יומא נ ע"ב

דף נ - ב

לדברי רבי מאיר האומר במשנה שהובאה בעמוד א: פר של יום הכפורים הוא קרבן יחיד -

האם הוא עושה תמורה [לקח בהמת חולין ואמר: זו תחת זו, האם "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש"], או אינו עושה תמורה [ומפרשת הגמרא לקמן מה הוא יסוד הספק]?

ומדקאמר רבי אלעזר: "לדברי האומר", וכי לאו מכלל דאיכא למאן דאמר: דקרבן ציבור הוא [ולדעת תנא זה אין מקום לספק, שהרי אין תמורה בקרבן ציבור]?!

ודחינן: לא תידוק: מכלל דאיכא למאן דאמר: קרבן ציבור הוא, אלא כך תידוק:

מכלל דאיכא למאן דאמר: דקרבן שותפין הוא, [ולדעתו, אין מקום לספק כי אין תמורה בקרבן שותפות]. ^[78] גופא, בעי רבי אלעזר: לדברי האומר: פר יום הכפורים קרבן יחיד, עושה תמורה או אינו עושה תמורה?

ותמהינן: וכי מאי קא מיבעיא ליה לרבי אלעזר?!

שהרי ודאי פשיטא לן שאחיו הכהנים מתכפרים בו, וקרבן השותפין הרי אין עושה תמורה, ומה יש להסתפק בזה [רש"י]?! ^[79]

[רש"י: אי נימא] דהכי קא מיבעיא ליה:

אי [האם] בתר מקדיש הכהן הגדול שהקדישו משלו אזלינן, והוא הנקרא בעל הקרבן לענין תמורה, וכיון שהקדישו יחיד משלו ולא משל שותפות, הרי שהקרבן עושה תמורה?

אי בתר מתכפר - הוא וביתו ואחיו הכהנים - אזלינן, והם הנקראים בעלי הקרבן לענין תמורה, והואיל והרבה מתכפרין בו הרי יש לו שותפות של בעלים הרבה, ואינו עושה תמורה?

הרי אי אפשר לפרש כן, כי פשיטא דבתר מתכפר אזלינן -

דהרי אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן:

א. חילוק יש בפדיון הקדש בין בעלים הפודים את הקדשם, לאחרים הפודים; שהבעלים מוסיפים חומש על פדיונם, ואילו אחרים אין מוסיפין חומש; ודין זה הוא בין בקדשי בדק הבית העומדים מתחילה לפדיון, ובין קרבנות שנפל בהם מום והרי הם נפדים.

ב. אין יכול לעשות תמורה אלא הבעלים, אבל אדם אחר אינו יכול להמיר.

ג. התורם את תרומתו, בידו לתיתה לכל כהן שירצה, ואף יש לו בכך טובת הנאה מישראל שאומר לו: הא לך סלע זה, ותן תרומה זו לבן בתי שהוא כהן.

א. הקדיש אדם בהמה על מנת שיתכפר בו אחר ויצא בו ידי חובתו [רש"י]; הרי -

המקדיש הוא הנקרא "בעלים" לענין פדיון, והרי זה מוסיף חומש כשפודהו לכשהומם; אבל האחר שמתכפר בקרבן זה, אינו אלא כשאר אדם, ואינו מוסיף חומש -

והטעם: דכתיב: ואם "המקדיש" יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו, הרי למדנו "מקדיש" מוסיף חומש ולא מתכפר.

והמתכפר ולא המקדיש הוא זה שעושה בה תמורה, כי הוא הנקרא "בעל הקרבן" לענין תמורה. ^[80] ב. והתורם משלו על כרי של חבירו כדי להתירו, הזכות לתת את התרומה לכל כהן שירצה, שלו היא - ולפיכך: טובת הנאה שלו, שאם בא ישראל ואמר: הא לך סלע זה ותן תרומה לבן בתי כהן - שלו הוא הסלע, שהרי יש בידו ליתנו לכל כהן שירצה [רש"י]. ^[81]

והטעם: שהרי נאמר: כי "תכלה לעשר" את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר, "ונתתה ללוי" וגו', הרי שתלה הכתוב את הנתינה במי שמעשרה משלו.

הרי למדנו: כי לענין תמורה המתכפר הוא שנקרא בעל הקרבן, והוא הדין לענין בעייתו של רבי אלעזר בתמורה, המתכפר הוא זה שנחשב "בעל הקרבן", וכיון ששותפים הם, אינו עושה תמורה, [נתבאר על פי משמעות לשונו של רש"י, וראה הערה ^[82]].

ומפרשינן: לעולם פשיטא ליה לרבי אלעזר דבתר מתכפר אזלינן, והכי קא מיבעיא ליה: האם אחיו הכהנים וביתו של הכהן המתכפרים בפר - בקביעותא מתכפרי [כפרתם קבועה] כלומר: כשאר המתכפרים שהפרישו אחרים עליהם קרבן, שהקנו להם הבהמה לכפרה, אף כאן נקנה להם חלק בו, "והויא לה חטאת השותפין לענין תמורה" [לשון רש"י] -

או דילמא: אחיו הכהנים וביתו [תוספות] רק בקופיא מתכפרי [כפרתם צפה], כלומר: אין כפרתן קבועה בו אלא צפה על גב כפרת כהן גדול כדבר הצף על המים, "ואין הקרבן נקרא על שמם וקרבן יחיד הוא" של הכהן הגדול לענין תמורה [רש"י] ^[83]

תא שמע:

חומר בזבח שקדושתו באה לו על ידי הקדש של הבעלים [תחילת הקדש] - מבתמורה של אותו זבח; וחומר בקרבן שקדושתו באה לו על ידי תמורה - מבזבח, כדמפרש ואזיל:

חומר בזבח מבתמורה: א. שהזבח - כדמפרש ואזיל באיזה זבח מיירי הברייתא - נוהג ביחיד ובצבור.

ב. והזבח דוחה את השבת ואת הטומאה,

ג. והזבח עושה תמורה.

מה שאין כן בתמורה, שהתמורה אינה בציבור; ואין הקרבת התמורה דוחה את השבת ואת הטומאה, כי הרי אין קבוע זמן להקרבתה; ואין עושה את אחרים תמורה, כיון דכתיב: והיה הוא ותמורתו יהיה קודש, ודרשינן: "הוא ותמורתו" ולא תמורת תמורתו.

חומר בתמורה מבזבח:

שהתמורה חלה על בעל מום קבוע, ומתקדשת הבהמה בקדושת הגוף, והועילה לה קדושה זו: שאם בא לחללה, אינה יוצאה לחולין להיות מותרת ליגזז צמרה וליעבד [לעשות בה עבודה]; ואינה מותרת אלא בשחיטה ואכילה בלבד.

מה שאין כן בזבח שהיה בעל מום בשעת ההקדש [קדם מומו להקדשו], שאינו קדוש קדושת הגוף אלא קדושת דמים בלבד, ונפדה ויוצא לחולין לגמרי, ואפילו גיזה ועבודה מותרין; [ואם קדם הקדישו למומו, אף הוא אינו מותר על ידי פדיון בגיזה ועבודה].

והשתא מוכחינן כי פר של יום הכפורים עושה תמורה, שהרי:

האי זבח שמיירי בו הברייתא היכי דמי?

אילימא בזבח דיחיד ^[84] - אי אפשר לפרש כן:

שהרי מי דחי זבח דיחיד שבת וטומאה?! ובברייתא הרי קתני: חומר בזבח שדוחה את השבת ואת הטומאה.

אלא תבוא לפרש: בזבח דצבור מיירי הברייתא; והרי אף זה אי אפשר:

שהרי מי [וכי] עושה זבח דצבור תמורה?! ובברייתא קתני: ועושה תמורה.

אלא לאו, כלומר: וכי אין מוכרח לפרש שהברייתא מיירי בזבח דפר יום הכפורים, כיון שבו שייך שפיר כל מה שמבואר בברייתא:

"ונוהג ביחיד ובציבור", כיון שחטאת הוא, והחטאת הרי נוהגת ביחיד ובציבור.

"ודוחה את השבת ואת הטומאה", כיון דקביע ליה זמן ביום הכפורים ואין לו תשלומין, וכל קרבן שזמנו קבוע הרי הוא דוחה את השבת ואת הטומאה אפילו בקרבן יחיד כמו שנתבאר בעמוד א.

ועושה תמורה משום דיש לומר דקסבר האי תנא קרבן יחיד הוא.

הרי למדנו: פר של יום הכפורים עושה תמורה, ונפשטה בעייתו של רבי אלעזר.

אמר דחי רב ששת: לא כאשר אמרת: ברייתא זו מיירי בפרו של אהרן ביום הכפורים, אלא באילו של אהרן ביום הכפורים, שקרבן זה שאין מתכפר בו אלא אהרן הרי ודאי עושה תמורה.

הכי נמי מסתברא כדפירשה רב ששת דבאילו של אהרן - שהוא קרבן עולה - מיירי הברייתא, ולא בפרו של אהרן שהוא קרבן חטאת:

דאי סלקא דעתך: בפרו של אהרן שחטאת היא - מיירי הברייתא, היכי קתני בברייתא: חומר בזבח מבתמורה שהזבח דוחה את השבת ואת הטומאה מה שאין כן בתמורה?! -

וכי אטו תמורה דפר שהוא חטאת, שבת וטומאה הוא דלא דחיא, הא בחול מקריב קרבה?! והא תמורת חטאת היא, ותמורת חטאת הרי למיתה אזלא ולא להקרבה, שהרי היא מחמש חטאות המתות.

ודחינן להכרח שהכריחה הגמרא דלא מיירי הברייתא בפרו של אהרן:

לא כאשר אמרת, אלא לעולם יש לומר דבפרו של אהרן מיירי, והא דקשיא לך היכי קתני: חומר בזבח "מבתמורה", שהתמורה אינה קריבה בשבת ומשמע כי בחול היא קריבה, לא תיקשי:

כי מאי חומר בזבח מב"תמורה" דקתני בברייתא, לא כפי שהבננו עד עתה כי הכוונה לתמורת אותו זבח -

אלא: שם תמורה - כלומר: אותם דברים הנוהגים בזבח דהיינו בפרו של אהרן, אינם נוהגים בדבר ששמו תמורה, שהתמורה אף כשהיא קריבה - כגון תמורת עולה - אינה דוחה את השבת ואת הטומאה.

ותמהינן: והרי כל השקלא וטריא של הגמרא עד עכשיו, היתה מתוך הנחה כי הברייתא מדברת בזבח אחד שבו יש את כל הפרטים האמורים הברייתא, ומתוך כך הוצרכנו לידחק כי הברייתא מיירי בפרו של אהרן או באילו; וולדבריך תיקשי:

אי הכי ש"תמורה" האמורה בברייתא אינה בהכרח תמורה מסוימת, ויש לפרש "שם תמורה" -

הרי "זבח" נמי יש לפרש, כי אין הכוונה לזבח מסוים, וכוונת הברייתא לומר, כי בתוך הדברים שיש עליהם "שם זבח" יש את כל החומרות שנאמרו בברייתא, חלקם בזבח זה וחלקם בזבח אחר, והכי קאמר:

חומר בזבח, שיש מהם מי שנוהג הן ביחיד והן בציבור -

ויש זבחים שדוחים את השבת ואת הטומאה כגון קרבן ציבור ^[85] או קרבן יחיד שזמנו קבוע -

ויש זבחים שעושים תמורה -

מה שאין כן בכל דבר ששמו "תמורה" שאין דברים אלו נוהגים בו.

ומשנינן: כי "שם זבח" יש להוכיח מן הברייתא עצמה דלא קתני, אלא אדרבה בזבח מסויים מיירי הברייתא -

ממאי? מדקתני בברייתא: "חומר בתמורה, שהתמורה חלה על בעל מום קבוע ואינה יוצאה לחולין ליגזז וליעבד מה שאין כן בזבח" -

ואי סלקא דעתך: מאי זבח "שם זבח", אם כן, על כרחך כוונת הברייתא כי אין שום זבח, שהקדושה חלה בו על בעל מום קבוע ואינו יוצא לחולין ליגזז וליעבד -

---

]. א"ל אביי לרב יוסף שמענא ליה לר' שמעון דאמר חטאת השותפין לא אזלא למיתה. דתניא פר ושעיר של יוה"כ שאבדו והפריש אחרים תחתיהן כולן ימותו דברי ר' יהודה ר' אלעזר ור' שמעון אומרים ירעו עד שיסתאבו א"ל רב יוסף כהנים קאמרת שני כהנים דכהנים עם לעצמן אקרו שנאמר ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר. אלא מעתה לייתו פר בהוראה וכי תימא הכי נמי אי הכי נפישו להו פרים כו'. ופשוטה היא. בעי ר' אלעזר לדברי האומר פר של יוה"כ קרבן יחיד הוא עושה תמורה או לא כלומר אם ימירו כ"ג נתפסה תמורתו אי לא. ולעולם ר' אלעזר היא דא"ר אלעזר המקדיש כשפודה הקדשו מוסיף חומש והמתכפר הוא המימר.

התורם משלו על של חבירו טובת הנאה שלו כלומר נותנו לכל כהן שירצה. הא דא"ר יוחנן פשיטא ליה לר' אלעזר מיהו הכי קמיבעיא ליה לר' אלעזר אחיו הכהנים בקביעותא מתכפרים וכיון שנקבעו בזבח נעשה זבח של שותפין ואינו יכול המקדיש להמיר שהרי גם אחרים מתכפרים בו. ותנן (לא) [דאין] השותפים עושים תמורה או דלמא בהיקיפא מתכפרים כלומר אין לאחיו הכהנים בפר כ"ג כלום עד שעת הקפת הוידוי וכשמתקבצים ביוה"כ להאזין הוידוי באותה שעה מתכפרים ואם מימר מקודם לכן תמורתו תמורה אי לא. ת"ש מהא דתני בתוספתא בתמורה חומר בזבח מבתמורה שהזבח דוחה שבת וטומאה ונוהג ביחיד כבצבור ועושה תמורה משא"כ בתמורה ותנינן בסוף ת"כ והיה הוא. הוא הקודש עושה תמורה ולא תמורתו עושה תמורה ומוקים לה להאי זבח דקתני הכא פר כ"ג הוא ודחי שבת וטומאה משום דקביע ליה זמן ותנינן כל הקבוע לו זמן מן התורה דחי שבת ודחי טומאה ועושה תמורה דקרבן יחיד הוא. ש"מ בהיקיפא מתכפרי. ודחי רב ואמר הכי האי זבח לא יכלת למימר דפר כ"ג הוא אלא האי זבח אילו של כ"ג הוא שהוא עולה ותמורת עולה אע"ג דקרבה עולה.

אי בתר מקדש אזלינן. פירוש דהוי יחיד ועוש׳ תמורה דהא משלו הוא או בתר מתכפר אזלינן והא רבים מתכפרים בו שכל שבטו מתכפרים בו והויא לה חטאת השותפין שאינה עושה תמורה.

המקדיש מוסיף חומש. פי׳ מי שהקדיש בהמה לחטאת חברו אם הוממה ובא לפדותה חשיב כבעלים לענין תוספות חומש אבל אם המתכפר פודה אותו הרי הוא כאינש דעלמא הפודה של חברו שאינו מוסיף חומש דלענין חומש במקדיש תלה רחמנא כדכתי׳ ואם המקדיש יגאל ויסף חמישיתו עליו ואם בא אחד מהם לעשות בו תמורה המתכפר עושה בו תמורה ולא המקדיש דמקדיש כאינש דעלמא היא שהממיר בשל אחרים אין תמורתו תמורה.

אחיו הכהנים בקבועא מתכפרים או בקופיא פר״שי ז״ל אחיו הכהנים בקביעות גמורה מתכפרין בפר כאלו הם שותפין עמו והוי׳ לה חטאת השותפין שאינו עושה תמורה או אין אחיו הכהנים מתכפרים בפר עיקר גמור אלא שהם תפלין לו כדבר הצף על גבי דבר אחר וכ״ג לבדו עיקר בכפרה והוי׳ לה חטאת יחיד ועושה תמורה. והקשו בתוס׳ דהכא משמע דכי הויא כפרה בקבועא אין עושה תמורה וכי הויא בקופיא עושה תמורה. ובפ״ק בזבחים משמע איפכא דאמרינן התם הניח להם אביהם בהמה ומת אין ממירין בה ואמרי׳ עלה ש״מ יורשין מתכפרין בקרבן אביהם דאי לא אמאי אין ממירין בה דהא קרבן יחיד הוא וכבר ריבה הכתוב את היורש להמיר בקרבן אביו ופרקינן מקופי׳ מתכפרין מקובעא לא מתכפרין כלו׳ דכיון דקופי׳ מתכפרין אין ממירין ותירצו דשאני הכא דמכפרא לכ״ג מקיבעא הלכך כפרת אחיו הכהנים דהוי׳ בקופיא כמאן דליתה הויא אבל [התם] כבר מת אביהם ליכא כפרה דקיבעא לשום אדם.

ה״ג שהזבח נוהג בצבור כביחיד משא״כ בתמורה. פי׳ שאינה נוהגת אלא בשל יחיד.

שהתמורה חלה על בעל מום לענין שאינו יוצא לחולין פי׳ משא״כ בזבח דאע״ג דחל על בעל מום מ״מ אינו אלא כקדשי עצים וכקדשי בדק הבי׳ וכיון שקדם מומו להקדשו כשהוא נפדה יוצא לחולין לגמרי דכי אמרינן בפסולי המוקדשין שנפדו תזבח ולא גיזה ועבודה היינו בשקדם הקדישן למומן.

אי הכי זבח נמי מאי זבח שם זבח. פי׳ ולמה לן לאוקומה בזבח מיוחד כגון פרו או אילו נימא דשם זבח קאמר ולא תפשוט מינה מידי.

מי שהיה מחויב חטאת או אחד מן הקרבנות ובא אחר והקדיש את בהמתו להתכפר בו אותו המחוייב אם בידיעתו בחטאת ואשם ועולה שצריך דעת אם שלא בידיעתו בקרבן מחוסרי כפרה שאינו צריך דעת כמו שביארנו בנדרים פרק אין בין המודר ל"ה ב' והוממה ובא לפדותה כשאר פסולי המוקדשין כל שהמקדיש פודה מוסיף חומש כדין בעלים שהמקדיש הוא הנקרא בעלים לענין זה אבל אם המתכפר בא לפדותו אינו מוסיף חומש שאין המתכפר נקרא בעלים לענין זה אלא אחר ואם המקדיש יגאל אמר רחמנא ולא אחר אף המתכפר ולענין תמורה הפך הדברים ר"ל שהמתכפר שהמיר בה תמורתו תמורה ונתפסת אבל המקדיש אין עושה בה תמורה שכך למדוה בראשון של תמורה י' א' מדכתיב בנזיר זאת תורת הנזיר אשר ידור קרבנו לד' מלבד אשר תשיג ידו וכי נזיר בהשג יד הוא אלא קרבנו שהפריש משלו מלבד אשר תשיג ידו שהפרישו לו אחרים והוקשו הפרישו לו אחרים להפריש משלו מה הפריש משלו הוא עושה תמורה אף הפרישו לו הוא עושה בה תמורה ולא המקדיש:

ולענין תרומה יכול אדם לתרום משלו על חבירו אף שלא בידיעתו שלא אמרו ב"מ כ"ב א' אף שלוחו לדעת אלא בתורם מבעל הבית אבל תורם משלו אין צריך דעת וכל שנעשה כן טובת הנאה של תורם ליתנה לכל כהן שירצה שנאמר את כל מעשר תבואתך ונתת:

אע"פ שביארנו בפרו של אהרן שאינו עושה תמורה אילו מיהא והוא איל שהוא מביא לעולה כדכתיב בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה קרבן יחיד הוא לגמרי ועושה תמורה והתמורה תקרב עולה לכשיזדמן שאינו דוחה לא שבת ולא טומאה ואם היתה התמורה נקבה תרעה עד שתומם ותמכר ויביא בדמיה עולה וכן אם המיר בבעלת מום:

הבהמה שהוקדשה תחלה היא הנקראת זבח ואותה שהותפסה עמה לתמורה נקראת תמורה ואע"פ שכל שתמורה נוהגת בה היא ותמורתה שוות לקדושה מ"מ אינן שוות לכל דבר מעתה חומר בזבח מבתמורה וחומר בתמורה מבזבח חומר בזבח שהזבח נוהג ביחיד ובצבור שהכל מביאין קרבנות מה שאין כן בתמורה שאינה נוהגת אלא ביחיד שהרי אין הצבור עושין תמורה וכן שהקרבן דוחה שבת וטומאה כל שקבוע לו זמן בין של צבור כתמידים ומוספים והדומים להם בין של יחיד כגון כ"ג ביום הכפורים בפרו ואילו וישראל בקרבן הפסח שקרבן הפסח אע"פ שנוהגין ליאסף בו חבורות ושראוי לעשות כן כדכתי' יעשו אותו מ"מ אם שחטו לעצמו כשר אחר שראוי לאכול את כולו ואין הלכה כר' יהודה שאמר שאין שוחטין את הפסח על היחיד אלא כדעת חכמים שכנגדו והתמורה אינה דוחה שבת וטומאה אפי' אם המיר עם קרבן שזמנו קבוע שאם המיר באיל העולה של כהן גדול הרי קריבה עולה כעולת נדבה ואם המיר בפסח כל שהמיר לאחר חצות תקרב שלמים שאין שעתן עוברת ואם קודם חצות תרעה עד שתומם ויפלו דמיה לשלמים וכן שהזבח עושה תמורה ואין התמורה עושה תמורה אחרת שנא' ותמורתו ולא תמורת תמורתו וחומר בתמורה מבזבח שהתמורה אף על בעלת מום קבוע ר"ל שאם הפריש בעלת מום קבוע ואמר הרי היא תמורה תחת זו שהפרשתי לחטאת ואע"פ שאינה ראויה לכך תמורה נתפסת בה שאם בא לפדותה כשאר פסולי המוקדשין אינה יוצאה להיתר גיזה ועבודה אע"פ שקדם מומה לתמורתה ואלו בעקר זבח כל שהקדיש בעלת מום אינה אלא קדשי בדק הבית ונפדית לצאת לחולין אף לגיזה ועבודה שלא אמרו בכורות ט"ו א' תזבח ולא גיזה אלא בשקדם הקדשן למומן חוץ מבכור ומעשר בהמה שאפי' שקדם מומן להקדשן אין נפדין לגיזה ועבודה שבבכור כתיב לא תפדה ובמעשר לא יגאל למדת שאין (ש)כל התמורות לחומרות שהוזכרו לזבח עליהן ואין כל הקרבנות לחומרות שהוזכרו לתמורות עליהן:

לדברי האומר פר יוה"כ כו'. דפליגי לעיל אי קרבן צבור הוא או לא ודלא כרבא דאמר לעיל דליכא פלוגתא בהא:

עושה תמורה או אין עושה כו'. צ"ע אמאי לא מיבעיא ליה אי מתה אי לא ואמאי פשיטא ליה במתה טפי מבתמורה:

ודוחה את השבת. משא"כ בתמורה דלא דחיא שבת ותימה לרבי מדתנן פרק מי שהיה טמא (דף צו:) הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה וכן תמורתו פירוש שנראה לשחיטת הפסח ונדחה כיון ששחט האחר שוב אין חוזר ונראה משמע הא אם שחט התמורה לשם פסח דמהני ואם כן כשחל ערב פסח להיות בשבת קריבה לשם פסח ודחיא שבת ואומר רבי דאינה קריבה לשם פסח אלא כשחל בחול אבל בשבת אינה קריבה דלא דחיא שבת וכן תמורת אילו של אהרן דבסמוך לא דחיא שבת אע"ג דאילו דחי ליה וטעמא דלא דחי משום דאין יוצאין בה לא לשם אילו של אהרן ולא לשם פסח דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין אלא שדין פסח יש לה ונאכלת כדין פסח אע"ג דאין נימנין על [שני] פסחים כאחד כדאמרינן בפרק האשה (שם פח:) מ"מ י"ל תמורת פסחו עם פסחו שדין פסח יש להיות לה דמסתמא בתמורת איל נזיר יש זרוע בשלה כמו איל נזיר עצמו אע"פ שאין אדם מתנדב כך אך קשה דקתני התם דנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה וכן תמורתו משמע דאף תמורתו [נדחית] בשחיטת הפסח ולמה נדחה כיון שמתחילתו לשם כך קדשה שתקרב עם פסח וי"ל דלא קאמר בתמורה [דנדחית אלא] היכא שנשתיירה למחר הואיל ונראית לפסח אתמול ונדחה כפסח שעבר זמנה הויא לה דנראה ונדחה. מ"ר:

חלה על בעל מום קבוע ואינו יוצא לחולין ליגזז וליעבד. חדא מילתא היא שחלה על בעל מום קבוע לענין שאינו יוצא לחולין ליגזז וליעבד:

גמרא שהזבח נוהג בצבור כביחיד ודוחה כו' כן נראה להגיה בין למאי דאוקמא בפר ובין למאי דאוקמא באילו של אהרן מיהו למאי דבעי לאוקמא בסמוך בפסח ע"כ דגרסינן נוהג ביחיד כבצבור וע"כ נראה להגיה דה"ג נוהג ביחיד ובצבור ודו"ק:

שם לא באילו של אהרן הנ"מ כו' ולעיל דמייתי דקאמר ליה ר"מ והלא פר יוה"כ כו' ה"ה דה"מ למפרך טפי מאילו של אהרן דהוי קרבן יחיד לכ"ע אלא דתנא ושייר דה"נ בסדר המשנה שלפנינו לא תני דפריך ליה לת"ק מפסח כדמוכח לקמן וכן דפריך ליה רבי יעקב לת"ק מחגיגה ליתא בסדר המשנה אבל בתוספתא מצאתי ע"ש וק"ל:

בפרש"י בד"ה שם זבח לא קתני האי תנא אלא בחד זיבחא כו' עכ"ל אין פירושו דחד זיבחא דהיינו פר או אילו של אהרן דהא קתני ביה ביחיד ובצבור וא"א לאשכוחי ביה בחד זיבחא כה"ג אלא דר"ל בחד זיבחא דהיינו בחטאת דומיא דפר או בעולה דומיא דאילו של אהרן כן נראה מפרש"י לעיל גם מדברי התוס' שהקשו הא דלא אוקמא בזבח שלמים דנוהגין בצבור כו' דאע"ג דלא איירי בחד זבח ממש מ"מ היינו בחד זיבחא דשלמים מקרי כולהו ודו"ק:

תוס' בד"ה לדברי כו' אינו עושה תמורה כו' מכלל דאיכא כו' אלא לאפוקי מת"ק הל"ל והלא כו' כצ"ל:

בד"ה חומר בתמורה כו' לא איירי במעשר שאינו דוחה שבת וטומאה וי"ל דשמא תנא ושייר דאיכא נמי כו' עכ"ל כצ"ל יש לדקדק בדבריהם דמסיפא גופיה דקיימינן בה איכא לאוכוחי דע"כ לא איירי במעשר דחלה על מום קבוע כדמסיק בגמרא דמוכח מיניה דלא איירי בשם זבח אלא בחד זיבחא וע"כ דלאו היינו מעשר דחלה על מום קבוע אבל מהא דקתני בזבח שדוחה שבת וטומאה לא מוכח מידי דאימא שם זבח קתני ובעיקר קושייתם לא ידענא מאי קושיא דבפ"ב דתמורה תנן חומר בתמורה מבקדשים שהקדושה חלה עליה בבעלת מום קבוע ואין יוצא לחולין ר"י בר יהודה אומר עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין וא"כ משמע דת"ק לית ליה האי חומר דעשה שוגג כמזיד כו' והיינו דברי ת"ק דמייתי הכא בשמעתין דלא תני אלא הך חומר דחלה על מום קבוע כו' וצ"ע ודו"ק:

רש"י ד"ה חומר בזבח. מבתמורה שהומרה בו. כצ"ל:

תד"ה לדברי. אבל מודה כו' כמו לת"ק ר' אלעזר כו'. כצ"ל:

בא"ד ולמסקנא דמסקינן דר' אלעזר כו'. כצ"ל בל"י:

תד"ה תמורת. עיין בו היטב. ולכאורה תמוה דלר"ש ודאי אינו עושה תמורה כיון דקרי ליה חטאת השותפין וע"כ לא מבעיא ליה אלא לר"מ:

תד"ה ואי. י"ל כיון דלא שוו להדדי דשלמי צבור ליום ולילה כו'. כצ"ל:

גמרא והכי קמיבעי' ליה [לר"א דבעי לדברי האומר פר יום הכפורים קרבן יחיד, עושה תמורה או לא] אחיו הכהנים בקביעותא מתכפרים [שיקנה להן חלק בו, והוי חטאת השותפין לענין תמורה] או בקופיא מתכפר [כלומר אין כפרתן קבוע בו אלא צפה ע"ג כפרת כה"ג].
הרצון דר"מ בודאי בדוקא קרי ליה קרבן יחיד דבאמת הוא קרבן יחיד, אלא לערן תמורה דתלוי במכפר הוי ספק אם מקיבעא מכפר והוי של שותפין ואין עושין תמורה, אי מקופיא ועושין תמורה, וכמו דהיינו מפרשים בתחילה כדאמרי דמספקא לי' אי בתר מקדיש אזלינן או בתר מתכפר דאם תלוי במכפר אף דר"מ קרי קרבן יחיד דוקא אין עושין תמורה דהוי של שותפין, ה"נ עתה במסקנא דהספק לענין תמורה אף דאזלינן בתר מתכפר מ"מ מבעי' אי מקיבעא אי מקופיא, ובתוס' (ד"ה לדברי) פירשו דהספק אי קרבן יחיד דרבי מאיר דוקא, וד' יאר עיני בעומק דעתם:

גמרא ה"נ מסתברא דמה דקתני חומר בזבחים ועושה תמורה לא מיירי בפר, דהא קתני ביה דתמורתו אינו דוחה שבת, הא בחול מקריב, ואי דפר הא תמורת חטאת היא ולמיתה אזלא.
ולא מצי לומר ר"ש הוא דלדידי' מיתה בחטאת ליכא, דהא להאי ס"ד דמיירי בפר ותפשוט האיבעי' דפר עושה תמורה, ע"כ אתי כר"מ דסבירא ליה דפר הוי קרבן יחיד, ויהיה נפשט דמקופיא מתכפרא, והוי גם לענין תמורה קרבן יחיד, אבל כר"ש ודאי לא אתי' דהא לדידי' הוי קרבן שותפין דאינו עושה תמורה דהא האיבעי' דר"א הי' רק אליבא דר"מ דס"ל קרבן יחיד, ודעת התוס' דעשו מזה קושיא לא זכיתי להבין על מה:

דתניא קח משלך וכו' קיחות דעלמא קח לך סמים וכו' נר' דמעין דוגמא נקטיה. מעין דוגמא דקאמר עשיות דעלמא עשה לך שתי חצוצרות כסף ומפורש במנחות דכ"ח ע"ב דהאי פלוגתא איתיה בפ' ועשית לך ארון עץ. וא"כ ה"נ פליגי בפ' ואתה קח לך בשמים ראש והגם דהאי קדים לפ' קח לך סמים. נ"ל דאין לדקדק בזה כאן דפלוגתייהו בכל מקום ודלא כמ"ש הרב עיון יעקב ז"ל ע"ש ודוק:

רב אשי אמר דנין פר לחטאת ואיל לעולה. עיין מנחות דף מ"ה ע"א ובס' צרור הכסף למהר"א גאטינייו דף קל"ב סוף ע"ב:

לדברי האומר וכו'. רבי מאיר קרייה לעיל קרבן יחיד: מאי קמיבעיא ליה. הא ודאי פשיטא לן דאחיו הכהנים מתכפרים בו וקרבן השותפין אין עושין תמורה ומאי מספקא ליה בגוה: אי נימא אי בתר מקדיש אזלינן. לענין תמורה והאי יחיד אקדשיה דמשלו הוא בא ולא משל שותפות: אי בתר מתכפר אזלינן. והרבה מתכפרים בו: פשיטא. דלענין תמורה מתכפר הוי בעליו: דאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן. שלשה דברים בנותן משלו את חובת חבירו: המקדיש. בהמתו לצאת בו חבירו חובה שעליו המקדיש הוי בעלים לענין תוספת חומש אם הוממה ובא לחללה אבל אם בא המתכפר לחללה אינו צריך להוסיף חומש דגבי חומש כתיב (ויקרא כז) ואם המקדיש יגאל וגו' מקדיש ולא מתכפר: והמתכפר עושה בה תמורה. אבל המקדיש אם המיר בה אינה תמורה דאין ממירין בשל אחרים והאי לאו בעלים דידיה הוא: והתורם משלו על של חבירו טובת הנאה שלו. בידו לתתה לכל כהן שירצה ואם בא אחר ואמר הילך סלע זה ותן תרומה זו לבן בתי כהן של זה היא שתרומה שלו שנאמר כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך [וגו'] ונתתה ללוי וגו' (דברים כו) תלה הכתוב הנתינה במי שמעשרה משלו: בקביעותא מתכפרי. כשאר המכפרים שהפרישו אחרים עליהן שהקנו להם הבהמה לכפרה אף כאן נקנה להן חלק בו והויא לה חטאת השותפין לענין תמורה: או דילמא בקופיא מתכפרי. כלומר אין כפרתן קבועה בו אלא צפה על גב כפרת כהן גדול כדבר הצף על פני המים ואין הקרבן נקרא על שמם וקרבן יחיד הוא ויצף הברזל (מ''ב ו) מתרגמא וקפא פרזלא: חומר בזבח. שבא תחילת הקדש מבתמורה שהומרה בו: שהזבח וכו'. ולקמיה מפרש ואזיל בהי זבח משכחת לה: מה שאין כן בתמורה. שהתמורה אינה בצבור ואינה דוחה שבת שאין זמנה קבוע ואינה עושה תמורה דכתיב והיה הוא ותמורתו ולא תמורת תמורתו: שהתמורה חלה. עלה קדושת הגוף אפילו היא בעלת מום קבוע בשעת התמורה ואם בא לחללה אינה יוצאה לחולין אלא לענין זביחה ואכילה בלבד אבל לא ליגזז וליעבד שאין חילוק בה בין תם לבעל מום דכתיב (ויקרא כז) רע בטוב או טוב ברע ואם המר ימיר וגו': משא''כ בזבח. שהזבח אם קדם הקדישו את מומו אין יוצא בפדיונו לחולין ליגזז וליעבד דכתיב בפסולי המוקדשין (דברים יב) תזבח ואכלת בשר תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב אבל קדם מומו להקדישו הרי הוא כמקדיש עצים ואבנים לדמי עולה שאין קדושת הגוף עליהן אלא קדושת דמים בלבד ויוצאין בפדיונן לחולין גמורין כדתנן בבכורות (דף יד.) ובשחיטת חולין (דף קל.): אלא לאו דפר. יום הכפורים נוהג בצבור כביחיד דחטאת היא וחטאת נוהגת בצבור ועושה תמורה אלמא פר יום הכפורים עושה תמורה: באילו של אהרן. דיום הכפורים: מאי תמורה שם תמורה. לעולם בפר והאי חומר בזבח מבתמורה דקתני לאו אתמורה דידיה קאי אלא הכי קאמר חומר בזבח משם תמורה שאין לך דבר ששמו תמורה דוחה שבת ואפילו התמורות הקריבות: אי הכי. דשם קתני זבח נמי שם זבח קתני וכיון דשם זבח תני תנא מאי דוחקיך לאוקומי בחד זיבחא דתשמע מינה דבפרו של אהרן או באילו מיירי דילמא הכי קאמר תנא חומר בדבר ששמו זבח מדבר ששמו תמורה שיש זבח נוהג בצבור כביחיד ויש זבח (תמורה) שדוחה שבת כגון דצבור או דיחיד שזמנו קבוע ויש זבח שעושה תמורה כגון קרבן יחיד: שם זבח לא קתני. האי תנא אלא בחד זיבחא נקט למילתיה:

לדברי האומר פר יום הכפורים קרבן יחיד עושה תמורה או אינו עושה תמורה כו'. מכלל דאיכא מאן דאמר דשותפות. אף על גב דאיכא למימר דהא דקרי ליה רבי מאיר קרבן יחיד לא אתא אלא לאפוקי מת''ק דקא סתים למילתיה וקאמר קרבנות צבור דוחה שבת וטומאה וקאמר ליה רבי מאיר לא היה לך לומר בהאי לישנא דאין הדבר תלוי בזה כדאמר לעיל אבל מודה הוא דקרבן שותפין הוי ואינו עושה תמורה לדידיה כמו לת''ק ור' אליעזר משמע ליה דקרבן יחיד ממש הוי מדקרי ליה קרבן יחיד דאי לא אתא אלא לאפוקי מת''ק הכי הוה ליה למימר והלא פר יום הכפורים וחביתי כהן גדול ופסח שאינן קרבן צבור ודוחה שבת וכו' ולמסקנא דמסקינן דרבי אליעזר מיבעיא ליה האי מקיבעא מכפרי או מקופיא היינו ספיקי' דמספקא ליה אי קרבן יחיד דר''מ דווקא או לאו דווקא אלא לאפוקי מת''ק קאתי כדפי': אחיו הכהנים בקביעותא מכפרי או בקופיא מכפרי. הכא משמע אי מקופיא מכפרי אז עושה תמורה אע''ג דאיכא טובא דמכפרי בה מקופיא לא חשיב קרבן שותפין ועושה תמורה ותימה דאמרינן בזבחים בפ''ק (דף ה:) הניח בהמה לשני בניו ומת קריבה ואין ממירין בה משום דאין שותפין עושין תמורה אע''ג דמסיק התם דיורש לא מכפר אלא מקופיא ויש לומר התם דליכא אלא יורשין דמכפרי ביה מקופיא חשיב קרבן שותפין אבל הכא דאיכא כהן גדול דמכפר ביה מקיבעא לא חשיבא כפרה דידהו כלום וכמאן דליתא דמי ולא חשיב קרבן שותפין ומימר בה: או דילמא מקופיא מכפרי. וביתו נמי מקופיא מכפרי דאי לאו הכי הויא ליה דשותפין ואין עושין תמורה: חומר בתמורה כו'. תימה לי אמאי לא חשיב שהתמורה חלה אפילו בטעות דאמר יהיה (ויקרא כז) לרבות שוגג כמזיד מה שאין כן בזבח דהקדש טעות אינו הקדש באותו זבח שדוחה שבת וטומאה ואע''ג דמעשר בהמה נמי ישנו בטעות שאם קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשין הכא לא איירי במעשר שהרי אינו דוחה שבת וטומאה ויש לומר דשמא תנא ושייר דאיכא נמי מילי אחריני אי נמי לא קא חשיב אלא מילי דאידי ואידי חיילא אלא דהאי ' עדיף וחמור מהאי אבל בטעות דתמורה חיילא וזבח לא חייל כלל לא קא חשיב: תמורת חטאת היא ותמורת חטאת למיתה אזלא. ולא מצי לשנויי רבי שמעון היא. דלית ליה מיתה בחטאת שותפות דמ''מ רעייה אית ליה: ואי ס''ד מאי זבח שם זבח האיכא בכור ומעשר וכו'. הא דלא אוקמה בזבח שלמים דנוהגין בצבור כביחיד דאיכא שלמי צבור ואיכא שלמים דדחו שבת וטומאה כגון כבשי עצרת ואיכא שלמים דעושין תמורה כגון שלמי יחיד יש לומר כיון דלא שוו להדדי שלמי צבור דזה ליום ולילה ולפנים מן הקלעים לזכרי כהונה וקדשי קדשים ושלמי יחיד לשני ימים ולילה אחד ובכל העיר לכל אדם וקדשים קלים הן לא הוה כייל להו תנא למיקרינהו זבח סתמא ובעולה או בחטאת לא אוקמיה שבאין בצבור כביחיד ויש מהן מן העולות והחטאות שדוחין שבת וטומאה ויש מהן עושין תמורה יש לומר כיון שאין כל אלו הדרכים נוהגין בכל העולות לא הוה קרי ליה תנא זבח בסתם: