יומא מה ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מה - א

"זהב מופז" נקרא כך על שם שהוא דומה לפז [צהוב וזוהר כמרגלית].

"זהב שחוט" - נקרא כך על שם שנטוה כחוט, מפני שהוא רך.

"זהב סגור" נקרא כך על שם שבשעה שנפתח [שמציעים אותו למכירה], כל החנויות נסגרות, לפי שאינן יכולות להתחרות בזהב משובח כל כך.

זהב פרוים נקרא כך היות שהוא אדום, הדומה לדם הפרים.

עד כאן דברי רב חסדא הסובר שיש שבעה מיני זהבים.

רב אשי אמר: חמשה מיני זהבים בלבד הן, ואין למנות ביניהם את "זהב" ואת "זהב טוב" [שרב חסדא מנה בתור מינים נפרדים]. אלא - וכל חד וחד, בכל אחד מחמשת מיני הזהבים, אית ביה, יש בו מקצת זהב שאינו משובח כל כך הנקרא "זהב", ויש בו מקצת זהב שהוא משובח ונקרא זהב טוב.

תניא נמי הכי, שנינו בברייתא כדברי רב חסדא לעיל, ^[1] ש"זהב פרוים" נקרא כך על שם שהוא דומה לדם הפרים:

דתניא: בכל יום היה זהבה של המחתה ירוק, והיום אדום. והיינו וזהו הזהב הנקרא "זהב פרויים", על שם שדומה בצבעו האדום לדם הפרים.

שנינו במשנה: בכל יום מקריב פרס שחרית ופרס בין הערביים וכו' בכל יום היתה הקטורת דקה [טחונה היטב] ואילו הקטורת המיוחדת של היום שהיה מכניס לקדש הקדשים, היתה דקה מן הדקה. הגמרא מביאה ברייתא שמבארת מנין למדנו שהקטורת שבקדש הקדשים היתה דקה מן הדקה.

תנו רבנן: נאמר [ויקרא טז יב] בענין הקטורת של יום הכיפורים המוקטרת בקדש הקדשים: "ומלא חפניו קטרת סמים דקה".

"דקה" - מה תלמוד לומר? מה באה המילה "דקה" ללמדנו? והלא כבר נאמר [שמות ל] בענין הקטרת שבכל ימות השנה "ושחקת ממנה הדק", ומכאן שהקטורת היתה דקה [ואנו יודעים שגם ביום הכיפורים הקטורת היתה דקה].

אלא בא הכתוב להביא [להוסיף], שביום הכיפורים היתה הקטורת דקה מן הדקה [שטחנו אותה פעם נוספת, בערב יום הכיפורים].

שנינו במשנה: בכל יום כהנים עולין במזרחו של כבש המזבח.

הגמרא מבארת את טעם הדבר:

דאמר מר [רמי בר יחזקאל, להלן נט ב]: כל פינות [פניות] שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין!

הכבש עמד מדרום למזבח, וכאשר היה הכהן עולה בו היתה ימינו בצד מזרח, ובהגיעו למעלה היה עליו לפנות למזרח המזבח. ^[2] ולכן הכהן עלה במזרח הכבש כדי שיהיה סמוך למזרח המזבח, ולא יצטרך ללכת בדרך ארוכה על המזבח שלא לצורך.

שנינו במשנה: והיום הכהן הגדול עולה באמצע הכבש, ויורד באמצע. ^[3]

ומפרשינן: מאי טעמא - משום כבודו דכהן גדול. להראות את חשיבותו, שהוא כבן בית לפני המקום, והולך בכל מקום שחפץ.

שנינו במשנה: בכל יום כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הכיור, והיום מן הקיתון של זהב.

ומפרשינן: מאי טעמא - מהו הטעם שביום הכיפורים קידש הכהן הגדול מן הקיתון של זהב?

משום כבודו דכהן גדול ביום הכיפורים.

שנינו במשנה: בכל יום היו על המזבח ארבע מערכות [ערימות עצים להבעירם באש ^[4]] והיום חמש, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: בכל יום [היו] שלש [מערכות] והיום ארבע. רבי יהודה אומר: בכל יום [היו] שתים, והיום שלש.

והגמרא מביאה ברייתא, המפרשת מה הן המערכות שערכו על המזבח בכל יום, וביום הכיפורים:

תנו רבנן: בכל יום היו על המזבח שתים מערכות, והיום שלש. ואלו הן: אחת - מערכה גדולה שעליה מקטירים בכל יום את כל ההקטרות [רש"י לעיל לג א].

ואחת - מערכה שניה של קטורת שממנה הכניסו גחלים למזבח הפנימי שבהיכל, להקטיר עליהם קטורת של כל יום [בשחרית ובין הערבים].

ואחת - שמוסיפין בו ביום [ביום הכיפורים] - בשביל הקטורת שבקדש הקדשים. ^[5]

אלו דברי רבי יהודה.

רבי יוסי אומר: בכל יום היו על המזבח שלש מערכות, והיום ארבע. ואלו הן:

אחת - של מערכה גדולה. ואחת - של מערכה שניה של קטורת. ואחת - של קיום האש. שאם האש שבמערכה גדולה אינה מספקת מוסיפים לה עצים ממערכה זו.

ואחת שמוסיפין בו ביום - ביום הכיפורים בשביל הקטורת שבקדש הקדשים.

רבי מאיר אומר: בכל יום היו על המזבח ארבע מערכות והיום חמש. ואלו הן:

בכל יום: אחת - שלמערכהגדולה. ואחת - של מערכה שניה של קטורת. ואחת - של קיום האש. ואחת - להקטרת איברים ופדרים [חלבים] מקרבנות של אתמול שלא נתעכלו מבערב, מפני שלא ניתנו על אש המערכה הגדולה, או שניתנו שם אך לא הספיקו להתעכל ^[6].

ואחת - שמוסיפין בו ביום [ביום הכיפורים] בשביל הקטורת שבקדש הקדשים.

והגמרא מבארת והולכת מנין למדו את כל המערכות הללו:

דכולי עלמא מיהת תרתי אית להו. הכל מודים שהיו לפחות שתי מערכות בכל יום - מנלן מנין למדנו דבר זה?

אמר קרא: "היא [עולת התמיד] העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה". [ויקרא ו ב].

"מוקדה" - היינו מדורת עצים, וזו מערכה גדולה שעליה הקטירו את עולת התמיד [המוזכרת בתחילת הפסוק] ואת שאר הקרבנות,

"ואש המזבח תוקד בו" ["תוקד" הוא מלשון יקידת מדורת אש] - זו מערכה שניה של קטורת.

ושואלת הגמרא: ורבי יוסי, שהוסיף עוד מערכה נוספת בכל יום לקיום האש - קיום האש מנא ליה? מנין לו שהיתה מערכה לקיום האש?

ומשנינן: נפקא ליה, דין זה יצא לו מהמילה "תוקד" שבהמשך הפרשה [בפסוק ה]: "והאש על המזבח תוקד בו". למדנו מכאן שהיתה על המזבח מערכה נוספת, והיא המערכה לקיום האש. ^[7]

ומכאן קשה על רבי יהודה, הסובר שהיו שתי מערכות בלבד [שהרי בפסוק ה הוזכרה "יקידה" [מדורת עצים] שלישית].

ורבי יהודה יתרץ: ההוא "תוקד" - להצתת אליתא הוא דאתא! בא ללמד על הצתת קיסמים דקים, שבהם הבעירו אש במערכה הגדולה. ולימד הכתוב שהצתה זו תעשה על המזבח. ^[8]

דתניא: היה רבי יהודה אומר: מניין להצתת אליתא [קסמים דקים] שלא תהא אלא בראשו של מזבח, ולא שיצית למטה על רצפת העזרה ויעלה אותם כשהם דולקים אל המזבח?

תלמוד לומר: "והאש - על המזבח תוקד בו". אמר רבי יוסי: מנין שעושה על המזבח מערכה לקיום האש?

תלמוד לומר: "והאש על המזבח תוקד בו".

ומקשינן על רבי יוסי:

ורבי יוסי - הצתת אליתא מנא ליה? מנין לו שהיא נעשית בראש המזבח?

ומתרצינן: נפקא ליה, דין זה יצא לו מהיכא דנפקא לרבי שמעון. מאותו מקום שלמד ממנו רבי שמעון דין זה, וכדלהלן:

דתניא: נאמר [ויקרא א ז]: "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח" - לימד הכתוב על הצתת אליתא שלא תהא אלא בכהן כשר.

והכהן יהיה לבוש אז בכלי שרת, בגדי כהונה, דברי רבי יהודה.

אמר לו רבי שמעון לרבי יהודה: וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח להצית את האליתא? והרי מובן מאליו שרק הכהנים כשרים להצתת האליתא, שהרי כבר למדת [מהפסוק "והאש ... תוקד"] שהצתת האליתא היא בראש המזבח, ואסור לזרים לעלות על המזבח!

ואם כן, מדוע הוצרך הכתוב לומר שבני אהרן הם אלו שהציתו את האליתא? ^[9]

אלא, בהכרח, שהפסוק לימד כאן על הצתת האליתא בעצמה, שלא תהא אלא בראשו של מזבח. ושלא כדבריך [רבי יהודה] שאתה כבר למדת דין זה מהפסוק: "והאש על המזבח תוקד בו".

אלא אני [רבי שמעון] סובר כדעת רבי יוסי, שלמד משם שהיתה על המזבח מערכה נוספת לקיום האש. ואין ללמוד משם שהצתת האליתא היתה בראש המזבח, אלא מ"ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח". ^[10]

ורבי יהודה יתרץ: אי מהתם, אם באת ללמוד שזר פסול להצתת האליתא מהפסוק "והאש על המזבח תוקד בו", שלמדנו שהצתת האליתא היתה בראש המזבח, הוה אמינא הייתי יכול לומר, שאף על פי שהצתת האליתא היתה על המזבח, מכל מקום זר יכול להצית אותה, כאשר הוא קאי אארעא ועביד במפוחא. כשעומד על הארץ ומצית את האליתא שעל המזבח בעזרת מפוח. ^[11]

קמשמע לן, ולכן השמיע לנו הפסוק "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח" שזר פסול להצתת האש באליתא.

ושואלת הגמרא:

ורבי מאיר, שהוסיף עוד מערכה נוספת כל יום להקטרת איברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב - אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב, מנא ליה? מנין לו שהיתה מערכה נפרדת לאברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב?

עונה הגמרא:

נפקא ליה מ"ואש". רבי מאיר למד מהאות ו' המיותרת בפסוק "ואש המזבח תוקד בו" [בפסוק ב], שהיתה מערכה נוספת. ופירש שעשו אותה לצורך הקטרת חלבים ופדרים שלא נתעכלו מבערב].

ורבנן, דהיינו, רבי יהודה ורבי יוסי, החולקים על רבי מאיר - וא"ו לא דרשי! אינם דורשים מהאות וא"ו דבר, מפני שדרך הפסוק לכתוב כך.

ושואלת הגמרא: ולדעת רבנן, איברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב - מאי עביד להו? מה יעשה בהם? ועונה הגמרא: מהדר להו - מחזירם למערכה גדולה.

דתניא: מניין לאיברים ופדרים של קרבנות של יום אתמול שלא נתעכלו מבערב,

הערות

^[1] כך פירש רש"י. אבל רבנו אליקים מפרש באופן אחר. עיין שם.

^[2] כדי להגיע לקרן דרומית מזרחית שבמזבח. כמו ששנינו: עלה לכבש ופנה לסובב, ובא לו לקרן מזרחית דרומית" וכו'. רבנו אליקים.

^[3] גירסת הספרים לפנינו "עולין באמצע ויורדין באמצע". ומסורת הש"ס הגיה בדברי הגמרא כמו שכתבנו בפנים. ועיין לעיל מג, ב הערה 18.

^[4] על פי הרמב"ם בפירוש המשניות.

^[5] אבל הקטורת שהקטירו על המזבח הפנימי הרי היא כקטורת של כל השנה [ולקחו לה גחלים מן המערכה השניה של קטורת]. רש"י.

^[6] האברים הללו לא נפסלו בלינה. כיון שהיו בראש המזבח כמבואר בזבחים פד א. במשנה בזבחים פו א שנינו אברים שפקעו מעל המזבח [שקפצו מן המזבח מחמת חום האש]. אם פקעו קודם חצות יחזירם לאש. ואם אחר חצות לא יחזירם [מובא בגמרא לעיל כ א]. ואם כן קשה על דברי רבי מאיר כאן [שעשו מערכה לצורך האברים של אתמול], הרי עבר עליהם חצות ואין צריך להחזירם ! תירצו תוספות ישנים שני תירוצים: א) הגמרא שם אומרת, שאם האברים נשרפו לגמרי ואין בהם ממש, אפילו קודם חצות אין צריך להחזירם. ואם עדיין לא נשרפו, אפילו אחר חצות צריך להחזירם. ודוקא אם התחילו להתעכל ולא התעכלו לגמרי חצות קובעת עליהם שם עיכול. [הגמרא שם קוראת לזה "שרירי", והיינו כשהתייבשו מחמת האש והרי הם קשים כעץ. רש"י]. ולפי זה בגמרא כאן מדובר בשלא התעכלו כלל [ועיין ריטב"א ורבנו אליקים]. ב) שם מדובר בפקעו וירדו מן המזבח. אבל כשעודם על המזבח, אז מחזירים אותם אפילו אחרי חצות [תוספות הרא"ש. וכך יש לפרש את דברי תוספות ישנים].

^[7] לשון רש"י על התורה: ריבה כאן יקידות הרבה: "על מוקדה", ו"אש המזבח תוקד בו". "והאש על המזבח תוקד בו". "אש תמיד תוקד על המזבח". כולן נדרשו במסכת יומא שנחלקו רבותנו במנין המערכות שהיו שם.

^[8] ופירוש הפסוק "והאש על המזבח תוקד בו". שהצתת האש תהיה על המזבח. ולא יצית אש על הארץ ויעלנה למזבח, רבנו אליקים.

^[9] תוספות הרא"ש הקשה: אמנם מאחר שהצתת האש היתה בראש המזבח ממילא אנו יודעים שצריך שכהן יציתם. אבל היה אפשר לומר שאין צריך בגדי כהונה כי הצתת האליתא אינה בגדר עבודה. ולכן בא פסוק זה ללמדנו שצריך בגדי כהונה. וצריך עיון.

^[10] ו"הכהן" שנאמר בפסוק הוצרך לגופו, ללמד שנתינת האש צריכה כהן ולא יטלנה זר ויזרקנה למזבח. רש"י. אך עדיין קשה, מאחר שלמדנו בפסוק זה ["ונתנו בני אהרון אש על המזבח"] שהצתת האליתא היתה על המזבח, אם כן מובן מאליו שרק הכהנים כשרים לזה, ומדוע הוצרך הכתוב לומר "הכהן"? ותירץ הריטב"א: לדעת רבי יהודה שלומדים את הצתת האליתא מ"והאש על המזבח תוקד בו" משמע שהיקידה עצמה - כשנופח באש להציתה - צריך שתהיה בראש המזבח. וממילא מובן מאליו שרק כהנים כשרים בזה. אבל לדעת רבי שמעון שלומד את הצתת האליתא מ"ונתנו" [שלא הוזכרה כאן היקידה עצמה] אפשר לפרש שהכהן יעמוד על הארץ ויתן אש בראש המזבח [כלומר, יזרוק את האש למזבח. כמו שכתב רש"י]. עיין בריטב"א שהביא את קושיתו בשם תוספות. והתוספות מביאים את הקושיא בשם רש"י, והאריכו בתירוצו. עיין שם [עיין גם תוספות ישנים ותוספות רא"ש ורבנו אליקים].

^[11] מפוח ארוך שראשו מגיע עד לראש המזבח. רבנו אליקים.

שדומה לפז (כעין צבע המרגלית). זהב שחוט — הוא זהב שמפני רכותו הוא נטוה כחוט. זהב סגור נקרא כן — משום שבשעה שנפתח מקום לקנות בו סוג זהב זה כל החנויות האחרות שנמכר בהן מיני זהב אחרים נסגרות. זהב פרוים — זהב אדום, שדומה לדם הפרים.

רב אשי אמר: לא שבעה מיני זהב אלא חמשה הן, אותם שמנינו. וכל חד וחד [אחד ואחד] ממינים הללו אית ביה זהב [יש בו], וזהב טוב שהוא מין מובחר יותר. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] לענין זהב פרוים: בכל יום היה זהבה ירוק והיום אדום, והיינו זהב פרוים שדומה לדם הפרים.

א שנינו במשנה בענין הקטורת, שבכל יום היה מקריב פרס (חצי מנה) בשחרית ופרס בין הערבים והיום מוסיף מלא חפניו. בכל יום היתה הקטורת דקה והיום דקה מן הדקה. תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר ביום הכיפורים: "קטורת סמים דקה" (ויקרא טז, יב) מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר בקטורת: "ושחקת ממנה הדק" (שמות ל, לו), הרי שהקטורת דקה היא! אלא להביא וללמד שביום הכיפורים יש צורך שתהא הקטורת דקה מן הדקה.

ב שנינו במשנה כי בכל יום הכהנים עולין במזרחו של כבש. שאמר מר [החכם]: כל פינות (פניות) שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין ולצד מזרח, ולכן היו עולין מן המזרח. וכשיורדים שוב היו פונים לצד ימין — והוא למערב הכבש.

ג עוד שנינו במשנה: והיום עולין באמצע ויורדין באמצע. מאי טעמא [מהו הטעם] — משום כבודו של כהן גדול שלא יהלך מן הצד, אלא באמצע.

ד שנינו במשנה כי בכל יום כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הכיור. והיום מקיתון זהב, מאי טעמא [מהו הטעם] — משום כבודו של כהן גדול.

ה במשנה שנינו שבכל יום היו שם על המזבח ארבע מערכות עצים וביום הכיפורים היו חמש מערכות, וכן דעות נוספות בדבר. תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: בכל יום היו שתים מערכות עצים על המזבח והיום שלש. ואלו הן: אחת מערכה גדולה, ואחת מערכה שניה של גחלים לצורך קטורת, ואחת מערכת מיוחדת של עצים שמוסיפין בו ביום לצורך הקטורת שלפני ולפנים, אלו דברי ר' יהודה.

ר' יוסי אומר: בכל יום היו שלש מערכות, והיום ארבע. כיצד? אחת של מערכה גדולה, ואחת מערכה שניה של קטורת, ואחת מערכה מיוחדת של קיום האש שאם מתעמעמת אש המערכה הגדולה, מוסיפים לה ממערכה זו כדי להגביר את האש, ואחת שמוסיפין בו ביום.

ר' מאיר אומר: בכל יום היו על המזבח ארבע מערכות עצים, והיום חמש. והן: אחת מערכה גדולה, ואחת של מערכה שניה של קטורת, ואחת של קיום האש, ועוד אחת שהיתה מערכה מיוחדת לאיברים ופדרים שמאתמול שלא נתעכלו (נשרפו) על המזבח מבערב כל הלילה והיו עושים עוד מערכה מיוחדת לשרפם. ואחת שמוסיפין בו ביום.

ושואלים: דכולי עלמא מיהת [על כל פנים לדעת הכל] תרתי אית להו [שתים יש להם], שהכל מודים שבכל יום יש לפחות שתי מערכות, מנלן [מנין לנו] דבר זה? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: "היא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה" (ויקרא ו, ב) — זו מערכה גדולה, ונאמר עוד: "ואש המזבח תוקד בו" (ויקרא ו, ב) — זו מערכה שניה של קטורת, שהרי נאמרה פעמיים "אש המזבח". ושואלים: ור' יוסי מערכה נוספת לקיום האש מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו הדבר] ממה שנאמר: "והאש על המזבח תוקד בו" (ויקרא ו, ה) להוסיף עוד יקידה אחת, ולומר שיש צורך בעוד מערכה שאינה משמשת אלא ליקידת האש.

ושואלים: ור' יהודה הסובר שלא היו בכל יום אלא שתי מערכות בלבד, מה לומד הוא מפסוק נוסף זה? ומשיבים: לדעתו, ההוא [אותו כתוב נוסף] לענין הצתת [הדלקת] האליתא, שהם קיסמי עץ דקים שבאמצעותם מדליקים את אש המערכה הוא דאתא [שבא] ללמד. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: היה ר' יהודה אומר: מניין להצתת [הדלקת] האליתא שלא תהא נעשית אלא בראשו של המזבח ולא ידליקנה למטה ויעלה? — תלמוד לומר: "והאש על המזבח תוקד בו" (ויקרא ו, ה) — לומר שאותה אש שמביאים צריכה להיות מוצתת על המזבח עצמו. אמר ר' יוסי: מניין שעושה מערכה לקיום אש — תלמוד לומר: "והאש על המזבח תוקד בו" (ויקרא ו, ה).

ושואלים: ור' יוסי הצתת אליתא שתהא בראש המזבח מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו הדבר] מהיכא דנפקא ליה [מהיכן, מאותו מקור שיוצא לו, שנלמד הדבר] לשיטת ר' שמעון. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר: "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח" (ויקרא א, ז) — לימד על הצתת האליתא שלא תהא אלא בכהן כשר לעבודה, ובכלי שרת (בבגדי כהונה). אלו דברי ר' יהודה. אמר לו ר' שמעון: דבר זה לא נצרך, וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח לעבודה כלשהי? אלא לימד פסוק זה על הצתת אליתא שלא תהא אלא בראשו של מזבח.

ושואלים: ור' יהודה מה עונה הוא על טענה זו? ומשיבים: לדעתו, אי מהתם [אם משם] בלבד הוה אמינא [הייתי אומר] קאי אארעא ועביד במפוחא [עומד הוא על הארץ ועושה במפוח], כדי שתדלק האש בראש המזבח, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כתוב נוסף "על", שההצתה עצמה צריכה להיות בראש המזבח.

ושואלים עוד: ור' מאיר הסבור כי איברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב עושים להם מערכה נוספת, מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו הדבר] ממה שנאמר: "ואש", וא"ו זה בא לרבות עוד מערכה נוספת של אש. ומסבירים: ורבנן [וחכמים] האחרים שאינם דורשים כן — וא"ו לא דרשי [דורשים] כאן לרבות מערכה שלימה נוספת.

ושואלים: ורבנן [ולדעת חכמים], אותם איברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב מאי עביד להו [מה עושה הוא בהם] והיכן שורפם? ומשיבים: מהדר להו [מחזיר אותם] למערכה גדולה ושם מסתיים תהליך שריפתם. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מניין לאיברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

because it resembles the luster of pearls [paz] in the way it glistens. Shaḥut gold is named as such because it is very malleable and is spun like thread [shenitve keḥut]. Shaḥut is a contraction of the words shenitve keḥut. Closed gold is so called because when a shop opens to sell it, all the other shops close, as no one is interested in purchasing any other type of gold. Parvayim gold is so called because its redness resembles the blood of bulls [parim].

Rav Ashi said: There are in fact only five types of gold, the last five in Rav Ḥisda’s list. Gold and good gold are not independent categories; rather, each and every one of the types of gold has two varieties: Regular gold and a superior variety called good gold. That was also taught in a baraita with regard to parvayim gold: On every other day the coal pan was made of greenish gold, but on this day it was made of a red gold, and this is the parvayim gold which resembles the blood of bulls.

§ The mishna states: On every other day, a priest sacrificed a peras, half of a maneh, of incense in the morning, and a peras in the afternoon, but on this day the High Priest adds an additional handful of incense and burns it in the Holy of Holies. On every other day, the incense was ground fine as prescribed by the Torah, but on this day it was superfine. The Sages taught in a baraita: The verse states with regard to the incense on Yom Kippur that it is “finely ground aromatic incense” (Leviticus 16:12). What does the verse mean to teach by this? Has it not already been stated: “And you shall grind some of it finely” (Exodus 30:36)? Rather, it teaches that on Yom Kippur the incense has to be superfine.

§ The mishna states: On every other day, priests ascend on the eastern side of the ramp. A baraita explains the reason for this: As the Master said: All the turns that you turn should be only to the right, which, after ascending the altar, means one will turn to the east and will mean one will circulate the altar in a counter-clockwise fashion. When they descended, they again turned to the right, which is to the west of the ramp.

§ The mishna continues: But on this day the priests ascend in the middle of the ramp and descend in the middle. What is the reason? Due to the eminence of the High Priest he should not walk on the side but in the middle.

§ We learned in the mishna that every other day the High Priest sanctifies his hands and his feet from the laver like the other priests, and on this day he sanctifies them from the golden flask. What is the reason? Due to the eminence of the High Priest.

§ The mishna states: On every other day, there were four arrangements of wood there, upon the altar, but on this day there were five. The Sages taught in the Tosefta: On every other day there were two arrangements of wood on the altar, but on this day there were three: One, the large arrangement; and one, the second arrangement for coals for the incense; and one, the additional arrangement of wood, which they add on that day for the incense that is burned in the Holy of Holies. This is the statement of Rabbi Yehuda.

Rabbi Yosei says: On every other day there were three arrangements, but on this day there were four: One, the large arrangement; and one, the second arrangement for the incense; and one, for the upkeep of the fire, so that if the fire of the large arrangement begins to die down, wood from this arrangement may be added to it to raise the flames; and one, the additional arrangement of wood that they add on that day for the incense that is burned in the Holy of Holies.

Rabbi Meir says: On every other day there were four arrangements of wood on the altar but on this day there were five: One, the large arrangement; and one, the second arrangement for the incense; and one, for the upkeep of the fire; and one, for burning the limbs and fats that were not fully consumed on the altar the previous evening; and one, the additional arrangement of wood that they add on that day for the incense that is burned in the Holy of Holies.

The Gemara analyzes the different opinions: At any rate, everyone has at least two arrangements in their calculations. From where do we derive this? The verse states: “It is the burnt-offering on the flame on the altar all night” (Leviticus 6:2); this is referring to the large arrangement. It states further: “And the fire of the altar shall be kept burning thereby” (Leviticus 6:2), this additional mention of a fire is referring to the second arrangement, which is for the incense. And from where does Rabbi Yosei learn about the additional arrangement for the upkeep of the fire? He derives it from the verse: “And the fire upon the altar shall be kept burning thereby” (Leviticus 6:5), which mentions fire for the third time.

And how does Rabbi Yehuda, who holds that normally there are only two arrangements, explain this third mention of a fire? That additional mention comes to teach about the kindling of the thin wood chips, which were used to ignite the fires on the altar, as it was taught in a baraita: Rabbi Yehuda would say: From where is it derived that the kindling of the wood chips should be done only at the top of the altar, rather than setting them alight at the bottom of the altar and carrying them up? The verse states: “And the fire upon the altar shall be kept burning thereby” (Leviticus 6:5), which indicates that the fire that is brought there has to be lit on the altar itself. Rabbi Yosei said: From where is it derived that an arrangement for the upkeep of the fire is made? The verse states: “And the fire upon the altar shall be kept burning thereby” (Leviticus 6:5).

And from where does Rabbi Yosei derive that the kindling of the wood chips should be at the top of the altar? He derives it from the same place that Rabbi Shimon derives it. As it was taught in a baraita: The verse states: “And the sons of Aaron the priest shall put fire upon the altar” (Leviticus 1:7), which teaches about the kindling of the wood chips that it may be done only by a fit priest and one who is robed in the priestly vestments of service; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Shimon said to him: There is no need for a verse to teach that a priest must kindle the chips, for could it enter your mind that a non-priest could approach the altar? Rather, this verse teaches about the kindling of the wood chips, that they may be lit only at the top of the altar.

And what would Rabbi Yehuda respond to Rabbi Shimon’s reasoning? If this halakha was derived from there, I would have said a non-priest could light the fire on the altar by standing on the ground below and using a bellows to fan the flames on the top of the altar. Therefore, this verse teaches us that in all circumstances the person kindling the fire must be a priest.

And from where does Rabbi Meir learn about an additional arrangement for the limbs and the fats that were not fully consumed on the altar the previous evening? He derives it from the phrase “and the fire.” The apparently superfluous word “and” alludes to the existence of an additional arrangement. And the Rabbis, i.e., Rabbi Yosei and Rabbi Yehuda, who disagree, do not expound the word “and.”

And according to the Rabbis, what do they do with the limbs and the fats that were not fully consumed on the altar the previous evening? Where are they burned? A priest returns them to the large arrangement, where the process of their burning is completed. As it was taught in a baraita: From where is it derived that for limbs and fats that were not fully consumed on the altar the previous evening,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רב אשי אמר חמשה הן ובכל אחד יש בו זהב וזהב טוב:
בכל יום היה מקריב פרס כו' פרס הוא חצי מנה כי בכל יום היה מקטיר במזבח הקטרת מנה חציו בשחרית וחציו בין הערבים דגרסינן בכריתות פרק א' ת"ר קטרת היתה נעשית שס"ח מנה שס"ה מנה כנגד ימות החמה מנה בכל יום. ג' מנין שמהן כ"ג מכניס מלא חפנים ביוה"כ והשאר ניתנין לאומנין בשכרן. ת"ר קטורת היו מכניסין אותה למכתשת פעמים בשנה בימות החמה בוזרה כדי שלא תתעפש בימות הגשמים צוברה כדי שלא תפוג ריחה:

בכל יום היו שם ד' מערכות והיום ה' דברי ר' מאיר כו'. תנו רבנן בכל יום היו שם ד' מערכות והיום ה' מערכה גדולה ומערכה של קטרת ומערכה של קיום האש ומערכה לאברים ופדרין שלא נתעכלו מבערב ומערכה שמוסיפין בו ביום.

כ"ע ר' יהודה ור' יוסי ור' מאיר כלהו שוין בב' מערכות שנא' העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה זו מערכה גדולה ואש המזבח תוקד בו זו מערכה שניה של קטרת ור' יוסי ור"מ דאית ליה מערכה שלישית לקיום האש מפיק להאי קרא להצתת האליתה והיא הלהבת עצי המערכה שלא תהיה אלא בראשו של מזבח שנאמר והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה.

פי' קאי אארעא ועביד במפוחא. כגון שעומד אדם בקרקע העזרה ומנפח במפוח ארוך של נחושת וכיוצא בו ממערכה שע"ג המזבח ומשלהבה.

לקיום האש. פי׳ שאם אין אש כל הצריך במערכה גדולה מוסיפין עליו מזה:

ואחת לאיברים ופדרים שלא נתעכלו. פי׳ ולא משלה בהם האור להוציאם מתורת בשר דאי משלה בהם האור הא אמרי׳ לעיל דחצות לילה עושה עכול לענין שאם פקעו לא ירדו וכיון דכן ה״ה דכיון שעבר עליהם כל הלילה דהוו להו כדשן ואין עושין להם מערכה אחרת אלא ודאי כדאמרן ומיירי באיברים קשים שאין האור מושלת בהן ודוגמת׳ ההיא דאמרי׳ בזבחים גבי איברים שפקעו מעל המזבח קודם חצות יחזיר דהוינן בה היכי דמי אי דאית בהו ממשא אחר חצות נמי ואי דלית בהו ממשא קודם חצות נמי לא ופרקי׳ לא צריכה בשרירי הכא נמי דהוו שרירי טובא שלא נתעכלו בכל הלילה:

אמר לו ר׳ שמעון וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח. פרש״י ז״ל למה לי קרא ללמד שתהא הצתת אליתא בכלי שרת והלא כבר אמרת דהצתת אליתא בראשו של מזבח נפקא לן מדכתיב והאש על המזבח תוקד בו והיאך תהא בזר וכי זר קרב לגבי מזבח והכתיב ואל המזבח לא יקרבו ולא ימותו ואפילו ללויים אלא ודאי דהאי קרא בא ללמד על הצתת אליתא שיהא בראשו של מזבח וההוא קרא דהאש על המזבח תוקד בו אתא לקיום האש כדר׳ יוסי ומאי דכתב קרא כהן בהאי קרא לגופיה איצטריך לומר שנתינת אש צריכה כהן ע״כ. והקשו בתוספות ונימא לרבי שמעון לנפשיה דכיון דמוקי׳ האי קרא בהצתת אליתא שתהא בראשו של מזבח דתו לא בעי למכתב כהונה שהרי אין זר לגבי מזבח ואמאי קשיא לר׳ יהודה טפי מלר׳ שמעון. וי״ל דלר׳ יהודה דנפקא ליה הצתת אליתא מוהאש על המזבח תוקד בו משמע שהיקידה עצמה כשנופח באש להציתו הויא בראשו של מזבח והא דלא אפשר בזר. אבל האי קרא דלא כתיב ביה אלא ונתנו אפשר לנתינת אש בזר דקאי אארעא ויהיב אש בראשו של מזבח. והיינו דמהדרי׳ דלר׳ יהודה נמי איצטריך קרא דהא הוה אפשר לנתינת אש מארעא דקאי אארעא ועביד במפוחא:

בכל יום היה מקטיר פרס שחרית ופרס בין הערבים ר"ל משקל פרס שהוא משקל חמישים דינרים והיום מוסיף פעם שלישית הקטרה אחרת לפני לפנים מלא חפניו כמו שביארנו:

בכל יום היתה דקה והיום ר"ל באותה שלפני לפנים דקה מן הדקה והוא שכל שנה ושנה היו מחוייבים לעשות את הקטרת והיה עומד שחוק כל השנה אלא ששתי פעמים בשנה היו מחזירין אותם למכתשת ועושין משקל שלש מאות וששים ושמנה מנים שס"ה כנגד ימות החמה מנה לכל יום ושלשה מנים שהיה לוקחן כהן גדול ערב יום הכפורים ומחזירן למכתשת ומוסיף בשחיקתו כדי לקיים בו מצות דקה מן הדקה ונוטל מהן להקטרה זו מלא חפניו גדול לפי גדלו וקטן לפי קטנו והשאר נקרא מותר הקטרת שביארנו עניינו בשבועות ובשקלים:

בכל יום ויום כשהכהנים עולים למזבח להעלות איברי הקרבן היה הזוכה עולה למזרח הכבש ויורד במערבו והוא שהכבש היה בדרום העזרה לשמאל הנכנס והעולה היה פניו לצפון העזרה ושמאלו למערב וימינו למזרח ונאמר בקבלה כל פונות שאתה פונה במזבח לא יהו אלא בימין והיה הזוכה עולה בצד שפת הכבש המזרחית והיה מקיף המזבח לסידור האברים ושאר דברים הצריכים לו כגון לארבע מתנות או לשתי מתנות הולך כל צד המזרח וממנו לצד הצפוני וממנו לצד המערבי ומשם יורדין דרך הכבש ר"ל בצד שפת המערבית שבו ולא היה הולך באמצע המזבח משום יראת שמים והיום כהן גדול לכל שנעשה במזבח החיצון הולך באמצע ולא דרך הקפה להראות חבתו וחבת הצבור שהוא שלוחו שהוא כבן בית לפני הקב"ה ור' יהודה אומר שאף בכל השנה כל שהכהן גדול עובד עולה באמצע וכו' ואין הלכה כמותו אלא כתנא קמא:

בכל יום ויום כהן מקדש מן הכיור אפי' כהן גדול והיום בכל עשרה קדושין מקדש מקיתון של זהב דרך כבוד וחשיבות ור' יהודא אומר שבכל השנה היה כה"ג מקדש מן הקיתון ואין הלכה כמותו אלא כתנא קמא:

בכל יום ויום היו שם ר"ל על המזבח ארבע מערכות של עצים ופי' בגמ' אחת מערכה גדולה להקטרת חלבים ואיברים שניה מערכה שניה של קטורת שממנה חותה להכניס מחתה מלאה גחלים להוליכה למזבח פנימי להקטיר עליהם על המזבח כמו שהתבאר שלישית למצות קיום האש שכל שאין אש של מערכה גדולה מוסיפין לה מזו רביעית לאיברים ופדרים של תמיד הערב שלא נתאכלו הלילה כל צרכן או שלא נתאכלו כלל או אפי' לא נתנו על האש שלא נפסלו בלינה אחר שלא לנו למטה מן המזבח והיום חמש שהיו מוסיפין בה חמישית לחתות ממנה להקטרת לפני לפנים ור' יוסי אומר בכל יום שלש והם אותם שהזכרנו תחלה על הסדר והיום ארבע לחתות ממנה להקטרה המיוחדת ליום אבל איברים שלא נתעכלו לא היו עושים להם מערכה אלא שהיו מחזירים אותם למערכה גדולה שעושין היום ונשרפים שם בצידי המערכה שלא להתערב עם אותם של היום ור' יהודה אומר כל יום שתים והם אותם שהזכרנום תחלה על הסדר והיום שלש להקטרה המיוחדת אבל לא היו עושין מערכה שלישית לקיום האש שבכל שעה ושעה היו הכהנים מוסיפין על עצי המערכה והלכה כר' יוסי:

זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שביארנו וכתבנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' שלא ביארנוה במשנה אלו הן:

כשהיה הכהן מסדר את המערכה הגדולה היה דרכו להביא קסמין דקים להצית בהן את האור להתאחז מהם עצי המערכה בנקל והצתה זו היא נקראת הצתת אלואתא ואף זו כל שעושין אותה אי אפשר לו להציתה למטה מן המזבח להביאה מודלקת משם למזבח אלא דוקא בראשו של מזבח ר"ל שאינו יכול להציתה אלא על גג המזבח ומאחר שאי אפשר לו אלא על המזבח אין צריך לומר שאינה אלא בכהן וכלי שרת ר"ל בגדי כהונה ולא עוד אלא אפילו היה עומד הוא למטה ובא להדליק ע"י מפוח ארוך אי אפשר אלא דוקא בכהן וכלי שרת ר"ל בלבישת בגדי כהונה:

היום עולין באמצע. כהן ראש בית אב וסגן שעולין עם כהן גדול או שאר כהנים לסייעו להפך בצנורא או שום צורך:

ואחת של אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב. והא דאמרי' בפ"ק (דף כ.) דאחר חצות לא יחזיר משום דחצות משויא ליה עיכול היינו בנתעכלו ולא נתעכלו לגמרי דמוקי לה בפ' (שני) [ט] דזבחים (דף פו.) בשרירי אבל היכא שלא נתעכלו כלל לא משוי חצות עיכול ועוד דלעיל מיירי בפקעו מעל המזבח אבל לא פקעו נשרפין שם לגמרי כמו ששנינו בתמיד דהאברים שהן על האש נשרפין למחר:

אלא לימד על הצתת האליתא שלא תהא אלא בראשו של מזבח. וכהן דכתיב בנתינת אש פירש"י דקמ"ל שלא יזרקם זר על המזבח ואין שייך כאן להקשות לפני מלך ב"ו אין עושין כן כו' ורבי אומר בפ"ב דזבחים (דף יח.) דרשינן מניה כהן בכיהונו וא"ת לרבי יהודה אמאי אצטריך תרי קראי מהאי קרא דונתנו תיפוק כולה מילתא דכתיב ביה כהונה וראשו של מזבח וי"ל דעל המזבח דהאי קרא אתא לדרשה אחריתי:

ורבנן וי"ו לא דרשי. פירש רבי יהודה ורבי יוסי ומה שמקשין דרבי יהודה דריש וי"ו בעלמא והכא לא דריש לה פי' בסנהדרין ובערכין ובתמורה:

בפרש"י בד"ה אלא דרך כו' לימין הס"ד ובד"ה ובכלי שרת כו' כהונה הס"ד כצ"ל:

תוס' בד"ה וכי תעלה על דעתך כו' לנתינת אש דהדיוט וי"ל דא"כ לכתוב קרא ונתנו וגו' כו' וקשה לי לר' יהודה והאש על המזבח כו' כצ"ל:

גמרא רא"א חמשה הן וכל חד וחד אית ביה כו'. ר"ל דאינן אלא חמשה המתוארים ובכ"א מהן יש שני מינין פשוט וטוב:

גמ' שם ר' מאיר אומר בכ"י ארבע כו'. מהגרי"פ משמע דמוחק מלת מאיר ע"פ התוספתא. ול"נ אדרבה להגיה שם ר' מאיר שהוא בר פלוגתא דר"י ור"י. ועוד דגם במשנה הגי' ר' מאיר וכן לקמן (מו) אומר היה ר"מ כו':

גמ' שם וא' לאברים ופדרים של"נ מבערב. הרע"ב הוסיף של תמיד של בה"ע. מש"כ של תמיד הוא משום דבשבת ויוה"כ ודאי אינה אלא לצורך התמיד וכ"כ רש"י לקמן (מו) ד"ה תנינא ובגמרא שם אר"ה תמיד תחלתו דוחה כו'. אך מש"כ של בה"ע וכ"כ רש"י שם (בע"ב) ד"ה שבת. הוא ל"ד:

גמ' שם ור' יהודה אי מהתם. פרש"י מוהאש על המזבח כו'. ומהתוי"ט נראה שפי' אי מהתם היינו מקרא דונתנו בני אהרן כו' ול"ד במחכ"ת:

רש"י ד"ה של קיום האש. שאם כו'. ל"י מדוע לא פי' כפשטיה דגזה"כ הוא שיהיה אש תמיד על המזבח והיה לזה מערכה בפ"ע. ומערכה גדולה אם לא היה צורך בה להקטיר מניחין אותה עד שיכלו האש והעצים ותכבה מאליה. ואם נצרך להקטיר ורואים שהאש הולך וכלה מוסיפין עליה עצים כדלעיל בר"פ:

בְּכָל יוֹם הָיָה זְהָבָהּ יָרוֹק, וְהַיּוֹם אָדֹם וְהַיְנוּ: "זְהַב פַּרְוַיִם". מקשים למה ביום הכיפורים יהיה דומה לדם פרים והלא זהב סגור הוא יקר יותר?
ונראה לי בס"ד כי זה היום נקרא יום הכפורים וכמו שאמר הפסוק (ויקרא כג, כז) 'אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם' ונקרא כפורים מלא בוא"ו, ואם תסיר כ"ו מן כפורים ישאר פרים, והוא כי אותיות פרים מורים על הדין כי מנצפ"ך הוא פ"ר דינים והם כפולים הרי הם פרים לשון רבים, ויתמתקו על ידי העבודה שעושים אותו היום לשם ה' וכמו שנאמר (ויקרא טז, ל) 'כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי הֳ' תִּטְהָרוּ' כלומר כל עבודתכם תהיה בקדושת המחשבה שהיא לִפְנֵי הֳ' גם תכונו לְשֵׁם הֳ' ואז תִּטְהָרוּ שתושלם כפרה שלכם במיתוק הדינים שיתחברו אותיות כ"ו שהם מספר שם הוי"ה עם אותיות 'פרים' שמורים על הדינין ובזה יהיה אצלכם צירוף 'כפורים' לְטַהֵר אֶתְכֶם. ולכן עושים הזהב של אותו היום דומה לדם הפרים להורות שצריכין היום הזה להשלים ולתקן אותיות 'פרים' לעשותם 'כפורים' על ידי הכונה שתהיה לְשֵׁם הֳ' שהוא מספר כ"ו.
או יובן בס"ד הטעם שעושין את המחתה מזהב הדומה לדם הפרים לרמוז לו שצריך אחר הקטרת הקטורת בפנים להזות גם כן בפנים מדם הפר תחילה שאם שינה והזה מדם השעיר תחילה עבודתו פסולה.

רַב אַשִׁי אָמַר: חֲמִשָּׁה הֵן, וְכָל חַד וְחַד אִית בֵּיה "זָהָב" וְ"זָהָב טוֹב". פירוש זָהָב סתם הוא המצוי ביד כל אדם שיש בו סיגים וְ'זָהָב טוֹב' הוא שאין בו סיגים ושתים אלו נמצאים בכל אותם החמשה דרך משל זְהַב אוֹפִיר יש בו זהב סתם שיש בו סיגים וְזָהָב טוֹב שאין בו סיגים וכן בכולהו.

רַב אַשִׁי אָמַר: חֲמִשָּׁה הֵן, וְכָל חַד וְחַד אִית בֵּיה "זָהָב" וְ"זָהָב טוֹב". פירוש אף על גב דשבעה שמות יש להם, עם כל זה מספר המינין שלהם הם חמשה, כי שם זָהָב ושם זָהָב טוֹב אין אלו מינין בפני עצמו, אלא כל אחד מן חמשה מינין הנזכר אם יש בו תערובת נקרא עליו שם זָהָב בסתם, ואם הוא מזוקק מאד שאין בו תערובת כלל נקרא זָהָב טוֹב.
מיהו יש להקשות והלא יש זהב שהוא לבן ככסף שכהה מראהו, ונמצא עד עתה במלכות רוסיא ולמה לא מנאו כאן? ונראה לי דאפשר זה הוא 'זְהַב אוֹפִיר' דְּאָתֵי מֵאוֹפִיר.
והא דכתיב (שמות כה, יא) 'וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר' אין זה מין בפני עצמו אלא כל זהב מזוקק הרבה נקרא כן, ונראה לי שזה הזהב המצוי בזמן הזה בכל מקום היה נקרא מקודם 'זָהָב שָׁחוּט' שהוא רוצה לומר רך הרבה לגבי שאר מיני זהב, ועל כן עתה מערבים עמו מעט נחושת כדי שיתקשה ויתחזק. ומה שאמר בברייתא בְּכָל יוֹם הָיָה זְהָבָהּ יָרוֹק היינו שהיה זהבה מזה הזהב המצוי בזמן הזה שהיה נקרא בתחלה זהב שחוט, ורק גוון שלו נוטה לירוק שקורין בערבי אצפ"ר.

גמ' זהב שחוט. מ"א י טז:

שם זהב מגור. מ"א י כא:

שם זהב פרוים. דה"ב ג ו:

בכל יום מקריב פרס בשחרית ופרס בין הערביים מדקאמר בכל יום משמע אפילו בשבת כדאמרינן לקמן גבי בכל יום היה שם ד' מערכות וקשה לי הא תניא בפ' י"ג דזבחים (דף ק"ט) המקטיר קטורת כזית בחוץ חייב חצי פרס בפנים פטור ומפ' רב מאי פטור פטור צבור שיצאו ידי חובתם קטורת שבכל יום דבהכי הוי הקטרה והוא הדין דבכזית לחוד נמי יצאו ידי חובתן דהאי שיעורא פרס בשחרית ובין הערביים אינו אלא מדרבנן דמן התורה בכזית סגי כדפירש"י וכן מוכח סוגיא דהתם והשתא כיון דמן התורה בכזית האיך מקטיר בשבת (חצי) פרס הא כל מה שמבעיר מן הקטורת ע"ג בשבת יותר מכזית הוה ליה מבעיר שלא לצורך גבוה והא א' במס' מנחות (דף ס"ד) עומר היה בא בשבת מג' סאין ובחול מחמש ומפרש בגמ' דהיינו טעמא כיון דאפשר לא טרחינן ואע"ג דאין עשרון מובחר אתי מג' סאין אלא בטרחא אפילו הכי מוטב שירבה במלאכה א' בהרקדה ואל ירבה במלאכות הרבה כדאמרינן בגמ' התם והשתא התם הא מ"מ בין כך ובין כך הוי חילול השבת שוה אפילו הכי אפילו מחילול מלאכות הרבה ולהעמיד על חילול מלאכה א' פעמים הרבה דייקינן ואע"ג דקצירת עומר דחי שבת כ"ש הכא גבי קטורת דסגי בחילול מועט של הבערת קטורת בכזית האיך התירו לו לפזר ולהבעיר פרס שיש בו כמה זיתים ולהרבות במלאכת הבערה שלא לצורך והא עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' יהודא התם ואמרו אחד שבת ואחד חול משלש היה בא אלא משום דסברי עשרון מובחר מג' סאין בא א' שבת וא' חול כדמפרש התם אבל לכולי עלמא מטרח לא טרחינן היכא דאפשר וה"נ אמר ר' יהושע בנו של ר' יוחנן בן ברוקה התם ערב פסח שחל בשבת מפשיט את הפסח עד החזה ותו לא הואיל ויכול להוציא את האימורין מטרח לא טרחינן ואפילו רבנן לא פליגי עליה וא' עד שיפשיט את כולו אלא משום שלא יהא קדשי שמים מוטלין כנבילה כדאמרינן בפ' כל כתבי (דף קי"ו) ועוד הא לא שרו רבנן התם אלא בדשקיל ליה בברזא דליכא אלא שבות כדא' התם אבל מלאכה גמורה לא והא הכא פיזור קטורת על האש יותר מצורך מצוה [הוי] מלאכה וליכא טעמא להתירא אמאי שרי פרס כיון דסגי בכזית והכי נמי קשה לי אהא דר' יהודא בפ"ב דמס' תמיד ביררו משם עצי תאנה יפים לסדר מערכה ב' של קטורת כו' באומד ה' סאין גחלים ובשבת באומד ח' סאין גחלים ששם נותנים ב' בזיכי לבונה של לחם הפנים וטעמא שהיו נותנים באומד ה' סאיןמשום שכך שיערו לחתות בתוכה בראש המזבח שהוא מחתה של סאה לר"י דמתניתין דהא ההוא דתמיד כר"י מוקי לה התם ובעל כרחך הא דבשבת נותן בשל ח' סאין היינו ה' סאין לצורך מחתה של קטורת והמותר לבזיכין דהא בשבת נמי היה חותה כשיעור של חול דהא בכל יום חותה בשל סאה תנן בדר"י דמשמע אפילו בשבת והשתא קשה טובא שהרי בקטרת דיום הכפורים דנפיש שהיה מלא חפניו סגי במחתה של ג' קבין גחלים כדתנן והיום חותה בג' ובה היה מכניס א"כ (כחצי) בפרס בכל יום דזוטר טובא סגי בפחות מכאן הרבה והאיך התירו בשבת להרבות הבערת עצים בכשיעור זה וכ"ש דהקטורת דכל יום דסגי בכזית בהבערתו בעצים מועט סגי ועוד האיך התירו בשבת לחתות בשל ד' קבין לתנא קמא ובשל סאה לר' יהודה ולפזר קב או קביים לאיבוד ובשביל זה צריך להבעיר עצים רבים במערכה ואין בזה צורך גבוה כלל והוה ליה הבערה שלא לצורך והרי לכולי עלמא היכא [דאפשר] (דלא אמרינן) מטרח לא טרחינן וכמ"ש. וי"ל דודאי דבר שהוא צורך גבוה שניתן שבת לדחות אצלו ואין לו שיעור למעלה אע"ג דיש לו שיעור למטה כל כמה דבעי מוסיף ומרבה ודוחה את השבת דלא ניתנה תורה למלאכי השרת לכוין ולצמצם בשיעורו שלא להוסיף ולא לגרוע מן השיעור וקצבה והמדה שנתנה לו תורה הלכך הקטרת קטורת אע"פ שיש שעור למטה דבכזית סגי כיון דאין לו שיעור למעלה כל כמה דבעי מרבה ומוסיף והקטרת הכל דוחה שבת והוא הדין הבערה לצורך גחלים של קטורת מוסיף ומרבה כל כמה שירצה ואין לו שיעור למעלה והכל דוחה שבת אבל עומר דיש לו שיעור למעלה דאין להוסיף על עשרון ואם הוסיף גרע ופסול כדאמרינן בספ"ז דמנחות (דף ע"ו) כל המנחות שריבה במדת עשרון או שמועט במדת עשרון פסולה וכמו שכל עצמו של עומר יש לו שיעור למעלה שאין להוסיף על עשרון משום הכי כל דיחוי שבת לצורכו אינו דוחה אלא לפי מדת שיעור עשרון לבד ולא יותר משום הכי לר' יהודא אינו נקצר בשבת אלא ג' סאין הואיל ועשרון מובחר כשיעורו של עומר אתי מיניה אם קוצר יותר הא מחלל שבת שלא במקום מצוה כיון דאין לגבוה צורך בו ואפילו אי בעי לעשות ממנו צורך גבוה אי אפשר וההיא דערב פסח שחל בשבת היינו טעמא דאינו מפשיט אלא עד החזה דכיון דכל עצמו של הפשט שדחי שבת אינו מצד חשיבות עצמו אלא בשביל הוצאת אימוריו להקטיר שהן צרכי גבוה וכיון דבהפשט עד החזה כבר יש בו די להוצאת אימוריו כדאמרינן התם תו אין לדחות שבת דאי אפשר שיעלה לגבוה איזה דבר א' מחילול שבת של הפשט שמן החזה ואילך וגרע מהא דקצירה יותר מכדי צורך עשרון של עומר הלכך לא דחי שבת:

בכל יום מקריב פרס בשחרית וכו' והיום מוסיף מלא חפניו לכאורה נראה לי מדקאמר והיום מוסיף מלא חפניו מכלל דכל הני בבי דחשיב עד השתא דהיום חותה בשל זהב ובשל ג' קבין והיתה קלה וידה קצרה לאו מאותו קטורת שהיה מוסיף בו ביום לחוד מיירי אלא אפילו קטורת של היכל דבו ביום היו בו כל השינוים הללו מקטורת דכל השנה ודברים של טעם הן דהא טעמא דכל הני משום חולשא דכהן גדול להקל משא מעליו לפיכך האי טעמא שייך נמי בהקטרת היכל דבו ביום שאינה נעשית נמי אלא בכהן גדול כדתניא לעיל בפ"ג נכנס להקטיר את הקטורת והא נמי דבכל יום היה זהבה ירוק והיום אדום לר' מאיר אע"ג דלמאי דפי' לעיל טעמא דהיום אדום לא שייך אלא בקטורת דבפנים מ"מ כיון דבשאר דברים היתה שוה מחתת היכל דבו ביום למחתת פנים לכל דבר וחלוקה ממחתה דכל יום הושוו נמי מחתת היום של היכל לשל פנים במראית הזהב נמי אי נמי י"ל כיון דמלאכת מחתת היכל ופנים דבו ביום שוין בגודל ובכובד לכל דבר הושוו נמי במין זהב של מראה א' כדי שלא יצטרך לבו ביום ב' מיני מחתות מיוחדים א' לצורך קטורת היכל וא' לצורך הקטרת פנים לפיכך היתה מחתת היכל נמי מזהב אדום כשל פנים כדי שתהא ראויה מחתה זו של היכל להקטיר בה גופה בפנים ולא יצטרך לב' מחתות חלוקים מכל השנה לבו ביום כי התורה חסה על ממונם של ישראל מיהו אין טעם זה מספיק כל כך דאם כן בהקטרת היכל בין הערביים שהיתה לאחר הקטרת פנים ונעשית נמי על ידי כהן גדול יצטרך מחתה א' חדשה דבשלמא הקטרת שחרית בהיכל שהיה קודם הקטרת פנים בא' סגי ליה ומשתמש בה תחילה להקטרת היכל ואחר כך משתמש בה להקטרת פנים דמעלין בקודש אבל להקטרת בין הערבים בהיכל שהיה לאחר עבודת פנים אי אפשר להשתמש בה בההיא מחתה גופה דהא קי"ל מעלין בקודש ולא מורידין וכדהשיב רבי בפ"ק אדברי ר"ד דאמר בגדי לבן של פנים כשרים לכהן הדיוט בגדים שנשתמשו בהן קדושה חמורה ישתמשו בהן קדושה קלה ואפילו רבי דוסא לא קאמר אלא משום כיון דאינו ראוי שוב לקדושה חמורה דהא והניחם שם אמר רחמנא שלא ישתמש [בהם] יום הכפורים אחר לית בה משום אין מורידין כיון דאסרם רחמנא מעתה לקדושה חמורה אבל מחתת פנים דראוי ליום הכפורים אחר כולי עלמא מודי דאין מורידין להשתמש בה קדושה קלה לצורך הקטרת היכל כיון דעדיין ראוי לקדושה חמורה לא ישתמש בה קדושה קלה וכיון שכן דבהקטרת היכל בין הערבים אי אפשר להשתמש במחתה זו עוד אם כן במחתה זו דבין הערבים ישתמש נמי לקטורת של שחרית והכי עדיפא דהא לשנה הבאה אי אפשר להשתמש במחתה זו להקטרת היכל כלל אפילו לשל שחרית אחר שכבר נשתמש בה קדושה חמורה דהקטרת פנים אשתקד משום אין מורידין ואם כן יצטרך בכל יום הכפורים למחתה חדשה אלא ודאי לשל שחרית ושל בין הערבים להקטרת היכל דיום הכפורים היתה מחתה א' מיוחדת לעולם מיום הכפורים ליום הכפורים א' סגי במחתה א' ולצורך פנים היתה מחמת א' מיוחדת לעולם ואם כן תקשה אי סלקא דעתך דמתחת היכל דיום הכפורים שוה לכל דבר דמתניתין למחתת פנים וממחתת היכל דבו ביום נמי מיירי מתניתין דנחלקה משל כל יום בכל הני אכתי תקשה תינח בכל מילי דהיינו טעמא דנשתנה מחתת בו ביום ממחתת כל יום משום חולשא דכהן גדול האי טעמא י"ל נמי במחתת היכל דבו ביום אבל הא ודאי תקשה מה נשתנה מחתת היכל דבו ביום במראיתה להיות של זהב אדום ממחתת כל יום כיון דאין משתמש בה לפנים אלא ודאי פירוש א' עיקר דהשוו חכמים כל מחתות יום להדדי מטעמא דפי' ולישנא דמתני' הכי דייקא מדקאמרינן בכולה מתני' בכל יום היה כו' והיום ואי אקטורת פנים לחוד קאי הני שינויי אבל הקטרת היכל דבו ביום ובכל יום שווין לא היה לו לתנא לתלות הני שינויי בין כל יום לבו ביום הא בו ביום דומיא דהקטרת כל יום דהיינו הקטרת היכל דאיתנייהו בו ביום ובכל יום שוין הן ואין היום גורם לשינויי הללו אלא הקטרת פנים חלוקה מהק', היכל] אפילו משל בו ביום אלא ודאי כדפי' דכל הקטרה דבו ביום בין של פנים בין של היכל שוין הן לכל הני דקחשיב נמצא דהיום לכל הקטרות גורם לכל הני שינויים דקחשיב ולא הקטרת פנים לחוד והיינו נמי דתנא בההוא בבא בכל יום מקריב פרס בשחרית וכו' והיום מוסיף כלומר חוץ משל שחרית וערבית היה היום גורם עוד למלא חפניו. והא דתני בתר הכי בכל יום היתה דקה והיום דקה מן הדקה והא לא היה אלא בהקטר פנים לחוד ולא דהיכל י"ל דההיא אבבא דלפניה קאי דמיירי מהקטרת פנים לחוד הנוספת בו ביום על של היכל ועלה קאי והיום בנוספות זו דאיירינן בה היתה דקה מן הדקה וזה היה נראה נכון אלא מדברי מסדרי עבודת היום מפעלי הפיוט הקדמונים לכאורה ל"מ כן והדבר צריך תלמוד:

והיום מן הקיתון של זהב ומ"מ אותו קיתון מקודש לכלי שרת היה ולא של חול וכדאמרינן בפ"ב דזבחים (דף כ"ג) של חול אין מקדשין ק"ו מכנו שנמשח עמו ואין מקדשין אבל כלי שרת מרבי ליה התם מדכתיב ירחצו יתירא:

א' מערכה גדולה כו' משמע דהני תנאי קא חשיבי להני מערכות כסדרן הקודם קודם כדאמרינן לעיל פ"ג מערכה גדולה קודמת למערכה ב' של קטורת וכמו שאפרש:

וא' שמוסיפין בו ביום ליטול ממנה גחלים לצורך קטורת של פנים לעיל פ"ג איכא תרי טעמי בהא דמערכה גדולה קודמת למערכה שניה של קטורת אע"ג דמכניסין ממנה לפנים משום דכפרתה מרובה עדיף והאי טעמא פי' שם דאההיא שמוסיפין בו ביום לא סגי דלקדום לה מערכה גדולה דכיון שמכניסין ממנה לפני ולפנים אין כפרתו מרובה דמערכה גדולה עדיפא מינה כמו שהוכחתי התם:

שדומה לפז. מצהיב כמרגלית: שנטווה כחוט. מפני שהוא רך: כל החנויות נסגרות. שאין מכר לזהב אחר מפני זה: תניא נמי הכי. דעל שם שדומה לדם הפרים נקרא זהב פרוים בדברי הימים (ב ג): והלא כבר נאמר. בשל כל ימות השנה ושחקת ממנה הדק: אלא דרך ימין. שהוא למזרח שהרי הכבש בדרום לכך עולה במזרחו של כבש שסמוך ליפנות לימין: משום כבודו. להראות חשיבותו שהוא כבן בית ומקיף לצורך ושלא לצורך: שמוסיפין לבו ביום. ליטול ממנה גחלים לקטורת של לפני ולפנים אבל קטורת של מזבח הפנימי הרי הוא כקטורת של כל השנה: של קיום האש. שאם אין אש של מערכה גדולה מתגבר מוסיפין עליו מזה: שלא נתעכלו. שלא ניתנו על מערכה או ניתנו ולא הספיקו להתעכל: להצתת האליתא. להצית בהן אור מערכה גדולה: אליתא. קיסמים דקים: ורבי יוסי הצתת אליתא מנא ליה. שתהא בראשו של מזבח ולא יצית על הרצפה ויעלם כשהן דולקין על המזבח: ובכלי שרת. בלבוש בגדי כהונה: וכי תעלה על דעתך. מאחר שאתה למד מן האש על המזבח תוקד בו שיהא בראשו של מזבח כלום הוצרכנו למקרא זה להטעינה כהן וכי תעלה על לב שזר קרב לגבי מזבח והלא נאמר (במדבר יח) אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו: אלא לימד על הצתת האליתא שלא תהא אלא על ראש המזבח. ואידך קרא לקיום האש אתא כרבי יוסי וכהונה דכתיב בהאי קרא לגופא איצטריך לה שנתינת אש צריכה כהן ולא יטלנה זר ויזרקנה למזבח: ורבי יהודה. אמר לך: אי מהתם. מהאש על המזבח כו' אע''ג דשמעינן מינה שהצתה בראש המזבח לא שמעינן דפסולה בזר הוה אמינא קאי זר אארעא ועביד במפוחא: מנא ליה. דבעי מערכה: נפקא ליה מואש. וא''ו דריש:

רבי יוסי אומר בכל יום ג' והיום ד'. תימה בפרק שני דתמיד (דף כט.) תנן ביררו משם עצי תאנה וכו' ומוקי לההיא מתניתין כר' יוסי בפרק קדשי קדשים במסכת זבחים (דף נח.) והיכי מתוקמא כרבי יוסי והא קתני סיפא והציתו שתי מערכות ירדו ובאו ללשכת הגזית ולרבי יוסי הא קאמר בכל יום היו שם שלש ודוחק הוא לומר סבר. ליה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא וי''ל דאכתי הואי חדא לקיום האש ולא קא חשיב אלא הנך תרתי דדמיין להדדי ומציתין אותן ביחד ומחד קרא מפיק להו והקשה רבי אלחנן במזבח הנחשת שלא היה מקום מערכה אלא אמה כדאמר בפרק קדשי קדשים (דף סב:) ואמרינן נמי התם גיזרין שעשה משה ארכן ורחבן אמה א''כ כל הני מערכות היכא הוו קיימי וצריך לומר באמה של הילוך רגלי הכהנים והיו מסבבין המערכה גדולה עד הני מערכות: וכי תעלה על דעתך שזר קרב אצל המזבח. הקשה רש''י לדידיה נמי תקשי דמוקי קרא להצתת אליתא הכהן למה לי וכי תעלה על דעתך שזר קרב כו' ותירץ דאיצטריך משום דדרשינן לעיל בסוף פרק קמא (דף כא:) ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח אע''פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט וסד''א שיהא כשר בזר ואפשר דקאי אארעא וזריק אש של הדיוט למעלה וקשיא לן א''כ מנא ליה דאתא קרא להצתת אליתא דילמא כוליה קרא לנתינת אש דהדיוט וי''ל דא''כ לכתוב קרא ונתנו בני אהרן הכהן אש וערכו עצים על האש ואנא ידענא דנתינת האש על המזבח הוה מדכתיב וערכו עצים על האש דמערכה בראש המזבח היא על המזבח למה לי אלא למידרש אש על המזבח להצתת אליתא שמבעירין אותה על המזבח ותימה לי והא ר''ש לית ליה סברא דאפשר דקאי אארעא ועביד במפוחא א''כ לא הוה צריך הכהן לנתינת אש דהדיוט דליכא למימר כמו שפרש''י דאפשר דקאי אארעא וזריק דהא ר''ש לית ליה האי סברא וי''ל דבאש דהדיוט שפיר אית ליה דאפשר דקאי אארעא וזריק לה כיון דשל הדיוט היא אבל הצתת אליתא שהבערתה על המזבח לאו אורח ארעא למיעבד במפוחא ברחוק וקשה לי לר' יהודה והאש על המזבח תוקד בו להצתת אליתא שהבערתה על המזבח למה לי תיפוק ליה מונתנו בני אהרן אש על המזבח דהא רבי יהודה גמר מהתם הצתת אליתא שתהא בכהן כשר וכלי שרת וי''ל אי לא כתב והאש על המזבח תוקד בו לא הוה דרשינן מונתנו אלא נתינת האש דהדיוט על המזבח ושתהא בכהן כשר וכלי שרת אבל הצתת אליתא לא דרשינן אבל השתא דנפקא מוהאש על המזבח הצתת אליתא שתהא בראשו של מזבח גמרינן שפיר מונתנו הצתת אליתא ונתינת אש דהדיוט שלא יהו אלא בכהן כשר וכלי שרת דמסתמא בני אהרן דנפקא לן מיניה כהן כשר וכלי שרת קאי אכל מצות שעל המזבח:

דף מה - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד