה שהגרלה מעכבת. ואם כן גם כשמשנה בסידרה יעכב!

ועל זה מתרצינן: אלא, הא מני - מי שנה ברייתא זו?

רבי שמעון היא, דאמר לעיל בברייתא הגרלה לא מעכבא.

ואיבעית אימא תירוץ אחר:

לעולם רבי יהודה היא, ולא רבי שמעון.

אלא שהקשינו לעיל על הלשון השניה, בדעת רבי ינאי, שלדבריו אפילו רבי יהודה מודה שההגרלה מעכבת, ואם כן ראוי שגם סידרה יעכב, ואילו בברייתא שנינו שסדר ההגרלה לא מעכב!

על זה מתרצינן: ונהי דבסדרא לא מעכבא, אמנם בברייתא למדנו שסדר ההגרלה לא מעכב [ואם עשה את מתנות הפר שבפנים לפניה לא עיכב], אבל עדיין אפשר לומר שהגרלה מיהא מעכבא - שההגרלה עצמה מעכבת, מפני ששנה בה הכתוב פעמיים ["אשר עלה" "אשר עלה", מכאן שעליית הגורל מעכבת כדלעיל].

והגמרא עכשיו חוזרת בה ממה שנקטנו לעיל שאם ההגרלה מעכבת בהכרח שגם סידרה יעכב, אלא אין לתלות זה בזה. ולעולם ההגרלה מעכבת, ואף על פי כן סידרה אינו מעכב. ^[18].

למדנו בברייתא לעיל: "מצוה להגריל ולהתודות. לא הגריל ולא התודה, כשר. רבי שמעון אומר: אם לא הגריל כשר, אבל אם לא התודה פסול".

ועתה הגמרא מבארת את מחלוקת חכמים ורבי שמעון בענין הוידוי: ^[19]

ואזדו לטעמייהו - חכמים ורבי שמעון שבברייתא דלעיל, הולכים לשיטתם כפי שנלמד בברייתא הבאה:

ודאי לא תימא מצוה להגריל דמשמע עליית גורל מתוך קלפי אלא אימא מצוה להניח ואם לא הניח כשר:
ת"ש מצוא להגריל ולהתודות לא הגריל ולא התודה כשר. [רש"א לא הגריל כשר] לא התודה פסול האי דקתני ר' שמעון לא הגריל מהו אם תאמר לא הניח הוא כמו שהעמדת הברייתא האחרת מכלל דר' שמעון הנחה לא בעי הגרלה בעי והתניא בהדיא מת אחד מהן מביא חבירו שלא בהגרלה.

דברי ר' שמעון ודחי ר' ינאי הכי לעולם הגרלה זו הנחה היא.

ור' שמעון לא ידע האי הגרלה דתנו רבנן מאי היא והכי קאמר להו אי האי דקאמריתו מצוה להגריל הנחה (זו) היא וזו היא מצוה אבל עליית הגורל מעכבת פליגנא עלייכו בתרתי שהגרלה אינה מעכבת ואם לא התודה פסול ואי הגרלה עליית גורל קאמריתו שהיא מצוה בהא מודינא לכו דהגרלה אע"פ שאינה מעכבת מצוה מיהא איתא ופליגנא עלייכו בהתודה שאם לא התודה פסול ת"ש פר מעכב את השעיר.

ושעיר אינו מעכב את הפר כו' סדר עבודת יוה"כ מתודה בפרו ומגריל ונותן הגורלות על השעירים ומתודה שמה בעדו ובעד ביתו בפרו ושוחטו ונותן הדם למי שממרס בו וחותה בגחלים וחופן הקטורת ומכניס ומקטיר וחוזר ולוקח דם הפר ממי שממרס בו ומכניס ומזה על הכפורת ולפני הכפורת ויוצא ושוחט השעיר ומכניס דם השעיר ומזה כאשר הזה מדם הפר וחוזר ונוטל דם הפר ומזה ממנו אחת למעלה וז' (למטה) פעמים בהיכל על פני הפרוכת ויוצא ונותנו למי שממרס בו ונוטל דם השעיר ומזה ממנו כאשר הזה מדם הפר ויוצא ומערה דם הפר לתוך דם השעיר ומזה על המזבח פי' כמתנות שבפנים בשלמא פר מעכב לשעיר שאם הקדים הזאת השעיר להזאת הפר לא עשה כלום משום דמתנות שבפנים הן ולדברי הכל מתנות של בפנים מעכבי אלא שעיר אינו מעכב לפר מאי ניהו שאם (ניהו) הקדים הזאות של פר בהיכל קודם הזאות השעיר לפני ולפנים חוקה כתיבה ובעינן הדברים ככתבן אלא דאי אקדים מתנות של פר בפנים קודם שיגריל בשעיר מה שעשה עשוי ומדכסידרן [של] ההגרלה אינה מעכבת מכלל שאינה עבודה ואע"פ שלא יגריל כלל כשר. קשיא לר' ינאי ודחי ואמר הא ר' יהודה היא וכגון שהקדים דם הפר במזבח קודם מתנות של שעיר בהיכל וכיון דעבודת חוץ מקדש הקדשים היא אע"ג שהיא בבגדי לבן לר' יהודה לא מעכבה ואקשי' והא מתנות של בפנים קתני ופריק אלא לעולם הגרלה היא והא מני ר"ש היא קסבר הגרלה אינה מעכבת כלל עמדה כי לר"ש הגרלה לא מעכבא כלל אבל לר"י כסידרן לא מעכבא כלומר ההגרלה אינה מעכבת שחיטת הפר אלא אם שחט מה שעשה עשוי ויגריל ולעולם בעי הגרלה על ב' השעירים ואזדו לטעמייהו דתניא יעמד חי עד מתי יהא זקוק להיות חי עד שעת מתן דמו של חבירו דברי ר' יהודה דייק מדקתני של חבירו מכלל שהיה לו חבר בהגרלה ונתברר שזה לה' וזה לעזאזל.

אלא למאן דאמר מעכבא הא מני. וא״ת ואמאי לא אוקי כרבי שמעון דאמר לקמן במתניתא דהגרלה לא מעכבא וכדמתרצי לקמ׳ בשמעתין וי״ל דהשתא לא הוה ידע לה תלמודא לההיא דרבי שמעון ועוד דטפי ניחא ליה לאוקמוה ככולי עלמא כל היכא דאפשר מלאוקומה כר׳ שמעון לחודיה:

תני מצוה להניח. פי׳ דהגרלה דקתני גמר הגרלה בעי למימר דהיינו נתינה:

מביא חבירו שלא בהגרלה. פי׳ דסבי׳ ליה הגרלה לא מעכבא ומצוה הא עבדא בהגרלה ראשונה:

לא הוה ידע מאי אמרי רבנן. פירוש לא ידע ליש׳ דהגרלה דאמרי רבנן אי הגרלה ממש הוא או גמר הגרלה דהיינו נתינה ואמר להו אם לא הגריל כשר דאפי׳ הגרלה לא מעכבא ואי הגרלה הנחה קאמריתו פי׳ אבל בהגרלה סבירא לכו דמעכבא פליגנא עלייכו בתרתי בהגרלה ובוידוי.

ת״ש פר מעכב את השעיר וכו׳ דאי אקדמיה לשעיר מקמי פר פי׳ בהזאות שבפנים לא עשה כלום דפר הוה ליה לאקדומי וחוקה כתיב ביה לדברי הכל.

אילמא דאקדים מתנות דפר בהיכל על הפרוכת מקמי מתנות דשעיר בפנים על הכפורת אמאי לא מעכב. הא חוקה כתיב בהו. פי׳ והא לפי סדר הפרשה של שעיר היה לו להקדים. וא״ת מ״מ מתנות פר בהיכל דבר הנעשה בחוץ חשיב כדאיתא לקמן ולרבי יהודה מאי איכא למימר. ועוד דהא במתנות שבפנים קתני. י״ל דאפילו הכי כיון דמתנות שעיר בפנים שהיה לו להקדים הם דבר שבפנים חקה דפנים חשיב דהא מ״מ עשה הפסקה בין עבודת שבפנים שלא היה לו להפסיק ושינה סדר עבודת פנים. וא״ת וכיון דבהא שעיר מעכב את הפר אמאי לא קתני לה כדקתני פר מעכב את השעיר. י״ל דעיקר רבותיה אינו אלא לאשמועינן דאפילו בעבודה שבפנים משכחת לה דבר שאינו מעכב ולא משכחת לה אלא בשעיר שאינו מעכב את הפר. דאע״ג דאשכחן לקמן בסמוך שהפר אינו מעככ את השעיר בעבודת שבהיכל הנהו עבודת חוץ נינהו:

ומדסדרן לא מעכב הגרלה לא מיעכבא. פי׳ דקס״ד דאלו היתה הגרלה דבר חשוב לעכב כשאינו עושה אותה כלל דין הוא שתעכב גם כן כיון שמשנה בה בעבודת פנים ואע״ג דהיא גופה נעשית בחוץ וכדפריש׳ לעיל לענין מתנות שבהיכל עם מתנות שבפנים אבל אי סבי׳ לן דהגרלה אינה מעכבא בעצמה הא ודאי לא חשיבא לעכב כסדרן. היינו דלא אוקי׳ מתניתי׳ בדעבד מתנות מקמי נתינה וכיון דנתינה לא מעכבא כסדרן לא מעכבא דההיא פשי׳ דלא תעכב דהא נתינה לאו עבודה היא לכולי עלמא אבל בהגרלה אשמעי׳ רבותא דהגרלה לא מעכבא.

ורבי יהודה היא וכו׳. ובדין הוא דמצי לאקשויי דא״כ דכותה נמי פר אינו מעכב את השעיר אלא דאידך פירכא עדיפא ליה דהא מתנות שבפנים קתני דמותיב ליה מגופה דברייתא:

ואי בעי׳ אימא לעולם רבי יהודה ונהי דכסדרן לא מעכבי הגרלה מיהת מעכב. פי׳ דאע״גב דהגרלה מעכבא כשאינו עושה אותה כלל אינו דין שתהא מעכבת לרבי יהודה בדבר הנעשה בפנים כיון דהגרלה גופה דבר הנעשה בחוץ. ופי׳ ר״י ז״ל דהשתא להאי תירוצא כי היכא דהדרי׳ ממאי דס״ד מעיקרא דכל היכא דהגרלה מעכבא כסדרן נמי מעכב ואע״ג דהגרלה דבר הנעשה בחוץ ה״ה דהאי דאמרי׳ לעיל דאי אקדים מתנות דפר מקמי מתנות דשעיר בפנים חקה היא ומעכב דהשתא הדרי׳ כן מההיא סברא וסבירא לן דלרבי יהודה כיון דמתנות פר בהיכל דבר הנעשה בחוץ הוא אינו מפסיק ואינו מעכב כסדר עבודות שבפנים. ובדין הוא דמצי׳ השתא לאוקומי סופא דקתני שעיר אינו מעכב את הפר בדאקדים מתנות דפר בהיכל מקמי מתנות דשעיר בפנים. אלא דניחא לן לאוקומה בההיא מילתא גופה דהוה ס״ד לאותובי מינה דהיינו הגרלה כן כתבו בתוספות ואינו מחוור דהא להדיא נקיט תלמודא לעיל דאי אקדים מתנות פר בהיכל מקמי מתנות שעיר בפנים שהוא מעכב דאלמ׳ פשיטא להו דהכין הלכתא. ושאני הגרלה דהיא גופה אינה עבודה שלימה ואינה כדאי לעכב לעשות שינוי בדברים הנעשים בפנים מה שאין כן במתנות פר בהיכל שהיא עבודה שלימה דכי אפסיק בה בין מתנות שבפנים דין הוא שתהא חוצצת ומפסקת ומבטלת חקה דכתיב בה כנ״ל:

ואזדו לטעמייהו. פרש״י ז״ל והוא הנכון דקאי אפלוגתא דאיפליגו לעיל רבי שמעון ורבנן בדין הוידוי דלרבנן אינו מעכב ולר״ש מעכב ובהא אמרינן דאזדו לטעמייהו.

מאחר שביארנו שהגרלה מעכבת שני שעירי יום הכפרים שמת אחד מהם אם עד שלא הוגרל מת יקח זוג לנשאר ויגריל ואם משהוגרל מת יביא שנים ויגריל עליהם ויזווג העולה במקום המת עם המוגרל הראשון שנשאר קיים ואם של שם מת יאמר הרי זה לד' במקומו ואם של עזאזל מת יאמר הרי זה לעזאזל במקומו והמוגרל השני שאינו צריך לו ירעה עד שיומם וימכר ויפלו דמיו לנדבה ואינו הולך למיתה שאין חטאת צבור למיתה:

שלש וארבעים הזאות היה כה"ג עושה ביוהכ"פ מדם הפר והשעיר והוא שאחר שהתודה על עצמו ודוי ראשון על הפר והגריל על השעירים וחזר לו אצל פרו להתודות ודוי שני עליו ועל שבטו הוא שוחט את הפר ומכניס כף ומחתה ונותן הקטרת על האש ומזה מדמו של פר שמונה הזאות בקדש הקדשים בין בדי הארון קרוב לכפורת ואע"פ שנאמר בו שבע פעמים מפי השמועה למדו בזו שבע לבד מן הראשונה ואח"כ שוחט את השעיר ומזה מדמו גם כן שמנה הזאות במקום שהזה מדם הפר ואח"כ היה מזה מדם הפר בהיכל על הפרוכת שמנה הזאות ואחריו מדם השעיר כן ואח"כ מערב שני הדמים ומזה ארבעה הזאות על ארבע קרנות של מזבח הזהב שבהיכל ואח"כ שבע הזאות מדם המעורב על אמצעו של מזבח ושופך שירי הדם על יסוד מערבי של מזבח החיצון ואח"כ הולך אצל שעיר המשתלח ומתודה על כל ישראל ומשלחו ומוציא אימורי הפר והשעיר לישרף כמו שיתבאר ענין זה כולו על הסדר שנה בסדר זה כגון ששחט את השעיר קודם מתן דמו של פר לא עשה כלום וכן בשאר הדברים כל שהקדים את הראוי לאחר או איחר את הראוי להקדים אלא שבקצתם יש קצת תקון כמו שיתבאר ולפי דרכך למדת ששעיר עזאזל שנאמר עליו יעמד חי לפני ד' לכפר עליו צריך שיעמוד חי עד שעת וידוי הנאמר עליו לשם כל ישראל ומה שנאמר בו לכפר עליו אין הענין לכפר עליו בכפרת דמים ר"ל בכפרת דמי הפר [והשעיר] ר"ל שלא יהא צריך לעמוד חי אלא עד שיזה מדמו של חבירו אלא בכפרת גופו והוא וידוי דברים שהרי כפרת דמים אין בו וכל שמת קודם לכך צריך להביא אחר אע"פ שכבר נעשה מתן דמו של חבירו אבל משהתודה עליו אם מת אין נזקקין ויש פוסקים שכל שמת עד שנדחה לעזאזל צריך להביא אחר כמו שיתבאר בפרק ששי ס"ו א':

מביא חבירו עמו שלא בהגרלה דברי ר"ש. וא"ת א"כ אמאי קאמר לעיל תני מצוה להניח לוקמה כר"ש י"ל דאכתי לא ידע למילתיה דר"ש ועוד דניחא ליה לאוקמה אליבא דכ"ע שאין זו סברא דנימא דר"ש לא ידע אי רבנן הגרלה קאמרי או הנחה קאמרי. ריב"א:

מקמי מתנות דשעיר בפנים חוקה כתיב ביה. דאע"ג דחוקה לא כתיבא אלא בבגדי לבן הנעשים בפנים לר' יהודה מכל מקום בסדר עבודות של פנים כתיב חוקה ואין להפסיקן בעבודת חוץ:

ומדסדרן לא מעכבא הגרלה נמי לא. ואע"ג דאמרינן לקמן פרק הוציאו לו (דף ס.) דאם הקדים מעשה לחברו לר' יהודה מה שעשה עשוי בדברים הנעשין בבגדי לבן כגון מתנות שבהיכל ואע"פ שהן מעכבות ואפילו שיריים אמרינן אם כילה כיפר אם לא כילה לא כיפר הרי איכא קרא שמעכבין הן עצמן מטעמי' דוכלה מכפר אבל אין סדרן מעכב דלא כתיב ביה חוקה אבל הכא כיון דמתנות דפר הם בפנים וכתיב בהו חוקה והגרלה היא גם היא צורך פנים אם היא חשיבה לעכב ודאי היה הסדר מעכב אלא ודאי מדסידרא לא מעכבא הגרלה נמי לא מעכבא:

דאקדים מתנות דפר דמזבח מקמי מתנות שעיר בהיכל. וא"ת אמאי לא תני נמי פר אין מעכב את השעיר בכהאי גוונא כגון דהקדים מתנות שעיר בהיכל מקמי מתנות דפר בהיכל דתרווייהו דברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ נינהו ואין הסדר מעכב י"ל דעדיפא מינה פריך והא מתנות שבפנים קאמר:

דאמר הגרלה לא מעכבא. ואע"ג דמצי משכח שעיר מעכב את הפר כגון שהקדים של פר בהיכל לשל שעיר בפנים מ"מ ניחא ליה למיתני דשעיר אין מעכב את הפר דבמילי דפנים משכח דאין שעיר מעכב הפר:

נהי דבסידרא לא מעכבא הגרלה מיהא מעכבא. והשתא הדר ביה ממאי דס"ד מעיקרא דאי אקדים מתנות דפר בהיכל מקמי דשל שעיר בפנים חוקה כתיבא ביה דהוה פשיטא ליה לעיל דאע"פ דדברים הנעשים בבגדי לבן מבחוץ [לא] מעכבי לר' יהודה [וכ"ש] סדרן דלא מעכבא מ"מ כיון שמאחר סדר פנים ומפסיק בו מעכב דכתיב ביה חוקה השתא מיהא לית ליה הך סברא דאי אית ליה ה"נ כתיבא חוקה שעושה מתנות שבפנים מקמי הגרלה וא"ת אמאי לא משני [דאקדים] מתנות דפר בהיכל מקמי מתנות דשעיר [בפנים י"ל דהגרלה] דקאי עליה נקט (מהגרלה הוה קאי) והא דאמר עולא לקמן בפרק הוציאו לו (דף סא.) שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר לא עשה ולא כלום ליכא לפרושי האי טעמא הואיל ומאחר עבודת פנים וחוקה כתיבא ביה אלא הוי טעמא דצורך פנים כפנים דמי ושחיטה גופא צורך פנים היא ונמצא שהיפך סדר עבודת פנים והאי טעמא קאמר נמי התם על מילתא אחריתי אבל בהגרלה אע"פ דצורך פנים מ"מ לא חיישינן כדפרישית לעיל [ואע"ג] דמעכבא ועוד אומר רבי כי י"ל דלא הדר ביה ממאי דאמר לעיל דודאי דהקדמת מתנות דפר [בהיכל] לשל שעיר בפנים שמפסיק במתנות פר ושעיר שבפנים כתיבא חוקה אבל אם מקדים מתנות דפר בפנים מקמי הגרלה שאינו מפסיק מתנות בשום דבר בהא לא כתיבא חוקה [ואם תאמר היכי מוכח מהאי תירוצא [דהנחה] לא מעכבא יש לומר שאין רגילות להפסיק בין הגרלה להנחה. ה"ר יוסף]:

גמ' הגרלה מיהא מעכבא ואזדו כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה תני מצוה כו' הניח כשר ובהא כ"ע כו' הד"א ובד"ה ואי הגרלה כו' טעמא דתרוייהו בוידוי הס"ד ובד"ה ומדסדרא לא כו' לא מעכבא למ"ד אפי' לר' יהודה מעכבא וכ"ש לר' נחמיה הא מני הס"ד ואח"כ מה"ד דאקדים כו' והיה לו לאחרו עד גמר מתנות הפרוכת הס"ד כצ"ל:

גמרא ואזדו לטעמייהו כו'. לפרש"י לא א"ש קצת ואזדו כו' כיון דבפלוגתא קמייתא לא נזכר ר"י. ועוד דבכ"מ דאמרי' ואזדו לטעמייהו היינו דשם פליגי בדבר אחר אלא דתלויין זה בזה והכא הויא אותה פלוגתא בעצמה. ולפי' התוס' קשה איך מוכח מכאן דלר"י הגרלה מעכבא דלמא משום דס"ל דבע"ח נדחים כדלקמן בפרק שני שעירים א"כ ע"כ צריך להביא שנים וממילא צריך להגריל משום מצוה וכמש"כ התוס' לקמן למ"ד דהגרלה לא מעכבא לר"י. ונ"ל לנטות קצת מדרך התוס' ולומר דהא בהא תליא דא"ת דהגרלה איננה אלא למצוה אמרינן דלא נאמרה רק בשנים אבל אם לא נצרך רק אחד אין כאן הגרלה כמש"כ התוס' לר"ש וממילא לא ידחה זה שהוא קיים הואיל דאין כאן חסרון מעשה הגרלה עי' לקמן (סד) בתד"ה התם בסופו. ובזה נתיישב לי פרש"י לקמן (סה) בד"ה להיות חי שכ' ובלא הגרלה א"א וזקוק לשנים. דלכאורה בלא"ה נמי זקוק לשנים דבשחוטין לכ"ע נדחין:

תד"ה ואזדו. ול"נ כו' וקאי כו' נהי כו' היכא דלא עלה הגורל כלל ואזדו כו'. כצ"ל ותיבת וכו' שבדבריהם למחוק:

בא"ד וכמו שפירשתי דלר"י כו' הכי תנן כו'. כצ"ל:

אלא למ"ד מעכבא הני מילי כתבו התוס' הוי מצי למימר ר' שמעון היא דאמר הגרלה לא מעכב קשה לי אם איתא דאפשר לאוקמא הא כר' שמעון ודאי הוי משני לה הכי והוה ניחא טפי דאין צריך להגיה הברייתא מדהשתא מגיה במקום מצוה להגריל תני מצוה להניח ובת"י תי' דאכתי לא ידע למילתיה דר' שמעון ואין נראה דהא לאו איזה אמורא שני לה הכי תני מצוה להניח אלא סתמא דגמרא ואסתמא דגמ' לא שייך דלא ידע לה ועוד המקשה ודאי ידע לה דהא בסמוך מייתי לה להא דר' שמעון ופריך מיניה וכי תימא הכא נמי להניח אימא סיפא ר' שמעון אומר כו' מכלל דר' שמעון סבר הגרלה מעכבא פי' בתמיה והתניא מת א' מהן כו' וכאן דידע לה מאי פריך הכא למ"ד מעכבא ה"מ הא איכא ר' שמעון דסבירא ליה דלא מעכב ואיכא למימר ר' שמעון היא אם לא שתדחוק עוד לומר דזה מקשה אחר הוא ואין זה דרך התלמוד. עוד תי' בת"י דניחא ליה לאוקמא אליבא דכו"ע שאין זה סברא דנימא ר' שמעון לא ידע אי רבנן הגרלה קאמרי או הנחה קאמרי גם על זה קשה לי הא בההיא ברייתא לא נזכר כלל ר' שמעון והוי מצי ליה לאוקמא כוותיה וגם בלאו הכי דבריהם מגומגמים דמאי קאמר אין זו סברא דר' שמעון לא ידע אי רבנן הגרלה קאמרי או הנחה אדרבא הא א"צ לומר דר' שמעון לא ידע אלא לבתר שמשבש ומגיה הברייתא תני לא הניח אבל אי לא הגריל ממש הוא א"צ לומר דר' שמעון לא ידע גם מה שפירשו בתחילת דבריהם דניחא ליה לאוקמא אליבא דכולי עלמא דברי תימה הן וכי כדי לאוקמא ככולי עלמא מגיה הברייתא וכי לא מצינו סתמא דברייתא דאתין כיחידאי והלא כל התלמוד מלאים סתמא דמתניתין וברייתות דשנוים במחלוקת ואתיין כיחידאי וכ"ש בהא שפי' דניחא ליה לאוקמי ככולי עלמא דהא אי תנא לא הניח אי אפשר לאוקמי ככולי עלמא דהא יש לדייק לא הניח הוא דכשר מכלל דלא הגריל פסול אם כן הא דלא כר' שמעון וכדדייק לקמן אמילתיה דר' שמעון ואם כן אכתי לא אתיא ככולי עלמא:

אלא להך לישנא דאמרת. אליבא דרבי יהודה פליגי ואמר רבי ינאי מעכבא וכל שכן לרבי נחמיה הא מני לא רבי יהודה ולא רבי נחמיה: תני מצוה להניח. ואם לא הניח כשר ובהא כולי עלמא מודו דבנתינה לא תנא בה קרא אלא חדא זימנא הוא דכתיב ונתן אהרן וגו' אבל בעלייה תנא בה קרא דכתיב והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו וגו' וכתיב והשעיר אשר עלה: ולהתודות. על שעיר המשתלח כדכתיב והתודה עליו וגו': אילימא לא הניח. בההוא הוא דקאמר רבי שמעון כשר אבל עלייתו מתוך קלפי אית ליה לרבי שמעון דמעכבא: והתניא מת אחד מהן. לאחר הגרלה דאי אפשר עוד להגריל אלא אם כן יביא שנים אחרים וילך אחד לאיבוד כדאמרי' בפ' שני שעירי (לקמן דף סב.): מביא אחד מן השוק תחת זה שמת ויהא חבירו של זה העומד ואין צריך להגריל: רבי שמעון לא ידע כו'. לעולם לא הגריל דקאמר תנא קמא כשר לא הניח הוא ודקשיא לך היכי קאמר ר''ש עלה לא הגריל כשר אי הגרלה זו היינו הנחה משמע דאי לא העלה פסול לרבי שמעון לא תקשי דלא הגריל דקאמר ר' שמעון לא הגריל ממש קאמר ולא הוה ידע דלא הגריל דקאמר ת''ק אהנחה הוא דקאי והכי קאמר להו ר' שמעון לרבנן אי לא הגריל כשר דקאמריתו היינו בעלייה דהוא הגרלה ממש פליגנא עלייכו בחדא בלא התודה: ואי הגרלה דקאמריתו היינו הנחה. אבל עלייה לדידכו מעכבא פליגנא בתרתי דלדידי הגרלה לא מעכבא כלל והוידוי מעכב ולקמן מפרש טעמא דתרוייהו בוידוי: פר מעכב את השעיר. אם הקדים אחת מן העבודות של שעיר המאוחרות לשל פר ועשאה קודם לפר הפר שהוא ראוי ליקדם לה מעכבא ופוסלה ואינה עולה לו וצריך לחזור ולעשותה לאחר הפר וסדר עבודותיהן כך היא בפרשה בתחילה מתודה על הפר וידוי ראשון ואח''כ מגריל על השעיר ואחר כך מתודה על הפר וידוי שני ושחטו ומכניס כף ומחתה ונותן את הקטורת על האש (וגו') ונותן מדם הפר על הכפורת ואחר כך שוחט את השעיר ונותן ממנו על הכפורת ואחר כך נותן מדם הפר על הפרוכת ואחר כך מדם השעיר ואחר כך מערב דמים ונותן על מזבח הפנימי: אבל השעיר אינו מעכב את הפר. אם הקדים עבודת הפר והוא מן המאוחרות לשל שעיר ועשאה לפני שעיר אין השעיר שהיה ראוי ליקדם לה פוסלה: במתנות שבפנים. קאמרי דסדר הפר מעכב את השעיר: אי אקדמיה לשעיר. על בין הבדים מקמי פר לא עשה כלום: אלא שעיר אינו מעכב את הפר מאי ניהו. איזה עבודה מצינו בשעיר הקודמת לשל פר במתנות פנים דנימא עלה שאם שינה להקדים את של פר לפניה אין השעיר הראוי ליקדם לה פוסלה: בהיכל. על הפרוכת: חוקה כתיבא בהו. דהא אפילו רבי יהודה מודה דאדברים הנעשין בפנים כתיב חוקה והרי שינה זה בעבודות פנים שהרי הקדים לה את של חוץ שהיא מאוחרת לה: אלא לאו דאקדים מתנות דפר בפנים מקמי הגרלה. דשעיר דעל כרחך אינך מוצא עבודות שעיר קודם מתנות דפר בפנים אלא זו וקתני דלא מעכבא: ומדסידרא לא מעכבא הגרלה נמי לא מעכבא. אפילו עקר לה לגמרי אלמא איכא למאן דאמר הגרלה לא מעכבא וקשיא למאן דאמר אפילו לרבי יהודה מעכבא וכל שכן לרבי נחמיה הא מני: דאקדים מתנות דפר. על מזבח הפנימי כדכתיב (ויקרא טז) ולקח מדם הפר ומדם השעיר וגו' והיה לו לאחרו עד גמר מתנות הפרוכת: ונהי דבסדרא לא מעכבא. הגרלה דהא לרבי יהודה לא כתיבה חוקה אדברים הנעשים בחוץ הגרלה מיהא כי עקר לה לגמרי מעכבא דתנא בה קרא כדאמרן: ואזדו לטעמייהו. אפלוגתא דלא התודה קאי ומיקמי תא שמע פר מעכב את השעיר גרסינן ליה:

תני מצוה להניח. ה''נ הוה מצי לשנויי הא מני רבי שמעון היא דאמר הגרלה לא מעכבא ואח''כ מצאתי ברייתא זו שנויה בתוספתא [פ''ג] וסמוך לה שנויה פלוגתא דבסמוך דרבי יהודה ורבי שמעון יעמד חי וכו' ומסיק דברי רבי יהודה ורבי שמעון אומר וכו' ומדסיפא ר''ש רישא לאו רבי שמעון: הא דקאמר תני מצוה להניח אינו מגיה הברייתא אלא פרושי קא מפרש מאי לא הגריל לא הניח הגורל: רבי שמעון לא ידע. ואם תאמר לימא דשפיר ידע ולא הגריל דרבי שמעון היינו עלה כי היכי דמפרשי נמי השתא ללא הגריל דידיה עלה אע''ג דלא הגריל דרבנן מספקא ליה אי הוי הניח או עלה וי''ל אי רבי שמעון פשיטא ליה דלא הגריל דרבנן היינו לא הניח א''כ הוה ליה למימר איהו לא עלה הגורל אבל השתא ניחא משום דמספקא ליה דילמא רבנן אמרי לא עלה וקרו ליה לא הגריל נקט נמי לא הגריל: ואזדו לטעמייהו דתניא יעמד חי כו'. פרש''י דאוידוי קאי ואמר שיש לגרוס אותו לעיל קודם ת''ש פר מעכב את השעיר ול''נ כגירסת הספרים וקאי אהגרלה ומשום דקאמר אי בעית אימא ר''ש דאמר הגרלה לא מעכבא ואי בעית אימא רבי יהודה נהי דבסידרא לא מעכבא הגרלה מעכבא היכא דלא עלה הגורל כלל כו' ואזדו לטעמייהו דכי היכי דפליג ר' יהודה ארבי שמעון היכא דלא עלה הגורל מעולם הכא נמי פליג היכא דעלה הגורל ומת המשתלח קודם מתן דמים דשעיר הפנימי דסבירא ליה לרבי יהודה ישפך הדם ויביא שנים אחרים ויגריל עליהם בתחילה דתניא יעמד חי עד מתי יהא זקוק לחיות עד מתן דמים של חבירו ולכפר עליו דקרא הוי פירוש עד שיכפרו בחבירו ור' שמעון סבר אין צריך ולכפר עליו אשעיר המשתלח קאי וה''ק והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי עד שיכפר עליו בוידוי ואם מת קודם וידוי מביא אחר בלא הגרלה ואם מת אחר וידוי אין צריך להביא אחר אף ע''פ שלא שילחו עדיין דשילוח אינו מעכב ואם מת המשתלח קודם וידוי וקודם זריקת דמי חבירו יזרק הדם של חבירו ומביא שעיר אחר בלא הגרלה ומתודה עליו ולא יגריל אפילו למצוה דאין הגרלה אלא בשנים כדכתיב על שני השעירים ואם היה מביא שנים היה צריך לשפוך הדם או לאבד את השני. (עמו) שיעלה עליו הגורל לשם וכמו שפירש' דלרבי יהודה כשמת המשתלח צריך להביא שנים אחרים ולהגריל עליהם בתחילה הכי תנן לקמן בפרק שני שעירי (ד' סב.) ומסיים עלה והשני ירעה עד שיסתאב רבי יהודה אומר תמות ועוד א''ר יהודה מת המשתלח ישפך הדם ובת''כ נמי איכא בהדיא מת אחד מהם משהגריל. יביא שנים אחרים ויגריל דברי רבי יהודה ומהאי קרא נפקא לן לרבי יהודה דמיד בתר פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון גרסינן התם לשלח אותו שאם נשפך הדם ימות המשתלח מת המשתלח ישפך הדם והאי מילתא אתאן לרבי יהודה דרבי שמעון סבירא ליה מת אחד מהן מביא חבירו