יומא מז ע"א

דף מז - א

מתניתין:

לאחר שחתה הכהן הגדול את הגחלים במחתה, והניחה מלאה גחלים על הרובד הרביעי שבעזרה [וכמבואר במשנה לעיל מג ב]:

הוציאו לו את הכף, כשהיא ריקה, מלשכת בית הכלים, כדי לתת בה את הקטורת. ^[1] ובה מוליך את הקטורת לקודש הקדשים, כדמפרש ואזיל.

וכן הוציאו לו מלשכת בית אבטינס [מאירי ^[2]], את המחתה בה היתה מונחת הקטורת.

חפן - הכהן הגדול - מלא חפניו מן המחתה, ונתן לתוך הכף.

הגדול, גהן שהיה גופו גדול, היה חופן לפי גדלו, בחפניים גדולות, ואפילו גדולות כחופני בן קמחית, שהיתה ידו מחזקת כארבעה קבין -

והקטן היה חופן לפי קטנו. ואפילו כבן גמלא, שלא היתה ידו מחזקת אלא כשני זיתים [מלאכת שלמה, מירושלמי].

וכך היתה מדתה, מפרש לה בגמרא [רש"י. וראה הערה ^[3]].

ולאחר שחפן הכהן, נטל את המחתה - של הגחלים [הנזכרת במשנה לעיל מג ב] ביד ימינו, ואת הכף - שבה הקטורת - בשמאלו, כדי ליתן את הקטורת על המחתה בבית קדשי הקדשים.

גמרא:

שנינו במשנה: הוציאו לו את הכף ואת "המחתה": קא סלקא דעתין שהוציאו לו עכשיו מחתה מלשכת הכלים, כדי לתת בה את הגחלים. ולפיכך תמהינן:

הוציאו מחתה?! וכי עכשיו הוציאו לו מחתה בשביל הגחלים?!

הא תנא ליה רישא [הלוא כבר כתובה היא ברישא] במשנה הקודמת, שהרי שנינו שם: נטל את המחתה ועלה לראש המזבח וחותה ויורד?!

ומשנינן: התם במשנה הקודמת, מדובר במחתה דגחלים.

ואילו הכא, במשנתנו, מדובר במחתה דקטורת, כדי לחפון מתוכה.

כדתניא: הוציאו לו את הכף ריקן מלשכת הכלים, ומחתה גדושה של קטורת הוציאו לו מלשכת בית אבטינס, מהמקום שבו היו כותשים את הקטורת ומערבין את סמניה.

שנינו במשנה: חפן מלא חפניו ונותן לתוך הכף, הגדול לפי גדלו, והקטן לפי קטנו. וכך היתה מדתה:

ותמהינן: כף ביום הכפורים - למה לי?! והרי "ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ד', ומלא חפניו קטורת סמים דקה, והביא מבית לפרוכת", אמר רחמנא. ומשמע: יביאנה לקטורת לפני ה' בחפניו, בלא כלי!

ואם כן, למה לי כף!? [וראה הערה ^[4]]

ומשנינן: משום דלא אפשר להביאה לקטורת אל מבית לפרוכת בחפניו.

כי: היכי נעביד, איך יעשה כדי להכניס את הקטורת שבחפניו ואת הגחלים שבמחתה, לבית קדשי הקדשים?

אם נעייל [יכניס] תחילה את מחתת הגחלים, והדר נעייל במלוא חפניו את הקטורת.

הרי אי אפשר לעשות כך. כי -

הבאה אחת אמר רחמנא לגחלים ולקטורת! כדכתיב "ולקח מלא המחתה גחלי אש, ומלא חפניו קטרת סמים דקה, והביא מבית לפרוכת".

ולא שתי הבאות.

ואם נשקליה הכהן הגדול לקטורת בחופניו, ונחתיה ויניח כהן אחר ^[5] למחתה עם הגחלים עילויה מעל גבי הקטורת שבידי הכהן הגדול, וליעול, ^[6] וכך יכנס הכהן הגדול לבית קדשי הקדשים.

אף זה לא יתכן.

שהרי כי מטי התם - היכי לעביד!? כשיגיע לבית קדשי הקדשים, האיך יעשה? איך יוכל להוריד את המחתה המונחת על הקטורת שבשתי ידיו המלאות?

שמא תאמר: נשקליה בשיניה, ונחתיה למחתה, יטול את המחתה בשיניו, ויוריד את המחתה?! אף זה אי אפשר, כי -

השתא לפני מלך בשר ודם אין עושין כן מפני הכבוד.

לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא - על אחת כמה וכמה שאין לעשות זאת!

הלכך, אי אפשר להכניס את הקטורת במלא חפניו עם המחתה כאחת לבית קדשי הקדשים.

וכיון דלא אפשר, עבדינן כדאשכחן כמו שמצינו בקרבנות הנשיאים בחנוכת המזבח, כדכתיב: "כף אחת עשרה זהב מליאה קטורת". ^[7]

שנינו במשנה: נטל את המחתה עם הגחלים בימין, ואת הכף עם הקטורת בשמאל:

ותמהינן: והרי הקטורת חשובה היא מן הגחלים, ואיך לוקח הכהן את הגחלים בימין החשובה, ואת הקטורת בשמאל?! והרי זה כאילו היציבא [אזרח] החשוב עומד בארעא [על הארץ], והגיורא [גר] הפחות ממנו עומד בשמי שמיא [ברום השמים]?!

ומשנינן: זו - המחתה עם הגחלים - מרובה וכבדה, שהרי יש בה שלושה קבין גחלים וזו; - הכף עם הקטורת - מועטת וקלה, שאינה מחזקת אלא מלוא חפניים קטורת; ולפיכך נוטל את הכבדה בימינו ואת הקלה בשמאלו. ^[8]

ואפילו בזמן ששניהן שוין, ויש גם בכף שלושה קבין של קטורת [רש"י] ^[9] וכמעשה דרבי ישמעאל בן קמחית כהן גדול, שהיה חופן הרבה קטורת בחפניו [וכדמפרש ואזיל, וראה הערה ^[10]] -

אפילו הכי, כיון שברוב כהנים גדולים הגחלים מרובים מן הקטורת, לפיכך היו כולם נוטלים את המחתה בימין ואת הכף בשמאל.

[זו חמה וזו צוננת] [ב"ח מחקו על פי רש"י; וראה הערה ^[11]].

אמרו עליו על רבי ישמעאל בן האשה ששמה קמחית, שהיה כהן גדול, שהיה חופן ארבעת קבין של קטורת במלוא חפניו, כי היה גדול במידותיו וחפניו גדולות.

והיה משתבח ואומר: כל הנשים שילדו - אף הן זרדו [מפרש לה ואזיל]. ואילו זרד של אימא - כלומר: אני - עלה לגג, גבר על כולן.

ומפרשינן להא דאמר: כל הנשים זרדו, וזרד אימא עלה לגג:

איכא דאמרי: בערסן, הוא מאכל של חיטים הנקרא דייסא [ריטב"א, וראה הערה ^[12]], שהיו אוכלות הנשים כשהן מעוברות כדי להברות את עצמן ואת עובריהן, ועל כך אמר רבי ישמעאל הדייסא שאכלה אמי, הועיל לה יותר מאשר לשאר הנשים.

וכדרבה בר יונתן, דאמר רבה בר יונתן, אמר רבי יחיאל:

ערסן יפה לחולה, וסתם הנשים העוברות חולות הן, והיו אוכלות אותו כדי להברות אותן ואת עובריהן [רש"י; ובריטב"א פירש: יפים לחולה, וכן לעוברות, שמלבן אותן ומלבן את העובר].

ואיכא דאמרי: בשכבת זרע, שאין יצירת הולד מכל הטיפה, אלא מן הברור שבה, ועל כך אמר שבירור הטיפה שקלטה אמי גדל ועלה לגג. ^[13]

וקראו רבי ישמעאל: זרד, על שם "חבילי זרדים", על שם הברור ו"המאוסף" מטיפת שכבת זרע [ריטב"א].

וזה שאנו אומרים, שלא נוצר אדם מן כל הטיפה אלא מן הברור שבה, הוא כדרבי אבהו:

דרבי אבהו רמי [היה מקשה] המקראות זה על זה:

כתיב במקום אחד: "ותזרני" - [חסר אל"ף] שהוא לשון בירור בנפה שנקראת "מזרה" - [חיל] למלחמה.

וכתיב במקום אחר: ותאזרני - [באל"ף], שהוא לשון חגירת כח במתנים - חיל למלחמה.

אלא, כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: בתחילה - זריתני, ביררתני מתוך הטיפה, כאדם שזורה בבית הגרנות, נוטל את האוכל ומניח את הפסולת.

ואחר כך זירזתני, חגרת כחי במתני [נתבאר על פי נדה לא א, ועל פי רש"י שם].

אמרו עליו על רבי ישמעאל בן קמחית:

פעם אחת ביום הכפורים [רש"י ^[14]], סיפר דברים עם ערבי אחד בשוק, ונתזה צינורא של רוק מפיו של הערבי על בגדיו של רבי ישמעאל, וטימאתו לרבי ישמעאל. כי הגויים, עשאום חכמים כזבים לכל דבריהם, ורוקן מטמא כשל זב [מאירי], ונטמא רבי ישמעאל טומאת ערב, שהרי רוקו של זב מטמא במשא, [ראה הערה ^[15]].

ונכנס ישבב אחיו ושימש תחתיו בכהונה גדולה. וראתה קמחית אמן של האחים, שני כהנים גדולים מבניה ביום אחד.

ושוב אמרו עליו על רבי ישמעאל בן קמחית: פעם אחת ביום הכפורים יצא וסיפר עם הגמון [דק"ס] אחד בשוק, ונתזה צינורא מפיו של ההגמון הגוי על בגדיו של רבי ישמעאל, וטימאתו.

ונכנס יוסף, אחיו של רבי ישמעאל, ושימש תחתיו [במקומו] בכהונה גדולה. וראתה קמחית אמן, שני כהנים גדולים מבניה ביום אחד. ^[16]

תנו רבנן: שבעה בנים היו לה לקמחית, וכולן שימשו בכהונה גדולה.

אמרו לה חכמים לקמחית: מה עשית שזכית לכך? ^[17]

אמרה להם קמחית: מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי, בשעה שהיתה יכולה לכסותם [ת"י].

אמרו לה חכמים לקמחית: הרבה עשו כן והיו צנועות כמותך, ולא הועילו, [ראה הערה ^[18]].

תנו רבנן:

כתיב גבי מנחה הנקמצת: והרים ממנו "בקומצו". והיה לו לומר: והרים ממנו "קומצו" [שיח יצחק]; כדי ללמדך -

שלא יעשה מידה לקומץ. שלא יעשה כלי כמידת קומצו של הכהן הקומץ, ויקמוץ בה, אלא יקמוץ בקומצו שלו. ^[19]

איבעיא להו: מהו שיעשה הכהן הגדול מידה לחפינה ויטול בה את הקטורת?

האם נאמר: רק התם גבי קומץ, הוא שאינו יכול לעשות מידה לקומץ, דהא כתיב "והרים ממנו בקומצו" -

אבל הכא דלא כתיב: וחפן בחפניו, אלא כתיב: ומלא חפניו קטורת סמים דקה והביא מבית לפרוכת, ולא משמע שיחפון דוקא בחפניו; אם כן, לא איכפת לן שיעשה מידה למלא חפניו.

או דילמא: יליף גזירה שוה: "מלא" [ומלא חפניו] "מלא" מקומצו [קרא אחרינא כתיב: וקמץ משם "מלא" קומצו]? תא שמע ממשנתנו: חפן מלא חפניו ונתן לתוך הכף, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, וכך היתה מדתה.

מאי לאו הכי קאמר: שאם רצה לעשות מידה - עושה, ויעשנה כפי מידתן של חופני הכהן. הגדול לפי גדלו, והקטן לפי קטנו. ^[20]

הרי למדנו שיכול לעשות מידה לחפינה.

ודחינן: לא. אין לפרש כך את דברי המשנה.

אלא הכי קאמר: [ראה הערה (*20)]

וכך - כדרך מדידתה בחוץ על ידי חפניו - היתה מדידתה [ר"ח] גם בפנים. שהיה חוזר וחופנה לפנים. שבבית קדשי הקדשים היה מערה את הקטורת לתוך חפניו מן הכף, ונותן את הקטורת על הגחלים שבמחתה. ולא יערה מן הכף על המחתה [רש"ש, וראה שם].

ומקשינן: אם כן כאשר פירשת, שמעת מינה ממשנתנו, כי חופן בחוץ וחוזר וחופן בפנים, ותפשוט ממשנתנו את הספק שנסתפקו בזה בגמרא לקמן מט א?!

ומשנינן: לא תפשוט כלום. שהרי אם באת לפשוט כי "חופן וחוזר וחופן", אומר לך: דילמא כוונת המשנה: שאם רצה לעשות מידה - עושה.

ואם תבוא לפשוט שעושים מידה לחפינה, אומר לך: דילמא כוונת המשנה ש"חופן וחוזר וחופן".

אי נמי יש לדחות הפשיטות, ממה שאמרו במשנה "וכך היתה מדתה", שעושים מידה לחפינה. כי יש לפרש דקא משמע לן משנתנו שיהא מלוא חפניו בצמצום [ריטב"א ^[21]], שלא יחסר ממלא חפניו, ושלא יותיר מהם.

תנו רבנן בענין קמיצת המנחה: כתיב: וקמץ משם "מלא קומצו", יכול יהא הקומץ מבורץ, מבצבץ מכל צד ויוצא -

תלמוד לומר: בקומצו.

אי בקומצו, יכול נאמר: כל כמה שהקומץ חסר יותר טוב, ויקמוץ אפילו בראשי אצבעותיו בלבד, ולא ימלא את כל אורך פס ידו -

תלמוד לומר: "מלא" קומצו, והיינו: כדקמצי אינשי כדרך שאנשים קומצים.

הא כיצד: מכניס צידי אצבעותיו, ודוחק בקמח, והקמח נכנס בתוך ידו, וחופה [סוגר] שלש אצבעותיו [שבין הזרת והאגודל] על כל פיסת ידו, וקומץ.

הדרן עלך טרף בקלפי פ"ה הוציאו לו את הכף ואת המחתה כו' ואוקימנא למחתה דמתניתין מחתה של קטורת כדתניא ומחתה גדושה מלאה קטורת מלשכת בית אבטינס.

כף למה לי ומלא חפניו כתיב ואסיקנא משום דלא אפשר כו' ופשוטה [היא]:

יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא משל הוא כלומר האזרח למטה והגר למעלה. הגחלים בימין והקטרת בשמאל ושנינן מחתת הגחלים כבידה שיש בה גחלים ג' סאין ועוד היא [חמה] וצריך כח לנושאה והקטורת מלא חפניו וצוננת. פי' זרד זרדו לשון זרד הן עשבים כגון חבילי זרדין כלומר דבתי חבילת קמחית עלה לגג. דת"ר התולש עשבים והמזרד זרדין אם לאכילה כגרוגרת אם לבהמה כמלא פי הגדי ומפני מה היו בניה בעלי כח. י"א שגדלתן בערסן שהוא שני לסלת ומאמץ הכח וי"א בשכבת זרע כמו שהיתה עושה בת שבע אם שלמה (כדאיתא בסנהדרין) כדכתיב ותזרני חיל למלחמה. כלומר זריתני כדכתיב זורה את גורן השעורים וזירזתני אמצתני. כל העולם נוצרים מן הברור שבטיפה של ש"ז ואני מן הברור שבברור ואמר זכיתי לשבעה בנים הללו כי לא ראו קורות ביתי קלעי שער ראשי שהיתה צנועה ביותר.

תנו רבנן (מלא קומצו) [בקומצו] שיהא קומץ ונוטל בקומצו שלא יעשה מדה לקומץ ויהיה קומץ בה אלא לעולם לא תהיה קמוצה אלא בידו של כהן.

איבעיא להו מהו לעשות מדה לחפינה.

ת"ש מדתנן וכך היתה מדתה ש"מ שאם רוצה לעשות לה מדה עושה ודחינן לא הכי קתני וכך היתה מדתה בפנים כדרך שמדידתה בחוץ ואקשינן וכי החופן בחוץ חוזר עוד וחופן בפנים להקטיר ודחינן לא דלמא שאם רצה לעשות מדה מקודם כדי שיהא מודד באותה מדה עושה אי נמי שלא יחסר ושלא יותיר אלא יכניס מלא חפניו. ולעולם אם חפן בחוץ אינו חוזר וחופן בפנים על המחתה אלא בחפניו:
ת"ר וקמץ משם מלא קומצו מסלת המנחה ומשמנה יכול מבורץ כלומר יהיה שותת יורד מאחרי אצבעותיו ומחוץ של אצבעותיו תלמוד לומר והרים ממנו בקומצו מסולת המנחה. כלומר אין לך אלא מה שבתוך הקומץ.

פרק ה
הוציאו לו את הכף ואת המחתה. בגמרא מפרש מאי מחתה:

גמרא הכא מחתה דקטורת. פירו׳ מחתה גדולה של קטורת שממנה היה חופן ונותן לתוך הכף להכניס לפנים:

נשקליה לקטורת בחפניו ונחתיה לה וליעול. פי׳ דלחתיה כהן אחר שאין זו עבודה כדי שתהא פסולה בכהן אחר ואי נמי דלחתיה איהו גופיה בשיניה דהכא שהוא בחוץ אין בו משום כבודו של מלך:

וכיון דלא אפשר עבדינן כדאשכחן בנשיאים. פי׳ דכתיב בהו כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת. ובמשנתינו נראה בפירש כי כשנותן הקטורת בפנים שנותנו על הגחלים שבמחתה ואינו נותן הגחלים בארץ להקטיר עליהן. ובתוספות פירשו הטעם דבהקטרה שעל מזבח הזהב שהיה המזבח טוב להקטיר עליו היה מערה הגחלים על טהרו של מזבח ומקטיר עליהם אבל הכא דליכא מזבח לא הוה נאה להקטיר בקרקע ולפיכך היה מקטיר על המחתה וכדאשכחן גבי נדב ואביהוא ויקחו איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה׳ קטורת:

איכא דאמרי ערסן. פי׳ מאכל של חטים הנקרא דייסא שהם יפים לחולה וכן לעוברות שמלבן אותן ומלבן את העובר וכדאמרינן התם חלקא טרגיס זריד וערסן:

ואיכא דאמ׳ בשכבת זרע. פי׳ וזריד הוא מלשון חבלי זרדים כלו׳ הברור והמאוסף מטיפת שכבת זרע:

לא ראו קורות ביתי קלעי שערי. כתב רש״י ז״ל שמצא בירושלמי כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה כל אשה שהיא צנועה ראויה לצאת ממנה כהן גדול שלבוש בגדי זהב:

שלא יעשה מדה לקומץ: פרש״י ז״ל שלא יעשה מדה מכלי כמדת קומצו ויקמוץ בו. והקשה רשב״ם ז״ל דלמה לי לאתוייה מבקומצו ותיפוק לי דהא כתיב וקמץ דמש׳ שיקמוץ בידו. לכך פי׳ הוא ז״ל שיקמוץ ממחת׳ גדולה וכיוצא בו ולא שיתן מדת קומצו בכלי ואחר כך יתנהו על קומצו לקמוץ בו ונכון הוא:

גרש״י ז״ל דילמא שאם רצה וכו׳ אי נמי שלא יחסר ולא יותיר. וה״פ דאי אתית למידק מינה חופן וחוזר וחופן. אזיל הכא לאידך גיסא ומדחי לך דדילמ׳ מתני׳ אשמעינן שאם רוצה לעשות מדה אחפינה עושה. אזיל הכא ומדחה ואזיל הכא ומדחה א״נ דהאי דקתני כך היתה מדתה קמ״ל שיהא מלא חפניו בצמצום שלא יחסר ולא יותיר ויש גורסין דילמא שאם רצה לא יחסר ולא יותיר וכולה חדא פירוקא היא שאם רצה לעשות מדה לקומץ עושה כדי שלא יחסר ולא יותיר:

יכול מבורץ. פי׳ מבצבץ מכל צד ויוצא.

ת״ל בקומצו. דמשמע לשון מיעוט קומץ מצומצם והיינו דאמרינן יכול יקמוץ מעט בראשי אצבעותיו ואע״פ שאין קומצו מלא דכל כמה דמחסר טפי מעלי ת״ל מלא קומצו קומץ מלא:

והמשנה הראשונה ממנו תיוחד לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר הוציאו לו את הכף ואת המחתה חפן לתוך חפניו ונתן לתוך הכף הגדול לפי גדלו והקטון לפי קטנו וכך היתה מדתה נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו מהלך בהיכל עד שהוא מגיע לבין שתי הפרוכות המבדילות בין קדש ובין קדש הקדשים וביניהן אמה ר' יוסי אומר לא היה שם אלא פרוכת אחת בלבד שנ' והבדילה הפרכת לכם בין הקדש הראשונה פרופה מן הדרום והפנימית מן הצפון מהלך ביניהן עד שהוא מגיע לצפון הגיע לצפון הפך פניו לדרום מהלך לשמאלו עם הפרכות עד שהוא מגיע לארון הגיע לארון נתן את המחתה בין שני הבדים צבר את הקטורת על גבי גחלים ונתמלא הבית עשן יצא ובא לו כנגד בית כניסתו ומתפלל תפלה קצרה בבית החיצון ולא היה מאריך שלא להבעית את ישראל אמר הר"ם מקדש ראשון היה בו פרכת אחת ובמקדש שני היו שתים מפני ספק שנתחדש להם בעת הבנותו ועוד נבאר זה במקומו במסכ' מדות ור' יוסי נתבאר לו אותו הספק וראה כי מקום הפרכת על צורת כך וזהו ענין אמרם לא היה שם אלא פרכת אחת ועוד אבארהו לך במקומו ואמרו עד שהוא מגיע לארון רוצה בו למקום ארון כי בבית ראשון שהיה שם ארון לא היה בו אלא פרכת אחת והוא בכאן ספר סדר בית שני שלא היה שם ארון והיו שם שני פרוכות וענין אמרו ובא לו כדרך בית כניסתו שהיה יוצא אחורנית ופניו כלפי קדש הקדשים ואחריו אל הפתח וזה גדולה וכבוד למקום וכך היו עושין כהני' בחזרתם מן המעמד כולם היו חוזרים לאחוריהם ולשון תפלה קצרה כך יהי רצון מלפניך ד' אלקינו שאם היתה שנה זו שחונה תהא גשומה ולא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה ולא יהיו עמך בית ישראל צריכין לפרנסה ואל תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים פי' שחונה חמה תרגום ולא יחם לו ולא שחין ליה והיה מתפלל שישוה השם מזג אותה שנה וזו טובה גדולה כוללת האדם והבהמה כי כשהאויר שוה במזגו יבריא גופות בני אדם החולים ויתמיד בריאות הבריאים והברכה הראשונה הוא והסיר ד' ממך כל חולי ואחר כך היה מתפלל בהתמדת מלכות היושר והאמונה וזהו הצריך יותר ואחר כך היה מתפלל אחר אלו השני דברים הכלליים על דברים פרטיים לכל בני אדם שיתקן השם מעשה כל אחד ואחד ויצליח מעשיו וסחורותיו כדי שלא יצטרך לשאול ולבקש מאחר ואח"כ היה מתפלל בירידת הגשמים והוא אמרו אל תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים לפי שאלו לא יבקשו מאת השם אלא התמדת זריחת השמש וזכות האויר ומניעת הגשם שלא להבעית כמו שלא להפחיד לפי שאילו היה מתאחר היו מפחדין שמא ארעו מיתה כי הרבה כהנים גדולים היו מתים בקדש הקדשים אם לא היו ראויין או אם שנו מעשה הקטורת הלא תראה אמרו ית' לאהרן ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת ופי' שתייה יסוד ובאמת כי מקום העבודה יסוד העולם כמו שזכרנו בתחילת אבות:

אמר המאירי הוציאו לו את הכף ואת המחתה פי' אחר שחתה הגחלים במחתה והניחה מלאה גחלים על הרובד הרביעי שבעזרה כמו שביארנו בפרק רביעי היו מוציאין לו כף של זהב ריקנית מלשכת הכלים [ומחתה] ומחתה זו שמוציאין לו עם הכף היו סבורים בגמ' שאף היא מלשכת הכלים ושהיא גם כן מחתה של גחלים ומתוך כך [הקשו] והא תנא ליה נמי מחתה באידך פרקין דלעיל מ"ג ב' ותירץ בה שמחתה של קטרת קאמר והיו מוציאין אותה מלשכת בית אבטינס ומוליכין למקום שהניח שם מחתת הגחלים ופי' בגמ' מחתה מלאה וגדושה מקטרת סמים דקה מן הדקה מאותן שלשה מנים שהחזירו למכתשת מבערב והיה חופן מאותה מחתה מלא חפניו ונותן מחפניו לתוך הכף ואמר על חפינה זו שהיתה לפי חפניו של כהן גדול הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו שיש שחפניו גדולים ויש שחפניו קטנים ולא היתה מדה ידועה לחפנים של אדם בינוני שמלא חפניו דוקא ולא מדה אחרת וזה שאמר וכך היא מדתה לא שיהא יכול לעשות מדה לכך אם קבועה ולחפנים בינוניים אם גדול לפי גדלו אם קטן לפי קטנו אלא פי' בגמ' כשם שזו היא מדתה בחוץ כך זו היא מדתה מבפנים ר"ל שצריך לחזור ולערות אותן מלא חפנים מן הכף לחפניו לתנו מתוך חפניו על הגחלים על הדרך שיתבאר:

ומ"מ שאלו בגמ' למה הוצרך לכף ריקנית לערות בה הקטורת ופירשה שאי אפשר בשום פנים אלא בכך שהרי אי אפשר לו ליכנס במלא שתי חפניו קטורת עם מחתת הגחלים ביחד וכן לא להניח הקטורת על מחתת הגחלים מבחוץ שאין לו להקטיר אלא מבפנים כמו שביארנו וא"ת שיכניס תחלה מחתת הגחלים ויניחנה בין הבדים ואח"כ יחזור ויחפון הקטרת ויחזור ויכנס ליתנה על מחתת הגחלים או בהיפך התורה אמרה שהגחלים והקטרת יכנסו בהבאה אחת כדכתיב ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח ומלא חפניו קטרת סמים דקה והביא (אל) מבית לפרוכת אלמא הבאה אחת לשתיהם וא"ת שיחפון הוא ויביא כהן אחר מחתת הגחלים ויצא לו מיד אף מן ההיכל מדכתיב וכל אדם לא יהיה וכו' א"כ תינח בהיכל כשיגיע מיהא לפני לפנים האיך יעשה שהרי אין חבירו יכול ליכנס וא"ת שיחפון ויביא מחתת הגחלים בשיניו אין זה דרך כבוד על כל פנים צריך היה לחפון ולערות בכלי ליטול אח"כ הכלי ביד אחת ומחתת הגחלים ביד אחרת ואחר שכן מוטב לעשות כן בכף שכבר מצאנוה זוכה לכך בחנוכת הנשיאים כדכתיב כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת ונוטל מחתת הגחלים בימינו והכף בשמאלו ואע"פ שהקטרת שהיא עיקר המצוה ראוי ליתנו בימין יותר מן המחתה שאינו אלא מכשיר של מצוה וכמו שאמרו עליה בגמרא יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא תרצוה מפני שהכף קלה שלא היה נותן בה אלא מלא חפניו סמי הקטורת ומחתת הגחלים כבדה שהיתה מחזקת ג' קבין ולא היה השמאל סובלה כימין ואפי' היו ידי הכהן גדולים שיהו חפניו מחזיקים שלשת קבים או יותר על הדרך שהעידו על ר' ישמעאל בן קמחית שהיה חופן ארבעת קבין מ"מ זו חמה וזו צוננת ואין השמאל יכול לסבול את החמה כימין וכן שמאחר שרוב כהנים אינם חופנים כל כך הולכין אחר הרוב:

ולענין ביאור מיהא יש לתמוה כהן שחופן שלשת קבין האיך מקטיר על מחתה שבה שלשת קבין גחלים והיא מלאה וכמו שאמרו מ"ג ב' מחזקת שלשת קבין וא"כ לא היה הקטרת צבור אלא בגודש המחתה ואי אפשר שיהא הגודש מחזיק בכל הכלי שהרי אמרו שבת ל"ה א' גודשא תלתא תדע שזו שאמרו היום חותה בשל שלש קבין פירושו לכהן בינוני אבל כל שהיו רואים בו שידיו מחזיקות יותר משאר בני אדם היו מכינים לו מחתה גדולה יותר וכן לקטן ביותר קטנה משלשת קבין ומתוך כך נוטל את הכף בשמאל ומחתת הגחלים בימין ועל כל פנים צריך היה ליתן מתוך חפניו על הגחלים וכיצד היה עושה שצריך היה להזהר שמא יפול מן הקטרת לארץ אפי' כחרדל שאם כן נמצא מלא חפניו חסר ויותר ממלא חפניו אינו יכול להכניס דהויא ליה רבותא שלא לצורך פי' בגמ' מ"ט ב' שכשנכנס לפני לפנים מניח מחתת הגחלים בין הבדים ואוחז בראשי אצבעותיו של שתי ידיו את יד הכף שהיא בשמאלו ומושכה מעט מעט במתון בשני גודליו שלא תתנדנד יותר מדאי עד שמגיע ראש ידה של כף לבין אצילי ידיו והכף עצמו בפס ידיו ומטה את הכף מצדה מעט עד שתתערה כולה לתוך חפניו ונותן מתוך חפניו על הגחלים שבמחתה ומפזרה על הגחלים שיהא עשנה ממהר ויתמלא הבית עשן ולא יזונו עיניו מבית קדשי הקדשים וכשיתמלא הבית עשן יוצא לו על הדרך שיתבאר למטה ובגמ' מ"ט ב' נחלקו לומר שלא היה מפזרה אלא צוברה כדי שיהא עשנה שוהה ולא ימות בעשן ואף משנה זו מוכחת כן שאמר צבר את הקטרת וכו' וכן הלכה:

ואף בגמ' נ"ב ב' נחלקו מהיכן הוא מתחיל לצבור את הקטרת מהם שאמר חוצה לבית שהוא פנימה לו כלומר מתחיל בצד שלפניו והולך לו מעט מעט עד שצבר עד קצה פנימי של מחתה שלא להעביר על הגחלים אלא לצבור עליהם ראשון ראשון ומהם שאמר בהיפך שמתחיל בקצה פנימי של מחתה שאם יצבור תחלה כלפי עצמו כשהולך אח"כ לצבור לפניו כבר עלו שביבים מן הקצה הראשון מצד הקטרת ויכוה זרועו עד שאמרו שמלמדים היו לו אל תתחיל [מפניך] שמא תכוה וכן הלכה וזו אחת מן העבודות הקשות שבמקדש:

ונשוב לדברינו והוא שכשנטל את המחתה של גחלים בימין והכף של קטרת בשמאל הולך לו מאותו רובד שהיתה מחתת הגחלים לשם בהיכל כנגד צד המערב ששם בית קדשי הקדשים עד שמגיע בין שתי פרוכות שהיו מבדילות בין הקדש ובין קדשי הקדשים ואותם הפרוכות היו לפני הדביר אחת לפנים מחברתה וביניהם חלק אמה כנגד עובי אמה טרקסין שהיה במקדש ראשון שהיה מבדיל בין ההיכל ובית קדשי הקדשים גם כן ובבית שני לא עשו אמה טרקסין מפני שהיה גבוה הרבה יותר מבית ראשון ולא היה עובי אמה מספיק להעלותו בגובה בנין כל כך שבית ראשון שלא היה גבוה אלא שלשים אמה היה רוחב אמה מספיק לכך אבל בית שני שהיה גבהו מאה אמה לא היה רוחב אמה מספיק לגובה כזה והוא שאמרו ב"ב ג' א' רוחב ברום תלתין קאי ברום מאה לא קאי ולהוסיף ברוחב אי אפשר שהיה אויר ההיכל מתמעט מארבעים אמה ולהוסיף בקרקע אי אפשר שהכל היה מצוייר בנבואה כדכתיב הכל מיד ה' עלי השכיל ולבנות עד שלשים כותל באמה רוחב ולחוץ למעלה מן השלשים בפרוכת אין הדבר נאה להיותו לחצאין אלא או כולו בבנין או כולו בפרוכת ולפיכך עשו שני פרוכות ארוכות ורחבות מן הארץ עד התקרה זו לפנים מזו וחלל אמה ביניהם כנגד עובי אמה טרקסין שבראשון מפני שספק היה בידם אם אותו עובי של אמה טרקסין שלפנים הימנה עשרים לדביר והימנה ולחוץ ארבעים להיכל אם אותו עובי לענין קדושה היה כלפנים או כלחוץ ומתוך כך הוצרכו לעשות שתי פרוכות להשאיר אותו חלל שבנתיים באותו ספק ור' יוסי אומר לא היתה אלא פרוכת אחת כעין של משכן שנאמר בו והבדילה הפרוכת וכו' ולדעתו לא היה להם ספק כלל בענין זה אלא ברור היה להם אם כלפנים אם כלחוץ ובמקום שנתברר להם שקדושת קדש הקדשים כלה שם העמידו הפרוכת:

וחזר ואמר על דעת ת"ק שהחיצונה והיא אותה שלצד ההיכל פרופה מן הדרום כלומר שהיה ראשה כפול על עצמה ונתונה בקרסי זהב על שאר היריעה כדי שלא תסגור כל הצד וישאר מקום כניסה מצד הדרום והפנימית והיא אותה שלצד הדביר היתה פרופה מצד הצפון ולא היו שתיהן פרופות זו כנגד זו מצד אחד שאלו כן היו העומדים בהיכל יכולים לראות לפני לפנים וכן שלא התקינו שלא יהו הפרוכות פרופות אלא שיהא מגביהם בשעת כניסה שהרי אין ידיו פנויות להגביהן אלא חיצונה פרופה מצד דרום ופנימית חוצצת בפני פתחה ופנימית פרופה מן הצפון וחיצונה חוצצת בפני פתחה והוא נכנס דרך דרום לפתחה של חיצונה ומהלך בין שתי הפרוכות עד שמגיע לפירוף הפנימית שבצד צפון ונכנס משם לפני לפנים וכשהגיע לפתח זה שבצפון לא היה נכנס כנגד פניו שהרי אין הארון כנגדו אלא באמצעית הכותל עומד ומתוך כך הופך פניו לדרום שהוא לשמאל וכהן והולך כנגד דרום עד שמגיע לאמצע הפרוכת שכנגד הארון ומשם הופך פניו למערב והולך אצל הארון ומניח מחתת הגחלים בין שני הבדים ומערה מן הכף לחפניו על הדרך שביארנו למעלה ומחפניו צוברו על הגחלים ומתמלא הבית עשן ויוצא לו מיד ובא להיכל דרך כניסתו ר"ל שהולך אחורנית פניו לקדש הקדשים ואחוריו להיכל דרך יראה וכשהיה הכהן יוצא מבית קדשי הקדשים ומגיע לבית החיצון ר"ל ההיכל מתפלל שם תפלה קצרה ולא היה מאריך כדי שלא להבעית את ישראל שח"ו יהו סבורים עליו שמת שכך היתה קבלה בידם שכל שמשנה דבר בענין הקטורת מיד מת כגון שנתן הקטורת על הגחלים קודם שיכנס כמעשה הצדוקים או אם אינו הגון ופי' בגמ' נ"ג ב' נסח התפלה כך יהי רצון מלפניך ד' אלקינו שאם שנה זו שחונה ר"ל חמה תהא גשומה ר"ל כדי שיצטנן האויר עד שיהא מזגו שוה מצד המקרים כמצד מזגו שהוא חם ולח והוא המזג הנאות וזה ידוע שהיות האויר במזג שוה הוא שמירת הבריאות והיה אומר אח"כ ולא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה כלומר שהיה מתפלל על מלכות הנודע ביושר ובאמונה ולא יהו עמך ישראל צריכים לפרנסה כלומר שיצליחו כולם עד שלא יצטרכו זה לזה ולא תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים ר"ל שמתפללים על מניעת גשמים:

משניטל ארון פי' משניטל בחרבן בית ראשון שגלה הארון לבבל ולא חזר בבית שני ואע"פ שהחזיר להם כרש רוב הכלים לא היה הארון בכלל וכמו שאמרו במסכתא זו בסוף פרק ראשון כ"א ב' שבית שני לא היה בו ארון ולא כפרת ואחר שכן לא היה נותן מחתה בין הבדים אלא אבן היתה שם מימות נביאים הראשונים ר"ל דוד ושלמה במקום הארון ושתיה היתה נקראת ור"ל לשון יסוד ופי' בגמ' נ"ד ב' שממנו נשתת העולם וביאורו שמשם נתייסד תכלית העולם והמכוון בו והיתה גבוהה מן הארץ שלש אצבעות ובה היה נותן את המחתה ומקטיר ושמא תאמר והרי משנתינו בבית שני נאמרה וכמו שביארנו בענין הפרוכות ובבית ראשון לא היה שם שתי פרכות ואעפ"כ נאמר בה הגיע לארון ונתן את המחתה בין שני הבדים פרשוה בגמ' נ"ב ב' כך הגיע למקום ארון נותן למקום שהיו שם כבר שני הבדים וזהו מקום אבן שתיה ומשנה זו ר"ל משניטל הארון היא שנויה לדעת האומר שהארון גלה לבבל ומ"מ בגמ' יתבאר בה דעת אחרת שבמקומו נגנז:

זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ביארנו בכמה מקומות שהגוים כזבים לכל דבריהם ורוקן מטמא כרוקו של זב מעתה כל שאירע לכ"ג ביום הכפורים כן עובד הסגן או כהן אחר תחתיו מעשה היה בישמעאל בן קמחית שהיה משמש ביוה"כ בכהן גדול ויצא וספר עם ערבי אחד בשוק ר"ל לצורך איזה דבר שנתבקש עליו ונראה שבין עבודה לעבודה יצא וסוף דבר נתזה צינורא מפיו על בגדו ונכנס ישבב אחיו ושמש תחתיו ונראה שהיה ממונה לסגן ואף הוא הוצרך לצאת לספר עם הגמון אחר וניתזה צינורא על בגדו ונכנס אח שלישי ושמש תחתיו וראתה אמם שלשה כהנים גדולים ביום אחד ולמדת שכשם שאם אירע פסול בכ"ג משמש כהן המתוקן לו לכך תחתיו כך אם אירע פסול בזה משמש אחר תחתיו אע"פ שלא הותקן לכך ושלא פירש שבעה ימים קודם היום שהרי אף הסגן היה עובד בלא פרישה לדעתינו כמו שביארנו בפרק ראשון:

שבעה בנים היו לה לאמו של ר' ישמעאל בן קמחית וכולן שמשו בכהונה גדולה אמרו לה חכמים מה עשית שזכית לכך אמרה להן מימי לא ראו קורות ביתי שערות ראשי כלומר דרך הפלגה לרוב צניעות ואע"פ שהרבה עשו כן ולא הועילו ברוך בעל המאזנים ומ"מ מדת הצניעות משובחת הרבה ובנשים יותר בתלמוד המערב אמרו כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה כל שהיא צנועה הרבה ראוי לצאת ממנה כהן גדול המשמש בבגדי זהב ובמקום אחר אמרו כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה זוכה ויוצאים הימנה מלכים ונביאים:

המנחות הנקמצות מצות קמיצתן אם מנחת הסלת היא נותן את הסלת בכלי הראוי לכלי שרת ואם מן המנחות הנאפות היא כגון של מחבת ומרחשת ומאפה תנור אופה במקדש ופותת ונותן את הפתיתין לכלי שרת ואח"כ נותן על הסולת או על הפתיתין שמן ולבונה ומוליכה אצל הכהן וכהן מוליכה אצל המזבח ומגישה בקרן דרומית מערבית ואח"כ מסלק את הלבונה לצד אחר וקומץ ממקום שנתרבה שמנה ונותן הקומץ בכלי שרת ומלקט את הלבונה ונותנה על הקומץ ומעלה על המזבח ומקטיר והשיריים נאכלים לכהנים וקומץ זה צריך ליטלו בקומצו ר"ל שאם עשה מדה לקומץ ונטלו באותה מדה פסול על הדרך שביארנו בחפינת הקטרת שביום הכפורים שצריך ליטלו בחפניו ולא במדה וכן צריך שיהא הקומץ מצומצם כדרך שאדם קומץ והוא שיהא תוחב שלש אצבעותיו על פס היד וזהו הקומץ ואם היה מבורץ ר"ל שהרחיק אצבעותיו זה מזה עד שהקמח או הפתיתין מבצבצין ויוצאין בין האצבעות פסול אלא ידביק אצבעותיו ויהא חופן בראשי אצבעותיו על פס ידו ואינו צריך למחוק מן הצדדין במנחת הסלת בגודלו מצד האצבע השניה ובקטון אצבעותיו מצד האצבע הרביעית שכל שבסלת בירוציה נופלין מכאן ומכאן מאליהן אבל מנחת מחבת ומרחשת שהם פתיתין ובירוציהן מתעכבין מוחק בגודלו מלמעלה ר"ל מצד האצבע השניה ובאצבע קטנה מלמטה ר"ל מצד האצבע הרביעית והיא אחת מעבודות קשות שבמקדש שצריך הוא במחיקתו שלא ישארו שם מן הפתיתין היוצאים לחוץ כלום ושלא יצא עם מחיקתו ממה שבפנים כלום:

הכא מחתה דקטורת. הקשה ה"ר אלחנן דהכא משמע שהיו מקטירין הקטורת בתוך המחתה וכן משמע נמי בקרא דכתיב וקחו איש מחתתו ותנו בהן אש ושימו עליהן קטרת וכן גבי נדב ואביהוא ואילו בסדר תמיד משמע שהיו עושין אותו ע"ג מזבח הפנימי דתנן התם (תמיד דף לג.) מי שזכה במחתה צבר גחלים על המזבח הפנימי ורדדן בשולי מחתה ואמרינן נמי כשהיו חוזרין הכהנים המכניסין את הקטורת בפנים והמחתה ביד אחד אלמא לא היה שם נשרף ועוד תדע שהיה צריך מזבח הפנימי ואומר רבי כי של יוה"כ וודאי היה נשרף בתוך המחתה מלאה גחלי אש כי לא היה מזבח לפני ולפנים כי אם ארון או אבן שתיה בבית שני אבל של כל יום ויום וודאי נשרף על המזבח [וקטורת] דנדב ואביהוא ועדת קרח שהקריבו במחתה הוראת שעה היתה וגם היה על מזבח החיצון ולכך היה צריך להיות שם מחתה:

ואפי' בזמן ששניהם שוין כגון דר' ישמעאל כו'. התם נמי היה קטורת מרובה שהיה חופן ד' קבין ובמחתה לא היה רק ג' קבין אלא לא דק:

זיריתני וזרזתני. לשון זריזות הוא ולא מלשון זרדו זירוד ואע"ג דמייתי ליה עלה ודלא כפי' הקונטרס^א)עיין בפ' המפלת דף לא וברש"י שם ודברי התו"י כאן תמוה ועי' ש"י.:

וכולם שימשו בכהונה גדולה. כגון שאירע פסול באחד מהן ולא היה אז אותו ששימש ראשון במקום כ"ג שם דהא פשיטא שלא קברתם מדשבח הוה לה:

לא ראו קורות ביתי קלעי שערי. בשעה שהיתה יכולה לכסותם:

שלא יעשה מדה לקומץ. פירש בקונטרס שלא יעשה כלי למדת קומצו ואין נראה לרבינו שמואל^ב)צ"ל דוקמץ. דקומץ משמע שיש לו לקמוץ בידיו ולא שיעשה מדה לקומץ ועוד דפשיטא ליה דחופן וחוזר וחופן גבי קטורת ואי כפי' הקונטרס יש להוכיח משם דילפינן מלא מלא דקטורת מקומץ דאי לא ילפינן מלא מלא מקומץ א"צ לחפון כלל אלא יעשה כלי מחזיק מלא מדת חופניו למה צריך להיות חופן וחוזר וחופן שזו היא עבודה קשה שבמקדש כדאמרינן בסמוך אלא ודאי בין מלא חפניו בין מלא קומצו משמע ממילא שצריך לחפון ולקמוץ על כן נראה לרבינו שמואל לפרש שלא יעשה מדה לקומץ היינו שלא יתן תחלה מדת קומצו בכלי ואח"כ יקמוץ אלא בקמיצתו יש לו למוד וטעמא דחופן וחוזר וחופן משמע ליה משום דכתב מלא חפניו והביא מבית לפרכת שמלא חפניו יש לו להביא לפני ולפנים ולא בכלי ומה שהתרנו להביא בכלי היינו משום דלא אפשר כדאמרינן לקמן הלכך צריך לחפון בפנים ולהניחו בחפניו ושבקיה לקרא דהוא דחיק ומוקי אנפשיה. ה"ר יוסף:

ושוב אמרו עליו על ישמעאל בן קמחית כו' עד ונכנס יוסף אחיו ושימש תחתיו פי' למה לא שימש ישבב שכבר שימש פעם אחת יש לומר מת או י"ל מושם חולשא דכהן גדול כשרואה שזה קבועה לשמש משום הכי מתקינים אחר תחתיו:

פרק הוציאו לו את הכף

גמ' חופן מלא חפניו כו' עד כף ביוה"כ למה הוא כו' פיסקא וק"ל:

שם וכמעשה דר"י בן קמחית זו חמה כו' נ"ל דלשון קושיא הוא וכמעשה דר"י בן קמחית דאדרבה זו של כף היה מרובה של ד' קבין כדלקמן שהיה חופן ד' קבין כו' וזו של מחתה לא היה רק של שלשה קבין ואמאי קתני סתמא נוטל את המחתה בימין כו' ומשני דזו חמה דהיינו של מחתה שהיה בה גחלים וצריכה ימין אפי' במועטת וזו הכף היה צוננת וסגי לה בשמאל אפי' במרובה וק"ל:

שם ת"ר בקומצו שלא כו' ש"מ חופן וחוזר כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה מחתה כו' לחפון מתוכה הס"ד ובד"ה אפי' בזמן ששניהם שוין כהן שחפניו גדולים כו' ובד"ה וסתם נשים כו' ואוכלות זריד וערסן כו' דמתברי באסיתא לתרי כו' ובד"ה איכא דאמרי כו' אמי הזרד גדל ועלה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה השתא לפני כו' ויתפוש אותה כו' לפנים ישלשל ידיו כו' כצ"ל:

א"ד בערסן כו'. פרש"י האי זרד בערסן קאמר ויפה לחולה כו' ע"ש והוא דחוק דזרד לאו היינו ערסן דזרד לד' וערסן לה' ובערוך פירש על הנשים דזרד זרדו וזרד אימא כו' וא"ד ערסן כו' תרתי מילי נינהו וז"ל זרד הוא עשבים כלומר רבתה חבילת קמחית ועלתה לגג כו' וכעין שפרש"י בלשון אחרון וא"ד בש"ז כו' לשון חבילי זרדים כו' ע"ש:

כתיב ותזרני חיל וכו' זריתני וזרזתני וכו'. מפורש פ' המפלת:

בפרש"י פעם א' יום הכפורים הוה כו'. בירושלמי ערב יוה"כ הוה דאינו נראה שהלך כה"ג בשוק ביוה"כ:

על ר' ישמעאל בן קמחית כו'. מתוך הסוגיא מוכח דעכ"פ שני יוה"כ היה כ"ג ולעיל בפ"ק דחשיב ד' כהנים בבית שני ששמשו זמן מה וכל שאר הכהנים לא הוציאכ"א את שנתו וצ"ל דר' ישמעאל בן קמחית דהכא היינו ישמעאל בן פאבי שנזכר לעיל בד' כהנים ולעיל קרא אותו ע"ש אביו בן פאבי והכא ע"ש אמו בן קמחית ומשום דבעי לאסוקי מלתא דאמו זכתה לכך לז' בנים שיהיו כ"ג וק"ל:

מה עשית שזכית לכך כו'. תלו הדבר בה בזכותה ולא בזכות אישה דאפשר שהיו מכירין אישה שלא היה לו זכות כ"כ ועוד אפשר שז' בניה אלו לא היו לה מאיש אחד [רק מאיזו אנשים] כהנים והב' נשאה באלמנותה ולא היה כהן גדול וק"ל:

גמרא יציבא בארעא כו'. מש"כ התוי"ט וגדולה מזו כו' דלא אתמר אלא בתר כו' כוונתו למה דשאל שם הני חמשה ענויין כנגד מי ע"ש. ואישתמיטתיה מש"כ התוס' שם דר"ח גופיה שאלה:

גמ' שם הרבה עשו כן ולא הועילו. כה"ג בנדה (ע ב) ג"פ:

גמ' שם ת"ר בקומצו שלא יעשה מדה לקומץ. מכאן לכאורה סתירה למש"כ התוי"ט במנחות ספי"ב גבי המתנדב שמן שדינו דיקמוץ כיון דדבר לח הוא א"א לקמצו אלא שמפריש בכלי שיעור קומץ. אמנם מצאנו כיוצא בזה לעיל (כד) בתה"ד ע"ש פרש"י ד"ה ת"ש. ומש"כ שם עוד שהוא כשני זיתים. ל"ד דל"א אלא שאינו פחות מש"ז אבל יש כהן שקומצו יותר. ודע של"מ כעת להרמב"ם ז"ל שהביא להך דינא שלא יעשה מדה וצ"ע:

גמ' שם מאי לאו שאם רצה לעשות מדה עושה. כצ"ל ותיבת אחרת מיותרת וכן לא העתיקוה התוס':

גמ' שם לא ה"ק וכך היה חוזר וחופנה לפנים. משמע דאתי לאפוקי שלא יערה מן הכף על הגחלים שבמחתה. והתוספות לקמן (מט) ד"ה אי כתבו דמדרבנן הוא שמא נתפזר לו בדרך. ומפי' הרע"ב נראה דאתי לאפוקי שלא יעשה כלי כמדת חפניו ויערה מהכף לתוכה ולא מחוור:

רש"י ד"ה א"ד בש"ז. חבילי זרדים. הוא בר"פ מפנין ובסוכה (יב) במשנה:

רש"י ד"ה וזירזתני. הזרתני כו'. נ"ל דהציון צ"ל זריתני:

נָטַל אֶת הַמַּחְתָּה בִּימִינוֹ וְאֶת הַכַּף בִּשְׂמֹאלוֹ. נראה לי בס"ד אין עבודה כשרה בשמאל בכל ימות השנה ורק ביום הכיפורים שהקטיגור נעשה סניגור לכן עושה עבודה בשמאל שנוטל הכף שבו הקטורת בִּשְׂמֹאלוֹ.

אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן קִמְחִית, שֶׁהָיָה חוֹפֵן אַרְבַּעַת קַבִּין בִּמְלוֹא חָפְנָיו. פירש מהרש"א זה הוא רבי ישמעאל בן פאבי הנזכר לעיל בפרק קמא (דף ט.) בכהנים ששמשו בבית שני אך לעיל קראו אותו על שם אביו וכאן על שם אמו משום דבעי לאסוקי מלתא דאמו זכתה לכך לשבעה בנים כהנים גדולים עיין שם. ונראה לי בס"ד טעם לדברי מהרש"א ז"ל כי תחילה כאשר מינו אותו קראו אותו על שם אביו כנהוג דעדיין לא ידעו זכות אמו שגרם לו גדולה זו אך אחר שחקרו ודרשו מאמו על בניה ידעו שזכות אמו גרם לכך היו קורין אותו תמיד על שם אמו.

מֶה עָשִׂית, שֶׁזָּכִית לְכָךְ?. דקדק מהרש"א למה תלו בזכותה ולא בזכות אִישָׁהּ? עיין שם.
ונראה לי בס"ד דהם ידעו האי דרשה דאשה צנועה ראויה לצאת ממנה כהן גדול הלבוש ממשבצות זהב שנאמר (תהלים מה, יד) 'כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ' אך הם היו תמהין דהצניעות תספיק לזכות לכהן גדול אחד והיא זכתה לְשִׁבְעָה 'מֶה עָשִׂית' חסידות יתירה בצניעות 'שֶׁזָּכִית לְכָךְ?'
ועוד נראה לי בס"ד הא דלא תלו הדבר בבעלה מפני שבעלה כהן ואמאי אהני זכותו לעשות שבעה בניו כהנים גדולים והוא לא זכה לעצמו שיהיה כהן גדול אלא ודאי זכות האם גרם.
ועוד נראה לי בס"ד כי אפשר כל השבעה בנים לא היו כהן גדול בחיי אביהן ואם היה בזכותו היה זוכה לראות ולשמוח בגדולת בניו שבאה להם בזכותו ולכן אמר 'וְרָאֲתָה אִמָּן שְׁנֵי בָּנֶיהָ כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים בְּיוֹם אֶחָד' ולא אמר שראה אביהן והיינו משום דאביהם נפטר קודם.
ומהרש"א תירץ דאפשר דאלו השבעה בנים לא היו לה מאיש אחד עיין שם ואנא עבדא נראה לי מציאות אחרת דאפשר בעלה היה לו בנים מאשה אחרת ולא זכו אלא בניה של קמחית.

אָמְרָה לָהֶם: מִיָּמַי לֹא רָאוּ קוֹרוֹת בֵּיתִי קַלְעֵי שְׂעָרִי. יש להקשות מה תליא הא בהא? ועוד למה אמרה 'קַלְעֵי שְׂעָרִי' ולא אמרה שְׂעָרִי בסתם?
ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (ברכות סא.) בפסוק (בראשית ב, כב) 'וַיִּבֶן הֳ' אֱלֹקִים אֶת הַצֵּלָע' מלמד שקלעה הקב"ה לחוה והביאה לאדם, והקשינו [בֶּן יְהוֹיָדָע בְּרָכוֹת דַּף סא.] למה הוצרך לברא אותה שלימה בקליעת השער גם כן, יבראנה בשער סתור ויתן בה דעת אחר כך לקלעו בידה כדי שתתייפה בכך? ותרצתי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל ששערות הראש הם בחינת הדין ולכן הזכר שהוא שרשו בחסד צריך להעביר שערות ראשו להיותם דינין תקיפין ורק משייר הפיאות מפני דהדינין הם צורך גבוה והם מכלל קיום העולם שהעולם צריך להם ולכן אין ראוי להעבירם כולם, אבל האשה ששורשה בגבורה וכל אחיזת הדינין ושורשם בה אינה מגלחת שערות ראשה שצריך להשאיר בה שורש הדינין וכנזכר כל זה בשער המצות עיין שם.
ועל פי זה אמרתי טעם נכון בס"ד דראוי שלא יהיה שער האשה סתור אלא קלוע תמיד כי קליעת השער מורה על עקידת הדינין שלא יתפשטו בסוד 'וְיַעֲקֹד אֵת יִצְחָק בְּנוֹ' ולכן האשה עושה פועל דמיוני בקליעת שערה לעקוד הדינין. ובזה מובן הטעם מה שברא הקב"ה את חוה בקליעת שער ולא בראה שערה סתור כי על ידי שבראה בקליעת שער נעקדו הדינין בזה בכח בריאה שברא השם יתברך ולכן אשה המתאבלת סותרת שערה להורות על התפשטות הדינין בר מינן.
נמצא השער מורה על הדינין תקיפין ולכך אין ראוי לגלותו באשה וקליעת שער מורה על עקידת הדינין וקמחית מלבד שהיתה נזהרת שלא יתגלה שערה בהיותו סתור עוד נזהרת שאפילו בעוד ששערה קלוע שמורה על עקידת הדינין לא היתה מגלה אפילו לפני קורות ביתה שהיתה מנחת מטפחת על ראשה כשהיתה סורקת שערה וכשהיתה קושרת כסוי ראשה ומאד נזהרת שלא יתראו כוחות הדינין חוצה, לכך זכתה שכל שבעה בניה יהיו כהנים גדולים שהם אחוזים בחסדים גדולים יותר מכהן הדיוט.
ועוד נראה לי בס"ד הטעם שהצניעות מסוגלת לכהן גדול מפני כי יתרון ומעלה שיש לכהן גדול על שאר הכהנים הוא הכניסה שנכנס לבית קודש קדשים ביום כפור שהוא מקום צנוע שאין נכנס אדם שם לכן בזכות הצניעות תזכה לבן כהן גדול אשר משמש במקום צנוע מאד.

אָמְרוּ לָהּ: הַרְבֵּה נָשִׁים עָשׂוּ כֵן וְלֹא הוֹעִילוּ. פירוש עשו צניעות בשביל להרויח דבר יקר זה שהצניעות מסוגלת לכהונה גדולה ולכך לא הועילו. ובזה יובן מה שאמרו בירושלמי (ירושלמי יומא דף ה.) אמרין כל קמחיא קמח וקמחא דקמחית סולת [=אמרו :כל הקמחים-קמח,והקמח של קמחית-סולת] עיין שם. והכונה כי הסולת אין בה סובין אבל הקמח מעורב בו סובין לכן כל מחשבות של שאר נשים בזה הם קמח שמעורב בו סובין דכונתם בצניעות בשביל להרויח כהונה גדולה לבניהם אבל קמחא דקמחית סולת שאין בה פניה.

[מלואים: ונכנס ישבב אחיו ושימש תחתיו מפני שעשו לנכרים כזבים לכל דבר ואע"ג דטומאה דרבנן אין צריך הערב שמש ובטבילה לחוד סגי כדתנן במס' פרה כל הטעון ביאת מים מד"ס כו' לאחר ביאתו הותר בכולן מ"מ בהא צינורא דנכרי בעי הערב שמש דלאו כולן שוות כדמוכח בפ"ג דחגיגה (דף כ"א) גבי שפופרת שחתכה לחטאת כן כתבו התוס' רפי"ג דזבחים (דף צ"ט) וכ"כ מזה בחידושי פ"ג דחגיגה:]

[מלואים: לא ראו קורות ביתי ראיתי בש"ס ירושלמי כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה אשה צנועה ראוי לצאת ממנה כה"ג הלבוש משבצות זהב לשון רש"י ולא היה לו להביא זאת על דברי גמרא שלנו דהא מסיים עלה הרבה עשו כן ולא הועילו אלמא ליתא להא דרשא ולא מש"ה זכתה לכך אבל בירושלמי משמע שהודו לה דהכי איתא התם אמרו כל קמחיא קמח וקמחא דקמחית סולת וקרון עלה כל כבודה בת מלך וגו':]

[מלואים: בקומצו שלא יעשה מדה לקומץ פירש"י שלא יעשה כלי למדת קומצו וימדוד בו מן המנחה והת"י כתבו שאינו נראה לר"ש דקומץ משמע שיקמוץ בידו ולא שיעשה מדה לקומץ ופי' הר"ש שלא יעשה מדה לקומץ היינו שלא יתן תחילה מדת קומצו בכלי ואח"כ יקמוץ אלא בקמיצה יש לו למוד וק"ל על פי' הר"ש אם איתא דקומץ ביד משמע ולא בכלי א"כ להא לא צריך קרא שלא יפריש תחילה מדת קומצו בכלי ואח"כ יקמוץ דא"כ אין הקומץ והשיריים נוגעין ומחוברין זה עם זה בשעת קמיצה דאי הדר ונגעי אהדדי בשעת קמיצה הא ודאי שפיר דמי דהא בטלה לה מדידה קמא של כלי ואין מדידה של שעת קמיצה נעשית אלא ביד אלא ע"כ דלא נגעי אהדדי בשעת קמיצה וכיון שכן מאי איריא משום שלא יעשה מדה לקומץ תיפוק ליה משום דבעינן קמיצה מן המחובר כדא' בפ"ג דמנחות (דף כ"ד) והרים ממנו מן המחובר ומיבעי' ליה התם עשרון שחלקו והניחו בביסא מהו שיקמוץ מזה על זה צירוף דאורייתא או דרבנן פי' צירוף הא דאמרינן הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש לענין טומאה אי דרבנן כה"ג לאו כלום הוא כיון דלא נגעי הקומץ והשיריים אהדדי ולא איפשיטא ועוד דבפ"ג דחגיגה (דף כ"ד) ובפ"ק דפסחים ס"ל לר"י צירוף דרבנן א"כ כה"ג אפי' אי היתה ע"י קמיצת יד תחילה לאו כלום הוא ועוד ק"ל דהא אמרינן בפ"ב דמנחות (דף י"ט) דלרב כל מקום שהחזיר לך הכתוב בתורת מנחה אינו אלא לעכב ושמואל פליג עליה ואמר' במלא קומצו בקומצו קמפלגי דתניא מלא קומצו שלא יעשה מדה לקומץ רב סבר הא נמי תנא ביה קרא דכתיב וימלא כפו ממנה ושמואל סבר דורות משעה לא ילפינן ואי האי שלא יעשה מדה לקומץ היינו שמפריש מן השיריים כשיעור קומץ ע"י כלי תחלה קמ"ל קרא אע"פ שקמץ אח"כ ביד נמי לא מנ"ל למעט כה"ג ממלא כפו דילמא אה"נ נתן תחילה מלא קומצו בכלי ואח"כ קמץ ע"י מלא כפו אלא ודאי פי' רש"י עיקר שלא יעשה מדה לקומץ דקאמר היינו שלא יקמוץ ביד לגמרי אלא ע"י כלי לחוד ואפי' נוטל הקומץ בכלי מן המחובר והשתא שפיר אמעיט ליה מוימלא כפו אלא לשמואל דורות משעה לא ילפינן:]

[מלואים: ת"ש וכך היה מדתה מאי לאו שאם רצה לעשות מדה א' עושה נ"ל דהא פשיטותא אזלא אליבא דרב דאמר הא שלא יעשה מדה לקומץ מעכב דאי לשמואל דאית ליה דאינו מעכב בדיעבד אפי' את"ל דילפינן מלא מלא אפ"ה אינו מעכב בדיעבד בחפינה דהא בקמיצה גופיה דילפינן חפינה מיניה אינו מעכב איכא למימר דכך היה מדתה אדיעבד קאי ואע"ג דגבי יוה"כ חוקה כתיב ה"מ מילתא דכתיבא בגופיה אבל מלתא דאתיא ליה מעלמא לא דהא שירי הדם דיוה"כ נ"ל בפ"ה דזבחים (דף נ"ה) מהפר יתירא דכתיב גבי פר כהן משיח ואפ"ה אי לאו דאתיא לן בק"ו התם לא ה"א דלעכב ועוד אפי' בתר דר"ל דלעכב מק"ו נפקא ליה מוכלה לכפר שלמו כל הכפרות פי' במה שאמור בענין יוה"כ בפ' אחרי מות ולא דנ"ל ממקום אחר מיהו י"ל כיון דנ"ל גז"ש מלא דכתיב גבי יוה"כ מלא חפניו מקומץ כמאן דכתיבא בגופיה דמי בענין דיום הכפורים:]

(מז א) ונחתיה למחתה עלה וכו'.—אינו מובן לי דאם יעשה כן הרי תכוינה ידיו בחום המחתה שבה גחלי אש (עי' לעיל מד ב תוס' ד"ה בכל). ועי' בד"ס שפירש דרק היד של המחתה יניח על הקטרת, אבל המחתה עם הגחלים תצא לחוץ.

(שם רש"י) ד"ה אפי' חופן ג' קבים וכו'.—פי' כמו שמצינו בבן קמחית שחופן ד' קבים ה"נ היו אחרים שחופנים ג' קבים. וגם בתוס' ישנים גרסו כאן בבן קמחית ד' קבים, וכ"ה בירוש' ריש פרק זה. ועי' בשו"ת חוט השני סי' צו, שכתב שלפני רש"י היתה הגירסא בבן קמחית שלשה קבין, ובאמת בד"ס כאן הביא נוסח בגירסא זו.

(שם תוספות) ד"ה וכו' דלמה היה להם לעשות כן וכו'.—דע שמצינו כעין זה בתמיד פ"ה מ"ד בקטורת שבכל יום ויום, שהיו מכניסים להיכל בזך מלא וגדוש. וביארו המפרשים שם, שדרך כבוד של מעלה הוא שיהא הבזך מלא. ולפ"ז נ"ל שאין משנתנו יוצאה מידי פשוטה, דמה ששנינו "וכך היה מדתה" עניינו, שהיו מדקדקים לעשות כף, שתהא מחזקת במלואה מלוא חפניו של כה"ג. וזה שאמרו למטה "אי נמי שלא יחסר ושלא יותיר" פי' שתהיה הכף כמלוא חפניו של כה"ג בצמצום לא פחות ולא יותר. "לא פחות" כדי שלא יצטרך ליתן מותר הקטורת בגודשה של כף, ושמא יתפזר מן הקטורת מעט, "ולא יותר" שאז לא תהיה מלאה, ואין זה דרך כבוד של מעלה, וכמו שביארנו. ופרש"י ע"ז דחוק כמובן.

מתני' הוציאו לו. מלשכת הכלים: וכך היתה מדתה. מפרש בגמ': גמ' מחתה דקטורת. לחפון מתוכה: לעייל. מחתה והדר נעייל קטורת בחפניו: הבאה אחת אמר רחמנא. בגחלים ובקטורת ולא שתי הבאות דכתיב (ויקרא טז) ולקח הכהן מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח ומלא חפניו וגו' והביא מבית לפרוכת כדאשכחן בנשיאים. כף אחת מלאה קטרת: מרובה. וכבידה ליקח צריכה ימין: אפי' בזמן ששניהם שוין. כהן שחפניו גדולים וחופן שלשת קבין אפילו הכי כיון דברוב כהנים גדולים גחלים מרובים מחפניו נוטל כף בשמאל: קימחית. שם אמו: עלה לגג. גבר על כולן: איכא דאמרי. האי זרד בערסן קאמר ויפה הוא לחולה וסתם נשים מעוברות חולות ואוכלות זריד וערסן שהן מיני מאכל חיטין כדאמרינן במסכת (ברכות (דף לז.)) חילקא חיטי דמיתברי באסיתא לתרי תרי טרגיס לתלת תלת זריד לארבע ארבע ערסן לחמש חמש והכי קאמר כל הנשים מעוברות תקנו להם זריד וערסן להברות אותן והעוברים ואותן של אמי גבר על כולן: איכא דאמרי בשכבת זרע. קאמר שאין יצירת הוולד מכל הטיפה אלא מן הבירור שבה זרד לשון חבילי זרדים טודי''ל כלומר בירור טיפה שקלטה אמי הזרד גדל ועלה לגג: ותזרני. לשון זורה את גורן השעורים (רות ג) מברר את הטיפה: וזירזתני. הזרתני מן הבירור שבה: פעם אחת. יוה''כ היה: צינורא. רוק: לא ראו קורות ביתי כו'. ראיתי בהש''ס ירושלמי כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה אשה צנועה ראויה לצאת ממנה כהן גדול הלבוש משבצות זהב: הכי גרסינן תנו רבנן בקומצו שלא יעשה מדה לקומץ. והרים ממנו בקומצו ולא שיעשה כלי למידת קומצו וימדוד בו קומץ מן המנחה: אבל הכא לא כתיב בחפניו. ואם עשה מדה מחזקת חפינתו מלא חפניו והביא קרינן ביה: יליף מלא. דכתיב קרא אחרינא וקמץ משם מלא קומצו (ויקרא ב) מה להלן בקומצו יקמוץ ולא במדה אף כאן בחפניו: מאי לאו. וכך היתה מדתה דקתני הכי קאמר אם בא לעשות מדה לחפינה כן יעשה הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו: לא הכי קאמר וכך היה חוזר וחופנה לפנים. מערה אותה לתוך חפניו מן הכף ונותנה על הגחלים שבמחתה: שמעית מינה כו'. ולקמן (דף מט.) בעינן לה: דילמא שאם רצה כו'. כלומר לא הא ולא הא תפשוט מינה דדחינן לך להכא ולהכא: אי נמי. הכי קאמר כך היתה מדתה מלא חפניו מצומצמין: מבורץ. מבצבצין מכל צד ויוצא: אי בקומצו. דדייקינן יכול בראשי אצבעותיו יקמוץ מעט וכל כמה דמחוסר טפי מעלי ת''ל מלא:

מתני' הוציאו לו. השתא לפני מלך בשר ודם אין עושין כן. תימה לי והאמר לקמן (דף מט:) נוטל הבזך בראשי אצבעותיו ויש אומרים בשיניו והיכי עביד הכי השתא לפני מלך בשר ודם אין עושין כן ויש לומר דהתם אינו אלא מושך הבזך אצלו והבזך אינו מונח באויר אלא על ידו הוא מונח ומושכו אצלו בשיניו כדי לחפון פעם אחרת אבל לימשוך למחתה בשיניו ולאחותה אארעא לאו אורח ארעא אבל תימה לי לעביד למחתה בית יד ארוך דבלאו הכי אמרינן לעיל דביום הכפורים ידה ארוכה ויעשה לה בית יד ארוכה שתגיע עד בית השחי ויתפוש אותה בבית השחי וראש המחתה תהא מונחת על ידיו או על זרועו השמאלי וכי מטי לפנים ישלשל ידיו עד הרצפה וישמוט ידיו בנחת מתחת המחתה ויושיב המחתה על הרצפה וי''ל כיון דבעינן מלא המחתה גחלי אש אי אפשר שלא יפזר מהן קצת אי הוה עביד הכי אי נמי י''ל לפני מלך בשר ודם אין עושין כן כו': וכך היתה מדתה מאי לאו שאם רצה לעשות מדה עושה כו'. תימה אמאי לא קאמר כך היה מדתה של הכף כשיעור חפניו של כל כהן גדול הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו היו עושין כל שעה כף אחת כפי אותו שיעור יש לומר דלמה היה להם לעשות כן אדרבה טפי ניחא אם הכף היתה גדולה יותר דאי שוה למלא חפניו היתה אם כן כשמערה מחפניו לתוכה אי אפשר שלא יתפזר ויפול לארץ מעט: וזו היא עבודה קשה שבמקדש. סבירא ליה כמאן דאמר בפרק אלו מנחות (דף עה:) שהיה קופל אחד לשנים ושנים לארבעה אבל לתנא דבי רבי ישמעאל דאמר פותחן עד שמחזירן לסולתן אינה עבודה קשה יותר משאר מנחות: