יומא מג ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מג - ב

ולא פליג רבי יהודה. לא הוזכר במשנה שרבי יהודה חולק.

ומשמע שגם הוא מודה שאשה פסולה וקטן כשר [להיפך ממה שביארנו לעיל בדעת רבי יהודה]! ^[1]

אמר תירץ אביי: כיון דאמר מר [עולא], שכל פרשת פרה אדומה נדרשת בשני אופנים: א. "משמע מוציא מיד משמע". ב. ו"משמע ממילא". והרי בהזאה אי אפשר לפרש את "איש טהור" באופן של "משמע ממילא" [שאשה פסולה וקטן כשר], שהרי אם כן מדוע הוצרך הכתוב לאומרו?

אלא, מובן מאליו שרבי יהודה פליג - חולק על דברי המשנה שם [ולא הוצרך התנא לשנות בפירוש שרבי יהודה חולק]. ^[2]

יא. ובהמשך הפרשה נאמר בפסוק יט:

"והזה הטהור על הטמא". המילה "טהור" מיותרת. שהרי פרה אדומה נקראת "חטאת" ומובן שצריך לעשות את כל מעשיה בטהרה, כשם שחטאת נעשית בטהרה. ^[3]

ודרשו: "טהור" - מכלל שהוא [המזה] היה טמא עד עכשיו, ורק עכשיו טבל במקוה ונטהר, ועדיין לא שקעה החמה. והרי הוא "טבול יום". ^[4]

לימד הכתוב על טבול יום שהוא כשר בעבודות הפרה. ^[5]

אמר רבי אסי: כי הוו כאשר דנו רבי יוחנן וריש לקיש בפרשת פרה אדומה, לא מסקי מינה, לא הצליחו להעלות מתוכה חידוש כאשר ניסו לפרש את כל מקראותיה באופן אחד, אלא כמאי דמסיק תעלא מבי כרבא. כמו העפר המועט שהשועל מעלה ברגליו כשהוא הולך בשדה חרושה.

אלא אמרי: יש מקראות בפרשה שהן בגדר "משמע מוציא מיד משמע". ויש מקראות שהן בגדר "משמע ממילא".

תני תנא קמיה דרבי יוחנן. שנה השונה ברייתא לפני רבי יוחנן: "כל השחיטות כשרות בזר - חוץ מהשחיטה של פרה".

אמר ליה רבי יוחנן: פוק תני לברא - צא ושנה את דבריך מחוץ לבית המדרש. כלומר, דבריך אינם נכונים. שהרי לא מצינו שחיטה בזר שהיא פסולה.

ורבי יוחנן, לא מבעי לתנא לא ציית, לא רק שלא קיבל את דברי התנא הסובר ששחיטת פרה אדומה פסולה בזר. אלא אפילו לרביה לא ציית - אלא אפילו לרבו לא שמע! ^[6]

דאמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יהוצדק רבו: שחיטת פרה בזר - פסולה.

ואני [רבי יוחנן] אומר שהיא כשירה. שהרי לא מצינו שחיטה שפסולה בזר. ^[7]

שנינו במשנה: בא לו הכהן הגדול אצל פרו פעם שניה ומתודה [וידוי שני]. וכך היה אומר: "אנא השם עויתי אני וביתי ובני אהרן עם קדושך".

והוינן בה: מאי שנא, במה שונה מה ששנינו בוידוי ראשון, דלא אמר "ובני אהרן עם קדושך". ומאי שנא בוידוי שני דאמר "ובני אהרן עם קדושך"?

[כלומר, מדוע אינו מתודה גם בוידוי הראשון על כל הכהנים כשם שהתודה בוידוי השני? הרי כל הכהנים מתכפרים בפרו של הכהן הגדול! מאירי ^[8]].

ומתרצינן: תנא דבי רבי ישמעאל: כך היא מדת הדין נותנת - כך ראוי לומר:

מוטב שתחילה יתודה על עוונותיו ויהיה זכאי, ואז יבא [הכהן הגדול] זכאי, ויכפר על החייב [שבט הכהונה].

ואל יבא הכהן הגדול כשהוא חייב, ויכפר על החייב. ^[9]

מתניתין:

במשנה הקודמת שנינו שהכהן הגדול התודה על פרו פעם שניה. ומשנתנו ממשיכה לסדר את סדר העבודה.

שחטו, הכהן הגדול שחט את פרו, ^[10] וקבל במזרק את דמו.

ונותנו את המזרק למי שהוא, לכהן שעומד וממרס [מערב] בו על הרובד הרביעי שבהיכל. על שורת הרצפות הרביעית שבהיכל.

ובפשטות כוונת המשנה לשורה רביעית מפתח ההיכל ולפנים. והגמרא תדון בזה.

והיה הכהן ממרס את הדם שם כדי שלא יקרוש, מפני שהכהן הגדול פונה לעבודת הקטורת לפני שזורק את הדם, והדם היה שוהה זמן רב, ואם לא ימרסו בו הוא עלול לקרוש ותתבטל מצות הזאת הדם.

נטל הכהן הגדול מחתה לחתות בה גחלים לצורך הקטורת, ועלה לראש המזבח. ופנה גחלים אילך ואילך, לצדדים, וחיתה מן הגחלים המעוכלות הפנימיות שבפנים [באמצע] המערכה, שכבר נתעכלו [נתאכלו] היטב, כדי שלא יעלו עשן [תפארת ישראל]. ^[11] וירד מן המזבח. והניחה [את המחתה] על הרובד הרביעי שבעזרה. ^[12] והיתה המחתה מונחת שם עד שיחפון את הקטורת בחפניו, ויתנה לתוך הכף. ורק אחר כך הכניס את הכף ואת המחתה לקדש הקדשים.

ועכשיו המשנה מבארת במה היה שונה סדר חתוי הגחלים והקטרת הקטורת שביום הכיפורים ממעשה הקטורת שבכל יום:

בכל יום היה הכהן שזכה בהקטרת הקטורת חותה גחלים במחתה של כסף, ^[13] ומערה את הגחלים שבמחתה של כסף, בתוך מחתה של זהב, ומכניס את המחתה של הזהב להיכל.

ואילו היום, ביום הכיפורים, חותה במחתה של זהב, ובה עצמה היה מכניס את הגחלים לפנים, כדי להקל על הכהן הגדול, שהיה חלש מן התענית, שלא יצטרך לערות את הגחלים מכלי לכלי.

בכל יום היה הכהן חותה גחלים מן המזבח במחתה של ארבעת קבין, במחתה של כסף שיש בה נפח ארבעה קבין. ומערה מתוכה את הגחלים בתוך מחתה של זהב של שלשת קבין [ומקצת מן הגחלים נשפכו על הארץ בשעת העירוי]. ^[14]

ואילו היום, ביום הכיפורים, היה חותה במחתה של זהב ^[15] המכילה שלשת קבין.

ובה בעצמה היה מכניס, כדי שלא להכביד על הכהן הגדול החלש מן התענית.

רבי יוסי אומר: בכל יום היה הכהן חותה בשל סאה [ששה קבין], ומערה ממנה בתוך מחתה של שלושת קבין. ואילו היום חותה בשלשת קבין, ובה היה מכניס.

בכל יום היתה המחתה כבדה מפני שדופנה היה עבה. והיום היתה קלה מפני שדופנה היה דק [גמרא] כדי להקל על הכהן הגדול בחולשתו.

בכל יום היתה ידה של המחתה קצרה, והיום היתה ידה ארוכה כדי שיוכל ליתנה מתחת לזרועו, וזרועו תסייע בידו להקל עליו בחולשתו.

בכל יום היתה [היה ^[16]] זהבה דומה לגוון ירוק. והיום היה דומה לאדום, דברי רבי מנחם.

בכל יום מקריב פרס חצי מנה [משקל חמישים דינרי כסף], בשחרית, ופרס בין הערבים. והיום מלבד פרס של שחרית ופרס של בין הערביים שהקטיר בהיכל, היה מוסיף מלא חפניו שמכניס לקדש הקדשים.

בכל יום היתה הקטורת דקה, טחונה היטב. כמו שנאמר [שמות ל לו]: "ושחקת ממנה הדק".

ואילו הקטורת המיוחדת של היום שהיה מכניס לקדש הקדשים, היתה דקה מן הדקה. שהיו טוחנים אותה פעם נוספת בערב יום הכיפורים עד שנעשתה דקה מן הדקה.

ואגב ששנינו שהיה הבדל בין מעשה הקטורת של כל השנה למעשה הקטורת ביום הכיפורים, מביאה המשנה הבדלים נוספים שהיו בין עבודות יום הכיפורים לעבודות שאר הימים.

בכל יום כהנים עולין למזבח במזרחו של כבש המזבח.

שהכבש היה בדרומו של המזבח, וכאשר הגיעו הכהנים למעלה למזבח, היו צריכים לפנות למזרח המזבח שהוא בימין העולה. ^[17] שכך אמרו חז"ל: "כל פניות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין". ולכן כאשר עלו בכבש היו עולין בקצהו המזרחי.

וכאשר היו גומרים להקיף את המזבח בצד מערב, משסיימו את עבודתם, היו יורדין במערבו של הכבש.

ולא היו הכהנים רשאים ללכת באמצע הכבש, מפני שאם ילכו באמצע, יצטרכו להאריך את הדרך שעל המזבח [עד שיפנו למזרח בהליכתם. וכן יצטרכו להאריך את הדרך בחזרתם מן המערב עד אמצע הכבש], ואין זה נאה ללכת דרך ארוכה על המזבח שלא לצורך.

והיום, ביום הכיפורים, כהן גדול עולה באמצע ויורד באמצע כדי להראות את כבודו ואת חיבתן של ישראל שהוא שלוחם, שהוא כבן בית והולך במקום שהוא חפץ. ^[18]

רבי יהודה אומר: לעולם כהן גדול עולה באמצע ויורד באמצע, אפילו בכל ימות השנה.

בכל יום כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הכיור לפני שמתחיל לעבוד, והיום מן הקיתון [הכד] של זהב. [משום כבודו, שלא יקדש ממקום ששאר הכהנים מקדשים ^[19]].

רבי יהודה אומר: לעולם כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הקיתון של זהב, אפילו בכל ימות השנה.

בכל יום היו שם, על המזבח החיצון, ארבע מערכות ערימות של עצים בוערים.

והיום חמש [והגמרא תפרש את טעם הדבר] - דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר: בכל יום היו על המזבח החיצון שלש מערכות. והיום ארבע.

רבי יהודה אומר: בכל יום היו שם שתים - שתי מערכות, והיום שלש.

גמרא:

שנינו בתחילת המשנה: שחטו וקבל במזרק את דמו, ונתנו למי שהוא ממרס בו על הרובד הרביעי שבהיכל [כדי שימרס בו עד שהכהן הגדול יסיים את עבודת הקטורת].

ומקשינן: והכתיב [ויקרא טז יז]: "וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו". והגמרא להלן מפרשת שהפסוק מדבר בזמן הקטרת הקטורת. ואם כן איך הממרס היה עומד בהיכל?

אמר רב יהודה תירוץ:

תני, שנה את דברי המשנה כך: ונותנו למי שהוא ממרס בו על הרובד הרביעי של היכל.

כלומר, הממרס עמד ברובד הרביעי של העזרה, שכיוצא מן ההיכל לעזרה מונה את הרובדין, ושם עומד הממרס. ורובד זה הוא רובד רביעי להיכל. ^[20] והגמרא מביאה ברייתא המפרשת את הפסוק [שהובא בקושית הגמרא]: "וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש עד צאתו".

תנו רבנן:

"וכל אדם לא יהיה באהל מועד". ^[21]

הערות

^[1] עיין תוספות ד"ה ולא פליג. הגהות הגר"א, ורש"ש.

^[2] כתב הריטב"א: "דמדרבנן נשמע לרבי יהודה". וכוונתו, שהתנא הוצרך להשמיענו את דעת חכמים, כדי שלא נבאר את הפסוק בגדר "משמע ממילא". ונאמר שהיה איזה צורך לכתוב לשנותו בפירוש [מפני שהייתי יכול לומר שיש טעם לומר שהזאה שונה מקידוש. או כדי ללמד איזו דרשא]. אך, מאחר שהתנא השמיע לנו בדעת חכמים שאי אפשר לפרש את הפסוק בגדר "משמע ממילא", אם כך מובן שגם לרבי יהודה אי אפשר לפרש את הפסוק בגדר משמע ממילא, ובעל כרחך הוא משמע מוציא מיד משמע.

^[3] על פי רש"י בעמוד א ד"ה להכשיר. [עיין בריטב"א שם פירוש אחר].

^[4] כך נראה מדברי רבנו אליקים [וכך אפשר לפרש את דברי רש"י]. ועיין בשיח יצחק שהסביר את דברי רש"י באופן אחר. והר"ח הביא בשם הספרי שנאמר "טהור" [ולא טבול יום] "טהור" [ולא טבול יום] פעמיים, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות טבול יום [והרש"ש כיון לזה מדעתו]. עיין תוספות ד"ה לימד שהקשו מדוע לא למדנו מהפסוק לרבות מחוסר כיפורים. וקושייתם אינה שייכת לפירוש רבינו אליקים.

^[5] סיכום הכשרים לעבודות הפרה כפי שפירש עולא: א. הוצאת הפרה אל מחוץ למחנה - בפרה הראשונה אלעזר, ואילו לדורות יש אומרים בכהן גדול ויש אומרים בכהן הדיוט [וכן כל מקום שדינו ב"אלעזר"]. ב. שחיטה ["ושחט אותה לפניו"] - לדעת רב: הכשר להוציא כשר לשחוט ["משמע ממילא"]. לדעת שמואל: כשרה בזר. ג. קבלה והזאה ["ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו והזה"] - לדעת רב: כשר בכהן הדיוט. לדעת שמואל: באלעזר. [לדברי הכל "משמע מוציא מיד משמע"]. ד. שריפה ["ושרף את הפרה"] - הכשר להזאה כשר לשרוף [משמע ממילא]. ה. השלכת עץ ארז וכו' ["ולקח הכהן עץ ארז"] - כשרה בכהן הדיוט [לדעת רב הרי זה כעבודות הקודמות - "משמע ממילא". ולשמואל אין זה כעבודות הקודמות, אלא "משמע מוציא מיד משמע"]. ו. אסיפת האפר והנחתו מחוץ למחנה ["ואסף איש טהור"] - כשרה בזר ובאשה, אבל לא בקטן. ז. קידוש ["ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים"] - לדעת חכמים: הכשר לאסיפת האפר כשר לקידוש [משמע ממילא]. לדעת רבי יהודה: כשר בזר ובקטן. ופסול באשה. ח. הזאה ["ולקח אזוב וטבל במים איש טהור"] - לדעת חכמים: כשרה בזר ובקטן אבל לא באשה. ולדעת רבי יהודה: כשרה בזר ובאשה אבל לא בקטן. [מפני שלדברי הכל "איש טהור" שהוזכר כאן מיותר, והרי זה "משמע מוציא מיד משמע", ודינו שונה מהעבודה הקודמת]. עוד דינים כלליים שאמר עולא בכל העבודות: א) הכהן צריך ללבוש בגדי כהונה [אפילו לדורות]. ב) טבול יום כשר בכל עבודות הפרה. [עוד שתי דרשות שאינן קשורות לכשרים לעבודה: א) שלא יוציא פרה אחרת עמה אל מחוץ למחנה. ב) שלא ישחט פרה אחרת עמה].

^[6] רבי יוחנן לא היה חייב לשמוע לתנא שלא היה רבו ולא גדול ממנו בחכמה [ואין זה תנא מתקופת התנאים. אלא אדם שהיה רגיל לשנות ברייתות בעל פה]. אבל לרבו היה רבי יוחנן חייב לשמוע [במקומות אחרים], ואף על פי כן כאן הוא לא שמע בקולו. רבנו אליקים.

^[7] [לעיל מב א נחלקו אמוראים. יש אומרים ששחיטת פרו כשרה בזר ושחיטת פרה פסולה. ויש אומרים להיפך. מדברי רבי יוחנן כאן נראה שהוא סובר ששחיטת שניהם כשרה בזר].

^[8] פעמיים הוזכר בתורה בענין הפר: "וכפר בעדו ובעד ביתו" [פסוקים ו יא]. ולא הוזכר שם בפירוש שבט הכהונה. ובמסכת שבועות יג ב יד א מבואר שכל שבט הכהונה הם בכלל "ביתו" [שנאמר: "בית אהרן ברכו את ה"']. ולפי זה מובנים דברי המאירי, שהגמרא שאלה שגם בענין הוידוי הראשון [שנאמר "ביתו"] נפרש שכל הכהנים בכלל זה כמו בוידוי השני, וכן פירש שיח יצחק בפירושו השני [ועיין שם עוד פירוש].

^[9] אם כך, מדוע היה מתודה בוידוי הראשון גם על עונות ביתו? כתב הריטב"א שביתו כגופו הוא [והמאירי כתב שביתו זו אשתו. ואשתו כגופו. אך יש אומרים שביתו היינו כל משפחתו - רא"ש בסדר העבודה, וכן בקרית ספר עבודת יום הכיפורים פרק ב, ועוד. אבל הרשב"א והר"ן בשבועות יג ב כתבו שביתו זו אשתו. ועיין גבורת ארי בתחילת המסכת ד"ה ביתו]. ושיח יצחק כתב שכיון שיכול למחות באשתו, הרי הוא נענש בעונותיה. וכעונותיו הן.

^[10] התוספות יום טוב כתב שגם כאן היה אחר ממרק [גומר את השחיטה אחרי שהכהן הגדול שחט רוב סימנים] כדי שהכהן הגדול יוכל לקבל את הדם כמו לעיל לא ב. והרש"ש לעיל יב א [על רש"י ד"ה פשיטא] כתב ששחיטת הפר היא מדאורייתא בכהן גדול. לכן הכהן הגדול גומר את השחיטה בעצמו. אבל שחיטת התמיד מדאורייתא כשרה גם בזר. ולכן היה אחר מסיים את השחיטה. עיין שם. ועיין היטב שיח יצחק כאן.

^[11] הרמב"ם [ד ב] לא הזכיר שהיה לוקח מהגחלים שבפנים המערכה. [אלא שנטל גחלים מעל המזבח מצד מערב]. ותמה על זה הכסף משנה. וכתב התוספות יום טוב, שכנראה הרמב"ם לא גרס במשנתנו "מן המעוכלות הפנימיות" [גם תוספות בזבחים סד לא גורסים זאת, עיין בתוספות יום טוב. ורבנו אליקים כאן כתב שהיה חותה מן העליונות שהן לוחשות יותר]. ותפארת ישראל פירש לדעת הרמב"ם: "מעוכלות הפנימיות" היינו הסמוכות למערב כנגד צד פנים המקדש. וכן פירש מהר"י קורקוס על הרמב"ם שם.

^[12] אף על פי שברישא כתוב "רובד רביעי שבהיכל" וכאן כתוב "רובד רביעי שבעזרה" הכוונה בשניהם לאותו רובד, [דהיינו רובד רביעי שבעזרה שמן ההיכל ולחוץ. כמו שהגמרא תפרש]. תוספות יום טוב בשם הירושלמי. [ועיין שיח יצחק בגמרא שביאר מדוע המשנה שינתה בלשונה. ועיין תפארת ישראל אות כז]. [הרמב"ם [שם] כתב שהניח את המחתה על הרובד שבעזרה ולא הזכיר רובד רביעי. תוספות יום טוב].

^[13] ממערכה שניה של עצים שהיתה על המזבח החיצון לצורך הקטורת. לעיל לג א. והגמרא תפרש מדוע חתה במחתה של כסף ועירה לתוך של זהב.

^[14] [לא נטל לכתחילה מחתה של 3 קבין, מפני שהמחתה היתה צריכה להיות גדושה מפני הכבוד. וכאשר היה יורד מן הכבש היו גחלים נופלים ממנה. ולכן נטל בתחילה במחתה של 4 קבין. תפארת ישראל].

^[15] הגמרא בראש השנה [כו א] מבארת שהכהן הגדול לא עבד בקדש הקדשים בבגדי זהב משום "אין קטיגור נעשה סניגור" [זהב שהשתמשו בו בחטא העגל אינו יכול לכפר בקדש הקדשים]. ושואלת הגמרא שם: אם כך, מדוע נכנס עם מחתה של זהב? ועונה הגמרא: דוקא בלבוש זהב לא יכנס. משום ש"חוטא בל יתנאה" [בחטאו]. [מובא בקיצור בתוספות ישנים כאן, מד ב ד"ה והיום].

^[16] וכך הגירסא בספרי המשניות. ובגמרא להלן מד ב.

^[17] העולה בכבש [שהוא בדרום המזבח] אל המזבח פניו כנגד הצפון. וממילא ימינו במזרח, רש"י.

^[18] בגמרא מוזכר רק משום כבודו של הכהן הגדול. ורש"י הוסיף כאן "להראות חיבתן של ישראל שהוא שלוחם". [ואולי, כדי להסביר מדוע מראים את כבוד הכהן הגדול דוקא ביום הכיפורים, פירש רש"י מפני שהיום הוא שליחם של ישראל בסדר העבודה]. עוד כתב רש"י: "ואם בא לעלות למזבח להקיף כגון למתן דמים תמידין ומוספין ואילו ואיל העם [שנותן את דמם סביב למזבח] מקיף את כל הכבש לצורך ושלא לצורך". [ובתפארת ישראל כתב שהלך באמצע הכבש משום כבודו, כי זה המקום הראוי ביותר להילוך. וכן נראה מדברי ר' אליקים בגמרא מה, א]. הרמב"ם בפירוש המשניות גרם וביום הכיפורים עולין באמצע ויורדין באמצע. כלומר הכהנים המלוים את הכהן הגדול עולים ויורדים איתו באמצע הכבש כדי להדרו, עיין מאירי ושיח יצחק [וגם בתוספות ישנים מה א ד"ה היום, ותוספות הרא"ש, הגירסא "עולין" ו"יורדין". עיין בדבריהם ובריטב"א].

^[19] [תפארת ישראל על פי דברי הגמרא]. כתבו התוספות [להלן מד ב] שכל כלי שרת כשר לקידוש ידים ורגלים כמבואר בזבחים כב א [שנאמר: "ירחצו" לרבות שאר כלי שרת].

^[20] בין ההיכל לעזרה הפריד האולם. וכתב רבנו אליקים שהכהן עמד בשורה הרביעית שבמעלות [מדרגות] שבין האולם ולמזבח, שבהן עולין להיכל [כלומר לא היה בשורה הרביעית מן ההיכל, שזה בתוך האולם, אלא הכוונה לשורה הרביעית במעלות שבהם עולים להיכל]. והריטב"א כתב שדברי הגמרא כאן תלויים במחלוקת להלן [מד ב] שנחלקו האם האולם והיכל והיכל קדושים באותה קדושה או שהם שתי קדושות נפרדות. למאן דאמר קדושה אחת היא, היה עומד בעזרה [ברובד הרביעי שחוץ לאולם]. ולמאן דאמר שתי קדושות הן, היה עומד בתוך האולם [ברובד הרביעי שחוץ להיכל].

^[21] שיח יצחק לא גרס "באוהל מועד" מפני שהגמרא להלן דורשת מילים אלו. וכאן הגמרא מסבירה מה היינו מבינים אילו לא נאמר "באוהל מועד".

ולא פליג [חולק] ר' יהודה, משמע שאף הוא מסכים לכך!

אמר אביי: כיון שאמר מר [החכם] שבכל פרשה זו משמע מוציא מיד משמע ומשמע ממילא, כלומר יש פסוקים שיש להבינם כמשמעם ויש כאלה שאפשר לדייק בהם ולהוציא מכללם דברים אחרים וכיון שכך ודאי שלא פירש ר' יהודה כדעת חכמים, ובודאי פליג [חולק] ולא היה צריך לומר לנו כן במפורש.

נאמר: "והזה הטהר על הטמא" (במדבר יט, יט), ולכאורה הדגשת הכתוב במה שאמר "טהר" מיותרת — אלא מכלל שהוא טמא, כלומר: שמדובר באופן שהיה טמא בו ביום ורק עכשיו נטהר, ואם כן הרי איננו טהור מכל צד, שהרי עד שתעריב שמשו עדיין הוא טבול יום — אלא לימד על טבול יום שכשר בפרה, בעשייתה ובהזאתה.

אמר ר' אסי: כי הוו בה [כאשר היו עוסקין בה] ר' יוחנן וריש לקיש בפרשת פרה בתורה לא מסקי מינה [לא היו מעלין ממנה], לא היו מחדשים בה, אלא כמאי דמסיק תעלא מבי כרבא [כמו שמעלה השועל מן השדה החרוש] שהוא ביטוי לדבר מועט ביותר, שכמעט אינו ניכר. אלא אמרי [היו אומרים]: "משמע מוציא מיד משמע ומשמע ממילא", וכך נדרשת כל הפרשה, וכיון שאין אחידות בדרשה אי אפשר לחדש בה דברים מדעתנו.

תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] ר' יוחנן: כל השחיטות כשירות בזר, חוץ משל פרה אדומה. אמר ליה [לו] ר' יוחנן: פוק תני לברא [לך ושנה בחוץ], כלומר: זו איננה משנה הראויה להילמד בבית המדרש, כי לא מצינו בשום מקום שחיטה בזר שהיא פסולה.

ומעירים: ור' יוחנן כל כך החזיק בשיטתו זו, שלא מיבעיא לתנא דלא ציית [לא די שלחוזר המשניות לא הקשיב] אלא אפילו לרביה [לרבו] לא ציית [הקשיב], כלומר, אף שרבו החזיק בשיטה אחרת, הוא לא קיבל דבריו. שאמר ר' יוחנן משום (משמו) של ר' שמעון בן יהוצדק: שחיטת פרה בזר פסולה. והוסיף ר' יוחנן: ואני אומר: כשירה, כי לא מצינו שחיטה שפסולה בזר.

א שנינו במשנה: בא לו הכהן אצל פרו בפעם השניה והתוודה. שואלים: מאי שנא [מה, במה שונה] בוידוי ראשון שלא אמר בשעת הוידוי: "ובני אהרן עם קדושך" ומאי שנא [ומה במה שונה] בוידוי שני שאמר בו: "ובני אהרן עם קדושך"?

תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: כך היא מדת הדין נותנת, וכך ראוי — מוטב יבא זכאי ויכפר על החייב. שלאחר שהתוודה והתכפר לו לעצמו, ראוי הוא להתוודות ולכפר על אחרים. ואל יבא חייב ויכפר על החייב ולכן אינו מתוודה וידוי זה לכפרת בני אהרן עד שלא נתכפר עוונו שלו.

ב משנה שחטו הכהן את הפר וקבל במזרק את דמו, ונותנו למי שהוא ממרס (בוחש) בו, והוא הממרס עומד על הרובד (שורת המרצפות) הרביעי שבהיכל, ומירוס זה נעשה כדי שלא יקרוש הדם עד שהכהן עושה עבודות אחרות. נטל מחתה (כלי לגחלים) ועלה לראש המזבח ופנה גחלים העליונות אילך ואילך וחותה במחתה מן הגחלים המעוכלות הפנימיות, וירד והניחה את המחתה עם הגחלים על הרובד הרביעי שבעזרה.

ומעירים: ובכל יום היה חותה המקטיר את הקטורת במחתה של כסף, ומערה (ושופך) משם את הגחלים בתוך מחתה של זהב, והיום יום הכיפורים היה הכהן הגדול חותה בשל זהב ובה היה מכניס.

בכל יום היתה המחתה של ארבעת קבין, ומערה את הגחלים שבתוכה לתוך מחתה של שלשת קבין והיום חותה בשלשת קבין ובה היה מכניס. ר' יוסי אומר בשינוי מה: בכל יום חותה בשל סאה שהיא ששה קבין ומערה בתוך שלשת קבין, והיום חותה בשלשת קבין ובה היה מכניס.

ועוד שינוי: בכל יום היתה המחתה כבדה, והיום קלה. בכל יום היתה ידה (ידיתה) קצרה, והיום ארוכה יותר כדי יוכל להסתייע אף בזרועו. בכל יום היתה זהבה ירוק והיום היה זהבה מסיג שונה והיה צבעו אדום שהוא קל יותר. אלו דברי ר' מנחם.

בכל יום מקריב לקטורת פרס (חצי מנה) קטורת בשחרית ופרס בין הערבים, והיום מוסיף ומקטיר גם מלא חפניו קטורת בקודש הקדשים. בכל יום היתה הקטורת דקה כמצווה בתורה, והיום דקה מן הדקה.

בכל יום כהנים עולין במזרחו של כבש ויורדין במערבו שיהא הבדל בין עליה וירידה והיום כהן גדול עולה באמצע הכבש ויורד באמצע. ר' יהודה אומר: בכך לא היה שינוי, כי לעולם כהן גדול עולה באמצע ויורד באמצע מפני כבודו.

בכל יום כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הכיור כשאר הכהנים והיום מן הקיתון של זהב שלא יטרח. ר' יהודה אומר: לעולם כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הקיתון של זהב מפני כבודו.

בכל יום היו שם על המזבח ארבע מערכות (ערימות מסודרות) של עצים והיום חמש מערכות, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: בכל יום היו שלש מערכות עצים בלבד והיום ארבע. ר' יהודה אומר: בכל יום היו שתים, והיום שלש.

ג גמרא על האמור במשנה שהיה כהן ממרס על הרובד הרביעי שבהיכל מקשים: והכתיב [והרי נאמר]: "וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקודש עד צאתו" (ויקרא טז, יז)! אמר רב יהודה: תני [שנה] רובד הרביעי של היכל, כלומר לא בתוך ההיכל עצמו היה הכהן עומד, אלא מחוץ לו, שהיה מניח את המזרק על הרובד הרביעי שביציאה מן ההיכל כלפי חוץ.

תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר: "וכל אדם לא יהיה באהל מועד" (ויקרא טז, יז)

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And Rabbi Yehuda does not disagree. The mishna implies that even he agrees with the mishna’s ruling.

Abaye said: Since the Master, i.e., Ulla, said: In some stages, the conditions implied by the phrasing of the verse precludes the application of conditions that are implied by a previous verse describing a previous stage, whereas in other stages, the conditions implied by the phrasing of the verse stand on their own and also apply in subsequent stages. Since it is clear from the opinion of the Rabbis that the verse describing the taking and dipping of hyssop is to be understood as indicating a change of conditions, perforce Rabbi Yehuda must also assume that there is a change in conditions, as explained above. Therefore, he certainly disagrees with the mishna’s ruling, even though his dissenting opinion is not recorded in the mishna.

The Gemara expounds the next verse: “And the pure one shall sprinkle upon the impure” (Numbers 19:19). The previous verse already states that the one who sprinkles must be ritually pure. This requirement is repeated here to make the following inference: He is pure, which by inference suggests that initially he was ritually impure and has now removed that impurity. This fact is significant only if the reference is to a person who has still not completed his purification process. As such, the repetition of the requirement that the one who sprinkles be pure teaches about one who immersed that day, that he is qualified to sprinkle the waters in the rite of the red heifer. This is one who was rendered ritually impure with a type of ritual impurity from which he will become fully ritually pure only upon nightfall.

Rabbi Asi said: When Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish analyzed the passage of the red heifer to try to identify a consistent pattern in the way the implied conditions should be understood, i.e., when they exist to preclude conditions implied in previous stages, and when they imply conditions that remain in force in subsequent stages. They brought up from it only as the amount of earth that the fox brings up from a plowed field, meaning that they reached few conclusions. Rather, they said in conclusion that in some verses the conditions implied by the phrasing of the verse preclude the application of conditions that are implied by a previous verse; whereas in other verses, the conditions implied by the phrasing of the verse stand on their own and apply also in subsequent verses. However, there is no obvious pattern of how to determine which verse employs which style.

A tanna who would recite baraitot in the study hall recited a baraita before Rabbi Yoḥanan: All slaughterings are valid if performed by a non-priest, except that of the red heifer. Rabbi Yoḥanan said to him: Go out and teach that baraita outside the house of study, but not inside, as it is incorrect. We have not found any case of a slaughtering by a non-priest that is invalid.

The Gemara comments: And Rabbi Yoḥanan was very convinced of this. Needless to say that he did not listen to that tanna, but he did not even listen to his own teacher, who maintained the same opinion as cited by the tanna, as Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yehotzadak: The slaughtering of the red heifer by a non-priest is invalid. Rabbi Yoḥanan added: And I say it is valid, for we have not found any case of a slaughtering by a non-priest that is invalid.

The mishna states: The High Priest comes and stands next to his bull a second time and confesses: Please God, I have sinned…I and my family and the children of Aaron, your sacred people. The Gemara asks: What is different about the first confession that he made over the bull, in which he did not say: And the children of Aaron, your sacred people, and what is different about the second confession in which he said: And the children of Aaron, your sacred people?

The school of Rabbi Yishmael taught: That is the method to which the attribute of justice lends itself: Better that an innocent person should come and gain atonement on behalf of the guilty, and a guilty person should not come and gain atonement on behalf of another guilty person. At the first confession, the High Priest has still not achieved atonement for himself. Therefore, it is more appropriate for him to wait until the second confession to seek atonement for the priesthood.

MISHNA: The High Priest would slaughter the bull and receive its blood in a bowl, and give it to the one who stirs it. The stirrer would stand on the fourth row of tiles in the Sanctuary and stir the blood lest it coagulate while the High Priest sacrificed the incense. He would take a coal pan and ascend to the top of the altar and clear the upper layer of coals to this side and to that side and with the coal pan scoop up coals from among the inner, consumed coals. And he would then descend and place the coal pan with the coals on the fourth row of tiles in the Temple courtyard.

The mishna comments on some of the contrasts between the service and protocols followed on Yom Kippur and those followed throughout the rest of the year: On every other day, a priest would scoop up the coals with a coal pan made of silver and pour the coals from there into a coal pan of gold. But on this day, on Yom Kippur, the High Priest scoops up with a coal pan of gold, and with that coal pan he would bring the coals into the Holy of Holies.

On every other day, a priest scoops up the coals with a coal pan of four kav and pours the coals into a coal pan of three kav. But on this day, the High Priest scoops with one of three kav, and with it he would bring the coals into the Holy of Holies. Rabbi Yosei says a variation of this distinction: On every other day, a priest scoops up the coals with a coal pan of a se’a, which is six kav and then pours the coals into a coal pan of three kav. But on this day, the High Priest scoops with a coal pan of three kav, and with it he would bring the coals into the Holy of Holies.

On every other day, the coal pan was heavy. But on this day it was light, so as not to tire the High Priest. On every other day, its handle was short, but on this day it was long so that he could also use his arm to support its weight. On every other day, it was of greenish gold, but on this day it was of a red gold. These are the statements of Rabbi Menaḥem.

On every other day, a priest sacrificed a peras, half a maneh, of incense in the morning, and a peras in the afternoon, but on this day the High Priest adds an additional handful of incense and burns it in the Holy of Holies. On every other day, the incense was ground fine as prescribed by the Torah, but on this day it was superfine.

On every other day, priests ascend on the eastern side of the ramp and descend on its western side, but on this day the High Priest ascends in the middle of the ramp and descends in the middle. Rabbi Yehuda says: There was no difference in this regard. Even during the rest of the year, the High Priest always ascends in the middle of the ramp and descends in the middle, due to his eminence.

On every other day, the High Priest sanctifies his hands and his feet from the laver like the other priests, and on this day he sanctifies them from the golden flask, due to the eminence of the High Priest. Rabbi Yehuda says there was no difference in this regard. Even during the rest of the year, the High Priest always sanctifies his hands and his feet from the golden flask.

On every other day there were four arrangements of wood there, upon the altar, but on this day there were five; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yosei says: On every other day there were three, but on this day there were four. Rabbi Yehuda says: On every other day there were two, but on this day there were three.

GEMARA: The mishna states that the blood of the bull is stirred by a priest standing on the fourth row of tiles in the Sanctuary, while the High Priest sacrifices the incense in the Holy of Holies. The Gemara asks: But is it not written “And there shall be no man in the Tent of Meeting when he goes in to make atonement in the Sanctuary, until he comes out” (Leviticus 16:17). How then could the stirrer be standing in the Sanctuary? Rav Yehuda said: Emend and teach the mishna as saying: The fourth row of tiles of the Sanctuary, i.e., outside the Sanctuary on the fourth row from its entrance.

The Sages taught in a baraita: The verse states: “And there shall be no man in the Tent of Meeting when he goes in to make atonement in the Sanctuary, until he comes out.” The verse prohibits anyone to be inside the Tent of Meeting during the burning of the incense.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ופרקינן כיון דאמר מר כל הפרשה כולה משמע מוציא מיד משמע דבר ברור הוא מה שפסלו בפסוק אחד הכשירו בפסוק אחר.

והזה הטהור על הטמא טהור מכלל שהוא טמא טמא לתרומה בלבד. לימד על טבול יום שכשר בפרה פי' הטהור מכל טומאה והוא שהוזה עליו וטבל ולא נשאר עליו אלא הערבת שמש לאכילת תרומה כדתניא בספרי ולקח אזוב וטבל במים איש טהור רבי עקיבא אומר טהור למה נאמר עד שלא יאמר יש לי בדין ומה אם האוסף האפר בעינן טהור המזה לא כ"ש. הא מה ת"ל טהור שהוא טהור מכל טומאה ואיזה זה זה טבול יום. מכדי כתיב ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והזה על האהל וגו' והזה הטהור על הטמא הוי מיעוט אחר מיעוט טהור ולא טבול יום טהור ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות אפי' טבול יום לימד שכל טהור שבפרה טבול יום הוא:

ר' יוחנן אומר שחיטת פרה בזר כשרה ואע"ג דתני תנא קמיה פסולה לא צאית ליה ואפי' לרביה דאמר שחיטת פרה בזר פסולה אלא אמר אי לא צאית לא מצינו שחיטה פסולה בזר.

בא לו אצל פרו שניה כו' תנא דבי ר' ישמעאל כך מדת הדין נוהגת יבא זכאי ויכפר על החייב כו':

אמר אביי כיון דאמר מר וכו׳ עד ודאי פליגי. פי׳ משום דלא סגיא בלאו הכי לא חש תנא לפירושה דמדרבנן נשמע לר׳ יהודה:

הטהור מכלל שהוא טמא. פי׳ דמשמע הטהור דהשתא לימד על טבול יום שכשר בפרה וא״ת תינח בהזאה בשאר עבודות מנא לן דהא קימא לן שכל מעשיה בטבול יום י״ל דבהזאה דחמירא קרייה רחמ׳ טהור מכלל דשוויה טהור גמור לכל עבודות.

לא מסקי מינה אלא כדמסיק תעלה מבי כרבא. פי׳ כל היכא דבעו לפרושה כולה בחד סדרא שיהו כל מקראותיה שוין אלא אמרין כו'.

יבא זכאי ויכפר על החייב. פי׳ ומה שמתודה על ביתו בוידוי ראשון משום דביתו כגופו:

מתני׳ על הרובד הרביעי. פי׳ על השורה הרביעית של הרצפה וטעמא דכולה מתני׳ מפרש בגמרא:

והיום דקה מן הדקה. פי באותו שצריך להקטיר לפני ולפנים וכדפרש״י ז״ל והכי מוכח בגמרא דמייתי לה מדכתי׳ ומלא חפניו קטורת סמים דקה.

והיום עולין באמצע. פי׳ כהנים העולין עמו משום כבודו או לסייעו בהפוך צנורא וכיוצא בו כי אע״פ שכל עבודות יום הכפורים אינם אלא בו בכי הא מסייעין כדכתי׳ בפ״ק וכן פירשו בתוספות:

והא כתיב וכל אדם לא יהיה באוהל מועד וכו׳. פי׳ וא״כ היאך הממרס עומד בשעת הקטרה בהיכל דלפנים.

גרש״י ז״ל תני של היכל. כלומר שורה רביעית שהיא חוץ להיכל וקש׳ דא״כ נמצא עומד באולם ולקמן אמרי׳ שפורשין מבין האולם ולמזבח ואפילו ר׳ אלעזר לא התיר אלא בין האולם אבל לא באולם עצמו תירצו בתוספות דהא לקמן אינו אלא מדרבנן שלא אסר הכתוב אלא באוהל מועד דהיינו היכל והכא גבי ממרס אוקמוה אדינא דאורייתא משום טירחא דכהן גדול שלא יהא צריך לטרוח לבא עד בין האילם ולמ״ד היכל ואולם חדא קדושה היא הכא נמי במתני׳ קרי לאולם היכל וחוץ לאולם קתני ויש ספרים ישנים שגורסים תני חוץ לעזרה ולא נהי׳ דהא במתני׳ היכל קתני ולא משמע דמשבשי׳ לה למתני'.

ושאלו בגמ' בוידוי ראשון למה אינו מזכיר כל השבט אחר שכולם מתכפרין ושלא יתודה על עצמו ועל שבטו אלא פעם אחת ותירץ שראוי הוא להתודות הוא עצמו תחלה מוטב יבא זכאי ויכפר על החייב משיבא חייב ויכפר על החייב ואע"פ שאף בראשון מזכיר אני וביתי כבר פרשנו שעל אשתו הוא אומר כן והוא ואשתו כגוף אחד הם:

שחטו כלומר אחר שהתודה עליו וידוי שני שוחט את הפר ונותנו לכהן אחר שימרס בו פי' שלפי סדר העבודות אינו זורק את הדם אחר שקבלו אלא הקטרת נעשה בפנים בין קבלת הדם לזריקתו והיה אחר צריך למרס בו ר"ל להגיס בו תמיד כדי שלא יקרוש הדם באותה שהייה שהוא שוהה בהקטרת הקטורת והיה נותן דם זה לממרס ברובד הרביעי שבהיכל ופי' רובד הוא שכל רצפת העזרה היתה עשויה שורות שורות של אבני שיש מכוונות זו בזו וכל שורה מהם קרויה רובד ואמר שהיה נותנה בשורה רביעית ופי' בגמ' שלא בהיכל ממש ר"ל לפנים מפתח האולם שהרי כתוב וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש עד צאתו וקטרת מכפרת היא כדכתיב ויתן את הקטרת ויכפר על העם וכן פירשו שהקטרת מכפרת על לשון הרע יבא דבר שבחשאי ויכפר על דבר שבחשאי אלא פירושו רובד רביעי של היכל ר"ל ברביעי שבכניסת ההיכל חוץ להיכל והוא שכשיוצא מן ההיכל לעזרה מונה ארבעה רובדין ומניחו ברביעי והוא באותו תחום שבין האולם למזבח:

ואמר שאחר זה היה מתחיל בעבודת הקטרת והוא שנוטל מחתה ועולה לראש המזבח ומפנה גחלים אילך ואילך מפני שהגחלים העליונות יש בהן מן הסתם שעדיין אינן מאכלות לגמרי ויש בהן עדיין קצת עצים שמתעשנים וחותה אילך ואילך ונוטל מן המאכלות והן אותן הפנימיות ויורד לו ומניח את המחתה מלאה גחלים על הרובד שבעזרה בהיכל סמוך לפתח עזרת כהנים עד שיחפון הקטרת בתפניו ויתן לתוך הכף ואח"כ יכניס כף ומחתה לפנים לעשות מעשה הקטרת על הדרך שיתבאר בפרק הבא אחריו של זה:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

לימד על טבול יום שכשר בפרה. בפרק שני דזבחים (דף יז:) מפרש אמאי לא אמרינן מחוסר כפורים דוקא:

^*)שייך למשנה מא ע"ב. בא לו אצל פרו שניה כו' עד אני וביתי ובני אהרן כו'. וא"ת למה צ"ל כאן אני וביתי כיון שאמרו בוידוי קמא וכ"ת כיון שבא בשביל הכהנים יש לכלול עצמו עמהם והא לקמן (דף סו.) גבי שעיר המשתלח איכא מ"ד שמכפר על הכהנים ואפ"ה אינו מזכיר בוידוי עליו אלא ישראל בוידוי עליו אלא ישראל ושמא כיון שנתודה כבר על פר זה עונותיו מזכיר עצמו פעם שנית עליו כיון שלא נשחט הפר ולא נגמרה כפרתו עדיין אבל בשעיר המשתלח אין להזכיר כהנים כיון שנשחט כבר הפר שנתודה עליו ואם מכפר זה עוד עליהם מ"ש מכל שעירי חטאות שבכל שנה:

שחטו וקיבל במזרק את דמו פי' ה"נ לא הי' שוחט בו אלא רוב שנים ומיקר אחר שחיטה על ידו כי הוא טרוד לקבל את דמו וכיון שפירש גבי תמיד לא הוצרך לפרש כאן דכל שכן הוא דיותר הוא טרוד לקבל דם פר מדם הכבש:

אמר רב יהודא תני של היכל פי' אי קדושת היכל ואולם חדא הוא מונה מפתח האולם ולחוץ ואי שתי קדושות הן מונה מפתח ההיכל ולחוץ:

בפרש"י בד"ה מחתה כו' ואח"כ יכניס כף ומחתה לפנים הס"ד ובד"ה פרס חצי מנה הס"ד ואח"כ מ"ה מוסיף כו' ושל ערבית הניתן על מזבח כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה לימד על כו' גמרינן שאר עבודות כו' בפ"ב דזבחים דלמ"ד מחוסר כפורים כשרה דקסבר כו' ובד"ה אמר רב יהודה כו' ובשעת מתן דמים דהיכל אבל כו' תביא לי סייעתא ממתני' כו' עכ"ל ור"ל סייעתא ממתני' היינו מתני' דהכא כמו שמגיה רב יהודה תני של היכל וה"ה דה"מ לאקשויי מתני' דהכא אמתני' דפורשין מבין האולם כו' למאי דס"ד דהיינו הקטרה דלפני ולפנים:

בא"ד וא"ת וכו' דהא מלתא איכא נמי בין היכל כו' וי"ל דהמקשה דלקמן ס"ל דאפי' מהיכל כו' עכ"ל וק"ק דמ"מ לרב יהודה דהכא תקשי אמאי לא קתני דהא איכא נמי בין היכל לבין אולם ולמזבח דאילו כו' ויש ליישב ודו"ק:

גמרא טהור מכלל שהוא טמא כו'. יל"פ דהכוונה הוא משום דהוה מעוט אחר מיעוט ואינו אלא לרבות וכדלעיל אליבא דרב:

גמ' שם כמאי דמסיק תעלא מבי כרבא. אולי הוא מלשון אם ישפוק עפר שומרון לשעלים כו' (מלכים א כ׳:י׳) דפי' מדרך כף רגל ובלשון ארמי הוא תעלא כמו דמתרגם שועל:

במשנה שחטו וקבל כו'. התוי"ט כ' דה"נ מירק אחר שחיטה ע"י. וכבר כתבתי בזה לעיל (יב) בס"ד:

משנה שם והיום חותה בשל זהב כו'. לכאורה ה"נ הטעם משום דכתיב ולקח מלא המחתה כו' והביא דמשמע דבאותו כלי שלקח יביאם וכדפריך בר"פ דלקמן מלא חפניו והביא א"ר. אמנם הש"ס מפרש כאן משום חולשא דכ"ג. ואולי דגם שם לא פריך אלא דיהא רשאי לעשות כן ולא לעיכובא וכ"מ לישנא דל"ל דשם. עוד י"ל דהש"ס הוצרך לטעם דחולשא משום קטורת דהיכל שגם לה היה חותה בשל זהב וכ"כ התו"ח ושכן מבואר ברמב"ם בחבורו. (וכן כל היום היום שבמשנה היה ג"כ בקטורת דהיכל לבד היום דדקה מן הדקה ונ"ל דלכן הקדים לה הא דוהיום מוסיף כו' להורות דהא דקתני בתריה לא קאי אלא עליה) אבל לגחלים דלפני ולפנים בלא"ה נמי מטעם דאמרן. אלא דלפ"ז קשה דא"כ אף לדהיכל ל"ל טעמא דחולשא נימא דמשום היכרא הוא שידע דמצות היום בלא עירוי כדאמרן לעיל (לא ב) כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי בוץ וכמש"כ התוי"ט שם. אמנם לפמש"כ המלחמות בישוב בעלי הקרובות שכהן הדיוט עשה עבודת המחתה בהיכל לא יקשה זאת ולדעתו נצטרך לפרש חולשא דכ"ג דאמר הש"ס ע"ד פר"י לעיל בתוס' (ר"ד כא). מש"כ התוי"ט לחלק בין דיוה"כ לדשאר השנה בהגחלים לא מחוור דא"כ ה"ל לתנא למיתני דבכ"י כו' והיום כו' בהם כמו באינך:

משנה שם בכ"י כ"ג מקדש יו"ר מן הכיור. הא דלא תני בכ"י כהנים מקדשין כו' כלישנא דגבי עלייה וגם הוא בכלל. י"ל משום דסיים בלישנא דכ"ג וכה"ג כתבתי בריש תענית ע"ש. ולגי' הרמב"ם שהביא התוי"ט והיום עולים כו' א"ש טפי:

רש"י ד"ה והיום ארוכה. כדי שיתן ידה למטה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה והיום האחרון. ואם בא לעלות למזבח כו' תמידין כו' ואילו ואיל העם. צ"ע דכל הני מתן דמם למטה ועומד בארץ וזורק כמש"כ לעיל (טו ב):

תד"ה [ולא פליג. עי' הגהות הגר"א ז"ל אך מש"כ ושמא המקשה לא שמיע ליה הברייתא אינו מדויק דע"כ גם אביי המתרץ לא שמיע ליה דאל"כ הוה אמר פליג בברייתא כדאמר בריש עירובין ובמנחות (י ב)] :

תוס' שם ד"ה אמר. מה שהקשה המהרש"א דמ"מ לרב יהודה תקשי כו' לק"מ דהתוס' לא כתבו לחלק בין לצורך לשלא לצורך אלא לסברת המקשה אבל למסקנא אין חילוק דבשעת הקטרת היכל אף לצורך אסור. ודלפני ולפנים אפילו שלא לצורך מותר:

גמרא פוק תני לברא. שבת דף קו ע"א עירובין דף ט ע"א ביצה דף יב ע"ב:

ולא פליג ר"י הקשו התוס' ובהר"ש שם במסכת פרה דבתוספתא דמס' פרה תנינא בפרה ר' יהודה מכשיר בקטן ושמא המקשה לא שמיע ליה הא ונפלאתי הא ודאי תוספתא דא משבשתא היא דכלפי לייא דהא לרבנן קטן כשר ולר' יהודא פסול:

והזה הטהור מכלל שהוא טמא לימד על טבול יום קשה לי נימא הכא נמי להכי כתב רחמנא טהור משום משמע מוציא מיד משמע ולרבנן דאמרי בטבילת אזוב איש ולא אשה כ"ר גבי הזאה טהור להכשיר את האשה ולר"י דא' התם איש ולא קטן כ"ר טהור גבי הזאה להכשיר קטן וי"ל דטבילת אזוב במי חטאת והזאתו במים חדא עבודה וחדא מילתא הווין משום הכי אי אפשר לחלק עבודה אחת לחצאין ולומר דכשר בזה מה שפסול בזה ועל דרך שפירשתי לעיל גבי לקיחה ונתינה:

לימד על טבול יום שכשר בפרה. והקשו התוס' ואימא לרבות מחוסר כפורים ולא טבול יום ותי' דמוקמינן לטומאה שבאותה פרשה שהוא טומאת מת דלא שייך ביה כפרה ומפ"ב דזבחים (דף י"ז) למדו כן והכי איתא התם שרפה מחוסר כפורים כשרה יוסף הבבלי אומר פסולה ורוצה לומר דבהא פליגי מר סבר מחוסר כפורים דזב כזב דמי ומר סבר לאו כזב דמי ודחי דכולי עלמא כזב דמי ובהא קמיפלגי דכתיב והזה הטהור מכלל שהוא טמא לימד על טבול יום שכשר בפרה מר סבר טומאה דכל התורה כולה ומר סבר טומאה דהך פרשה הלכך טבול יום דטמא שרץ דקיל אתי בק"ו מטבול יום דמת מחוסר כפורים דזב חמיר שכן טומאה יוצאה עליו מגופו לא. וקשה לי כיון דסבירא ליה ליוסף הבבלי טבול יום דהך פרשה וטבול יום דשרץ דקילי אתי בק"ו מטבול יום דמת אבל טבול יום דטומאה היוצא מגופו דחמירי לא והא מחוסר כפורים ליתא אלא בטומאה היוצא מגופו שהן זב וזבה יולדת ומצורע כדתנן ריש פ"ב דכריתות ואם כן מאי איריא מחוסר כפורים אפילו טבול יום של אותן טומאות כגון זב וזבה בעלי שתי ראיות דאין צריכין קרבן וכן מצורע מוסגר דאין צריך קרבן כדתנן בפ"ק דמגילה טבול יום דידהו פסולין לפרה הואיל וחמירי דטומאתן יוצאת מגופן:

מתניתין שחטו וקבל במזרק את דמו נראה לי דהאי ושחטו נמי ברוב שנים ומירק אחר שחיטה על ידו כדתנן לעיל פ"ג (דף ל"ב) גבי שחיטת התמיד קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו ואמרינן בגמ' קרצו ברוב ב' מפני שלא היה לו פנאי לגמור השחיטה בב' סימנים משום שהיה צריך למהר לקבל את הדם כדפי' התם והכא נמי שחיטת כל הקרבנות שבו ביום שאינן אלא בכהן גדול כל עבודתן אין שוחטן אלא ברוב ב' וממרק אחר על ידו ותני בתמיד שהוא הראשון מכל הקרבנות של בו ביום והוא הדין לכולן:

על רובד הד' שבהיכל בגמ' תני של היכל הא דקרב הדם קרוב להיכל. כל כך וגבי מחתה קאמר בסמוך על רובד הד' שבעזרה היינו טעמא שדם דאיכא חששא שלא יקרוש כל כמה דמקרבו לפנים שהוא מקום הזאת דם זה עדיף טפי כדי למעט בהילוך כשיטול הדם ממי שממרס בו וישאנו לפנים עד מקום הזאתו ומ"מ לקרבו עד תוך ההיכל אסור משום כל אדם לא יהיה באהל מועד אבל במחתה אי מרחקה מן ההיכל אע"פ שגם הוא צריך להכניסה לפנים לית לן בה מ"מ איני יודע מאי טעמא ממרס על רובד ד' ולא קרוב להיכל דהא בשעת הקטרת פנים אינו צריך פרישה אלא מהיכל וכדאי' בגמרא וי"ל דההיא דממרס שאני דצריך הרחקה יתירה דאגב דטריד במלאכתו למרס הדם דלמא יקרב את עצמו לתוך ההיכל עם הדם ולאו אדעתיה מה דליכא למיחש להכי בשאר כל אדם מ"מ להרחיק יותר מרובד הד' חיישינן דילמא משיטול כהן גדול מיד הממרס ועד דממטי לדם לפנים במקום הזאתו יקרש אבל מרובד הד' עד לפנים קי"ל לרבנן דלא חיישינן לשמא יקרוש:

וחותה מן המעוכלות הפנימים ר"י לא גרס לי' הכא אלא גבי תרומת הדשן בפ"ק דתמיד כתב לה אבל גבי קטורת בעינן לוחשות ור' שמואל אומר דבסדר המשנה לא גרס לה אבל בתמיד תנן לה גבי קטורת של כל יום והיינו טעמא משום דבתורת כהנים תניא מנין שתהא האש בטלה ע"ג גחלים תלמוד לומר גחלי אש הלכך מן הפנימים שאין בהן להבות אש הוא נוטל והוא הדין ליום הכפורים ת"י ולדידי קשה לי אם איתא דגחלים שיש בהן להבות אש לא בכלל גחלי אש הן תקשה הא דאמרינן בפ"ז דפסחים (דף ע"ה) דתנן התם גחלי יכול עוממות תלמוד לומר אש אי אש יכול שלהבת תלמוד לומר גחלי הא כיצד מביא מן הלוחשות ואמר' הא גופי' קשיא אמרת גחלי יכול עוממות אלמא לוחשות אש נינהו אימא סיפא אי אש יכול שלהבת תלמוד לומר גחלי אלמא אפילו לוחשות לאו אש נינהו ואמר אביי תריץ הכי גחלי יכול עוממות ולא לוחשות תלמוד לומר אש אי אש יכול רצה שלהבת יביא רצה גחלת יביא תלמוד לומר גחלי הא כיצד מביא מן הלוחשות אמר רבא רצה גחלת יביא רצה שלהבת יביא שלהבת בלא גחלת היכי משכחת לה כגון דשייפי למנא משחא ואיתלי ביה נורא ההוא לא צריך קרא למעוטי השתא לפני מלך בשר ודם אין עושין כן לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה לא כ"ש אמר רבא תריץ הכא גחלי יכול עוממות ולא לוחשות תלמוד לומר אש אי אש יכול יביא מחצה גחלת ומחצה שלהבת אדעייל לגואי הוי כוליה גחלת תלמוד לומר ולקח מלא המחתה גחלי אש משעת לקיחה נהוי גחלים והשתא הוה ליה לתרץ הכי אי אש יכול רצה שלהבת עם גחלתו יביא רצה גחלת לחוד בלא שלהבת יביא ולא שלהבת בלא גחלת כדאמר אביי דתקשי לך השתא לפני מלך בשר ודם אין עושין כן ודוחק לומר דאפילו בכהאי גוונא אין עושין כן אפילו לפני מלך בשר ודם ועוד אם כן למה ליה לרבא לדחוקי ולומר יכול מחצה גחלת ומחצה שלהבת ואדעייל לגואי הוי כוליה שלהבת משום דאילו לעיולא הכי אין צריך מעוט דהא לפני מלך בשר ודם אין עושין כן להביא אוד בשלהבתו דמעלה עשן כדפירש"י הוה ליה למימר אי אש יכול גחלת בשלהבתו יקח ועד דעייל לגואי הוה ליה כוליה גחלת תלמוד לומר ולקח מלא המחתה גחלי אש משעת לקיחה בעינן גחלי אלא ודאי ש"מ דגחלים בשלהבתם בעוד שיש בהם להבות אש אפילו להביא הכי בפנים נמי שפיר דמי דכל כהאי גוונא גחלי אש מקרי:

על רובד הד' שבעזרה למאי דקאמר בגמרא גבי דם פר שנתנו למי שממרס בו על רובד ד' שבהיכל תני של היכל פי' מונה מיציאת היכל ולחוץ ד' רובדים ומניחו על הד' והשתא אי אמרת דהא דאמר בגמרא בשעת הקטרה דלפני ולפנים מהיכל פרשי מבין האולם לא פרשי דרישא דווקא הא דקאמר מהיכל פרשי אבל אפילו מאולם גופיה אין צריך פרישה וכמו שאפרש בגמרא היינו דאיכא בין הנחת דם דרישא להא דמחתה דאילו דם מניחו באולם גופיה על רובד הד' שבו מן ההיכל ולחוץ ואילו מחתה מניחה על רובד הד' שחוץ לאולם בין האולם ולמזבח ואי אמרת דהא דקאמר מבין האולם ולמזבח לא פרשי דווקא אבל מאולם גופיה פרשו צריך לומר דהיינו דאיכא בין הנחת דם למחתה דהא דקאמר של היכל הרובד הד' אולם נמי בכלל היכל והרובד הד' שמניח הדם חוצה להם היינו בין אולם ולמזבח ברובד הד' שמיציאת האולם ולחוץ ואילו מחתה מניחה על הרובד הד' שמחוץ של מזבח והיינו דאיכא בין דם למחתה דהתם קאמר על רובד הד' של היכל והכא קאמר הד' שבעזרה דאי לא תימא הכי כדפי' מאי איכא בין דם למחתה אלא ודאי כדפי':

רובד ד' שבעזרה איני יודע מאי טעמא רובד ד' דווקא דבשלמא הא דמניח של דם בד' של היכל והכא במחתה בד' של עזרה היינו טעמא משום דבדם אי מרחק ליה ממקום הזאתו יותר איכא למיחש שלא יקרוש הדם כשנושאו משם לפנים אבל מחתה שנוטל את הגחלים ממזבח החיצון מניחם בעזרה סמוך למזבח אבל מאי טעמא דרובד ד' (אע"ג דסוף סוף הא מ"מ אחר כך צריך לישא למרחק מרובד הד' של עזרה לפנים שהוא מקום הקטרה ולא עוד שאחר כך נושא הכף עם המחתה ביחד לפנים ונמצא בהא דמניח המחתה בעזרה אתה מרבה עליו את הדרך במשא יותר כבד של כף ומחתה ביחד מ"מ הא עדיף למעט בהילוך הא' מיד כשנוטל הגחלים מעל המזבח שהן חמין ביותר וקשה עליו משא חם לשאת למרחק יותר משאינו חם כל כך אע"ג דיקירי טפי והא עד שיוציא לו כף ומחתה של קטורת מלשכת הכלים ויחפון כדאמר רפ"ה אדהכי והכי מצטנן במקצת ואינו חם כל כך) שמניחו דווקא עליו ושמא י"ל דאגב דהתם גבי דם מניחו על רובד הד' מטעמא דפי' לעיל תקנו נמי הכא במחתה הכי ואע"ג דלא דמי דהרובד דהתם של היכל ודהכא של עזרה מ"מ במנין הרובדים השוו חכמים ולא חלפי בהו נראה לי:

בכל יום וכו' בגמ' אפרש לה פיסקא פיסקא:

(מג ב תוספות) ד"ה ולא וכו' ושמא המקשה לא שמיע ליה הברייתא.—כבר נודע דתוספתא שלנו לא היתה לפני מסדרי התלמוד, וזו התוספתא שהזכירו בתלמוד אחרת היתה, כמו שאנו רואים לקמן (ע' ע"א) דזה שהעתיקו שם מן התוספתא ליתא בתוספתא שלנו (ע"ש). ועי' חולין עה ב רש"י ד"ה בין וכו': "ובתוספתא דר' חייא נמצא כן", וזה מוכיח שדעת רש"י שהתוספתא שלפנינו היא מר' חייא. ועי' ב"ק ד ב: תני ר' אושעיא י"ג אבות נזיקין, ועוד שם: תני ר' חייא כ"ד אבות נזיקין. והנה בתוספתא שלפנינו רפ"ט מונה י"ג אבות נזיקין, ומוכח שאינה מר' חייא^*[ועי' מ"ש באחרונה מו"ר פרופ' י"נ אפשטיין זצ"ל ב"מבואות לספרות התנאים" בפרק "מבוא לתוספתא".]. ועי' מ"ש בב"ב קב ב, זבח' פה א, תמורה יט א, מעילה יז ב, נגעים פי"ד מ"ה, מקואות פ"ד מ"ד וזבים פ"ב מ"א.

כיון דאמר כו'. דאת על כרחך לא מצית למימר בהאי דמשמע ממילא הוא ועל כרחך פליגי: והזה הטהור. האי טהור יתירא הוא דהא בטהור קאי: מכלל שהוא טמא. שיוצא מכלל טומאה: כי הוו. כי מדקדקי: לא מסקי מיניה. כלומר לא היו מעלין מתוכה דבר חידוש להיות יכולין לאחוז בשיטתה להשוות שיהא מקראותיה כולם מוציאים זה מיד זה או כולם מתקיימים זה אחר זה: כמה דמסיק תעלא מבי כרבא. כמה שמעלה השועל ברגליו כשדורס על שדה ניר: מדת הדין נותנת. כלומר כך יפה לומר שאחר שהתודה על עצמו ויהא זכאי ראוי לכפר על אחרים: מתני' למי שהיה ממרס בו. מיגס בו: שלא יקרוש. כשישהה עד שתעשה עבודת הקטורת כמו שסדורות בפרשה: על הרובד הרביעי. כל הרצפה עשויה שורות שורות טבלאות אבני שיש וכל שורה ושורה קרויה רובד וקא סלקא דעתיה דעל שורה רביעית שמפתח ההיכל ולפנים קאמר: מחתה. גחלים והניחם עד שיחפון קטורת ויתן לתוך הכף ואח''כ יכניס כף ומחתה לפנים: בכל יום. כשחותה גחלים ממערכה שניה של קטורת להכניס על המזבח הפנימי לקטורת שחרית וערבית: חותה בשל כסף. מפרש טעמא בגמ': והיום חותה וכו'. טעמא דיוה''כ בכולהו משום חולשא דכהן גדול: והיום ארוכה. כדי שיתן ידו למטה מזרועו ותהא זרועו מסייעתו: פרס. חצי מנה: מוסיף מלא חפניו. שמכניס לפני ולפנים לבד מפרס שחרית ושל ערבית הניתן על מזבח הפנימי: והיום דקה מן הדקה. זו שהיה מכניס לפני ולפנים היה מחזיר ערב יוה''כ למכתשת ושוחקה הדק: בכל יום כהנים. העולים למזבח עולים בשפת מזרחו של כבש שהמזרח הוא לימין העולה שהרי פניו לצפון כשעולה בכבש שהוא בדרום וכיון דכל תחילת פנותיו לימין אין נאה שיהא מקיף שלא לצורך ורוחב הכבש שש עשרה אמה עולה במזרח ומקיף את המזבח לעבודתו וירד לצד שמאל בשפת מערב: והיום. כהן גדול מראה כבודו וחיבתן של ישראל שהוא שלוחן ועושה עצמו כבן בית ואם בא לעלות למזבח להקיף כגון למתן דמים תמידין ומוספין ואילו ואיל העם מקיף את כל הכבש לצורך ושלא לצורך: ארבע מערכות כו'. מפרש בגמרא: גמ' והא כתיב וכל אדם וגו'. ומוקמינן לה לקמן בשמעתין בשעת הקטורת ואת אמרת ממרס בו על הרובד רביעי שבהיכל: תני של היכל. כשיוצא מן ההיכל לעזרה מונה את הרובדין והוי האי רביעי להיכל:

רבותא טפי להכשיר ואם כן במתניתין גבי פסול הוה ליה למיתני אפי' בשעת טבילה ונראה לי דלא קשיא דהא דפסלינן היכא דהאשה אחזה בידו היינו משום דהוי כאילו האשה עשתה אותו והא ודאי הוי פשוט טפי לפסול אשה בטבילה מבהזאה דקרא דממעטינן מיניה אשה בטבילה כתיב ולגבי הכשר קטן הויא רבותא טפי בהזאה משום דקרא דמכשרינן מיניה קטן בטבילה כתיב: ולא פליג ר' יהודה. תימה הוא דבתוספתא דמסכת פרה תנינא בהדיא ר' יהודה [א] מכשיר בקטן ושמא המקשה לא שמיע ליה הברייתא: לימד על טבול יום שכשר בפרה. תימה למה לי קרא מהיכא תיתי לפוסלו אי משום דחטאת קרייה רחמנא הא הזאה לאו עבודה היא כיון שזר כשר בה ואי משום דכתב טובא טהור בפרשה ואסף איש טהור וטבל במים איש טהור הא אצטריך לדרשא כולהו בשמעתין וי''ל ס''ד מדכתיב והניח במקום טהור בעינן נמי גברא שיהא טהור גמור קא משמע לן ואם תאמר והיכי גמרינן שאר עבודות דפרה דפסול בזר מהזאה איכא למיפרך מה להזאה שכשירה בזר וי''ל דאפי' הכי כיון דעיקר טהרה בהזאה קאתי ואכשר בה רחמנא טבול יום כל שכן בשאר עבודות וא''ת ואימא לרבות מחוסר כפורים אבל טבול יום לא וי''ל דמוקמינן קרא בטומאה דאותה פרשה כגון טומאת מת דלא שייכא בה כפרה והכי אמרינן בפ''ב דזבחים (דף י':) דלמאן דאמר במחוסר כפורים כשירה קסבר טומאה דכל התורה כולה וכיון דמכשרינן טמא מת דאיירי באותה פרשה ה''ה כל טבול יום אפילו אותו שמחוסר כפרה ומאן דאמר מחוסר כפורים פסול קסבר טומאה דאותה פרשה דהיינו טבול יום דמת דלאו מחוסר כפרה אבל דזב ומצורע לא אפילו העריב שמשו כיון דמחוסר כפורים: אמר רב יהודה תני של היכל. והא דאמר לקמן דפורשין נמי מבין האולם ולמזבח הא מסקינן לקמן דה''מ בשעת הקטרה דהיכל ובשעת מתן דמים דהיכל אבל בשעת הקטרה לפני ולפנים לא והכא איירי בהקטרת קטרת דלפני ולפנים ומיד אחר הקטרת קטרת דלפני ולפנים נטל הדם מיד הממרס ולקמן כי בעי לאוכוחי דפורשין מבין האולם ולמזבח אף בשעת הקטרה דלפני ולפנים מברייתא דר' יוסי הוה מצי לאוכוחי ממתניתין דאין פורשין והוה ליה למימר אדמקשת לי מברייתא דר' יוסי תביא לי סייעתא ממתניתין וי''ל דממתניתין לא הוה מצי לאיתויי סייעתא דאיכא למימר כיון דהפרשה דמבין האולם ולמזבח אינה אלא מדרבנן דמדאורייתא אין פורשין אלא מאהל מועד לא גזרו אלא על העומדים שם שלא לצורך וא''ת א''כ אמאי לא קאמר דהא מילתא איכא נמי בין היכל לבין האולם ולמזבח דאילו מהיכל פרשינן אפי' לצורך ומבין האולם ולמזבח לא פרשינן אלא שלא לצורך וי''ל דהמקשן דלקמן סבירא ליה דאפי' מהיכל נמי לא פרשינן לצורך עבודה והוא לא היה מגיה במתניתין מידי אלא הוה תני שבהיכל דכיון דצורך עבודה הוא שרי אף בהיכל:

דף מג - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד