יומא מט ע"א

מיתיבי [מקשים על כך] מן הברייתא: זר שאינו כהן, ואונן (אבל ביום אבלו הראשון), שיכור, ובעל מום, כל אלו בקבלה ובהולכה ובזריקה של הדם — פסול. וכן פסול העושה זאת כשהוא יושב, וכן אם עושה אחת מעבודות אלו ביד שמאל — פסול, והרי הדברים סותרים את דעת רב ששת! ומסכמים: הרי זו תיובתא [קושיה חמורה], ונדחו איפוא דברי רב ששת.

ותוהים על רב ששת: והא [והרי] רב ששת הוא דאותבה [שהקשה אותה] והשתמש בברייתא זו, שהרי אמר ליה [לו] רב ששת לאמוריה [למתורגמנו] של רב חסדא בעי מיניה [שאל ממנו] מרב חסדא שאלה זו: הולכה של הדם בזר מהו? אמר ליה [לו]: כשירה, ומקרא מסייעני, שהרי נאמר: "וישחטו הפסח ויזרקו הכהנים מידם והלוים מפשיטים" (דברי הימים ב' לה, יא), משמע שהכהנים לקחו את הדם מידי הלויים, ומסתבר שהם שהוליכו את הדם ממקום השחיטה למקום הזריקה!

ומותיב [והקשה] רב ששת מברייתא זו: זר ואונן, שיכור ובעל מום, כל אלו אינם בקבלה ובהולכה ובזריקה ואם בכל זאת עשו אחת מהעבודות הללו — פסול, וכן אם עשה אחת מעבודות אלו כשהוא יושב וכן ביד שמאל — פסול. משמע שאי אפשר שתהא הולכה בזר! ומתוך שהקשה ר' ששת מברייתא זו, ודאי שידע אותה ואיך אם כן פסק הוא עצמו הלכה בניגוד לברייתא זו?

ומשיבים: בתר דשמעה [אחר ששמע אותה] כשהקשו ממנה לשיטתו הדר אותבה [חזר והקשה ממנה], שבתחילה גם רב ששת לא ידע אותה ולכן פסק בניגוד לה, וכששמע — הסתמך עליה כדי להקשות על דברי רב חסדא. ושואלים: והא [והרי] רב חסדא קרא קאמר [כתוב אמר] והמקרא מסייעו, ואם כן כיצד יכולה הברייתא לחלוק על המקרא? ומשיבים: אין הכוונה שהלויים הוליכו את הדם. אלא דעבוד מעשה [שעשו מעשה] איצטבא, שרק החזיקו את מזרקי הדם בידם, אבל לא הוליכום ממקומם.

א שוב חוזרים אנו לבירור ענין החפינה וצורות החפינה הכשירה. בעי [שאל] רב פפא: חפן חבירו, ונתן לתוך חפניו של הכהן מהו? וצדדי השאלה: האם "מלא חפניו" בעינן [צריכים אנו] והא איכא [והרי יש]! שהרי בסופו של דבר חופניו מלאים, או דילמא [שמא] "ולקח" "והביא" בעינן [צריכים אנו]? שהכהן עצמו יקח ויחפון, והא ליכא [וזה איננו]! אף שאלה זו לא נמצאה לה תשובה, ונשארה בתיקו [תעמוד השאלה במקומה].

בעי [שאל] ר' יהושע בן לוי: חפן הכהן הגדול ומת, מהו שיכנס כהן גדול אחר שמשמש תחתיו בחפינתו? האם יכול השני להכניס את הקטורת שחפן הכהן הראשון, או שמא צריך להתחיל מתחילה? אמר ר' חנינא לתלמידיו בהתפעלות: בא וראה שהדור האחרון זכה לשאול שאלה חמורה וקשה כשאלת הראשונים. שאף אני, ר' חנינא, זכיתי כבר לשאול שאלה זו של ר' יהושע בן לוי שהוא מן הראשונים.

מתחילה מבררים את הביטוי: למימרא [האם נאמר ונלמד מכאן] כי ר' יהושע בן לוי קשיש [זקן] היה מר' חנינא, שר' חנינא קורא לו ראשון? והא [והרי] אמר ר' יהושע בן לוי: לי התיר ר' חנינא לשתות שחליים (מין ירק) בשבת לצורך רפואה, משמע שר' חנינא היה גדול ממנו!

אגב הזכרת הענין תוהים: לשתות, פשיטא [פשוט, מובן מאליו], ומדוע אסור יהיה לשתות? דתנן [שהרי שנינו במשנה]: כל האוכלין, כלומר: דברים הראויים לאכילה — אוכל אדם, גם אם הוא מתכוין בכך לרפואה. וכל המשקין הראויין לשתיה שותה, גם אם מועילים לרפואה, ולא גזרו עליהם משום איסור רפואה בשבת!

אלא, השאלה היתה: האם מותר לשחוק ולשתות שחליים בשבת. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דאיכא סכנתא [אם יש סכנה בדבר] וזו היא התרופה לכך — משרא שרי [היתר גמור הרי הותר]. ואי דליכא סכנתא [ואם אין סכנה] — מיסר אסיר [אסור הדבר], שהרי זו מלאכה אסורה ממש! ומשיבים: לעולם יש לפרש דאיכא סכנתא [שהיתה בכך סכנה] והכי מבעיא ליה [וזה שנסתפק לו]: מי מסיא, דניחול עלייהו שבתא [האם מרפא משקה זה שראוי לחלל עליו את השבת], או לא מסיא [מרפא] ולא ניחול עלייהו שבתא [יחללו עליו את השבת].

ושואלים: אם לא היתה זו שאלה הלכתית, אלא בעיה רפואית, ומאי שנא [ובמה שונה], מדוע בחר דווקא בר' חנינא לשאול אותו? ומסבירים: משום שבקי ברפואות הוא. שאמר ר' חנינא: מעולם לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה וחיה. הרי שר' חנינא היה נשאל שאלות רפואיות שונות.

על עצם הדבר תוהים: והא קא חזינן דחיי [והרי אנו רואים שאדם נבעט על ידי פרדה וחי]! ומתרצים: אימא: וחיית [אמור: וחיתה המכה], כלומר: המכה אינה מתרפאה לעולם. ומקשים: והא קא חזינן דמיתסי [והרי רואים אנו שהיא מתרפא]! ומשיבים: בסומקן אינהו וחיורן ריש כרעיהו קאמרינן [כשהפרדות הן אדומות, ולבנים רק ראשי הרגלים שלהם, אומרים אנו], שפרדות אלה מכתן קשה ביותר, ואין להן רפואה.

מכל מקום שמע מינה [למד מכאן] מן הענין שר' חנינא קשיש [זקן] היה מר' יהושע בן לוי, ומדוע התבטא על דבריו בלשון "שאלת הראשונים"? אלא מסבירים כי הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין את דבריו: שאלתן כשאילה של ראשונים. שלא נתכוין לומר בוא וראה כמה יפה שואלים הראשונים, אלא: ראה שאלה זו שהיא חמורה וקשה כשאלותיהם של הראשונים.

ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' חנינא הכי [כך] ששאלה זו חמורה וקשה להשיב עליה, והאמר [והרי אמר] ר' חנינא: נאמר: "בזאת יבא אהרן אל הקודש בפר בן בקר" (ויקרא טז, ג), ומדייקים: בפר ולא בדמו של פר. כלומר: הכהן הגדול צריך לשחוט בעצמו פר החטאת משלו ואם שחט כהן אחד וקיבל את הדם ומת, לא יבוא בדם פר כהן אחר המשמש תחתיו, אלא צריך להביא פר אחר, לשוחטו, לקבל דמו ולהביאו לפנים.

וכן אמר ר' חנינא: קטורת שחפנה קודם שחיטת הפר — לא עשה ולא כלום, שצריכה החפינה להיות לאחר שחיטה. ואם כן, לשיטת ר' חנינא, לא יתכן כלל שכהן אחד יכנס בחפינתו של חבירו, שהרי אם מת הכהן הראשון לאחר החפינה, ודאי שעדיין לא הכניס את דם הפר שקיבל ולכך אין שחיטתו מועילה לממלא מקומו, וחייב הוא לחזור על כל סדר העבודה, משחיטת הפר והלאה!

ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר] ר' חנינא: מדקא מיבעיא ליה [מכיון שהסתפקה לו לר' יהושע בן לוי שאלה זו], הא מכלל [הרי] מכלל הדברים אתה לומד דקסבר [שהוא סבר] כי מה שאמרו "בפר" כוונתו: ואפילו בדמו של פר. שהכהן השני אינו צריך לחזור ולשחוט פר חדש. ולמאי דסבירא ליה [ולפי מה שהוא סבור] — שאילתו כשאילת הראשונים, שאף שלדעת ר' חנינא אין מקום לשאלה זו, הרי לשיטת ר' יהושע בן לוי שאלה זו שאלה חמורה ויפה.

ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה] על שאלה זו, ומה אכן הדין בחפן ומת, האם יכול כהן אחר להסתפק בחפינה זו, או שמא צריך חפינה מחודשת? אמר רב פפא: פתרון שאלה זו תלוי בבעיה אחרת אי [אם] נאמר שחופן הכהן הגדול כשלוקח את הקטורת ממחתת הקטורת וחוזר וחופן פעם שניה גם בקודש הקדשים — הרי אז חבירו נכנס ודי לו בחפינתו של כהן ראשון. ומדוע — דהא מקימא [שהרי מתקיימת] מצות חפינה. אי [אם] אין חופן וחוזר וחופן — תבעי לך [תשאל לך] שאלה זו.

אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרב פפא: אדרבה (להיפך), אי [אם] חופן וחוזר וחופן — לא יכנס אחר בחפינתו, ומדוע — שהרי אי אפשר שבחפינה מחודשת זו לא יחסר ושלא יותיר משיעור החפינה של הראשון. ונמצא שלא חפן כראוי. אולם אי [אם] אין חופן וחוזר וחופן — אז תיבעי לך [תשאל לך] שאלה זו, שהרי נתקיימה כבר מצות חפינה בכהן, והכהן השני אינו צריך אלא להניח את הקטורת על הגחלים.

ומסבירים את רקע הבעיה דאיבעיא להו [שנשאלה להם] ללומדים שאלה זו: האם הכהן הגדול חופן מן הקטורת פעם אחת וחוזר וחופן פעם שניה בקודש הקדשים, או לא? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לאותה שאלה, ששנינו: כך היתה מידתה של הכף. מאי לאו [האם לא] כשם שמדתה מבחוץ כך מדתה מבפנים, לומר שאין צורך לחזור ולחפון, אלא זו היא מידתה הקבועה, וממנה היה שופך על המחתה!

ודוחים: לא כך יש להבין, דילמא [שמא] הכוונה היא שאם רצה לעשות מדה לחפניו עושה, וחופן על ידי כלי, אי נמי [או גם כן] שלא יחסר ושלא יותיר ממידה זו שחפן תחילה. ואם כן, אין מכאן איפוא כל הוכחה.

ומציעים עוד: תא שמע [בא ושמע] פתרון לשאלה זו מברייתא:

The Gemara raises an objection from a baraita: With regard to receiving, carrying, or sprinkling blood, if a non-priest, a mourner on his first day of mourning, a drunk priest, and a blemished priest, performed the rite, it is disqualified. And likewise if the priest was sitting, and likewise if he performed one of these rites with his left hand, it is disqualified. This statement contradicts the ruling of Rav Sheshet. The Gemara concludes: This is indeed a conclusive refutation, and Rav Sheshet’s opinion is rejected.

The Gemara asks: But wasn’t Rav Sheshet the one who objected on the basis of this very baraita? As Rav Sheshet said to the interpreter of Rav Ḥisda: Raise the following dilemma before Rav Ḥisda: What is the halakha with regard to carrying the blood performed by a non-priest? He said to him: It is valid, and a verse supports me: “And they slaughtered the Paschal offering and the priests sprinkled with their hand, and the Levites flayed” (II Chronicles 35:11). This verse indicates that the priests took the blood from the hands of the Levites, from which it can be inferred that the Levites carried the blood from the place of slaughtering to the place of sprinkling.

And Rav Sheshet objected based on the aforementioned baraita: With regard to receiving, carrying, or sprinkling blood, if a non-priest, a mourner on his first day of mourning, a drunk priest, and a blemished priest, performed the rite, it is disqualified. This statement proves that carrying cannot be performed by a non-priest. Since Rav Sheshet himself cited this baraita in his objection, he was certainly familiar with it. How, then, could he issue a ruling in contradiction to the baraita?

The Gemara explains: After Rav Sheshet heard the baraita that was cited against his opinion, he objected to the ruling of Rav Ḥisda from that same baraita. At first Rav Sheshet was unaware of the baraita, which is why he ruled against it, but when he learned it, he relied upon it to object to Rav Ḥisda’s statement. The Gemara asks: But didn’t Rav Ḥisda cite a verse in support of his opinion? How can a baraita contradict a verse? The Gemara answers: The verse does not mean that the Levites walked with the blood, but rather that they acted like benches and merely stood holding the bowls of blood in their hands.

§ The Gemara returns to the issue of appropriate methods for taking handfuls of incense. Rav Pappa raised a dilemma: What is the halakha with regard to a case where another priest scooped and placed the incense into the hands of the High Priest? The Gemara clarifies the two sides of the question: Do we require: “His full hands,” and that is fulfilled here, as in practice the High Priest has a handful of incense? Or perhaps we require that the High Priest must fulfill the mitzvot: “And he shall take…and he shall bring” (Leviticus 16:12), and that is not the case here, as the High Priest did not scoop and take the incense himself? This question was also left unanswered, and the Gemara concludes: Let it stand unresolved.

§ Rabbi Yehoshua ben Levi raised a dilemma: If the High Priest scooped and died, what is the halakha with regard to the possibility that another High Priest may replace him and enter with his handful? May the second priest enter the Holy of Holies with the incense that the first priest scooped, or must he start from the beginning of the process? Rabbi Ḥanina said to his students in excitement: Come and see that Sages from a later generation were able to ask a difficult question on par with the question of the earlier generations. Even I, Rabbi Ḥanina, asked this same question, which was posed by my elder, Rabbi Yehoshua ben Levi.

The Gemara analyzes this comment: Is that to say that Rabbi Yehoshua ben Levi was older than Rabbi Ḥanina, which is why Rabbi Ḥanina referred to him as an early Sage? But didn’t Rabbi Yehoshua ben Levi say: Rabbi Ḥanina permitted me to drink cress juice on Shabbat for medicinal purposes. Rabbi Yehoshua ben Levi’s deference to Rabbi Ḥanina shows that Rabbi Ḥanina was older than him.

Since it has been raised, the Gemara addresses the issue of cress juice on Shabbat: Did Rabbi Ḥanina permit him to drink cress juice? It is obvious that it is permitted to drink this juice; why would it be prohibited? As we learned in a mishna: All types of food that healthy people eat may be eaten by people even for medicinal purposes, and one may likewise drink all drinks for medicinal purposes, as the Sages did not include these in their decree against taking medicine on Shabbat.

Rather, Rabbi Yehoshua ben Levi’s question was: Is it permitted to grind and drink cress on Shabbat? The Gemara asks: What are the circumstances? If it involves a situation where there is danger to life, and this is the prescribed cure, it is certainly permitted; and if it is a case where there is no danger, it is prohibited as labor on Shabbat. The Gemara answers: Actually, the question concerns a case where there is a life-threatening danger, and this is the dilemma that he raised before him: Does this drink heal, which would mean that it is appropriate to violate Shabbat for it, or does it not heal, and therefore one should not violate Shabbat for it?

The Gemara asks: And if this was not a halakhic question but a medical one, what is different about this question that led him to ask it specifically of Rabbi Ḥanina? The Gemara explains: Rabbi Yehoshua ben Levi asked Rabbi Ḥanina because he is an expert in medicines, as Rabbi Ḥanina said: No man ever consulted me about a wound inflicted by a white mule and recovered. This shows that people came to Rabbi Ḥanina for medical advice.

The Gemara expresses surprise at this claim: But we see that people who are kicked by mules do survive. The Gemara answers that instead it should say: No man ever consulted me about a wound of this kind and the wound survives, i.e., the wound never heals. The Gemara challenges this statement as well: But we see that it does heal. The Gemara responds: We say that the wound will never heal only when the mules are red and the tops of their legs are white.

The Gemara returns to its previous question. In any event, one can learn from this discussion that Rabbi Ḥanina was older than Rabbi Yehoshua ben Levi. Why, then, does Rabbi Ḥanina refer to Rabbi Yehoshua ben Levi as a member of an earlier generation? Rather, we must explain that this is what he said, i.e., that Rabbi Ḥanina’s statement should be understood as follows: Their question is like the question of the early ones. In other words, Rabbi Ḥanina meant that this question, posed by a member of a later generation, is as difficult as that of the early Sages.

The Gemara asks: And did Rabbi Ḥanina actually say that this question, of one High Priest using the incense scooped by another, was difficult to answer? But didn’t Rabbi Ḥanina say: “With this Aaron shall come into the sacred place, with a bull” (Leviticus 16:3); this means that the High Priest must enter with the offering of a bull and not with the blood of the bull? In other words, the High Priest himself must slaughter his bull. Should a different priest slaughter the bull, receive its blood, and then die, the priest who replaces him may not enter the Holy of Holies with the blood of the bull slaughtered by his predecessor. Instead, he must bring a new bull, slaughter it, collect its blood, and take that blood inside.

And likewise, Rabbi Ḥanina said: If the priest scooped the incense before the slaughtering of the bull, he did nothing, as the handful of incense must be taken after the slaughter of the bull. If so, in accordance with the opinion of Rabbi Ḥanina, it is impossible for a priest to enter the Sanctuary with the handful taken by his fellow priest. The reason is that if the first priest died after the handful was taken, he certainly has not yet entered with the blood he collected from the bull. Consequently, his slaughter was not effective for the substitute priest, who must repeat the entire service from the slaughter onward.

The Gemara explains that this is what Rabbi Ḥanina said: From the fact that Rabbi Yehoshua ben Levi raised this dilemma, it can be understood by inference that he holds that the verse “with a bull” means that the High Priest may enter the Holy of Holies even with the blood of a bull. This means that the second priest does not have to go back and slaughter a second bull. And according to that which Rabbi Yehoshua ben Levi maintains, his question is like the question of the earlier generations. Although the question does not arise according to the opinion of Rabbi Ḥanina himself, according to the ruling of Rabbi Yehoshua ben Levi, the question is indeed a difficult one.

The Gemara asks: What halakhic conclusion was reached about this matter? What in fact is the ruling in a situation where the High Priest took a handful of incense and then died? May the newly appointed High Priest use the handful that has already been scooped, or does he require a new handful? Rav Pappa said: The resolution of this question depends on a different problem. If the High Priest scoops the handful when he takes the incense from the coal pan, and again scoops a handful in the Holy of Holies, this would mean that another priest may enter with the handful of the first High Priest, as the mitzva of scooping the handful has been fulfilled. However, if the High Priest does not scoop and again scoop, let the dilemma be raised.

Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said to Rav Pappa: On the contrary, if the High Priest scoops and again scoops, another priest should not be permitted to enter with his handful, as it is impossible that the new handful will be neither less nor more than the amount of the first handful, which means the handful will not have been taken properly. But conversely, if he does not scoop and again scoop, let the dilemma be raised, as the mitzva of taking a handful has already been fulfilled by the first priest, and the second priest has merely to place the incense on the coals.

The Gemara explains the background to this problem. As a dilemma was raised before the Sages: Does the High Priest scoop a handful from the incense once and again scoop a handful a second time in the Holy of Holies, or does he not scoop a second time? The Gemara suggests: Come and hear a resolution to this dilemma from the mishna: This was the measure of the spoon. What, is it not correct to infer from the mishna that just as its measure is on the outside, so is its measure on the inside, i.e., there is no need to scoop another handful, as this is its fixed measure that he pours onto the coal pan.

The Gemara rejects this suggestion: No, that is not necessarily the correct interpretation of the mishna. Perhaps it means that if he wants to measure a precise amount for his handful, he may measure with a utensil for this purpose. Alternatively, it could mean that he may take neither less nor more than the measure he initially took. Consequently, there is no proof from the mishna with regard to whether the High Priest must scoop a second handful.

The Gemara further suggests: Come and hear a resolution to this dilemma from a baraita: