יומא נג ע"ב

דף נג - ב

אמרו ליה לרב יוסף שלא ראה את מעשי רבא כיון שסגי נהור היה ^[157]: הכי עביד רבא [כך עשה רבא].

אמר ליה בירכו רב יוסף לרבא: יהא רעוא דתרום רישך אכולה כרכא [יהי רצון שירום ראשך על כל הכרך], כלומר: תהיה ראש ישיבת הכרך.

אמר רבי אלכסנדרי אמר רבי יהושע בן לוי: המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו, ואחר כך יתן שלום, כמו שאנו אומרים "עושה שלום". ^[158]

אמר ^[159] הוסיף רב מרדכי:

כיון שפסע שלש פסיעות לאחוריו, התם איבעיא ליה למיקם [במקומו צריך הוא לעמוד] במקום שהפסיעות כלות ולא לחזור לאלתר [רש"י], אלא ימתין עד קדושה [רבינו יונה, וראה טור ושולחן ערוך].

משל לתלמיד הנפטר מרבו, אם חוזר לאלתר דומה לכלב ששב על קיאו, שסופו הוכיח על תחלתו שלא פסע לאחוריו כדי ליפטר מרבו, כיון שחזר אליו מיד [טור סימן קכג]. ^[160]

תניא נמי הכי כמו שאמר רבי יהושע בן לוי: המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו, ואחר כך יתן שלום, ואם לא עשה כן נראה כמי שלא נטל רשות ליפטר [רש"י] וראוי לו שלא התפלל, נוח היה לו אם לא התפלל.

ומשום [רב ב"ח ^[161]] שמעיה אמרו: שנותן שלום לימין הופך פניו לימינו של הקב"ה שהיא שמאל המתפלל [כדמפרש ואזיל], ואומר: "עושה שלום במרומיו", ואחר כך הופך פניו לשמאל של הקב"ה ואומר: "הוא יעשה שלום" [טור].

שנאמר כי הימין עדיף: מימינו של הקב"ה אש דת למו ניתנו הלוחות לישראל.

ואומר: יפול מצדך [משמאלך] אלף ורבבה [עשרת אלפים] מימינך, הרי שהימין סובלת רבבה מזיקין והשמאל אלף בלבד.

מאי ואומר למה צריך עוד מקרא להוכיח שהימין עדיף?!

וכי תימא, כי שמא תדחה ותאמר: אורחא דמילתא היא למיתב בימין [דרך הוא לתת בימין] הואיל והימין מוכנת תמיד להשתמש בה, ולפיכך ניתנו הלוחות בימין ולא משום חשיבותה -

לכך תא שמע עוד מקרא אחר: יפול מצדך אלף ורבבה מימינך.

רבא [רבה, יעב"ץ] חזייה לאביי דיהיב שלמא לימינא ברישא [ראה את אביי שהוא נותן שלום בסוף התפילה - לימינו שלו בתחילה] -

אמר ליה רבה: מי סברת לימין דידך, וכי סבור אתה, כי יש לתת שלום תחילה לימין שלך?! לא כן, אלא לשמאל דידך ^[162], דהוי ימינו של הקב"ה שהמתפלל רואה עצמו כאילו שכינה למול פניו שנאמר: שויתי ה' לנגדי תמיד [רש"י].

אמר רב חייא בריה דרב הונא: חזינא להו לאביי ורבא לאחר תפילתם, דפסעי להו שלש פסיעות בכריעה אחת, שהיו כורעים, ולא היו זוקפים עד שכילו לפסוע [רא"ל].

שנינו במשנה: ומתפלל תפלה קצרה בבית החיצון:

מאי מצלי מה היה מתפלל הכהן הגדול בבית החיצון?

רבא בר רב אדא ורבין בר רב אדא תרווייהו משמיה דרב - אמרי:

יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתהא שנה זו גשומה ושחונה [חמה].

ותמהינן: וכי אטו שנה שחונה מעליותא היא [דבר טוב הוא]?!

אלא אימא: אם היתה שנה זו שחונה, תהא גשומה שישוה השם מזג אותה שנה, וזו טובה גדולה כוללת האדם והבהמה, כי כשהאויר שוה במזגו יבריא גופות בני אדם החולים, ויתמיד בריאות הבריאים [רמב"ם בפירוש המשניות]. ^[163] רב אחא בריה דרבא מסיים בה בתפילתו של הכהן הגדול משמיה דרב יהודה: לא יעדי עביד שולטן [לא יסור עושה ממשלה] מדבית יהודה, כלומר: לא יסור שלטון משבט יהודה, שיתמיד מלכות היושר והאמונה [רמב"ם שם] - ^[164]

ולא יהיו עמך ישראל צריכין לפרנס זה מזה, כלומר: שיתקן השם מעשה כל אחד ואחד, ויצליח מעשיו וסחורותיו, כדי שלא יצטרך לשאול ולבקש מאחר [רמב"ם שם] ^[165].

ולא תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים המתפללים שלא ירדו גשמים הטורדים אותם.

רבי חנינא בן דוסא הוה קא אזיל באורחא שדא מטרא עליה [היה מהלך בדרך וירדו עליו גשמים] - אמר: רבונו של עולם, כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער?! ^[166]

פסק מיטרא [פסקו הגשמים].

כי אתא לביתיה [כשהגיע לביתו] אמר: רבונו של עולם, כל העולם כולו בצער מחוסר גשמים, וחנינא שאין לו זריעה בשדות להזדקק לגשמים - בנחת?!

אתא מיטרא [שבו וירדו גשמים].

אמר רב יוסף: מאי אהניא ליה צלותיה דכהן גדול, מה הועילה תפלתו של הכהן הגדול שהיה מתפלל שלא יתקבלו תפילת עוברי דרכים, לגבי רבי חנינא בן דוסא שהיה מבטלה [רא"ל].

תנו רבנן: מעשה בכהן גדול אחד שמעון הצדיק [ירושלמי] שהאריך בתפלתו ביום הכפורים, ונמנו אחיו הכהנים לדעה אחת [רא"ל] והחליטו ליכנס אחריו; התחילו הם נכנסין והוא יוצא לקראתם.

אמרו לו: מפני מה הארכת בתפלתך?!

אמר להם: וכי קשה בעיניכם שהתפללתי עליכם ועל בית המקדש שלא יחרב?! אמרו לו: אל תהי רגיל לעשות כן, שהרי שנינו במשנתנו: לא היה מאריך בתפלתו, כדי שלא להבעית את ישראל.

מתניתין:

משניטל ארון מבית קדשי הקדשים וגלה לבבל בחורבן בית ראשון ^[167] ואחר שכן לא היה נותן מחתה בין הבדים [מאירי; וכדמפרש בגמרא, כי לדעת משנתנו, גלה הארון ולא נגנז] -

אלא אבן היתה שם בבית קדשי הקדשים שעליה היה הארון מונח עד שניטל [רש"י סנהדרין כו ב] ונתגלתה [תפארת ישראל] מימות נביאים ראשונים דוד ושמואל, ושתייה היתה נקראת [בגמרא מפרש למה נקראת כך] -

והיתה האבן גבוה מן הארץ שלש אצבעות, ועליה היה נותן את מחתת הגחלים וצובר לתוכה את הקטורת. ^[168] אחר שסיים הכהן הגדול מעשה הקטורת והתפלל בהיכל, יצא הכהן הגדול אל העזרה ונטל את המזרק ובו הדם של הפר, ממי שהיה ממרס [מגיס] בו בעזרה עד שיסיים הכהן מעשה הקטורת כדי שלא יקרש, וכפי ששנינו במשנה לעיל מג ב.

נכנס הכהן הגדול עם המזרק לאותו מקום שנכנס להקטרת הקטורת, כלומר: לבית קדשי הקדשים, ועמד במקום שעמד בין הבדים [רש"י ^[169]].

והזה ממנו מדם הפר כנגד הכפורת ^[170] אחת למעלה ושבע למטה זו תחת זו [רש"י בכמה מקומות] -

ולא היה מתכוון להזות על הכפורת עצמה לא למעלה בחודה של כפורת ולא למטה, אלא כמצליף, על הארץ היו נופלות בשורה זו תחת זו כל שמונה ההזאות [רש"י; והוסיף: כמצליף לא ידעתי לשונו].

וכך היה מונה: כאשר עשה את ההזאה הראשונה למעלה היה מונה (*170): אחת -

וכשהזה את הראשונה מסידרת שבע ההזאות שלמטה, היה מונה: אחת ואחת, כלומר: אחת שהזיתי למעלה וזו שלמטה שאני מזה עתה -

וכשהזה את השניה למטה היה מונה: אחת ושתים; וכן הלאה: אחת ושלש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע.

יצא - מבית קדשי הקדשים להיכל - והניחו למזרק שבו יתרת דם הפר על כן הזהב שבהיכל שהוא מקום אחד מוכן ליתן בו את המזרק [מאירי].

יצא הכהן הגדול מן ההיכל לעזרה לפני שהיה עושה את ההזאות מן הפר על הפרוכת [מאירי], ושם הביאו לו את השעיר שעלה עליו הגורל לה' שחטו; וקבל במזרק את דמו -

נכנס למקום שנכנס להקטרת הקטורת והזאה מדם הפר בקודש הקדשים ועמד במקום שעמד בין הבדים -

והזה ממנו מדם השעיר כאשר הזה מדם הפר אחת למעלה ושבע למטה, [ולא היה מתכוון להזות לא למעלה ולא למטה, אלא כמצליף, הגר"א]; וכך היה מונה: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע, הכל כענין דם הפר שוה בשוה [מאירי].

יצא והניחו למזרק ובו דם השעיר על כן הזהב השני שבהיכל.

רבי יהודה אומר: לא היה שם אלא כן אחד בלבד, וכאשר בא ליתן את דם השעיר, נטל תחילה מן הכן את דם הפר, והניח עליו את דם השעיר.

ואילו לדעת חכמים, היה מניח תחילה את דם השעיר על הכן השני, ואחר כך נוטל דם הפר מן הכן הראשון [גמרא נו ב] -

והזה ממנו מדם הפר על הפרוכת ^[171] שכנגד הארון ^[172] מבחוץ לקודש הקדשים, אחת למעלה ושבע למטה, ולא היה מתכוון להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף; וכך היה מונה: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע.

נטל דם השעיר מן הכן והניח עליו את דם הפר, והזה ממנו מדם השעיר על הפרוכת שכנגד הארון מבחוץ, אחת למעלה ושבע למטה; ולא היה מתכוון להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף; וכך היה מונה: אחת אחת ואחת אחת ושתים אחת ושלש אחת וארבע אחת וחמש אחת ושש אחת ושבע.

כשסיים את כל ההזאות - עירה שפך דם הפר לתוך המזרק שבו דם השעיר ^[173], וחזר ונתן [שפך] את המלא ובו כל הדם במזרק הריקן כדי לערבן יפה; שנאמר: ולקח מדם הפר ומדם השעיר [מדם שניהן יחדיו] ונתן על קרנות המזבח [הפנימי] סביב.

גמרא:

שנינו במשנה: משניטל ארון:

ודייקינן: משנגנז ארון לא קתני, אלא משניטל ארון, נמצא שתנן במשנתנו כמאן דאמר: ארון גלה לבבל, ולא נגנז.

דתניא: רבי אליעזר אומר:

ארון גלה לבבל, שנאמר: בן עשרים וחמש שנים יהויקים במלכו וגו'. עליו עלה נבוכדנאצר מלך בבל ויאסרהו בנחושתיים וגו'. וימלוך יהויכין בנו תחתיו. ולתשובת השנה [לסוף אותה שנה שהגלה את יהויקים אביו] שלח המלך נבודנאצר ויביאהו [למלך יהויכין] בבלה, [יחד] עם כלי חמדת בית ה', הוא הארון.

רבי שמעון בן יוחאי אף הוא אומר:

ארון גלה לבבל ומכתוב אחר, שנאמר: ויבוא ישעיהו הנביא אל המלך חזקיהו ויאמר אליו מה אמרו האנשים האלה וגו'. ויאמר מה ראו בביתך ויאמר חזקיהו את כל אשר בביתי ראו לא היה "דבר" אשר לא ראו באוצרותי [הראה להם הספר תורה בארון]. ויאמר ישעיהו אל חזקיהו וגו'. הנה ימים באים ונשא כל אשר בביתך ואשר אצרו אבותיך עד היום הזה בבל, לא יותר "דבר" אמר ה' אלו; עשרת "הדברות" שבו, כלומר: ה"דבר" אשר הראם [נתבאר על פי מהרש"א].

רבי יהודה חולק ואומר:

ארון במקומו בבית קדשי הקדשים נגנז, שנאמר: ויאריכו הבדים [רש"י ודקדוקי סופרים] ויראו ראשי הבדים מן הקודש על פני הדביר [קודש הקדשים, תרגום] ולא יראו החוצה.

והואיל ואמר: עד היום הזה, הרי משמע כי אף היום שם הוא שבמקומו נגנז, [ובגמרא לקמן הכי מפרש].

ופליגא מה דאיתא בברייתא כי דעת רבי שמעון בן יוחאי היא, שארון גלה לבבל אדעולא - דאמר עולא:

שאל רבי מתיא בן חרש את רבי שמעון בן יוחאי ברומי כשהלך לשם לבטל גזירות [רא"ל]: וכי מאחר שרבי אליעזר מלמדנו פעם ראשונה ופעם שניה כלומר: משני מקראות: ארון גלה לבבל ["אתה - רבי שמעון בן יוחאי - מאי אתה אומר"].

ומפרשינן תחלה והדר מסיימינן דברי רבי מתיא: הניחא פעם ראשונה מקרא ראשון שלמד רבי אליעזר ממנו כי ארון גלה לבבל, היינו הא דאמרן: ויביאהו בבלה עם כלי חמדת בית ה'.

אבל פעם שניה - מקרא שני - מאי היא:

אודעוה לרב יוסף דהוה הוא סגי נהורא אמר יהא רעוא דתירום רישא אכולא כרכא. וי"א שתהיה בכל הלכה כרבא.

אריב"ל המתפלל צריך לפסוע ג' פסיעות לאחוריו ואח"כ יתן שלום. תנ"ה המתפלל צריך לפסוע ג' פסיעות לאחוריו ואח"כ יתן שלום ואם לא עשה כן ראוי לו כאילו לא התפלל ומשום שמעון אמרו נותן שלום לימינו ואח"כ לשמאלו וא"ל רבה לאביי לימין הקב"ה שהוא שמאלך. אביי ורבא הוו פסעי להני ג' פסיעות בכריעה אחת. ואמר רב מרדכי כיון שפסע ג' פסיעות לאחוריו התם איבעי ליה למיקם. משל לתלמיד הנפטר מרבו אם חוזר לאלתר דומה לכלב שב על קיאו.

ומתפלל תפלה קצרה כו' מאי היא יר"מ ה' אלהינו שאם תהיה זו השנה שחונה תהיה גשומה ואל תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים שמבקשים שיפסקו גשמים:
ירושלמי ולא יגביהו עמך ישראל שררה זה על זה ולא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה.

ולא יהו עמך ישראל צריכין להתפרנס זה מזה. מעשה בר' חנינא בן דוסא שהיה מהלך בדרך וירדו גשמים. ואמר רבון כל העולם הכל בנחת ודנינא בצער פסק מיטרא כו'.

ת"ר מעשה בכ"ג שהאריך בתפלתו כו' ואמרו לו אל תהי רגיל לעשות כן שלא להבעית את ישראל משניטל הארון כו' תנן כמ"ד ארון גלה לבבל דתניא רשבי"א ארון גלה לבבל שנאמר ויביאהו בבלה עם כלי חמדת בית ה'. וכן א"ר אליעזר ארון גלה לבבל.

ואח״כ יתן שלו׳ כלומ׳ שישתחוה כמי שנותן שלו׳ ונפטר מרבו. ויש נוהגין לתת שלו׳ ממש שהם או׳ שלו׳ לימיני שלו׳ לשמאלי ומשום שמעי׳ אמרו נותן שלו׳ לימינו. ואסיקנא לימינו של הקב״ה שהוא שמאל דידי׳ כי המתפלל כמי שעומד לפני השכינה. ומיבעי למיעבד כאביי ורבא דפסעי להו לשלש פסיעות בכריעה אחת ולסוף הכריעה נותנין שלו׳ לימין ולשמאל וכן ראיתי למורי הרב שהי׳ נוהג.

אורחא דמלתא הוא. פי׳ אורחא דמלתא לתת וליטול בימין מפני שהיא מיומנת יותר ולאו משום דחשיבא טפי.

ת״ש ורבבה מימיניך דאלמ׳ ימין חשיבא ואע״ג דהאי ימיניך אימינו של אדם קאי ואנן אסקינן דכריעה לימינו של הקב״ה. י״ל דמימיניך היינו נמי שמאל דידי׳ שהוא כנגד ימינו של הקב״ה א״נ כיון דימינו של אדם חשיבא משמאלו היא הנותנת דלמעלה נמי כנגד ימינו של הקב״ה אית לן למיכרע טפי כי הימין משובח.

מכאן אמרו המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות בסוף תפלתו לאחוריו ואח"כ יאמר שלום בשמאל ומקדים תחלה בפסיעת שמאלו שהרי הוא מראה בעצמו כאלו עומד ממש לפניו יתברך ונותן כבוד למה שהוא מראה בעצמו עומד כנגד ימינו על דרך ימינך ד' נאדרי וכו' ובשעה שיתחיל בפסיעות אלו צריך לכרוע ואין זז מכריעתו עד שיעשה את שלשתן באותה כריעה ושאר דברים שבסוגיא כבר התבאר עניינם במשנה:

מאי מצלי. בירושלמי מסיים בה ולא יגביהו שררה זה על זה וזהו שיסד הפייט בסדר יוה"כ לבל רדות עם קדש רב בצעיר:

מעשה בכהן אחד שהאריך בתפלתו. בירושלמי אמר שמעון הצדיק היה:

תנן במאן דאמר ארון גלה לבבל. קשיא לי ואם גלה לבבל למה לא חזר עם שאר הכלים כמפורש בעזרא שנתנו להם כל כלי בית המקדש שלקחו:

גמ' ר' יהודה (בן לקיש) אומר ארון במקומו נגנז כו' כן נראה מדברי התוס' דר' יהודה סתם גרסי' נמי בברייתא דהיינו ר' יהודה בר אלעאי ול"ג ר' יהודה בן לקיש בברייתא וק"ל:

תוס' בד"ה וכ"ת אורחא כו' אלמא דיש לבקש על נגד השמאלי כו' וטעמא דהוי לימין הקב"ה כו' עכ"ל ולעיל צ"ל אביי דהוה יהיב שלמא לימיניה ברישא לא הוה ידע הך ברייתא דתני ואומר (יכול) [יפול] וגו' דמוכח מינה שמאל של אדם ברישא וק"ל:

בד"ה תנן כמאן כו' י"ל פליג בברייתא ברישא אארון עכ"ל הס"ד כצ"ל:

ע"ב יהא רעוא דתרום רישך אכולא כרכא כו'. ר"ל בימי אביי היו ב' ישיבות דהיינו ישיבת אביי וישיבת רבא בב' כרכין וברכו רב יוסף שיהיה ראש ישיבה לב' הישיבות שבב' הכרכים וכן הוה ליה כשמת אביי בא ישיבת אביי לרבא כמפורש פ' הרואה בחלומות דבר הדיא וק"ל:

צריך שיפסיע ג' פסיעות כו'. עיין הטעם בזה בב"י טור א"ח סי' קכ"ג ע"ש ושמעתי עוד טעם בזה והוא מפורש בפ' חלק גבי נ"נ דרהט שלש פסיעות ואתא גבריאל כו':

שנותן שלום לימין ואח"כ לשמאל כו'. שם בטור מפורש כשאומר עושה שלום במרומיו הופך פניו לצד שמאל וכשיאמר הוא יעשה שלום עלינו הופך פניו לימין כו' ע"ש והיינו כדמסיק לימין ושמאל של הקב"ה כשאומר עושה שלום במרומיו למעלה ששם הרחמים הופך פניו לימין של הקב"ה וכשאומר הוא יעשה שלום עלינו כו' למטה הופך פניו לצד שמאל של הקב"ה המורה על מדת הדין וק"ל:

וכ"ת אורחא דמלתא כו' ת"ל יפול מצדך וגו' דהוי לימין הקב"ה כו'. ולפי זה אביי בסמוך דטעה ויהיב שלמא לימין דידיה ברישא לא הוה שמיעא ליה הך דר' שמעיה והענין שבאלו ג' פסיעות בכריעה יש להכניע מדת הדין וע"כ מתחיל בשמאל שהוא ימינו של הקב"ה שהם הרחמים שיכופו את מדת הרוגז ומייתי ליה מהאי קרא יפול מצדך אלף ורבבה וגו' שהם המקטרגים של אדם מב' הצדדים שבאלו ב' הכריעות מב' צדדים יכניע ויתיש כחם כההיא דאמרי' פ"ק דקידושין בחסיד שהיה בבהכ"נ שהיה שם מזיק אחד נחש בז' רישין בכל כריעה מז' כריעות נפל חד רישיה דנחש והם ז' כחות הטומאה של נחש הקדמוני כמפורש שם ובפ"ק דב"ק:

שחונה מעליותא היא כו'. דה"ל להתפלל שתהא שנה זו כדרכה אבל שחונה משמע יותר מכדי צרכה ולכך פריך שחונה יותר מכדי צורך מעליותא היא בתמיה הא גריעותא היא דהכי אמרי' בפ' סדר תעניות והיינו דהטבעיים שהם קר וחם ולח ויבש אם גבר הא' כי הכא שהחום גבר הוה לגריעותא וה"ה דה"מ למיפרך בגשומה יותר מדאי וכי מעליותא היא דגשמים מרובים יותר מדאי נמי גריעותא היא כדאמרי' התם ומשני דה"ק אם תהיה השנה שלא כדרכה דהיינו שתהיה חמה ביותר תהיה ג"כ בזה שלא כדרכה שתהיה גשומה ביותר דהיינו לח דבזה תתקן החמימות ותהיה השנה חם ולח וק"ל:

לא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה כו'. עש"ה לא יסור שבט מיהודה וגו':

ולא יהיו עמך צריכין לפרנסה זה מזה כו'. נראה דאין לפרש לענין צדקה שלא יהיו צריכין זה לזה לקבל צדקה דהא כתיב כי לא יחדל אביון וגו' אלא דר"ל שגם במשא ומתן לא יהיו צריכין זה לזה וע"ד דאמרי' פ"ק דסנהדרין אין הבור מתמלא מחוליתו אלא תפשטו ידיכם בגדוד ע"ש:

כל העולם בנחת וחנינא כו'. לכאורה קשה היאך היה מתפלל כך וכי משום צער דידיה לא יהיה נחת לכל העולם דאינו נראה שחסיד זה יאמר כן משום דכל עולם ניזון בשבילו כדאמרי' התם ונ"ל דבאותה שעה עדיין לא היה צריך כל עולם למטרא עד שבא לביתו ולזה כדרך היה מתפלל כיון דכל עולם בנחת יהיה גם לחנינא נחת שיפסוק המטר שאז יהיה ג"כ לעולם נחת כיון שלא נצטרכו למטר עדיין וכשבא לביתו שנצטרך עולם למטר התפלל גם שחנינא בנחת שאין לו שדות העולם כולו בצער שיש להם שדות וצריכין עתה למטר:

מעשה בכ"ג כו' שלא להבעית כו'. שיחשבו שמא הוא עשה כדעת הצדוקים וניגף ביציאתו כדאמרי' פ"ק:

אבן היה שם כו' ושתיה היתה נקראת כו' שממנה הושתת העולם כו'. ובמדרשות יש רמז בזה דכתיב והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים וגו':

ארון גלה לבבל שנאמר לא יותר וגו'. דלעיל מיניה כתיב לא היה דבר אשר לא הראיתים דהיינו שהראה להם הספר תורה בארון דמיקרי דבר ועלה קאמר קרא ונשא כל אשר וגו' בבלה לא יותר דבר וגו' דהיינו הדבר אשר הראם:

גמרא רבא חזייה לאביי כו'. כה"ג בשבת (לה):

במשנה משניטל ארון אבן היתה שם. ק"ל מדוע לא עשו ארון אחר בבית שני. ואי משום דכתיב ונתת אל הארון את העדות. דמשמע דעיקרו אינו אלא לצורך העדות הלא גם בחשן כתיב ונתת אל חה"מ את האורים וגו' ואפ"ה לדעת הראב"ד הבאתיו לעיל בספ"ק לא היו בב"ש ומ"מ עשו את החשן לתשלום הח' בגדים [ועי' לעיל (ה ב) וברש"י שם בד"ה דלא כתיב] . ואולי משום דכפל השי"ת בצווי נתינת העדות אליו בפרשת תרומה בפסוק טז וכא משמע דלעכב שנה עלייהו (ורש"י נדחק שם על כפילתו). וכן בפ' תשא (לא ז) כתיב ואת הארון לעדות דמשמע דאינו אלא לצורך העדות. ועיין רמב"ן בפ' עקב בפסוק בעת ההיא. ולשון המ"ר נשא פי"ב בדרשת אפריון זה הארון כך התורה נאה כו' אמר הקב"ה עשו לה ארון כו'. ולמ"ד שגלה לבבל ל"י מדוע לא החזירו כורש כשאר כלי בית ה'. מה שתמה התוי"ט על הרמב"ם ועל הריצב"א במקום עמידת ארון עמש"כ בב"ב (כה) בס"ד:

גמרא וכי מאחר שר"א מלמדנו פע"ר ושניה כו'. כה"ג בב"ב (קסח):

רש"י ד"ה לשמאל דידך. שהמתפלל כו' כאילו שכינה למול פניו כו'. סנהדרין (כב):

רש"י ד"ה נטל דם הפר. מסקנא דמילתיה דר"י כו'. וכ"מ בגמרא לקמן (נו ב) בההוא דנחית קמיה דרבא. ונ"ל דלקמן דתני נטל דם השעיר והניח דם הפר מצי אתיא כרבנן ופירוש והניח וכבר הניח ואתי לאפוקי דלא היה מערה כמו בסוף מתניתין. אבל הכא כבר תני והניחו על כן הזהב השני ודלא כהתוי"ט ע"ש:

צריך שיפסיע. נ״ב מפני שתנועת פסיעות אלו מוכרחת היא נגד טבעו של אדם. שדרכו להתנועע לפניו. לא לאחריו שמתנהג בכבדות ובקושי לכן נשתמשו בה מהכבד. ולא אמרו שיפסע מהקל:

שם אמר ליה רכ מרדכי נ״ב מלת ליה נ"ל ט"ס (וכן ליתא באור זרוע הלכות תפלה) כי זה ר"מ המורא בתראה מבבל ואלה ר"א וריב"ל קמאי ומא"י הוו (וגירסא אחרת ברי"ף ורא"ש פ״ה דברכות):

שם רבא חזיי' לאביי. צ"ל רבה (וכ"ה ברא"ש שם וע"ש במעדני יו"ט):

אָמַר לְהוּ: יְהֵא רַעֲוָא דִּתְרוּם רֵישֵׁיךְ אַכּוּלָהּ כְּרַכָא. נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים הקדמה ל"ו דף מ"ב) ענין בת רב חסדא שנשאת תחילה לרמי בר חמא ואחר כך לרבא, כי בת רב חסדא היתה נשמתה גדולה מאד מסוד המלכות העליונה ולכן נקראת בסתם בת רב חסדא ורמי בר חמא שנשאה תחילה היתה נשמתו מסוד הדעת שהוא חיבור העליון של שם הוי"ה ושם אהי"ה שעולה מספרם מ"ז ועם שני כוללים עולים מ"ט כמנין 'חמא' [49] ולכן נקרא רמי בר חמא דהיינו רמי לשון רוממות שהיה ממקום רם ועליון ששם חיבור ושילוב שמות הוי"ה אהי"ה שעולים מספר 'חמא'. אך רבא היתה נשמתו מסוד היסוד שהוא למטה ממקום הדעת ששם הוא חיבור הוי"ה אלהי"ם ושמות הוי"ה אדנ"י שעולים מספר 'רבא' [203] ולהיות דמקומו תחתון לכן לקח את בת רב חסדא באחרונה אחר שנשאת לרמי בר חמא ונפטר אז לקחה רבא עיין שם.
גם ידוע דכל אשה שביק בה בעלה רוחא כפי ערכו וכפי בחינתו (זהר חלק ב' קא:), ואם כן בעת שנשאת לרבא היה בה רוחא מן רמי בר חמא שהיתה נשמתו מסוד הדעת שהוא חיבור הוי"ה אהי"ה, והנה כרך הוא לשון כריכה רמז לחיבור ושילוב הוי"ה אהי"ה או הוי"ה אדנ"י או הוי"ה אלהי"ם, ולפי זה במקום הדעת שהוא בחי' רמי בר חמא יש כרך אחד של שילוב הוי"ה אהי"ה ובמקום היסוד ששם רבא יש שני כריכות שהוא שילוב הוי"ה אדנ"י והוי"ה אלהי"ם, ומאחר דרבא לקח בת רב חסדא באחרונה אחר שכבר יש בה חלק מן רמי בר חמא שהוא מן כרך העליון של הוי"ה אהי"ה לכך ברכו תְרוּם רֵישֵׁיךְ אַכּוּלָהּ כְּרַכָא דהיינו כרכים של בחינתך וכרך של רמי בר חמא שישנו אצל בת רב חסדא כאשר תשאנה.
גם נראה לרמוז כְּרַכָא קאי על כרך של רמי בר חמא שהוא כרך של אהי"ה שמספרו כ"ח דאות כ' השנית נקראת לכאן ולכאן וברכו שהוא ישלוט גם ברוחא דשבק בה רמי בר חמא.
והנה מהרש"א ז"ל כתב שהיה בכרך שתי ישיבות והתפלל שיהא ראש על הכל וכן היה לו אחר כך. ונראה לי בס"ד טעם לתפילה זו כפי הענין מדה כנגד מדה כי רבא היה עושה מצוה בענין כבוד רבו לכך ברכו בכבוד אך אם היה רב יוסף רואה את הכבוד שהיה עושה לו לא היתה מצות הכבוד שלימה דיש להקשות עושה לו הכבוד הזה כדי למצוא חן בעיניו אבל מאחר דרב יוסף לא היה רואה ולא היה יודע ודאי מצוה זו של הכבוד היא שלימה, ולכן מדה כנגד מדה בירך אותו בכבוד שלם שיהיה ראש על כל הכרך דהיינו על שתי הישיבות.
ועוד נראה לי בס"ד דידוע דהאנשים נקראים רגלים של הגדול והרב שלהם כמו שנאמר (שמות יא, ח) 'צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ' ופרשתי הטעם דהגדול הוא במקום אב ואמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין קד.) הבן נקרא כרעא דאבוה ולכן ברכו מדה כנגד מדה אתה נצטערת ברגלים שלך בשביל כבודי תִּירוּם רֵישֵׁיךְ אַכּוּלָהּ כְּרַכָּא תזכה להיות רב על שתי הישיבות שאז כולם יהיו נקראים רגל שלך.

הַמִּתְפַּלֵּל, צָרִיךְ שֶׁיַּפְסִיעַ שָׁלֹשׁ פְּסִיעוֹת לַאֲחוֹרָיו, וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן שָׁלוֹם. נראה לי בס"ד הטעם כדי לדחות שלשה ראשונות די' ספירות דטומאה שהם כנגד עמון ומואב ואדום שלא כבשום ישראל ובזכות התפלה בכונה תהיה הגאולה וימסרו גם אלו ביד ישראל כמו שכתוב בנביאים. ומה שאמר שיתן שלום לימין ולשמאלו ולפניו, נראה לי להמשיך שפע מן שלום הימין שהוא כנגד חכמה לחיים ומשלום השמאל שהוא כנגד בינה למזונות שהעושר יתייחס לצפון ומשלום שבפנים שהוא כנגד הדעת לבנים שבאים מן קישוי אבר התשמיש ואין קישוי אלא לדעת. גם בשלום שהוא גימטריא עשו מבטלים קטרוג שלשה דמעות של עשו אשר השתים ירדו והשלישית נקשרה בין עיניו כמו שאמרו במדרש תנחומא:

מָשָׁל לְתַלְמִיד הַנִּפְטָר מֵרַבּוֹ, אִם חוֹזֵר לְאַלְתַּר דּוֹמֶה לְכֶלֶב שֶׁשָּׁב עַל קִיאוֹ. נראה לי בס"ד טעמא דמילתא על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל טעם לשלש פסיעות אחר תפלה כי התפלה באצילות ועל ידה נמשך השפע לשלשה עולמות בי"ע [בריאה,יצירה, עשיה] לכן עושה בשלש פסיעות פועל דמיוני על ירידת השפע לבי"ע. ולפי זה אם חזר תכף למקומו נראה כאלו חזר בו לבטל אותו פועל דמיוני שעשה בשלש פסיעות על ירידת השפע לבי"ע.
ונראה לי לכן נקראת פְּסִיעָה אותיות יִסַּע פֶּה רוצה לומר בה יסע השפע הנעשה על ידי הפה היא התפלה שיסע אותו לעולמות שתחת האצילות ולכן יתן ג' פעמים שלום כנגד השפעת בי"ע.
ומה שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים לג, ב) 'מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ' נראה לי הכונה שהתורה נקראת שָׁלוֹם דכתיב (משלי ג, יז) 'וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם' וכיון דקאמר שניתנה מימין שמע מינה גם אנחנו נתחיל השלום מן הימין.
ונראה לי אומרו 'אֵשׁ דָּת לָמוֹ' צרף תי"ו של דָּת עם אל"ף ד'אֵשׁ' ושי"ן של אֵשׁ עם לָמוֹ יהיה מזה צירוף את ד' שָׁלוֹם כי התורה שנקראת שָׁלוֹם יש בה ד' חלקים שהם פשט רמז דרש סוד אם כן היא ד' שָׁלוֹם וכל ד' שָׁלוֹם אלו נתנו מימין.

רִבּוֹן הָעוֹלָם, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּנַחַת, וַחֲנִינָא בְּצַעַר?. יש לדקדק תיבת 'כֻּלּוֹ' נראה לשון יתר? ונראה לי דרוצה לומר בין האדמה בין הבריות הדרים עליה אדם ובהמה, כי אמרו רבותינו ז"ל כשהגשמים נעצרים דומה הארץ לאשה שמחבלת ואינה יולדת, וכן כתיב (יואל ב, כא) 'אֲדָמָה גִּילִי וּשְׂמָחִי'. או יובן נקיט 'כֻּלּוֹ' לומר החיים והמתים כי גם נשמות המגולגלים בדומם נתקנים ועולים על ידי המטר, כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל הטעם שקבעו הזכרת הגשם בתחיית המתים.
ומה שאמר וַחֲנִינָא בְּצַעַר, הקשה מהרש"א ז"ל וכי משום צער דידיה ירצה שלא יהיה נחת לעולם כולו דאינו נראה חסיד שכמותו ירצה בכך? עיין שם. ועוד יש להקשות וכי הוא לבדו היה בדרך באותה שעה הא ודאי יש כמה עוברי דרכים?
ונראה לי בס"ד דלא עלה על לב אותו צדיק שיפסק המטר אך הוא היה עני ביותר ואפילו בזמן הגשמים אינו לובש אלא חלוק ובגד קל, ובעת שירדו הגשמים ירדו על גופו ועל בשרו כי בגד קל אינו מגין עליו מן מי גשמים וכל עוברי דרכים אפילו העניים לובשים בגד גס ועב כמו לבדין ומניחים אותו על ראשם וגופם להגין עליהם, ועל זה אומר חֲנִינָא בְּצַעַר שאין לו בגד להגין עליו והיה מצפה שיזמן לו הקב"ה איזה בגד עב וגס הן במציאה הן בתורת שאלה שיתכסה בו עד שיגיע לביתו, אבל לא היה רוצה בדברים אלו שיפסקו הגשמים, אך מן השמים עשו זאת להראות חיבתו ופסקו הגשמים!
ובזה ניחא מה שאמר בעל המאמר שָׁדָא מִטְרָא עֲלֵיהּ, פירוש על גופו ובשרו ממש שלא היה לו בגד עב להגין עליו, וגם זאת ביקש בעבור עבודת ה' כי אמר עתה ודאי זה בגדו וחלוקו יהיו שרויין במי גשמים וכשיבא לביתו אין לו חלוק ובגד אחר להחליף וצריך שיעסוק בהם לנגבם ואחר כך ילבשם ויתבטל על ידי זה מעסק התורה בעסקו בם.
ועוד נראה לי בס"ד כי כונתו בזה לטובת העולם דידע שהגשמים ירדו על ידי תפילת הציבור ולכן אמר כן כדי שיפסקו ואז אחר כך כשיגיע לביתו יתפלל שירדו וכיון שיורדים על ידי תפילתו ירדו גשמי רצון ברכה ונדבה.

כָּל הָעוֹלָם בְּצַעַר, וַחֲנִינָא בְּנַחַת?. פירש רש"י ז"ל 'שאין לו זריעה בשדות' והקשה ישרש יעקב ז"ל הוה ליה למימר משום דדי לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת ולא אכפת לו ביוקר הלחם? והניח בקושיא.
ונראה לי בס"ד דאם יהיה רעב ויוקר השערים כל מין מאכל יתייקר ואם כן גם החרובין יתייקרו. ועוד נראה לי אף על פי שדי לו בקב חרובין זהו בימות החול אבל בשבת היה אוכל לחם בשלש סעודות. או יתכן דוקא לעצמו די בקב חרובין אבל לבני ביתו היה קונה לחם גם בחול.

וְנִמְנוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים לִכָּנֵס אַחֲרָיו. כתוב בגליון בשם מהרש"א ז"ל הטעם דחשבו שמא עשה כדעת הצדוקין וניגף בצאתו יעוין שם. וקשה לי בדבריו אלו דהא בתוספות ישנים כתבו בשם ירושלמי שהיה שמעון הצדיק וידוע שבימיו עדיין לא היו הצדוקין כי צדוק ובייתוס הם תלמידי אנטיגנוס איש סוכו שקיבל משמעון הצדיק והם פקרו בדברי רבותינו ז"ל אחר ששמעו מרבם שאמר 'אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס' (משנה אבות א, ג).
ומה שאמר אַל תְּהִי רָגִיל לַעֲשׂוֹת כֵּן, הכונה מה שעשית עתה הנה מה טוב ברוך תהיה, אך אל תעשה עוד פעם שנית שאז נקרא רגיל כי הפרי חדש הביא ראיה דרגיל נקרא בשני פעמים והכי איתא בירושלמי דנדרים.

תְּנַן כְּמַאן דְּאָמַר: אָרוֹן גָּלָה לְבָבֶל. נראה לי בס"ד אלו ואלו דברי אלקים חיים אך אמרו רבותינו ז"ל (שקלים פ"ו ה"א) שני ארונות היו אחד יש בו לוחות שניות ואחד יש בו שברי לוחות וארון זה שהיה בו לוחות שניות שהם העקרים היה מונח בבית קודש קדשים ושם נגנז כמו שנאמר (מלכים א' ח, ח) 'וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה' אבל אותו ארון שיש בו שברי לוחות היה מונח בלשכה אחת בבית המקדש וזה הארון אשר גלה לבבל, ואחר כך כשהחזירו אותו גנזוהו בלשכת דיר העצים.
ובזה יתורץ קושיא חזקה דאמרו רבותינו ז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק נב) שהראה חזקיהו המלך ע"ה את אנשי מלך בבל את הלוחות ונענש על כך, והדבר יפלא איך נכנס אדם לבית קודש קדשים והוציאם והחזירם והלא אפילו כהן גדול אין לו רשות ליכנס שם אלא רק ביום הכיפורים במעשה הקטורת? ובזה ניחא שהראם לוחות השבורים שהיו בארון אחר המונח בלשכה אחת.
ועוד אני אומר אפילו למאן דאמר 'אָרוֹן גָּלָה לְבָבֶל' לא שלטה בו יד אויב שלקחו מן הלשכה והגלהו אלא כשגלה יהויכין והחרש והמסגר לקחו אותו עמהם בהצנע להיות להם לשמירה כי פחדו ויראו לנפשם, והם הביאו את ארון זה שבו שברי לוחות לבבל והצניעו אותו שם, ובעת שעלו בימי עזרא העלוהו עמהם, וזה אשר נגנז בלשכת דיר העצים. ונראה לי הטעם שגנזו אותו שם, מפני דהתורה נקראת 'עֵץ חַיִּים' (משלי ג, יח) לכך גנזו אותו בלשכת דיר העצים.

אָמַר לְהוּ: יְהֵא רַעֲוָא דִּתְרוּם רֵישֵׁיךְ אַכּוּלָהּ כְּרַכָּא. עיין בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע שכתבתי דהתלמיד נחשב רגל לרבו על דרך שהבן נקרא (סנהדרין קד.) כרעא דאבוה, וכן אמר (שמות יא, ח) 'צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ' עיין שם, ובזה יש לפרש בס"ד הטעם שאומרים על חכם שלא היה יכול למצוא טעם לדבריו 'לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש' והיינו רגליו תלמיד גמור ידיו תלמיד חבר, ולכן עשה רבי יוחנן דמיון לרשב"ל בידים שלו שטפח ביד אחת ביום, שלא בא רשב"ל לבית המדרש ולא יצא קול, וטפח בשתי ידים ויצא קול. וזהו שנאמר לא מָצָא יָדָיו וְרַגְלָיו בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, כלומר לא מצא עזר וסיוע לא מצד תלמיד חבר ולא מצד תלמיד גמור.

וּמִשּׁוּם רַבִּי שְׁמַעְיָה אָמְרוּ: שֶׁנּוֹתֵן שָׁלוֹם לְיָמִין, וְאַחַר כָּךְ לִשְׂמֹאל. הנה מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל שצריך לכרוע בנתינת השלום לימין ולשמאל ולפניו, ופרשתי בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע בנתינת שלום לימין מושך שפע מחכמה שהיא בקו ימין, ובנתינת שלום לשמאל מושך מן בינה שהיא בקו שמאל, ובנתינת שלום לפניו מושך שפע מן הדעת שהוא בקו אמצעי עיין שם.
ונראה לי בס"ד כי בלעם חשב להתחזק מן ג' קוין אלו, דאפשר לומר שהיה במהלכו פונה ראשו וכורע תחלה לצד שמאל, ואחר כך לצד פנים ואחר כך לצד ימין, וטעה בזה שהגביר השמאל והפך הסדר וקלקל, כי העיקר הוא כאשר אנחנו עושין תחלה לימין ואחר כך לשמאל ואחר כך לפנים. ובזה יובן בס"ד (במדבר כג, ג) 'וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי' ראשי תיבות שמאל פנים ימין, עשה הסדר כך וזה הפוך, ולכן לא עלה בידו כלום בכריעות אלו, ולזה אמר (במדבר כד, ד) 'אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם' הוא ניבא על טעותו, ולא ידע מה ניבא מַחֲזֵה שַׁדַּי ראשי תיבות שמאל דעת ימין והוא סדר שלו, אך באמת הוא נֹפֵל בסדר זה שעשה, כלומר חסר מלשון (איוב יב, ג) 'לֹא נֹפֵל אָנֹכִי מִכֶּם'.

[מלואים: איבעי להו למיקום פירש"י ולא יחזיר לאלתר משמע דאין שיעור לדבר והרי"ף פי' בספ"ה דברכות דאית ליה למיקם התם עד דפתח ש"צ וכדפתח ש"ץ הדר לדוכתיה ואיכא מ"ד עד דמטי ש"ץ לקדושה:]

[מלואים: וכ"ת אורחא דמילתא היא למיתב בימין ת"ש פרש"י שהימין מוכנת להשתמש בה לכך נתנו הלוחות בימין ולאו חשיבותא דימין הוא וק"ל הא בספ"ט דברכות (דף ס"ג) אמר' מפני מה אין מקנחין בימין א"ר מפני שהתורה נתנה בימין שנאמר מימינו אש דת למו אלמא ילפינן מהכא דימין חשיבה וי"ל דודאי אין חשיבות לימין על שמאל דנימא דמחמת שימין חשוב מש"ה ניתן בה תורה דודאי מצד עצמה אין לה שום חשיבות יותר מן השמאל והא דנתנה תורה בימין משום דאורחא למיתב בה מיהו לבתר שניתנה בה תורה קנתה מעתה עדיפותא על שמאל אע"ג דמשום דאורחא הוא אפ"ה תיתי מהי תיתי אפ"ה לאחר מתן תורה קנתה עדיפותא על יד שמאל הואיל וזכתה בנתינת התורה על ידה ולא ע"י שמאל מיהו הך מעלה דימין אינה אלא ביד ימין אבל לא בכל צד ימין דהא מצד עצמה אין לה שום חשיבות על של שמאל אלא מחמת מתן תורה והא מעלה ליתא אלא ביד ימין לפיכך אין מקנחין בה הואיל ובתר מתן תורה יד ימין קנתה מעלה על יד שמאל שנתנה תורה ע"י אבל נותן שלום בימינו מכל צדימין מיירי אין לומר דימין אית ליה עדיפותא מ"מ ק"ל על פירש"י דהאמר ת"ש יפול מצדך אלף ורבבה מימינך הימין סובלת רבבה מזיקין אלמא דכל צד ימין מצד עצמה עדיפא משל שמאל הואיל וסובלת יותר מזיקים מצד שמאל א"כ התם בפ"ט דברכות יותר הול"ל טעמא דאין מקנחין בימין מהאי קרא דש"מ דצד ימין יש לו חשיבות מצד עצמה על צד שמאל ויד ימין נמי בכלל והתוס' פי' וכ"ת אורחא דמילתא אדרבה כמו שהקב"ה יהב בימינו ה"נ יתן שלום לימינו ברישא ת"ש יפול מצדך אלף אלמא יש לו לבקש על שמאל ברישא וטעמא משום דהוי לימין הקב"ה ברישא וק"ל על פי' זה דא"כ ל"ל למימר וכ"ת אורחא דמילתא הו"ל להקשות אדרבה מה"ט ימין עדיף וכ"ש הו"ל ליתן שלום לימינו ול"ל למימר כלל להא דאורחא הוא ועוד מכח ה"ט דאורחא הוא האי אדרבה ל"ק הא מדנתן בימינו ש"מ דימין עדיף דהא לא אריא על עדיפותא דימין אלא משום דאורחא הוא מיהו יש לקיים לעיקר פי' התוס' דהאי וכ"ת דקאמר לא מטעם אדרבה קא ק"ל אלא ה"ק נהי דבתר ימין ושמאל דהקב"ה אזלינן אפ"ה אין ראיה משם דימין עדיף דהתם ה"ט דאורחא הוא ת"ש יפול מצדך ש"מ דיש לבקש על שמאלו ברישא אלא דאכתי קשה לי' דא"כ איך טעי אביי למיהב לימינא ברישא דלפ"ז מאי ואומר ושמא י"ל דאביי הווי ס"ל דמש"ה נקיט ואומר כפי' רש"י:]

[מלואים: מאי מצלי רבא בר ר"א כו' משמיה דרב בפ"ג דתענית (דף כ"ד) גרסינן התם משמיה דר"י וגי' דהתם נ"ל עיקר דהני רבנן תלמידי ר"י הוו כדאמר בפ"ד דביצה (דף ל"ב) רבא בר רב אדא ורבין בר ר"א אמרי כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח ויהיב לן אלותא אלותא:]

[מלואים: שחונה וגשומה והתם גירסא איפכא גשומה ושחונה וגירסא דהכא נ"ל עיקר לפי מאי דמסיק אם שחונה תהא גשומה מ"מ צריך טעם מפני מה התפלל על גשמים יותר מכל דבר ונ"ל משום דאמרינן בפ"ק דתענית (דף ז') אין הגשמים נעצרים אלא בשביל מספרי לה"ר ואמרינן לעיל פ"ד (דף מ"ד) על מה הקטורת מכפר על לה"ר והשתא לבתר הקטרת קטורת שכיפר על עון לה"ר שמעצרת גשמים מתפלל על הגשמים:]

[מלואים: שחונה פרש"י חמה כמו חמותי ראיתי אור תרגום יב"ע שחינת וק"ל האיך מתפלל כה"ג בלשון ארמית וכן לא יעדי דעביד שולטן הא ר"י גופיה אמר בפ"ז דסוטה (דף ל"ב) כל השואל צרכיו בלשון ארמית אין מלאכי השרת נזקקים לו לפי שאין מלאכי השרת מכירים בלשון ארמית ושמא י"ל דה"מ בשואל צרכי יחיד אבל שואל צרכי רבים כגון כה"ג ביוה"כ שמתפלל על כל ישראל אפי' בלשון ארמית שפיר דמי וכהאי גוונא אמרינן התם דפריך אדר"י מהא דתנן תפלה בכל לשון ומשני ל"ק כאן ביחיד כאן בציבור מיהו מדמחלק בין יחיד לצבור משמע דלציבור גופייהו הוא דש"ד אבל לא ליחיד המתפלל בעדם דה"ט דלציבור ש"ד משום דכתיב הן אל כביר לא ימאס כדפירש"י התם וה"ט לא שייך ביחיד המתפלל על הציבור ושמא י"ל דכה"ג אלים תפלתו דכציבור דמי והמחוור נ"ל דבמקדש שהשכינה שורה שם שאני דאפי' [יחיד] יכול להתפלל שם בלשון ארמית דבמקום שכינה א"צ למלאכי השרת כדאמ' בפ"ק דשבת ר"א כי הוי אזיל למשאל בתפיחא זימנין אמר רחמנא ידברינך לשלם ופריך עלה מהא דר"י ומשני שאני חולה דשכינה עמו וא"צ מלאכי השרת להכניס תפלתו וכ"ש המתפלל בבהמ"ק שהוא מקום שכינה:]

[מלואים: אם שחונה תהא גשומה בפ"ק דתענית גרס וטלולה אפשר דגי' דהכא דל"ג וטלולה היא עיקר דהא אמ' התם רפ"ק בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר לפי שאין נעצרים ואפשר דגי' דהתם עיקר דהא אמרינן התם אם בא להזכיר מזכיר וה"ט משום דטל דברכה מיעצר וי"ל דכה"ג מתפלל על טל דברכה ואין הכרע איזו גירסא היא עיקרית וממה דבירושלמי גרס טלולה אין להוכיח ממנו על גי' הגמ' שלנו דהא שם הוסיף עוד על תפלת כה"ג כמה דברים שלא הוזכר בגמ' דידן וגם גורס שם שחונה וגשומה ואינו חושש לקושית גמ' שלנו שחונה מעליתא היא ובעלי פייטות יסדו עפ"י הירושלמי והכניסו דברים רבים בנוסח התפלה ומ"מ תימא עליהם שלא אתיא כשום א' מב' הגמרות מיהו בהא דגשומה אם שחונה אחזו דרך גמ' שלנו מ"מ ק"ל וכי תפלה פסיקא היא הא בפ"ט דב"ב (דף קנ"ז) אמר ר"ז האי יומא קמא דריש שתא אי חמימא כולה שתא חמימא ואי קרירא כולה שתא קרירא למאי נ"מ לתפלה של כה"ג ופי' התוס' שמתפלל אם חמה שלא תהא חמה יותר מדאי ואם קרירא שלא תהא קרירא יותר מדאי ושמא י"ל דנוסח זה דאמרינן בשמעתין היה מתפלל ברוב השנים ומ"מ באיזה מן השנים היה מתפלל בסגנון אחר לפי מה שראה בר"ה:]

[מלואים: ולא תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים שם גרס לה למעלה מיד אחר אם שחונה תהא גשומה וגי' דהתם נ"ל עיקר דהא תפלת עוברי דרכים הוא שלא ירדו גשמים וזה שייך לעיל מיד אחר אם שחונה תהא גשומה ומתפלל שלא יועיל תפלת עוברי דרכים למנוע הגשמים ומה ענין להפסיק ביניהם בהא דלא יעדו והא דמבקש דלא יעדו עביד שולטן בתר קטורת נ"ל משום דאמרינן בפ"ק מקדש שני חרב מפני שנאת חנם ודבר הגורם לה הוא לה"ר מש"ה אחר קטורת שמכפר על לה"ר מתפלל דלא יעדו עבד שולטן ע"י גלות וחורבן הבית והא דלא יהיו עמך ישראל צריכין לפרנס שייך נמי לתפלת גשמים דאמ' בפ"ק דתענית גשמים היינו פרנסה וקצת ק"ל אמאי הפסיק בין גשמים לפרנסה דחד ענינא הוא בהא דלא יעדו עביד שולטן:]

[מלואים: מימות נביאים ראשונים פירש"י דוד ושמואל מפ' במס' סוטה ואני תמה דהא במסקנא התם לא קיימא הכי ומפ' התם מאן נביאים ראשונים לאפוקי חגי זכריה ומלאכי דאחרונים נינהו ולי נראה מהא דאמרינן בפ"ג דתענית (דף כ"ו) התקינו נביאים ראשונים כ"ד משמרות ואמ' בגמרא התם דדוד ושמואל העמידו על כ"ד אלמא קרי להו נביאים ראשונים התם וההיא דהכא י"ל נמי כן דהא דוד עם שמואל מצאו מקום המקדש מה"ת כדאמרינן בפ"ה דזבחים (דף נ"ח):]

[מלואים: נטל דם השעיר והניח דם הפר נ"ל דהא אתיא אליבא דר"י דאמר לא היה אלא כן א' בלבד מש"ה צריך ליטול דם השעיר קודם הנחת דם הפר דאלו לרבנן מניח של זה תחלה ואח"כ נוטל להשני כדאמרינן גבי ההוא דנחית קמיה דרב בגמרא:]

[מלואים: תנן כמ"ד ארון גלה לבבל משמע דהאי תנא ל"ל הא דתניא לעיל דיאשיהו גנזו וק"ל הא דאמ' בפ"ג דהוריות מפני מה משחו את יהואחז מפני יהויקים שהיה גדול ממנו ופריך ומי הוה שמן המשחה והא תניא דיאשיהו גנזו ודחיק שמשחוהו באפרסמא דכיא והמ"ל דלא ס"ל כמ"ד ארון נגנז אלא כמ"ד שגלה ולא נגנז וממילא שמן המשחה נמי לא נגנז דהא דאמרינן לעיל דנגנז אינו אלא דיליף בגז"ש מארון שנגנז ואי ארון לא נגנז איהו ממילא נמי לא ואכתי הוי לשמן המשחה ושמא י"ל דבהא כ"ע מודו דארון נגנז בימי יאשיהו דהא נ"ל לעיל מקרא ושמן המשחה נמי נגנז עמו כדלעיל ומ"ד דגלה לבבל ס"ל דנתגלה למחריבים מקום גניזתו ונטלוהו וכהאי גוונא מצינו נמי במחריבי בית שני בפ"ה דריש וכן ראיתי רשעים קבורים דאפי' מילי דמטמרן איגלי להו:]

[מלואים: וכך היה מונה טעם המנין מפ' בת"כ מדכתיב שבע פעמים ולא כתיב שבע טיפין פעמים משמע לשם מנין כ"פ ת"י וק"ל בא' למעלה דפר למה מונה א' הא ל"כ גביה פעם מיהו לר"י דקאמר דה"ט דהזאה ראשונה צריכה מנין עם כל א' וא' מיתורא דקרא י"ל דהא מק"ו אתיא דהשתא היתה נמנית עם כל א' ק"ו שהיא לעצמה צריכה מנין אבל לר"א דקאמר ה"ט דנמנית עם כל א' דלא יטעה בהזאות מא"ל ועוד ק"ל הזאת שעיר בפנים וכן הזאת פר ושעיר שעל הפרוכת דתנן במתניתין דצריכים מנין מנ"ל הא וליכא למימר דנפקא ליה מהקישא דועשה את דמו דהוקש שעיר לפר ומהקישא דוכן יעשה לאוהל מועד דהוקש הזאת היכל לשל פנים כדאמ' לקמן וי"ל דלענין שצריכים מנין בפה נמי הוקשו הא ליתא דבהקישא כן יעשה כתיב ואינו במשמע אלא דבר שבמעשה ולא לענין מנין דאינו אלא דיבור בעלמא ולא מעשה לא הוקש וכדתנן בפי"ב דיבמות (דף ק"ד) חלצה ולא קראה חליצתה כשירה ואע"ג דכתיב ככה יעשה וככה עיכובא הוא ככה אמעשה קאי ולא אקריאה דדיבורא בעלמא הוא וה"נ נימא הכי ושמא י"ל דאה"נדכל הני הזאות חוץ משל פנים דפר מה"ת א"צ מנין אלא מדרבנן תקנו להשוותן לענין מנין נמי כיון דמה"ת שוין הן לכל דבר שבמעשה אלא שק"ל דא"כ הזאות שעל טהרו של מזבח הפנימי דכתיב נמי ז' פעמים וכן של פר כהן משיח ושל העלם דבר דכתיב בהו ז' פעמים וכ"כ גבי לוג של מצורע וגבי פרה אדומה דבכל הני כתיבי ז' פעמים ה"נ יהיו טעונין מנין והא לא מצינו בשום דוכתא שהיו הזאות הללו ע"י מנין וגבי טהרו תנן לקמן היזה על טהרו של מזבח ז' פעמים ולא קאמר שהיה ע"י מנין ושמא אע"ג דלא קאמר אף על פי כן הי' ע"י מנין והא דלא קתני במשנתינו אלא גבי פר ושעיר דיוה"כ דפנים ודעל הפרוכת לחוד משום דבר שנתחדש בהן שהזאה ראשונה צריכה מנין עם כל א' וא' מה שלא שייך כן בכל הני ויש למצוא סעד לזה מפ"ד דמס' פרה למאי דפי' הר"ש שם ונתבאר:]

אבן היתה שם וכו'. עיין מה שכתבתי אני הדל בקונטריס ככר לאדן דף קפ"ב ע"א בסייעתא דשמיא:

רבי חנינא בן דוסא הוה קאזיל בארחא וכו'. כתב הרב עיון יעקב ז"ל וז"ל ודאי היה שלוחי מצוה ולכן מיד היה נשמע תפלתו דאי לדבר הרשות לא היה מעכב המטר לברכה ואפשר צלותא דכ"ג עצמו היה על דרך זה דלכך התפלל בלשון זה אל יכנסו לפניך תפלת עוברי דרכים ולא אמר הולכי דסתם הולכי יש לפרש הולכי לדבר מצוה משא"כ עוברי מל' עוברי עבירה כדרכם של העוברים שלא לדקדק במצות כשהם על הדרך על אלו התפלל שלא ישמע תפלתם משא"כ השלמים כמו ר' חנינא בן דוסא עכ"ל. ובמטו מיניה דמר הכא אמר רב הנ"חה שוברת דהרי בפירושא אתמר בסמוך אמר רב יוסף מאי אהניא ליה צלותיה דכהנא רבא לגבי ר' חנינא בן דוסא. ולדידיה מאי קאמר רב יוסף הא צלותא דכהנא רבא דוקא על עוברי עבירה והיינו עוברי דרך ולא על הולכי בדרך מצוה אפילו אנשים פשוטים וק"ו על רבי חנינא בן דוסא והרב ז"ל שכתב בסוף דבריו משא"כ השלמים כמו ר' חנינא בן דוסא אין לשונו מכוון לפי פירושו דאם תפלת כ"ג על עוברי דרך מלשון עוברי עבירה. ודאי כל שמדקדק במצות אינו בכלל עוברי דרך שפירושו עוברי עבירה ואינם בכלל תפלתו של כ"ג וק"ו להולכים בדרך מצוה ומדקדקים במצות. ועאכ"ו ר' חנינא בן דוסא שדבריו אפילו שלא בדרך תפלה נשמעים בשמים. וא"כ צלותיה דכ"ג לאו על ר' חנינא ולא על הולכי בדרך מצוה ומאי קאמר רב יוסף מאי אהניא צלותיה דכ"ג לגבי ר' חנינא בן דוסא. ותו אעיקרא דדינא פירכא דמי אמר לו דרבי חנינא היה שליח מצוה. דסתמא קאמר הוה אזיל בארחא והיה הולך לדרכו הצריך לעצמו ומאי דקאמר הרב ז"ל דאי לדבר הרשות לא היה מעכב המטר אינו הכרח כלל דרבי חנינא לא היה הולך לטייל או לדבר הרשות רק לצרכו והיה מצטער הרבה בגשמים ושאל למנעם בעוד שהוא בדרך ובשביל זמן מועט לא יהיה צער בעולם ואח"כ התפלל וירדו. גם מ"ש הרב על תפלת כ"ג אינו מחוור דהכ"ג היה מכוין על כל הולכי דרכים בכלל ופרט אפילו על שלוחי מצוה ובכלל תפלתו נכלל גם ר' חנינא ן' דוסא אלא דלגבי דידיה לא אהני ודברי ר' חנינא נשמעים כי כל העולם ניזון בזכותו וזכאי באמירתו ולשון עוברי דרך אין פירושו כמ"ש הרב ז"ל אלא כפשוטו ועל כל הולכי דרכים קאמר:

(נג ב) א"ר חייא בריה דרב הונא חזינא להו לאביי ורבא וכו'.—כעין זה בברכות לד ב ומגלה כב א (ע"ש).

אמרו ליה לרב יוסף. שהוא היה מאור עינים ואינו מכיר בדבר: תרום רישיך. תהיה ראש ישיבת הכרך: התם מיבעי ליה למיקם. במקום שהפסיעות כלות ולא לחזור לאלתר: ואם לא עשה כן. נראה כמו שלא נטל רשות להיפטר: וראוי לו שלא התפלל. ראוי לו שלא התפלל גרסינן כלומר נוח היה לו אם לא התפלל כמו ראוי לו שלא בא לעולם: מימינו אש דת. אלמא ימין עדיפא: ורבבה מימינך. הימין סובלת רבבה מזיקין: וכי תימא אורחא הוא. שהימין מוכנת להשתמש בה לכך ניתנו הלוחות בימין ולאו חשיבותא דימין היא: לשמאל דידך. דהיא ימינו של הקב''ה שהמתפלל רואה עצמו כאילו שכינה למול פניו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז): שחונה. חמה: עביד שולטן. עושה ממשלה: עוברי דרכים. מתפללים שלא ירדו גשמים: וחנינא בנחת. שאין לי זריעה בשדות: מתני' נביאים הראשונים. דוד ושמואל מפרש במס' סוטה (דף מח:): ושתייה היתה נקראת. מפרש בגמ': למקום שנכנס. לבית קדשי הקדשים: במקום שעמד. בין הבדים: ולא היה מתכוון להזות לא למעלה וכו'. שתהא אחת למעלה בחודה של כפורת העליון והשבע למטה מאמצעה שהרי לא על הכפורת נוגעים אלא לארץ נופלות: אלא כמצליף. בשורה זו תחת זו כל שמונה הזאות כמצליף לא ידעתי לשונו: וכך היה מונה. בגמרא מפרש טעמא: נטל דם הפר תחילה והניח דם השעיר. מסקנא דמילתיה דר' יהודה היא דאמר לא היה שם אלא כן אחד וצריך ליטול דם הפר תחילה: על הפרוכת. כדכתיב וכן יעשה לאהל מועד (ויקרא טז): עירה דם הפר וכו'. כדכתיב במתנות המזבח ולקח מדם הפר ומדם השעיר מדם שניהן יחדיו: ונתן המלא וכו'. בגמרא מפרש חוזר ומערה מזרק מלא לתוך הריקן כדי לערבן יפה: גמ' ויביאו בבלה. ליהויכין: עם כלי חמדת. הוא ארון: ויאריכו הבדים וגו'. סיפיה דקרא ויהיו שם עד היום הזה: ופליגא דעולא. הא דתניא ר' שמעון אומר ארון גלה לבבל: ראשונה ושניה. כלומר משני מקראות:

וכי תימא אורחא דמילתא למיתב לימין. נ''ל לפרש כלומר אדרבה כי היכי דהתם יהב קודשא בריך הוא מימינו הכא נמי המתפלל יתן שלום לימין שלו ברישא ת''ל יפול מצדך אלף אלמא דיש לבקש על נגד השמאלי ברישא והדר אימין וטעמא הוי דהוי לימין הקב''ה ברישא: תנן כמאן דאמר ארון גלה לבבל. אע''ג דרבי יהודה אומר במקומו נגנז ופליג בסיפא גבי כן ולא פליג ברישא אארון י''ל פליג בברייתא ברישא אארון: ופליגא דעולא. דאמר לר''ש גלה לבבל פליגא דעולא דאמר לר''ש דארון נגנז: