יומא מט ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מט - ב

כיצד הוא עושה חפינה שניה בקודש הקדשים -

שהרי אין חפינה זו דומה לראשונה, כי את הראשונה היה חופן מתוך מחתה מליאה שהיה שם הרבה יותר ממלוא חפניו, אבל כף שמביא לפני ולפנים לא היה בה אלא מלוא חפניו קטורת, והיה קשה מאד היאך מריק הכף לתוך חפניו, ונזהר שלא יפול מן הקטורת לארץ אפילו כחרדל, שאם כן נמצא מלא חפניו חסר:

מניח את מחתת הגחלים על הארץ, ואוחז את ראש הבזך [הכף, "כף אחת" מתורגם "בזיכא חדא"] שכלפי חוץ - בראשי אצבעותיו של שתי ידיו, כשידית הכף בידו השמאלית לצד גופו, ויש אומרים: בשיניו היה מחזיק את ראש הכף -

ומעלה בגודלו [דוחף בשני גודליו] את הכף מעט מעט במתון שלא תתנדנד [מאירי ^[58]] לעבר גופו, עד שמגעת ראש ידית הכף לבין אצילי ידיו [המקום בו נכפפת הזרוע, ראה ריטב"א ורש"ש], כדי לעכבה ולתופשה בין שניהם, וסוף הכף במקום חיבור הכף עם הזרוע. ^[59]

וחוזר הכהן הגדול ומחזירה לקטורת דרך צידה [רש"י] של הכף לתוך חפניו, [וראה הערה ^[60]].

וצוברה לקטורת במרוכז על הגחלים, כדי שיהא עשנה של הקטורת שוהא לבוא בגלל ערימת הקטורת שעל הגחלים -

ויש אומרים: אדרבה מפזרה לקטורת על הגחלים כדי שיהא עשנה ממהרת לבוא. (*60)

וזו - הורקת הקטורת מהכף לתוך חפניו [רא"ל] - היא עבודה קשה שבמקדש!

ומפרשינן תחילה לברייתא, וואחר כך פושטת הגמרא מהברייתא את הספק:

ותמהינן: זו היא עבודה קשה ותו לא איכא במקדש עבודות קשות?!

והא איכא מליקה, שעבודה קשה היא?!

והא איכא נמי קמיצה של מנחת מחבת מרחשת ומאפה תנור שעבודה קשה היא [כמו שנתבאר לעיל מז ב]?!

אלא כך תאמר: זו היא - חפינה שבפנים - עבודה קשה, מן העבודות הקשות שבמקדש.

והשתא מוכחינן: שמע מינה: חופן וחוזר וחופן כמפורש בברייתא זו -

ומסקינן: אכן שמע מינה!

איבעיא להו: שחט הכהן הגדול את פרו ואחר כך מת הכהן הגדול, מה הוא שיכנס כהן גדול אחר שנתמנה במקומו, בדמו של הפר שכבר נשחט, כלומר: האם צריך לשחוט פר אחר או לא ^[61]?

מי אמרינן: בזאת יבוא אהרן אל הקודש "בפר" - ואפילו בדמו של פר?

או דילמא: בפר ולא בדמו של פר?

רבי חנינא אמר: "בפר" ולא בדמו של פר; וריש לקיש אמר: "בפר" ואפילו בדמו של פר.

רבי אמי אמר: "בפר" ולא בדמו של פר; רבי יצחק [נפחא] אמר: בפר ואפילו בדמו של פר.

איתיביה רבי אמי לרבי יצחק נפחא הסובר, כי "פר" משמע אפילו פר מת ולפיכך נכנס אפילו בדמו:

הסוגיה לפנינו מתבארת על פי פשטות משמעות רש"י.

כתיב בפרשת קרבן פסח: דברו אל כל עדת ישראל לאמר, בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות [למשפחה אחת] שה לבית. ואם ימעט הבית מהיות משה [יהיו מועטים מהיות משה אחד שאין יכולין לאוכלו ויבוא לידי נותר] ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו במכסת [בחשבון] נפשות, איש לפי אכלו [הראוי לאכילה] תכוסו [לשון מינוי, ונדרש לשון שחיטה] על השה.

ושנינו במשנה בפסחים [פט א]: נמנין על הפסח מי שרוצה להצטרף [עד שישחט] -

ומושכין ידיהן ממנו - מי שרוצה לפרוש - "עד שישחט", אבל אחר שנשחט אין מושכין ידיהם ממנו דכבר לא מיקרי "שה"

ורבי שמעון חולק וסבירא ליה, כי אף שאין נמנין עליו אלא עד שישחט, כיון דכתיב "במכסת נפשות תכוסו", ומשמע: במכסת נפשות והדר תכוסו [תשחטו], אבל מושכין ידיהם ממנו עד שיזרק הדם [משנה וגמרא שם].

ואם איתא - כדבריך ד"פר" משמע אפילו לאחר מיתה, אם כן אף "שה" משמע כן מושכין ידיהם ממנו "עד שיזרוק" מיבעי ליה לתנא לומר?! ^[62]

ומשנינן: שאני התם בקרבן פסח, כיון דכתיב: "ואם ימעט הבית" [רש"י]. אם רצו מנויין להימעט ולמשוך את ידיהם, לא יעשו כן רק "מהיות משה" דהיינו מחיותה דשה כלומר: שהוייתו קיימת ולא משישחט. ^[63]

מתיב מר זוטרא לסוברים ש"פר" משמע אפילו לאחר מיתה:

כתיב בפרשת פדיון פטר חמור: וכל פטר חמור תפדה בשה; ושנינו במשנה בבכורות: אין פודין פטר חמור:

לא בעגל ולא בחיה כיון דכתיב "תפדה בשה".

ולא בשה שחוטה כיון דלא מיקרי "שה".

ולא בטריפה - כגון שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה [רש"י בכורות].

ולא בכלאים [שה הבא מן העז והכבשה] ואף על גב שבין "שה כבשים" ובין "שה עזים" נקרא שה.

ולא בכוי הבא מן התיש [עז] והצביה, ואע"ג שמצד האב מין כשר הוא.

אלא בשה חי ושלם ובא ממין אחד בלבד.

קתני מיהת שאין פודין בשחוטה, הרי ש"שה" לא מיקרי אלא כשהוא חי, ואם כן הוא הדין "פר" לא נקרא אלא כשהוא חי, והאיך תאמר שהכהן נכנס בדמו של הפר המת?!

ומשנינן: שאני התם גבי פדיון פטר חמור, דהרי יליף "שה שה" מפסח -

כלומר: הרי כל הדינים שנאמרו באותה משנה מפסח ילפינן ליה [כמבואר בגמרא בכורות יב א], ובכלל זה אף מה שאין פודין בשחוט - מפסח הוא נלמד, ובפסח ודאי צריך להביא שה חי.

ותמהינן: לדבריך שאנו לומדים פדיון פטר חמור בגזירה שוה -

אי [וכי נאמר גם]: מה להלן - בפסח - זכר תם ובן שנה, אף כאן - בפדיון פטר חמור - זכר תם ובן שנה בלבד יהא ראוי לפדיון?!

ומשנינן: תלמוד לומר: "תפדה תפדה" [וכל פטר חמור "תפדה" בשה ואם לא "תפדה" וערפתו] ריבה.

ותמהינן: אי "תפדה תפדה" ריבה, יש לך לרבות הכל ואפילו כולהו שנשנו במשנה בבכורות שהבאנו [רא"ל וריטב"א] נמי יהיו כשרים לפדיון פטר חמור?!

ומשנינן: אם כן שאתה בא לרבות הכל - גזירה שוה ד"שה [שה", רא"ל וריטב"א] מאי אהני ליה?! אלא על כרחך:

הועיל הריבוי כדי לרבות שאין צריך שיהא זכר תמים ובן שנה, כיון דסוף סוף שה הוא -

והועיל המיעוט ד"שה שה" כדי למעט דבר שאינו שה גמור, כגון כלאים ושחוטה וחביריו [ריטב"א].

הערות

^[58] צריך ביאור: תתנדנד ומה בכך, והרי יכול ליקח כף גדולה ממידת מלוא חפניו, וכמו שכתבו התוספות מז א ד"ה וכך "אדרבה טפי ניחא אם הכף היתה גדולה יותר, דאי שוה למלוא חפניו היתה, אם כן כשמערה בחפניו לתוכה אי אפשר שלא יתפזר ויפול מעט לארץ", והכריחו כן מדברי הגמרא?!

^[59] נתבאר על פי רש"י, רבינו אליקים ריטב"א ומאירי. ותמה הריטב"א: "למה צריך לשיניו וראשי גודליו, יעלהו בידו הימנית כיון שכבר הניח המחתה שבימינו בארץ, והוי ימינו ריקנית?! ויש לומר, שהרי אין יכול לחפון אלא כשתהא שפת הכף האחרונה בראש פס ידו כדי שיריק אותה לתוך חפניו, ולא תוכל הכף לעמוד שם אלא כשיעלה אותה בשיניו או בראשי אצבעותיו מעט מעט עד שתהא שפתיה סמוך לפס ידו, ויחזירה על חופניו".

^[60] א. לשון רבינו אליקים: אוחז את הבזך בראשי אצבעותיו, הכי קאמר: מחזיר את הבית יד לחוץ ובית הקיבול כנגדו, ואוחז שפת בית הקיבול בראשי אצבעותיו וכופיהו לתוך חפניו להריח הקטורת שבה [כוונתו צריכה ביאור], ומעלה הבית יד של חוץ בגודליו עד שמגעת בית ידו לבין אצילי ידיו, וחוזר הכהן לצד אחר כדי שמחזיר הבית יד, והופך הבזך על חופניו ומריק כל הקטורת לתוך חופניו, דהיינו אומנות גדולה, שהיה הופך הבזך וזורק הקטורת דרך מעלה כדי שיהיה נופל הקטורת בתוך חופניו, וראה בירושלמי פרק ה הלכה ב, דעת רבי חנינא שם. ב. לשון הרמב"ם [עבודת יום הכפורים ד א]: אוחז שפת הכף בראשי אצבעותיו או בשיניו ומערה הקטורת בגודלו לתוך חפניו עד שמחזירה למלא חפניו כשהיתה. וביארו האחרונים דהרמב"ם גורס כגירסת הגר"א [בגליון הגמרא]: כיצד הוא עושה אוחז את הבזך בראשי אצבעותיו ויש אומרים בשיניו, ומערה [ולא: ומעלה] בגודלו [כל הנדפס בינתיים נמחק] לתוך חפניו. 60*. כתב המאירי: ומפזרה על הגחלים שיהא עשנה ממהר ויתמלא הבית עשן ולא יזונו עיניו מבית קדשי הקדשים, וכשיתמלא הבית עשן יוצא לו; ובגמרא נחלקו לומר, שלא היה מפזרה אלא צוברה כדי שיהא עשנה שוהה ולא ימות בעשן.

^[61] כתבו בתוספות ישנים: והוא הדין דמיבעי ליה בשחט ונטמא, אלא מילתא אגב אורחיה קא משמע לן, דחטאת שמתו בעליה דציבור היא ולא למיתה אזלא כדלקמן [נ א] ; ועוד, כיון שהראשון חי והקרבן שלו, אינו אלא כשלוחו של ראשון ופר עצמו קרינן ביה, ראה שם.

^[62] בגמרא פסחים על משנה זו איתא: אמר אביי: מחלוקת לימשך, דרבנן סברי "מהיות משה" מחיותיה דשה [בעודו בחיים, ורבי שמעון סבר מהוייתיה דשה [קודם גמר עבודותיו], אבל לימנות דברי הכל עד שישחט, דאמר קרא במכסת נפשות והדר תכוסו. ומרש"י משמע בפשיטות דקושיית הגמרא כאן, לא היתה על המינוי אלא על לימשך בלבד וכדעת רבי שמעון; ולכן ביאר רש"י תירוץ הגמרא רק על המשיכה ולא על המינוי; ועל דרך זה נתבאר בפנים, וכן ביארו בתוספות ישנים. אבל מתוספות נ א ד"ה איתיביה, נראה, שקושיית הגמרא היתה אף על המינוי, ולא רק על המשיכה, וכן הוא בהדיא בפירוש רבינו אליקים; [וראה "שמועת חיים" בשם הגרי"ז וה"שפת אמת" בפסחים, מה שכתבו בביאור שיטה זו]. וב"שיח יצחק" דקדק גם מלשון רש"י בד"ה ואם איתא, דקושיית הגמרא היתה אף על המינוי, וראה מה שכתב בזה בד"ה ואם איתא שבגמרא, ובד"ה ואם איתא שברש"י; וסוף דעתו בדעת רש"י שהקושיא היתה אף על המינוי; וראה לשון הריטב"א. וראה בתוספות שם, שכתבו, דהא דפרכינן "עד שייזרק מיבעי ליה", ומשמע לאחר זריקה פשיטא דלא, "לאו משום דלאחר זריקה לא מיקרי "שה", אלא משום דבתר זריקה דכבר נעשה עיקר כפרה, במה יהא נמנה עליו, ותו לא מיקרי בעליו".

^[63] נתבאר על פי רש"י וריטב"א; וכתב הריטב"א: יש גורסים: "מהוויתה דשה", והכל ענין אחד; וראה תוספות ישנים שתמהו: הואיל ו"הוייתיה דשה" הוא דרשת רבי שמעון ולא רבנן, כמבואר בגמרא פסחים שהובאה לעיל בהערה 62; וראה בשיח יצחק.

כיצד הוא עושה בבית קודש הקדשים כשצריך להניח את הקטורת על הגחלים ולשם כך צריך לחפון מן הבזך וליתן לתוך חפניו? אוחז את ראש הבזך (הכלי) של קטורת בראש אצבעותיו לאחר שהניח את המחתה בארץ, ויש אומרים כי אוחזו בשיניו, וידו של הבזך מונח כלפי בין זרועותיו ומעלה ודוחף אותו בגודלו לצד גופו מעט מעט עד שמגעת (הבזך) לבין אצילי ידיו (מרפקו), ובהם יכול להסתייע כדי להופכו, וחוזר ומחזירה לתוך חפניו, ואחר כך שופכה מתוך חפניו למחתת הגחלים, וצוברה לקטורת על גבי הגחלים בערימה, כדי שיהא עשנה שוהה לבוא. ויש אומרים: לא כן, אלא אדרבא היה מפזרה, כדי שיהא עשנה ממהרת לבוא.

ועבודה זו של חפינת הקטורת היא עבודה קשה שבמקדש. על לשון זו שואלים: זו היא ותו לא [ולא עוד]? והאיכא [והרי יש] עבודת המליקה שנאמר שהיא קשה! והא איכא [והרי יש] עבודת הקמיצה הקשה! אלא: יש לומר כי זו היא עבודה קשה מעבודות קשות שבמקדש. על כל פנים שמע מינה [למד מכאן] כי חופן וחוזר וחופן. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

א איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: שחט הכהן הגדול את הפר ומת, מה הוא שיכנס כהן גדול אחר לפני ולפנים בדמו של הפר ששחט הראשון? מי אמרינן [האם אומרים אנו] כי מה שנאמר: "בזאת יבא אהרן אל הקודש בפר בן בקר לחטאת" (ויקרא טז, ג), כוונתו — כי אין הכהן נכנס אלא בדם הפר, אבל אין קפידה מיוחדת שיהיה זה דווקא דמו של הפר שנשחט על ידו ויתכן כי אין כל חיסרון אם הוא נכנס אפילו בדמו של פר ששחטו אחר, או דילמא [שמא] יש לדייק: "בפר" — ולא בדמו של פר.

ונחלקו חכמים בדבר: ר' חנינא אומר: — "בפר" ולא בדמו של פר, ולכן עליו לשחוט פר חדש ואינו נכנס אלא בדמו של פר זה וריש לקיש אמר: "בפר" — ואפילו בדמו של פר. כיוצא בכך אמר ר' אמי: "בפר" — ולא בדמו של פר, ר' יצחק אמר: "בפר" — ואפילו בדמו של פר.

איתיביה [הקשה לו] ר' אמי לר' יצחק נפחא [הנפח]: שנינו בהלכות קרבן פסח, שכדי להצטרף לחבורה המקריבה יחד קרבן אחד נמנין בני חבורה עליו, וכן מושכין ידיהן ממנו ועוברים לחבורה אחרת, עד שישחט הקרבן. ואם איתא [יש ממש] בדבריך, שגם דמו של הקרבן נחשב עדיין כקרבן, הרי "עד שיזרוק" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], ומדוע אין יכולים להמשיך ולהמנות וכן למשוך ידיהם ממנו עד אז, שהרי לדעתך דם הקרבן והקרבן דבר אחד הם!

ענה לו: שאני התם [שונה שם] דכתיב [שנאמר]: "ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו" (שמות יב, ד) שאנו דורשים "מהיות משה" — מחיותה [מחיותו] של השה, לומר: כל זמן שהשה חי מותר להמנות ולהמשך ממנו. ואם כן, גזירת הכתוב היא בפסח, וביום הכיפורים לא נאמרה.

מתיב [מקשה] מר זוטרא, שנינו: אין פודין פטר חמור אלא בשה לא בעגל ולא בחיה, ולא בכבשה שחוטה, ולא בטריפה, ולא בכלאים (של כבש ועז) ולא בכוי (שהוא ספק חיה ספק בהמה) אלא בשה. משמע שבהמה שחוטה שוב אינה קרויה שה! ודוחים: שאני התם [שונה שם] דיליף [שהוא לומד] בגזירה שוה "שה" "שה" מפסח, ולכן האמור בדיני פסח שייך גם בדיני פטר חמור.

ושואלים: אם כן, אי [אם] מה להלן בפסח צריך שיהא הקרבן זכר, תם ממום, ובן שנה, אף כאן בפדיון פטר חמור יצטרכו שיהא זה זכר דווקא, תם בלי מום, ובן שנה? תלמוד לומר: "וכל פטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו", שכפל דבריו לומר פעמים לשון "תפדה" "תפדה" (שמות יג, יג) ובכך ריבה הכתוב שפדיון כשר בכל און שיהיה, ולא דווקא כעין קרבן פסח.

ומקשים: אי [אם] אומר אתה ש"תפדה" "תפדה" ריבה — אפילו כולהו נמי [כולם גם כן] עגל, חיה, שחוטה וכיוצא! ומשיבים: אם כן, הגזירה השוה "שה" מאי אהני ליה [מה הועילה לו]? אלא ודאי יש לרבות ויש למעט, הכל לפי הענין, ומכל מקום לענין יום הכיפורים אין להוכיח מכאן.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

How should the High Priest act in the Holy of Holies, when he needs to place the incense on the coals by taking a handful from the spoon and placing it in his hands? After he places the coal pan on the ground, he holds the front of the ladle, i.e., the spoon of incense, with his fingertips, and some say he holds it with his teeth. At this stage the handle of the spoon rests between his arms. And he pushes it and raises it up slowly with his thumb toward his body until it reaches between his elbows, which he then uses to turn it over. He then returns the incense into his palms, after which he pours it from his hands into the coal pan. And he heaps the incense into a pile on the coals so that its smoke rises slowly. And some say he does the opposite, that he scatters it so that its smoke rises quickly.

And this taking of a handful of incense is the most difficult sacrificial rite in the Temple. The Gemara asks: This one is the hardest rite, and no other? But there is pinching, which is also considered extremely difficult; and there is taking a handful of a meal-offering, another complex rite. Rather, this taking of a handful of incense is one of the most difficult rites in the Temple, rather than the single most difficult one. In any event, you can learn from this that the High Priest scoops a handful and again scoops. The Gemara concludes: Indeed, learn from this that it is so.

§ A dilemma was raised before the Sages: If a High Priest slaughtered the bull and died, what is the halakha with regard to whether another High Priest may enter the Holy of Holies with the blood of the bull that his predecessor slaughtered? Do we say that the verse: “With this Aaron shall come into the sacred place, with a bull” (Leviticus 16:3) teaches that the priest must enter with the blood of a bull, but it need not necessarily be the blood of the bull he himself slaughtered, and in that case he may enter even with the blood of a bull slaughtered by someone else? Or perhaps the verse should be interpreted precisely: “With a bull,” and not with the blood of a bull slaughtered by another?

The Sages disputed this matter. Rabbi Ḥanina says: “With a bull,” and not with the blood of a bull, which means that the newly appointed High Priest must slaughter another bull, as he can enter only with the blood of a bull he himself slaughtered. And Reish Lakish said: “With a bull,” and even with the blood of a bull. Likewise, Rabbi Ami said: “With a bull” and not with the blood of a bull; Rabbi Yitzḥak said: “With a bull,” and even with the blood of a bull.

Rabbi Ami raised an objection to Rabbi Yitzḥak Nappaḥa, the smith: To join a group of people who arranged to partake together of a single Paschal offering, individuals may register as part of a group and they may withdraw from it and join another group until the offering is slaughtered. And if it is so, that the blood of an animal is considered part of the offering, this tanna who authored this statement should have said that they may withdraw until the blood is sprinkled. If, as you maintain, the blood of an offering is part of the offering itself, why can’t a person register to or withdraw from a group of a Paschal offering until its blood is sprinkled?

He answered him: It is different there, as it is written: “And if the household is too small for a lamb [mehiyot miseh], he and his neighbor who is next to his house” (Exodus 12:4). The phrase “mehiyot miseh” is read as meiḥiyutei deseh, from the life of a lamb. In other words, one can withdraw from a group only as long as the lamb is alive. If so, its blood is not considered part of the Paschal lamb by a special decree of the Torah, which does not apply to Yom Kippur.

Mar Zutra raised an objection: And one may not redeem a male firstborn donkey with a calf, nor with an undomesticated animal, nor with a slaughtered lamb, nor with an animal with a condition that will cause it to die within twelve months [tereifa], nor with the product of the prohibited crossbreeding of a lamb and a goat, nor with a koy, a kosher animal with characteristics of both a domesticated animal and a non-domesticated animal, but with a lamb. This proves that a slaughtered animal is not considered a lamb. The Gemara rejects this claim: It is different there, as that tanna derives a verbal analogy of “lamb” (Exodus 13:13) and “lamb” (Exodus 12:4) from the Paschal offering: Just as a slaughtered lamb cannot be used for a Paschal offering, the same applies to the case of a firstborn donkey.

The Gemara asks: If so, just as there, the Paschal offering must be male, unblemished, and a year old, so too here, for the redemption of a firstborn donkey, one should be obligated to use a male that is unblemished and a year old. Therefore the verse states: “And every firstborn of a donkey you shall redeem with a lamb; and if you shall not redeem it, then you shall break its neck” (Exodus 13:13). The repetition of: “You shall redeem,” “you shall not redeem,” serves to amplify the definition of the offering and include other animals as acceptable for this redemption, not merely those fit for the Paschal offering.

The Gemara asks: If the phrases “You shall redeem” “you shall redeem” serve to amplify, even all animals should also be fit for the redemption of a firstborn donkey, including a calf, undomesticated beast, a slaughtered animal, and the other exceptions listed above. The Gemara answers: If so, what purpose does the verbal analogy of “lamb” serve? Rather, it is evident that certain animals are included while others are excluded. In any case, it is clear that the halakha of the blood of the bull on Yom Kippur cannot be derived from here.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ת"ש כיצד הוא עושה אוחז הכף בראשי אצבעותיו וי"א בשניו ומערה בגודלין עד שמעלה לבין אצילי ידיו. וחוזר ומרכינהו ומערה לחפניו וצוברה על גחלי המחתה כדי שתהא מעובה על הגחלים שיהא עשנה שוהה לעלות וי"א מפזרה כדי שיהא עשנה ממהרת לבוא וזו היא מעבודות הקשות שבמקדש ואסיקנא ש"מ חופן בחוץ וחוזר וחופן בפנים ש"מ.

שחט ומת מהו שיכנס אחר בדם זה הפר פליגי בה ר' חנינא ור"ל ור' אמי ור' יצחק נפחא ומותבינן למ"ד בפר ואפילו בדמו של פר הא דתנן בפסח נמנין ומושכין ידיהם ממנו עד שישחוט. ואם דדמו כמותו עד שיזרק הדם היה לומר.

ודחינן שאני התם משה דדרשינן ביה מחיותיה דשה. תוב מותבינן הא דתנן אין פודין פטר חמור לא בעגל כו' ופשוטה היא.

כיצד הוא עושה. פי׳ אחר שנכנס לפני לפנים ובא לחפן כדי להקטיר הקטורת אוחז את הבזך והוא הכף בראשי אצבעותיו ויש או׳ בשיניו פרש״י ז״ל אחר שהניח את המחתה בארץ אוחז בידו של בזך כלפי בין זרועותיו ומעלה בין שני גודליו עד שמגעת לבין אצילי ידיו פי׳ הנקראין קוב״דוש. לעכבו ולתפשו בין שניהם וקשה למה צריך לשיניו וראשי גודליו יעלהו בידו הימנית כיון שכבר הניח המחתה שבימינו בארץ והוי ימינו ריקנית וי״ל שהרי אינו יכול לחפון אלא בשתהא שפת הכף האחרונה בראש פס ידו כדי שיריק אותה לתוך חופניו ולא תוכל הכף לעמוד שם אלא בשיעלה אותה בשיניו או בראשי אצבעותיו מעט מעט עד שתהא שפתיה סמוך לפס ידו ויחזירה על חופניו:

נמנין ומושכין ידיהם ממנו עד שישחט. פי׳ אלמא לא קרי׳ ביה תכסו על השה אלא בעודו חי הכא נמי בפר ולא בדמו של פר משמע ופרקי׳ שאני התם דכתיב מהיות משה מחיותיה דשה כלומר מהוויתה דשה דהיינו כשהוא חי ואיכא דגרסי הכי בהדיא מהוייתא דשה והכל ענין אחד:

שאני התם דיליף שה שה מפסח כבר פרשנוה בפרק מרובה בס״ד:

א״כ שה שה מאי מהני ליה. פי׳ אלא על כרחין אהני ריבויא לרבות דלא בעי׳ זכר תמים ובן שנה כיון דסוף סוף שה הוא ואהני מיעוטא דשה שה למעוטי דבר שאינו שה גמור כגון כלאים ושחוטה וחביריו וליכא למי׳ איפכא מטעמ׳ דכתיבנא:

קרבן הפסח מתוך שלא היה בא אלא מן הכבש והעז וזכר ובן שנה ותמים ושהיו הכל אנשים ונשים חייבין בו לא היו מוצאין שה לכל בית ובית והיו צריכים להתאסף ולימנות הרבה על פסח אחד ורשאין היו לימנות עד שיגיע כזית לכל אחד ואין שוחטין אותו אלא לשם המנויים לו היו קצת המנויים רוצים ליפקע ממנין זה ולימנות בחבורה אחרת כל שלא נשחט השה רשאי אבל משנשחט אע"פ שלא נזרק דמו אינו יכול למשוך ידיו הימנו שהרי לשמו נשחט וכן אין אחר מתמנה עוד עליו שאין נמנין עליו אלא כשהוא חי:

פטר חמור נאמר בתורה שיפדה בשה או יערפנו ואותו שה ניתן לכהן ואין פודין אותו בעגל או שאר בהמה ואצ"ל בחיה אלא בשה ואף כשפודין אותו בשה אין פודין אותו בשה שחוטה או אפי' חי אם הוא טריפה או כלאים כגון תיש הבא על הרחל אף על פי שמצד שניהם הוא קרוי שה לענין פסח ולא בכוי ופי' בה בגמ' גדולי הרבנים הבא מן התיש ומן הצביה אף על פי שהוא שה מצד אחד אלא בשה חי שאינו לא טריפה ולא כלאים ומ"מ אין מדקדקים להיות זכר תמים ובן שנה כלל כמו שיתבאר במקומו:

שחט ומת כו'. וה"ה נמי שחט ונטמא אלא מילתא אגב אורחיה קמ"ל דחטאת שמתו בעליה דציבור היא ולא למיתה אזלא כדלקמן ועוד כיון שהראשון חי והקרבן שלו כדפירש' לעיל היינו כשלו שאינו אלא שלוחו של ראשון ופר עצמו קרינא ביה:

עד שיזרק מיבעי ליה. ור"ש קתני התם עד שיזרק ומיהו פריך ליה מדרבנן עד שיזרק מיבעי ליה אלא ש"מ דמהיות משה עד שעת שחיטה קרוי' שה ומשני שאני התם דכתיב מהיות משה מחיותה דשה ור"ש אומר עד שיזרק דריש מהוייתה דשה אבל הקונטרס שהביא בהך שיבא על השה^א)צ"ל עד שיזרק קשה דמיניה כו' למנות דמיניה לא משני הכא מידי דתכוסו על השה מישתעי בהמנאה ולא במשיכה ובההיא מודו כ"ע דתלי בשחיטה דכתיב במכסת והדר תכוסו אבל ממשיכה פריך הכא דמהיות משה משמע ליה משיכה כדדרשינן בפרק האשה (פסחים דף פט.) אבל תכוסו פשיטא ליה לתלמודא דהוי עד שעת שחיטה מדכתיב במכסת והדר תכוסו ולהכי לא פריך מיניה:

שאני התם דיליף שה שה מפסח. תימה על הא דאמרי' בב"ק פרק מרובה (דף עז:) אמר רבא זה בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים ומפרש רבי דהיינו שה של פסח דכתיב שה תמים זכר מן הכבשים ומן העזים כלומר שאינו כלאים ומיותר הוא האי שה מדכתיב מן הכבשים ומן העזים דלגופיה למעט הכלאים לא איצטריך דילפינן ליה משאר קדשים דממעטים בהו כלאים בפרק מרובה מאו והשתא קשה ל"ל בנין אב דרבא מהך ג"ש דשה שה מפסח נפקא וג"ש זו בן בג בג קאמר לה בפ"ק דבכורות (דף יב.) ועוד אמאי קאמר רבא להוציא את הכלאים ולא קאמר כל השמות הללו דעגל חיה שחוטה וטריפה ועוד רבי אלעזר שמתיר בכלאים אמאי לא שרי בכל אחרים דשה שחוט מיקרי שה כדאמרינן הכא דכ"ע בעור ובשר ופרש הוי פר גמור וה"ה שה ובבהמה המקשה (חולין דף עד:) גבי מהו לפדות בבן פקועה פשיט דאין לפדות שהוא כשחוט וכבשרא בדיקולא וילפינן שה שה מפסח ועוד כי פריך תלמודא בפרק מרובה לר"א בנין אב דרבא למאי הלכתא לימא דאתא למעט האחרים לבד מכלאים ועוד בכל מקום שכתיב שה כגון גבי אותו ואת בנו וגבי תשלומי [ד' וה'] נמעט טריפה כי היכי דממעטינן כלאים במרובה ואמאי מחייב רבי יוחנן התם בטביחה דטריפה וכן גבי אותו ואת בנו [נמעט] טריפה לרבנן דר"ש ע"כ נראה לרבי דתרווייהו צריכי שפיר ג"ש זו ובנין אב דרבא דמגזרה שוה נפקא לן דאין פודין לא בעגל ולא בחיה ושחוטה טרפה וכוי אבל כלאים לא נפקא לן מהתם דאין פודין דתפדה תפדה ריבה כדאמרינן הכא גבי תם זכר ובן שנה ולכך צריך בנין אב דרבא למעוטי כלאים וטעמא דר"א דמרבי כלאים היינו משום דאית ליה תפדה תפדה ומג"ש למעט האחרים ויש לו טעם בכך ובנין אב דרבא מוקי ליה ר"א במרובה לנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא ודלא כר' יהושע והא דלא ממעטינן טריפה גבי תשלומי ד' וה' ובאותו ואת בנו משום דאינו מופנה כמו שה דגבי פדיון פטר חמור וא"ת למאי דפירש' דשה מבנין אב דרבא היינו שה דפסח דלא צריך לגופיה דהא מיעט כלאים גבי קדשים א"כ מאי האי דקאמר בפרק מרובה ואלא הא דאמר רבא זה בנה אב כו' למאי הלכתא אי לקדשים בהדיא כתיב ביה שור או כשב כו' משמע דאי לא כתיב מיעוט כלאים גבי קדשים הוה ניחא ליה דבנין אב דרבא בא למעט כלאים דקדשים והא פרישית שלא היה בנין אב דרבא אי לא מייתר משום דכתיב מיעוטא גבי קדשים ואומר רבי שכן דרך תלמודא שמקשה כמו שהיה פשוט לו הבנין אב ממקום אחר וקאמר דלקדשים לא איצטריך אפילו היה פשוט לו הבנין אב ממקום אחר דכי האי גוונא פריך תלמודא בריש קידושין (דף ג:) וכ"ת נילף מבושת ופגם פירוש דקדושי קטנה לאביה כמו בושת ופגם מה לבושת ופגם כו' והיכי הוה יליף מבושת ופגם והא לא קים לן דבושת ופגם לאביה אלא מכח שבידו למוסרה למנוול ומוכה שחין אלא כך דרך התלמוד להזכיר שאפילו היה לו לימוד ממקום אחר שבושת ופגם לאב לא היה יכול ללמוד קידושין מבושת ופגם מיהו לשם דקדקתי בענין אחר וא"ת והלא שאר קדשים לא נאמרו עדיין והוצרך לכתוב שה בפסח מצרים י"ל כי משה מיהא לא הוצרך לכותבו [ותמים] דכתיב גבי פסח ואע"ג דמשאר קדשים מצינו למילף איכא למימר דלשום דרשא בעלמא איצטריך וקשה לרבינו אריה למה לא הוצרך הכתוב לכתוב כלאים ובעל מום גבי פסח והלא יצא פסח מצרים לידון בדבר החדש שהיו בו כמה דברים שלא היו בפסח דורות ותירץ לו רבי דלא שייך כאן דבר החדש כי אם בדבר שהוא חדש כנגד אותן דברים שבאחרים כגון בפרק קמא דיבמות (דף ז.) דחשיב דבר החדש מתן בהונות שהוא כנגד מתן דמים ואימורים על גבי מזבח כמו שפירש לשם ועוד נראה שאין זה קרוי חדש כיון שלא נכתב עדיין פסח של דורות דאדרבה פסח דורות הוי דבר החדש ואם תאמר למאי דפרי' לעיל דלר' אלעזר שמעינן כלאים דמותר מתפדה תפדה ריבה מאי האי דקאמר בפרק קמא דבכורות אליבא דר"א בכלאים פרקינן בנדמה מיבעיא ומאי קושיא כלאים מרבינן מתפדה ולא נדמה י"ל דנדמה פשיטא ליה דלא גרע מכלאים כן פיר' בבבא קמא:

בד"ה שאני התם כו' היינו שה דפסח כדאמרינן הכא כו' דאי ר' יהושע משה כשבים כו' ועוד דבאותו ואת בנו כו' כדאיתא בפרק אותו ואת בנו ובמרובה אלמא כו' עכ"ל כצ"ל דהכי איתא בפרק אותו ואת בנו או לרבות כלאים לענין איסורא דאותו ואת בנו ואיתא נמי במרובה או לרבות כלאים לענין ד' וה' ובתרוייהו קשיא להו דמשה נמעט בהו טרפה וק"ק ומאי קושיא כיון דלא ידעינן שום סברא למעט טרפה טפי מכלאים אימא דכמו דמרבה מאו כלאים מרבה נמי טרפה וק"ל:

בא"ד וליכא למימר דהני בלא בנין אב נפקי כו' ולא מוקי בנין אב לפטר חמור אסר כו' דאפי' אי לא מייתר מן הכבשים כו' קדשים גמרי כו' בהיקשא דוזאת התורה וגו' כו' עכ"ל כצ"ל וי"ל דמ"מ מאי קאמר אי האי בנין אב אתא לקדשים דהא אי לאו דכתיב קדשים ליכא בנין אב שה דפסח אלא מהיקשא אתי ודו"ק:

גמרא עד שמגעת לבין אצילי ידיו. משמע דיד הכף נאחז שם בין שני האצילים כשמקרבן זה אל זה ויהיה מוכח מכאן דאציל היינו מרפק (עלינבויגן בל"א) דבאותו מקום יכול לקרבן. אבל לא יתכן לפרש דאציל היינו בית השחי דבשם לא יוכל לקרבן. עי' מנחות (לז) תד"ה קיבורת:

[שם איבעיא להו שחט ומת מה הוא שיכנס אחר בדמו כו'. משמע דבמת קודם שחיטה לכ"ע נכנס בפרו של ראשון. ונ"פ דכש"כ כשעבר הראשון מחמת טומאה דנכנס בפרו של ראשון שהרי הוא סופו לחזור למקומו וכ"כ התוס' במגילה (ט ב) מהירושלמי ודברי התוס' ישנים כאן מגומגמים] :

תד"ה שאני התם. אבל תימה דרבא קרי ליה כו'. כצ"ל:

כיצד הוא עושה. חפינה שניה שבפנים מן הבזך לתוך חפניו אוחז את ראש הבזך בראשי אצבעותיו לאחר שהניח את המחתה בארץ וידה של בזך כלפי בין זרועותיו ומעלה בשני גודליו ומושך את ידה בגודליו לצד גופו מעט מעט עד שמגיע ראש ידה לבין אצילי ידיו וראש הבזך מגיע לגובה פס ידו וחוזר ומחזירה דרך צדה לתוך חפניו וצוברה על הגחלים: נימנין. על הפסח מי שרוצה לימנות ומושך ידיו ממנו מי שרוצה לימשך עד שישחט: ואם איתא . דלאחר שחיטה נמי קרינן ביה על השה עד שיזרק מיבעיא ליה: ואם ימעט הבית. אם בעו מנויין להימעט ולמשוך את ידיהם: מהיות משה . בעוד שהווייתו קיימת יתמעטו ולא משישחט: אין פודין. פטר חמור: לא בעגל ולא בחיה. דשה כתיב: ולא. בשה שחוטה: ולא בכלאים. דעז ורחל ואע''ג דמשני צדדיו הוא שה: ולא בכוי. דתיש וצביי' קתני מיהת ולא בשחוטה אלמא שחוטה לאו שה הוא:

והאיכא קמיצה. ומה שמקשה ר''י דבפ' קמא דמנחות (דף יא.) .. אמרינן גבי מנחת מאפה ומחבת ומרחשת זו היא עבודה קשה שבמקדש ובפרק כל המנחות באות מצה (שם דף נד.) אמרינן אין לך שקשה לקמיצה יותר ממנחת חוטא נראה לי דהנך ג' דקא חשיב הכא עבודות קשות הם לכהן לעשות שיש בהן צער מליקה למלוק בצפורנו לחתוך המפרקת וכן קמיצה דמנחת מאפה שיש לו צער לכהן למחוק בגודלו מלמעלה ובאצבע קטנה מלמטה ולהשוות דבר קשה וכן בחפינה כדמפרש שנוטל הבזך בשיניו ועוד מפרש לקמן שהיה צריך ליזהר מאד שלא יכוה מחום הגחלים אבל גבי מנחת חוטא לא קאמר אין לך עבודה קשה יותר ממנחת חוטא אלא קשה לקמיצה קאמר לפי שאין מגובלת אין יכול להשוות בשעת קמיצה אבל צער אין לו: שאני התם דיליף שה שה מפסח מכאן יש לדקדק דהא דקאמר רבא במרובה (ב''ק דף עז:) זה בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים היינו שה [דפסח] כדאמרינן הכא דילפינן מיניה שה דפטר חמור ובמרובה מסקינן דבנין אב דרבא לפטר חמור איצטריך וכדתנן אין פודין לא בעגל וכו' ולא כמו שפירש''י בפרק אותו ואת בנו (חולין דף עח:) דבנין אב דרבא משה כשבים ושה עזים עד שיהא אביו ואמו שניהם כשבים או שניהם עזים ועוד קשה לפירושו מההיא דמרובה גופה דפריך התם ולרבי אלעזר דמתיר בכלאים מפני שהוא שה בנין אב דרבא למאי אתא ומשני לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא ודלא כרבי יהושע דאי רבי יהושע משה כשבים ושה עזים נפקא שמע מינה דבנין אב דרבא לא הוי משה כשבים ושה עזים על כן נראה כמו שפירשתי דמשה דפסח נפקא אבל תימה דרבא קרי ליה בנין אב ובן בג בג פ''ק דבכורות (דף יב.) קרי ליה גזירה שוה דקאמר נאמר כאן שה ונאמר להלן שה מה להלן פרט לכל השמות הללו וכו' ועוד מאי שנא דנקט רבא להוציא כלאים טפי מטריפה ושחוטה ועוד דבאותו ואת בנו דכתיב ביה שה למעט טריפה כמו שהיינו ממעטי' כלאים אי לאו דכתיב או שה לרבות הכלאים כדאיתא בפ' אותו ואת בנו ובמרובה אלמה תנן אותו ואת בנו נוהג בטריפה ואפילו ר''ש לא פטר בטריפה אלא משום דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה אבל ממשמעות שה לא פטר לא באותו ואת בנו ולא בתשלומי ד' וה' וכן רבי יוחנן אמאי מחייב בד' וה' מוכר את הטריפה ועוד רבי אלעזר דמתיר בכלאים לפדות ומוקי בנין אב דרבא לטמא שנולד מן הטהור מנא ליה דאין פודין בשחוטה וטריפה ועוד כי פריך במרובה לרבי אלעזר בנין אב דרבא ל''ל לימא דאיצטריך למעוטי שחוטה וטריפה וליכא למימר דהני בלא בנין אב נפקא ממשמעותא דשה דהני לאו שה נינהו דהאמר בשמעתא דפר שחוט נמי מיקרי פר וי''ל דבנין אב דרבא וגזירה שוה לאו חדא מלתא היא אלא דתרוייהו נפקי מפסח דכתיב שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים תקחו והשתא בנין אב דרבא נפיק מיתורא דמן הכבשים ומן העזים דמשמע עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה דמגזירה שוה לא הוה מסתבר למעוטי כלאים דהוה שרינן לה כרבי אלעזר אי לאו משום בנין אב מפני שהוא שה והוה מרבינן ליה מתפדה תפדה ריבה ואע''ג דטריפה ושחוטה מיקרו שה ולא מרבינן להו כלאים מסתבר להו לרבויי אבל מבנין אבל דמן הכבשים ממעיט שפיר דלגופיה דפסח לא איצטריך דמשאר קדשים נפקא דממעטינן בהו כלאים משור או כשב או עז ואע''ג דהאי קרא דמן הכבשים במצרים נאמר ועדיין לא נאמרו קדשים מ''מ בתר דנכתבו קדשים לא איצטריך למיכתב להאי קרא אלא זה בנה אב שכתב שה וכתב אצלו מן הכבשים כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא הכלאים ואם תאמר תמים דכתיב בהאי קרא למה לי תיתי משאר קדשים נראה לי דאיצטריך לכדדרשינן בפרק שני דזבחים (דף כה:) הצורם אוזן הפר ואחר כך קיבל דמו פסול שנאמר ולקח מדם הפר הפר שהיה כבר אין לי אלא קדשי קדשים קדשים קלים מניין דכתיב זכר תמים בן שנה יהיה לכם שיהו כל הוייותיו תם ובן שנה ואף על גב דפריך עלה מכל הזבחים שנשתייר בהם כזית חלב זורק הדם אלמא לא בעינן שלם בשעת זריקה ומשני תרגמא אבן שנה נהי דכל הויותיו לא בעינן שיהא תם קבלה מיהו גמר מיניה דילמד סתום מן המפורש כיון דגלי לן בפר דבעינן שיהא תם בשעת קבלה והשתא ניחא לרבי אלעזר אע''ג דשרי בכלאים ולא מוקי בנין אב לפטר חמור אסר באחריני מגזירה שוה והא דקאמר התם נאמר כאן שה ונאמר להלן שה מה להלן פרט לכל השמות הללו לאו דווקא דכלאים לא מגזירה שוה נפקא אלא מבנין אב אלא ניחא ליה לכלול כולם יחד דהא עגל וחיה נמי לא נפקי מגזירה שוה אלא ממשמעות דשה וניחא נמי הא דאותו ואת בנו נוהג בטריפה וכן תשלומי ד' וה' דבנין אב לא הוי אלא מכלאים וא''ת מכל מקום ליתי בגזירה שוה דשה שה כדילפינן פדיון פטר חמור יש לומר דשה דידהו לא מופנה לגזירה שוה ותימה דקא דייק במרובה בנין אב דרבא למה לי אי לקדשים בהדיא כתב בהו ומשמע דאי לא הוה כתב בהו בהדיא אלא ילפינן בנין אב דרבא הוה ניחא ליה ואמאי הא אי לא כתב בקדשים אז לא היה מיותר מן הכבשים ומן העזים דהוה צריך למעוטי כלאים בגופיה ואומר ר' יצחק דדרך הגמרא להקשות כן לפי מה שלא פירש רבא בבנין אב שלו וה''ק אי לקדשים ותימה דמן הכבשים ומן העזים מיותר בלא מילף מקדשים אלא מקרא אחריני אפילו אי אמרינן הכי לא ניחא דהא בהדיא כתב בהו וכי האי גוונא איכא בכתובות בפרק נערה (כתובות דף מו:) ובריש מסכת קידושין (דף ג:) גבי כסף קידושיה מנלן דאבוה הוה אי מבושת ופגם ואף על גב דבושת ופגם גופייהו לא קי''ל בכתובות בפרק אלו נערות (כתובות דף מ: ושם) דאבוה הוו אלא מקדושין דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין אלא לרווחא קאמר גמרא אפילו את''ל דבושת ופגם מקרא אחרינא נפקא לא מצי למילף כסף קידושיה מהתם דמה להנך שכן אבוה שייך בגווייהו מיהו יש פירושים הרבה לשם ואין להאריך כאן בזה ולא ידענא מאי קשה מההיא דמרובה דאפילו אי לא מייתר מן הכבשים אלא משום דגמרינן מקדשים ניחא הא דקאמר אי לקדשים אי לא הוה כתב בהדיא בהו הוה אמרינן נהי דאיצטריך מן הכבשים לגופיה קדשים גמרינן שפיר מהכא דקדשים מקדשים גמרינן בהיקשא דוזאת התורה לעולה וגו' וא''ת מאי קמיבעיא ליה בפ''ק דבכורות (דף יב.) לרבנן דאסרי בכלאים מהו לפדות בנדמה והא כלאים לא ממעטינן מגזירה שוה אלא מבנין אב ואם כן נדמה מהיכא תיתי וי''ל כיון דכלאים הוה מיסתבר לרבויי מתפדה תפדה ואתא בנין אב למעוטי מהשתא נמעט נמי נדמה מגזירה שוה ונימא דג''ש דווקא ולא נרבייה מתפדה תפדה:

דף מט - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד