יומא מד ע"ב

דף מד - ב

ואילו מבין האולם ולמזבח, אין פורשין  אלא בשעת הקטרה שבהיכל.

[אבל בשעת הקטרה שבקדש הקדשים אין פורשים מבין האולם ולמזבח. וכדברי רבי אלעזר].

ומתירוץ הגמרא עולה שהברייתא אמרה שיש מעלה בהיכל יותר מבין האולם ולמזבח לענין הקטרה. ולא הוזכר בברייתא שיש מעלה נוספת בענין מתן דמים [שבשעת מתן דמים שבקדש הקדשים, פורשים רק מן ההיכל בלבד, ולא מבין האולם ולמזבח].

ולכן הגמרא מקשה:

והא איכא הא מעלה - והרי יש גם את המעלה הזו:

דאילו מהיכל פרשי, בין בקדושה דידיה, בין במתן דמים שבהיכל עצמו, בין בקדושה במתן דמים דלפני ולפנים, בקדש הקדשים.

ואילו מבין האולם ולמזבח, לא פרשי אלא רק בקדושה, במתן דמים דהיכל!

ומדוע הברייתא לא אמרה שיש מעלה נוספת בהיכל יותר מבין האולם ולמזבח, לענין מתן דמים? ^[1]

אמר תירץ רבא:

אמנם הברייתא לא הזכירה בפירוש שיש מעלה גם במתן דמים, אבל "שם פרישה"

- אחת היא.

דין פרישה הוא דין אחד, ואין לחלק בין הפרישה שנאמרה בענין הקטרה לפרישה שנאמרה בענין מתן דמים. ומאחר שלמדנו בברייתא שבשעת הקטרה שבקדש הקדשים אין פורשים מבין האולם ולמזבח, מובן שגם בשעת מתן דמים יש את אותו הדין, והכל נחשב מעלה אחת בלבד. ^[2]

ועכשיו הגמרא מבארת את דברי הברייתא שהבאנו:

אמר מר בברייתא: כשם שפורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה, כך פורשין בשעת מתן הדם של פר כהן משיח, ופר העלם דבר של ציבור, ושעירי עבודת כו כבים.

והוינן בה: מנא לן? מנין לנו שגם במתן דמים שבשאר ימות השנה פורשים? הרי הפסוק "וכל אדם לא יהיה באהל מועד" מדבר ביום הכיפורים! אמר רבי פדת: אתיא, למדנו דבר זה בגזרה שוה של "כפרה - כפרה" מיום הכיפורים [שגם ביום הכיפורים וגם בקרבנות האלו נאמרה לשון "כפרה". ולומדים ב"גזרה שוה" שדיניהם שווים ^[3]].

והגמרא ממשיכה לדון בדברי הברייתא:

אמר רב אחא בר אהבה: שמע מינה - יש ללמוד מדברי הברייתא שעניני "מעלות" ששנו חכמים בהלכות טהרה - דאורייתא נינהו!

במסכת כלים [א ח] נשנו עשרה חילוקי מעלות, שיש עשרה מקומות שקדושת האחד עולה על חבירו. ^[4]

ושם למדנו שקדושת "בין האולם ולמזבח" עולה על קדושת שאר העזרה.

ומדברי הברייתא נוכיח שאותם חילוקי המעלות שבין מקום אחד לשני אינם מדרבנן אלא מדאורייתא, למרות שאין להם מקור מהכתוב, אלא - והכי גמירי להו, כך למדו חכמים הלכה למשה מסיני את חלוקת מדרגות קדושתם.

דאי סלקא דעתך, כי אם יעלה בדעתך לומר שחילוקי המעלות הם רק מדרבנן, אבל מדאורייתא קדושת כל העזרה שוה [ואין הבדל בין קדושת "בין האולם ולמזבח" לקדושת שאר העזרה], יש להקשות:

מאי שנא במה שונה קדושת "בין האולם ולמזבח", שגזרו בה חכמים דין פרישה מחשש דילמא מיקרו ועיילי, שמא [אם יעמדו שם] תקרה להם טעות ויכנסו לתוך ההיכל, מקדושת שאר עזרה?

והרי היה ראוי לומר שמכולה עזרה נמי ליפרשו שיפרשו מכל העזרה כולה, דילמא מיקרו ועיילי. שמא אם יעמדו בעזרה תקרה להם טעות ויכנסו לתוך ההיכל! אלא, בהכרח, שמדאורייתא קדושת שאר העזרה פחותה מקדושת "בין האולם ולמזבח". וכאשר גזרו חכמים דין פרישה מבין האולם ולמזבח לא נכללה שאר העזרה באותה גזירה, שהרי בין האולם ולמזבח היא קדושה בפני עצמה, ושאר העזרה היא קדושה בפני עצמה.

ולכן, אם היו גוזרים דין פרישה גם בשאר העזרה, היה זה בגדר "גזירה לגזירה". ואין גוזרים גזירה לגזירה [ולכן גזרו דין פרישה על בין האולם ולמזבח בלבד].

אבל אם היו חילוקי המעלות רק מדרבנן, היו יכולים חכמים לגזור על כל העזרה ולא היה זה נחשב גזירה לגזירה. שהיות וחילוקי המעלות הם רק מדרבנן, וקדושת העזרה מדאורייתא אחת היא, היתה נחשבת גזירתם של רבנן על כל חלקי העזרה כגזירה אחת בלבד.

ודחינן: עדיין אפשר לומר שחילוקי ה"מעלות" הם רק מדרבנן. ^[5] ומדאורייתא כל העזרה כולה קדושה אחת היא. ואף על פי כן לא גזרו דין פרישה בכל העזרה. וטעמו של דבר: בין האולם ולמזבח, כיון דלא מפסיק מידי, מאחר שאין דבר שמפסיק בין העומד שם לבין ההיכל, לא מינכרא מילתא. לא ניכר עד היכן מותר להכנס, ולכן אסרו לעמוד בכל השטח הזה.

אבל בשאר העזרה, כיון דאיכא מזבח החיצון דמפסיק - מינכרא מילתא. מאחר שהמזבח החיצון עומד שם, הרי הוא מבדיל בין שטח זה לבין השטח שבין האולם ולמזבח, וניכר לעומד שם שאסור לו להכנס.

והגמרא ממשיכה לדון בדברי הברייתא:

אמר רבא: שמע מינה, מדברי הברייתא נוכיח, שקדושת אולם וקדושת היכל - חדא מילתא היא. שהאולם וההיכל דבר אחד הוא, ושניהם נכללים בשם "אהל מועד".

דאי סלקא דעתך, שאם יעלה בדעתך לומר שתי קדושות נינהו, ו"אהל מועד" הוא ההיכל בלבד, ולא האולם. יש להקשות:

כיון שאולם גופיה [עצמו] אינו בכלל מה שנאמר "וכל אדם לא יהיה באהל מועד", לפי שאין האולם חלק מאוהל מועד, ודין פרישה באולם הוא רק מכח גזירה - וכי ניקום נעמוד ונגזור גזירה לגזירה?!

כי אם נאמר שבאולם עצמו אסור להיות רק משום גזירה, ובין האולם ולמזבח אסור להיות שמא יכנס לאולם, וממנו להיכל, הרי זה גזירה לגזירה. ואין גוזרים גזירה לגזירה!

ודחינן: לא! עדיין אפשר לומר שקדושת ההיכל והאולם אינם דבר אחד. אלא קדושת האולם וקדושת בין האולם ולמזבח חדא קדושה היא [קדושה אחת היא], ואילו קדושת היכל וקדושת אולם - שתי קדושות הן.

ומכל מקום, כשגזרו פרישה מהאולם מחשש שמא העומד שם יכנס להיכל, נכלל גם השטח שבין האולם ולמזבח בגזירה זו, מפני ששניהם קדושים בקדושה אחת. ^[6]

שנינו במשנה: בכל יום היה הכהן המקטיר את הקטורת חותה גחלים מן האש במחתה של כסף, ומערה ממנה לתוך מחתה של זהב.

ומבארינן: מאי טעמא? מהו הטעם שלא עשו את המחתה הראשונה של זהב? כי התורה חסה על ממונן של ישראל, ^[7] לכן גם אנחנו חסים על ממון ישראל, ולא חותים גחלים מן האש במחתה של זהב, מפני שהחיתוי שוחק את הכלי, ומחסרו.

שנינו במשנה: והיום ביום הכיפורים חותה במחתה של זהב, ובה עצמה היה מכניס את הגחלים לקדש הקדשים.

ומבארינן: מאי טעמא? מהו הטעם לשינוי ביום הכיפורים?

משום חולשא דכהן גדול בתענית, ולכן, הקלו עליו שלא יצטרך לטרוח ולערות את הגחלים מכלי לכלי.

שנינו במשנה: בכל יום היה הכהן חותה במחתה של זהב של ארבעת קבין ומערה לתוך [מחתה של כסף של] שלשת קבין. רבי יוסי אומר בכל יום חותה בשל סאה [ששה קבין], ומערה בתוך שלשת קבין.

תנא במשנה [תמיד לג א]: כאשר היה מערה מתוך המחתה של זהב למחתה של כסף נתפזרו לו קב גחלים על הארץ. והיה מכבדן לאמה, לתעלת מים ברוחב אמה שעברה בעזרה, ונשפכה לנחל קדרון. ^[8] תני חדא, במשנה במסכת תמיד: "נתפזרו לו קב גחלים".

ותניא אידך, בברייתא אחרת: "נתפזרו לו קביים".

והוינן בה: בשלמא הך [המשנה במכת תמיד], דתני בה נתפזרו לו קב גחלים בשעה שהיה מערה ממחתה למחתה, משום שהיא לפי רבנן, האומרים במשנתנו שהיה מערה מתוך מחתה של ארבעה קבין למחתה של שלשה קבין לפי שקב אחד התפזר על הארץ.

אלאהך דתני בברייתא שנתפזרו לו קביים - מני? מי הוא התנא ששנה אותה? הרי בהכרח לא רבנן שנו אותה [שלדבריהם מתפזר רק קב אחד], ולא רבי יוסי שנה אותה, שהרי לדעתו היה צריך לערות ממחתה של סאה, שהיא ששה קבין, למחתה של שלשה משום שהתפזרו שלשה קבין!

ואם כן, הברייתא האומרת שהתפזרו קביים - מי שנאה? ^[9]

אמר רב חסדא: ברייתא זו רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה היא [הוא שנה את הברייתא].

דתניא: רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: במחתה של קביים היה מכניס את הגחלים להיכל. ותחילה היה חותה גחלים מהמזבח במחתה של ארבעה קבים [כדעת רבנן]. נמצא, שהתפזרו קביים בשעת עירוי הגחלים ממחתה למחתה.

רב אשי אמר: אפילו תימא, אפילו תאמר שהברייתא נשנית על ידי רבי יוסי מובן מדוע התפזרו קביים. ויש לבאר את דברי רבי יוסי [במשנתנו] באופן אחר:

והכי קאמר - וכך התכוין רבי יוסי לומר:

בכל יום היה חותה במחתה של סאה "מדברית", סאה שמדדו בה במדבר, שהיתה קטנה בשישית מהמידות שנהגו בירושלים. נמצא שהסאה המדברית היתה של חמשה קבין ירושלמיות בלבד. ^[10] והיה מערה לתוך מחתה של שלשת קבין ירושלמיות. ולכן נתפזרו קביים בלבד.

שנינו במשנה: בכל יום היתה המחתה כבידה והיום, ביום הכיפורים היתה קלה. תנא בברייתא: בכל יום היתה גלדה, דופנה עבה. והיום היה דופנה רך דק. ולכן היתה קלה יותר מבשאר ימות השנה.

שנינו במשנה: בכל יום היתה קצרה והיום ארוכה.

ומפרשינן: מאי טעמא, מה הוא הטעם שבגללו עשו ביום הכיפורים ידית ארוכה?

כדי שתהא זרועו של כהן גדול מסייעתו [שיוכל להניח את הידית מתחת לזרועו, ותהא זרועו מסייעתו ^[11]].

תנא בברייתא: בכל יום לא היה לה ניאשתיק, טבעת בראש הידית, ^[12] והיום, ביום הכיפורים, היה לה ניאשתיק, טבעת בראש הידית, כדי שתקשקש ותשמיע קול כשיכנס לבפנים. שנאמר: "ונשמע קולו בבואו אל הקודש" [שמות כח לה], ^[13] דברי בן הסגן. שנינו במשנה: בכל יום היה זהבה דומה לגוון ירוק. והיום [היה דומה ל] אדום, דברי רבי מנחם.

אמר רב חסדא: שבעה מיני זהבים הן: זהב, וזהב טוב, וזהב אופיר, וזהב מופז, וזהב שחוט, וזהב סגור, וזהב פרוים. ^[14]

ומפרש והולך:

"זהב" ו"זהב טוב" הם שני מינים, דכתיב [בראשית ב]: וזהב הארץ ההיא טוב". משמע שיש זהב שאינו נקרא "זהב טוב". ^[15]

"זהב אופיר" נקרא כך משום דאתי, שהוא בא מאופיר.

והא איכא הא מעלה כו' אמר רב אדא בר אהבה ש"מ מעלות דאורייתא והכי גמירי ליה פי' כגון עשר קדושות ששנינו במשנתנו וקדושת כל אחת יש לה מעלה מן האחרת ומעלת ההיכל זולתי מעלה בין (היכל) [אולם] ולמזבח.

ואסיקנא אולם ובין האולם ולמזבח חדא קדושה הואי היכל ואולם ב' קדושות הן. מפני מה לא היתה מחתה של זהב בכל יום שהתורה חסה על ממונם של ישראל:

תני חדא נתפזרו לו קב גחלים מכבדן לאמה.

ותני' אידך קביים בשלמא הא דתני [קב] רבנן היא דתניא כל היום חותה בשל ד' קבין ומערה לתוך מחתה של ג' קבין ומתפזר קב אלא הא דתניא קביים לר' יוסי ליתא דהא ר' יוסי חותה בשל סאה שהיא ו' קבין ומערה בשל ג' קבין קתני נשארו ג' קבין לרבנן נמי ליתא דהא קב נשאר להן. ושנינן לר' ישמעאל בן ר' יוחנן בן ברוקה היא דתני בשל קביים היה מכניס נשארו מן הארבעה קבין [קביים] ובא רב אשי ואוקמה לר' יוסי ואמר הכי קתני ר' יוסי חותה בסאה מדברית.

ומערה לתוך ג' קבין ירושלמיות וגרסינן בעירובין פרק כיצד משתתפין בתחומין ת"ר סאה ירושלמית עודפת על של מדברית שתות.

בכל יום היתה המחתה כבדה שהיתה גלדה עבה [והיום רך] ולמה היתה היום ידה ארוכה כדי שתהיה ידה תחת זרועו ותמצא מסייעתו. ניאשתיק כיסוי כדאמר רבינא בשמש בי הקב מער לו מעישתקי.

בכל יום היה זהבה ירוק והיום אדום. אמר רב חסדא ז' זהבים הן. זהב. וזהב טוב. וזהב שחוט. וזהב אופיר. וזהב מופז. וזהב סגור. זהב פרוים.

ש״מ מעלות דאורייתא. פי׳ מעלות שאמרו בפ״ק דכלים בעשר קדושות ונתנו מעלה לבין האולם ולמזבח על העזרה כדאיתא התם. אותה מעלה דאורייתא דקדושת בין האולם ולמזבח לחוד וקדושת עזרה לחוד דאי חדא קדושה היא כי היכי דפרשי מבין האולם ליפרשו מבין העזרה כיון דמדאוריתא חד דוכתא הוא אלא ודאי כדאמרן ומהדרינן דלעולם מעלות דרבנן נינהו ועזרה כיון דאיכא מזבח החיצון דפסיק מינכרא מלתא ולא אתו למיעל. ומיהו לא אמרינן השתא אלא דמעלות בין האולם ולמזבח על העזרה דרבנן אבל ודאי יש בעשר מעלות דהתם דברים שהם דאורי׳ כגון זבין ומצורעין וכל הטמאין שנכנסו לפנים ממחיצתן. ובתוספתא תניא נכנסו מצורעין לפנים מן החומה לוקין ארבעים זבין וזבות נדות ויולדות להר הבית לוקין שמונים ומיהו מאי דקתני בסופא דהך ברייתא לוקה שמונים משבשת׳ היא דליכא אלא חד לאו דלא יטמאו את מחניהם דאי משום ולא יבא אל תוך המחנה דכתיב בבעל קרי הא בפרק אלו דברים אסקינן דההוא במחנה שכינה כתיב והתם נמי איתא להא תוספתא ולא גרסינן בה אלא לוקה ארבעים וכן עקר:

התורה חסה על ממונם של ישראל. פרש״י ז״ל ואנן נמי חיישינן וחתיית גחלים שוחקת את הכלי ומחסרתו. ובכי האי גונא ליכא למימר אין עניות במקום עשירות:

תנא ונתפזרו לו קב גחלים. פי׳ הנותרים מן המחתה שהוא חותה בה. מכבדן לאמה פי׳ סילון שבעזרה היוצא לחוץ עד נחל קדרון. והקשה רבינו נסים גאון ז״ל היאך משליכין אותם במקו׳ זה להפסידן בידים ולזלזל אותם והלא הם קדושי׳ בכלי שרת כדאמרינן לקמן פר׳ הוציאו לו את הקומץ והלבונה והגחלים שנגע טבול יום במקצתן פסל את כולן. ותירץ ר׳ דכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת והכא אין דעת לקדש את המתפזרים. והקשה עליו הר׳ אלחנן ז״ל דהא פלוגתא דאמוראי היא במסכ׳ סוכה ואיכא מאן דאמר דמקדשין שלא מדעת אפילו שלא בזמנן וכ״ש בזמנן ולדידיה מאי איכא למי׳ והנכון כמו שתירץ רבי׳ נסים ז״ל דלקמן מיירי בגחלי׳ שמכנים לפנים שאותה מחתה היתה כלי שרת. וכן נראה מן הירושל׳ שאמרו בירושלמי דחגיגה גחלים מאי כלומר למה פוסל את כולם אמר ר׳ אבדן תפתר בגחלים של יום הכפורים שבמה שהוא חותה הוא מכניס אבל של כל יום לא כדתנן התם נתפזרו לו קב גחלים מכבדן לאמה ואתמר נמי מפני שהוזקקו לכלין. פי׳ דמחתה שמכניס בה הוא כלין והוא מצרפתן ולא מחתה שחותה בה ופי׳ בתוספו׳ דיום הכפורים דנקט בירוש׳ לאו דוק׳ אלא לאפוקי מחתה שחותה בה וכן נראה מן הטעם שאמרנו שם מפני שהוזקקו לכלין:

לא רבנן ולא ר׳ יוסי. פי׳ דלר׳ יוסי ג׳ קבין נשתיירו במחתה ראשונה ולאו קושיא רבה היא דהא אין כולן מתפזרין וכיון דכן נקט קביים שהוא חשבון שלם אלא קושיא כל דהוא היא משום דאיכא לפרושה שפיר אפילו כפשטה כדמפרש ואזיל ודכותה בתלמודא:

בסאה מדברית. פי׳ שאין בה אלא חמש קבין ירושלמיות עירה שלשה ונשארו שתים:

בכל יום לא היה לה נושתיק. פרש״י ז״ל טבעת של זהב בראשה משום ונשמע קולו בבאו אל הקדש פי׳ דאע״ג דההוא גבי מעיל כתיב גמור מינה רבנן להא דהכא נמי והגאו׳ ז״ל פי׳ שהוא כסוי כדי שלא יכבו הגחלים או לפי שלא יכוו פניו מחום הגחלים כי בכל יום לא היה צריך לכך שהיה יכול ליתן ידו השמאלית נגד פניו שהרי לא היה נושא בה שום דבר וכיוצא בלשון הזה בילמדנו (ב״ר פ׳ ס״ט) מערטלו מנשתיקו כלו׳ מנרתיקו:

מקומות שבמקדש חלוקים זה מזה למדריגות שבקדושה וכל שלפנים מחבירו מקודש הימנו כיצד הר הבית מקודש שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסות לשם החיל מקודש הימנו שאין גוים וטמא מת ובועל נדה נכנסים לשם עזרת נשים מקודשת הימנו שאין טבול יום נכנס לשם עזרת ישראל מקודשת הימנה שאין מחוסר כפורים נכנס לשם עזרת כהנים מקודשת הימנה שאין בעלי מומין ופרועי ראש וקרועי בגדים נכנסים לשם ההיכל מקודש יותר שאין נכנס לשם אלא רחוץ ידים ורגלים בית קדשי הקדשים מקודש הימנו שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביום הכפורים ובשעת עבודה ומעלות אלו יש מהן הלכה למשה מסיני ויש מהן דברי סופרים וכל שמפתח אולם ולפנים נקרא היכל והכל בקדושת היכל:

המשנה השלישית והכוונה בה לבאר ענין החלק השלישי והרביעי והוא שאמר בכל יום היה חותה בשל כסף ומערה לתוך של זהב והיום חותה בשל זהב ובה היה מכניס בכל יום היה חותה בשל ארבעת קבין ומערה לתוך שלשת קבין והיום חותה בשל שלשת קבין ובה היה מכניס ר' יוסי אומר בכל יום חותה בשל סאה ומערה לתוך של שלשת קבין והיום חותה בשל שלשת קבין בכל יום היתה כבידה והיום קלה בכל יום היתה ידה צרה והיום ארוכה בכל יום היה זהבה ירוק והיום אדום דברי' ר' מנחם אמר הר"ם חותה הוא חתות האש בלבד ולשון עברי הוא לחתות אש מיקוד ולא היו מצריכין אותו ביום צום כפור לערות האש ממחתה למחתה אחרת כדי שלא ייגע כהן גדול ולא יוסיף בעמלו אלא באותה מחתה עצמה שהוא חותה האש מן המזבח וקלה היתה כנגד המחתה של כל יום ויום וידה ארוכה כדי שיקל משאה בכל יום מקריב פרס בשחרית ופרס בין הערבים והיום מוסיף מלא חפניו בכל יום היתה דקה והיום דקה מי הדקה וכבר ביארנו שיעור הקב והסאה וזולתם מן המדות והמשקלות בסוף מסכת פאה ופרס חצי מנה ואמר ביום צום כפור ומלא חפניו קטורת סמים דקה ואומרו בכאן דקה נבין שרצה לומר להוסיף להשחיקה וזהו ענין דקה מן הדקה בכל יום הכהנים עולים במזרחו של כבש ויורדים במערבו והיום עולים באמצע ויורדין באמצע ר' יהודה אומר לעולם כהן גדול עולה באמצע ויורד באמצע בכל יום כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הכיור והיום מן הקיתון של זהב ר' יהודה אומר לעולם כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הקיתון של זהב מפני כבוד כהן גדול הטריחו לכהנים שיהיה עלייתם וירידתם באמצע הכבש לפניו מפני כבודו גם כן היה מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב הוא לבדו משאר כהני' ואין הלכה כר' יהודה בכל יום היו שם ארבע מערכות והיום חמש דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר בכל יום שלש והיום ארבע ר' יהודה אומר בכל יום שתים והיום שלש מערכה הוא צבור האש שנעשה מן העצים המסודרים וגודשין ומבערים אש ור' יהודה אומר כי במזבח החיצון היו בה שתי מערכות האחת מערכה גדולה והיא שמקריבין עליה התמיד ומערכה שניה שלוקחין ממנה האש במחתה לקטורת כמו שזכרנו ור' יהודה אומר כי מערכה שלישית היו עושין לקיום האש ולא תסיר משם אש לעולם ור' מאיר אומר כי רביעית היו עושין ושורפין עליה אברים ופדרים שנשארו מן התמיד של בין הערבים שלא שלט בהם האש כל הלילה וכולם מודים על שתי מערכות כי באה קבלה כי אמרו על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר זו מערכה גדולה ואש המזבח תוקד בו זו מערכה שניה של קטורת ואמרו אחר כך והאש על המזבח תוקד בו אמ' ר' יוסי מערכה שלישית של קיום האש ור' יהודה אומר שהוא חוזר על המערכה הקודמת ור' מאיר היה מיחד מערכה לאיברים ופדרים שלא נתאכלו מבערב וזולתו אומר כי בצידי מערכה היו נשרפין והכל מודים כי על כל פנים צריך תוספת מערכה ביום צום כפור לכבוד ולהדור בעיני העם והלכה כר' יוסי:

אמר המאירי בכל יום היה חותה וכו' פי' כבר ביארנו ששלש הקטרות היה כהן גדול עושה ביוה"כ שתים בתמיד של שחר ובתמיד של בין הערבים כשאר ימות השנה על מזבח הזהב שבהיכל שהוא המזבח הפנימי והוא שמערה הקטרת על הגחלים ומוסיף עוד אחרת לעבודת היום שלא היתה במזבח הזהב אלא היה נותן מלא חפניו קטרת על המחתה שבה הגחלים ונותנה לפני לפנים בין שני בדי הארון ואמר עכשיו שכל שאר ימות השנה אותו וזכה לכך חותה מן הגחלים שבמערכה במחתה של כסף שהתורה חסה על ממונן של ישראל שלא לחייבם בכלי זהב במקומות הראוים לכלי כסף וכש"כ שרוב גחלים שבמערכה שורפין את הזהב ומכלות אותו ואחר שחתה באותה שעה [ב]של כסף היה מערה אותם הגחלים למחתה אחרת של זהב ומוליכה למזבח הפנימי ונותן הגחלים שבה על המזבח והקטרת על הגחלים וביום הכפורים היה חותה בשל זהב ולא חששו להפסד מועט של יום אחד בשנה והקלו טרחו של כהן גדול שלא יצטרך לערות מכלי לכלי ואע"פ שנכנס לפני לפנים בעבודה המיוחדת ליום אין בה משום קטיגור נעשה סניגור שלא נאמר כן אלא בדבר שהכהן מתנאה בו כגון בגדי זהב:

בכל יום היה חותה בשל ארבעת קבין ר"ל שהמחתה היתה מחזקת ארבעת קבין ומערה לשל שלש ונמצא קב של גחלים מתפזר והיו מכבדים אותו קב לאמה ר"ל סילון שבעזרה היוצא לנחל קדרון והיום חותה באותה של שלש ובה היה מכניס ור' יוסי אומר שבכל יום חותה בשל סאה ומערה לשל תרקב ונמצאו שלש קבין מתפזרין והיום חותה בשל שלש ואין הלכה כמותו אלא כתנא קמא:

בכל יום היתה כבידה ופי' בגמ' גלדה עבה ר"ל שדפני המחתה עבים כדי שתתקיים זמן הרבה והיום קלה שהיה גלדה דק ר"ל שדפניה היו דקין כדי להקל בטרחו וכן הוסיפו בגמ' שבכל יום היתה ידו קצרה ר"ל בית יד של מחתה והיום ארוכה כדי שתהא זרועו מסייעתו והוא שיניח הבית יד תחת אצילי ידיו וזרוע[ו] שטוח תחתיה כדרך שהפרשים עושים בהבאת הרומח להקל בטרחו וכן שבכל יום לא היה לה נשתיק ופירוש נשתיק הוא שהמחתה היתה עגולה מתחתיה כדרך הכף ונשתיק הוא ענין בסיס ובכל יום לא היו צריכין לעשות לה בסיס שהרי לא היו צריכים להושיבה על שוליה שהרי על המזבח היו מקטירין ומערין גחלים שבמחתה על המזבח אבל ביום הכפורים היו צריכים למחתה שיש בסיס תחתיה מפני שבהקטרת פני פנים המיוחדת ליום היה הקטרת על המחתה עצמה והיו צריכים שתשב על בסיסה שלא תתנדנד ויתפזר הקטרת וי"מ נישתיק כעין פעמון המקשקש ומצד מה שנאמר ונשמע קולו בבואו אל הקודש:

ונשוב לענייני המשנה והוא שאמר בכל יום ויום היה זהבה ירוק והיום אדום שהוא חשוב יותר ומפני כבוד היום:

אתיא כפרה כפרה. תימה אמאי לא מיבעי ליה בקטרת מנא לן דפורשין בשעת הקטרה דהיכל דהא לא אשכחן פרישה אלא בקטרת דלפני ולפנים אבל בקטרת דהיכל שהוא כמו מתן דמים לא אשכחן מיהא פרישה ריב"א וי"ל כיון דקטרת הוי דבר שבחשאי יש [לפרוש] גם בשביל הקטרה דהיכל:

ש"מ מעלות דאוריי'. פרש"י כל מעלות השנויות במסכת כלים (פ"א) מהר הבית ואילך ואין נראה לרבי דהא קתני התם עזרת נשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם כו' והוא מדרבנן החצר החדשה שחדשו בה דברים ואמרו טבול יום לא יכנס למחנה לויה ול"ל [דבמת] לבד מעזרת נשים קאמר דהיא מדאוריי' דהא בסוטה (דף כ:) גבי הוציאוה שלא תטמא העזרה משמע שאפי' טמא מת או מת יכול ליכנס שם אלא יש לפרש מעלות דמחנה שכינה או מעלות השנויות בין האולם למזבח דמס' כלים הוי דאורייתא:

ש"מ מעלות דאורייתא. פי' ר"ש מעלות אחרות דקדושות שמצינו בכ"מ בעזרה דקילי מבין האולם ולמזבח דאורייתא ולהכי גזור רבנן בין האולם למזבח טפי משאר עזרה שהוא קדוש יותר מן התורה דאי אמרת דרבנן נינהו שאינו קדוש יותר מן עזרה כלל אלא מדרבנן בעזרה נמי ליגזור ואין נראה לריב"א דהא מעלות טובא איכא ביניהם דאע"ג דרבנן נינהו החמירו בין האולם ולמזבח יותר משאר עזרה ה"נ החמירו בו יותר ועוד דקתני התם א"ר יוסי בחמשה דברים בין האולם למזבח שוה להיכל שאין בעלי מומין ופרועי ראש ושתויי יין ושלא רחוץ ידים ורגלים נכנסים לשם ופורשין מבין האולם למזבח משמע שכל אלו המעלות שוות וכולהו מדרבנן ופי' ריב"א ש"מ הני מעלות דאורייתא נינהו וגמרא גמירי להו הכי דפורשין דאי אמרת דרבנן נינהו ובין האולם למזבח גזרה שלא יכנס בהיכל בעזרה נמי ליגזור מיהו אומר רבי כי יכול ר"ש לדחות דבחומרא דשתויי יין וחביריו אתא ליה שפיר שאסרו ליכנס בין האולם למזבח פן יכנס להיכל [כיון שהחומרא מדרבנן אבל בפרישה] יש להחמיר כמו כן בעזרה כדי שלא יכנס להיכל כיון שהחומרא מן התורה ור"ש פי' כן משום דכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד משמע דאפרישה דהקטרה לא גמירי מעלה אלא כתיבא בהדיא אך י"ל דגמרא גמירי קאי אבין אולם למזבח כמו שכתוב בפסוק בהדיא גבי פרישה דהיכל ועוד י"ל כי ר"ש פי' כן משום דאמרי' לקמן בסמוך גבי אמר רבא ש"מ קדושת היכל ואולם חדא היא כו' היא גופה גזרה כו' ומנין לו דגזרה היא הא אמרו ש"מ מעלות דאורייתא ואין נראה דקאי ש"מ דרבא על דיחויא דש"מ דלעיל ע"כ נראה לרבי עתה כפי' ר"ש אך שלא נעמיד מעלות על קדושת עזרת נשים אלא בשל בין אולם למזבח:

כיון דלא מפסיק מידי לא מינכרא כו'. וא"ת אמאי לא מוכח דמעלות דאורייתא נינהו דאמרן לעיל לא שנו אלא בשעת הקטרה דהיכל אבל בשעת הקטרה דלפני ולפנים לא גזרו כל כך וי"ל כמו שפירש ה"ר יוסף דבעינן שיעמדו שם כדי שיוכלו לראות שלא יתקן מבחוץ ויכניס כדרך הצדוקין ואע"פ שא"א לראות בתוך חלל שני הפרוכת אבל מ"מ מאי דאפשר לתקן מתקנין וגם שם אינו יכול לתקן כל כך^א)עיין בריטב"א בריש סוגיין ד"ה לא שאנו וכדבריו יש להגיה גם כאן. ועי' בש"י.:

גחלים אילך ואילך וחתה מן המאוכלות הפנימיות כו'. רבינו יעקב לא גריס ליה הכא אלא בפ"ק דתמיד גריס ליה גבי תרומת הדשן אבל גבי קטרת בעינן גחלים לוחשות ורבינו שמואל כתב נמי דבסדר המשנה לא גריס ליה אבל בתמיד תנן ליה גבי קטרת של כל יום ופירש הטעם משום דתניא בת"כ מנין שתהא אש בטלה על גבי גחלים ת"ל גחלי אש הלכך מן הפנימיות שאין בהן להבות אש הוא (אינו) נוטל (וה"ה) [והאי קרא] ביוה"כ [כתיב]:

והיום חותה בשל זהב. בפ' ג' דראש השנה (דף כו.) אמרינן דחוטא בל יתנאה בלבשו^ב)צ"ל בלבושו. במלבושי זהב קאמרינן דאין קטיגור נעשה סניגור:

נתפזרו לו קב גחלים מכבדן לאמה. הקשה רבינו נסים גאון היכי מכבדן לאמה ומפסיד קדש והלא קדשו בכלי שרת ותנן (עדיות פ"ח מ"א) העיד ר"ע על קטרת ולבונה וגחלים שנגע טבול יום במקצתן שפסל את כולן וי"ל שאין כלי שרת מקדשין שלא מדעת כן תירץ רבינו יעקב אבל קשה לה"ר אלחנן דהא פלוגתא דאמוראי היא בסוכה בפ' לולב וערבה (דף נ.) אי כלי שרת מקדשין שלא מדעת אי לא ובפ"ק דמנחות (דף ז.) יש שאומר על ברייתות זאת אומרת כלי שרת מקדשין וזאת אומרת אין מקדשין כו' אבל פלוגתא דתנאי מיהא לא אשכחן בהדיא והמשנה צריך לתרץ אליבא דכולהו מיהו כיון שמחלוקת בברייתות הוא בכך אין לחוש ועוד יש לתרץ דמיירי הכא שהמחתה של כסף אינה כלי שרת כי אם השניה שהיה מערה לתוכה אבל קשה לרבי אלחנן דבפרק בתרא דחגיגה מוקי לה כר"ע בגחלים של יוה"כ שבה היה חותה ומכניס^א)צ"ל ומהם. ומיהו לא מכבדן לאמה והכי איתא בירושלמי דחגיגה גחלים מאי א"ר אבין תפתר בגחלים של יום הכפורים שבמה שהוא חותה הוא מכניס אבל של כל יום לא כדתנן תמן נתפזר כקב גחלים היה מכבדן לאמה ואיתמר נמי מפני שנזקקה לכליין פירוש מחתה זו של זהב שהיא כליין מצרפתן אבל מחתה של [כסף] שאינה כליין לא מצרפתן ורבי אומר לפרש הירושלמי גחלים מאי למה פוסל את כולם כיון שאין צריכין לכלי דהא מתפזר מהם לארץ א"כ ע"כ שאין קדושין ומוקי לה בשל יוה"כ וה"ה למחתה שניה של כל יום אלא מילתא דפסיקא ליה נקט ואע"ג דאמרי' בפ' בתרא דחגיגה דמדרבנן מצרף אע"פ שא"צ לכלי איכא למימר דהתם מיירי למ"ד צירוף דאורייתא אבל למ"ד דרבנן יכול להיות דאין מועיל אלא מה שצריך לכלי וקושיא דרבינו נסים אינה קושיא דאין כאן הפסד קדש כיון שאין ההקדש צריך להם וכדי שתהא השניה מלאה יפה תקנו לחתות בגדולה ולערות בקטנה^ב)עיין בתוס' חגיגה כג: ד"ה שאם נגע כו' כי שם הדברים מבוארים. ש"י.:

מכבדן לאמה. וא"ת והא קא עבר משום לא תכבה ואמרינן בסוף פירקין (דף מו:) המוריד גחלת מע"ג המזבח וכיבה חייב י"ל דלרבא אתי שפיר דפטר לקמן היכא דנתקיה למצותיה ואפי' לאביי דמחייב פטר הכא כיון דנתקיה למצותיה הוצרך לשופכו ולפזרו על הרצפה א"נ השפיכה אינה כיבוי ולאחר שכבו שמא היה מפזרן לאמה מיהו הא ליכא למימר דא"כ הא דקתני בתמיד (דף לג.) ובשבת כופה עליו פסכתר אפילו בחול נמי כיון שלא יכבס יכוו בהם שהולכים יחיפים על הרצפה ועוד אומר ה"ר אלחנן כיון שנעשית כל מצותן אין בהם עוד כלל איסור לא תכבה:

בכל יום לא היה נשתק. פירש"י כמין טבעת וריב"א פי' כמו נרתק וכן פר"ח והביא ראיה מבראשית רבה (פ"ו) שחמה יש לה נשתק שנאמר לשמש שם אהל בהם ואמרינן נמי הקב"ה מערטלה חמה מנשתקה וריב"א הביא ראיה מן הירושלמי דגריס בכל יום לא היה נרתק היום היה לה נרתק כדי שלא יכוה נראה פירוש לפי שבית ידה מתחמם מן הגחלים דמתכת אמרינן דחם מקצתו חם כולו ולפיכך עושה נרתק שמובדל מן הכלי ופריך והלא חוצץ ומשני קובעו במסמר:

בפרש"י בד"ה שם פרישה כו' דמהיכל פרשי משום לפני ולפנים כו' ובד"ה ש"מ מדגזר כו' פרישה הס"ד ואח"כ מה"ד קדושת היכל כו' מבין האולם ולמזבח דלמא עייל כו' באהל מועד הס"ד ואח"כ מ"ה אולם ובין אולם כו' הד"א ובד"ה קב גחלים כו' ובא"ד והוא מכבדו לתוך אמה סילון של כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אתיא כפרה כו' לדידיה ניחא הכא דאיכא למימר כו' עכ"ל כצ"ל:

ע"ב שבעה מיני זהב ואלו הן זהב וזהב טוב כו'. כתבו התוס' זהב טוב מפורש בירושלמי כשצורפין אותו אינו חסר כלום עכ"ל ונראה לפ"ז כמ"ש החוקרים הטבעיים כי יש ז' מיני מתכות והם מפעולות ז' כוכבי לכת וייחסו הזהב לפעולת השמש והכסף לפעולת הלבנה ולכך הזהב לעולם שוה בשל י"ב של כסף כמ"ש התוס' בפ' הזהב ובפ"ק דבכורות משום דמהלך החמה בשנה בי"ב מהלך הלבנה בחדשים שלה בא הרמז באותיות זה"ב שהוא קרוב במספר חלק י"ב ממספר כס"ף ולכך יש ג"כ ז' מיני זהב כי בו' מהם יש בהם סיגים מז' מיני מתכות האחרים אשר הם מפעולות הז' כוכבי לכת האחרים אבל זהב הטוב הוא שאין בו סיג משאר ז' מיני מתכות רק מפעולת כוכבו שהוא השמש ולכך אינו חסר כלום ע"י צורף ולכך נקרא ג"כ טוב עש"ה וירא אלהים את האור כי טוב וגו':

גמרא א"ר ש"מ קדושת אולם והיכל חדא כו'. לכאורה יש ראיה לזה מדתנן בפרק ד' דמדות מ"ו ההיכל מאה על מאה וקחשיב במ"ז האולם בכלל החשבון:

גמ' שם בכ"י היתה ידה (כצ"ל) קצרה והיום ארוכה. הוא פיסקא מהמשנה:

אָמַר רַב חִסְדָּא: שִׁבְעָה זְהָבִים הֵם. נראה לי בס"ד הטעם שהם שבעה מינים כי הזהב הוא סוד הגבורות וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל שהגבורות הם חמשה ויש בהם בחינת התפשטות ובחינת כללות דהיינו כי הה׳ גבורות מתפשטים בחג"ת [חסד, גבורה, תפארת] ונצח והוד בסוד התפשטות וביסוד הוא כללות כל הה׳ גבורות ובמלכות כללות דכללות. נמצא סוד ההתפשטות הוא בחמשה וסוד הכללות הוא בשתי ספירות יסוד ומלכות וזה נרמז באותיות זָהָב שהוא אות ז' קאי על ההתפשטות והכללות שהוא בשבעה ספירות ואות ה' כנגד התפשטות לבדה ואות ב' כנגד ההתכללות לבדה ולכן שבעה זהבים הם כנגד ז' ספירות של התפשטות והתכללות.

גמרא וזהב אופיר. מלכים א' י' י"א. זהב מופז. מ"א י' י"ח. זהב שחוט. מ"א י' ט"ז. זהב סגור. מ"א י' כ"א. זהב פרוים. דה"י ב' ג' ו':

רש"י ד"ה קב גחלים. לתוך אמה סילון. עיין לקמן דף מו ע"ב תוד"ה כי פליגי:

אתיא כפרה מיום הכפורים. וקשה לי אכתי בשעת הקטרת קטורת בהיכל בכל יום מנלן דצריך פרישה הא התם כפרה לא כתיבי וכי תימא הכי נמי דמן התורה אין צריך פרישה אלא מדרבנן בעלמא גזרו אי משום הקטרה דלפני ולפנים או גזירה משום דמים דהיכל דמפ' הכא ליתא דאם כן הא דאר"י כשם שפורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה כך פורשין בשעת מתן דם פר כהן משיח וכו' ומפרש ר' אליעזר דהאי פורשין בשעת הקטרה דקאמר אקטורת דהיכל קאי דאלו משום לפני ולפנים אין צריך פרישה מבין אולם למזבח והשתא תלי כתיבי בדלא כתיבי דפרישה דהני כתיבי ומן התורה הן דנפקא ליה בגזירה שוה דכפרה מיום הכפורים ואלו פרישת הקטרת היכל כל עצמו אינו אלא מדרבנן. ועוד דבסמוך אמ' ש"מ קדושת אולם והיכל חדא היא דאי אמרת ב' קדושות נינהו אולם גופיה גזירה וניקום ונגזור גזירה לגזירה והשתא אי פרישת הקטרת היכל אינו אלא מדרבנן משום גזירה וכדפי' אכתי תקשה אפילו אם תמצא לומר היכל ואולם חדא הווין אמאי גזרו אהקטרת היכל פרישה מבין האולם למזבח הא כל עצמו של פרישת היכל גופיה אינו אלא מדרבנן משום גזירה וניקום ונגזור גזירה לגזירה בין אולם אטו היכל והא ודאי ליכא למ"ד קדושת בין האולם והיכל חדא היא ועוד אפילו למאי דדחי אולם ובין האולם חדא היא ואולם והיכל ב' קדושות נינהו אכתי לא אתי שפיר מ"מ תקשה אפרישה דבין האולם משום הקטרה דהיכל הא הוה ליה גזירה לגזירה מיהו ראיה זו יש לדחות דבשלמא אי אמרת קדושת אולם והיכל תרתי נינהו ואין מקום כלל לגזור פרישה מבין האולם משום לתא דאיסור תורה כלל אלא אם כן הוי משום גזירה לגזירה פריך שפיר כיון דאין מקום לגזור עליו אלא בענין דהוי ליה גזירה לגזירה כולי האי לא גזרינן אבל אי אמרת דקדושת אולם והיכל חדא הוא ויש מקום לגזור על בין האולם משום היכא דאיכא בהיכל לתא דאיסורא דאוריתא כגון מתן דמים דהיכל תו לא חלקו חכמים בין מתן דמים הללו דהיכל להקטרה דהיכל והשוי מדותיהן לגזור פרישה מבין האולם משום הקטרה דהיכל כמו משום מתן דמים דידיה כדרך שלא חילקה תורה בלפני ולפנים בין מתן דמים דידיה להקטרה דידיה ואסרה לכל להיות בהיכל מ"מ קושיא א' ודאי קשיא וראיתי להרמב"ם בפ"ג מהלכות תמידין ומוספין שכ' בשעה שמקטירין הקטרה בהיכל בכל יום פורשין כל העם מן ההיכל ומבין האולם ולמזבח לא יהיה שם אדם עד שיצא זה שהקטיר הקטרה וכן בשעה שיכנס בדם חטאת הנעשים בפנים פורשין הכל מבין האולם ולמזבח עד שיצא שנאמר וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקודש בנין אב לכל כפרות שבקודש שלא יהא שם אדם ואין זה עולה לפי סוגיא דשמעתין דאם איתא למה לי גזירה שוה דכפרה כפרה מיום הכפורים תיפוק ליה מהאי בנין אב מיהו יש בידי ליישב דאי לאו גזירה שוה זו הוה אמינא דהא דכתב רחמנא וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקודש דהאי קודש היינו לפני ולפנים ולא היכל וכהאי גוונא אמרינן בספ"ק דזבחים (דף פ"ב) פנימה אין לי אלא פנימה היכל מנין תלמוד לומר אל הקודש פנימה ופריך ויאמר קודש ולא יאמר פנימה אמר רבא בא זה ולימד על זה פי' דאי כתב קודש ולא כתב פנימה הייתי אומר קודש זה לפני ולפנים ולא היכל ואפילו אביי לא אקשי עלה התם אלא משום כיון דאפסיל בהיכל לפני ולפנים מאי בעי פי' והיה לו לקרא לכתוב היכל בהדיא אבל מ"מ אהא לא פליג דאל הקודש לחוד משמע דאלפני ולפנים קאי ואין היכל במשמע אי לא דגלי קרא יתירא על היכל ואם כן הכא נמי איכא למימר דהא דכתב רחמנא בבואו לכפר בקודש היינו לפני ולפנים ודווקא בשעת הזאה דשם צריך פרישה אבל לא בהזאות שבהיכל וכיון שכן אין כאן בנין אב כלל שהרי בקודש דטעון פרישה הא לא מיירי קרא אלא מהזאה והקטרה דלפני ולפנים לחוד דיום הכפורים ואין לנו עוד כיוצא בו אבל השתא דאתא לן גזירה שוה דכפרה מיום הכפורים אפר כהן משיח והעלם דבר ושעירי עבודה זרה שנותן דמן בהיכל שטעונין פרישה מעתה בע"כ האי בקודש אהיכל נמי קאי ומעתה אתי בנין אב אכל כפרה שבקודש שהוא צריך פרישה ואפילו קטורת שבהיכל של כל יום דאע"ג דלא כתיב בה כפרה מ"מ מכפרת היא על לשון הרע דהא נפקא ליה לעיל על קטורת שמכפרת מקטורת של אהרן והתם סתם קטורת היתה ולא של לפני ולפנים מיהו גם על זה אכתי קשה לי דהא בפ"ג דמנחות (דף כ"ז) סבירא ליה לר' יהודא דביאה ריקנית דהיכלומבית לפרוכת באזהרה לחוד ואל פני הכפורת במיתה ולרבנן מבית לפרוכת נמי במיתה ואמרינן מאי טעמא דרבנן דלא לכתוב רחמנא מבית לפרוכת [והו"א] היכל מיחייב מבית לכפורת מיבעי ש"מ מבית לפרוכת במיתה ור' יהודא אי לא כתב רחמנא מבית לפרוכת הוה אמינא מאי קודש מבית לפרוכת אבל היכל אפילו לאו נמי לא ורבנן ההוא לא מצית אמרת דהיכל כולו איקרי קודש שנאמר והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קדש הקדשים אלמא לרבנן כל היכא דכתב רחמנא קודש סתמא היכל במשמע ובעל כרחך צריך לומר דההיא סוגיא דספ"ח דזבחים דמשמע דאי לא כתב פנימה הוה אמינא קודש זה לפני ולפנים כר' יהודא אתיא ולא כרבנן דאמרי קודש סתמא היינו היכל מיהו לפי המסקנא לרבנן נמי ניחא והשתא סוגיא דידן אליבא דרבנן קשי' דכיון דהכא לכפר בקודש [כתיב] ממילא היכל במשמע דהיינו הזאות שעל פרוכת ועל מזבח הזהב ואי אמרת דאיתא זה בנין אב לכל כפרות שבקודש שטעון פרישה גזירה שוה זו דכפרה כפרה למתן דמים הללו שבהיכל למה לי אלא ודאי בע"כ ליתא להאי בנין אב אם כן קטורת של כל יום שבהיכל מנלן שיהא טעון פרישה ועוד קשה לי דהאי לכפר בקודש לאו מיותר הוא ולבנין אב לכל כפרות שבקודש אתי שיהא טעון פרישה אלא לכ"מ המקודשים שיהא טעונים פרישה מהן הוא דאתי כדאי' לעיל אין לי אלא אוהל מועד שבמדבר שילה וב"ע מנין וכו':

מאי טעמא התורה חסה על ממונם של ישראל והיום חותה בשל זהב ובה היה מכניס מאי טעמא משום חולשא דכהן גדול. וקשה לי משמע טעמא דמשום חולשא הא לאו הכי היום ביום הכפורים היה חותה בשל ד' קבין ומערה ממנה לתוך של ג' קבין ועוד רישא נמי דקתני בכל יום חותה בשל ד' קבין ומערה לתוך ג' קבין משמע דאפילו בשבת היה עושה כן דבכל יום אפילו שבת במשמע והכי נמי תנן בפ"ד דתמיד דאפילו בשבת מערה לתוך של ג' קבין כדאמרינן לקמן בכל יום תנן גבי מערכות דאפילו בשבת במשמע וקשה לי הא בספ"ד דכריתות (דף כ' ע"א) תניא החותה גחלים בשבת חייב חטאת ר' אלעזר בר' שמעון משום ר' אלעזר בר' צדוק אמר חייב ב' מפני שהוא מכבה את העליונים ומבעיר את התחתונים פי' שעכשיו נעשו עליונים תחתונים וכבות מחמת משא של עליונים ומבעיר תחתונים שהיו כבויות מחמת משא שהיו עליהן וכשהן עכשיו עליונים נתבערו ולכולהו פי' דאמוראי דהתם משמע דלכולי עלמא א' מיהא חייב ואם כן הכא כשמערה ממחתה של ד' קבין לשל ג' קבין עושה מלאכה בשבת ויום הכפורים שלא לצורך גבוה אטו מפני שהתורה חסה על ממונם של ישראל נתיר אב מלאכה בשבת ויום הכפורים שלא לצורך גבוה והא אפשר לחתות ולהכניס בא' וצורך גבוה הא איתעביד כהלכתה בא' כמו בב' על ידי עירוי מזה לזה והא הבערה שלא לצורך גבוה במקדש לא הותרה ובשלמא חתוי א' במחתה לא סגי בלאו הכי כיון דגחלים לצורך קטורת אין ניטלים אלא ממזבח החיצון כדנפקא ליה לקמן מקרא והוה ליה חתוי א' לצורך גבוה ודוחה שבת אבל חתוי וערוי ממחתה למחתה דאינו לצורך גבוה אלא לחוס על ממונם של ישראל ויש בזה משום מלאכה האיך דוחה שבת שלא לצורך גבוה והא בפ"ד דתמיד תנן גבי מחתה של קטורת נתפזר ממנו קב גחלים היה מכבדן לאמה ובשבת היה כופה עליהן פסכתר פי' שבשבת לא שרי לכבדן לאמה אלמא כל שאינו לצורך גבוה במקדש לא הותר מיהו י"ל דשאני הכא דהוה ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה דלא ניחא ליה לא בהבערת תחתונים ולא בכבוי העליונים דהא כשמכניסין להיכל חוזר ומערה ממחתה שניה זו על מזבח הזהב להקטיר וחזרו ונעשו עליונים תחתונים ותחתונים עליונים והכבוים על ידי מחתה ב' נתבערו והמבוערות נתכבו והוה ליה כבוי והבערה שעל ידי ערוי למחתה ב' שלא לצורך גופה ודמיא להא דא' התם החותה גחלים בשבת להתחמם בהם ואינו מתכוון לא לכבוי ולא להבערה והובערו מאליהן דפטור למ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עלי' ואע"ג דקי"ל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור כיון דאינו אלא שבות במקדש ל"ג אבל קשה לר' יהודה דאמר התם מלאכה שאינה צריכה לגופה דחייב ואליבא דר' יהודה אמר התם בהא דהחותה גחלים להתחמם בהם דחייב אע"ג דאינו מתכוין מאי איכא למימר הא משמע בכל הני דחשיב במתניתין בהני חילוקי דהקטרה דיום הכפורים מהקטרה דכל יום דאפילו ר' יהודא מודה בהו ולא פליג אלא בסיפא דלעולם כהן גדול עולה באמצע ודמקדש בקיתון של זהב אבל בכל הני דרישא משמע דמודה ר' יהודא בהו:

והכי קאמר בכל יום היה חותה בשל סאה מדברית ומערה לתוך ג' קבין ירושלמית קשה לי מאי טעמא נקט ר"י למילתיה בתרי גווני מדות בחדא בשל מדברית ובחדא בשל ירושלמית וכהאי גוונא פריך הגמ' פ"ו דזבחים (דף ס"ד) דאמר התם ר' אומר מאי ימין ימין דמזבח מאי שמאל שמאל דגברא וניתני או אידי ואידי דמזבח או אידי ואידי דגברא קשיא מיהא בהא דלא נאמר שניהם בשל מדבר דהיה חותה ומערה בשל מדבר י"ל כיון דמערה בשל ג' קבין ירושלמית נותר יותר מג' קבין מד' ולד' לא הגיע ואין כאן חשבון מכוון משום הכי נקט סיפא ומערה בתוך ג' קבין ירושלמית דאז החשבון מכוון ג' קבין לא פחות ולא יותר אבל הא קשה הוה ליה למימר הכל בירושלמית היה חותה בה' קבין ירושלמית ומערה לתוך ג' קבין ירושלמית דהוה ליה גם כן החשבון מכוון ושמא י"ל דלשון סאה שגור יותר בלשון חכמים וכל כמה דמצי למימר סאה אינו חושב לקבין משום הכי מיירי בב' גווני מדות כדי למתני רישא סאה שהוא לשון הרגיל יותר מקבין ובסיפא חשבון מכוון:

בכל יום היה זהבה ירוק והיום אדום הבבא זו לא נתפרש בגמרא טעמא ונראה לי דהיינו טעמא משום דבגמרא קחשיב ז' מיני זהבים זה למעלה מזה וחשיב זהב פרוים לבסוף דאלמא הוא חשוב מכולן ואזהב אדום דמתניתין קאמר בברייתא והיינו זהב פרוים וכיון שהוא חשיב מכולן עשו מחתת קטורת יום הכפורים שחשוב שכן נכנס לפני ולפנים ממין זהב החשוב יותר אי נמי משום שדומה לדם פרים כדאמרינן בגמרא לפיכך בחרו אותו למחתת פנים שגם דם פר נכנס לפנים כמותו:

בקדושה. מתן דמים: שם פרישה אחת. כולה חדא מעלה היא דמהיכל פרשי [משום] לפני ולפנים בין בשביל הקטרה ובין בשביל מתן דמים ומבין האולם ולמזבח לא [פרשי] בשביל לפני לפנים כלל וכיון דאשמועינן דמשום הקטרה דלפני ולפנים לא פרשי לא איצטריך לאשמועינן משום מתן דמים: מעלות דאורייתא. מעלות שמנו חכמים במשנה במסכת כלים בפ''ק (משנה ח) דקאמר התם הר הבית מקודש מירושלים והחיל מהר הבית ועזרת נשים מן החיל ועזרת ישראל משל נשים ושל כהנים משל ישראל ובין האולם ולמזבח מן העזרה וההיכל מבין האולם ולמזבח דאורייתא נינהו הלכה למשה מסיני והכי גמירי להו הלכך לענין פרישה נמי דקרא לא איצטריך פרישה אלא מהיכל כדכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד ואתו רבנן וגזור בין האולם ולמזבח דילמא מיקרי ועייל להיכל ולא נמשכה שאר עזרה לאותה גזירה שהרי בין אולם ולמזבח קדושה אחת היא ושאר כל העזרה קדושה אחת ובין האולם למזבח גופה גזירה והויא לה שאר עזרה גזירה לגזירה ואי סלקא דעתך מעלות דקתני התם דרבנן נינהו אבל מדאורייתא בין האולם ולמזבח וכל העזרה חדא קדושה היא מ''ש כו': מכולה עזרה נמי [נפרשו]. משום הא גזירה גופה דהא כולה חדא גזירה: ש''מ. מדגזר בין האולם ולמזבח פרישה: קדושת היכל ואולם חדא היא. ואולם נמי אהל מועד מקרי ועביד הרחקה לפרוש מבין האולם ולמזבח פרישה לכל העזרה דילמא עייל לאולם וקא עבר אלא יהיה באהל מועד: אולם ובין האולם ולמזבח חדא היא. וכי גזור אולם אטו היכל אימשיך האויר דבין האולם בההיא גזירה: חסה על ממונן. ואנן נמי חסינן וחתיית גחלים שוחקת את הכלי ומחסרתו: משום חולשא. שטורח הוא לערות מכלי אל כלי: קב גחלים. כשמערה של ארבעת קבין לתוך של שלשה מתפזר לו קב גחלים הוא מכבדו לתוך אמה סילון של עזרה היוצאת לנחל קדרון: ולא רבי יוסי. דאי ר' יוסי שלשה מתפזרין: בשל קביין היה מכניס. וחותה בשל ד' קבין כרבנן שאמרו בשל ד' קבין היה חותה: סאה מדברית. ששת קבין מדבריות וכשבאו לירושלים הוסיפו שתות על המדות ונעשות ששת קבין מדבריות חמש ירושלמיות וכשחותה בשל סאה מדברית מערה לתוך שלשת קבין ירושלמיות נתפזרו לו קביין ירושלמיות: היה גלדה עבה. דופנה עבה לכך היתה כבדה: רך. דק: ניאשתיק. טבעת בראשה שמקשקש ומשמיע קול משום ונשמע קולו בבואו וגו' (שמות כח): וזהב הארץ ההוא טוב. מכלל דאיכא זהב סתמא:

דאילו מהיכל פרשי בין בקדושה דידיה. הכי פירושא לדידך לא הוה ליה למתני האי לישנא דבין בשעת הקטרה וכו' אלא הכי איבעי ליה למתני שבהיכל פורשין בין בקדושה דידיה בין . בקדושה דלפני ולפנים דמשמע בין דקטרת בין דמתן דמים ובין האולם ולמזבח אין פרישה אלא בקדושה דהיכל דקטרת ודמתן דמים ואמאי נקטה הקטרת דמשמע הקטרת ותו לא בשלמא לדידי דאמרי דפורשין בין האולם ולמזבח אף בשעת הקטרה לפני ולפנים ולא במתן דמים דלפני ולפנים ניחא הא דנקט הקטרה ומשני שם פרישה אחת היא ותנא הקטרה משום דעיקר קרא איירי בה וה''ה במתן דמים: . אתיא כפרה כפרה מיוה''כ. תימה לי בשלמא שעירי עבודת כוכבים כתיב בהן כפרה בפרשת שלח אבל פר כהן משיח דלא כתב ביה כפרה אע''ג דאיתקש לפר העלם דבר מנלן למאן דאמר בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ.) דדבר הלמד בג''ש אין חוזר ומלמד בהיקש והא פר העלם גופיה בגזירה שוה דכפרה כפרה גמר ויש לומר למאן דאמר בזבחים פרק בית שמאי (דף מ:) לפר זה פר העלם ואע''ג דקרא בדידיה איירי איצטריך למיהוי מאי דאתיא ליה מהיקשא כמאן דכתב בגופיה לדידיה ניחא הכא דאיכא למימר כי היכי דאמרינן דאהני לפר זה פר העלם למאי דילפינן ליה בהיקשא מפר כהן משוח למיהוי כמאן דכתב בגופיה הכי נמי אהני להאי מילתא דהכא דגמרינן מיוה''כ למיהוי כמאן דכתב בגופיה ולמאן דאמר לפר זה פר יום הכפורים יש לומר דלדידיה לא קשיא דהא כיון דדריש ועשה לפר זה פר יום הכפורים כאשר עשה לפר זה פר כהן משיח הרי איתקשו פר יוה''כ ופר כהן משיח להדדי וגמר מפר יוה''כ לפרישה דאף על גב דשעירי עבודת כוכבים דילפינן להו התם מדכתב החטאת בפר העלם ודרשינן מיניה שעירי עבודת כוכבים לא חשיב להו התם כאילו הוקשו לפר כהן משיח אלא לפר העלם דכתב ביה קרא שאני התם דהחטאת ייתורא בעלמא הוא ואין במשמעותו שיהא מוקש לפר כהן משיח אבל פר כהן משיח ופר יום הכפורים בהילוך לישנא דקרא משמע שהוקשו זה לזה ועשה לפר זה דהיינו פר כהן כאשר עשה לפר יום הכפורים וכן פירש שם ריצב''א אמילתא אחריתי: בכל יום לא היה לה ניאשתיק. פרש''י טבעת להשמיע קול כדכתיב ונשמע קולו בבואו אל הקודש ובירושלמי גרסינן נרתק שלא יכווה ונראה לריב''א כעין נרתק של עור היה עשוי סביב ידה של מחתה לאחוז בה שלא יכווה משום דכל כלי מתכות חם מקצתו חם כולו ולפיכך היה צריך היום נרתק יותר מבשאר ימים לפי שהיו הגחלים שוהים במחתה זמן מרובה עד שהיתה חמה הרבה ושוב מוציא אותה שהיא אחת מהעבודות הוצאת כף ומחתה ופריך בירושלמי ואינו חוצץ ומשני קובעו במסמר כלומר על ידי מסמרין היה נקבע אותו נרתק לבית יד שיהא בטל ויחשב כגוף המחתה: זהב טוב. מפרש בירושלמי כשצורפים אותו אינו נחסר כלום זהב מופז על שם מקומו: והיום מקיתון של זהב. דאמר בפרק שני דזבחים (דף כב.) דבכל כלי שרת מקדש דכתיב ירחצו לרבות שאר כלי שרת. ריב''א: .