יומא מא ע"ב

דף מא - ב

ולדבריו אין כל ראיה שגירסת הברייתא היא משובשת, אלא יש להניח שהיא נכונה.

ומוכח מדברי הברייתא שאפשר לקבוע שם על העופות שלא בשעת לקיחה או עשייה. ושלא כדברי רב חסדא.

ואם כן, מאי איכא למימר - איך ניישב לפיו את דברי רב חסדא? ^[1]

ומתרצינן: צריך לומר שחסר בדברי הברייתא מילה אחת בלבד. ודרך התנאים שלפעמים נשכחת מהם מילה אחת. ^[2]

ולדבריו לא תימא בגירסת הברייתא: מטמא מקדש עני שהפריש מעות לקינו והעשיר, ואחר כך, לאחר שהעשיר, אמר "מעות אלו לעולה ומעות אלו לחטאת".

אלא, יש לתקן בשינוי של מילה אחת בלבד את לשון הברייתא, ואימא דברי הברייתא כך: "מטמא מקדש עני שהפריש מעות לקינו, והעשיר, ואחר כך לקח עופות במעות שהפריש, ואמר מעות אלו אני נותן אותם בעד עוף פלוני, לחטאתי. ומעות אלו לעולתי - מוסיף ומביא חובתו מדמי חטאתו. ואין מוסיף ומביא חובתו מדמי עולתו". ^[3]

וזה כדברי רב חסדא, שקביעת השם היתה בשעת הלקיחה.

ותמהינן על תירוץ הגמרא:

מאחר שאמרנו שגורסים בברייתא "לקח", זה ששנינו בסיפא "מוסיף דמים ומביא כבשה לחובתו מדמי חטאתו" - "דמי חטאתו" מאי ניהו!?

מה הם "דמי חטאתו"!? והרי כבר קנה בדמים הללו עוף, ואיך יביא במעות הללו בהמה? הרי אין כאן מעות שאפשר להוסיף עליהם!

ומשנינן: דפריק ליה, שפודה את העוף שקנה, ומוציאו לחולין, ומוסיף דמים מביתו על דמי פדיון העוף, וקונה בהם בהמה.

ומקשינן: והא אין פדיון לעוף! שהרי לא נאמר בעופות דין פדיון, ולעולם העוף עומד בקדושת הקרבן, ואי אפשר להוציאו לחולין. ^[4]

אמר תירץ רב פפא: כשתירצנו לעיל שגורסים בברייתא "לקח ואמר" - י אין הכוונה שלקח שני עופות, ואמר זה לחטאתי וזה לעולתי.

אלא כגון שחילק את המעות לשני חלקים, ולקח פרידה אחת, גוזל אחד, שקנה בחצי המעות קרבן אחד בלבד [מתוך השנים שחייב להביא].

וכך אמרה הברייתא:

א. אי עולה זבן - אם קנה בחצי המעות עוף לקרבן עולה - נקבעות בכך המעות הנותרות לחטאת.

ולכן מוסיף עליהן דמים מביתו, ומביא חובתו כבשה לחטאת מ"דמי חטאתו", מהדמים שנותרו, שנקבעו עבור חטאתו כאשר קנה בחציים האחר עוף לעולתו.

והאי, אותו העוף שקנה לעולה בעוד שהיה חייב להביא בהמה לעולה - אזלא לנדבה. מקריבים אותו עולת נדבה. ^[5]

ב. אי חטאת זבן, אם קנה בחצי המעות עוף לקרבן חטאת - נקבעות בכך המעות הנותרות לעולה.

ואזי אין הוא יכול להיות מוסיף עליהן דמים מביתו ואין הוא מביא בהן כבשה חטאת לחובתו מדמי עולתו, היות שחלה כבר על המעות קדושת עולה, ואין משנים מקדושת עולה לקדושת חטאת.

והאי העוף שקנה לקרבן חטאת - אזלא למיתה. הולך למיתה מפני שאי אפשר להקריב חטאת בנדבה.

אלא, יביא מעות מביתו, ויקנה כבשה לחטאת. ^[6]

ואגב שהביאה הגמרא לעיל את מחלוקת רבי אלעזר ורבי חגא [במטמא מקדש עשיר שהביא קרבן עני], מרחיבה הגמרא את הענין:

גופא: אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא: מטמא מקדש עשיר, שחייב להביא כבשה לחטאתו, והביא עופות שהן קרבן עני - לא יצא.

ורבי חגא אמר רבי הושעיא: יצא.

מיתיבי סתירה לדברי רבי חגא:

שנינו במשנה במסכת נגעים [יד יב]: מצורע עני שהביא קרבן עשיר [כבשה] - יצא.

אבל מצורע עשיר שהביא קרבן עני [עופות] - לא יצא.

ואילו רבי הושעיא אמר: עשיר שהביא קרבן עני יצא בדיעבד! ^[7]

ומתרצינן: שאני התם, שונה דינו של מצורע [שהוזכר במשנה שם] משאר קרבן עולה ויורד. ואפילו רבי חגא מודה שמצורע עשיר שהביא קרבן עני לא יצא.

משום דכתיב [ויקרא יד] בענין קרבנות המצורע: "זאת תהיה תורת המצורע". ודרשו חכמים "זאת" תהיה תורתו של המצורע ולא אחרת! מכאן שאם שינה ממה שנאמר בתורה בדין מצורע לא יצא.

ומקשינן: מאחר שהתורה הדגישה במצורע ש"זאת" תהיה תורתו ולא אחרת. אי הכי, אם כן, רישא נמי, תחילת המשנה שכתוב בה "מצורע עני שהביא קרבן עשיר, יצא"

- מדוע יצא? והרי התורה מיעטה "זאת" ולא אחרת!

ומתרצינן: הא רבי רחמנא "תורת"!

המילה "תורת" שבפסוק "זאת תהיה תורת המצורע" היא מיותרת, והיא באה לרבות תורה אחת לכל המצורעים כולם, שכולם, ואפילו העני, יוצאים בקרבן עשיר. ^[8] והתניא: [בניחותא] כלומר, כמו שתרצנו מבואר בברייתא:

שכך שנינו בברייתא: "תורת" - לרבות מצורע עני שהביא קרבן עשיר. יכול אפילו עשיר שהביא קרבן עני יצא?

תלמוד לומר - לכך נאמר "זאת" [ולא אחרת].

והגמרא חוזרת ומקשה על רבי חגא:

ונילף מינה - מדוע לא נלמד ממצורע לקרבן "עולה ויורד", שעשיר שהביא קרבן עני לא יצא? ומתרצינן: מיעט רחמנא - מיעט הכתוב את שאר חייבי קרבן עולה ויורד שלא נלמדם ממצורע. שנאמר בענין המצורע [שם]: "ואם דל הוא". "הוא" משמעותו מיעוט. כלומר: הוא ולא אחר. ללמדנו שרק במצורע נאמר שעשיר שהביא קרבן עני לא יצא, אבל בשאר חייבי קרבן עולה ויורד כן יצא. ^[9]

מתניתין:

במשנה הקודמת מתבאר סדר ההגרלה של שני השעירים. ומשנתנו ממשיכה לסדר את המשך עבודת יום הכיפורים.

א. קשר הכהן הגדול לשון צמר של זהורית צבע אדום ^[10] בראש השעיר המשתלח. והעמידו לשעיר כנגד בית שילוחו, כנגד השער המזרחי של העזרה, שמשם הוציאו את השעיר, כשראשו למזרח [ריטב"א].

ולנשחט [שעיר החטאת, שסופו להשחט] כנגד בית שחיטתו.

והגמרא תבאר אם הכונה להעמדת השעיר הנשחט או לקשירת לשון זהורית.

ב. בא לו הכהן הגדול אצל פרו שעמד בין האולם והמזבח ^[11] פעם שניה, ומתודה עליו וידוי שני. ^[12]

וכך היה אומר בוידויו: אנא השם! כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי ^[13] לפניך אני וביתי, ובני אהרן עם קדושך.

אנא השם! ^[14] כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי, ובני אהרן עם קדושך. ככתוב בתורת משה עבדך [שאתה מכפר עלינו ביום הזה. ויקרא טז]: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאיכם, לפני ה' תטהרו".

והן, אותם העומדים בעזרה, כאשר שמעו את השם יוצא מפי כהן גדול, היו משתחווים, ועונין אחריו: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ^[15]

גמרא:

שנינו בתחילת המשנה, ביחס לשעיר המשתלח, שתי הלכות:

א. קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח.

ב. והעמידו כנגד בית שילוחו.

ולאחר מכן שנינו הלכה אחת ביחס לשעיר הנשחט: ולנשחט - כנגד בית שחיטתו.

איבעיא להו, נשאלה שאלה זו בישיבה:

האי זה ששנינו במשנתנו "ולנשחט - כנגד בית שילוחו", מה היא כונת המשנה:

האם אקשירה של לשון זהורית קאי.

וכך כוונת המשנה: "ולנשחט", לשעיר החטאת הנשחט, היה קושר לשון של זהורית "כנגד בית שחיטתו" בצוארו, בניגוד לשעיר במשתלח שהיה קושר לו בראשו.

או, שמא אהעמדה של השעיר הנשחט קאי.

וכך כוונת המשנה: "ולנשחט", שעיר החטאת העומד לשחיטה, היה מעמידו "כנגד [מקום] בית שחיטתו". ^[16]

ומוכיחה הגמרא: תא שמע שזה מתייחס לקשירת לשון זהורית מהא דתני רב יוסף ברייתא:

קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח, והעמידו כנגד בית שילוחו. ולנשחט כנגד בית שחיטתו.

ועשה כן כדי שלא יתערב זה בזה, שעיר החטאת בשעיר המשתלח [ולא ידעו איזה הוא השעיר הנשחט לה' ואיזה הוא הנשלח לעזאזל].

וגם כדי שלא יתערב אחד משני השעירים בשעירים אחרים. ^[17]

אי אמרת בשלמא ש"ולנשחט כנגד בית שחיטתו" אקשירה של לשון זהורית קאי - שפיר מובן מה שאמרה הברייתא שבאמצעות קשירת לשון הזהורית בצואר השעיר הנשחט לא יתערב שעיר אחד בחבירו, ולא יתערב באחרים.

אלא אי אמרת שאהעמדה של השעיר הנשחט קאי, שהעמידו כנגד השער המזרחי, אך לא היו קושרים בו לשון זהורית, דברי הברייתא אינם מובנים. שהרי -

נהי [אמנם נכון הדבר] דשעיר הנשחט בחבריה המשתלח לא מיערב, היות דהאי המשתלח קטיר ביה קשורה בו לשון זהורית, ואילו האי הנשחט לא קטיר ביה לא היתה קשורה לשון זהורית.

אבל הרי באחריני - מיהת מיערב.

בשעירים אחרים עדיין שעיר החטאת יכול להתערב. שהרי לא הוזכר בברייתא שקשרו עליו לשון של זהורית, ואם כן הוא יכול להתערב בשאר השעירים שגם עליהם אין לשון זהורית!

אלא, לאו, שמע מינה ש"ולנשחט כנגד בית שחיטתו" אקשירה קאי. שקשרו לשעיר החטאת לשון של זהורית בצוארו, כדי שלא יתערב בשעירים אחרים.

ומסקינן: אכן שמע מינה שזה מתייחס לקשירת לשון הזהורית. ^[18]

ועתה הגמרא מביאה מימרא של רבי יצחק, וממנה מתבאר מהו שיעור גודל לשון הזהורית שהוזכרה במשנה:

אמר רבי יצחק: אודות שתי לשונות של זהורית שמעתי, שיש חילוק ביניהן:

שתי הלשונות הן:

אחת היא של פרה אדומה, שהשליכוה עם עץ ארז ואזוב אל תוך שריפת הפרה [במדבר יט].

ואחת היא של שעיר המשתלח, שקשרו בראשו.

והחילוק ביניהן:

אחת מהן צריכה שיעור מסוים בגודלה, וכמו שיבואר להלן, ואחת מהן אינה צריכה שיעור, ויכול לקחת לשון בשיעור כל שהוא.

ולא ידענא הי מינייהו - ואיני יודע באיזו מהן אמרו שצריכה שיעור, ואיזו אינה צריכה שיעור. ^[19]

אמר רב יוסף: ניחזי אנן, נלמד דבר זה מדעתנו:

הלשון של שעיר המשתלח, דבעי חלוקה שמחלקים את הלשון לשני חלקים, חציה קשרו בסלע וחציה קשרו בין קרניו, ^[20] מסתבר שבעי שיעור, בגודל שאפשר לחלקה לשנים.

ואילו הלשון של פרה, דלא בעי חלוקה, שלא היו מחלקים אותה לשני חלקים, מסתבר שהיא זאת שלא בעי שיעור. אלא דיה בכל שהוא.

מתקיף לה רמי בר חמא: הרי לשון זהורית דפרה אדומה נמי צריכה שיהיה בה שיעור, שהרי בעי כובד - צריך שיהיה בה כובד כדי שתיפול לעומק האש ולא תשרף לפני שתגיע אל עומק האש. לפי שנאמר בה [שם] "והשליך אל תוך שריפת הפרה". ו"תוך השריפה" היינו עומקה.

וכיון שצריכה כובד, צריך שיהיה שיעור בגודלה, ולא מספיק כל שהוא!

אמר תירץ ליה רבא לרמי בר חמא:

מה שאמרת שלשון של פרה אדומה צריכה כובד, אינו מוסכם על הכל. אלא תנאי היא, תנאים נחלקו בזה [כדלהלן בגמרא]. ורבי יצחק סובר כמאן דאמר פרה אדומה אינה צריכה כובד, ולכן אינה צריכה שיעור [תוספות ישנים].

והגמרא חוזרת לדון בעצם דברי רב יוסף, שאמר לשון של פרה אינה צריכה חלוקה.

ותמהינן: וכי לשון דפרה אדומה לא בעי חלוקה?!

איתיביה אביי לרב יוסף סתירה ממשנה, שמוכח ממנה שהלשון של פרה אדומה צריכה חלוקה:

שהרי שנינו במשנה [פרה ג יא]: כיצד הוא עושה בעץ הארז ובאזוב ובלשון של זהורית [שצריך להשליכם אל תוך שריפת פרה אדומה]? כורכן באגודה אחת בשירי לשון, במה שנשאר מן הלשון שנקשרה עם הארז והאזוב, שחתך ממנה לצורך הכריכה [רבנו אליקים].

והרי מוכח מדברי המשנה שחילקו את לשון הזהורית לשני חלקים [האחד נכרך עם הארז והאזוב, והשני קשרו בו באגודה אחת את שלשת המינים האלו]! ומוכח ממנה נגד רב יוסף, שאמר לשון של פרה אינה צריכה חלוקה!

ענה רב יוסף לאביי: אל תפרש את דברי המשנה כדבריך.

אלא אימא: היה כורכן בזנב לשון!

שהיה מסרק את הלשון לצד אחד ויצאו ממנה שערות כמין זנב [רש"י]. והלשון היתה ארוכה כל כך עד שמקצתה נאגדה עם עץ הארז והאזוב, ובזנב היוצא ממנה היה אוגד את שלשתם יחד. אבל לא חילקו את הלשון לשני חלקים [על פי הר"ח ורבנו אליקים].

וכיון שלמדנו לעיל בדברי רבא שנחלקו תנאים בלשון של פרה, האם היא צריכה כובד, מביאה הגמרא שמועה [סוגיא] שבה פירש רבא מי הם התנאים שנחלקו בזה:

אמר רבי חנין אמר רב: עץ ארז ושני תולעת [ולשון של זהורית] שקלטתן שלהבת, שנשרפו בשלהבת האש היוצאת מן השריפה, ולא נפלו אל תוך עומק שריפת הפרה [בגחלים] ממש ^[21], אף על פי כן הפרה כשרה [ואין צריך להביא עץ וארז ושני תולעת אחרים].

מיתיבי סתירה לדברי רבי חנין אמר רב, מברייתא:

דתניא: אם נתהבהב [נחרך] הלשון של זהורית באויר השלהבת - מביא לשון אחר, ומקדש. משליכו אל תוך שריפת הפרה. ^[22]

אמר תירץ אביי: לא קשיא:

כאן בברייתא מדובר בקולחת, בלהבה שמיתמרת כשהיא זקופה, כקלח גבוה של עשב. והיות והשלהבת גבוהה, והלשון נשרפת במרחק מעיקר השריפה, צריך להביא לשון אחרת.

ואילו כאן בדברי רבי חנין אמר רב, מדובר בשלהבת נכפפת, שהיא נמוכה וכפופה, וכולה סמוכה לגחלים, ולכן הלשון שנשרפה שם נחשבת שנשרפה ב"תוך" השריפה. ^[23] רבא אמר תירוץ אחר: הברייתא אמנם סותרת את דברי רב. כי רב אמר "עץ ארז ושני תולעת [לשון של זהורית] שקלטתן שלהבת כשרה". ואילו בברייתא שנו "נתהבהב הלשון מביא לשון אחר". ^[24]

אבל אין סתירה מהברייתא לדברי רב היות וכובד לשון זהורית של פרה אדומה - תנאי היא. מחלוקת תנאים היא, כדלהלן:

דתניא: למה היה כורכן את עץ הארז והאזוב ולשון של זהורית?

כדי שיהיו כולן באגודה אחת. לפי שנאמר [שם] "ולקח עץ ארז ואזוב ושני תולעת". ומשמע שצריך שיקח את כולם בבת אחת, ולכן יש לקשרם יחד, דברי רבי. ^[25]

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: היה כורכן כדי שיהא בהן כובד, ויפלו במהירות לתוך שריפת הפרה, ולא ישרפו בעודם באויר בשלהבת, לפני שיגיעו אל תוך השריפה ממש.

ומבואר מדברי הברייתא שדעת רבי אלעזר ברבי שמעון שצריך שיהיה כובד בעץ הארז ובאזוב ובלשון של זהורית, מפני שצריך שישרפו בתוך השריפה ממש. ואילו לדעת רבי אין צורך שיהיה בהם כובד, היות וגם השלהבת נקראת "תוך השריפה". ^[26]

עד כאן הגמרא דנה בדברי רבי יצחק, שאמר שתי לשונות שמעתי, אחת צריכה שיעור ואחת אינה צריכה שיעור.

כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם רבי יוחנן:

אודות שלוש לשונות של זהורית שמעתי שיש חילוק ביניהם: אחת היא של פרה אדומה, שהשליכוה עם עץ ארז ואזוב אל תוך שריפת הפרה [במדבר יט].

ואחת היא של שעיר המשתלח, שקשרוה בראשו.

ואחת היא של מצורע, שמביא ביום טהרתו שתי ציפורים ועץ ארז ושני תולעת [שהוא לשון של זהורית] ואזוב [ויקרא יד ד]. ^[27]

והחילוק ביניהם: אחת מן הלשונות צריכה להיות במשקל עשרה זוז, ^[28] ואחת משקל שני סלעים, ואחת משקל שקל. ^[29] ואין לי אפשרות לפרש באיזו מן הלשונות נאמר כל אחד מהשיעורים האלו.

כי אתא, כאשר בא רבין מארץ ישראל לבבל, פירשה פירש את המימרא שהביא רב דימי, באיזו מן הלשונות נאמר כל אחד מן השיעורים, משמיה דרבי יונתן:

---

גופא אמר רבי אלעזר א"ר הושעיא מטמא מקדש עשיר והביא קרבן עני לא יצא ור' חגא א"ר יאשיה יצא.

מיתיבי מצורע עני שהביא קרבן עשיר יצא ועשיר שהביא קרבן עני לא יצא תיובתא לר' חגא ופריק שני מצורע דכתיב ביה זאת תהיה כלומר זאת כמו שהוא עכשיו אם הוא עשיר לא יביא קרבן עני כמו שהוא כתוב לא תוסיף ולא תגרע.

ואקשינן אי הכי רישא נמי והוא עני שהביא קרבן עשיר אמאי יצא קרי ביה זאת תהיה ועכשיו עני הוא ודחינן רבי רחמנא תורת כלומר תורת המצורע בג' בהמות ב' כבשים וכבשה. והנה תניא כך דתניא תורת לרבות מצורע עני שהביא קרבן עשיר יכול אף עשיר שהביא קרבן עני יצא ת"ל זאת כלומר זאת לעשיר שלא יפחות העשיר מג' בהמות ואקשינן וגילף ר' חגא מינה כי כל עשיר שהביא קרבן עני לא יצא ופריק ר' חגא שני מצורע דמיעט רחמנא ואם דל הוא כלומר המצורע אם הוא דל יביא בדלות ואם הוא עשיר (לאו זה לבדו). אבל שאר אפילו עשיר שהביא קרבן עני יצא דתניא [בתו"כ בפ' מצורע] ואם דל הוא שומע אני דל ממה שהיה עשיר בן ק' מנה ונעשה עכשיו בן נ' מנה ת"ל ואין ידו משגת או ואין ידו משגת יש לו ואינו מוצ' ליקח ת"ל ואם דל הוא הא עד שיאמרו ב' כתובים ואם לאו לא שמענו לפיכך אמרנו שבא ואם דל [הוא] שהוא כתו' במצורע להוציא שאר חייבין שאפילו אינו דל והביא קרבן עני יצא:

אלא ואחר כך לקח ואמר. פי׳ דמאי דקתני תנא ואחר כך אמר היינו שאמר אח״כ בשעת לקיחה:

הא אין פדיון לעוף. פרש״י ז״ל דאמרי׳ במנחות העופות והעצים והלבונה כלי שרת אין להם פדיון:

והא חטאת היא ואזלה למיתה. פי׳ ודמי עולה אזלי לנדבה ולא איצטריך תלמודא לפרושה כיון דהא אמרה מעיקרא:

רבי רחמ׳ תורה. פי׳ וליכא למי׳ מה ראית אימ׳ איפכא. דסברא הוא דנימא דעני שהביא קרבן עשיר יצא דהוי למעליותא ועשיר שהביא קרבן עני לא יצא דהוי לגריעותא:

מתני׳ והעמידו כנגד בית שלוחו. פי׳ ראשו למזרח שמוציאין אותו דרך שם בשעת שלוחו:

אהעמדה קאי. פי׳ שיהא ראשה כלפי עזרה. או אקשירה קאי פי׳ שיהא נקשר בצוארו שהוא מקום שחיטתו:

באחריני מערב. פי׳ בשעיר מוסף הנעשה בחוץ.

של שעיר המשתלח דבעי חלוקה בעי שיעור. פרש״י ז״ל דבעי חלוקה מדתנן לקמן במכילתין בשעת שלוחו נותן חציו על הסלע וחציו על קרניו: פי׳ לפירושו דמסתמא מזה הלשון שקושרו הוא עצמו שנינו לקמן דמחלקו והיינו דלא אדכרי׳ בשעיר המשתלח אלא לשון אחד. ויש שפירשו דבעי חלוקה שנותן חציו בשל שם וחציו בשל עזאזל דתרוייהו בעו קשירה כדאסקי׳ לעיל ופי׳ רש״י ז״ל הוא הנכון יותר:

בעיא כובד. פי׳ שיהא כבד כדי שיפול לתוך שריפת הפרה. הלכך לשון שלו בעי שיעור דאע״ג דאיכא כובד דאזוב ועץ ארז מ״מ כדי שלא ילך הלשון באויר בשעת זריקה בעי שיעור בו כדי להכבידו:

כובד תנאי היא. פי׳ ור׳ יצחק כמאן דאמר לא בעי׳ כובד סבי׳ ליה דאי לא שניהם בעו שיעורא:

כורכן בשיירי לשון. פי׳ וכיון דאיתא בי׳ שירים שיעורא בעו:

כאן בקולחת כאן בנכפפת ויש גורסי׳ קודחת והכל אחד ופי׳ שהיא מעלה שלהבת ונכפפת שאינה אלא מעלה שלהבת כפופה סמוך לגחלתה. ופי׳ רש״י ז״ל דקולחת לא קדש דכיון שהיא רחוקה מן הגחלים לא קרי׳ ביה אלא תוך שריפת הפרה. אבל נכפפת קרינא ביה הכי והקש׳ ר״י ז״ל דאדרבא טפי חשיב תוך שריפת הפרה כשנפל בשלהבת הגדולה מנכפפת שהאש הולכת וזזה ממקומו. ועוד אמאי לא קאמר הא והא בקולחת כאן שזרק בגובה האש כאן שזרק בסמוך לגחלת לכך פר״י ז״ל בהפך דבקולחת קידש ובנכפפת לא קדש וליש׳ דקדוש דנקט הכא באשגרת לישן הוא. דלא מקרי קדוש אלא נתינת האפר לתוך המים כדאית׳ התם:

כובד תנאי היא. פי׳ ומאן דאמר קדש סבי׳ ליה לא בעיא כובד ומאן דאמר לא קדש בעי׳ כובד:

כדי שיהו כולן באגודה. פרש״י ז״ל דבעיא שיהו נקחין ביד אחת דכתיב ולקח הכהן עץ ארז וכו׳ ואין לשון זה מחוור דהא בלא אגודה נמי יכול ליטלן כולן ביד אחד. וה״ר יוסף ז״ל פי׳ דמשום הדור מצוה הוא לפי שהם דברים קטנים. וריב״א ז״ל פי׳ דאפשר דילפי׳ קיחה קיחה מלקיחת אזוב דמצרים כדילפי׳ במסכת סוכה לגבי לולב קיחה קיחה מהתם. ואפי׳ למאן דלא דריש הכי התם אית לן למידרשי׳ הכא דאיכא אזוב כלקיחה דמצרים:

לשון של זהורית שהזכרנו בשעיר המשתלח צריך שיעור שהרי צריך היה לחלקו כמו שיתבאר בפרק (זה) [ששי] ס"ז א' שחציו קושר בסלע וחציו בין קרניו אבל אותו לשון שהיו מניחין בנשחט יראה שאינו צריך שיעור שהרי כל עצמו אינו בא אלא לסימן בעלמא וזה שלא הוזכר בסוגיא זו עם שאר לשונות של זהורית מפני שאין לו שום עיקר אלא סימן בעלמא אבל של שעיר [המשתלח] אע"פ שלא נכתב בהדיא הואיל והוא בא על רמז מחילה ע"ש אם יהיו חטאיכם כשנים הוצרך להזכירו ולדקדק בו ולהודיע שיש לו שיעור ושיעורו משקל שני סלעים:

פרה אדומה אף היא יש בה לשון של זהורית שהרי כתיב בה ושני תולעת וכיצד היה עושה נוטל עץ ארז ואזוב [וכורכן] בלשון זה של זהורית שהוא שני התולעת ולא בכולו אלא בשיריו ולא שירים ממש שהרי לשון זה אינו צריך חלוקה אלא בזנב הלשון ר"ל שהיתה סרוקה במסרק ונעשה מתוך סרוקה ראשה האחד כמין זנב וטעם הכריכה כדי שיהיו שלשתן לאגודה אחת וטעם שאינו כורכן בכל הלשון כדי שיראו שלשתם ולא יהא השני מכסם מכל וכל וצריך שישליך את כל האגדה לתוך בטנה של פרה אחר שנקרע כריסה ושהוצת האור ברובה שאם השליכה קודם שהוצת האור ברבה או משנעשית הפרה אפר לא עשה כלום ומשהוצת האור ברובה אפילו לא נקרעה כריסה מחמת האור עדיין כל שנקרעה אפי' בידו או בכלי כשירה אבל קודם שהוצת אם קרעה הוא אינו כלום עד שיוצת ברובה ואי אפשר לקריעת בטנה מחמת האור עד שיוצת האור ברובה ויש מכשירים אפילו הושלכה תוך השריפה שלא בגופה ומ"מ למדת שכל שקלט השלהבת אגדה זו ונתהבהב שני התולעת שבה קודם שתפול לאור צריך להביא לשון אחר ולקדשו ולא סוף דבר כשהשלהבת נכפפת שקלטתה בחוץ ממקום שריפתה אלא אפי' היתה קולחת וזקופה כעמוד שמ"מ היא מכוונת למקום השריפה אינו כלום או כלך לדרך זו לא סוף דבר בקולחת שהעמוד גבוה למעלה ורחוק ממקום הפרה אלא אפי' נכפפת ונמוכה שהיא סמוכה למקום הפרה אינו כלום ולשון זה של פרה אף הוא צריך שיעור ושיעורה משקל עשרה זוז שהוא שני סלעים וחצי וגדולי המחברים כתבו משקל חמש סלעים ולא ידעתי למה וזה שנתרבה שיעורה משל חברותיה ר"ל משל שעיר המשתלח כמו שביארנו וממצורע כמו שנבאר לא מפני שנצטרך בה לכובד ר"ל שתהא כבדה עד שמתוך הכובד תהא נופלת בפתע לתוך השריפה כשהוא משליכה כדי שלא תתהבהב בשלהבת שהרי מכיון שכרוכה עם עץ ארז ואזוב דיה בכובד זה וכן לא מפני שתהא נכרכת יפה עם האחרים לעשות עמהן לאגודה אחת שאף בפחות משיעור זה אפשר בכך אלא כך היא הקבלה:

המצורע אף הוא יש בו לשון של זהורית בטהרתו שהרי כתיב בו בפי' עץ ארז ואזוב ושני תולעת והאזוב והארז נכרכים בשני התולעת על הדרך שיתבאר במקומו ואף על פי כן שיעורו אינו אלא שקל שהוא משקל שני דינרים וכל השיעורין מן הקבלה נאמרו:

אימא ואחר כך לקח ואמר. וה"ה נמי לקח ואמר אחר כך ולא נקט ואח"כ לקח ואמר אלא לאשמועינן דיצא דמדקבע א"כ יצא אם הביא קרבן עני וה"נ הוה מצי למינקט מטמא מקדש עשיר והפריש מעות לקינין ואח"כ לקח ואמר כו' לר' חגא דסבר דקבע לקח ואמר אף כשהוא מפרישה בעשיר אלא אורחא דמילתא נקט מטמא עני שאותו רגיל להפריש לקינין אבל לר' אלעזר א"ר אושעיא דאמר לא יצא לא מצי למינקט הכי דכיון דלא יצא לא קבעי ואפילו העני אח"כ קאמר ר' אלעזר בפרק בתרא דכריתות (שם) הואיל ונדחה ידחה:

איבעיא להו ולנשחט אקשירה קאי. ובית שחיטתו היינו צואר או אהעמדה קאי ובית שחיטתו היינו מקום ששוחטין אותו שם:

של שעיר המשתלח דבעי חלוקה. פי' חציו בסלע וחציו בין קרניו כדתנן לקמן וכפי' רש"י וא"ת אמאי לא תני שלש ולחשוב לשון של שעיר של שם כדאמרינן לעיל יש לומר שלא היה שם אלא חוט שני בעלמא משום הכירא ואי הוה מפרש דחלוקה היינו שנותנין חציו בשעיר של שם אתי שפיר דלא חשיב לה אלא חד אלא כפי' רש"י תנן לקמן בהדיא:

פרה נמי בעיא כובד. ואע"פ שכורכין לעץ ארז ואזוב מ"מ כל זמן שיש כובד עלי טפי:

כובד נמי תנאי היא. ור' יצחק אליבא דאמר דלא בעי כובד איירי:

שקלטתן שלהבת. וכגון שנחרכו קודם שנפלו בתוך עיקר השרפה והאי לישנא דקלטתן שייך בשני תולעת יותר מכל האחרים:

כאן בקולחת כאן בנכפפת. פירש"י דבקולחת שהאש גבוה לא הוה תוך שרפה ובנכפפת הויא תוך שריפה ואין נראה לרבי דבקולחת נמי יש לחלק בין זרק מתוך גובה האש לזרק סמוך לקרקע דהוי תוך השרפה ובקולחת משמע שאין לחלק ונראה לרבי לפרש איפכא דבקולחת הוי תוך השרפה אבל נכפפת הולכת האש וזזה ממקומה ואין זה שרפה:

כדי שיהו כולן באגודה אחת. פירש ה"ר יוסף לפי שהן דברים קטנים והידור מצוה הוא זה וריב"א פי' שמא ילפינן מאגודת אזוב דמצרים לקיחה לקיחה כי התם דכתב ולקחתם לכם אגודת אזוב כדילפינן נמי בסוכה (דף יא:) גבי לולב לקיחה לקיחה מהתם:

בפרש"י בד"ה דפריק ליה ומוציאו לחולין ומוסיף כו' ובד"ה או אהעמדה כו' החטאת העומד לשחיטה כו' ובד"ה שפיר דתו לא מערבי אהדדי כו' ובד"ה שתי לשונות כו' ושני תולעת הס"ד ובד"ה כורכין לעץ ארז ואזוב ואח"כ מ"ה בשירי לשון מדקתני בשירי מכלל דאיכא תו הס"ד כצ"ל מפי' ישן:

תוס' בד"ה שלש לשונות כו' אבל הני כיון דיש כו' עכ"ל כצ"ל:

גמרא ש"ה דכתיב זאת כו' הא רבי רחמנא תורת. רש"י הראם לזאת תהיה תורת כו' הכתוב בריש הפרשה. ולע"ד יותר נכון דכוונת הש"ס לזאת תורת כו' אשר לא תשיג ידו הכתוב בסה"פ. אח"כ מצאתי כן להדיא בתו"כ:

תד"ה והאי. דבכ"ד דאמרינן לנדבה היינו לשופרות כו'. כצ"ל:

בא"ד אבל אי מתרמי כו' מקיצין בה אבל קשה כו' פרק מי שאמר הריני נזיר ושמע (דף כד) האשה כו'. כצ"ל:

גמרא איבעיא להו כו' או אהעמדה קאי. והא דתנן לקמן (נג ב) הביאו לו את השעיר דמוכח דלא הוה קאי התם. הא לא אמר כאן רק כנגד בית שחיטתו ולא במקום שחיטתו ממש:

גמ' שם כאן בקולחת כאן בנכפפת. חילוק כזה בב"ק (סא) לענין אחר:

גמ' שם כדי שיהיו כולן באגודה אחת. עי' ת"י ועי' תוס' סוכה (יג) ד"ה מצות דגם רבנן מודו דמאזוב לאזוב נאמרה גז"ש והכא איכא אזוב:

קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח. קשה לי למאי דמסיק בג' דלנשחט נגד בית שחיטתו נמי אקשירה קאי שקשר א' בצוארו במקום שחיטה קשה לי אמאי הקדים להתעסק בקשירת הל' של המשתלח קודם לשל שם הא קי"ל ריש פ"י דזבחים (דף פ"ט) כל התדיר או המקודש מחבירו קודם את חבירו והא שעיר של ה' קדיש טפי שמתן דמו לפנים ובשל המשתלח ליכא מתן דמים כלל וכי תימא הני מילי דתדיר ומקודש עדיפי בעסק עבודה דקדמי לעבודה וכדתנן התם דם חטאת קודם לדם עולה אבל לא במאי שהן צורכי הקרבן כגון הכא שאין הקשירה אלא שלא יתערבו לית לן בה ליתא דהא תנן בסוף פ"ה דסוכה (דף נ"ו) חג עצרת אומר ליה הילך מצה פי' לחם הפנים הילך חמץ של שתי הלחם וטעמא משום דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם ולחם הפנים תדיר בכל שבת ושתי הלחם אינו אלא בעצרת משום הכי בחל עצרת בשבת כשחולק מהן לכהנים אומר בתחילה הילך מצה של לחם הפנים דתדיר ואחר כך הילך חמץ ואפילו למ"ד התם שאומר לו תחילה הילך חמץ ואחר כך הילך מצה היינו משום דחמץ עיקר ומצה טפל שהוא של שבת שעברה כדמפרש התם הא לאו הכי כולי עלמא מודו דמצה קדים משום דתדיר אע"ג דאין כאן משום עבודה אלא עסק חלוקה אפי' הכי תדיר קודם ואם כן הוא הדין למקודש וכיון דשל שם קדיש טפי אמאי מתעסק בקשירת לשון המשתלח קודם לשל שם. וי"ל דשאני הכא דכיון דכל עיקר קשירת הלשון אינו אלא מטעם שלא יתערבו זה בזה כדאמר בגמרא נמצא קשירת הלשון של משתלח הוא נמי צורך של שם שלא יטעה בשל שם לעשותו משתלח ושלא להקריבו והוי ליה עסק קשירה זו של משתלח מפני צורך המקודש שהוא של שם ואע"ג דבקשירה של שם עצמו נעשה צרכו של שם יותר דקשירת גופיה מהני ליה שלא יתערב לא בחבירו ולא באחרים ואילו קשירת חבירו לא מהני ליה שלא יתערב בשל אחרים אלא בחבירו בלבד מ"מ כיון דקשירה זו מהני נמי לשל שם במקצת שלא יתערב בשל חבירו הוי ליה עסק זה נמי צורך המקודש שהוא של שם וכ"ש למאי דרצה לומר ולנשחט אהעמדה לחוד קאי ולא אקשירה דאתי שפיר דכיון דלא היה קשירה בשל שם אלא בשל משתלח לחוד הא קשירה זו היתה לצורך של שם כמו לצורך המשתלח לפיכך התחיל להתעסק בשעיר משתלח וכיון שעוסק במשתלח הקדים מעמדו נגד בית שילוחו קודם להעמדת הנשחט נגד בית שחיטתו משום אין מעבירין על המצות דעדיף כמו מקודש כמש"ל גבי עבורי דרעא אטוטפתא דאין מעבירין על המצות על כל פנים שקול כמו מקודש:

בראש שעיר המשתלח והכי נמי קשרו לנשחט וקשה לי האיך קשרו לשון בראשו של זה ובין קרניו של חבירו הא עביד עבודה בקדשים דכהאי גוונא אמרינן ריש פ"ו דפסחים (דף ס"ו) גבי שכח ולא הביא סכין מערב שבת בערב פסח שחל בשבת לצורך שחיטת פסח דמי שפסחו טלה תוחב בצמרו גדי תוחבו בין קרניו דפריך והא עביד עבודה בקדשים ומשני דעביד כהלל דמביאו כשהוא חולין בעזרה ומקדישו ושוחטו והא גבי שעירים הללו ליכא למימר הכי דכבר קדשי וקיימי מקמי הגרלה ואפילו למאי דפי' התוס' התם בשם הירושלמי אהא קודם דעביד עבודה בקדשים דכל עבודה שלצורך הקרבן לית לן בה ואפילו תימא דכל זמן עמידת השעירים בעזרה היה קשירת הלשון לצרכן שלא יתערבו זה בזה ולא באחרים כדמפרש בגמ' מ"מ בשעת שילוח המשתלח מן העזרה עד בואו לצוק דאין כאן חשש תערובת הא ודאי הוי ליה שלא לצורך והא בקשירת לשון זה היה משתלח ועליו תנן לקמן בפ"ו מה היה עושה חולק לשון של זהורית חציו קשור בסלע וחציו בין קרניו כמו שמפרש בגמ' ועוד הא גמ' דידן על כרחך לא סבירא ליה הא דירושלמי מדאיצטריך לשנויי עלה דעביד כהלל מיהו אהא לשון של זהורית של שם איכא למימר כיון דאין לו שיעור ובכל שהוא סגי וכמו שמפורש בגמ' בשם התוס' אין בזה משום עבודה דקל הוא אבל משתלח שהיה משקל ב' סלעים כדאמרינן בגמ' הא ודאי לא גרע מסכין של שחיטה דסגי בדבר מועט ואפילו הכי קאמר דיש בו משום עביד עבודה בקדשים וא"ל כיון דשעיר המשתלח לאחר הגרלה לא חזי למזבח דין קדשי בדק הבית עליו דאין אסורין בגיזה ועבודה אלא מדרבנן כדאמר ריש פ"ב דבכורות (דף י"ד) ואע"ג דקודם וידוי מיקרי ראוי אל פתח אוהל מועד ואי לאו דמיעט קרא מלה' הוה אמינא דמחייב עליו משום שחוטי חוץ כדאמרינן ריש פרק בתרא דזבחים (דף קי"ב) היינו משום דשחוטי חוץ בראוי אל פתח אוהל מועד תליא מילתא והא ראוי לבא משום וידוי אבל מ"מ כיון דאינו ראוי להקרבה לאחר הגרלה שכבר עלה עליו הגורל לעזאזל אינו אסור בגיזה ועבודה אע"ג דאסור להקדישו מחוסר זמן ובעל מום ואפילו היכא דאינו צריך גורל ומבורר מעצמו לעזאזל כדאמרינן לקמן פ"ו (דף ס"ו) שעיר המשתלח דרבי קרא לה' כדאמרינן התם אבל לענין גיזה ועבודה דלא רבי קרא הואיל ואינו ראוי להקרבה לית לן בה דהא ודאי מהאי טעמא דאינו ראוי להקרבה לאחר הגרלה אין דינו כקדשי בדק הבית אלא דמי לקדשי מזבח שקדם הקדישן למומן דאסורין בגיזה ועבודה אפילו לאחר פדיונם מן התורה ולוקין עליו כדאמר התם בפ"ב דבכורות:

אני וביתי ובני אהרן בסוף פ"ק דשבועות (דף י"ג) נפקא ליה דכהנים מתכפרים בפרו משום שקרויין ביתו דכתיב בני אהרןברכו את ה' והוי ליה בכלל וכפר בעדו ובעד ביתו ואע"ג דדרשינן בפ"ק ביתו זו אשתו תרי ביתו כתיבי חד ביתו ממש שהיא אשתו וחד לרבות כהנים שגם הם קרויים ביתו כן פי' הר"ן וקשה לי הניחא לר"י דסבירא ליה התם דכהנים יש להם כפרה בשעיר המשתלח בשאר עבירות ולדידיה ה"ה וידוי של פר ודמו א' כנגד שעיר הנעשה בפנים וא' כנגד שעיר החיצון ואייתר וידוי ב' על הכהנים כדאמר התם אבל לר' שמעון דסבירא ליה התם דכל כפרת כהנים אינן אלא בפר ואפילו בשאר עבירות ואדר' שמעון אמר התם דהני ב' וידויים ודם הפר א' כנגד שעיר פנים וא' כנגד שעיר חוץ וא' כנגד שעיר המשתלח אם כן מנלן שהכהנים מתכפרים בפרו דלמא הני תרי וכפר בעדו ובעד ביתו לא מיירי אלא מביתו ממש שהיא אשתו וחד כנגד שעיר חוץ וחד כנגד שעיר המשתלח ודמו נגד שעיר הפנימי והתם אמרינן בהדיא שמתכפרין לר' שמעון בפר ולא מסתבר לומר דר' שמעון לית ליה ביתו זו אשתו ואינו צריך שיהא לכהן גדול אשה אלא הני ב' ביתו דכתב רחמנא גבי וידוי א' וב' שניהן לאחיו הכהנים אתי שקרוין ביתו דאי אפשר לומר כן דהא אשתו ודאי קרויה ביתו כדכתיב אשר לא יבנה את בית אחיו דהיינו אשתו שאמר רחמנא ליבמה ושמא י"ל אע"ג דלר' שמעון הני תרי וידוין אתרי מילי קאי ונגד ב' כפרות מ"מ אין צריך לומר קרא גבי וידוי ב' ביתו וממילא הוה אמינא דבוידוי זה מתכפר ביתו זו אשתו נמי כמו בוידוי א' דגרירא אבתריה ומתכפרת עמו מהדר מכתב רחמנא ביתו בוידוי ב' למה לי ש"מ דלאחיו הכהנים קאתי שכולן קרוין ביתו וגלי רחמנא בוידוי א' ביתו אשתו והוא הדין לב' ואחיו הכהנים גלי בוידוי ב' והוא הדין לא' דעל הכל מתכפרים אשתו והכהנים עמו ונתקה כפרתן משל ישראל לכפרתו בכל דלא מסתבר לנתקן לחצאין:

אלא לאו אקשירה קאי. איני יודע אי אקשירה לחוד קאי והעמדה לא צריך או העמדה כנגד בית שחיטתו נמי צריך מיהו לקמן בפ"ו (דף ס"ו) תנן גבי וידוי של שעיר המשתלח בא לו אצל שעיר המשתלח ופירש"י במקום שהעמידו שם כנגד בית שילוחו כדאמרינן בפ"ד הרי לפירושו לפי המסקנא אהעמדה נמי קאי:

של שעיר המשתלח דבעי חלוקה פירש"י כדתנן לקמן מה היה עושה המשלח את השעיר חולק לשון של זהורית חציו קשור בסלע וחציו קשור בין קרניו ובת"י רצה לומר דחלוקה היינו שנותן חציו בשעיר של שם ומשום הכי לא קאמר ג' לשונות א' שעיר של שם דלא חשיב לה אלא א' ומסיימי אלא כפירש"י תנן לקמן בהדיא מיהו לקמן פי' הת"י חלק לשון של זהורית אין זה שהיו קושרין במקדש בראש שעיר המשתלח לעיל פ"ד כדמוכח בפ' התרומה במס' שקלים דקתני פרה ולשון של זהורית שבראש שעיר המשתלח באין מתרומת הלשכה כבש שעיר ולשון שבין קרניו באין משירי הלשכה. מ"מ אומר אני דאחד הוא ומה שהביאו מפ' התרומה נוסחא משובשת נזדמנה להם התם והכי גריס בכל המשניות ובמשנה ירושלמית פרה ושעיר המשתלח ולשון של זהורית באין מתרומת הלשכה כבש פרה וכבש שעיר המשתלח ולשון שבין קרניו וכו' באין משירי הלשכה והאי לשון של זהורית דרישא היינו שני תולעת שמשליך לתוך שריפת הפרה וכן פירש המפרש וכי תימא אם כן אמאי לא קאמר ג' לשונות כבר פי' התוס' שלא היה בשעיר של שם אלא חוט אחד של שני להכירא בעלמא:

עץ ארז ושני תולעת שקלטן שלהבת כשירה. קשה לי אמאי לא נקט נמי אזוב ונראה לי שטעות סופר הוא וחסר מן הספרים תיבת אזוב והכי גרסינן עץ ארז ואזוב ושני תולעת שקלטן שלהבת כשירה והכי נמי מוכח בסמוך דתני אזוב עמהם:

למה כורך שיהא כולן באגודה אחת פירש"י דבעינן שיהא נלקחין בבת אחת דכתיב ולקח עץ ארז ואזוב ושני תולעת. קשה לי הא אמרינן בסוכה ובמנחות פ"ג (דף כ"ז) לולב לר"י אגוד כשר שאינו אגוד פסול דגמר קיחה קיחה מאגודת אזוב מה להלן באגודה אף כאן באגודה ולרבנן בין אגוד בין שאינו אגוד כשר דלא גמרי קיחה קיחה והא אמר התם בפ"ג דמנחות אהא דתנן ד' מינים שבלולב מעכבין זה את זה אמר רב לא שנו אלא שאין לו אבל יש לו אינם מעכבין ופי' התוס' בשם בה"ג הא דיש לו אינן מעכבין היינו דלא תימא עד דמגבה להו בהדי הדדי לא נפקא אלא אי מגבה חד חד לחודיה שפיר דמי אלמא לרבנן דלא גמרי קיחה קיחה אפי' נלקחין בזה אחר זה שפיר דמי ולא בעינן שיהיה נלקחין בבת אחת אע"ג דהתם נמי לקיחה כתיב ולקחתם לכם פרי עץ וגו' וליכא למימר דהתם ר' אליעזר בר' שמעון היא דאמר הכא למה כורכן כדי שיהא בהן כובד ויפלו לתוך שריפת הפרה אלמא ל"ל הא דרבי דאמר שיהא כולן באגודה אחת אלא בלקיחתן בזה אחר זה נמי סגי אי לאו טעמא דכובד הא ליתא הא רב אמר הכא עץ ארז וכו' שקלטן שלהבת כשירה ומוקי לה רבא כתנאי וסבירא ליה כרבי דלא בעי כובד ובעל כרחך הא דכרכן היינו טעמא כדי שיהא כולן באגודה אחת כרבי אלמא ולקח בבת אחת משמע והאיך אמר רב [נראה שגירסת רבינו היה שם רב ובגירסא שלנו לא נזכר כאן רב כלל עיי"ש במנחות דף כ"ז ע"א] התם אבל יש לו אינו מעכב ואפי' אי מגביה ליה חד חד לחודיה שפיר דמי והיינו כר' אליעזר בר' שמעון אם כן קשיא דרב אדרב שוב ראיתי להת"י שפי' בשם ה' יוסף דהא דבעינן אגודה אחת לרבי לפי שהן דברים קטנים והידור מצוה הוא זה ולהאי פירוש אין לו ענין להא דד' מינים שבלולב כלל עוד פירשו בשם ריב"א דילפינן מאגודת אזוב דמצריך לקיחה כי התם כדילפינן נמי בסוכה גבי לולב וקשה לי על פי' ריב"א אם איתא דהיינו טעמא דרבי דבעי שיהא כולן באגודה אחת משום דגמר קיחה קיחה מאגודת אזוב אם כן לא סגי בכריכה בעלמא אלא באגודה גמורה שהיא קשירה דהא ר' יהודה דגמר לולב קיחה קיחה מאגודת אזוב קשירה גמורה בעי ובכריכה לא סגי כדאמרינן בפ"ג דסוכה (דף ל"ב) דתניא הותר איגדו בי"ט איגדו כאגודה של ירק ופריך ואמאי ליענביה מיענב ומשני הא מני ר' יהודא היא דאמר עניבה קשירה מעליא היא ודייק עלה ר' יהודא איגוד מעליא בעי פי' וכריכה כאגודה של ירק לאו איגוד הוא וכיון דיליף קיחה קיחה מאגודת אזוב איגוד בעי ולא סגי בכריכה ומסיק האי תנא סבירא ליה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא אלמא כריכה לאו איגוד הוא ואי רבי דמצריך שיהא כולן באגודה אחת יליף קיחה קיחה מאגודת אזוב ליבעי איגוד ולא תסגי בכריכה בעלמא אלא ודאי ליתא פירושו גם בפי' הר"ש המשנה פ"ג דפרה פי' טעמא דרבי כדפירש"י ומ"מ יש שם פי' א' לשאר מפ' אין זה מקומו ושם אפרש מיהו מדברי התוס' לקמן נראה שגורסים בהא דקלטן שלהבת ר' יונתן ולא רב:

מאי איכא למימר. והא הכא לאו בשעת לקיחה ולאו שעת עשייה הוא וקבע ליה: לא תימא ואחר כך אמר אלא ואח''כ לקח ואמר. זו לחטאת וזו לעולה דעבדי תנאי דמחסרי תיבה אחת על ידי שכחה ומיחלף להו בין ואחר כך לקח לואחר כך אמר: ופרכינן לקח. אם כן מוסיף ומביא חובתו בהמה מדמי חטאתו מאי ניהו הרי אינו מעות שכבר לקח העוף: דפריק ליה. ומוציאו לחולין ומוסיף מביתו וקונה מן המעות בהמה: והא אין פדיון לעוף. דהכי תנן במסכת מנחות (דף ק:) אבל העופות והלבונה והכלי שרת אין להם פדיון שלא נאמר אלא בבהמה: כגון [שלקח] פרידה אחת. גוזל אחד לקח מן הצבורין דמעות והכי קאמר תנא אי עולה זבן הני מעות דקיימי חטאת נינהו ומוסיף עליהן ומביא חובתו והאי עולה דזבן אזלא לנדבה: אי חטאת זבן. הוקבעו מעות צבור השני לעולה על ידי לקיחה זו ואין מוסיף עליהן ומביא מהן חובתו אלא מביא מן המעות עולת נדבה והחטאת שלקח תמות ומביתו יביא מעות ויקח בהמה: שאני מצורע. דכתיב (ויקרא יד) זאת תהיה תורת המצורע ולא אחרת: רישא נמי. עני שהביא קרבן עשיר: התם הא רבי רחמנא. תורה אחת לכל המצורעין כולן יוצאין בקרבן עשיר: והתניא. בניחותא: ונילף מינה. לטמא מקדש: ואם דל הוא. מיעוט הוא מצורע הוא דעשיר שהביא קרבן עני לא יצא אבל שאר חייבי קרבן עולה ויורד לא: מתני' כנגד בית שילוחו. כנגד שער שהוציאוהו בו: ולנשחט. מפרש בגמרא: גמ' אקשירה קאי. דקושר לו לשון כנגד צוארו: או אהעמדה קאי. והכי קאמר ואת שעיר החטאת העומד לשחיטה מעמיד כנגד מקום בית שחיטתו: שפיר. דתו לא מערבי אהדדי שזה קשור בראשו וזה בצוארו ולא באחרים שאלו קשור עליהן לשון ושל אחרים אינו קשור: אלא אי אמרת. ולנשחט אהעמדה הוא דקאי ומשום דקשירת שעיר המשתלח לחודיה קאמר שלא יתערבו זה בזה ולא באחרים בשלמא במשתלח לא מיערב שעיר הפנימי דהאי קשיר ביה והאי לא קשיר ביה אלא באחריני אמאי לא מיערב שעיר הפנימי הא שעיר פנימי ואחרים אין לשון קשור עליהם: שתי לשונות שמעתי. על שתי לשונות של זהורית שמעתי חילוק ביניהם אחת של פרה אדומה שכתוב בה (במדבר יט) ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת: אחת צריכה שיעור. ושיעורה מפרש לקמן: ואחת אין צריכה שיעור. שכשירה בכל שהוא: דבעי חלוקה. כדתנן לקמן (דף סז.) מה היה עושה המשלח את השעיר חולק לשון זהורית חציו קשר בסלע וחציו קשר בין קרניו: בעי כובד. שתהא כבידה ותפול לתוך עומק האור כדכתיב (שם) אל תוך שרפת הפרה: תנאי היא. לקמן בשמעתין: כיצד הוא עושה. במסכת פרה (פ''ג משנה יא) תנן לה: כורכן. לעץ ארז ואזוב: [בשירי הלשון. מדקתני שירי מכלל דאיכא תו]: בזנב הלשון. סרוקה במסרק ונעשית קצרה לראש האחד כמין זנב: שקלטתן שלהבת. ולא נפלו לתוך שריפת הפרה אלא נתהבהבו באויר: ומקדש. כלומר ונותן שם. כל מעשה פרה קרי לה קידוש: בקולחת. אש שיש עליה עמוד שלהבת זקוף למעלה כקלח של עשב גבוה צריך להביא אחר והא דאמר רבי חנין כשירה בנכפפת אש ששלהבת נמוכה וכפופה וסמוכה לגחלתה וקרינן ביה אל תוך: שיהיו כולן באגודה אחת. דבעינן שיהו נלקחין בבת אחת דכתיב ולקח עץ ארז ואזוב ושני תולעת: ואחת של מצורע. דכתיב ביה נמי ושני תולעת ואזוב: ואין לי לפרש. ואיני יודע לפרש איזו גדולה ואיזו קטנה ואיזו בינונית:

והאי עולה אזלא לנדבה. לאו לנדבת צבור קאמר לקיץ המזבח דהאמר בפ''ק דשבועות (דף יב:) דאין מקיצין בעולת העוף אלא לנדבת יחיד קאמר מיהו הלשון קשה דקאמר אזלא לנדבה דבכל דוכתא אמרינן לנדבה היינו לשופרות לנדבת צבור וי''ל הא דאין מקיצין בעולת העוף היינו דאין לוקח לכתחילה מן המעות של הנדבה עופות להקיץ אבל אי מתרמי ממילא כי הכא מקיצין בו אבל קשה אמאי לא מייתי ליה עולת יחיד כי ההיא דתנן בנזיר פרק מי שאמר הריני נזיר ושמע (דף כד.) האשה שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה והפר לה בעלה וכו' עד החטאת תמות העולה תקרב עולה ושלמים יקרבו שלמים וי''ל שאני התם כיון דכבר הפרישה כל קרבנותיה הוקבעו לה לשמה אבל הכא דלא לקח כל קרבנותיו לא הוקבע לו להכי אזלא לנדבת צבור אי נמי נ''ל דהכא קאמר סתמא אזלא לנדבה ולא קאמר תקרב עולה כדקאמר התם לפי שאין נפקותא בדבר ואין חילוק בין עולת העוף הבאה בשביל צורך לאותה שהיא באה נדבת צבור דאידי ואידי אין טעונין סמיכה ולא נסכים דעוף אין טעון נסכים ולא סמיכה אבל עולת בהמה שהיא באה בשביל יחיד טעונה נסכים משלו ואם היא קרבן אנשים טעון סמיכה וכשהיא באה נדבת צבור נסכיה קריבין משל צבור ואין טעון סמיכה ואם היה כהן עבודתה ועורה שלו כשהיא באה בשביל יחיד אבל כשבאה נדבת צבור עבודתה ועורה לאנשי משמר הכי מפורש בתמורה בפרק ואלו קדשים (דף כ:) ואף על גב דאיכא נפקותא לענין עבודתה שמקריבה אפילו במשמר שאינו שלו כיון דאם אין כהן לא נפקא מיניה מידי קאמר סתמא אזלא לנדבה: שלש לשונות. הא דלא נקט נמי של שעיר הפנימי נ''ל משום דההיא לא הוה אלא כדי שלא יתערב לא הוה לה שיעור כלל אבל הני כיון דיש בהן צורך הוה להו שיעור וזה של שעיר המשתלח היה בו צורך לידע אם הלבין כדכתיב כשלג ילבינו (ישעיה א):