יומא נג ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נג - א

דתנן: מלמדין אותו את הכהן שזכה בהקטרת הקטורת של כל ימות השנה: הזהר שלא תתחיל מפניך שמא תכוה, כי הקטורת שצברת לצדך בוערת תמיד, וזרועך המתפשט והולך נכוה בתימור העולה [רש"י]. ^[139] כתיב בפרשת אחרי מות: וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו. ויאמר ה' אל משה, דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות, כי בענן אראה על הכפורת.

בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר וגו'.

ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה' ומלא חפניו קטורת סמים דקה והביא מבית לפרוכת. ונתן את הקטרת על האש לפני ה', וכסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות.

ולקח מדם הפר והזה באצבעו. ושחט את שעיר החטאת אשר לעם. וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם וכן יעשה לאהל מועד השוכן אתם בתוך טומאותם

תנו רבנן: כתיב: ונתן את הקטורת על האש "לפני ה'", ללמדך: שלא יתקן את הקטורת על הגחלים מבחוץ לקודש הקדשים ויכניס אותה כך, כדי להוציא מלבן של צדוקין, שאומרים: יתקן מבחוץ - ויכניס.

מאי דרוש הצדוקים?

ומפרשינן: דכתיב: אל יבוא בכל עת אל הקודש וגו' כי בענן אראה על הכפורת, כלומר: אל יבוא בכל עת כי בענן יבוא, שיעלה הענן מבחוץ ואחר כך יבוא [רא"ל ^[140]] ודוחקים לפרש "לפני ה'" דהיינו היכל [מאירי].

אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר: ונתן את הקטורת על האש "לפני ה'", הרי שאינו נותן את הקטורת על הגחלים אלא "לפני ה'" דהיינו בבית קדשי הקדשים. ^[141] ואם כן שמבפנים הוא מתקנה, מה תלמוד לומר: אל יבוא וגו' כי בענן אראה על הכפורת דמשמע שלא יבוא אלא בענן -

מלמד: שנותן בה בקטורת כשהיא בחוץ [רא"ל] - מלבד אחד עשר סמניה - גם כל שהוא מהעשב הנקרא: מעלה עשן, שגורם ל"ענן" הקטורת להיות עולה זקוף כמקל [על פי רא"ל]. ^[142]

ומניין שנותן בה מעלה עשן [מפרש לה לקמן]?

שנאמר: ונתן את הקטורת על האש לפני ה' וכסה "ענן" הקטורת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות, הרי דבעינן שיהא בו דבר שעושה "ענן" [רא"ל].

והואיל ואמר הכתוב "ולא ימות", הרי למדנו: הא אם לא נתן בה מעלה עשן לקיים "ענן" הקטורת ^[143], או שחיסר אחת מכל סמניה והקטירה כשהיא חסירה ולא נתקיים ענן "הקטורת" דמשמע שלימה, הרי זה חייב מיתה. ^[144]

ומקשינן: למה לי "ולא ימות" כדי ללמד שאם הקטיר קטורת שאינה כדינה הרי זה חייב מיתה -

והרי תיפוק ליה שחייב הוא מיתה ^[145], כיון דקא מעייל ביאה ריקנית [נכנס שלא לצורך, רש"י], שהרי לא נכנס לשם אלא להקטיר, ולא הקטיר קטורת כתיקנה, וכבר אמר הכתוב: ואל יבא בכל עת אל הקודש וגו' ולא ימות?! ^[146] אמר משני רב ששת: הכא במאי עסקינן:

כגון ששגג בביאה, כלומר: שלא היה יודע שיש מיתה בביאה ריקנית [ריטב"א ומשמעות רש"י], ואי אפשר לחייבו מיתה עליה כיון שאין עונש מיתה על השוגג -

והזיד בהקטרה, שהיה יודע שיש מיתה בהקטרה חסירה, והרי הוא חייב מיתה עליה מן הכתוב: וכסה ענן הקטורת וגו' ולא ימות. ^[147]

רב אשי אמר משני: אפילו תימא הזיד בזו בביאה ואף בזו בהקטרה; ולא נצרך הכתוב אלא כגון:

דעייל בביאה אחת שתי הקטרות, אחת שלימה ואחת חסירה, ^[148] נמצא דאביאה ריקנית לא מחייב, דהא עייל ליה שלימה; אבל אהקטרה מיחייב, דהא מקטר קטורת חסירה. ^[149]

אמר מר: ומניין שנותן בה מעלה עשן, תלמוד לומר: וכסה:

ותמהינן: וכי צריך תוספת קרא ד"וכסה ענן" לקרא ד"כי בענן" שכבר למדנו ממנו שיתן בה מעלה עשן?! אמר משני רב יוסף: הכי קאמר: אין לי אלא שיכול ליתן בקטורת עלה של מעלה עשן, אבל עיקר [שורש שלם ואינו שחוק, משמעות הר"ח] של מעלה עשן, מניין שאף הוא כשר, תלמוד לומר: וכסה.

אמר מתמה ליה אביי לרב יוסף: והא איפכא תניא שהשורש יפה מן העלין, ומסתבר יותר לפרש המקרא הראשון על השורש, ומקרא שני על העלה שהוא פחות יפה ממנו?!

דהרי הכי תניא: נתן בה עיקר של מעלה עשן, היה מתמר ועולה כמקל עד שמגיע לשמי [לשון שמים] קורה כלומר: לרום התקרה - כיון שהגיע עשן הקטורת לשמי קורה, היה העשן ממשמש ויורד בכותלים כדרך העשן כאשר אינו יכול לצאת כנגדו, מתפשט למעלה תמיד עד שמתמלא חלל הבית למעלה מכותל לכותל, וכשאין לו עוד מקום ממשמש ויורד אצל הכתלים [רש"י], עד שנתמלא הבית עשן, שנאמר: והבית ימלא עשן. ^[150]

הרי משמע, כשנתן בה עיקר מעלה עשן אז היה מתמר ועולה יפה ולא בעלה [שיח יצחק] הרי שהשורש יפה מן העלין.

אלא מכח קושיא זו אמר אביי: הכי קאמר: אין לי אלא עיקר של מעלה עשן, אבל עלה של מעלה עשן מניין, תלמוד לומר: וכסה, לרבות אף את העלה.

רב ששת אמר לבאר למה נצרכו שני מקראות למעלה עשן:

אין לי אם לא היה כתוב רק: כי בענן, אלא נתינת מעלה עשן באהל מועד שבמדבר בלבד, כיון שנאמר: דבר אל "אהרן" אחיך וגו' כי בענן אראה וגו' [תוספות לעיל מד א] - אבל במשכן שילה ובבית עולמים [בית המקדש], מניין, תלמוד לומר: וכסה.

ותמהינן: והרי האי מ"וכן יעשה לאהל מועד השוכן אתם" - האמור בהמשך הפרשה נפקא, שהרי למה אמר: "השוכן אתם" [שי"צ], אלא כדי ללמדך: אל כל מקום שיהיה שכני אתם יעשו כל האמור בפרשה?! (*150)

אלא הכי קאמר: אין לי שהוא נותן בקטורת מעלה עשן אלא ביום הכפורים, אבל בקטורת של שאר ימות השנה שמקטירים הכהנים בהיכל על מזבח הזהב מניין, תלמוד לומר: וכסה. ^[151]

רב אשי אמר מבאר: חד קרא ללמד שנותן בה מעלה עשן למצוה -

וחד קרא כיון ששנה עליו הכתוב ללמדך: לעכב, שכן הוא הכלל: צריך שישנה עליו הכתוב כדי לעכב.

רבא אמר מבאר: חד קרא: "וכסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות", לעונש מיתה בקטורת בלי מעלה עשן, שהרי אמר הכתוב "ולא ימות" -

וחד קרא: "ואל יבא בכל עת אל הקודש וגו' כי בענן אראה" לאזהרה. ^[152]

תניא: רבי אלעזר אומר: "וכסה ענן הקטורת וגו' ולא ימות", הרי עונש מעלה עשן; "ואל יבוא בכל עת וגו' כי בענן אראה" הוא אזהרה למעלה עשן, [וכדפירש רבא].

יכול יהיו שניהם האזהרה והעונש אמורין קודם מיתת שני בני אהרן, ונאמר: כי בעוון זה מתו נדב ואביהוא ^[153] -

תלמוד לומר בתחילת הפרשה: "אחרי מות" שני בני אהרן, ולא קודם מותם.

יכול יהיו שניהם העונש והאזהרה אמורים רק אחר מיתת שני בני אהרן - תלמוד לומר: ואל יבא בכל עת אל הקודש וגו' כי בענן "אראה" על הכפורת, דמשמע קודם מיתת שני בני אהרן כדמפרש ואזיל.

הא כיצד יתקיימו שני מקראות הללו:

אזהרה למעלה עשן נאמרה קודם מיתה.

ועונש מעלה עשן אחר מיתה, ולא מפני זה מתו שני בני אהרן, אלא מטעם אחר כדמפרש הגמרא ואזיל.

ומפרשת הגמרא מאי תלמודא, היכן משמע מן הכתוב שנאמרה האזהרה קודם מיתתם?

אמר רבא: כי הרי אמר קרא: כי בענן "אראה", שמשמע: ועדיין לא נראה כבוד ה', ואילו מיתת בני אהרן היתה בשמיני למלואים שכבר נאמר בו: וירא כבוד ה' אל כל העם, הרי שכבר נאמרה האזהרה.

ואלא מאי טעמא איענוש שני בני אהרן, כיון שאתה אומר שעדיין לא נאמר העונש?! ^[154]

ומשנינן: כדתניא: רבי אלעזר אומר: לא מתו שני בני אהרן אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן; היינו: היתה הוראת שעה להקטיר קטורת על מזבח החיצון, והאש יורדת שם מן השמים, והם הורו להביא אש אף מן ההדיוט, [ת"י ותוספות עירובין].

ואף שהורו כדין, הואיל והורו ולא נטלו ממשה רשות - נענשו, הא למדת: כל המורה הלכה בפני רבו, אפילו כיון יפה בהוראתו חייב מיתה, שמורא רבך כמורא שמים [מאירי].

מאי דרוש בני אהרן ולמדו ממנו להביא אש מן ההדיוט?

ונתנו "בני אהרן הכהן" אש על המזבח, כדי ללמדך: אע"פ שהאש יורדת מן השמים על המזבח החיצון, מכל מקום מצוה להביא מן ההדיוט; וכן היא ההלכה. ^[155]

שנינו במשנה: יצא ובא לו דרך כניסתו:

מנא הני מילי שצריך לצאת כדרך שנכנס, ואינו הופך פניו ויוצא? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: אמר קרא: "ויבא שלמה לבמה אשר בגבעון ירושלם מלפני אהל מועד וימלוך על ישראל", כלומר: ויבא מירושלים להקריב בבמה שבגבעון לפני אהל מועד, ויחזור לירושלים למלוך על ישראל.

וכי מה ענין גבעון אצל ירושלים, כלומר: מדלא כתיב "ויבוא מהבמה אשר בגבעון לירושלים", או: "ויבוא לבמה אשר בגבעון מירושלים", אלא "בגבעון ירושלים"; הרי משמע כאילו ירושלים היא גבעון, והרי שני מקומות הן [מהרש"א]?!

אלא מקיש יציאתו מגבעון לירושלים, לביאתו מירושלים לגבעון, כלומר: כך הוא משמעות הכתוב: ויבא שלמה לגבעון, וכדרך שבא לגבעון כן בא בשובו משם לירושלים, ללמדך:

מה ביאתו מירושלים לגבעון, פניו כלפי במה כדרך ביאתו [כדרך הבאים] - אף יציאתו מגבעון לירושלים, פניו כלפי במה כדרך ביאתו [כדרך שבא].

וכן הדין בכהנים בעבודתן -

ולוים בדוכנן שהיו שרים עליו - וישראל במעמדן בעזרה על קרבן התמיד במקום כל ישראל, דכתיב בתמיד: "תשמרו להקריב לי" היו עומדים ומשמרים על קרבנכם [רש"י] -

כשהן נפטרין [פורשין ומפליגין]: לא היו מחזירין פניהן ואחוריהם כלפי היכל והולכין, אלא מצדדין פניהן והולכין, מהלכים אחורנית מעט מעט ומהלכים בנחת על צדיהם עד שיצאו מן העזרה, כמו שפוסע אחר תפלה לאחוריו, וכל זה ליראה מן המקדש [רמב"ם]. ^[156]

וכן תלמיד הנפטר מרבו, לא יחזיר פניו מרבו וילך, אלא מצדד פניו והולך נרתע לאחוריו ופניו כנגד פניו [רמב"ם].

כי הא דרבי אלעזר שהיה תלמידו של רבי יוחנן [רא"ל], כד הוה מיפטר מיניה דרבי יוחנן [כשהיה נפטר מרבי יוחנן]:

א. כד הוה בעי רבי יוחנן לסגויי [כשהיה רוצה רבי יוחנן לפרוש ממנו וללכת], הוה גחין רבי אלעזר [כפף קומתו], וקאי רבי אלעזר אדוכתיה [היה נשאר עומד על עמדו], עד דהוה מיכסי רבי יוחנן [נעלם רבי יוחנן מן העין] מיניה דרבי אלעזר.

ב. וכד הוה בעי רבי אלעזר לסגויי [כשהיה רוצה רבי אלעזר ללכת], הוה קא אזיל רבי אלעזר לאחוריה, עד דמכסי רבי אלעזר מיניה דרבי יוחנן, שאין רבי יוחנן רואה את רבי אלעזר, ושם היה פונה והולך כדרכו.

רבא כד הוה מיפטר מיניה דרב יוסף, הוה אזיל לאחוריה אף שרבי יוסף סגי נהור היה ואינו מכיר בדבר [מאירי], עד [דהוו מינקפן, ר"ח וערוך] כרעיה ומתווסן אסקופתא דבי רב יוסף - דמא, רגלי רבא נפצעו מאיסקופת דלתו של רב יוסף שלא הבחין בה, ונשטפה האיסקופה בדם [רא"ל].

הערות

^[139] תמהו התוספות: והרי כיון שתנאים נחלקו בדבר, מה שייך להביא מן המשנה ראיה לאחד מהם, והרי אפשר כי אותה משנה כאותו תנא הסובר: פנימה שהיא חוצה לו; ותירצו בתירוץ שני: כי הברייתות בהם נחלקו התנאים לא נשנו בבית מדרשם של רבי חייא ורבי אושעיא, ואינן עיקריות כל כך.

^[140] ומהרש"א פירש: שהיו דורשים: ואל יבוא וגו' "כי" מלשון "אלא" שהרי "כי" משמש גם בלשון "אלא", "בענן" עם הענן, דהיינו: שיתקן מבחוץ ויכניס עמו הענן של אש הקטורת.

^[141] מדברי המאירי הנזכרים, משמע דהלימוד הוא מ"לפני ה"', וכן נראה מלשון רבינו אליקים, וכן פירש ב"שיח יצחק", ראה שם. ואע"ג ד"לפני ה"' יכול להתפרש גם על ההיכל, כדכתיב בהאי פרשה [אחרי טז יח] "ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו, ומפרשינן לה לקמן נח ב, על מזבח הזהב שבהיכל [וראה רש"י שם שכתב: דאילו מזבח החיצון לאו "לפני ה"' הוא], הרי דאף היכל נקרא "לפני ה"'?! ביאר ב"שיח יצחק": מכל מקום יותר ביחוד מיקרי קדשי הקדשים לפני ה' ממש, וראה אריכות בזה ב"חזון יחזקאל" תוספתא יומא א ז.

^[142] בתוספתא יומא א ז גרסינן: מעשה בביתוס אחד שהקטיר עד שהוא בחוץ ויצאתה ענן הקטורת והרתיח את כל הבית, שהיו ביתוסין אומרים: יקטיר עד שהוא בחוץ, שנאמר וכסה ענן הקטורת; אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר וכו'; כשיצא אמר לאביו: כל ימיכם הייתם דורשים ואין אתם עושין עד שעמדתי ועשיתי אני, אמר לו: אע"פ שאנו דורשין אין אנו עושין ושומעין לדבי חכמים, תמיהני עליך אם תאריך ימים.

^[143] כן משמע לכאורה לפרש.

^[144] ואפילו הכניס קטורת כשירה והכניס עמה קטורת חסירה, הרי זה חייב מיתה, כן מבואר בהמשך הסוגיא. ובאפיקי ים חלק ב סימן ל נסתפק: אם כל דין זה הוא דוקא קודם שהקטיר את הקטורת המליאה והקטיר את החסירה לחובת היום, בזה הוא שחייב על קטורת חסירה, אבל אם כבר הקטיר הקטורת של יום הכפורים כדינה שוב לא מיחיב, או דילמא לא שנא, ראה שם.

^[145] לשון רש"י: דאי נמי לא כתב הכא ולא ימות מיחייב מיתה אקטורת חסירה, משמע, כי הקושיא אינה אלא על קטורת החסירה סמנים, אבל אם אין בה מעלה עשן לא מקשי; שהרי "קטורת חסירה" משמע שמחוסרת סמנים; ולשון הריטב"א: למה לי למכתב מיתה בקטורת חסירה; וראה תוספות ישנים ד"ה ותיפוק. וראה חונן דעה עמוד שמא ושמב, אם יש חילוק בין קטורת חסירה סמנים לקטורת שאין בה מעלה עשן.

^[146] לשון רבינו אליקים: תיפוק לי, דאפילו לא היה חייב משום הקטרה, ליחייב משום ביאה ריקנית, דכיון דלאו הקטרה שלימה, כמאן דלא מעייל מידי, ורחמנא אמר: אל יבא בכל עת וכו' דמשמע בכל עת שלא בשעת עבודה כי אם בענן הקטורת ובכל הצריך לה יבוא; משמע שמפרש: "ביאה ריקנית" כפשוטה, ולא כרש"י דפירש: שלא לצורך.

^[147] לשון רש"י: ששגג בביאה ריקנית, אבל ידע שיש מיתה במקטיר קטורת חסירה - משמע דמפרש, כי השוגג הוא שלא ידע שיש מיתה בביאה ריקנית, וידע שיש מיתה בהקטרה חסירה, וכן פירשו הריטב"א והמאירי, רק שבמאירי כתב, שלא ידע שיש איסור בביאה ריקנית. אבל רבינו אליקים פירש: ששגג בביאה, דלא הוה ידע דחסר מינה מידי, והזיד בהקטרה, דלאחר שנכנס ידע דחסר ליה. ובטעם רש"י שמיאן בזה, יש לפרש שני ביאורים: האחד: דלפירוש רבינו אליקים צריך לפרש "ששגג בשעת ביאה", ורש"י מפרש, ששגג בעצם הביאה, כפשטות לשון הגמרא. השני: כיון שנזכר בשעת הקטרה שהקטורת חסירה, אם כן בשעת הקטרה הרי שוהה שם שהיה ריקנית, ויתחייב עליה. וכתב ב"שמועת חיים", דמדברי רבינו אליקים נראה שהוא סובר, כי אין חיוב על שהיה ריקנית, ואפילו כשנכנס ביאה ריקנית בשוגג ונזכר, אינו חייב על שהייתו, דלא מיקרי "ואל יבא".

^[148] א. כתב רבינו אליקים: כגון דעייל שתי הקטרות בפנים, שני פעמים מלא חפניו, ובבת [אחת] הכניסן ביד שמאל, כגון שמשים כף על כף. ביאור דבריו: אותה קטורת חסירה שהוא חייב עליה לא נפסלה משום הולכה בשמאל, כיון דאין זו "הולכה", שהרי לא נצטוה עליה; [ומיהו לכאורה הדבר תלוי במה שנסתפק באפיקי ים חלק ב סימן ל הובא לעיל בהערה 144]. ב. והמאירי כתב: כגון שהביא שתי הקטרות ביחד, כגון שלא הקטיר שחרית, ונאמר בפרק התכלת שאם לא הקטיר שחרית יקטיר בין הערביים, ורצה לומר שתי פעמים אחת כתקונה ואחת בחסרון אחד מן הסמנין או חסרון מעלה עשן. וראה הערות שם, ובספר כלי חמדה פרשת אחרי שהאריך בדברי המאירי.

^[149] הקשה בשאגת אריה סימן עא: תיפוק ליה שאם הקטיר קטורת שלא כתיקנה, חייב משום הבערה ביום הכפורים?! ותירץ: לא קשיא לגמרא אלא על קטורת חסירה, דבלאו הכי חייב על ביאה זו משום דעייל ביאה ריקנית לפנים, אבל לא קשיא דליחייב כרת משום הבערה, דההוא כרת לאו משום ביאה קא אתי עליה; ולא קשיא ליה אלא על קטורת חסירה, דמחייב ליה על שעת ביאה ומשום ביאה, ותיפוק ליה שהרי בלאו קטורת חסירה חייב מיתה על ביאה זו משום ביאה ריקנית, [קיצור מלשונו]. אבל בגבורת ארי [מלואים] כתב המחבר על זה: ליתא, דהא דקטורת חסירה לאו משום ביאה ריקנית חייב עלה, אלא משום הקטרה שלא כמשפטה חייב עלה; דהא בדעייל שתי הקטרות אחת שלימה ואחת חסירה חייב מיתה, אלמא משום עצמה של הקטרה חייב משום שהקטיר חסירה ולא משום ביאה, [קיצור מלשונו]. והוכיח מכאן כי על הבערה ביום הכפורים אינו חיב כרת אלא לאו בעלמא.

^[150] כתבו בתוספות ישנים: אין זה אלא דמיון בעלמא, דקרא גבי שרפים כתיב, ולא גבי קטורת. 150*. פשטא דקרא הוא: על הזאות פר ושעיר שיעשה אותם גם בהיכל, כדלקמן נו ב.

^[151] בפשוטו צריך לפרש: אם אינו ענין לקטורת של יום הכפורים, תנהו ענין לקטורת של כל ימות השנה, שהרי הכתוב אומר: "וכסה ענן הקטורת את הכפורת". ובבית יוסף באורח חיים סימן קלג כתב, כי אין נותנין מעלה עשן אלא בקטורת של יום הכפורים; ותמה עליו במשנה למלך פרק ז מכלי המקדש, שהרי מבואר בסוגייתנו שנותנין אותו גם בקטורת של כל ימות השנה. ובספר חכמת אדם [בסופו, סוף הלכות אבילות] תירץ: על פי מה שחידש הגר"א על פי המדרש, כי אהרן עצמו היה רשאי להכנס בכל עת אל הקודש, ובלבד שיעשה כסדר המבואר בפרשה; ולפי זה יש לפרש דברי הגמרא על קטורת של אהרן בכל ימות השנה, ולא על קטורת הניתנת בחוץ, ראה שם; וראה מה שתמה בספר משמר הלוי על זה.

^[152] ביאר רש"י: ממה שנאמר באותו מקרא של האזהרה: ולא ימות כי בענן אראה, אין ללמוד מיתה על חסרון מעלה עשן, דהמיתה קאי על ביאה ריקנית; ולפיכך צריך "וכסה ענן הקטורת וגו' ולא ימות" כדי ללמוד עונש לחסרון מעלה עשן; וראה מה שהקשה הרש"ש. וראה בשיח יצחק שהאריך לבאר, מאי סלקא דעתיה דהגמרא, והרי תירוץ זה הוא פשוט.

^[153] כדכתיב [ויקרא י א]: ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'. וכתבו בתוספות ישנים [ובתוספות עירובין סג א]: קטורת זו היא הקטורת שהביאו הנשיאים, והוראת שעה היתה להקטירה על מזבח החיצון, כדאמרינן במדרש: שתיתי ייני עם חלבי [חלב האימורין]: בקטורת נשיאים שהיתה על מזבח החיצון עם שאר קרבנות בשביל חיבתן של ישראל; מיהו בתורת כהנים משמע, שלבית קדשי הקדשים נכנסו להקטיר ושם נשרפו, [ראה שם].

^[154] לפי מה שהביאו תוספות בשם תורת כהנים שהקטירו בבית קדשי הקדשים, לכאורה אין מקום לקושית הגמרא: כי אזהרת מעלה עשן כבר נאמרה, ואף עונש על ביאה ריקנית כבר נאמרה, שהרי נאמר באותו פסוק: ואל יבא וגו' ולא ימות כי בענן אראה על הכפורת, ומיתה זו היא על ביאה ריקנית כמו שכתב רש"י ד"ה תיפוק ליה וד"ה חד לעונש; וכיון שלא היה בה מעלה עשן ואין הקטורת כתיקנה, הרי חייב על ביאה ריקנית, כמבואר לעיל בסוגיא. ובמצפה איתן כתב: ואלא מאי טעמא איענוש, פירוש: כיון דעדיין לא נאמר העונש על ביאת פנים; וצריך תלמוד.

^[155] תמה המהרש"א בחידושי אגדות בעירובין: כיון דכך מפורש בהאי קרא, מה שייך שהורו הלכה בפני משה, ולישנא ד"מאי דרוש" נמי קשה, כיון שמפורש הוא בתורה וכבר שמעו מפי משה כמה פעמים?! ותירץ: כי אפשר לפרש, לא שיביאו מן ההדיוט אלא שיבעירו אותו מן האש הרבוצה על המזבח, שהוא אש מן השמים, והם דרשו מהאי קרא מן הדיוט ממש. והא דכתיב "אשר לא צוה אותם", שעשו כן בלי ציווי משה, ואע"פ שהורו כראוי.

^[156] כתב בכסף משנה שם: ומשמע דמצדדין דקתני, היינו משום דאי אפשר לאדם לילך לאחריו לגמרי; וראה בשיח יצחק מה שכתב בזה.

שלא תתחיל לצבור את הקטורת מפניך, מן הצד הקרוב אליך, שמא תכוה. כי אם מתחיל להניח את הקטורת בצד שלפניו וצריך להמשיך ולפזרה הלאה כלפי פנים, אל הארון, הרי ידיו עוברות במקום שבו כבר יש קטורת בוערת וקיים חשש שיכווה.

א תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: נאמר: "ונתן את הקטרת על האש לפני ה'" (ויקרא טז, יג) — להדגיש: שלא יתקן, כלומר: שלא יניח את הקטורת מבחוץ בהיכל ויכניס את המחתה עם הקטורת הבוערת לקודש הקדשים. ובאה הדגשה זו להוציא מלבן (מדעתם) של צדוקים, שאומרים שההלכה היא שיתקן מבחוץ ורק אחר כך יכניס.

ושואלים: מאי דרוש [מה דרשו] הצדוקים? מהיכן הביאו ראיה לדבריהם? — כך אמרו: נאמר: "כי בענן אראה על הכפרת" (ויקרא טז, ב) ולדעתם הפסוק מלמד שיתקן מבחוץ שיהא כבר ענן קטורת, ורק לאחר מכן יכניס פנימה.

אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר במפורש: "ונתן את הקטרת על האש לפני ה'" (ויקרא טז, יג) משמע שבעמדו לפני ה', בקודש הקדשים, רק אז יתן את הקטורת. אם כן מה תלמוד לומר: "כי בענן אראה על הכפרת" (ויקרא טז, ב) — אין הכוונה שכבר יהיה ענן קטורת טרם כניסתו, אלא בא הכתוב להדגיש על צורת עשן הקטורת והריהו

מלמד שנותן בה, כלומר: בין שאר סממניה מעלה עשן שהוא מין צמח הגורם לעשן לעלות זקוף כמקל. ומניין שנותן בה מעלה עשן? שנאמר: "וכסה ענן הקטרת את הכפרת" (ויקרא טז, יג). הא [הרי] אם לא נתן בה מעלה עשן, או שחיסר אחת מכל סמניה הכתובים בה — חייב מיתה. על ההלכה האחרונה תוהים: מדוע צריך לומר שחייב מיתה אם חסר אחד מכל סממניה?

ותיפוק ליה [ותצא לו] שהוא חייב מיתה מטעם אחר — דקא מעייל [שהוא נכנס] ביאה ריקנית, שהרי אסור להכנס לקודש הקדשים, אלא לצורך מצוה, ואם הקטורת חסירה הרי שאינו עושה מצוה, אלא נכנס ללא צורך לקודש הקדשים, וחייב מיתה על ביאתו לשם, גם ללא הקטרה!

אמר רב ששת: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים], כגון ששגג בביאה ריקנית, שלא ידע שהבא לקודש הקודשים שלא לצורך חייב, או שלא התכוון לבוא כלל אל קודש הקדשים, והזיד בהקטרה שידע שהמקטיר קטורת חסירה חייב מיתה, ולכן אינו חייב אלא על הקטרתו קטורת חסירה.

רב אשי אמר הסבר אחר: אפילו תימא [תאמר] שהזיד בזו ובזו שהקטרת הקטורת החסירה וביאתו אל הקודש היו מתוך ידיעה ברורה והכרת חומרת האיסור, וכגון דעייל [שהכניס איתו] באותה ביאה לקודש הקדשים שתי הקטרות, אחת שלימה שיש בה כל הסממנים ואחת חסירה והקטיר את שתיהן. ואז, על עצם הביאה לקודש הקדשים לא מיחייב [מתחייב], דהא עייל ליה [שהרי הכניס לו, לתוכו] קטורת שלימה ונמצא שקיים מצוה, אולם על ההקטרה של החסירה — הריהו מיחייב [חייב], דקא מקטר [שהרי הוא מקטיר] קטורת חסירה.

ב כיון שהוזכרה ברייתא זו, מבררים את הדברים שנאמרו בה. אמר מר [החכם] בברייתא: ומניין שנותן בה בקטורת בין שאר סממניה גם מעלה עשן — תלמוד לומר: "וכסה ענן הקטורת". ותוהים: קרא לקרא [כתוב לכתוב]? שהרי כבר הוכיח מן המקרא שנאמר: "כי בענן אראה על הכפורת", שצריך להביא מעלה עשן, ומה טעם להביא מקרא אחר לסייע למקרא ראשון?

אמר רב יוסף: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין את הדברים: אין לי אלא שמביא את עלה הצמח מעלה עשן, אבל את עיקר (שורשו) של הצמח מעלה עשן מניין שצריך להביא? תלמוד לומר: "וכסה" ללמדנו שיש לדאוג לתוספת מעלה עשן.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מדבריך משמע כי העלה טוב מן השורש, והא איפכא תניא [והרי היפך מזה שנינו בברייתא], דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: נתן בה בקטורת עיקר (שורש) מעלה עשן, והיה העשן מתמר ועולה כמקל עד שמגיע לשמי קורה (לתקרת הבית) כיון שהגיע לשמי קורה, ומתוך שאיננו יכול לצאת החוצה, הריהו ממשמש ויורד בכותלים מעט מעט עד שנתמלא הבית כולו עשן, שנאמר: "והבית ימלא עשן" (ישעיה ו, ד), הרי משמע כי עיקר מעלה עשן טוב מן העלה!

אלא יש לחזור מן הפירוש הראשון ואמר אביי: הכי קאמר [כך אמר]: אין לי אלא שמכניס בו עיקר מעלה עשן, עלה מעלה עשן מניין שמוסיפים בו? תלמוד לומר: "וכסה ענן הקטורת".

רב ששת אמר כך יש לפרש את שני הפסוקים; אין לי שחייב לכלול בין סממני הקטורת גם מעלה עשן אלא באהל מועד שבמדבר, שחובה זו קיימת גם במשכן שילה ובית עולמים מניין? תלמוד לומר: "וכסה" שבכל מקום שנכנס לקודש להקטיר מכניס גם מעלה עשן.

ותוהים: האי [לימוד זה] אין צורך בו, שהרי מ"וכן יעשה לאהל מועד השכן אתם" (ויקרא טז, טז) נפקא [יוצא הדבר], שהכתוב מלמדנו שדבר זה אינו נעשה רק בפעם ראשונה במדבר, אלא חייב להיעשות בכל מקום השראת השכינה!

אלא הכי קאמר [כך אמר]: אין לי חובה זו לכלול בין הסממנים גם מעלה עשן אלא בקטורת הבאה ביום הכפורים ומוקטרת בקודש הקודשים, בקטורת של שאר ימות השנה המוקטרת בהיכל מניין? תלמוד לומר: "וכסה" ללמד שבכל פעם שמקטירים קטורת צריך שיהא בה מעלה עשן.

רב אשי אמר: פסוק חד [אחד] בא ללמדנו למצוה, וחד [ופסוק אחד] בא לעכב, שאם לא עשה כן פסל. רבא אמר: פסוק חד [אחד] בא ללמדנו שיש עונש מיתה בדבר, וחד [ופסוק אחד] בא לאזהרה, להודיע שדבר זה אסור, שהרי אין עונש בלא אזהרה.

תניא [שנויה ברייתא] ר' אליעזר אומר: נאמר: "דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות" (ויקרא טז, ב) — הרי זה בא ללמד על עונש המחסיר מעלה עשן מסממני הקטורת, "כי בענן אראה על הכפורת "— הרי זו אזהרה, שאם לא כלל בין הסממנים גם מעלה עשן שהוא הגורם לענן הקטורת — אסור הדבר.

יכול יהיו שניהם אמורין קודם מיתת בני אהרן שמתו בבואם אל הקודש — תלמוד לומר: "אחרי מות שני בני אהרן" (ויקרא טז, א). יכול יהיו שניהם, גם העונש וגם האזהרה אמורים אחר מיתת שני בני אהרן — תלמוד לומר: "כי בענן אראה על הכפרת". הא כיצד? אזהרה נאמרה קודם מיתה של בני אהרן, ועונש מיתה שיש בדבר נאמר אחר מיתת בניו.

על דברי ר' אליעזר שואלים: מאי תלמודא? כלומר: מה משמעו של לימוד זה, כיצד למד מן הלשון "אראה" שהדבר נאמר קודם? אמר רבא: אמר קרא [הכתוב]: "כי בענן אראה" — לשון עתיד, משמע: ועדיין לא נראה הענן על הכפורת, לפי שעדיין לא נבנה המשכן. ודבר זה היה לפני שנכנסו בני אהרן ומתו. ושואלים: אם כן ואלא מאי טעמא איענוש [מה טעם נענשו] במיתה אם העונש לא נאמר עדיין? הרי אין עונשים אדם על חטא שלא ידע את עונשו!

ומשיבים: לא בשל הכניסה לקודש נענשו, אלא מטעם אחר, כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: ר' אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן, שהיה להם לשאול אותו ולא שאלו. ושואלים: מאי דרוש [מה דרשו] מן המקרא, עד שהעלו בדעתם להכנס ולהכניס אש זרה בקודש? נאמר: "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח" (ויקרא א, ז) — לומר: אף על פי שהאש יורדת מן השמים — מצוה מיוחדת היא להביא מן ההדיוט (בשר ודם), ולקיום מצוה זו נכנסו להביא אש למזבח. ואף שהורו כדין, מתו כעונש על שלא שאלו את משה רבינו.

ג שנינו במשנה: יצא ובא לו כדרך כניסתו, כלומר: שאין הכהן הגדול הופך פניו אלא חוזר לאחוריו כשפניו אל הארון, בכל דרך יציאתו. ושואלים: מנא הני מילי [מניין דברים אלה]? מה מקורם במקרא? אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: אמר קרא [הכתוב]: "ויבא שלמה לבמה אשר בגבעון ירושלים" (דברי הימים ב' א, יג), ולכאורה וכי מה ענין גבעון אצל ירושלים? או שבא לגבעון, או שבא לירושלים!

אלא: מקיש יציאתו מגבעון לירושלים, לביאתו מירושלים לגבעון, מה ביאתו מירושלים לגבעון בהכרח היו פניו כלפי במה, כדרך ביאתו של אדם — אף יציאתו מגבעון לירושלים היו עדיין פניו כלפי במה, כדרך ביאתו. ומכאן למדים שאין מחזירין פנים מן הקודש, אלא חוזרים אחורנית.

וכן כהנים בעבודתן, ולוים בדוכנן שהיו אומרים שירה במקדש וישראל במעמדן שהיו צופים בהקרבת קרבנות היום כשהן נפטרין מן הקודש לא היו מחזירין פניהן והולכין, אלא מצדדין פניהן הצידה והולכין כלפי הצד כדי שלא להפנות עורף לקודש.

וכן דרך ארץ של תלמיד הנפטר מרבו — לא יחזיר פניו וילך, אלא מצדד פניו והולך. ומספרים: כי הא [כמו שהיה נוהג] ר' אלעזר כד הוה מיפטר מיניה [כאשר היה נפרד מאת] ר' יוחנן רבו, כד הוה בעי [כאשר היה רוצה] ר' יוחנן לסגויי [ללכת] ממנו, הוה גחין קאי [היה מתכופף ועומד] ר' אלעזר אדוכתיה [במקומו] בדרך כבוד והכנעה עד דהוה מיכסי [שהיה מתכסה] ר' יוחנן מיניה [ממנו] כשהיה מתרחק ביותר, ורק אז היה ר' אלעזר פונה ללכת.

וכד הוה בעי [וכאשר היה רוצה] ר' אלעזר לסגויי [ללכת], הוה קא אזיל לאחוריה [היה הולך לאחוריו] עד דמכסי מיניה [עד שהיה מתכסה ממנו] מר' יוחנן ואז היה הולך כסדרו, כדי שלא יחזיר פניו לרבו. ועוד מספרים: רבא כד הוה מיפטר מיניה [כאשר היה נפטר] מרב יוסף, הוה אזיל לאחוריה [היה הולך לאחוריו] ולא היה שם ליבו למכשולים שבדרך עד דמנגפן כרעיה [שהיו ניגפות, נפצעות, רגליו] ומתווסן אסקופתא דבי [והיו מתמלאים מפתניו של בית] רב יוסף דמא [בדם] מפצעיו של רבא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

not to begin piling the incense in front of you, i.e., from the side closest to you, lest you be burned. If the priest were to place the incense on the side directly in front of him and then proceed to spread it toward the Ark, his hands would pass over the incense that is already burning and he might burn himself.

§ The Sages taught in a baraita: “And he shall put the incense upon the fire before the Lord” (Leviticus 16:13); this means that he should not prepare by placing the incense outside, in the Sanctuary, and bring into the Holy of Holies a coal pan holding the burning incense. This was emphasized in order to exclude the opinion of the Sadducees, who say that he should prepare the incense outside and then bring it in.

The Gemara asks: What did the Sadducees interpret; what verse do they cite as the basis for their opinion? The Gemara answers that it was the verse: “For I will appear in a cloud upon the Ark cover” (Leviticus 16:2), which the Sadducees say teaches that he should prepare it outside, so there would already be a cloud of incense, and only then should he bring it inside the Holy of Holies.

The Sages said to them: Wasn’t it already stated explicitly: “And he shall put the incense upon the fire before the Lord” (Leviticus 16:13), which indicates that the High Priest should present the incense only when he stands before God in the Holy of Holies? If so, what is the meaning when the verse states: “For I will appear in a cloud upon the Ark cover” (Leviticus 16:2)? This verse does not mean that there should already be an incense cloud before he enters.

Instead, this verse is referring to the shape of the incense cloud, and it teaches that he includes a smoke-raiser in its spices, a plant that causes the smoke to rise straight up like a staff. And from where is it derived that he includes a smoke-raiser in its spices? As it is stated: “And the incense cloud shall cover the Ark cover” (Leviticus 16:13). Therefore, if he did not include a smoke-raiser, or if he omitted any one of its spices, he is liable to receive the death penalty.

The Gemara analyzes this last halakha: Why does one incur the death penalty for omitting one of the spices? And let the tanna derive the fact that he incurs the death penalty for a different action, as his entry into the Holy of Holies is for no purpose. It is prohibited to enter the Holy of Holies unless one is performing a mitzva. If the incense lacks an ingredient, the High Priest is not truly performing the mitzva, and therefore he has entered the Holy of Holies for no purpose. Consequently, he incurs the death penalty on account of his entry, even without burning the incense.

Rav Sheshet said: With what are we dealing here? We are dealing with a case where he acted unwittingly with regard to the entry, i.e., he was unaware that entering for no reason renders him liable, or he did not mean to enter the Holy of Holies at all; and he acted intentionally with regard to the burning, knowing that one who burns incense that lacks an ingredient incurs the death penalty. In that case, he is liable to receive the death penalty only for burning incomplete incense.

Rav Ashi said a different explanation: Even if you say that he acted intentionally with regard to both this and that, i.e., he knew full well that he would be liable to receive the death penalty both for burning incomplete incense and for entering the Holy of Holies for no purpose, it is nevertheless possible that he is not liable to receive the death penalty for his entry. And Rav Ashi explains that this is the halakha in a case where he brought two sets of incense into the Holy of Holies, one complete with all the spices and one incomplete, both of which he burned. For his entry to the Holy of Holies he is not liable to be put to death, as he brought in a coal pan with complete incense and thereby fulfilled the mitzva. However, for burning he is liable to receive the death penalty, as he burns incomplete incense.

§ The Gemara analyzes the above baraita. The Master said in the baraita: And from where is it derived that he includes a smoke-raiser in its spices? The verse states: “And it shall cover” (Leviticus 16:13). The Gemara expresses surprise at this statement: One verse for another verse? The requirement of a smoke-raiser was already proven from the verse: “For I will appear in a cloud upon the Ark cover” (Leviticus 16:2); why cite a second verse in support of the first one?

Rav Yosef said: This is what the baraita said; this is how to understand the matter: I have derived nothing other than the obligation to bring a leaf of a smoke-raising plant. From where is it derived that he must also bring a root of a smoke-raiser? The verse states: “And it shall cover,” which indicates the requirement for more of the smoke-raiser than might have been supposed from the other verse.

Abaye said to Rav Yosef: Your interpretation indicates that the leaf of the smoke-raiser raises smoke better than its root, as the requirement for a root is merely considered an addition. But wasn’t the opposite taught in a baraita? As it was taught in a baraita: He put into the incense a root of a smoke-raiser, and the smoke would rise in a column like a staff until it reached the Temple ceiling. When it reached the ceiling there was nowhere for the smoke to exit the building, and therefore it slowly descended the walls until the entire House was filled with smoke, as it is stated: “And the House was filled with smoke” (Isaiah 6:4). This baraita indicates that the root of the smoke-raiser raises smoke better than its leaf.

Rather, Abaye said that this is what the baraita said; this is how it should be understood: I have derived nothing other than the obligation to bring a root of a smoke-raising plant. From where is it derived that he must also bring a leaf of a smoke-raiser? The verse states: “And it shall cover.”

Rav Sheshet said that the baraita means the following: I have derived nothing other than the inclusion of a smoke-raiser amongst the other spices in the Tent of Meeting that was in the wilderness; from where is it derived that this obligation extends to the Tabernacle at Shiloh and in the eternal Temple in Jerusalem? The verse states: “And it shall cover,” which indicates that wherever the High Priest enters the Holy of Holies to burn incense, he must include a smoke-raiser in its ingredients.

The Gemara raises a difficulty with regard to this interpretation: This halakha is derived from the verse: “And so shall he do for the Tent of Meeting that dwells with them” (Leviticus 16:16). This verse teaches that this rite must be performed not only that first time in the wilderness, but wherever the Divine Presence dwells.

Rather, this is what the baraita said: I have derived nothing other than the obligation to include a smoke-raiser in the spices of the incense offered on Yom Kippur in the Holy of Holies; from where is it derived that this obligation applies to the incense offered on the rest of the days of the year in the Sanctuary? The verse states: “And it shall cover,” to teach that every incense burned in the Temple must include a smoke-raiser.

Rav Ashi said: One verse teaches us the mitzva itself, and one verse teaches that this requirement is indispensable, i.e., the rite is invalid if one omits this ingredient. Rava said: One verse teaches that the omission of the smoke-raiser renders one liable to receive the punishment of death, and one verse serves as a warning that it is prohibited to omit it, as the Torah does not require punishment without issuing a warning.

§ It was taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: “Speak to Aaron your brother that he should not come at all times into the sacred place within the curtain, before the Ark cover that is upon the Ark; that he not die” (Leviticus 16:2). This verse teaches the punishment for the omission of the smoke-raiser from the spices of the incense. With regard to the verse: “For I will appear in a cloud upon the Ark cover” (Leviticus 16:2); this is the warning that it is prohibited to omit the smoke-raiser, which causes the cloud to rise.

One might have thought that both verses were said before the deaths of Aaron’s sons, who died upon entering the sacred place. Therefore, the verse states: “After the deaths of the two sons of Aaron” (Leviticus 16:1). One might have thought that both of them, the punishment and the warning, were said after the deaths of Aaron’s two sons. Therefore, the verse states: “For I will appear in a cloud upon the Ark cover.” How so; how should these verses be understood? The warning was said before the death of Aaron’s sons, and the punishment associated with it was stated after the death of his sons.

The Gemara expresses puzzlement at Rabbi Eliezer’s statement: What is the biblical derivation? How does Rabbi Eliezer learn from the phrase “I will appear” that the warning was stated earlier? Rava said that the verse states: “For I will appear in a cloud”; the future tense indicates that the cloud over the Ark cover had not yet appeared, as the Tabernacle had not been built, which means that this command was issued before Aaron’s sons entered and died. The Gemara asks: Rather, what is the reason that Aaron’s sons were punished with death, if the punishment had not been stated? The Torah does not punish one who is unaware of the sin’s punishment.

The Gemara answers: They were not punished for their entry into the sacred place but for a different reason, as it was taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: Aaron’s sons died only because they taught a halakha before Moses their teacher; they should have asked him for his ruling, but they neglected to do so. The Gemara asks: What did they interpret from the verse that led them to enter the sacred place with fire? The verse states: “And the sons of Aaron the priest shall put fire upon the altar” (Leviticus 1:7), which indicates that although fire descends from the heavens, it is a mitzva to bring man-made fire. To fulfill this mitzva, Aaron’s sons entered and brought fire to the altar. Although their ruling was in accordance with the halakha, they incurred the death penalty for failing to ask Moses.

§ The mishna teaches that the High Priest exits and comes out the way that he entered, i.e., he does not turn around, but walks backward with his face toward the Ark. The Gemara asks: From where are these matters derived; what is the source in the Torah for this halakha? Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said that the verse states: “And Solomon came to the high place that was at Gibeon, Jerusalem” (II Chronicles 1:13). Now, what does Gibeon have to do with Jerusalem? Either he came to Gibeon or to Jerusalem; these are two different places.

Rather, the verse compares his exit from Gibeon to Jerusalem to his arrival from Jerusalem to Gibeon. Just as in the case of his arrival from Jerusalem to Gibeon his face was necessarily turned toward the high place, in the usual manner of a person’s arrival, so too, upon his exit from Gibeon to Jerusalem his face was still turned toward the high place, in the manner of his arrival. This teaches that one does not turn his face away from a sacred place; rather, he must walk backward.

And likewise, with regard to priests in their service; and Levites on their platform in the Temple, where they recited songs; and Israelites at their watches, where they observed the sacrifice of the daily offering: When they departed from the sacred place, they would not turn their faces and walk but would turn their faces sideways and walk, so as not to turn their backs on the sacred place.

And likewise, a student who takes leave of his teacher should not turn his face and walk but turn his face sideways and walk. This is in accordance with that practice of Rabbi Elazar when he took leave of his teacher, Rabbi Yoḥanan. When Rabbi Yoḥanan wanted to leave him, Rabbi Elazar would bend down and stand in his place as a sign of respect and humility, until Rabbi Yoḥanan disappeared from his sight; only then would Rabbi Elazar turn to leave.

And when Rabbi Elazar wanted to leave, he would walk backward until he disappeared from Rabbi Yoḥanan’s sight, and only then would he walk normally, so as not to turn his back on his teacher. The Gemara further relates: When Rava took leave of Rav Yosef, he would walk backward, paying no attention to the obstacles in his path, until his legs were bruised and the threshold of Rav Yosef’s house was bloodied from Rava’s wounds.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תנן כמ"ד צוברה לאפוקי ממ"ד מפזרה. וכשמקטיר עומד אחוריו למזרח ופניו למערב וצובר הקטורת כלפי המערב שהוא פנים הבית ולפיכך א"ל הזהר אל תתחיל מלפניך שמא תכוה מן השלהבת העולה ומן העשן:

ת"ר ונתן את הקטרת על האש לפני ה' כלומר הבא אש לפני ה' ואח"כ תן עליה הקטורת.

כי בענן אראה על הכפורת מלמד שנותן בקטורת סם שהוא מעלה עשן להוציא מלבן של צדוקים שנאמר כי בענן אראה על הכפרת מלמד שמתקן מבחוץ ומכניס כשהעשן עולה כולה ותריצנה הכי ונתן את הקטורת על האש לפני ה' כי בענן אראה על הכפורת אין לי אלא עיקר מעלה עשן כלומר השרש שהוא חזק שהוא מתמר ועולה כמקל עד שמגיע לשמי קורה וכיון שהיה מגיע לשמי קורה היה ממשמש בכתלים ויורד עד שנתמלא הבית עשן שנא' וימלא הבית את הענן וגו' אין לי אלא עיקר מעלה עשן [עלה] מעלה עשן שחוקה מנ"ל ת"ל וכסה ענן הקטורת וגו' כלומר כיון שהיא שחוקה נתערבה ונתכסת ואסקה רב אשי הני תרי קראי חד למצוה וחד לעכב. רבא אמר כי בענן אראה על הכפורת לאזהרה.

וכסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות לעונש.

ואי אפשר לומר כי שניהם נאמרו קודם מיתת בני אהרן דהא אחרי מות שני בני אהרן כתיב.

אלא כי בענן אראה על הכפורת קודם מיתת בני אהרן דדייקינן אראה מכלל שעדיין לא נראה.

וכסה ענן הקטורת אחר מיתתם.

א"כ עדיין לא פירש העונש למה נענשו מפני שהורו הלכה לפני משה רבן.

אע"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. והא דאמר למעלה או שחיסר אחת מסממניה חייב מיתה ואקשינ' ותיפוק ליה דכיון דאינה עשויה כהלכתה כאילו אינה קטורת ונמצאת ביאתן בלא עבודה. וכתיב ואל יבא בכל עת אל הקודש ולא ימות. ופירק רב אשי כגון דעייל ב' קטורת אחת שלמה ואחת חסירה אביאה לא מחייב דהא עייל ליה שלמה. אהקטרה הוא דמחייב דקא מקטיר חסירה:
ירושלמי היה מהלך בין ב' פרוכות ודוחק באצילי ידיו כדי שלא ישרפו בפרוכת. כיצד הוא עושה א"ר חנינא מניח את הכף בארץ וזורקה באויר וקולטה במחתה. שמואל אמר בוררה בגודלו. ר' יוחנן אמר מערה מתוך הכף והיא מתמרת ועולה. ואח"כ היא פושה ויורדת.

יצא ובא לו דרך כניסתו כר' יוסי ברם ר' מאיר אפי' בעי לא יכיל למה כדי שלא יתן אחוריו לקודש מנ"ל שנאמר ויבא שלמה לבמה אשר בגבעון ירושלים מקיש ביאת גבעון לביאת ירושלים מה ביאתו לגבעון פניו כלפי במה אף ביאתו לירושלים פניו כלפי במה וכן הכהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם כולם כשנפטרים לא היו מחזירים פניהם והולכים אלא מצדידים וכן תלמיד הנפטר מרבו אין מחזיר את פניו אלא מצדד והולך.

כי הא דר' אלעזר כי הוה מיפטר מר' יוחנן אי הוה בעי ר' יוחנן לסגויי הוה גחין ר' אלעזר קאי אדוכתיה עד דהוה ר' יוחנן מיכסי מיניה. ואי הוה בעי ר' אלעזר לסגויי הוה אזיל אחוריה אחוריה עד דהוה מיכסי ר' יוחנן מיניה.

רבא כד הוה מיפטר מרב יוסף הוה אזיל אחוריה אחוריה עד דהוו מנקפן כרעיה ומתווסן מדמיה אסקופתא דרב יוסף.

או שחסר א׳ מכל סמני׳ חייב מיתה. פרש״י ז״ל דכיון דכתיב ענן הקטורת משמע כשהיא שלימה. ותיפוק לי׳ דקא מעייל ביאה ריקנית פי׳ ל״ל מיתה גבי מקטיר קטורת חסרה ת״ל דאפי׳ בלא הקטרה כתב רחמנא מיתה בנכנס ביאה ריקנית מדכתיב ואל יבא בכל עת אל הקודש ולא ימות וכיון שהקטורת אינה כתקנה ביאה ריקנית היא ופרקינן כגון ששגג בביאה והזיד בקטורת פי׳ שאעפ״י שהי׳ סבור שאין מיתה בביאה ריקנית אם הי׳ יודע שיש מיתה דמקטיר קטורת חסרה חייב עלי'. והא בירושלמי גרסינן על מה ששנינו בפטום הקטורת שאם חסר א׳ מכל סמניה חייב מיתה. אמר רבי זעירא משום הכנסה ומיירי בשלא הקטירה א״נ שהי׳ שוגג על ההקטרה והזיד על הביאה שחייב על הכניסה דהיינו הביאה שהיא ביאה ריקנית וה״ה שחייב על ההקטרה אם הזיד בה אלא דרבותא אשמעינן ר׳ זעירא שאפי׳ בלא הקטרה חייב משום ביאה ריקנית וביאה היינו כניסה כדאמרי׳ פועל בכניסתו משלו אבל על ההכנסה בלא הקטרה לא מיחייב כל היכא דשגג בביאה.

דאעיל שתי הקטרות. פי׳ בביאה אחת וקטרן שניהן שאם הקטיר את החסרה לבדה אף משום ביאה ריקנית יש כאן.

אין לי אלא עלה מעלה עשן עיקר מעלה עשן מניין. פי׳ והאי ליש׳ משמע א״ל אלא עלה מעלה עשן שהוא חשוב מנין שיוצא מעיקרו ת״ל וכסה והיינו דפרכי׳ והא איפכא תניא ופשוט הוא.

חד למצוה וחד לעכובא. פי׳ דכי בענן אראה בא למצוה שיתן בה מעלה עשן דאילו מיתה דאית בי׳ אינו אלא לביאה ריקנית הדר כתב רחמנא וכסה ענן הקטורת לחייב מיתה על חסרון סמנין ואלו רב אשי לא משמע כי בענן אפי׳ אזהרה אלא מצוה בעלמא ולרבא משמע אזהרה מדכתיב לעיל ואל יבא וה״ק ואל יבא בכל עת ואל יבא כ״א בענן והא דפרכי׳ לעיל ות״ל דקא מעייל ביאה ריקנית לכ״ע פרכינן דכ״ע איכא בקטורת חסרה עכובא לרב אשי מדכתיב וכסה ענן הקטרת וכיון שכן הויא לה ביאה ריקנית והכין פרכי׳ לעיל דמסתייה דלכתוב רחמנא וכסה ענן הקטורת לעכובא ולא הי׳ צריך לכתוב בה מיתה דכיון דאיכא עכובא בחסרון הסמנין ביאה ריקנית. ולרבה דאמר כי בענן אזהרה כ״ש דפרכי׳ שפיר דאפי׳ לא כתב רחמנא וכסה כיון דאיכא אזהרה מכי בענ׳ למעלה עשן ממילא משמע שהוא מעכב ומחייב עלי׳ מיתה משום ביאה ריקנית וזה ברור:

ועדיין לא נראה. פי׳ ואנן אשכחן שכבר נראה בו ביום קודם מיתתן קודם פרשה זו דאחרי מות כדכתיב התם ויצאו ויברכי וירא כבוד ה'.

אע״פ שהוא יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. פרש״י ז״ל אעפ״י שהורו כראוי נענשו לפי שלא נטלו רשות. הקשה ה״ר אלחנן לפני אביו ר״י ז״ל דהא האי קרא מיירי במזבח החיצון והיאך למדו ממנו לקטורת שהוא על מזבח הפנימי ותירץ לו אביו ז״ל שאותו הקטורת הי׳ קטורת נחשון שהי׳ על מזבח החיצון כדאמרינן במדרש אריתי מורי עם בשמי וגו׳ בהקטרת נשיאים שהי׳ על מזבח החיצון עם שאר קרבנות בשביל חבתן של ישראל. תדע דקטורת דמזבח הפנימי הוא על טהרו של מזבח ואין מכניסין אלא במחתה אחת אלא ודאי הוראת שעה היתה לפי שהי׳ על מזבח החיצון. וקשה לפי׳ זה שהרי בת״כ ובמקומות אחרים משמע כי לפני לפנים מתו וכ״נ מפשוטן של כתובים ואם נאמר דהנהו פליגאן אמתנייתא דהכא ולית להו האי דרשה דהכא מה נעשה מפשוטן של כתובים. והנכון בזה מה שפירש הראב״ד דודאי טעו בהוראה זו שהורו לעצמן שדנו מזבח הפנימי ממזבח החיצון א״נ דלמזבח החיצון שנותנין ממנו אש לקטורת כדאיתא במכלתין קרי הדיוט לגבי אש שמים ומ״מ כשוגגין הן ואנוסין בזה ואין העונש אלא ממה שהזידו שלא נטלו רשות ממשה.

ויבא שלמה לבמה אשר בגבעון ירושלם. פי׳ והי׳ לו לומר מן הבמה אשר בגבעון לירושלם או אל במה אשר בגבעון מירושלם.

כבר ביארנו י"ט ב' שהצדוקים היו מתקנים מבחוץ ומכניסין כלומר שנותנין הקטורת על הגחלים בהיכל ומכניסים המחתה עם העשן לפנים ומדכתיב כי בענן אראה וכו' ולא היו חוששין למה שנאמר ונתן את הקטורת על האש לפני ד' מפני שהיו נדחקים לפרש שאף ההיכל קרוי לפני ד' והפרושים מיחו בהם ופרשו להם שלא נאמר כי בענן וכו' אלא שיתנו לתוכו עשב אחד שהיה מעלה עשן ר"ל גורם להעלותו זקוף כמקל עד שמגיע לשמי קורה ומשם מתפשט קצתו וממשמש בכותלים עד שמתמלא כל הבית עשן וכל שלא נתן מעלה עשן או שחסר אחת מפטומה אחת מאחת עשרה סמנין הנכנסות בה חייב מיתה בידי שמים ואע"פ שלא נתפרשו בתורה אלא ארבעה נטף ושחלת וחלבנה ולבונה אף האחרות כדרך שנשנו בברייתא של פיטום הקטורת בראשון של כריתות ו' ב' ובתלמוד המערב שבמסכתא זו הלכה למשה מסיני הם ושמא תאמר והלא מ"מ הואיל ופסל בקטורת נעשית ביאתו ריקנית ר"ל שלא לצורך ונמצא חייב מיתה מצד אחר שכל הנכנס שלא לצורך חייב מיתה כמו שביארנו מ"ד א' בא ללמד שאם שגג בביאה כגון שלא ידע באיסורה שפטור מן הביאה נתחייב מצד הקטורת או אף בהזיד בשתיהן וכגון שהביא ב' הקטרות ביחד כגון שלא הקטיר שחרית ונאמר בפ' התכלת מ"ט א' שאם לא הקטיר שחרית יקטיר בין הערבים ור"ל שתי פעמים אחת כתקונה ואחת בחסרון אחד מן הסמנין או חסרון מעלה עשן ומעלה עשן זה אין בו שיעור אלא אף בכל שהוא ואין בו חילוק בין עקרו לעלה שלו אלא הכל כשר בו וכן אין בעניינים אלו חלוק בין אהל מועד שבמדבר לשילה ולבית עולמים ולא בין יום הכפורים לשאר ימות השנה אלא הכל בדין אחד למצוה ולעכב לאזהרה ולעונש כך למדו מפי השמועה כי בענן זו אזהרה וכסה ענן הקטרת ולא ימות זה עונש:

נדב ואביהוא נאמר עליהם ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליהן קטרת ויקריבו לפני ד' אש זרה אשר לא צוה אותם וקבלו חכמים ששני דברים עשו אחת שהקריבו הקטורת בחסרון ואחת שנתנו אש על המערכה ולא מתו מפני הקטורת שעדיין לא היה העונש אמור והתורה לא ענשה אא"כ הזהירה וזהו שאמרו יכול יהו שניהם אמורים קודם מיתת בני אהרן ר"ל אזהרה ועונש ת"ל אחרי מות יכול שניהם לאחר מיתתם נאמרו ת"ל כי בענן אראה כלומר שלא נראה עדיין והרי כבר נראה בשמיני למילואים והם קיימים כדכתי' וירא כבוד ד' וכו' ואח"כ ותצא אש וכו' הא כיצד אזהרה נאמרה קודם מיתתם ואף על פי שכתוב בה אחרי מות אין מוקדם ומאוחר ועונש נאמר אחר מיתתם הא למדת שלא נענשו בעון הקטורת אלא בעון הבאתם האש למערכה ולא שטעו בהוראתם שהרי כהוגן דרשו ועשו שהם דרשו ונתנו בני אהרן אש וכו' אע"פ שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט וכמו שדרשו במקום אחר אשר לא צוה אותם אותם הוא דלא צוה הא למשה צוה א"כ למה נענשו על שהורו הלכה בפני רבן ולא נטלו רשות הא למדת שכל המורה הלכה בפני רבו אפי' כיוון יפה בהוראתו חייב מיתה שמוראת רבך כמוראת שמים:

כבר ביארנו במשנה שכשהיה כהן יוצא מבית קדשי הקדשים היה יוצא לו דרך אחוריו לא סוף דבר בכ"ג כשיוצא מבית קדשי הקדשים אלא כל הכהנים כשחוזרים מעבודתם ולוים מדוכנם וישראל ממעמדם ר"ל זקנים שהיו ממונים לעמוד בעזרה על הקרבנות לשם כל ישראל כלם אין מחזירים פניהם מיד דרך הדיוטות אלא מצדדין פניהם לעומת ההיכל ויוצאים ואף התלמיד כשהוא זז מלפני רבו מצדד פניו כנגדו עד שיעלם רבו מעיניו או שימחול רבו על כבודו בכך ואם רבו זז ממנו ואינו רוצה בו שילוהו צריך לעמוד וישהה במקומו בעמידה ובכניעת פנים לרבו עד שיעלם ממנו בסוגיא זו העידו על רבה כשנפטר מרב יוסף שהיה רבו היה הולך לאחוריו עד שיצא מן הבית אע"פ שהיה רבו סגי נהור ולא היה יודע בזה כלום והיו לפעמים רגליו מתנקפות עד שהיתה האסקופא של בית רבו מלוכלכת בדם וכשהודיעו לרב יוסף שכך היה הוא עושה בירכו להיות ראש ישיבה אחריו ונתקיימה בו:

ותיפוק לי דקא מעייל ביאה ריקנית. דסבירא ליה להאי מקשה כרב אשי דאמר לקמן דאיכא עיכובא [אי נמי] לכולי עלמא ואפילו לרבא דאף על פי דלא נפקא ליה מהאי קרא נפיק ליה מקרא אחרינא תימה על מה ששנינו בפטום הקטורת והיא ברייתא שנויה בירושלמי חסר מכל סימן וסימן או שלא נתן לתוכה מעלה עשן או שחסרו חייב מיתה א"ר זעירא משום הכנסה יתירה מאי האי דאמר משום הכנסה יתירה אי דהזיד על הביאה חייב על הביאה ואי דשגג בביאה אם מקטירה חייב על הקטרה שפסולה ואי אין מקטירה מאי חיובא איכא ואומר רבי דהכנסה היא ביאה שנכנס להיכל בחנם כמו פועל בכניסתו משלו וחייב משום ביאה ריקנית. מ"ר. וה"ר מנחם פי' משום הכנסה יתירה כמו בהכנסה יתירה כלומר בהכנסה יתירה של יוה"כ שנכנס בה לפני ולפנים דבההיא דוקא כתיב בה מעלה עשן ואין נראה דבכל יום נמי הוה שם מעלה עשן ומהאי קרא ודאי ילפינן וא"כ חיוב מיתה נמי ילפינן מיניה ועוד דבירושלמי דמכילתין פרק טרף בקלפי קאמר א"ר זעירא עובר משום הכנסה יתירא אלמא לאו איום הכפורים קאי. ה"ר אלחנן. ועוד ק"ל לפי סברתו שסובר שלא היה מעלה עשן אלא בשל יום הכפורים מאי האי דקאמר בסמוך יכול שניהם אמורים קודם מיתת בני אהרן ת"ל אחרי מות שני בני אהרן פי' שלא היו נענשים על מעלה עשן (שלא) שנצטוו ואי ס"ד שלא נצטוו [אלא בשל יוה"כ] והלא מתו בשמיני למלואים בניסן ויום הכפורים היה אחר כך ומה מפרש ר"א אלא ודאי הוה ס"ד [שנענשו] על מעלה עשן שלא שמו בקטורת חוץ ועל זה הוא מפרש שהעונש נכתב אחרי מותם. הג"ה:

שנאמר והבית ימלא עשן. אין זה אלא דמיון בעלמא דקרא גבי שרפים כתיב ולא גבי קטורת:

האי מוכן יעשה לאהל מועד נפקא. לעיל (דף מד.) לא שייך לאקשויי הכי גבי וכל אדם לא יהיה באהל מועד אין לי אלא אהל מועד שבמדבר כו' דהכא לא מיירי אלא בהזאות והקטרות ועוד דוכן יעשה משמע עשיה אבל לא יהיה אינו לא יעשה אלא [שלא] יכנס אחר עמו:

וחד לעכב. ואע"ג דכתיב עיכובא במה שנעשה בבגדי לבן בפנים לכולי עלמא הכא לא שייך למימר הכי שתיקון הקטורת אין חובה עליו לעשותו בו ביום אלא מאתמול וכן משמע לקמן בריש שני שעירי דלא מפקינן עיכובא למה שצריך שיהו שניהן שוין ולקיחתן כאחד:

ונתנו בני אהרן הכהן אש. ואע"ג דמוקמי ליה לעיל גבי הצתת האליתא במזבח החיצון מ"מ ה"ה דבכל מקום מצוה להביא מן ההדיוט:

אע"פ שהאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. הקשה ה"ר^א)צ"ל אלחנן. אלעזר והלא קטורת היה על המזבח הפנימי ואש שמים על מזבח החיצון הוא דהוה אבל על מזבח הפנימי לא היה שם אלא מן הגחלים של מזבח החיצון וא"ל רבי כי קטורת נחשון היה שעשו על מזבח החיצון כדאמרינן במדרש שתיתי ייני עם חלבי בקטורת נשיאים שהיה על מזבח החיצון עם שאר קרבנות בשביל חיבתן של ישראל ומהאי טעמא נמי לא תיקשי למה היו שם שתי מחתות לקטורת ובמחתה הקריבוה יותר משאר קטורת שבכל יום שהיה על גב מזבח הפנימי דאיכא למימר דהוראת שעה היתה להניח בשתי מחתות ולהקריב במחתה בשביל שהיה על מזבח החיצון מיהו איכא תנא דאמר^ב)צ"ל בת"כ. בפ"ב שבפנים מתו ואם כן הלכו להקטיר בפנים ופליגא אהך דהכא כי אש של שמים לא היה שם ומיהו הא ודאי הוראת שעה היתה שמה שהיה צריך עוד מחתה:

שנאמר והבית ימלא עשן. קשיא לי דהאי קרא לא כתיב אל ביחזקאל כשראה המרכבה פעם שניי' כתב שם וימלא הבית את הענן והחצר מלאה את נוגה כבוד ד':

רבא אמר חד לעונש וחד לאזהרה כו'. עמ"ש בפסוק כי בענן אראה שלש פסיעות בעריעה אחת פי' שדיעור שלש פסיעות היו עושים אותם בפסיעה אחת וכריעה היא פסיעה לאחור כלומר פשיטת הכבעים:

בפרש"י בד"ה לשמי קורה לשון שמים עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה חד למצוה כו' והשתא קאמר דתרויהו בין ביוה"כ בין בשאר כו' עכ"ל אע"ג דהשתא נמי לא איצטריכי תרוייהו ליוה"כ אלא חד מנייהו דלמצוה מ"מ לשאר ימות השנה תרוייהו צריכי וק"ל:

מאי דרוש כי בענן אראה על הכפורת כו'. ר"ל אל יבא בכל עת וגו' כי במקום אלא ר"ל אלא בענן אראה וגו' ובי"ת בענן במקום עם דהיינו שיתקן מבחוץ ויכניס עמו הענן של עשן קטורת ורש"י בחומש שפירש ומדרשו לא יבא כי אם בענן הקטורת ביוה"כ עכ"ל ודאי לא נתכוין לדרש הצדוקים דהכא אלא לפי מדרשו יהיה ב' בענן מורה על הזמן דלא יבא שם אלא ביום שצויתי לך להעלות ענן עשן הקטורת שם דהיינו ביוה"כ אז הותר לכה"ג לבא שם אפי' בלא ענן הקטורת דהיינו להזות לפני ולפנים בדם הפר והשעיר כדלקמן במתני' ורש"י בחומש שביק דרשא דהכא שאמר מלמד שנותן בה מעלה עשן משום דהך דרשא כי אם בענן הקטורת ביוה"כ היא יותר פשוטה:

אלא על שהורו כו' אע"פ שאש יורד מן השמים כו'. מפורש פרק הדר:

שנאמר ויבא שלמה לבמה אשר בגבעון ירושלים כו'. כצ"ל ועיין פרש"י ולישנא דתלמודא דקאמר וכי מה ענין גבעון אצל ירושלים כו' ה"פ מדלא כתיב מבמה אשר בגבעון לירושלים או לבמה אשר בגבעון מירושלים אלא בגבעון ירושלים משמעו כאילו ירושלים היא גבעון וע"ז קאמר וכי מה ענין כו' דודאי גבעון אין זה ירושלים ותרי מקומות הם אלא דכתב כן להקיש יציאתו כו':

גמרא ותיפוק ליה דקא מעייל ביאה ריקנית. ק"ל להמפרשים דאיכא חיוב מיתה בחיסר מעלה עשן אף בקטורת דכה"ש דבהיכל (עי' מל"מ פ"ב מהל' כה"מ) וא"כ איצטריך לחייב משום חסרון. דמפני ביאה ריקנית לשם אינה אלא באזהרה כדאיתא במנחות (כז ב) ור"ש גופיה דמשני הכא כגון ששגג בביאה כו' מוקי לקמן לקרא זה דוכסה לשאר ימה"ש וכן ר"א דמוקי ליה לעיכובא עיקרו אינו אלא להיכל כמש"כ התוס' שם:

גמ' שם קרא לקרא. בכורות (נא ב):

רש"י ד"ה חד לעונש. ואלו לא ימות כו' אלא אביאה ריקנית. קשה דא"כ גם אזהרה לא נשמע מיניה לחסרון מע"ש ונימא דלא קאי רק אביאה ריקנית וכדדרשינן במנחות שם:

וְכִי הֲוָה בָּעִי רַבִּי אֶלְעָזָר לִסְגוּיֵי, הֲוָה אָזִיל לַאֲחוֹרֵיהּ. יש להקשות למה בהיכא דרבי יוחנן בעי לסגויי הוה רבי אלעזר גחין לכבוד רבי יוחנן והיכא דרבי אלעזר בעי לסגויי לא הוה גחין ואזיל?
ונראה לי בס"ד דרבי אלעזר הוה זהיר תמיד להסתכל בפני רבי יוחנן דמלבד מה שנאמר (ישעיה ל, כ) 'וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ' יש תועלת גדולה בהסתכלות פני הצדיק וחכם ולכן כד הוה רבי אלעזר הולך ורבי יוחנן יושב במקומו לא הוה רבי אלעזר גחין ואזיל אלא זוקף ראשו כדי שיסתכל היטב בפני רבי יוחנן גם בעת הילוכו דהא הוה אזיל לאחוריו ושפיר מצי לאסתכוליה בפני רבי יוחנן רבו והוה קפיד אפילו על שעה מועטת כזו שלא ימנע מהסתכלותו בו, אבל כד הוה רבי יוחנן אזיל היה אחוריו לפני רבי אלעזר ולא פניו כדי שיסתכל בו לכך הוה גחין וקאים בדוכתיה להראות הכנעה לכבודו של רבי יוחנן.
ומה שהיה רבא מְנַגְּפָן כַּרְעֵיהּ בהילוכו מקמיה רב יוסף היינו כי מצד הדין יצדד פניו ויצא והמצדד פניו רואה מה שיש לאחוריו ולא מְנַגְּפָן כַּרְעֵיהּ בְּאִסְקוּפְּתָּא וכיוצא בהם, אך רבא היה מחמיר דאינו מצדד אלא הולך לאחוריו ביושר ועיניו אל רב יוסף רבו ולכן מנגפן רגליה במדרגות ומעלות כי עיניו ולבו פונים אל רבו ואינו משער מה שיש אחריו. ואולי גבי רבי אלעזר לא הוה ליה הכי דהיה מדרשו של רבי יוחנן גדול ובמקום שיושב רבי יוחנן היה מיושר ושוה ואין בו אִסְקוּפְּתָּא וכיוצא לכך לא הֲווּ מְנַגְּפָן כַּרְעֵיהּ.

[מלואים: או שחיסר א' מכל סמניה חייב מיתה פרש"י מדכתיב הקטורת בה' שלימה ולא חסירה והכי אמרינן בפ"ו דזבחים (דף ס"ב) קרן וכבש ויסוד וריבוע מעכבין ואמר ר"ה משום שנאמר המזבח פי' בה' אינו אלא לעכב וגבי כולהו כתיב המזבח דמשמע דווקא כשהוא כן קרוי מזבח:]

[מלואים: ות"ל דקא מעייל ביאה ריקנית כבר כתבתי למעלה בפ"ב דהא דלא משני בדעייל דרך משופש דלא מחייב משום ביאה ריקנית כדאמר' בפ"ג דמנחות (דף כ"ז) דכיון דכה"ג לאו הבאה מקרי ה"ה נמי אי מעייל הקטורת לק"ק בדרך משופש אפילו קטורת שלימה ונתן בה מעלה עשן לאו כלום הוא דהא גבי קטורת נמי הבאה כתיב והביא אל מבית לפרוכת וא"כ מאי אריא משום שלא נתן מעלה עשן או שחיסר א' מסממניה דחייב מיתה משום שהקטורת שלא כהלכתה ת"ל אפי' נתן מעלה עשן ולא חיסר מסממניה נמי חייב מיתה כיון שהביא שלא כדרך הבאה אין זה הקטרה ותיפוק ליה דחייב מיתה משום שהקטיר שלא כהלכתה אלא ע"כ מיירי בהביא דרך הבאה מש"ה טעמא משום דלא נתן או שחיסר הוא דחייב מיתה על הקטרה והשתא פריך שפיר תיפוק ליה דקא מעייל ביאה ריקנית מ"מ ק"ל דעדיפא מיניה הו"ל למפרך ותיפוק ליה דחייב כרת דחמירה ממיתה בידי שמים מפני הבערה ביוה"כ שלא לצורך גבוה כיון דחשיב ליה ביאה ריקנית אלמא הקטרה זו לאו כלום הוא הו"ל הבערה שלא לצורך מצוה ועוד למאי דשני ר"א אפ"ת הזיד בזו ובזו כגון דעייל ב' הקטרות אכתי לא הועיל כלום בזה דתיפוק ליה דחייב כרת חמירה משום הבערה ביוה"כ ואפי' אי הוי מעייל ב' הקטרות שלימות מ"מ הו"ל הקטרה שלא לצורך כ"ש במעייל חסירה ואי לר"א נמי מיירי דהזיד בביאה ובהקטרה ושגג בהבערה דיוה"כ א"כ הו"ל לאוקמא כר"ש בשגג בביאה והזיד בהקטרה כיון דלמאי דמשני נמי בהזיד בביאה אכתי צ"ל דשגג בהבערה דיוה"כ והא לא מסתבר לומר דההיא דר"א אתיא כמ"ד בפרק ז' דשבת (דף ס"ט) הבערה ללאו יצאתה ואפי' בשבת אינו חייב עליה כרת הילכך הדבר ברור דביוה"כ נמי אע"ג דלא יצאתה בו הבערה אפ"ה אינו אלא בלאו ולא בכרת מק"ו דשבת דחמיר דבסקילה הבערה אינה אלא לאו גרידא יוה"כ הקל דאינו אלא בכרת לא כ"ש דהבערה אינו אלא בלאו גרידא דמ"מ למאן דס"ל הבערה לחלק יצתה וחייב עליה כרת וסקילה בשבת וה"ה דחייב עליה כרת ביוה"כ מא"ל ואין לומר דלא קשה להגמ' אלא אהא דקאמר שאם חיסר מסממניה דחייב משום דמעייל לפנים קטורת חסירה תיפוק ליה דבלא"ה חייב על ביאה זו משום ביאה ריקנית אבל הא לא קשה תיפוק ליה משום הבערה דההוא כרת לאו משום ביאה קאתי עליה אלא משום חילול יוה"כ ולא תליא כרת בביאה כלל ול"ק ליה אלא על קטורת חסירה דחייב ליה קרא על שעת ביאה ומשום ביאה דת"ל דבלאו קטורת חסירה חייב מיתה על ביאה זו משום ביאה ריקנית ליתא דהא דקטורת חסירה או שלא נתן מעלה עשן נמי לאו משום ביאה ריקנית חייב עלה אלא משום הקטרה שלא כמשפטה חייב עלה דהא ר"א מוקי לה בדעייל ב' הקטרות אחת שלימה ואחת חסירה והא כיון דבביאה זו הכניס אחת שלימה אין כאן משום ביאה ריקנית אפ"ה על החסירה שמעייל עמה חייב מיתה אלמא משום עצמה של הקטרה חייב משום שהקטיר חסירה ולא משום ביאה והשתא תיפוק ליה דבלא"ה חייב על הקטרה זו אפי' כרת דחמיר משום יוה"כ:]

שלא תתחיל מפניך. לצבור ולילך הלאה: שמא תכוה. שהקטורת שצברת לצדך בוערת תמיד וזרועך המתפשט והולך להלן נכוה בתימור העולה: כי בענן. אל יבא כי אם בענן של עשן הקטורת: מעלה עשן. שם עשב שגורם לעשן לעלות זקוף כמקל: ומנין שנותן בה וכו'. לקמן פריך ל''ל הא נפקא ליה: הא אם לא נתן וכו'. הא למדנו מכאן שנאמר ולא ימות שאם לא נתן וכו': או שחיסר. דכתיב הקטורת שלימה ולא חסירה: תיפוק ליה. דאי נמי לא כתב הכא ולא ימות מיחייב מיתה אקטורת חסירה דאשכח דעייל ביאה ריקנית שלא לצורך וכתיב ואל יבא בכל עת ולא ימות: ששגג בביאה. ריקנית אבל ידע שיש מיתה במקטיר קטורת חסירה ואין עונש מיתה על השוגג: דעייל שתי הקטרות. בביאה אחת: קרא לקרא. הא נפקא ליה מכי בענן: עיקר. שורש: והא איפכא תניא. שהשורש יפה מן העלין: לשמי קורה. לשון שמים: ממשמש בכתלים. כן דרך העשן כשאינו יכול לצאת כנגדו מתפשט למעלה תמיד עד שמתמלא חלל הבית למעלה מכותל לכותל וכשאין לו עוד מקום ממשמש ויורד אצל הכתלים: האי מוכן יעשה לאהל מועד . השוכן אתם נפקא. אל מקום שיהא שכני אתם יעשו כן: חד לעונש וחד לאזהרה. ואל יבא כי בענן אזהרה וכסה ענן ולא ימות זה עונש ואילו לא ימות דאל יבא לאו אחסרון ענן כתיב אלא אביאה ריקנית: תניא ר' אלעזר אומר. וכסה ולא ימות זה עונש מעלה עשן: יכול יהיו שניהן אמורים קודם מיתת בני אהרן. ונאמר שבעון מעלה עשן שלא נתנו מתו: ועדיין לא נראה. אראה משמע לעתיד אלמא כשנאמר מקרא זה עדיין לא נראה ואי לאחר מיתתן כבר נראה בו ביום שנאמר ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם (ויקרא ט): מצוה להביא מן ההדיוט. ואע''פ שהורו כראוי נענשו שלא נטלו רשות: הבמה אשר בגבעון לירושלים. היה לו ליכתוב מירושלים או מן הבמה אשר בגבעון לירושלים בגבעון היתה קדושה ששם מזבח שעשה משה והיה הולך ומקריב שם: מקיש יציאתו מגבעון לירושלים לביאתו מירושלים לגבעון. והכי משמע קרא ויבא שלמה לבמה אשר בגבעון דרך הליכתו וכן לירושלים בשובו מגבעון היתה כביאה ראשונה: וישראל במעמדם. העומדים בעזרה במקום כל ישראל על קרבן התמיד דכתיב תשמרו להקריב לי (במדבר כת) היו עומדים ומשמרים על קרבנכם: עד דהוה מכסי מיניה ר' יוחנן. שאין ר' אלעזר רואהו: מיניה דר' יוחנן. שאין ר' יוחנן רואהו מחזיר פניו:

שלא תתחיל מפניך שמא תכוה. לא ידענא מאי קאמר מסתברא כמאן דאמר מדתניא הכא כוותיה דילמא הא ברייתא איהו נמי תני לה כמו ההיא דלעיל ואי מייתי ראיה מן הטעם המפורש בה שלא תכוה ולהכי קא מסתברא כמאן דאמר בלא ברייתא נמי הוי מצי למימר האי טעמא ונימא דמהאי טעמא מסתברא כוותיה ושמא י''ל דאי לאו ברייתא לא הוה אמרינן אותה סברא למיחש לשעה קלה כל כך שמא יכוה אי נמי י''ל הנך תרי ברייתות דמייתי מעיקרא לא מיתני בי רבי חייא ורבי אושעיא ומייתי מהא דמיתניא בי ר' חייא ור' אושעיא: חד למצוה וחד לעכב. תימה לי מאי איצטריך קרא לעכב הא חוקה כתיב בפרשה וי''ל דחוקה לא קאי אלא איום הכפורים אבל קטורת דכל השנה איצטריך קרא לעכב ואין זה מעין התירוץ דמעיקרא קאמר דחד קרא ליום הכפורים וחד קרא לשאר ימות השנה והשתא קאמר דתרוייהו בין ביוה''כ בין בשאר ימות השנה: שהורו הלכה בפני משה רבן. בת''כ איכא פלוגתא דתנאי טובא מ''ט איענוש איכא מאן דאמר מסיני נטלו [ואית דאמרי מפני] שאמרו מתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור וכו' ובפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נב.) נמי מייתי לה ואיכא מאן דאמר פרועי ראש היו ואיכא מ''ד שתויי יין היו ואיכא מאן דאמר מחוסרי בגדים היו:

דף נג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד