יומא מא ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מא - א

והרי ברייתא זו בספרא היא שנויה, ^[1] וסתם סיפרא - מני? ברייתא שנשנתה בספרא סתם [בלא לפרט מי הוא התנא ששנאה] מי הוא ששנה אותה? הלא רבי יהודה הוא זה ששנאה.

וקא תני: "הגורל עושה חטאת, ואין השם עושה חטאת".

אלמא, מוכח מכאן, שהגרלה מעכבא אפילו לדעת רבי יהודה. וזה כשיטת רבי ינאי בלשון השניה.

ומכאן תיובתא דמאן דאמר "הגרלה לא מעכבא" לרבי יהודה [לרבי יוחנן לפי שתי הלשונות, ולרבי ינאי לפי הלשון הראשונה].

ומסקינן: אכן תיובתא היא! ונדחו דברי האומרים שלדעת רבי יהודה הגרלה אינה מעכבת. ^[2]

ועתה מבארת הגמרא את מה ששנינו בברייתא שבשאר קרבנות הצריכות פירוש, כגון קני זבים וזבות, אם קרא עליהם שם [לזו חטאת ולזו עולה] התקדשו בדיבורו.

אמר רב חסדא: אין ה"קינין" [שתי תורים או שני בני יונה הבאים כזוג לקרבן ולכן הם נקראים "קן"] מתפרשות שעוף זה הוא לעולה ועוף זה הוא לחטאת, אלא:

או בשעת לקיחת בעלים - בשעה שהבעלים קנה את התורים, שאז אם אמר תור זה אני קונה לחטאת ותור זה לעולה, דבריו קיימים. ^[3]

או, אם הבעלים לא קראו להם שם בשעת הקניה, בעשיית הכהן - בשעה שהכהן מקריבם, יאמר "זה אני מקריב לחטאת, וזה אני מקריב לעולה". [ר"ח].

אבל אם הבעלים לא קראו להם שמות לחטאת ולעולה בשעת קנייתם, אין הם עוד יכולים לקבוע איזה עוף הוא לעולה ואיזה לחטאת, וגם אם ייחדו עוף אחד מסויים לעולה ואת חבירו לחטאת אין דבריהם קיימים, והכהן יכול לשנות בשעת עשייתו ממה שאמרו.

אמר רב שימי בר אשי: מאי טעמא דרב חסדא?

דכתיב [ויקרא יב ה] בענין יולדת עניה: "ולקחה שתי תורים או שני בני יונה, אחד לעולה ואחד לחטאת". ^[4]

ובענין זב שמקריב שתי תורים או שני בני יונה נאמר [ויקרא טו טו]: "ועשה אותם הכהן אחד חטאת והאחד עולה".

ומכאן למד רב חסדא שהעופות נקבעים או בלקיחה כלשון הכתוב ביולדת, או בעשיה כלשון הכתוב בזב.

מיתיבי סתירה לדברי רב חסדא, מהברייתא דלעיל:

שהרי שנינו בברייתא: נאמר [ויקרא טז ט] בענין שעיר החטאת של יום הכיפורים: "ועשהו חטאת" - מכאן שהגורל בלבד עושה את השעיר חטאת. ואין קריאת השם עושה חטאת.

שיכול אני לומר: והלא דין הוא ללמוד להיפך, מקל וחומר: ומה במקום שלא קידש הגורל, בשאר מקומות שמביאים שני קרבנות ממין אחד, כגון קיני זבים וזבות ויולדות, שצריך לפרש מי מהם החטאת ומי הוא העולה, ואין הגורל מקדשם, בכל זאת קידש השם, הם מתקדשים בקריאת שם הקרבן. מקום שקידש הגורל, בשני שעירי יום הכיפורים - אינו דין שנאמר שיקדש השם, מקל וחומר?! תלמוד לומר, לכך נאמר: "ועשהו חטאת". ללמד שרק הגורל [שהוזכר בפסוק קודם] עושה את השעיר חטאת, ואין השם עושה את השעיר חטאת. ומדברי הברייתא הזאת יש להקשות על רב חסדא, שאמר אין הקינים מתפרשות אלא בלקיחה או בעשיה: והא הכא בענין ההגרלה של שעירי יום הכיפורים, דלאו בשעת לקיחה היתה ההגרלה, שהרי כבר מאתמול לקחן, ולאו בשעת עשייה היא, שהרי אחרי ההגרלה היה עושה כמה עבודות, לפני הקרבת השעיר [ר"ח]. וקתני בה דקבע הגורל. והרי התנא רצה ללמוד מכאן בקל וחומר שאף השם יקבע. ומשמע, כשם שהגורל קובע שלא בשעת הלקיחה והעשייה, כך גם השם יקבע שלא בשעת הלקיחה והעשייה. ושלא כדברי רב חסדא. ^[5] אמר תירץ רבא: הכי קאמר, כך התכוין התנא לומר:

והלא דין הוא: מה במקום שלא קידש הגורל [כמו בקינים], ואפילו אם יגריל בשעת לקיחה, וכן אפילו אם יגריל בשעת עשייה, בכל זאת קידש השם, בשעת לקיחה ובשעת עשייה.

מקום שקידש הגורל, בשעירי יום הכיפורים, שלא בשעת לקיחה ושלא בשעת עשייה - אינו דין שיקדש השם בשעת לקיחה ובשעת עשייה [כמו בשאר הקרבנות]?!

ולעולם אין קריאת השם קובעת בקינים אלא בשעת לקיחה או עשייה. וכדברי רב חסדא.

תא שמע סתירה לדברי רב חסדא: טמא שנכנס למקדש בשוגג חייב בקרבן "עולה ויורד" בערכו. והיינו, העשיר מביא כבשה או שעירה לחטאת, העני מביא שתי תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה. ואילו הדל שבדלים מביא עשירית האיפה סולת לחטאת. ^[6]

ושנינו בברייתא: מטמא מקדש [טמא שנכנס למקדש בשוגג] שהיה עני, והפריש מעות לקינו לקנות בהם שתי תורים או שני בני יונה, ובינתיים העשיר, והתחייב בכבשה או שעירה לחטאת, אך אינו חייב להביא עולה.

אך הוא טעה, וחשב שהיות והוא העשיר הרי הוא חייב בשתי בהמות במקום שני העופות. ולכן, אחר כך חילק את המעות שהפריש לרכישת קינו לשני חלקים, ופירש ואמר שמעות אלו יהיו לחטאתו, ומעות אלו לעולתו. ^[7]

ולבסוף נודע לו שהוא חייב להביא רק כבשה לחטאת כדין העשיר ואינו חייב בעולה. כיצד יעשה בדמים הללו?

מוסיף דמים על מעות החטאת שבידו, ומביא חובתו כבשה לחטאת מדמי חטאתו, מן המעות שהפריש לחטאת העוף. ואין מוסיף דמים ומביא את חטאת חובתו מדמי עולתו, מפני שכבר חלה על המעות הללו קדושת עולה, ואין משנים מקדושת עולה לקדושת חטאת. ^[8]

ומדברי הברייתא קשה על רב חסדא:

והא הכא בברייתא מבואר שלאחר שהפריש את המעות פירש אלו לחטאת ואלו לעולה, דלאו שעת לקיחה [קניית העופות] היא, ולאו שעת עשייה היא.

ואף על פי כן קתני בברייתא דקבע עליהם השם, ואינו יכול לשנותם! ואילו רב חסדא אמר שאין השם קובע אלא בשעת לקיחה או עשייה!

אמר רב ששת למקשן: הרי יש לתמוה על דבריך: ותסברא, וכי אתה סבור שהגירסא בברייתא שהבאת היא נכונה?!

והאמר [והרי אמר] רבי אלעזר אמר רבי הושעיא: מטמא מקדש עשיר שחייב להביא כבשה או שעירה, והביא קרבן עני קן עופות - לא יצא!

וכיון דלא יצא אפילו בדיעבד - היכי קבע!? איך הוא קבע את מקצת הדמים לעולה? והרי הוא אינו חייב בעולה!? ^[9]

אלא, מאי אית לך למימר, מה אתה המקשן צריך לומר [כדי לתרץ את דברי הברייתא], בעל כרחך אתה מוכרח לומר שגירסת הברייתא משובשת. ואם כן, גם לפי רב חסדא יש לתקן את הגירסא בברייתא.

וכמו שלדבריך יש לגרוס בברייתא: "מטמא מקדש עני שהפריש מעות לקינו, ואמר אלו לחטאתו ואלו לעולתו, ואחר כך העשיר".

והיינו, שכבר אמר "אלו לחטאתי ואלו לעולתי" - מעניותו, בעודו עני. ולכן יכול לקבוע על מקצת הדמים שם עולה.

הכי נמי, כך גם נתרץ את דברי רב חסדא, שהגירסא בברייתא היא בענין שכבר אמר "אלו לחטאתי ואלו לעולתי" משעת הפרשה ממש. ^[10] לפי שהפרשת המעות היא כלקיחת העופות. וכשם שבשעת לקיחת העופות הוא קובע עליהם שם, כך בשעת ההפרשת המעות הוא קובע להם שם. ^[11]

אך עדיין יש להקשות.

כי רב ששת הוכיח שגירסת הברייתא משובשת מדברי רבי אלעזר בשם רבי הושעיא, שאמר: מטמא מקדש עשיר והביא קרבן עני לא יצא ידי חובתו.

אך רבי חגא חולק, ואומר בשם רבי יאשיה כי מטמא מקדש עשיר שהביא קרבן עני יצא. ולפיו יש להקשות:

ולרבי חגא אמר רבי יאשיה, ^[12] דאמר מטמא מקדש עשיר שהביא קרבן עני יצא,

הערות

^[1] עיין לעיל מ ב הערה 10.

^[2] משמע מהגמרא שדברי הלשון השניה בדעת רבי ינאי לא נדחו. וקשה, שהרי רבי ינאי אמר שהגרלה מעכבת לרבי יהודה משום שנאמר "אשר עלה" פעמיים, לעכב. ואילו בברייתא [שהגמרא הביאה כאן] מבואר שלומדים זאת מהפסוק "ועשהו חטאת" הגורל עושהו חטאת ואין השם עושהו חטאת! ותירצו תוספות [מ ב ד"ה ועשהו] שני תירוצים: א) הטעם שהגמרא הביאה לעיל [שנאמר פעמיים "אשר עלה"] אינו מדברי רבי ינאי עצמו אלא הסבר הגמרא בדעת רבי ינאי. ומאחר שבברייתא נאמר טעם אחר [שנאמר "ועשהו חטאת"] יש לומר שזה היה גם טעמו של רבי ינאי. ב) "אשר עלה" אינו בלשון ציווי. ולכן אי אפשר ללמוד שהוא לעכב. אלא "ועשהו" גילה על "אשר עלה" שהוא לעיכובא. ואילו נאמר רק "ועשהו" היינו לומדים מכאן דרשא אחרת. עיין שם. ובתוספות ישנים ד"ה ת"ל.

^[3] כלומר, אין הכהן יכול לשנותן בעשייתן ואם שינה פסול. רש"י.

^[4] רש"י הוסיף כאן "וכן במצורע". ועיין בשיח יצחק שכתב שאפשר לפרש את דברי רש"י בשני אופנים: א) שגם במצורע כתוב שהקינים מתפרשות בלקיחה, כשם שכתוב ביולדת. ב) שבמצורע כתוב שהקינים מתפרשות בשעת לקיחה כשם שכתוב בזב. עיין שם. ועיין בר"ח שהיתה לו גירסא אחרת בדברי הגמרא.

^[5] כך פירש רש"י. ועיין בריטב"א [ד"ה אמר רב חסדא] שכתב בשם ר"י שאף על פי שרב חסדא אמר "אין הקינין מתפרשות" וכו' אין הכוונה לקינין בלבד אלא גם בקרבנות בהמה הדין כן, כגון נזיר שהפריש שתי בהמות לקרבנותיו ולא פירש איזו לעולה ואיזו לחטאת. אינן מתפרשות אלא בשעת לקיחה או בשעת עשייה [וכן כתבו בתוספות ישנים ותוספות הרא"ש]. והוכיח הריטב"א את דבריו מהגמרא כאן, שהרי שעיר של יום הכיפורים הוא קרבן בהמה ואם נאמר שרב חסדא דיבר בקינים בלבד אין להקשות עליו מהברייתא המדברת על שעיר! אבל דעת המאירי שרב חסדא דיבר בקינים בלבד. ולדבריו קשה, שהרי הברייתא דיברה בשעיר ואיך הגמרא יכלה להקשות מהברייתא על רב חסדא? ומטעם זה דחה המאירי את פירוש רש"י, ומפרש שהגמרא הקשתה ממה שהברייתא אמרה "ומה במקום שלא קידש הגורל קידש השם" וכו'. ומשמע, שבאותו הזמן שהיה ראוי שהגורל יקדש, אמנם הוא אינו מקדש אבל קידש השם. וכן פירש רבנו אליקים.

^[6] בויקרא תחילת פרק ה הוזכרו שלש עבירות שהעובר עליהן חייב קרבן עולה ויורד. א) שבועת העדות [מי שהשביעוהו שיעיד ונשבע לשקר שאינו יודע עדות בדבר]. ב) טומאת מקדש וקדשיו [טמא שנכנס למקדש בשוגג, או אכל קדשים בשוגג]. ג) שבועת ביטוי [הנשבע שיאכל או לא יאכל ועבר על שבועתו בשוגג]. הברייתא כאן נוקטת מטמא מקדש כדוגמא לכל קרבן עולה ויורד, שדינם שוה למטמא מקדש. ורק במצורע [שיש הבדל בין קרבנות מצורע עני למצורע עשיר] דינו שונה. תוספות. תוספות ישנים. ריטב"א. ולמה לא נקטה הברייתא את שבועת העדות שהוזכרה ראשונה בתורה? פירשו תוספות שהתנא דיבר במטמא מקדש שהוא שכיח יותר.

^[7] שטעה וחשב שאף על פי שהעשיר, עדיין עליו להביא קן. רש"י כריתות כח א.

^[8] אלא יביא מהם עולת נדבה. רש"י בכריתות שם, ורבינו אליקים. וכן מבואר בגמרא בעמוד ב. ופירשו תוספות שם שמביאים ממנה עולת ציבור בנדבה ["קיץ המזבח"].

^[9] שהרי אמר "אלו לעולתי", משמע לעולה שאני חייב בה. רבנו אליקים. [לשון הריטב"א: "פירוש, הוה ליה כמי שאינו מחויב עולה כלל ואמר אלו לעולתי, שלא אמר כלום"].

^[10] רש"י מפרש שצריך לגרוס בברייתא: מטמא מקדש עני שהפריש מעות לקינו, ואמר "בשעת הפרשה" אלו לחטאת ואלו לעולה ואחר כך העשיר. אבל מדברי רבנו אליקים נראה שאין צריך להוסיף ולגרוס "שבשעת הפרשה" אלא הגירסא שהגמרא הוכיחה לדעת המקשן נשארה בעינה ["ואמר אלו לחטאת ואלו לעולה ואחר כך העשיר"]. והגמרא הוסיפה שלדעת רב חסדא צריך לפרש שהאמירה היתה ממש בשעת הלקיחה [ולא אחרי הלקיחה קודם שהעשיר].

^[11] כך פירש רש"י. וכן מוכח מהגמרא. אבל הרמב"ם [בסוף פרק ה מהלכות פסולי המוקדשין] פסק ששעת הפרשה אינה כשעת לקיחה. וכן כתב מאירי. וכתב השיח יצחק שרק בהוה אמינא הגמרא נאלצה לומר ששעת ההפרשה כשעת הלקיחה. אבל למסקנא אין צורך בזה. ושעת הפרשה אינה כשעת לקיחה. וגם רש"י מודה לזה.

^[12] גירסת הגמרא בעמוד ב' רבי הושעיא. וכן הגיה הרש"ש כאן. והיינו שרבי אלעזר ורבי חגא נחלקו מה אמר רבי הושעיא [וכנראה שהגמרא סברה שאפשר להוכיח מדברי רבי הושעיא שסידר ברייתות, שהברייתא משובשת. אבל אין לשנות את גירסת הברייתא מכח דברי רב חסדא אם אין רבי הושעיא מסייע לו].

סתם דברי הלכה הנזכרים בסיפרא (מדרש ההלכה לתורת כהנים) מני [כשיטת מי היא] — כשיטת ר' יהודה היא, כידוע, וקא תני [ושנינו שם]: הגורל עושה חטאת ואין השם עושה חטאת. אלמא [מכאן] שהגרלה מעכבא [מעכבת], שהרי לשיטה זו ללא הגרלה אין אפשרות לקבוע את ייעוד השעירים, ואם כן הרי זו תיובתא דמאן דאמר [קושיה חמורה למי שאמר] כי הגרלה לא מעכבא [מעכבת] לשיטת ר' יהודה. ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא] והושבו דבריו מכל וכל.

א כיון שעסקנו בשאלת קביעת הקרבנות למטרתם מביאים הלכה נוספת בנושא זה. אמר רב חסדא: אין הקינין כאשר מביא אדם זוג תורים או בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה, מתפרשות (מתחלקות ונקבעות) איזה מהן לחטאת ואיזה לעולה אלא או בלקיחת בעלים כשהבעלים בשעת קניה מחליטים בענין זה, או אם לא החליטו הבעלים על כך בשעת הקניה — בעשיית כהן כאשר הכהן מקריב אותם.

אמר רב שימי בר אשי: מאי טעמיה [מה טעמו] של רב חסדא — דכתיב [שנאמר] בפסוק אחד: "ואם לא תמצא ידה די שהולקחה שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת" (ויקרא יב, ח) ונאמר עוד בפסוק אחר: "ועשה אותם הכהן אחד חטאת והאחד עולה" (ויקרא טו, טו), ללמד שהחלטה זו נעשית או בשעת לקיחה על ידי הבעלים, או בשעת עשייה על ידי הכהן.

מיתיבי [מקשים] על כך: נאמר: "ועשהו חטאת" (ויקרא טז, ט), ללמד שהגורל עושה חטאת ואין השם עושה חטאת.

שיכול אתה לומר אחרת: והלא דין (קל וחומר) הוא ומה במקום (בקרבן קינים) שלא קידש בהם הגורל לקבוע איזה מהם לעולה ואיזה לחטאת — קידש השם על ידי עצם קריאת שם עולה או חטאת, מקום (שני שעירי יום הכיפורים) שקידש בהם הגורל — אינו דין שיקדש בהם אף השם,

תלמוד לומר: "ועשהו חטאת" — הגורל עושה חטאת, ואין השם עושה חטאת.

ואם מקבלים את שיטת רב חסדא הדבר תמוה: והא הכא [והרי כאן] לענין שעיר זה, שעלה על הדעת שבקריאת שם לבד לעשותו חטאת דלאו [שאין זו] שעת לקיחה שהרי כבר נקנה לפני יום הכיפורים, ולאו [ולא] שעת עשייה היא, וקתני [ולמדנו] שיש סברה לומר שקבע בקריאת השם בלבד; ואם כן הרי זה לא כדברי רב חסדא!

אמר רבא: הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין] מה במקום שלא קידש הגורל בשאר קרבנות ואפילו היה מטיל גורל בשעת לקיחה, ואפילו בשעת עשייה — מכל מקום קידש השם בשעת לקיחה ובשעת עשייה, מקום שקידש הגורל וקביעה זו שלא בשעת לקיחה ושלא בשעת עשייה, אינו דין שיקדש השם בשעת לקיחה ובשעת עשייה?

על כן תלמוד לומר: "ועשהו חטאת", לומר כי רק הגורל עושה חטאת ולא השם עושה חטאת.

ומנסים להביא ראיה אחרת, תא שמע [בא ושמע]: מטמא מקדש (הנכנס למקדש כשהוא טמא) בשגגה שהיה עני, וזו מן העבירות שיש הבדל בקרבנות הכפרה בין עני לעשיר (=קרבן עולה ויורד), שהעני צריך להביא קן תורים או של בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה ואילו העשיר מביא בהמה אחת לחטאת בלבד, וכיון שהיה עני הפריש מעות לקינו ובינתיים העשיר וצריך להביא מעתה קרבן עשיר מן הבהמה, ואחר כך חילק את הכסף שהפריש לשעבר, ואמר: דמים אלו לחטאתו, ואלו לעולתו —

מוסיף ומביא חובתו של קרבן חטאת מן הבהמה מדמי חטאתו, ואין מוסיף ומביא חובתו של חטאת מדמי עולתו. שהרי כבר הוקדשה לעולה, ואינו יכול לשנותה לחטאת, ומכל מקום למדנו מכאן כי יכול המפריש להחליט מה יהא לחטאת ומה לעולה בשעת חלוקת הכסף.

והא הכא [והרי כאן] כשהעשיר, דלאו [שאין זו] שעת לקיחה, ולאו [ולא] שעת עשייה היא, וקתני [ולמדנו] שקבע!

אמר רב ששת: ותסברא [וסבור אתה] שברייתא זו אפשר לקיימה כמות שהיא? והאמר [והרי אמר] ר' אלעזר אמר ר' הושעיא: מטמא מקדש כשהוא עשיר והביא קרבן עני — לא יצא כלל ידי חובתו, וכיון שלא יצא אם כן היכי קבע [איך יכול הוא לקבוע] לגבי מעות שהוקדשו כקרבן עני מה יהא קרבנו?

אלא מאי אית לך למימר [מה יש לך לומר] שמה שאמרנו שחילק האיש במעות "זה לחטאת וזה לעולה" בהכרח לומר שכבר אמר דבר זה בשעת עניותו, הכא נמי [כך גם כאן] תפרש כשלא אמר זאת לאחר זמן אלא שכבר אמר משעת הפרשה מה יהא החלק לעולה ומה לחטאת, ובאופן כזה הלא גם רב חסדא מסכים שאפשר לעשות כן.

ושואלים: ולשיטת ר' חגא אמר ר' יאשיה, שאמר שמטמא מקדש עשיר שהביא קרבן עני יצא ידי חובתו,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara now formulates the proof: Who is the author of anonymous halakhic statements made in the Sifra? Rabbi Yehuda. And this baraita from the Sifra teaches: The lottery makes it a sin-offering, but verbally designating the goat with the status of a sin-offering does not make it a sin-offering. Apparently, according to Rabbi Yehuda, the lottery is indispensable. This refutation of the opinion of the one who says that the lottery is not indispensable, i.e., Rabbi Yannai, according to the second version of his dispute, is indeed a conclusive refutation.

§ The Gemara addresses a similar case of designating offerings: Rav Ḥisda said: Nests, a pair of birds of which one bird must be sacrificed as a sin-offering and the other as a burnt-offering become designated for the specific type of offering only at one of two distinct points: Either upon the owner’s taking of them, when he initially purchases and consecrates them for his offering, or upon the priest’s actual performance of the sacrificial rite upon them.

Rav Shimi bar Ashi said: What is the reason of Rav Ḥisda? As it is written in one verse: “And she shall take two turtledoves or two young pigeons, the one for a burnt-offering and the other for a sin-offering” (Leviticus 12:8). In another verse, it is also written: “And the priest shall offer them, the one for a sin-offering and the other for a burnt-offering” (Leviticus 15:15). The verses mention only the possibility of designating the offering either upon taking them or upon the performance of the sacrificial rite.

The Gemara raises an objection to Rav Ḥisda’s ruling from the baraita cited above: The verse states, with regard to the goat of Yom Kippur: “And Aaron shall…offer it for a sin-offering” (Leviticus 16:9). This indicates that the lottery makes it a sin-offering, but verbally designating the goat with the status of a sin-offering does not make it a sin-offering.

A verse is needed to teach this halakha, as I might have come to the opposite conclusion: Is there not an a fortiori inference: Just as in a case in which the use of a lottery does not consecrate the animals with a specific designation, nevertheless verbally designating the animals with the required status does consecrate them, so too, in a case in which the use of a lottery does consecrate the animals, is it not logically right that verbally designating the animals with the required status should consecrate them?

To counter this reasoning, the verse states: “He shall make it a sin-offering” to indicate that the lottery makes it a sin-offering, but verbally designating the goat with the status of a sin-offering does not make it a sin-offering.

The Gemara explains the challenge to Rav Ḥisda’s ruling: But here, in the case of designating the goats, the baraita is focusing on the moment at which the lottery is held, which is neither the time of taking the goats nor the time of performing the sacrificial rite. Yet the baraita teaches that were it not for a verse that teaches otherwise, it would be possible to permanently establish the animals’ designation through a verbal designation at that time. This contradicts Rav Ḥisda’s ruling.

The Gemara rejects the challenge: Rava said: The baraita does not contradict Rav Ḥisda’s ruling. This is what the baraita is saying: Just as in a case in which the use of a lottery does not consecrate the animals with a specific designation, even if it is held at the time of taking the animals or at the time of performing the sacrificial rite, nevertheless verbally designating the animals with the required status does consecrate them if that is done at the time of taking the animals or at the time of performing the sacrificial rite; so too, in a case in which the use of a lottery does consecrate the animals, although it is held neither at the time of taking the animals nor at the time of performing the sacrificial rite, is it not logically right that verbally designating the animals with the required status should consecrate them, if it is done at the time of taking the animals or at the time of performing the sacrificial rite?

Come and hear another challenge to Rav Ḥisda’s ruling: One who inadvertently enters the Temple while ritually impure is required to bring a sliding-scale offering to achieve atonement. This offering is unique in that the specific offering one is required to bring depends upon his financial situation. With regard to this offering, a baraita teaches about the case of a poor person who ritually impurified the Temple, i.e., entered the Temple while ritually impure; and he set aside money for his nests, his bird pair, as he is required, as a poor person, to bring one bird as a sin-offering and one bird as a burnt-offering for atonement; and then he became wealthy, and he is consequently required to bring an animal sin-offering; and afterward, unaware of the halakha that he is no longer required to bring a bird pair, he separates his money into two portions and said that these coins are for his sin-offering and those coins are for his burnt-offering.

Then, in such a case, he adds more money and brings his obligation of an animal sin-offering from the money set aside for his sin-offering, but he may not add more money and bring his obligation of an animal offering from the money set aside for his burnt-offering.

The Gemara explains the challenge to Rav Ḥisda’s ruling: But here, in the case of designating the money, the baraita is focusing on a moment which is neither the time of taking the money nor the time of performing the sacrificial rite with the birds. And yet the baraita teaches that through a verbal designation one can permanently establish the status of the money, as is apparent from the fact that the money set aside for the burnt-offering may not be used toward the sin-offering. This contradicts Rav Ḥisda’s ruling.

Rav Sheshet said: But how can you understand the baraita that way? Didn’t Rabbi Elazar say that Rabbi Hoshaya said: A wealthy person who ritually impurifies the Temple and brings the offering that a poor person is required to bring does not fulfill his obligation. Since he does not and cannot fulfill his obligation with that offering, how can that designation permanently establish the status of the money?

Rather, what have you to say in order for the baraita to make sense? That he had already said his designation of the money while in his impoverished state. Here also, in order for the baraita not to contradict Rav Ḥisda’s ruling, it may be explained in a similar vein, that he had already said at the time of taking and setting aside his money, which monies were for his sin-offering and which were for his burnt-offering.

The Gemara asks: But according to Rabbi Ḥaga, who said that Rabbi Yoshiya said that a wealthy person who brings the offering that a poor person is required to bring does fulfill his obligation,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ירושלמי הכתיבה שעל הגורלות חקוקים הן:

אמר רב חסדא אין הקינין מתפרשות אלא בלקיחת בעלים או בעשיית כהן פי' קינין התורים ומבני היונה נקראין קינין. כגון כי יקרא קן צפור לפניך כלומר עופות מהן קרבן שמביאין מן העופות כגון הזב והזבה והיולדת וכיוצא בהן שמביאין תורים ובני יונה. וכתיב בהו אחד לעולה ואחד לחטאת בא רב חסדא לפרש שאינן מתפרשות איזו היא חטאת ואיזו היא עולה אלא או בשעה שלקחום בעליהן אם יפרש זו לחטאת וזו לעולה או אם לקחם סתם הכהן בשעת עשייתן כלומר בשעה שרוצה להקריבם יאמר זה לחטאת וזה לעולה ודייק רב חסדא דכתיב בזב וביום השמיני יקח לו שתי תורים וגו' וכן בזבה דכתיב וביום השמיני תקח לה שתי תורים וגו' הנה לקיחה בבעלים ובכהן כתב ועשה הכהן את האחד חטאת ואת האחד עולה כלומר הפרשתם בבעלים בלקיחה אבל בכהן בעשייה כדכתיב קראי ואותיבנן עליה מן השעיר שאינה עת ההגרלה לא שעת לקיחה כי מאתמול הם בלקיחתם ולא שעת עשייה שעדיין נשאר לו אחר ההגרלה שחיטת הפר והקטרה והזאת דם הפר ואחר כך יעשה השעיר ותני בברייתא בכי האי גוונא דמקדש השם כלומר אם יאמר זה חטאת כי קראו שם חטאת נקדש לחטאת אע"פ שאינה לא שעת לקיחה ולא עשייה ותריץ לה רבה הכי ומה שלא קידש הגורל אפילו בשעת לקיחה ובשעת עשייה קידש השם בשעת עשייה וכו':

ת"ש מטמא מקדש עני. פי' אדם שנטמא כדכתיב או נפש כי תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה וגו' ונעלם ממנו ונכנס למקדש אם הוא עשיר מביא חטאתו כשבה או שעירה ואם אין ידו משגת מביא ב' תורים או ב' בני יונה ואם היה בשעה שנכנס למקדש והוא טמא עני והקדיש מעות לקינין והוא עני בעניותו והעשיר אח"כ ואמר כשאקנה מהן תורים או בני יונה יהיו אלו המעות (אלו) לחטאת ואלו לעולה ועכשיו רוצה להביא קרבן עשיר כשבה או שעירה מוסיף מעות אחרות משלו על אותן המעות שהפרישן לקנות בהן תור של חטאת וקונה בהן חטאת בהמה אבל דמי עולתו נקדש כבר משעה שהפרישן לקנות בהן תור לעולה קדושת עולה ואין משנין מקדושת עולה לקדושת חטאת וכזו השמועה כולה כמות שהיא בכאן כך היא בסוף מסכת כריתות עולה כולה כליל למזבח והחטאת הדם והחלבים למזבח והבשר לכהנים ואקשינן והא הכא עת שאמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי לאו שעת הפרשה היא דהא אחר שהעשיר קתני ואח"כ אמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי ולא שעת עשייה נמי דהא עכשיו עדיין רוצה לקנות בהמה ולהקריבה וקתני דקבע הואיל ואילו הקדים ועשה עודנו עני כבר נפטר בקבעו ומתמה רב ששת ותסברא כלומר [האיך] אפשר להעמיד ברייתא זו כי אחרי שהעשיר אמר (לו) אלו לחטאתי ואלו לעולתי והא [אמר] ר' אלעזר מטמא מקדש עשיר כו' פי' מטמא מקדש שהיה עני והעשיר והביא קרבן עני לא יצא וכיון דלא יצא היכי קבעו וזה כיון שעדיין לא הפריש והעשיר כיון שהעשיר נתחייב בקרבן עשיר והוא חטאת בהמה כיון שנתחייב בחטאת בהמה אם הביא קינין לא יצא וכיון שאילו הביא קינין לא יצא כן גם אם הפריש קינין והוא עשיר לא נתקדשו ולמה תני כי דמי החטאת נקבעו לקדושת חטאת ודמי העולה נקבעו לקדושת עולה ופרקי' אלא מאי אית לך למימר לתרוצה כר' אלעזר הא מתניתא שכבר אמר מעיקרא כלומר בעודנו עני אמר אילו הקינין שלי שכבר נתקדשו אם הקריבן אחרי שהעשיר אעפ"י שכבר קדשן מקודם לכן לא יצא וכו' כן גם זו הברייתא הכין תירוצא מטמא מקדש והוא עני והפריש מעות לקינין ואמר בשעת הפרשה אלו המעות לחטאתי ואילו לעולתי והעשיר עכשיו מוסיף ומביא חטאתו מדמי חטאתו כו' ולר' חגא דאמר יצא תריץ הכי לא תימא ואח"כ אמר אלא אימא ואח"כ לקח כלומר קנה אחד אם מדמי העולה קנאו ונשארו דמי החטאת מוסיף על אלו המעות וקונה כשבה או שעירה ואם בדמי החטאת קנה זה העוף הנקנה לחטאת אזלא למיתה ובדמי העולה קונה מהן עולה נדבה:

סתם ספרא מני רבי יהודה היא וקתני וכו'. והקשה ר״י ז״ל מהא דאמרינן בפ״ק דחולין וכן בפ״ק דקדושין וכל היכא דכתיב חוקה לא דרשינן ק״ו והא גורלות דכתיב בהו חקה ואפי׳ הכי הוה דרשינ׳ ק״ו אי לאו דכתב רחמנא ועשהו חטאת דתניא הגורל עושה חטאת כו'. ומייתי׳ הא מתניתא ומאי קושיא לימא ליה דסתם ספרא רבי יהודה דסבירא ליה דלא כתיב חקה בדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ. והגרלה דבר הנעשה בחוץ היא. ותירץ דאע״ג דסתם ספרא רבי יהודה לית לן לאוקומה דפליגי עלה שאר תנאי מסתמא. וכיון דכן אף רבי נחמיה נמי מודה בה כיון דלא פליג עלה ולא נהיר׳ דהא על כרחי׳ פליג עלה ר׳ שמעון דסבירא ליה הגרלה לא מעכבא וכיון דכן מי יימר לן דלא פליג עלה רבי נחמיה נמי. ועוד תירץ ז״ל דבדין הוא דמצי למימר התם הא מני רבי יהודה היא דלית ליה חקה בהגרלה אלא דניחא ליה טפי לאוקומה אפי׳ כרבי נחמיה דאורחא דתלמודא לתרוצי לדברי הכל כל מאי דאפשר. עוד הקשו בתוספות דבסוגיין ולקמן בפרק הוציאו לו משמע דחוקה עכובא. ואלו התם אמרינן מנין לכהן שלא קדש ידים ורגלים ועבד שעבודתו פסולה גמרינן חוקה חוקה ממחוסר כפורים ולמה לי ג״ש תיפוק לי דחוקה עכובא. ותירץ הר׳ יהודה ב״ר יקר ז״ל דנהי דחקה עכובא שלא יעלה הקרבן לשם חובה אבל לא הוי משמע דפסול אי לאו דאיכא ג״ש:

אמר רב חסדא אין הקינין מתפרשות. פירוש כי יוכל לשנותם אחר קריאת שם אלא אם קרא שם או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן. ופירש ר״י ז״ל דקינין לאו דוקא אלא ה״ה לקרבנות בהמה סתומין כגון נזיר שהפריש סתם שתי בהמות לקרבנותיו. ולא פי׳ אי זו לעולה ואי זו לאשם וכן כל כיוצא בזה דגלי רחמנא בקינין וה״ה לכל הקרבנות. והיינו דפרכי׳ בסמוך מההיא דגורל דמיירי בשעיר שהוא קרבן בהמה ובמסכת נזיר פרכי׳ מינה גבי בהמה והא דנקט רב חסדא קינין משום דקראי דלקיחה ועשייה בהכי מיירי.

כך הגרס׳ בכל הספרים ולקח ועשה ופרש״י ז״ל דלקיחה היינו דכתיב ביולדת ולקחה שתי תורים וגו'. וא״כ תלמוד׳ לא דק הכא למנקט ולקחה ונקט ולקח אגב ועשה: ואורחא דתלמוד׳ בהכי כדכתי׳ לעיל:

ה״ק מקום. כו׳ עד אינו דין שקדש השם בשעת לקיחה ובשעת עשייה והא דלא מייתו ק״ו שיקדש השם אפילו שלא בשעת עשייה או לקיחה. דומיא דגורל הקל משום דסבי׳ ליה דדיו לבא מן הדין להיות כנדון. ולא אשכחן בעלמא קדוש השם אלא בשעת לקיחה ובשעת עשייה.

מטמא מקדש עני. פי׳ שנכנס למקדש בטומאה וחייב קרבן עני שהוא שתי תורים או שני בני יונה. וה״ה דמצי למנקט שבועת ביטוי ודכותה אלא חדא מיניהו נקט ואין חלוק מהם אלא מצורע כדאיתא לקמן. והפריש מעות לקינו פי׳ מעות סתומין והעשיר ואחר כך אמר הרי אלו לחטאת וכו'. פי׳ ואילו קרבן עשיר אינו אלא חטאת בהמה בלבד. וזה שורת הדין שהוא חייב להביא קרבן עשיר כי השתא.

מוסיף ומביא חובתה דהיינו חטאתה מדמי חטאתו ואינו מוסיף על דמי עולתו שאין דמי העולה עושין חטאת: והא הכא דלאו שעת לקיחה ולא שעת עשייה וקתני דקבע. פי׳ דאי לא קבע הרי אין באמירתו כלום ואין כאן דמי עולה ומהדרי׳ ותסבר׳ דהא מתרצתא היא דמותבת מינה והאמר ר׳ אלעזר כו׳ עד וכיון שלא יצא היכא קבע פי׳ הוה ליה כמי שאינו מחויב עולה כלל ואמר אלו לעולתי שלא אמר כלום:

אלא מאי אית לך למימר שכבר אמר מעניותו כו'. פי׳ רש״י ז״ל דעל כרחך אית לן לשבושי מתנית׳ ולתרוצה שפיר דלא ניתנו אחר כך אלא שאמר כן בעודו עני ואפילו לאחר הפרשה ואחר כך העשיר לדידי נמי מתריצנא לה שאמר כן בשעת הפרשת המעות בעודו עני דהוה ליה כשעת לקיחה אי נמי דהאי דקתני ואחר כך אהפרשה בלחוד קאי ופרכי׳ ולר׳ חגא דאמר יצא מאי איכא למימר פי׳ דליכא למימר דרב חסדא דאמר כר׳ אלעזר דכיון דלר׳ אלעזר הוה מתנית׳ משבשתא ובעיא תירוצא כר׳ חגא אית לן לאוקומה. וא״ת והיכא אתיא כר׳ חגא דהא מדקתני מוסיף ומביא חטאתו וכו'. מכלל דקרבן עשיר הוא חייב וי״ל דמודה ר׳ חגאי לכתחלה ולא אמר אלא שיצא בדיעבד בקרבן עני וא״ת ולר׳ חגאי מאי איריא דקתני שהיה עני בתחלה אפילו היה עשיר מתחלתו נמי כדאמר בהדיא. וי״ל דאין הכי נמי ותנא מילתא דשכיחא (למיטעי בה) נקט דסתמא דמילתא לא היה מפריש קרבן עני אם לא שהיה עני בתחלתו בשעת טומאת מקדש:

קרבנות העוף של תורים ובני יונה הם הנקראים קנים בכל מקום על שם כי יקרא קן צפור לפניך ויש בהם קן סתומה וקן מפורשת ודיניהן חלוקים שהסתומה כל שמתו הבעלים יפלו לנדבה והמפורשת כל שמתו הבעלים חטאת תמות והעולה תקרב נדבה ולעולם אין הקנים מתפרשות ר"ל שאינן נעשות קן מפורשת אלא או בלקיחת הבעלים או בעשיית כהן ר"ל שבשעה שיהיו הבעלים לוקחים אותם אם מן השוק אם מאיזה מקום שיקחם יאמר זו תהא לחטאת וזו לעולה שכל שאמר כן בשעה שלוקחם נעשית קן מפורשת לדין שכתבנו וכן שאי אפשר לו עוד לשנות זו של חטאת לעולה וזו של עולה לחטאת וכן אם לא פירשו הבעלים כן בשעת לקיחה כל שהכהן נוטלם למליקה ואומר זו אני מולק לשם חטאת וזו לשם עולה נעשית מיד קן מפורשת לדין שכתבנו וכן שאי אפשר עוד להחליף אבל כל שלא פירשו בעלים בשעת לקיחה ולא כהן בשעת עשיה אע"פ שאמרו בעלים בין לקיחה לעשיה זו חטאת וזו עולה עדיין היא קן סתומה ורשאין להחליף הוא או (הקן) [הכהן] בשעת עשיה וכן שאם מתו בעלים יפלו המעות לנדבה וטעם הדברים מפני שבמחוייבי קינין כתיב בהן במקומות לקיחה בבעלים ובמקומות עשייה בכהן והוא שביולדת כתיב ולקחה שתי תורים אחד לעולה ואחד לחטאת [ובזבה כתיב ועשה הכהן] ונראין הדברים שאין אומרים כן במחוייבי חטאת ועולה של קרבנות בהמה מפני שקרבנות בהמה אין כתיב בהן לשון לקיחה בבעלים ועשייה בכהן ואע"פ שבסוגיא זו [לא] יראה כן מאחר שהקשה לו מקרבנות בהמה אינו כן שמה שהקשו במקום שלא קדש הגורל קדש השם וכו' ואתה סבור לפרש בה דביום הכפורים מיהא אי לאו דכתיב ועשהו חטאת היתה קריאת השם מקדשתו אע"פ שאינו לא בשעת לקיחה ולא בשעת עשייה ויש לדקדק ממנה שבשאר ימות השנה קריאת השם מקדשת שלא בשעת לקיחה ושלא בשעת עשייה ותירץ בה דהכי קאמ' ומה במקום שלא קדש הגורל אף בשעת לקיחה לבעלים ועשייה לכהן [קדש השם] מקום שקידש הגורל אף שלא בשעת לקיחה ושלא בשעת עשייה אינו דין שיקדש השם אף שלא בשעת לקיחה ועשייה או שמא מיהא בשעת לקיחה כגון ערב יום הכפורים או בשעת עשייה כשהוא בא לשחטן עד שאתה מדקדק לפי פי' זה שכל מחוייבי שני מיני קרבן של בהמה לא נתחייבו שלא להחליף אלא בשעת לקיחה או שעת עשייה אינו כן שקרבנות בהמה ודאי הואיל ואין לקיחה ועשיה כתובה בהם קריאת השם מקדשתן ומה שאמר כאן ומה במקום שלא קידש הגורל קידש השם לא על קרבנות בהמה לבד נאמרו אלא אף על הקנין והוא מקשה ממנה על (בעת) [קביעת] הקינין דקאמר דאפי' קנין קריאת השם מהניא בהו ומדקאמר ומה במקום שלא קדש הגורל וכו' משמע שהקנין מתקדשין בקריאת השם על הדרך ששעירי יום הכפורים מתקדשין בגורל ומה שעירים מתקדשין בגורל שלא בשעת לקיחה ועשיה אף הקנין כן ותירץ לו שאף היא פירושה מקום שלא קדש הגורל אף בשעת לקיחה ועשייה קדש את השם בשעת לקיחה והמפרשה בקרבנות בהמה לא פירשה כהוגן ואף ברביעי של נזיר כ"ז א' פשוטה כדברינו כמו שכתבנו שם על כיוצא בה שהלכה היא בנזיר הא בשאר קרבנות בהמה לא:

טמא שנכנס למקדש בטומאה והוא עני שנמצא קרבנו בשתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת שהפריש מעות לקנו אפילו פי' ואמר שלא בשעת לקיחה אלו לחטאתי ואלו לעולתי אם נמלך אח"כ להביא קרבן עשיר מתורת נדבה שהרי עני שהביא קרבן עשיר יצא ותבא עליו ברכה או שהעשיר אח"כ פירושו ונמצא חייב בקרבן חטאת בהמה ואינו חייב בעולה כלל כמו שמבואר במקראות הרי זה מוסיף דמים עליהם ומצרפן להביא מכולם חטאת בהמה שהוא חייב בה ואע"פ שנמצא מערב חטאת ועולה לגוף אחד או מחליף חטאת לעולה או עולה לחטאת אין זה כלום שהרי אין הקנין מתפרשות אלא בלקיחה או בעשיה כמו שביארנו אבל אם לקח את הקן ופירש בשעת לקיחה ורצה אח"כ להוסיף עליו או שהעשיר ונתחייב בקרבן חטאת של בהמה אינו מצרף כלום אלא חטאת תמות ועולה תקרב נדבה ואין אומרים שיפדה של חטאת ויצטרפו דמיו לחטאת בהמה הואיל ושניהם שם חטאת עליהם שאין פדיון לעוף לא נאמר ופדה בערכך אלא בבהמה הפריש מעות לקנו ואמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי ולקח פרידה אחת ופירשה אם לחטאת אם לעולה אם פירשה לעולה תקרב נדבה ודמי חטאת יצטרפו לדמים שבביתו לחטאת בהמה ואם פירשה לחטאת הרי זו תמות ודמי העולה מצטרפין לאותם שבביתו לחטאת בהמה:

לפי דרכך למדת במטמא מקדש שאם הוא עני ומביא קרבן עשיר יצא ואם הוא עשיר ומביא קרבן עני לא יצא ומ"מ צריך שתדע שכל שהוא עשיר והביא קרבן עני לא חל על קרבנותיו שם קדש כלל אפילו לקח ואפי' פירש ואם היה עני בשעת חיוב הקרבן והעשיר בשעת הבאה או בהיפך הכל הולך אחר עכשיו ר"ל שאם היה עני בביאתו למקדש והעשיר עכשיו צריך להביא קרבן עשיר ואם היה (קרבן) עשיר בשעת ביאתו למקדש והעני קודם הקרבתו מביא קרבן עני אפי' הפריש (ממנה) מעות לקרבנותיו והעני לוקח קן ומחלל את המעות עליו ויהנה מהם ובמצורע שנאמר בו גם כן קרבן עולה ויורד שתי תורים או שני בני יונה לדלות אחד לעולה ואחד לחטאת וכבש לאשם ובעשירות שני כבשים אחד אשם ואחד עולה וכבשה לחטאת הכל תלוי בשחיטת האשם אם בשעת שחיטת האשם הוא עשיר משלים קרבנותיו כולם בעשירות ואם עני משלימן בעניות כמו שביארנו במסכת נזיר:

סתם ספרא מני ר' יהודה כו' אלמא הגרלה מעכבא כו'. ותימה לרבי דאמרינן בפ"ק דחולין (דף כד.) וכל היכא דכתב חוקה לא דרשינן ק"ו והא גבי יה"כ דכתיב גורל וחוקה ודרשינן ק"ו דתניא כו' הוה אמינא גורל לאו דוקא מי לא כתיב ביה קרא לעכב ומאי קאמר והא אמרן הכא דסתם ספרא ר' יהודה ולר' יהודה לא כתיב חוקה דהא בדברים הנעשין בבגדי לבן בחוץ קאמר ר' יהודה בפרק הוציאו לו (דף ס.) דלא כתיבא חוקה אלא בדברים של פנים וי"ל דלא מוקי הך ברייתא דוקא כר' יהודה אלא אתיא נמי כוותיה משום סתם ספרא וכר' נחמיה [נמי] מיתוקמא דלא מפליג [בחוקה] אבל קשה הא על כרחיה לא מיתוקמא הך ברייתא כר"ש דאית ליה לעיל הגרלה לא מעכבא כלל ה"נ שמא אתיא דלא כר' נחמיה י"ל דודאי מצי למימר הא מני ר' יהודה היא דלית ליה חוקה בדברים הנעשים בבגדי לבן מבחוץ אלא ניחא לתלמודא התם לאוקמי אפילו כר' נחמיה ודרך התלמוד לתרץ לדבריו כל מה שיכול:

שיכול והלא דין הוא. שיכול גרס רב שמואל ול"ג והלא דין הוא שאינו מביא ק"ו אלא לסתור הדרשא אבל שיכול גרסי' דמשמע שיכול להיות בענין אחר אם אין שם פסוק וכן ישנו בת"כ אבל במקום שיש ק"ו להאי גיסא ולהאי גיסא היינו יכולין לקיים את שניהם:

והא הכא דלאו שעת לקיחה היא ולא שעת עשייה כו'. והיינו בקינין דלא שייך בהו שתי קרבנות ממין אחד וחובה אחת אלא בקינין וא"ת והא גבי נזיר משכחת לה שחייב חטאת עולה ושלמים והפריש שתי בהמות ובהנהו איכא לאוקמי ברייתא ולא בקינין דכתב ולקח א"נ יש להעמידו בחייב עולה וחטאת ואומר אלו לחובתי ולא פירש ואח"כ בא לפרש ואומר רבי דפשיטא ליה לתלמודא דכולהו ילפי מקינין אלא לא נקט רב חסדא אלא הנהו דכתיב ביה קרא:

הכי קאמר ומה במקום כו'. אבל לא הוה מצי למימר דהכי יליף ומה במקום שלא קידש הגורל קידש השם בשעת לקיחה ובשעת עשייה מקום שקידש הגורל שלא בשעת לקיחה ועשייה אינו דין שיקדש השם נמי שלא בשעת לקיחה ועשייה דהא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ואינו יכול כאן זה השם לקדש יותר משם דעלמא שזה למד הימנו שאינו מקדש אלא בשעת לקיחה ועשייה:

מטמא מקדש עני. ה"נ הוה מצי למימר שבועת ביטוי שגם הוא בקרבן עולה ויורד אבל מצורע חלוק מדינם כדלקמן בסמוך:

מוסיף ומביא חובתו מדמי חטאתו ואין מוסיף ומביא חובתו מדמי עולתו. בפ' בתרא דכריתות (דף כח.) מפרש טעמא:

בפרש"י בד"ה אין הקינין כו' שקראו להם שם אחר מיכן אין שם כו' ובד"ה והא הכא כו' ה"ג כו' ובד"ה ואח"כ חולק כו' ואין בקרבן עשיר עולה אלא חטאת בהמה כו' ובד"ה ואין מוסיף כו' מדמי עולתו שאין כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה סתם ספרא כו' אבל קשה על תירוץ זה כו' ועוד אפי' אי קיימא חוקה אכל כו' עכ"ל ק"ק דהך קושיא לא יתיישב גם לפירושם דלקמן ודו"ק:

בד"ה ולר' חגא כו' מתפרשות כו' הס"ד ואח"כ מה"ד והאי עולה כו' כצ"ל:

גמרא (בסה"ע) ולר"ח א"ר הושעיא. כצ"ל:

רש"י ד"ה ולר' חגא. ומתרצתא היא דכיון דחזי כו'. כצ"ל:

גמרא שכבר אמר מעניותו. עיין חולין דף לב ע"ב וצ"ע:

והעשיר ואחר כך אמר אילו לחטאתו פי' דאלו לא אמר היה מביא מכל המעות שהפריש לקינו חטאת אע"ג שדמי עולה מעורבין בהן ובפרק ו' דכריתות (דף כ"ז) נפקא ליה מקרא דגבי עשירות שמביא חטאת בהמה וכן גבי דלות שמביא קן א' לחטאת וא' לעולה כתיב מחטאתו דמשמע ממקצת חטאתו שאם הפריש מעות לבהמה והעני יביא ממקצתו קן והשאר חולין וכן אם הפריש מעות לקן כשהיה דל והעני עוד יביא ממקצתן עשירית האיפה והשאר חולין וגבי דלי דלות כתיב על חטאתו לומר שאם העשיר יוסיף על שהפריש לעשירית האיפה בדלי דלות ויביא קן העשיר עוד יוסיף ויביא בהמה:

סתם סיפרא. תורת כהנים רבי יהודה היא הכי קאמר בסנהדרין (דף פו.) והא בתורת כהנים היא דהא קרא בספר ויקרא כתיב: אין הקינין מתפרשות. איזו לעולה ואיזו לחטאת אלא או בלקיחת בעלים כו' אם כשקנאן אמר זה אני לוקח לעולה ואת זה לחטאת שוב אין הכהן יכול לשנותן בעשייתן ואם שינה פסול ואם כשקנאן לא פירש אף על פי שקרא להם שם [לאחר מיכן] אין שם חל עליהם ויכול הכהן לשנותן: ולקחה ועשה ביולדת כתיב ולקחה שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת וכן במצורע וגבי זב ועשה הכהן אחד חטאת ואחד עולה אלמא או בשעת לקיחה נקבעין או בשעת עשייתן אבל ביני ביני לא: והא הכא כו'. מדקתני כאן שקידש הגורל אינו דין שיקדש השם וקא סלקא דעתיה דקידוש השם בשעת קידוש גורל קאמר שאינו לא שעת לקיחה ולא שעת עשייה הכי גרסינן והא הכא דלאו שעת לקיחה ולאו שעת עשייה היא וקתני דקבע: מטמא מקדש. הנכנס למקדש טמא והוא בקרבן עולה ויורד עשירות ודלות ודלי דלות האמורה אצל שבועת בטוי ושבועת קול אלה והתם נמי כתיב (ויקרא ה) או נפש כי תגע וגו' ואוקמינן לה בשבועות (דף ז.) בטומאת מקדש וקדשיו שאחר שנטמא נכנס למקדש או אכל קדשים: והעשיר. וצריך להביא בעשירות: ואחר כך. חולק המעות ופירש ואמר אלו לחטאתו ואלו לעולתו אע''ג שאין קרבן עני עכשיו עליו חובה אלא קרבן עשיר ואין בקרבן עשיר [עולה אלא] חטאת בהמה כשבא לב''ד יאמרו לו ב''ד קרבן עשיר תביא: מוסיף. מביתו עד דמי בהמה ומביא חובתו בהמה מדמים שקרא להם שם חטאת: ואין מוסיף ומביא. חטאת בהמה מדמי עולתו שאין יכול לשנותן למעות שהפרישן שקרא להן שם עולה ליקח מהן חטאת: והא הכא. דלאחר שהפרישן פירש ואין זו לא לקיחה ולא עשייה: וקתני דקבע. עליהם השם ואין רשאי לשנותן: ותסברא. הך מתרצתא היא והאמר ר''א וכו'. וכיון דאין קרבן עני ראוי לו אפילו בדיעבד היכי קבע ליה שם עולה עלייהו משהעשיר הרי אינו מחויב עולה: אלא מאי אית לך למימר. על כרחך מיבעיא לשבושא ולמימר דהאי ואח''כ דקתני שיבוש הוא אלא הכי מיבעיא ליה למיתני ואמר אלו לחטאת ואלו לעולה ואח''כ העשיר דבשעת שקבען הוה קרבן חזי ליה וכיון דעל כרחך משבשתא היא לרב חסדא נמי הכי תרצה שכבר אמר משעת הפרשה ותני הכא מטמא מקדש עני שהפריש מעות לקינו ואמר בשעת הפרשה אלו לחטאת ואלו לעולה ואח''כ העשיר מוסיף ומביא דהפרשה במעות כשעת לקיחת העופות: ולרבי חגא. דאמר מטמא מקדש עשיר והביא קרבן עני יצא ומשום הא לא משתבש ומתרצתא היא וכיון דחזי ליה האי קרבן בדיעבד מצי למיתני דקבע:

סתם סיפרא מני רבי יהודה. תימה לר''י בפ''ק דקדושין (ד' יד.) דפריך וכל היכא דכתיב חוקה לא דרשינן קל וחומר והא גבי יוה''כ וכו' עד וטעמא דכתיב ועשהו חטאת הא לאו הכי דרשינן קל וחומר והשתא מאי פריך והא סתם סיפרא רבי יהודה ולדידיה חוקה לא קיימא אהגרלה ותירץ רבינו שמשון מקוצי דפריך מדאיצטריך זאת ואחת לקמן בפרק הוציאו לו (דף ס:) למעוטי דלא קיימא חוקה אדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ ש''מ דדרשינן ק''ו אפי' היכא דכתיב חוקה דאי לא תימא הכי לשתוק מיניה מאי אמרת אי לא כתב זאת ואחת הוה אמינא דחוקה קיימא אכל מילי א''כ כיון דהוה קיימא נמי אהגרלה א''כ לשתוק מועשהו אלא ע''כ אי לא כתב ועשהו ה''א אע''ג דחוקה הוה קיימא אכל מילי הגרלה מיהא לא מעכבא מק''ו אלמא אע''ג דכתיב חוקה דרשינן ק''ו אבל קשה על תירוץ זה דאפילו כי קיימא חוקה אכל מילי ולא הוה דרשינן קל וחומר היכא דכתב חוקה לא סגי דלא כתב ועשהו למעוטי בעלמא שלא יקדש הגורל כדפי' לעיל ועוד אפילו קיימא חוקה אכל מילי איצטריך ועשהו לגורל דהגרלה לאו עבודה היא ויכילנא לשנויי דלאו דווקא נקט התם חוקה דעיכובא אחרינא איתא דתנא ביה קרא תרי זימני דהוי כמו חוקה והכי פריך וכל היכא דכתב עיכובא לא דרשינן ק''ו והא גבי יוה''כ דכתיב גורל וכתיב חוקה דמשמע עיכובא לרבי נחמיה ולרבי יהודה איכא עיכובא אחרינא דתנא ביה קרא וטעמא דכתב רחמנא ועשהו הא לאו הכי הוה דרשינן קל וחומר אע''פ שהיה ראוי לדרוש אשר עלה אשר עלה לעיכובא אף על גב דלא כתב בלשון צווי ונראה כמו סיפור דברים בעלמא מכל מקום כיון דכתיב חוקה היה סברא לומר דמעכבא מכח חוקה ומכח תרי אשר עלה אלא דאתא קל וחומר ועקר ליה מהאי סברא ואוקמינן חוקה לשאר מילי ואשר עלה ואשר עלה אמרינן סיפור דברים בעלמא הוא הכא נמי גבי יבמה דכתיב ככה לעיכובא נימא קל וחומר דתצא בגט ועיכובא דככה לשאר מילי: מטמא מקדש וכו'. הא דלא נקט שמיעת קול דכתיב ברישא יש לומר מילתא דשכיחא טפי נקט: ולרבי חגא אמר רבי יאשיה דאמר יצא מאי איכא למימר. וכולי עלמא אית להו דרב חסדא דאין הקינין מתפרשות וכו':

דף מא - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד