יומא מב ע"ב

דף מב - ב

שהרי "למשמרת למי נדה" כתיב בענין המים שנתנו את אפר הפרה לתוכם [שם פסוק ט]. ו"משמרת" פירושה שימור, ומשמע שצריכים שימור עד שיזה מהם. ^[1]

אלא צריך לומר, שהפסוקים בשחיטה ושריפה באו למעוטי השלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת אל תוך שריפת הפרה. דמלאכות הללו - לאו גופה דפרה נינהו, שאינן מלאכות בפרה עצמה. ולכן אין היסח הדעת פוסל בהם. ^[2]

ועתה הגמרא מביאה עוד אמוראים שנחלקו בשחיטת פרה אדומה בזר:

איתמר: שחיטת פרה אדומה בזר:

רבי אמי אמר כשרה [כשמואל], ורבי יצחק נפחא אמר פסולה [כרב], ועולא אמר כשרה.

ואמרי לה [ואחרים אומרים] שעולא אמר פסולה.

מתיב רבי יהושע בר אבא קושיא על הסוברים ששחיטת פרה בזר כשרה, לסיועיה לרב כדי להוכיח כשיטת רב [ששחיטת פרה בזר פסולה]:

הזאת מי פרה אדומה ^[3] אינה כשרה אלא כשהמזה היה איש, אבל הזאת האשה פסולה. שנאמר [במדבר יט יח] "ולקח אזוב וטבל במים איש טהור, והיזה". ודרשו חכמים: "איש" ולא אשה.

ואין ההזאה כשרה אלא ביום, אבל לא בלילה, שנאמר [במדבר יט]: "הוא יתחטא בו ביום השלישי".

ושנו בברייתא: אין לי אלא הזאת מימיה של פרה אדומה שאין כשרין באשה כבאיש, שדוקא באיש הם כשרים, ואין כשרין אלא ביום ולא בלילה.

מנין לרבות את שחיטתה של הפרה, וקבלת דמה בכלי, והזאת דמה לפני שריפתה שבע פעמים אל מול אהל מועד, ושריפתה, והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת אל תוך השריפה.

מנין שכל העבודות הללו דינן כמו הזאת מימיה, ואינם כשרים אלא ביום? ^[4]

תלמוד לומר לכך נאמר בענין פרה אדומה: "תורה" ["זאת חוקת התורה". שם פסוק ב]. ללמדנו, שיש תורה אחת [דין אחד] לכל עבודותיה. וכשם שהזאת מימיה פסולה בלילה, כך שאר העבודות פסולות בלילה.

יכול, שאני מרבה מהמילה "תורה" אף עבודות נוספות שנאמרו בפרה אדומה, כגון: אסיפת אפרה, ומילוי מים מן הכלי, וקידוש נתינת האפר במים, ^[5] שגם הם פסולים בלילה!?

תלמוד לומר, לכך נאמר בענין פרה אדומה "זאת חקת התורה" - שיש לקיים את הכתוב בפרשה זאת כמו שהוא, ולא להוסיף הלכות שלא נאמרו בו. למעט את אסיפת האפר, ומילוי המים והקידוש, שאינם פסולים בלילה.

ומה ראית לרבות מהמילה "תורה" את אלו [שחיטתה, קבלת דמה, הזאת דמה, שריפתה, והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת] שפסולים בלילה, ולהוציא, למעט מהמילה "זאת" את אלו, אסיפת אפרה, מילוי מים, וקידוש? ומדוע שלא נאמר להיפך?

אחר שריבה הכתוב "תורה", ומיעט "זאת", ולא פירש מה הוא בא לרבות, ומה למעט, עלינו לדון בדבר מדעתנו.

אמרת: הרי אנו למדין את העבודות כולן, שיהיו פסולות בלילה, מהזאת מימיה של פרה אדומה, שנאמר בה בפירוש שפסולה בלילה.

ועלינו לראות אילו עבודות דומות יותר להזאה, ואותן נרבה מ"תורה". ואילו מן העבודות אינן דומות כל כך להזאה, ואותן נמעט מ"זאת".

מה, כמו הזאת מימיה של פרה אדומה שאינן כשרין באשה כבאיש, ואין כשרין אלא ביום.

אף אני אביא, שחיטתה, וקבלת דמה, והזאת דמה, ושריפתה, והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת, שהואיל ואין הן כשרין באשה כבאיש, הרי הם דומים בכך להזאת מימיה, ולכן גם הם אין כשרין אלא ביום.

ומוציא אני את אסיפת אפרה, ומילוי מים, וקידוש. שכל אלו, הואיל וכשרין באשה כבאיש, אין הם דומים להזאת מימיה של פרה בענין זה. ולכן אנו ממעטים אותם, שהם כשרין נמי ביום ובלילה. ^[6]

עד כאן דברי הברייתא שהביא רבי יהושע בר אבא כדי לסתור את דברי שמואל, הסובר ששחיטת הפרה כשרה בזר. ועתה הגמרא מבררת מנין שהברייתא סותרת את דברי שמואל:

והוינן בה: והאי, מאי תיובתא - מה היא הסתירה לדברי שמואל מהברייתא הזאת? אילימא, אם נאמר שהוכחתו של רבי יהושע בר אבא היא מכך דפסולין עבודות השחיטה וקבלת דמה וכדומה באשה, ומכאן ראיה שהם פסולין נמי בזר [מפני שכל מקום שזר כשר גם האשה כשרה. וכאן שאשה פסולה על כרחך גם זר פסול].

אין זו הוכחה.

שהרי הזאת מימיה תוכיח, שפסולין באשה ואף על פי כן כשרים בזר. ^[7] והוא הדין בשחיטתה, שאף על פי שפסולה באשה, היא כשרה בזר!

אמר אביי: היינו תיובתיה, כך התכוין רבי יהושע בר אבא להקשות מהברייתא על דברי שמואל:

הרי בברייתא מבואר שאנו יודעים ששחיטת הפרה וקבלת דמה וכדומה פסולים באשה [מהפסוקים המפורשים בענינם, ואין צורך ללמוד דבר זה מהזאת מימיה] ^[8]. ובאמת אשה מאי טעמא, מנין ידענו שאשה פסולה בשחיטה? הרי זה משום שנאמר בשחיטת הפרה: "ונתתם אותה אל אלעזר הכהן ושחט אותה לפניו". ואנו לומדים שדוקא "אלעזר" כשר לשחוט, ולא אשה. ^[9]

ומכאן ראיה לרב, שפירש את הכתוב "ושחט אותה לפניו", שאלעזר עצמו הוא השוחט.

כי לדעת שמואל, שזר היה שוחט ואלעזר היה רואה, לא נאמר בתורה שהשוחט הוא אלעזר. ואין לנו למעט אשה בשחיטת הפרה.

ומאחר שהפסוק "ושחט אותה" מדבר על אלעזר, כדעת רב, והברייתא למדה מכאן - "אלעזר ולא אשה". הוא הדין לענין זר נמי נדרוש: דוקא אלעזר, ולא זר! כדעת רב, ושלא כדברי שמואל.

ואגב שהגמרא דנה מי הם הכשרים בשחיטת פרה אדומה. היא מביאה מימרא של עולא, לענין כל העבודות שנעשו בפרה אדומה, מי הוא הכשר לעשותן:

אמר עולא: כשנדקדק בכל הפרשה של הפרה האדומה, נמצא כי הפרשה הזאת כולה, "משמע - מוציא מיד משמע".

והיינו, שאין לפרש את כל עניניה באופן שוה, לפי סדר העבודות המוזכרות בה.

אלא, מקצת המקראות יש לפרש באופן שמשמעות המקרא בעבודה מסוימת באה לשנות ממשמעות המקרא בעבודה הקודמת.

כלומר, הפסוק בא לשנות את הדין שבעבודה זו, מהדין הנוהג בעבודה שקדמה לו. ^[10].

ואילו את מקצת המקראות נצטרך לפרש באופן ש"משמע - ממילא".

משמעות המקרא המדבר בעבודה אחת היא זהה למה שנאמר במקרא שלפניו [בעבודה שקדמה לו].

והיינו, שאפשר לדעת דבר זה ממילא, גם בלי שהפסוק יפרש זאת בפירוש. ^[11]

ועולא מסדר את הדרשות שיש ללמוד בסדר עבודות פרה אדומה. ומהסדר של דרשותיו יש ללמוד איזה פסוק מוציא מכלל חבירו, ואיזה "משמע ממילא". ^[12]

א. נאמר בפרשת פרה אדומה [במדבר יט ב]: "ויקחו אליך פרה אדומה. ונתתם אותה אל אלעזר הכהן".

המילה "אותה" מיותרת היא. ודרשו ממנה חכמים: דוקא "אותה", את הפרה האדומה הראשונה שעשו בני ישראל במדבר, תתנו לאלעזר שהוא סגן הכהן הגדול שהוא יעשה את עבודותיה. ולא לדורות. שאת הפרות שיעשו דורות אחרים לא תתנו לאלעזר [דהיינו, הסגן], אלא לכהן אחר.

ונחלקו תנאים ^[13] מי הוא אותו כהן אחר שנותנים לו פרה אדומה לדורות:

איכא דאמרי - לדורות דוקא בכהן גדול, ולא בסגנו.

ואיכא דאמרי - לדורות אפילו בכהן הדיוט, ואין צריך סגן. ^[14]

ומבארינן את טעם שתי הדעות:

בשלמא למאן דאמר "לדורות - בכהן הדיוט" טעמו שפיר.

כי מאחר שהתורה אמרה בפרה הראשונה שעשו במדבר "ונתתם אותה לאלעזר", ממילא בשאר הדורות, שלא נאמר בתורה בפירוש שנותנים לכהן הגדול או לסגנו, כל הכהנים כשרים בה.

אלא למאן דאמר "לדורות דוקא בכהן גדול"

- מנא ליה!? מנין לו לומר שהתורה לא הכשירה לדורות את שאר הכהנים?

ומתרצינן: התנא הסובר שלדורות דוקא בכהן גדול, גמר - למד זאת מרבותיו שיש לדרוש גזירה שוה "חוקה - חוקה" מיום הכיפורים.

[שלומדים את דין עבודות פרה אדומה מדין עבודת יום הכיפורים, מפני שבשניהם נאמר "חוקה"].

וכשם שעבודות יום הכיפורים נעשות דוקא על ידי כהן גדול, כך גם עבודותיה של פרה אדומה נעשות דוקא בכהן גדול. ^[15]

ב. עולא ממשיך לדרוש את המקרא בסדר עבודת יום הכיפורים:

"והוציא אותה אל מחוץ למחנה".

גם כאן המילה "אותה" מיותרת. לומר שיוציא אותה בלבד, שלא יוציא פרה אחרת עמה.

כדתנן כמו ששנינו במסכת פרה [ג ז]:

אם לא היתה הפרה האדומה רוצה לצאת מן המחנה, אין מוציאין עמה פרה שחורה [על מנת שתצא הפרה האדומה יחד איתה ^[16]], כדי שלא יאמרו הרואים פרה שחורה שחטו.

וכן אין מוציאין עמה פרה אדומה נוספת, כדי שלא יאמרו הרואים שתים [שתי פרות] שח טו.

רבי אומר: לא מן השם הוא זה, אין הטעם שנתן תנא קמא נכון.

אלא, זה שאסור מן התורה להוציא פרה אחרת עמה, הוא משום שנאמר "והוציא אותה", ומשמע שיוציא רק אותה לבדה.

ומקשינן: ותנא קמא - הא כתיב "אותה"!? ומשמע אותה לבדה, ומדוע הוצרך תנא קמא לאסור דבר זה משום גזירת חכמים?

ומתרצינן: מאן תנא קמא מיהו תנא קמא שבמשנה? - רבי שמעון הוא, דדריש טעמיה דקרא, שהוא דורש טעמים לדברים שלמדנו בתורה בפירוש. וגם הוא מודה שאיסור זה הוא מן התורה. ^[17]

מאי בינייהו - מה ההבדל בהלכה למעשה ביניהם?

וחד אמר פרו פסול ופרה כשרה ואסיק' רב אמר שחיטת פר יוה"כ כשרה בזר דשחיטה לאו עבודה היא אבל שחיטת פרה בזר פסולה מ"ט אלעזר וחוקה כתיב בה אלעזר דכתיב ונחתם אותה אל אלעזר הכהן והוציא אותה אל מחוץ למחנה ושחט אותה לפניו ואע"ג דשחיטה בכל מקום כשרה בזר ואפילו בפר יוה"כ דשחיטה לאו עבודה היא שני הכא דכתב ושחט אותה מידי דהוה אמראות נגעים דלאו עבודה היא ובעיא כהן להורות לטמא או לטהר הכא נמי בשחיטת פרה אדומה אע"ג דלאו עבודה היא בעיא כהן [דכתיב] חוקה שנאמר זאת חוקת התורה וגו' ושמואל א' שחיטת פרו פסולה בזר מ"ט אהרן וחוקה כתי' ביה אבל שחיטת פרה אדומה כשר בזר שנא' ושחט אותה לפניו דייק לפניו ומשמע לפניו שיהא זר שוחט ואלעזר רואה ורב לפניו מבעי לי' שלא יסיח דעתו ממנו ללמד כי היסח הדעת פוסל בה ושמואל אמר שלא יסיח דעתו ממנה מלעיניו מפיק ליה שנא' ושרף את הפרה לעיניו ורב הזהיר בשחיטה והזהיר בשרפה על הסח הדעת וצריכי כו'. ושמואל אמר בחדא סגיא לפניו להכשיר שחיטתה בזר הוא דאתא ולרב הוי רבוי אחר רבוי למעוטי מאי אתיין ואסיקנ' למעוטי השלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת דלאו גופא דפרה נינהו אבל אסיפת אפר למילוי המי' וקידוש שהוא נתינת אפר במים היסח הדעת פוסל בהן מ"ט למשמרת למי נדה כתיב כלומר צריכין שימור שלא יסיח דעתו מתיב רב יהושע לסייעו לרב אין לי אלא הזאת מימיה שאין כשרין אלא ביום מנ"ל לרבות שחיטתה וקבלת דמה והזאת דמה ושרפתה והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת שאין כשרין אלא ביום ת"ל חקת התורה יכול שאני מרבה אף אסיפת אפרה ומילוי מים וקידוש שלא יהיו כשרים אלא ביום ת"ל זאת.

ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו אחר שריבה הכת' התורה ומיעט זאת. אמרת הרי אנו למידין כולן מהזאת מימיה מה הזאת מימי' מיוחדין שאין כשרין באשה כבאיש דתנן [פרה פי"ב מי"ב] הכל כשרין להזות חוץ מטומטום ואנדרוגינוס ואשה.

ושאין כשרין אלא ביום. פי׳ מדכתיב וחטאו ביום השלישי ולא כתיב וחטאו בשלישי ובשביעי:

ת״ל התורה. וא״ת ולענין השחיטה וקבלת הדם והזאה דאיתה בחטאות דעלמא למה לי קרא הכא תיפוק לי׳ דחטאות קריה רחמנא. ויש שתירצו דאין הכי נמי ואגב אידך דליתנהו בחטאות דעלמא נקטינהו להני. אי נמי דכיון דאיכא כמה מילי שאין לפרה דין חטאת שהרי אינה נפסלת בלינה וכמה דברים אחרים אימ׳ דבהא נמי לא דמי לחטאת ולא בעי׳ יום:

הרי אנו למדין מהזאת מימי׳ מה הזאת מימי׳ וכו'. וא״ת א״כ למה לי למכתב התורה לרבות ניליף מהזאה. י״ל דכיון דכתב רחמנא זאת למיעוט׳ הוה ממעטי׳ כולהו אי לאו דכתב רחמנא ריבויי׳ דהתורה אבל אחר שריבה הכתוב ומיעט יש ללמוד מהזאה מה הוא מרבה ומה הוא ממעט:

אשה מאי טעמ׳ אלעזר ולא זר דסבי׳ ליה דשחיטה באלעזר ממש ולא לעיניו של אלעזר וכיון דכן הוא יש לנו גם כן לומר אלעזר ולא זר:

אמר עולא כל הפרשה כלה משמע מוציא מיד ומשמע ממילא. פרש״י ז״ל כשתדקדק בפ׳ פרה אדומה אינך יכול להשוות שטת הפרשה שיהיו כל מקראותיה זה מוציא מכלל זה או יהיה כל מקראותיה שוין זה כזה אלא יש בהם שמשמע מקרא זה מוציא מיד המשמע של המקרא שלפניו מה שפסל זה הכשיר זה או מה שהכשיר זה פסל זה. ויש בה משמעות מקראות שמתקיימין ממילא שהמשמע הראשון עומד במקומו ואינו מוציא מכלל חבירו ולפי מדרש סדרן יש להביא מי הוא המוציא מכלל חבירו ומי משמע ממילא ועכשו הולך ודורש את כלה ע״כ לשון רש״י ז״ל:

איכא דאמרי אותה לאלעזר וכו' פי׳ דתנאי פליגי איכא מאן דאמר הכי ואיכא מאן דאמר הכי דפלוגתא דתנאי היא במסכת פרה כדכתי׳ בפ״ק והיינו איכא דאמרי דאמרי׳ הכא ולשון זר הוא זה:

בשלמא למ״ד לדורות בכהן הדיוט שפיר. פי׳ דכיון דמפקי׳ לה מאלעזר ודרשי׳ ולא לדורות באלעזר הרי כל שאר הכהנים להכשירה מסתמא ואפילו כהן הדיוט:

גמר חקה חקה מיום הכפורים. פי׳ ואידך תנא לא גמר חקה חקה אי נמי אית ליה וכדמשמע קצת לקמן גבי כהן בכהנו אלא דסבי׳ ליה דהכא ליכא למידן ג״ש דכמאן דמפורש בהדיא כהן הדיוט דמי כיון דסתם דבריו:

שלא יאמרו שתים שחט. פרש״י ז״ל וקימא לן שכל המלאכות הנעשות עמה פוסלות אותה כדתנן כל העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף פוסלין אותה במלאכה ולקמן נמי אמרי׳ ושחט אותה שלא ישחוט אחרת עמה:

ר׳ שמעון היא דדריש טעמיה דקרא. פי׳ דעביד דינא לפום טעמא דקרא בלחוד דאלו רבנן אע״ג דדרשי טעמא דקרא בכל דוכתא מ״מ כל היכא דכתב רחמנא שום דין מוחלט לא מיבטלי מיניה מידי משום טעמא דקרא אלא סבי׳ להו דלא פליג רחמ׳ וכדפרי׳ לה בב׳ מציעא בס״ד. וכן במסכת סנהדרין בס״ד:

כל מעשי הפרה משחיטתה עד שתעשה אפר כגון שחיטתה וקבלת דמה והזאת דמה ושריפתה והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת אין נעשין אלא ביום ועל ידי זכר הן כהן בכולם הן אפי' זר בשחיטה ובדיעבד אבל אסיפת האפר נעשית אפי' בלילה ואפי' בזר ואפי' על ידי אשה שלא נאמר בה אלא ואסף איש טהור כלומר כל שהוא טהור בין איש ובין אשה חוץ מחרש שוטה וקטן שאינן בני דעת והטמא וכן הכל כשרין למלאות או לקדש ר"ל ליתן האפר על המים ואפי' אשה ואנדרוגינס חוץ מחרש שוטה וקטן וכן המילוי והקידוש כשרים אף בלילה ההזאה אינה כשרה אלא ביום אבל כשירה היא בכל אדם אפי' בזר ואפי' בקטן בן דעת חוץ מאשה וטומטום ואנדרוגינוס ותינוק שאין בו דעת היה קטן בן דעת מזה ואשה מסייעתו כגון שאחזה המים בידה והוא טובל ומזה ומ"מ היא אוחזת בידו של תינוק בשעת ההזאה הזאתו פסולה:

כבר ביארנו שמעשי הפרה כולם אינן צריכין כה"ג ראיה לדבר שהרי כתיב ונתתם אותה אל אלעזר ועדיין אהרן קיים ושמא תאמר מ"מ תהא צריכה סגן שהרי אלעזר סגן היה כך למדו מפי הקבלה אותה [לאלעזר] ולא לדורות לאלעזר אלא אף בכהן הדיוט:

אין שוחטין שתי פרות אדומות כאחד שנאמר ושחט אותה ולא אותה וחברתה ולא עוד אלא אע"פ שאין דעתו לשחוט אלא אחת אלא שלא היתה רוצה לילך ורוצה להוליך בהמה כדי שתלך בהליכת חברתה שלא בקושי אעפ"כ אינו מוציא שתים כאחד שלא יאמרו שתים שחטו ולא סוף דבר באדומה שהיא כדאי לטעות שלשחיטת פרה אדומה מוציאין אותה אלא אף שחורה שהרי יש לחוש גם כן שמא יאמרו שחורה שחטו וכן כל בהמה טהורה הא אם רצה להוציא עמה בהמה טמאה רשאי שאין לחוש בזו לכלום ולא נאמר והוציא אותה ולא אותה וחברתה אלא בחברתה ר"ל כשרה כמוה ומ"מ יש פוסקין שאף בהמה טמאה אינו מוציא עמה מפני שהוא פוסק כדעת האומר אותה לבדה בלא שום בהמה אחרת עמה ומגזירת הכתוב ולא מטעם אחר:

למשמרת כתיב בהו. דמילוי מים וקידוש נפקי מלמשמרת למי נדה ואסיפת אפרה נפקא ליה מואסף איש טהור וגו' והיתה לעדת בני ישראל למשמרת וגו':

אלא למעוטי השלכת עץ ארז כו'. דאי לאו מיעוטא הוה ס"ד לרבויינהו מתורה או מק"ו דאסיפת אפרה ומילוי מים דאמרינן לקמן שכשירין באשה כבאיש ובלילה כביום כ"ש השלכה שאינה כשירה בכל אלו וגם בעיא כהן ולכך צריך קרא למעוטי:

ה"ג אין לי אלא הזאת מימיה שאין כשירין אלא ביום כו'. וכן בפירוש ר"ח ול"ג שאין כשירין באשה כבאיש ואין כשירין אלא ביום:

מנין לרבות שחיטתה כו'. וא"ת ל"ל קרא שאין שחיטתה כשירה אלא ביום תיפוק ליה דחטאת קרייה רחמנא דלעיל פירש גבי פסול גופה דסבירא לכ"ע דחטאת קרייה רחמנא י"ל דלענין כמה דברים לא אמרינן דחטאת קרייה רחמנא דהא תנא בתוספתא (דפרה פ"ג) שחטה היום ושרפה למחר כשירה. ה"ר אלחנן:

מה הזאת מימיה מיוחדין כו'. וא"ת אימא מה הזאת מימיה מיוחדין שהיסח הדעת פוסל בה אף כל שהיסח הדעת פוסל בה יצאו השלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת שאין היסח הדעת פוסל בהן י"ל דהזאת מימיה גופה לא אשכחן שיפסול בה היסח הדעת שאם הזה על הטמא ולא נתכוון לטהרו שלא תועיל הזאה. ה"ר יוסף:

גמר חוקה חוקה מיוה"כ. ומהאי טעמא ילפינן בספרי שבבגדי לבן היתה נעשית:

איכא דאמרי לדורות בכהן הדיוט כו'. פלוגתא היא בספרי ובמסכת פרה (פ"ד מ"א) אי בכהן הדיוט אי בכ"ג:

שלא יאמרו שתים שחטו. פרש"י וקי"ל כל מלאכה הנעשית עמה פוסלתה כדתנן בפרה (שם מ"ד) שכל העסוקין בפרה מתחלה ועד סוף פוסלין במלאכה וטעמא שפוסלין אותה במלאכה אומר ריב"א דהוי משום היסח דעת שע"י מלאכה שנתכוין לה הסיח דעתו [ממנה] (מזאת) אבל אם אינו מתכוין לאותה מלאכה כשירה כדאמרי' בהשוחט (דף לב.) חתך דלעת עמה בכוונה דברי הכל פסולה שלא בכוונה דברי הכל כשירה אבל שחיטה היא פוסלת אפי' אין מתכוין לה מגזירת הכתוב למאן דמכשיר התם שחיטה כשאין מתכוין כדאמרינן התם שחט אחרת בכוונה דברי הכל פרה פסולה בהמה כשירה בלא כוונה לר' נתן דמכשיר שחיטת בהמה שלא בכוונה פרה פסולה בהמה כשירה ולרבנן דפסלי שחיטה שלא בכוונה פרה כשירה בהמה פסולה. בתוספות ריב"א:

איכא דאמרי לדורות בכהן הדיוט. איכא דאמרי לדורות בכהן גדול פי' פלוגתא דתנאי היא בספרי דהכי תניא התם ונתתם אותה אל אלעזר הכהן זו נעשית באלעזר ושאר הפרות בכהן גדול דברי ר"מ ר' יוסי בר' יהודא ור' שמעון ור"א בן יעקב אומר זו מעשית באלעזר ושאר הפרות בין בכהן גדול ובין בכהן הדיוט:

ותנא קמא נמי הא כתיב אותה. פי' היכי תלי טעמא משום שמא יאמרו דמשמע אין איסורו אלא מדרבנן והא כתיב אותה דאלמא איסור דאורייתא איכא ומשני מאן ת"ק ר"ש דדריש טעמא דקרא פי' האי דקאמר ת"ק שמא יאמרו לאו למימרא דאיסורו מדרבנן אלא איסורו דאורייתא הוא וקא יהיב טעמא לקרא דמ"ט אמר רחמנא הכי מושם שמא יאמרו ואיכא בינייהו דאפיק חמור בהדה:

בפרש"י בד"ה אשה מ"ט כו' ואזוב כהן כתיב כו' ובד"ה אלעזר ולא כו' שיהא אחר שוחט כו' אלא אאלעזר דריש כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה למשמרת אלא למעוטי השלכת עץ ארז דומיא דלמעוטי אסיפ' כו' ומילוי מים וקידוש ראויין כו' ומילוי מים וקידוש לכתוב חד מינייהו כו' כצ"ל:

תד"ה למשמרת. תימה כו' ובשריפה ובהני תיתי כו'. כצ"ל. ועי' היטב כה"ד. והא דל"ק הש"ס לעיל בצריכותא דאי כתב שחיטה משום דחזי מיד להזאה. הוא בכדי שלא נילף אסיפת אפרה וכו' דגם הם ראוים להזאה לאלתר. ומש"כ בסה"ד כיון דהני כשרים באשה כו'. ה"ל למימר נמי וכשרים בלילה כמש"כ לעיל:

למשמרת למי נדה כתיב בהו הקשו התוס' אם כן למה לי קרא בשחיטה ושריפה ניתי מינייהו ותי' דשחיטה לא אתיא מינייהו דלאו עבודה היא שכן נוהגת בחולין שריפה נמי לא אתי מינייהו דמה לכולן שחזו להזאה מיד בשעת שחיטה מקבל דם כדי להזות וכן אסיפה ומילוי ראויין להזאה לאלתר מה שאין כאן בשריפה ואסיפה ומילוי וקידוש לא אתיא מכולן דמה לכולן שכן פסולין בלילה ובאשה. וקשה לידאם כן לעיל גבי הסח הדעת לרב דכתב רחמנא גבי שחיטה ושריפה למה לי צריכותא דקעביד הגמ' משום דשחיטה תחלת עבודה היא ושריפה משום דהשתא הוא דמתכשרי' הוה לי' למימר משום דשחיטה ראוי להזאה לאלתר ושריפה משום שכן אינו נוהג בחולין מה שאין כאן שחיטה. מיהו אפשר לומר דהוא הדין דהוה מצי למימר הכי אלא חד מתרי טעמי נקט אבל זה דוחק כיון דעל כרחך למסקנא לא סגי בהא צריכותא דקאמר אליבא דרב כיון דגלי נמי רחמנא פסולה דהסח הדעת גבי אסיפה ומילוי דאינן לא תחילת עבודה ולא הכשירא דפרה הוה ליה לומר האי צריכותא של התוס' דלפי המסקנא נמי סגי ועוד קשה לי דהא דכל העוסקים בפרה דמטמאין בגדים נפקא ליה מדכתיב גבי השלכת עץ ארז ואזוב וגבי שריפה כבוס בגדים ותניא בספרי אם המשליך את האזוב מטמא בגדים השורף לא כל שכן מה תלמוד לומר והשורף ללמוד על העוסקים בפרה מתחילה ועד סוף שיהיו טעונים תכבוסת בגדים והביאו שם רש"י והר"ש והשתא מנא ליה לשחיטה דמטמא בגדים דהא איכא למפרך מה למשליך עץ ארז ואזוב שכן אינו נוהג בחולין תאמר בשחיטה שנוהגת בחולין אלא ודאי הא לאו פירכא היא:

אותה לאלעזר פירש"י שהוא סגן משמע מפי' דהא דקפיד רחמנא אאלעזר דווקא משום שהיה סגן הוא ול"נ דלאו האי טעמא דודאי סגן אין לו שום מעלה מן התורה ואין בינו לבין כהן הדיוט כלום וכדפי' לעיל ריש פירקין אלא גזירת הכתוב הוא שפרת משה יהא נעשית על ידו דוקא ופסל אצלה את כל הכהנים ואפי' את אהרן שהיה כהן גדול אלא דבאגדה איתא הא שלא נעשית באהרן משום דלכפר על מעשה העגל באה ואין קטיגור נעשה סניגור שהעגל נעשה על ידי אהרן:

גמר חוקה חוקה מיום הכפורים משמע דלמ"ד לדורות בכהן הדיוט לא גמרינן גזירה שוה דחוקה חוקה וקשה לי הא דתנן ריש פ"ד דפרה ושלא בכהן גדול פסולה ור' יהודא מכשיר ובמחוסר בגדים פסולין ובבגדי לבן היתה נעשית ומשמע דהא אתיא ככולי עלמא דבבגדי לבן היו נעשים מדלא פליג עלה ר' יהודא אלא סתמא קתני לה והרי הא דנעשית בבגדי לבן גמר ליה חוקה חוקה מיום הכפורים כדאיתא בספרי והביאו המפרשים והשתא לר' יהודה ממה נפשך אי לא גמר חוקה חוקה מיום הכפורים בגדי לבן מנא ליה ואי גמר לגמור נמי מיניה לכהן גדול כמו ביום הכפורים דהא קימא לן אין גזירה שוה למחצה ושמא י"ל דסבירא ליה לר' יהודה דאין זה סברא להחמיר בפרת דורות מפרת שעה דזו סגי בסגן ולדורות בעי כהן גדול דווקא דמאי גריעותא דידה משל דורות אבל זה אפשר בשל שעה החמיר הכתוב מבשל דורות וכזה מצינו בכל מקום משום הכי לא מצי למילף גזירה שוה זו אלא להא דבבגדי לבן היתה נעשית לחוד אבל לא בכהן גדול:

שלא יאמרו שתים שחטו פרש"י וקימא לן כל מלאכה הנעשית עמה פוסלין אותה כדתנן כל העוסקין בפרה מתחילה ועד סוף פוסלין אותה במלאכה ולקמן נמי אמרינן ושחט אותה שלא ישחוט אחרת עמה וקשה לי הא ודאי תרי טעמי נינהו דלהאי טעמא דמלאכה אינו פסול אלא אם כן נשחטה אחרת עמה בכוונה אבל בלא מתכוון אין זה מלאכה אבל לטעמא דושחט אותה לבדה כל היכא ששחיטת אחרת כשירה אפילו שלא בכוונה פרה פסולה כדאמרינן בפ"ב דחולין (דף ל"ב) אמר רב שחט פרה ושחט בהמה אחרת עמה פי' במתכוין לדברי הכל פרה פסולה נשחטה בהמה אחרת עמה פי' שלא במתכיון לרבי נתן דמכשיר שחיטת חולין שלא בכוונה פרה פסולה משום ושחט אותה ולא ב' בהמה כשירה לרבנן פרה כשירה בהמה פסולה דכיון דפוסלין שחיטת חולין שלא בכוונה משום הכי כשירה דמשום שחיטת ב' ליכא דכיון דבהמה פסולה אין כאן משום ושחט אותה ולא אותה וחברתה כיון דחברתה פסולה לא שמה שחיטה ואין כאן אלא שחיטה א' של פרה לחודה ומשום מלאכה אחרת נמי ליכא כיון שהאחרת נשחטה שלא בכוונה אין זה מלאכה וקי"ל הלכה כר' נתן אלמא הא דרשא דלא אותה וחברתה פוסל אפילו היכא דליכא משום מלאכה כגון שלא בכוונה ואליבא דר' נתן דמכשיר בהמת חולין שנשחטה שלא במתכוין. ועוד קשה לי דאפילו לרבנן בעל כרחך הא דולא אותה וחברתה לאו משום מלאכה אחרת פוסל ואע"ג דלרבנן אין שחיטת אותה וחברתה פוסל אלא אם כן שחט לאחרת בכוונה דאלו שלא בכוונה אחרת פסולה ולא שמה שחיטה ואינה פוסלת פרה וכיון דשחיטת אחרת בכוונה הא הוה ליה נעשית עמה מלאכה מ"מ הא כבר פירשו התוס' התם בשוחט ב' פרות אדומות ונתכוין לשחוט דמשום מלאכה אחרת לא מיפסל כיון דשתיהן לשם פרה אבל משום אותה וחברתה פסולה דאי לא תימא הכי דבכהאי גוונא נמי פסולה משום מלאכה אותה למעוטי אותה וחברתה למה לי תיפוק ליה משום מלאכה כן כתבו שם התוס' הרי דלרבנן נמי פסול מלאכה ואותה וחברתה תרי מילי נינהו ונראה לי דמהאי טעמא פירש"י הכי משום דנקט תרתי גבי שחורה שלא יאמרו שחורה שחטו ובאדומה שלא יאמרו ב' שחטו ואמאי פליג לה בתרתי הא בשחורה דקאמר שלא יאמרו שחורה שחטו פי' שלא יאמרו השחורה נמי שחטו היינו ב' שחטו דנקט גבי אדומה ואם כן למה ליה למימר כלל שחורה ואדומה הוה ליה למימר סתמא אין מוציאין אחרת עמה שלא יאמרו ב' שחטו אי נמי הוה ליה לערבינהו ולמיתני אין מוציאין עמה לא שחורה ולא אדומה שלא יאמרו ב' שחטו ואיכא משום מלאכה אי נמי משום אותה וחברתה אלא ודאי משום דתרי טעמי נינהו נקט לתרוייהו דבשחורה ששחטו עמה משום תרתי איכא משום מלאכה ומשום ולא אותה וחברתה ובאדומה היינו שלא יאמרו אדומה שחטו עמה כדקאמרת שלא יאמרו ב' שחטו ומיירי שהשניה נמי כשירה לפרה אדומה כגון שהיא נמי תמימה ואין בה מום ואין בה שום פסול הפוסל בפרה כגון בעלת עול וכיוצא בו משאר פסולי פרה דתנן במס' פרה דאם שחטו ב' פרות אדומות לשם פרה משום מלאכה ליכא ואפילו הכי איכא משום ולא אותה וחברתה וקמ"ל דבכהאי גוונא נמי איכא שלא יאמרו שחורה שחטו פי' עם האדומה אבל הא ודאי לא יטעו לומר שחורה לבדה שחטו חדא דבהא לא טעו דהא אדומה בהדיא כתב רחמנא ועוד אם כן מאי קאמר לקמן דאפיק חמור בהדה הא נמי ניחוש שמא ישחטו לחמור אלא ודאי במאי דכתב רחמנא בהדיא לא טעו אינשי ועוד אי טעו לומר שחורה לבדה שחטו למה להוציא עמה אדומה ואי תלו מפני שאינה רוצה לילך הוציאו עמה את האדומה לצוותא אם כן אמאי תלו דשחורה עיקר ואדומה לצוותא ולא איפכא מיהו זה יש לדחות קצת ועוד קשה לי למה ליה למיתלי בתרי טעמא בשחורה לשלא יאמרו שחורה שחטו ובאדומה שלא יאמרו ב' שחטו הוה לי' לומר האי טעמא לחוד שלא יאמרו ב' שחטו וסגי בהכי לשחורה ואדומה דהא אפי' אם שחט בהמה אחרת עמה אפילו של חולין איכא משום אותה לבדה כדאמרינן בפ"ב דחולין שם אלא ודאי כדפי' דהכי קאמר שלא יאמרו שחורה שחטו עם האדומה ופסולה משום תרי טעמי כמ"ש לעיל:

רבי אומר לא מן השם הוא זה בסדר המשנה פ"ג דפרה גרסינן ר' יוסי אומר לא מן השם הוא זה: