יומא נד ע"א

דף נד - א

דכתיב במגילת איכה: ויצא מבת ציון  כל הדרה, מאי כל הדרה? חדרה [שה' וח' מתחלפות, מהרש"א], כלומר: יצא מירושלים דבר הגנוז בחדרי חדרים. ^[174]

ואילו אתה - רבי שמעון בן יוחאי - מאי אתה אומר? אמר לו רבי שמעון לרבי מתיא: שאני אומר: ארון במקומו נגנז, שנאמר: ויאריכו הבדים ויראו ראשי הבדים מן הקדש על פני הדביר ולא יראו החוצה ויהיו שם עד היום הזה.

הרי למדנו שלדעת עולא, סובר רבי שמעון בן יוחאי שהארון במקומו נגנז, ולא גלה לבבל וכפי ששנינו בברייתא משמו של רבי שמעון.

אמר ליה רבה לעולא: מאי משמע האיך משמע מן הכתוב הזה כי הארון במקומו נגנז?

שמא תאמר כיון דכתיב: בסוף הפסוק ויהיו שם "עד היום הזה", ומשמע שהוא קיים עד היום הזה ממש -

וכי אטו כל היכא דכתיב "עד היום הזה" לעולם הוא?!

והכתיב: ואת היבוסי יושב ירושלם לא הורישו בני בנימין, וישב היבוסי את בני בנימין בירושלם עד היום הזה -

וכי תאמר אף כאן: הואיל ונאמר "עד היום הזה" הכי נמי דלא גלו היבוסי מעולם מירושלים; והתניא בברייתא שגלו -

דתניא: רבי יהודה אומר: חמשים ושתים שנה שמ"חרבות ירושלים" וגלות צדקיהו לבבל, ועד פקידת כורש מלך בבל שעלו לבנות הבית [רש"י, וראה הערה ^[175]] -

לא עבר איש ביהודה, שנאמר בירמיה: על ההרים אשא בכי ונהי, ועל נאות מדבר קינה, כי נצתו "מבלי איש עובר", ולא שמעו קול מקנה, מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו -

והרי מילת "בהמה" מיותרת היא, שהרי כבר נאמר: ולא שמעו קול מקנה, ובכלל זה הבהמה, אלא כלומר עד מנין "בהמה", ש"בהמה" בגימטריא: חמשין ושתים הוו [רא"ל]. ^[176] הרי למדנו: כי היתה תקופה שלא עבר איש כולל היבוסי ביהודה חמשים ושתים שנה, ואינו יושב שם לעולם.

ותניא עוד שהיתה תקופה שלא היה איש בארץ ישראל: רבי יוסי אומר:

כתיב בפרשת נצבים: ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי אשר יבוא מארץ רחוקה, וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה אשר חלה ה' בה. גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב, כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים אשר הפך ה' באפו ובחמתו. ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, מה חרי האף הגדול הזה. ואמרו, על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם אשר כרת עמם בהוציאו אותם מארץ מצרים.

שבע שנים נתקיימה גפרית ומלח בארץ ישראל.

ואמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי יוסי?

ומפרש לה: אתיא גזירה שוה "ברית ברית"

כתיב הכא בדניאל: והגביר "ברית" לרבים שבוע אחד - וכתיב התם בפרשת נצבים: ואמרו על אשר עזבו את "ברית" ה' אלהי אבותם -

ומפרש לה רבי יוסי: אותו ברית האמור בגפרית ומלח הגבירו האויב על ישראל [שנקראו רבים, כדכתיב "רבתי עם", רא"ל ^[177]] שבוע אחד [שבע שנים].

הרי למדנו כי היתה תקופה שלא היה איש בארץ ישראל; ומכל מקום כתיב על היבוסי: וישב היבוסי וגו' "עד היום הזה", הרי שאינו בהכרח לעולם, והאיך נלמד מ"ויאריכו הבדים וגו' ויהיו שם עד היום הזה" שלא גלה הארון מאותו מקום?!

אמר ליה עולא לרבה שהקשה קושיא זו: הכא גבי לוחות כתיב: ויהיו "שם" עד היום הזה, התם גבי יבוסי לא כתיב "שם".

ואכתי תמהינן: וכי אטו כל היכא דכתיב "שם" לעולם הוא?!

מיתיבי מהא דכתיב: ומהם מן בני שמעון, הלכו להר שעיר אנשים חמש מאות ופלטיה ונעריה ורפיה ועוזיאל בני ישעי בראשם, ויכו את שארית הפליטה לעמלק, וישבו "שם עד היום הזה" -

והרי על כרחך אינו לעולם, שהרי כבר עלה סנחריב מלך אשור, ובלבל הגלה ממקום למקום את כל האומות, [עין יעקב ודקדוקי סופרים] -

שנאמר: והיה כי יבצע ה' את כל מעשהו בהר ציון ובירושלם, אפקוד על פרי גודל לבב מלך אשור ועל תפארת רום עיניו. כי אמר [מלך אשור] בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונותי ואסיר גבולות עמים [ואגליתי עממיא ממדינה למדינה, תרגום], ועתודותיהם [מצבם, רא"ל] שושתי.

ומסקינן: תיובתא! ^[178]

אמר רב נחמן: תנא בברייתא: וחכמים אומרים: ארון בלשכת דיר העצים [אחת מארבע לשכות שבעזרת נשים, ששם הכהנים מתליעים העצים] נגנז [דקדוקי סופרים].

אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא - במשנה בשקלים - כחכמים, שהארון לא גלה אלא גנוז היה, אך לא בקודש הקדשים: מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק בטיול ושחוק [רש"י], וראה רצפה אחת מן הטבלאות של שיש שהיו בלשכת דיר העצים, שהיא משונה [גבוהה] מחברותיה, והבין, כי הוציאוה ממקומה שהיתה סדורה שם ושוב הכניסוה, ועל כן גבוהה היתה -

ובא והודיע את חבירו על כך, ולא הספיק לגמור את הדבר להראות אותו מקום, עד שיצתה נשמתו, וידעו ביחוד [בבירור] ששם ארון גנוז.

הרי שלא גלה הארון, וגנוז הוא במקום כל שהוא במקדש ולא בקודש הקדשים, שהרי לא היה אדם נכנס לשם [מהרש"א]. ^[179]

ומפרשינן: מאי הוה עביד כלומר: במה היה מתעסק אותו כהן?

אמר רבי חלבו: מתעסק שוחק [ת"י] בקרדומו היה.

הואיל והביאה הגמרא המעשה הנזכר, הביאה כמו כן הא דתנא דבי רבי ישמעאל [רא"ל, וראה שי"צ]:

תנא דבי רבי ישמעאל: שני כהנים בעלי מומין ואינם ראויים לעבודה היו מתליעין בעצים [בנקב שרואין בעץ, בוקעין העץ ומשליכין ממנו התולעות שבו, שכל עץ שיש בו תולעת פסול למזבח, רא"ל] בלשכת דיר העצים -

ונשמטה קרדומו של אחד מהם ונפלה שם במקום שהיה גנוז הארון, ויצתה אש ואכלתו לכהן [ראה יפה עיניים].

רב יהודה רמי: כתיב: ויראו ראשי הבדים מן הקדש על פני הדביר הרי שהיו נראין הבדים - וכתיב באותו פסוק: ולא יראו החוצה?!

הא כיצד: נראין ואין נראין, כפי שמבואר בברייתא שהגמרא מביאה.

תניא נמי הכי: מהרש"א גורס [וראה עין יעקב]: "ויאריכו הבדים".

יכול לא יהו זזין ממקומן מן המקום שהיה עומד הארון באמצע בית קדשי הקדשים, שהיה עומד ממנו ולפתח עשר אמות, ואם כן לא היו הבדים נראים מבחוץ שהרי לא היה אורכן עשר אמות -

תלמוד לומר: "ויראו ראשי הבדים", שהאריכו בנס עד שהיו מגיעין יותר מעשר אמות עד שהיו נראין מחוץ לפתח [ראה שם ובשי"צ].

יכול יהו מקרעין בפרוכת ויוצאין,

תלמוד לומר: ולא יראו החוצה -

הא כיצד: דוחקין ובולטין ויוצאין בפרוכת, ונראין מבחוץ כשני דדי אשה הבולטין מתחת חלוקה; שנאמר: צרור המור דודי לי בין שדי ילין. ^[180]

אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת [גירסת רא"ל ושי"צ: הפרכות], ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים [לשון דיבוק, מדובקים] זה בזה [כלומר: זה בזו שהיו בדמות זכר ונקבה] אחוזים ומחבקים זה את זה כזכר החובק את הנקיבה [רש"י] -

ואומרים הגוללים להן לישראל: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה, כלומר: כי לא היו מעורין זה בזה, אלא כשהיו ישראל עושין רצונו של מקום [ריטב"א בעמוד ב; ובת"י אין נראה כן]. ^[181]

מתיב רב חסדא מהכתוב: "ולא יבואו לראות כבלע [לשון כיסוי] את הקדש ומתו" והרי אמר רבי יהודה אמר רב לפרש: לא יבואו הלויים הנושאים את הארון והמזבח שבמשכן, לראות בשעת הכנסת הכלים לנרתק שלהם על ידי הכהנים בשעת סילוק המסעות [שהיו נוסעים ממקום למקום] -

ואם כן האיך אתה אומר, שהראום את הכרובים? ^[182]

אמר רב נחמן: משל לכלה, כל זמן שהיא בבית אביה שנתארסה ועדיין לא נישאת, הרי היא צנועה מבעלה כי היא בושה הימנו, כיון שבאתה לבית חמיה שנישאת, שוב אינה צנועה מבעלה -

כך ישראל היו דומים במדבר לכלה בבית אביה שלא היו גסין בשכינה, ועל כן אין להם לראות את הארון; אבל בבית המקדש, הרי הם דומים לכלה שכבר נישאת. ^[183] מתיב רב חנא בר רב קטינא לרב נחמן: "מעשה בכהן אחד בבית שני שהיה מתעסק וראה רצפה משונה מחברותיה - מפני ששם נגנז הארון - ובא והודיע את חבירו, ולא הספיק לגמור הדבר עד שיצתה נשמתו", הרי שאין רשאים לראות את הארון אף בבית המקדש?!

אמר ליה רב נחמן: כלה שנתגרשה וחזרה, כישראל שנתגרשו בחורבן בית ראשון וחזרו בבנין בית שני [רש"י], קא אמרת?! ^[184]

כיון שנתגרשה אף על פי שחזרה, הרי חזרו הבעל ואשתו לחיבתה הראשונה, לתחילת חיבתן שאין גסין זה בזה.

והשתא תמהינן על מה שאמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים וכו':

במאי עסקינן: אי נימא במקדש ראשון, וכי מי הואי "פרוכת" שאתה אומר: מגללין להם את הפרוכת [גירסת רא"ל ושי"צ: "מי הוו פרכות" כלומר: שתי פרכות]?!

אלא תאמר כי במקדש שני הוו הדברים, והרי: מי הוו כרובים במקדש שני, ואיך הראום להם?!

ומשנינן: לעולם במקדש ראשון, ומאי "פרוכת" פרוכת דבבי, שכנגד הפתחים פתח אולם והיכל ובית קדשי הקדשים [לשון רש"י, וראה הערה ^[185]].

דאמר רבי זירא אמר רב: שלשה עשר פרוכות היו בבית המקדש השני:

שבעה פרוכות כנגד שבעה השערים של העזרה.

שתים נוספות: אחת לפתחו של היכל, ואחת לפתחו של אולם.

שתים בדביר במקום האמה טרקסין שהיתה במקדש ראשון וכדלעיל נא ב, וושתים כנגדן של שתי פרוכות אלו - היו בעליה, הרי שלוש עשרה פרוכות.

וכשם שבבית המקדש השני היו פרוכות כנגד הפתחים, כן גם היה בבית המקדש הראשון.

רב אחא בר יעקב אמר משני: לעולם במקדש שני, ודקשיא לך, והרי לא היו כרובים בבית המקדש השני?! מכל מקום כרובים דצורתא [כרובים מצויירים] שהיו בבית המקדש הראשון הוו קיימי [היו קיימים] אף בבית המקדש השני -

דכתיב במלכים גבי קודש הקדשים שעשה שלמה: ואת כל קירות הבית מסב קלע [אקיף ציורין, הקיף בציורים] פתוחי מקלעות כרובים [וגלף קליען כרובין, וחקוקים בו צורת כרובים] ותמרות ופטורי ציצים [וצורת דקלין ואטונין שושנין], וראה הערה. ^[186]

וכתיב עוד שם פסוק אחר, וממנו יש להוכיח כי אותם הכרובים שהיו בקודש הקדשים היו ניכרים מאד, [שי"צ]:

וקלע על דלתות ההיכל [שי"צ] כרובים ותמורות ופטורי ציצים וצפה זהב מישר על המחוקה [הזהב מכוון על חיקוק הצורות שוקע במקום שיקועו ובולט במקום בליטתו, שיהיו הצורות ניכרות בו, רש"י שם], וכן היה גם בקודש הקדשים.

וכתיב בעשית המכונות [הן בסיסי הכיור]: ויפתח וגו' כמער איש ולויות סביב, הרי שעשה הכרובים באופן זה, וכן עשה גם בקודש הקדשים [שי"צ].

מאי "כמער איש ולויות"?

ראשונה הא דאמרן שנאמר ולא יותר דבר אמר ה' אלו עשרת הדברות שבתוכו [שניה מאי דכתיב] ויצא מבת ציון כל הדרה ופליגא דעולא דאמר דרבי מתיא שאל לרשב"י וא"ל ארון במקומו נגנז שנאמר ויאריכו הבדים ויראו ראשי הבדים מן הקדש אל פני הדביר ולא יראו החוצה ויהיו שם עד היום הזה. איני והכתיב ואת היבוסי יושב ירושלים לא הורישו וגו' ועלתה בתיובתא דמקשה וכל היכא דכתיב עד היום הזה לעולם הוא.

והתניא ר' יהודה אומר נ"ב שנה לא עבר איש ביהודה שנאמר על ההרים אשא בכי ונהי וגו' בהמה בגימטריא נ"ב הוי. ותניא ז' שנים נתקיימה גפרית ומלח בא"י שנא' על אשר עזבו את ברית ה' וגו' וכתיב והגביר ברית לרבים שבוע [אחד] מה ברית זו שבוע אף ברית זו שבוע.

אמר רב נחמן תנא ארון בלשכת דיר העצים הוא גנוז דתנן בשקלים מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק וראה זו הרצפה משונה מחברותיה כו'. תנא ב' כהנים מתלעין בעצים היו ונפל קרדום אחד מהן ויצאה ואכלתו. תניא כיצד היו הבדים נראים בארון היו דוחקין ובולטים ויוצאים בפרוכת ונראית כב' דדי אשה שנאמר בין שדי ילין וכשהיו ישראל עולין לרגל היו מגללין הפרוכת ומראין להן הכרובים מעורים זה בזה שנאמר כמער איש ולויות ואיך מראין להן הכרובים והכתיב ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו ואמרינן בשעת הכנסת כלי הקדש לנרתקו כו' ואמרינן כאיש המעורה בלויה שלו.

חמשים ושתים שנה. פי׳ כי מן החרבן ועד תשלו׳ ע׳ שנה דפקידה שהיתה בימי כרש היו נ״ב שנה כי מגלות יהויכין ועד גלות צדקיהו והחרבן היו י״ח שנה כדאמרינן התם גלו בשבע גלו בשמונה גלו בי״ח גלו בי״ט וכדפ״רשי ז״ל.

משונה מחברותי׳ פיר׳ רש״י ז״ל אחת מן הטבלאות של שיש שברצפה היתה גבוהה מחברותי׳ מעט.

כל כהן בעל מום שנכנס לפנים מן המזבח לוקה אפי' במום עובר ואם עבד חלל ולוקה אף על העבודה אלא שאינו במיתה ואינו ראוי לשום עבודה אלא לתלע בעצים ר"ל לבדוק אם יש בהם תולעת שכל עץ שיש בו תולעת פסול למערכה:

במקדש ראשון היה פתח הדביר באמצע הכותל של אמה טרקסין והפרכת לפנים הימנה והבדים היו מתארכים מן הארון עד הפרכת והוא שנאמר ויאריכו [הבדים ויראו] ראשי הבדים ולא היו דוחקים כל כך בפרכת עד שיהו ראשי הבדים קורעים בפרכת ויראו ראשיהן מן ההיכל דרך הקרעים שהרי כתי' ולא יראו החוצה אלא דוחקים היו בפרוכת עד שמקום ראשיהן עושה בליטה בפרוכת עד שהיה אדם מכיר מבחוץ מצד הבליטות שהן הן ראשי הבדים כעין דדי אשה שניכר מקומם על בגדיה מצד הבליטה הדה הוא דכתי' צרור המור דודי לי בין שדי ילין:

זה שנאמר בתורה ולא יבאו לראות כבלע את הקודש במסכ' סנהדרין פרשנוהו כעין אזהרה לגונב כלי שרת שהקנאין פוגעין בו ומ"מ עקר ענינו היה אזהרה ללוים במדבר שבשעה שהיו המחנות נוסעים וצריכים לפירוק מה שבתוך המשכן שלא יכנסו הלוים למשכן בשעת הפירוק עד שיכסו הכהנים את הכלים לנרתק שלהם כמה שנ' בסדר מדבר סיני ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה והורידו את פרכת המסך וכסו בה את ארון העדות ונתנו עליו כסוי עור תחש ופרשו (עליו) בגד כליל תכלת וכו' ועל שלחן הפנים יפרשו בגד תכלת וכו' ולקחו בגד תכלת וכסו את מנורת המאור וכו' ועל מזבח הזהב יפרשו בגד תכלת וכו' ולקחו את כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש [וכו'] וכסו אותם וכו' ודשנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן וכו' וכלה אהרן ובניו לכסות וכו' ואחרי כן יבואו בני קהת לשאת וכו' ומ"מ דבר זה לא היה לו מקום אלא במדבר שהיו ישראל כעין ארוסה אבל משנבנה בית המקדש ראשון ונתפרסמה החיבה ר"ל שמלאה הארץ דעה את ד' והיתה להם חכמה יתירה והיו משיגים מכבודו ית' מה שבטבע בני אדם להשיגו בשעה שהיו עולים לרגל היו גוללים להם הפרוכת שלפני הדביר כדי לראות בפנים הארון והכרובים ויתבוננו בהם מה שהוא תכלית שכל האנושי והתאחדותו למושכלו וזה רמזו באמרם ומראים להם את הכרובים מעורין זה בזה ר"ל דבקים זה בזה כשאר בני אדם הנצמדים יד ליד זה בצד זה שכך היו הכרובים עומדים לרוחב הדביר זה לצד ימין וזה לצד שמאל וכנפיהם פרושות ומתדבקות כנף הימני של זה לכנף השמאלי של זה וכל כנף שיעור פרישתו חמש אמות ונמצאו ארבעה כנפים מחזיקות עשרים אמה שהוא רוחב הדביר וגוף הכרובים ופניהם עומדים בנס והפנים מצודדים מעט זה כנגד זה עד שנראים ומביטים זה לזה כדכתיב ופניהם איש אל אחיו ונמצאו דבקים זה בזה בחבור הכנפים ומביטים זה בזה והמשילם לזכר ונקבה להודיע שהרמוז בהם והוא מציאות הנפרדים שהיו כופרים האומות הקדומות והם מקבלים שפע זה מזה וכל אחד גבוה מחבירו במדרגת מעלה וכולם מושפעים ועליהם עלת העלות בורא הכל יתברך:

שמא תאמר והלא במקדש ראשון לא היו שם פרכת שהרי כותל היה מפסיק בין דביר להיכל והוא הקרוי אמה טרקסין וא"ת שבבית שני היה שהיו שם שתי פרכות האמורות במשנתנו הרי לא היו שם כרובים תדע שאף בבית ראשון היו שם פרכות בהיכל ובאולם כנגד הפתחים ואע"פ ששערים של עץ היו שם מ"מ לא היו נועלים אותם ביום ופורסים הפרוכת לפניהם על הדרך שאמרו בבית שני ששלש עשרה פרכות היו של שבעה על שבעה שערי עזרה שפירשנו בפרק ראשון י"ט א' ואחד בפתח האולם ושתים לפני קדש הקדשים ושנים כנגדן בעליה ר"ל בין עליית ההיכל לעליית בית קדשי הקדשים וכשם שהיו פרכות בבית שני כך בבית ראשון ועליהן הוא אומר שהיו גוללים אותם אבל במקדש שני לא היו נוהגים כן ולא מצד העדר הכרובים שמ"מ מצויירין היו שם במיני סמנין אלא שהרי נתקלקלו הדורות וחזרו להם בחסרון חכמה ולא היו מקילים בכך:

המשנה השניה והכוונה בה בביאור החלק השני והשלישי והרביעי על סדר העבודות והוא שאמר נטל את הדם ממי שהוא ממרס בו נכנס למקום שנכנס ועמד במקום שעמד והזה ממנו אחת למעלה ושבע למטה לא היה מתכוין להזות לא למעלן ולא למטן אלא כמצליף וכך היה מונה אחת אחת ואחת אחת ושתים אחת ושלש אחת וארבע אחת וחמש אחת ושש אחת ושבע יצא והניחו על כן הזהב שהיה בהיכל אמר הר"ם נכנס למקום שנכנס בקטורת בין בדי הארון והיה מזה מן הדם לפני הארון כמו שאמר ית' על הכפרת לפני הכפרת כמצליף כמי שמכה בשוט והיה מחזיר פעמים על האחת כדי שלא יטעה במנין והיה מונה ההזאה הראשונה מכלל שבע של מטה והשם ית' אמר והזה באצבעו והיא ההזאה הראשונה ואחר כך מזה מן הדם באצבעו שבע פעמים כך באה הקבלה ובאלו היא העקר הביאו לו את השעיר שחטו וקבל במזרק את דמו נכנס למקום שנכנס ועמד במקום שעמד והזה ממנו אחת למעלן ושבע למטן ולא היה מתכוין להזות לא למעלן ולא למטן אלא כמצליף וכך היה מונה ויצא והניחו על כן השני שהיה בהיכל ר' יהודה אומר לא היה שם אלא כן אחד בלבד נטל דם הפר והניח דם השעיר והזה ממנו על הפרכת שכנגד הארון מבחוץ אחת למעלת ושבע למטה לא היה מתכוין להזות לא למעלן ולא למטן אלא כמצליף וכך היה מונה נטל דם השעיר והניח דם הפר והזה ממנו על הפרכת שכנגד הארון מבחוץ אחת למעלן ושבע למטן לא היה מתכוין להזות לא למעלה ולא למטן אלא כמצליף וכך היה מונה ערה דם הפר לתוך דם השעיר ונתן את המלא בתוך הרקם ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו זה מזבח הזהב היה שופך דם הפר במזרק שהיה בו דם השעיר ומחזיר הכל למזרק שהיה בו דם הפר כדי שיתערבו הדמים עירוב יפה והדבר כלו מבואר התחיל מחטא ויורד מהיכן הוא מתחיל מקרן מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית דרומית מזרחית מקום שהוא מתחיל בחטאת על המזבח החיצון שם הוא גומר על מזבח הפנימי ר' אליעזר אומר במקומו היה עומד ומחטא ועל כלן הוא נותן מלמטן למעלן חוץ מזו שהיתה לפניו שהיה נותן מלמעלן למטן היה מזה על קרן שלפניו מלמעלן למטן כדי שלא יזה מן הדם על בגדיו ואין הלכה כר' אליעזר הזה על טהרו של מזבח שבע פעמים שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון ושל מזבח החיצון היה שופך על יסוד דרומי אלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון ונשכרים לגננים לזבל ומועלין בהם טהרו של מזבח הוא המקום המגולה ממנו והוא כי קטורת של כל יום היה במזבח הזהב כמו שאמר ית' והקטיר עליו אהרן קטורת סמים וכל יום היה מוציא ממנו מותר הגחלים והדשן כמו שביארנו והיה נזהר שיזה הדם על מקום שלא יהיה בו דשן ולא גחלים אלא עצם המזבח מגולה ואמר ושל מזבח החיצון רוצה בו הדמים הניתנים על מזבח החיצון שיריהם היו נותנין על יסוד דרומי ועוד יתבאר לך ענין המעילה במקומו:

אמר המאירי נטל את הדם ר"ל אחר שיצא מקדשי הקדשים ממעשה הקטרת ויצא לו להיכל והתפלל שם אותה תפלה קצרה שביארנו חזר לו להיכל ונטל את הדם של פר שהניח ברובד העזרה ביד הממרס על הדרך שביארנו בפרק קלפי והולך עם אותו הדם למקום שנכנס שם עם הקטרת ר"ל לפני לפנים ועמד במקום שעמד שם בשעת הקטרת ר"ל בין הבדים והזה שם מדם הפר שמונה הזאות ובבית שני שלא היה לא ארון ולא בדים מזה במקום שהיה שם בין הבדים בבית ראשון ואמר על אותם שמונה הזאות שאחת מהן היתה למעלה ושבע למטה וטעם שמונה הזאות משום דכתיב והזה (מדם הפר) [באצבעו] על פני הכפורת קדמה ולפני הכפורת יזה שבע פעמים ולמדו בה מפי השמועה שזה שכתיב בה והזה (מדם הפר) היא הזאה אחת לבד השבע שהוזכרו אחריה ואותה הראשונה שנאמר בה על פני הכפורת פירושה למעלה מאמצעיתה של כפורת כנגד חדה העליון והשבע שנאמר בהן לפני הכפורת עניינם למטה מאמצעה שהוא כנגד חדה התחתון ולא היה מתכוין להזות לא למעלה בראשונה ולא למטה בשבע שאחריה אלא כמצליף ופי' בגמ' כמנגדנא כלומר כזה שמלקה את חבירו ופי' הענין שלא היה מכוין שיהא הדם נוגע בכפרת לא בחדה העליון בהזאה ראשונה ולא בחדה התחתון בשבע שאחריה אלא נותן אצבעו הטבול בדם כנגד עובי הכפרת וכשרוצה להזות הזאה של מעלה מצדד ידו למטה כאדם הרוצה להשליך או להכות מלמטה למעלה שמשפיל את ידו בצד הארץ וזורק למעלה עד שהדם עולה למעלה באויר שכנגד חדה העליון של כפורת ומשם נופל לארץ וכשרוצה להזות שבע של מטה מגביה ידו למעלה כאדם הרוצה לזרוק או להכות מלמעלה למטה ואם נגע בכפורת נגע אלא שאינו מכוין לכך וזהו כמנגדנא והוא שאמרו בגמ' מאי כמצליף מחוי רב יהודא כמנגדנא ונאמר אחריו תנא כשמזה אינו מזה על הכפורת אלא כנגד עוביה של כפורת וכשמזה למעלה מצדד ידו למטה וכשמזה למטה מצדד ידו למעלה כלומר שזה שפירשנו בכמנגדנא לאו דוקא שיכה בדם על הכפורת אלא לא נתדמה למנגדנא אלא לענין הגבהת היד בהכאה שמלמעלה למטה או השפלתו בהכאה שממטה למעלה ויש לפרש כמצליף כמנגדנא כלומר שאינו מכוין להכות במקום ידוע אלא באיזה מקום שיזדמן לו ובא ללמד אחריה שאינו נוגע בכפורת אלא שאף כנגד האויר של עובי הכפורת אינו מכוין בראשונה כנגד חדה העליון ממש ולא בשבע כנגד חדה התחתון ממש אלא כמלקה זה שמגביה היד ומכה ואינו מכוין באיזה מקום אלא כמו שיארע לו אלא שבעליונה אם עברה למעלה מן הכפורת או אם ירדו השבע למטה מן הכפורת אין בכך כלום:

ואמר אח"כ על ההזאות שהוא מונה את כלם כדי שלא יוסיף ולא יגרע וכן שכל פעם ופעם מונה את הראשונה ר"ל העליונה לעצמה כדי שלא לכללה עם שבע הזאות וישלים התחתונות בשישית מצד שאינו זוכר אלא השבע הכתובות בהדיא ומתוך כך כשמזה את העליונה אומר אחת וכשמתחיל במנין התחתונות אומר בהזאה ראשונה של אותן שבע ויראה מ"מ שאין המנין מעכב אלא כל שהשלים הזאותיו אף בלא מנין יצא ואע"פ שבסוגית הגמרא יראה שלא יצא שהרי לא נחלקו אלא במנין העליונה עם האחרות הא מנין כל אחת בעצמו ראוי לומר שיעכב אפשר שדרך סוגיא נאמרה:

ונשוב לדברינו והוא שאח"כ יוצא מבית קדשי הקדשים ומניח את המזרק עם דם הפר הנשאר בתוכו על כן זהב שבהיכל והוא מקום אחד מוכן ליתן בו את המזרק:

הביאו לו את השעיר פי' לא שהביאוהו לו בהיכל אלא הוא יוצא מן ההיכל ובא לו לעזרה ומביאין שם את השעיר לפניו ושוחטו קודם שיזה מדם הפר על הפרכת שבהיכל המבדלת בין קדש לקדש הקדשים מפני שצריך שיזה מדם השעיר לפני לפנים קודם שיזה מדם הפר על הפרכת שבהיכל ומתוך כך שוחט את השעיר ומקבל את דמו ואינו צריך לו כהן אחר למרק שחיטה על ידו כמו שאמרו בתמיד שהשעיר מתוך דקותו אינו צריך בו לכך ובשחיטת הפר מיהא אע"פ שלא הוזכר שם יראה שצריך היה לכך או שמא בכולם כן והוזכרה בתמיד והוא הדין לאחרים:

ונשוב לעניינינו והוא ששחטו וקבל את דמו במזרק ונכנס עמו לפני לפנים ונכנס למקום שנכנס בו עם דם הפר ומזה שמנה הזאות אחת למעלה ושבע למטה ומונה אחת אחת ואחת וכו' הכל כענין דם הפר שוה בשוה ויוצא לו בהיכל ומניח המזרק עם דם השעיר הנשאר בתוכו על כן שני שבהיכל ור' יהודא אומר שלא היה שם אלא כן אחד והיה נוטל אותו של דם הפר ומניח שם אותו של דם שעיר מפני שאם היה מניח שני המזרקים כשיבוא ליטול את האחד טועה ומחליף ראוי בשאינו ראוי אלא נוטל את הראוי לו עכשיו ומניח את חבירו וכשנטל דם הפר הזה ממנו על הפרוכת שכנגד הארון והוא המבדיל בין ההיכל לדביר ומזה מבחוץ ר"ל מצד חיצון של פרוכת הרואה את ההיכל אחת למעלה מאמצע הפרוכת ושבע למטה מן האמצע ולא היה מתכוין להזות אלא כמצליף וכן מונה את העליונה עם כולן הכל כראשונות שוה בשוה ואח"כ נוטל את של דם השעיר ומניח את של דם הפר על הכן ומזה מאותו של שעיר על הפרכת באותו דרך בעצמו שוה בשוה ונמצאו עכשיו ל"ב הזאות י"ו של דם הפר וי"ו של דם השעיר ואחר כך נטל שני המזרקים עירב דם הפר לתוך דם השעיר שכך אמרו מערבין לקרנות כלומר כשבא להזות על הקרנות וכדכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר וכו' ואח"כ חזר ונטל את כל הדם המעורב מאותו המזרק של דם השעיר ונתנו לאותו של דם הפר שהוא עכשיו ריקן כדי שיתערבו יפה אלא שבזו אם לא חזר לערבו לא עכב:

ויצא לו מצד הפרוכת מאותו אויר שבין הפרוכת למזבח הזהב ומתקרב לצד חיצון של מזבח הזהב הרואה את ההיכל ועומד לו באותו צד חיצון של אותו מזבח ומזה מאותו דם המעורב על ארבע קרנותיו והתחיל מחטא ויורד ופי' מחטא מזה כדכתי' וחטאת (את אהרן) [על המזבח] ויורד פירושו שמקיף אותו ברגליו כשנעתק מקרן לקרן אע"פ שממקום אחד היה יכול להזות על כולם שהרי כולו לא היה אלא אמה כשיעור קרן אחת מקרנותיו של חיצון ועכשיו בא לבאר מאיזה קרן הוא מתחיל ואמר שהוא מתחיל בקרן מזרחי' צפונית מפני שמשנה זו שנוייה לדעת ר' יוסי שסובר שלא היתה אלא פרוכת אחת ופתחה לצפון לימין הנכנס וכשהוא חוזר מן הפתח למזבח הזהב הוא פוגע תחלה בצפונית מערבית ואינו יכול להתחיל שם שצריך הוא לעמוד מחוץ למזבח שישאר כל המזבח בפנים והוא בחוץ מדכתיב ויצא מן המזבח עד דנפיק מכוליה מזבח ומתוך כך הולך עד מזרחית צפונית שבו ומתחיל שם ועומד פניו נגד חדו של קרן ימינו לצד מערב ושמאלו לצד מזרח ואח"כ חוזר לו לצד ימינו לקרן צפוני מערבי פניו כנגד חדו של קרן ימינו לצד דרום ושמאלו לצפון ואח"כ הולך מצד ימינו לקרן מערבי דרומי פניו כנגד חודו של קרן ימינו למזרח ושמאלו למערב ואח"כ הולך לו לצד ימינו לקרן דרומי מזרחי מקום שמתחיל בחטאת ר"ל בהזאה על מזבח החיצון בכל אותן חטאות חיצונות שטעונים ארבע מתנות שם הוא גומר על המזבח הפנימי וזהו קרן דרומי מזרחי שהכבש היה בדרום והוא פונה לצד ימינו לקרן מזרחית דרומית ור' אליעזר אומר במקומו עומד ומחטא ר"ל מזה כלומר ואינו צריך להקפת רגל הואיל והוא קטן כל כך אלא אחר שהתחיל בצפוני מזרחי מושך ידו לצפוני מערבי וממנו למערבי דרומי וממנו לדרומי מזרחי ואינו צריך הקפת רגל והלכה כר' אליעזר אלא שגדולי המחברים פסקו בפירושי המשנה כתנא קמא:

ובענין התחלת הקרנות מיהא כבר פירשנו שהיא שנויה לדעת ר' יוסי הגלילי אבל לרבנן מן הדרום היה יוצא לימין היוצא ופוגע בקרן מערבי דרומי תחלה ומתוך שהוא צריך לעמוד חוץ למזבח הולך לו לקרן דרומית מזרחית ומתחיל שם וחוזר משם למערבית דרומית ואע"פ שאינו דרך ימין ופי' הטעם בגמ' מפני שפוגע בו תחלה והיה מן הדין להתחיל שם משום דאין מעבירין על המצות ודיו שנדחהו מראשון לשני ומשם לצפונית מערבית ומשם לצפונית מזרחית מקום שהתחלנו בו לדעת ראשון שם אנו גומרין לדעת שניה ואני תמה על גדולי המחברים שפסקו כדעת ראשון ועל כל פנים היא שנויה לדעת ר' יוסי שאין הלכה כמותו:

ומה שאמר אח"כ שעל כלן הוא נותן מלמטה למעלה לדעת ר' אליעזר שלא הצריך הקפה ברגל אלא ביד ונמצא ששלש הזאות שבשלש קרנות נעשית ברחוק אמה ואמר שבכל אותן שלש הקרנות מזה מלמטה למעלה כלומר שמשפיל ידו וזורק כלפי מעלה ואינו חושש שיפול דמו דרך זרועותיו ויתלכלכו בגדיו חוץ מזו שהוא עומד שם לפני הקרן וקרוב לו ביותר והוא צפוני מזרחי לדעת ראשון או דרומי מזרחי לדעת שני שנותן בו מלמעלה למטה שאלו היה משפיל זרועו וזורק כלפי מעלה הדם נופל על זרועו ובגדיו מתלכלכים ואני תמה על גדולי המחברים שפסקו שמקיף הוא ברגל ואם זה הפרישו בין שלש לרביעית ואחר שהוא מסבב ברגל מה הפרש בין זו לזו והרי כלן סמוכות לו ועוד כתבו שבין מזבח למנורה היה עומד והלא המזבח משוך היה כלפי חוץ והוא צריך לצאת מן המזבח ולחוץ אלא שזו אפשר שהם מכוונים לומר כנגד אויר שבין מזבח למנורה וכדעת חכמים שמצד הדרום היה יוצא אלא שהוכפלה תמיהתנו אחר שכן היאך פסקו שמצפונית מערבית הוא מתחיל:

ואמר אח"כ שהיה מזה על טהרו של אותו מזבח שבע פעמים וטהרו של מזבח פי' בגמ' נ"ט א' מקום מגולה שבו והוא שמזה על גגו וחותה הגחלים והאפר שהיה בו מקטורת הנעשה בשעת התמיד ומגלה את קרקע המזבח ואחר שנתגלה מזה על אותו מקום הגלוי שבע פעמים ונמצאו בין כולם ארבעים ושלש הזאות וכלן פי' בגמ' זבחים צ"ג ב' שצריך לטבול בכל אחת מהן אצבעו בדם ולא שיזה מהטבלה אחת שבע פעמים והזאות אלו שביארנו עליהם שמזה אותן על המזבח פי' בגמ' נ"ט א' שממקום שסיים הזאות של קרנות נותן אלו השבע וא"כ לדעת משנתינו השנויה על דעת ר' יוסי נשלמו ההזאות בדרומי מזרחי ומתוך כך נותנן בדרום ולדעת רבנן שסיומן בצפון בצפונית מזרחית נותנן בצפון:

ואח"כ יוצא עם המזרק ששירי הדם בתוכו חוץ להיכל למזבח החיצון ושופך שירי הדם על יסוד מערבי של מזבח החיצון אחר שבאותו רוח הוא פוגע תחלה אבל שירי הדם שבמזבח החיצון בחטאות החיצונות שטעונות ארבע מתנות היה שופכן ליסוד הדרומי מפני ששם גמרו מתנותיו שהכבש היה בדרום והיה צריך לפנות דרך ימין ומתחיל בקרן מזרחית דרומית ומסיים במערבית דרומית:

אלו ואלו ר"ל בין שירי הדם של חטאות פנימיות שהן נשפכות ליסוד מערבי בין של חיצונות שנשפכות ליסוד דרומי כולן נשפכות ומתקבצות במקום אחד באמה שתחת העזרה וחלולה עד נחל קדרון והוא נחל שלא היה שם מים שהיה חוץ לירושלים ויוצאין הדמים לשם והיו מוכרים אותם לגננים לזבל והדמים להקדש ונתחללה קדושת הדם עליהם ומי שנהנה מהם בלא דמים מעל ומ"מ דוקא מעילה מדברי סופרים שמן התורה אין מעילה בדמים לפיכך אינו מביא קרבן מעילה ולא מוסיף חומש אלא שמשלם קרן מדרבנן ואני תמה על גדולי המחברים שכתבו בה מעילה סתם אלא שכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:

מתעסק ושוחק בקרדומו היה:

דוחקין ובולטין בפרוכת כו'. במקדש ראשון מיירי ופרוכת דבבי שהיה פתח בית קדשי הקדשים מכוון באמצעיתו ושם היה פרוכת כדלקמן אבל במקדש שני לא היה ארון:

ומראין להם שהיו מעורין. וא"ת אמאי לא חשיב להו בפ"ק (דף כא.) בהדי ניסי [בראי] כיון שהיו מראין אותן לעולי רגלים^א)צ"ל דלמאי דס"ל. למאי דס"ד שהן הכרובים שעשה שלמה מזה ומזה מראים כמו שאנו אומרים לעיל גבי לחם הפנים י"ל שאותם שהיו מעורין זה בזה אין זה נס שכך עשאם שלמה כמו הני דצורתא דלקמן לרבי אחאי ומקום ארון שלא היה מן המדה לא היו מכירין שלא היו מגביהין להם כל כך וגם לא היו [מודדין] וגוף הכרובים שלא היו מן המדה שהיו כנפיהן ה' אמות מימין וה' אמות משמאל גם בזה לא היו מכירין כל כך. מ"ר:

שבע כנגד שבעה שערים. והכי תנן בפ"ק דמדות שבעה שערים היו בעזרה. ומייתינן לה לעיל בפירקא קמא. וקשיא לי דבפ"ב דמדות תנן כל העזרה היתה אורך קכ"ז אל רוחב קל"ה וי"ג השתחויות היו שם. אבא יוסי בן חנן אומר כנגד שלשה עשר שערים כו'. והכיתנן נמי' בפ"ו דשקלים איכן (היכן) היו השתחויות הללו ארבע בצפון וארבע בדרום ושלש במזרח ושתים במערב כנגד השערים כו'. ומצאתי התירוץ בירושלמי שהיא חלוקת רבנן ואבא יוסי בן חנן אומר כנגד י"ג שערים ברם כרבנין שבעה שערים היו בעזרה על דעת דרבנין היכן היו השתחויום הללו כהאי דתנינן תמן פי' בפ"ב דמדות לפנים ממנו סורג גבוה י' טפחים ושלש עשרה פרצות היו בו שפרצים מלכי יון וגזרו כנגדן שלש עשרה השתחויות ובפ"ק דתמיד אמרינן תנן התם פי' בפ"ק דמדות בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש בבית אבאטינס ובית הניצוץ ובית המוקד והלויים בעשרים ואחד מקום חמשה על חמשה שערי העזרה ארבעה על ארבע פינותי' מבחוץ כו' אמר מר חמשה על חמשה שערי העזרה וחמשה שערים היו בעזרה שלשה בצפון ושלשה בדרום ואחד במזרח אמר אביי תרי מנייהי לא צריכי שיממור רבא אמר תנאי היא דתניא אין פוחתין מי"ג גזברין ומשבעה אמרכלין ר' נתן אומר אין פוחתין משלשה עשר גזברין כנגד שלשה עשר שערים דל חמשה דהר הבית תמניא דעזרה אלמא איכא תנא דאמר תמניא דעזרה אלמא איכא תנא דאמר תמנאיא הוו ואיכא תנא דאמר חמשה הוו נמצאו עכשיו ארבע חלוקית בדבר חד אמר ה' וחד האמר ז' וחד אמר ח' וחד אמר י"ג:

גמ' תנ"ה ויראו ראשי הבדים יכול לא יהיו זזין ממקומן ת"ל ויאריכו וגו' הוא מגומגם ובפירושו גם בקרא כתיב מעיקרא ויאריכו הבדים ובתר הכי ויראו ראשי וגו' והכי מייתי לה נמי בבריי' בפ' שתי הלחם ויש להגיה נמי הכא כן דמייתי מעיקרא מדכתיב ויאריכו הבדים וה"פ ויאריכו הבדים יכול אף שהאריכו לא היו זזין ממקומן דהיינו ממקום שארון היה עומד באמצע קדשי קדשים שהיה ממנו עד לפתח י' אמות וא"כ לא היו הבדים נראין מבחוץ שהרי לא היה אורכן י' אמות ת"ל ויראו ראשי וגו' שהאריכו בנס עד שהיו מגיעין יותר מי' אמות עד שהיו נראין מחוץ לפתח וקאמר יכול שהיו מקרעין בפרוכת ת"ל ולא יראו הא כיצד כו' ויש ליישב נמי גירסת הספרים שלנו ע"פ דרך זה ודו"ק:

תוס' בד"ה כרובים כו' נשאלתי על אותן כו' אלו הדברים מתשובת מהר"ם הישנים סי' כ"ד ע"ש:

כל הדרה חדרה כו'. ה' מתחלף בח' באותיות אחה"ע גם בצורתה קצת כדאמרי' פרק הבונה לא יכתוב ההי"ן חיתי"ן כו' וק"ק אמאי לא משמע ליה מלשון הדרה כפשטיה שהארון הוא הדרן של ישראל כדמשמע ליה לעיל מלשון חמדה:

והכתיב ואת היבוסי כו'. ק"ק השתא דאכתי לא אסיק אדעתיה למימר הכא כתיב שם כו' אמאי לא תקשי ליה מקרא דכתיב באורייתא כאשר עשה לבני עשו וגו' וישבו תחתם עד היום הזה וכבר עלה סנחריב ובלבל כל הארצות כו' כדפריך לקמן:

נ"ב שנה לא עבר כו'. בהמה גי' נ"ב כו' מפורש בפרק חבית:

והגביר ברית לרבים שבוע אחד וגו'. בקרא מסיים וחצי שבוע ופרש"י שם דטיטוס עשה ברית עם ישראל שבוע אחד ואח"כ לא קיים בריתו עמהם כי בחצי שבוע השבית והפר הברית:

וכבר עלה סנחריב ובלבל כו' מפורש פ"ק דסוטה:

בלשכת דיר העצים כו' תניא נמי הכי מעשה כו'. על כרחך לא כמאן דאמר גלה לבבל ולא כמאן דאמר במקומו נגנז דזה המעשה ע"כ בבנין בית שני היה שלא היה להן ארון ובמקום שהיה ארון גנוז שם דהיינו במקומו בקדשי קדשים לא היה שום אדם נכנס שם גם מדהיה מתעסק בקרדומו משמע ליה דמקום עצים היה דהיינו לשכת עצים:

יכול לא יהיו זזין ממקומן כו'. דר"ל אם לא היו זזין ממקומן לא היה אפשר שיגיעו עד הפרוכת שכל הארון לא היה רק אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו והיה עומד באמצע כדאמרי' פ' המוכר פירות ארון שעשה משה יש לו עשר אמות לכל רוח ורוח נמצא עשרה אמות ממערב למזרח עד הפרוכת וא"כ אם לא היו זזין הבדים ממקומן לא היה אפשר שהיו מגיעין עד הפרוכת שבמזרח ולהכי קאמר מדכתיב ויאריכו הבדים וגו' על פני הדביר דהיינו ההיכל ע"כ שהיו הבדים זזין ממקומן להאריכן עד שיגיעו לפרוכת ודכתיב בהו לא יסורו ממנו היינו שלא להסירן לגמרי אבל כשהיו זזין ממקומן עדיין תקועין בטבעות היו והכי אמרי' בפ' בא לו מתפרקין ואין נשמטין ושפיר קאמר ויראו ראשי הבדים שהיו נראין מבחוץ כדמסיק שהיו בולטין כו':

בי"ן שד"י. אותיות שנ"י בד"י וק"ל:

הכרובים שהיו מעורין זב"ז כו'. בפ' המוכר פירות פליגי ר"י ור"א ח"א פניהם איש אל אחיו וח"א פניהם לבית ולמ"ד פניהם איש אל אחיו הא כתיב פניהם לבית כאן כשעושין רצונו של מקום כאן באין עושין רצונו של מקום ונראה דהך דהכא אתיא כוותיה ואין לחלק בין כרובים של משה ובין של שלמה כדמוכח התם ובשעה שהיו עושין רצונו של מקום היו מגלין להם לעולי רגל חבתן לפני המקום היינו כרובים של משה והא דאמרי' לקמן דגם בשלא היו עושין רצונו של מקום כשבאו נכרים להיכל ראו הכרובים מעורין כו' כבר כתב בזה הריטב"א בשם הרא"ם דגם זה בנס היה לרעה לגלות ערותם:

מי הוי כרובים כו'. ק"ק תקשי ליה אי במקדש שני הא אמרת נתגרשה חזרה לחיבתה הראשונה ולמאי דמוקי לה בכרובים דצורתא ניחא דבהנהו לא נאמר ולא יבואו לראות כבלע וגו' וק"ל:

וכתיב כמער איש ולויות כו'. האי בכרובים דצורתא כתיב דרישא דקרא ויפתח על הלוחות וגו' כרובים ואריות תמרות כמער איש וגו':

גמרא וכל היכא דכתיב עד היום הזה לעולם הוא והכתיב כו' ואסיק בתיובתא. מה שנשאר גה"ש בצ"ע על הגמרא דסוטה (מו ב) ופרש"י שם. כבר נשאל ע"ז בנו"ב מ"ת חלק או"ח סי' פ"ז מהגרי"פ וע"ש ישוב לזה:

גמ' שם ראבי"א לעולם במקדש שני כו'. נראה דר"ל דמצי איירי גם במקדש ב' דודאי לא פליג ע"ז דהוה פרוכת דבבי וכדמוכח נמי מהברייתא דלעיל יכול יהיו מקרעין בפרוכת וכו'. או אפשר משום קושיא דרב חסדא מוקי לה בכרובים דצורתא ואף במקדש שני ולא ס"ל שנויא דר"נ:

מסב קלע "פתוחי מקלעות" כרובים כו'. כצ"ל:

אַתָּה מַאי אַתָּה אוֹמֵר. פירוש אתה האיש הידוע שחלק לך הקב"ה בבינה בהשגת התורה ורוח ה' דבר בך בכמה דברים בסודות התורה מה אתה אומר בדבר זה שאמר רבי אליעזר.

'בְּהֵמָה' בְּגִימַטְרִיָּא, הָכִי הֲווּ. הנה לפי זה כך הוא משמעות הכתוב שאפילו קול צפצוף עופות לא נשמע שם וזהו (ירמיה ט, ט) 'וְלֹא שָׁמְעוּ קוֹל מִקְנֶה' ואפילו 'מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם' גם כן לא נשמע קול. ואמר עוד מלתא אחריתי 'וְעַד בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ' פירוש עד שנים כמספר בְּהֵמָה [52] נָדְדוּ הָלָכוּ ואחר כך חזרו.

שֶׁבַע שָׁנִים נִתְקַיְּמָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: "גָּפְרִית וָמֶלַח". מה שהיתה הגזרה שבע שנים כי ארץ ישראל נקראת בַּת שֶׁבַע שהיתה של שבעה עממין ונתנה הקב"ה לישראל בחסדו הגדול ולכן מאחר שחטאו במתנה זו שלקחה הקב"ה מן שבעה עממין ונתנה להם לכך לקתה שֶׁבַע שָׁנִים בְּגָּפְרִית וָמֶלַח.
ומה שהיתה הגזרה גָּפְרִית וָמֶלַח נראה לי בס"ד כי עיקר עונם היה על ביטול תורה דכתיב (ירמיה ט, יא) עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי, וידוע כי עסק התורה יש בו תרתי תלמוד ומעשה יען כי 'הקורא בפרשת עולה כאלו הקריב עולה' (מנחות קי.) וכן בכולהו מצות, נמצא עסק התורה שהוא בפה נשלם בו תרי"ג מצות של המעשה גם כן וכנגד הלימוד שנקרא בשם לֶחֶם דכתיב (משלי ט, ה) 'לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי' נהפך אותיות 'לֶחֶם' לְ'מֶלַח' וכנגד חסרון תרי"ג מצות שהיו נשלמים על ידי הפה בעסק התורה נתקיים גזרת 'גָּפְרִית' שהוא אותיות תרי"ג פ' כלומר תרי"ג מצות הנשלמים על ידי פה.

אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ: מִתְעַסֵּק בְּקַרְדֻּמּוֹ הָיָה. פירוש מִתְעַסֵּק בדרך טיול שלא לצורך העבודה ולכך נענש שנעשה לו סיבה שימות על ידה דהיינו סיבבו מן השמים שירגיש ויראה בשנוי הרצפה וילך ויגיד שעל ידי כך יצאה נשמתו. ונראה שהוא הגיד ראיתי שנוי באבן אחת מן הרצפה והיה רוצה להגיד באיזה צד ובאיזו שורה ראה שנוי זה ולא הספיק לומר ויצאה נשמתו ולכן כשראו כך הבינו כי שם הארון גנוז ולכך יצאה נשמתו קודם שיודיע ויסיים מקום השנוי דלא ניחא קמי שמייא לגלות מקום גניזתו, ועל כן גם המה לא הלכו ללשכה לבדוק ברצפה ולהתבונן באיזה מקום יש שנוי כיון דחזו דלא ניחא קמי שמייא לידע דבר זה.
ומה שאמר תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: שְׁנֵי כֹּהֲנִים בַּעֲלֵי־מוּמִין אפשר דלא פליגי על הברייתא אלא הא והא הוה. ומה שאמר וְנִשְׁמְטָה קַרְדֻּמּוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן וְנָפְלָה שָׁם, וְנִצְּתָה אֵשׁ וַאֲכָלַתּוֹ נראה שזה נענש על אשר לא תיקן קרדומו כראוי וגרם שישמט הברזל ויזרק על אבן הרצפה אשר הארון שהוא עץ חיים גנוז תחתיה ואז מן הכאת הברזל באבן יצאה אש בדרך נס ואכלתו. ונראה לי בס"ד דנצטרפו אותיות 'קר' דקרדום שהם מספר ש' עם אות א' של אבן ונעשה צירוף אֵשׁ ונשאר אותיות 'בדומן' שזה נשרף ונעשה כדומן.

וְנִרְאִין כִּשְׁנֵי דַּדֵּי אִשָּׁה. נראה לי בס"ד הטעם שבדי הארון בולטין ונראין כמו דדים, כי בארון היו הלוחות ששם התורה וידוע כי עיקר לימוד התורה הוא בחלק שבעל פה שיש בו שמונה דרגין שהם כשר ופסול טהור וטמא אסור ומותר חייב וזכאי דהם ארבע וארבע ולכן כתיב בתורה (משלי ה, יט) 'דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת' כי 'דד' רומז לשמונה דרגין שיש בתורה שבעל פה, ולכן היו בדי ארון בולטין ונראין כמו דדים והיו כשני דדים כי כמו שיש ח' דרגין בחלק הנגלה כן יש ח' דרגין בחלק הנסתר ואם כן הם שני דד.
ועוד נראה לי בס"ד הטעם שהיו כעין דדי אשה לרמוז לישראל שיעסקו בתורה בכל עת כמו התינוק שיונק מדדי אמו בכל עת, ולכן כתיב 'דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת'.
גם עוד לרמוז כמו הדד שבו החלב שהיה דם ונהפך לחלב כן התורה מהפכת הדין לרחמים ומהפכת העונות לזכיות דכתיב (ישעיה א, יח) אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ.

רְאוּ חִבַּתְכֶם לִפְנֵי הַמָּקוֹם, כְּחִבַּת זָכָר עִם נְקֵבָה. נראה לי בס"ד על פי מה שאמר המפרשים ז"ל בפסוק (שמואל ב' א, כו) 'נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים' כי מנהג אהבת רעים אם ראובן אוהב את שמעון הנה צריך שיאהב כל אדם שאוהב אותו שמעון וישנא כל אדם שישנא אותו שמעון, אבל אהבת האדם עם אשתו היא להפך שאם ראובן יש לו שתי נשים בלהה וזלפה שהם צרות זו לזו ומסתמא שונאים זה את זה והוא אוהב את בלהה ואוהב את זלפה אף על פי שבלהה שונאה את זלפה וזלפה שונאה את בלהה. וכן ענין אהבתו יתברך בישראל שישראל יש להם דין אשה וימצא בישראל שני צדיקים שאחד שונא את חבירו כענין שאול המלך ע"ה עם דוד המלך ע"ה שהיה שאול שונא את דוד, והקב"ה אוהב את שניהם. ולזה היו הכרובים זכר ונקבה מחבקים זה את זה להורות שאהבת הקב"ה לישראל כאהבת איש לנשיו, ועל כן אומרים להם רְאוּ חִבַּתְכֶם לִפְנֵי הַמָּקוֹם כְּחִבַּת זָכָר עִם נְקֵבָה, ונפקא מינה שאפילו אם ימצא בכם שנים שונאין זה את זה הנה הקב"ה אוהב את שניהם כשהם צדיקים.
ומה שאמרו רְאוּ חִבַּתְכֶם ואין אומרים 'אַהֲבַתְכֶם' נראה לי בס"ד דידוע כשהחטיא הנחש את חוה והטיל בה זוהמה נעשה כ"ד זיני מסאבותא בעולם כמנין 'וְאֵיבָה' [24] כי על זה אמר לו (בראשית ג, טו) 'וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה' ועל ידי שיהיו ישראל באחדות אחד מבטלים כ"ד זיני דמסאבותא הנזכרים שרמוזים באותיות 'וְאֵיבָה' והיינו על ידי האחדות נוסף מספר אחד על אותיות 'וְאֵ' ויהיה מהם אות ח' ותצרף עם אותיות 'יבָה' ותהיה צירוף חִיבָּה, נמצא וְ'אֵיבָה' נהפכה לְ'חִיבָּה' וכל זה יזכו ישראל על ידי האחדות ועל ידי לימוד התורה שרמוז באות אל"ף לשון אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי (תהלים נה, יד).
ובזה פרשתי בס"ד מה שאמר רבי עקיבא באבות (משנה אבות ג, יד) 'חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה' זו התורה שעוסקים בה, דאז וְ'אֵיבָה' תתהפך לְ'חִיבָּה' וכן בכרובים שהם לפני הארון שבו התורה וגם בחיבוקם זה בזה אשר מורין על אהבה ואחדות של ישראל שאומרים להם רְאוּ חִבַּתְכֶם לִפְנֵי הַמָּקוֹם נקטו לשון חיבה כי על ידי עסק התורה ועל ידי האחדות יתבטל כח וְאֵיבָה ויהיה חִיבָּה.

מַאי הֲוָה קָא עָבִיד? אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ: מִתְעַסֵּק בְּקַרְדֻּמּוֹ הָיָה. קשה מה שאלה זו, מסתמא נכנס להביא עצים? ועוד מעיקרא מה לנו צורך לידע מַאי הֲוָה עָבִיד?
ונראה לי בס"ד כיון דהברייתא קאמר מַעֲשֶׂה בְּכֹהֵן אֶחָד שֶׁהָיָה מִתְעַסֵּק וְרָאָה אֶת הָרִצְפָּה, נראה שבא להודיענו שאותו העסק גלגל המאורע ההוא שאירע לו שהיה סיבה למיתתו, דאם לא כן למה האריך התנא למנקט שהיה מתעסק, הוה ליה למימר מַעֲשֶׂה בְּכֹהֵן שֶׁרָאָה אֶת הָרִצְפָּה מְשֻׁנָּה וכו', על כן ודאי בא ללמד דאותו העסק גלגל וסיבב מיתתו של זה, ולכן שאל מַאי הֲוָה עָבִיד דאם נכנס להוציא הוה ליה מתעסק במצוה וְשׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע ושלוחי מצוה אינם נזוקין? ותירץ נתגלגל אליו דבר זה מפני שהיה מתעסק בדרך שחוק וטיול וכן לא יעשה בבית האלהים, ולכך נתגלגל עליו דבר זה.
ומאן דאמר נִשְׁמְטָה קַרְדֻּמּוֹ גם בזה פשע וחטא והיה לו להזהר במלאכתו לעשות קרדומו מהודק טפי שיצלח למלאכה, והוא עשאו רפוי, נשמט ונזרק בחוזק על הרצפה והכה על האבן שלמעלה מן הארון שבו הלוחות ששם התורה שהיא מארכת ימיו של אדם, ואיך יונף ברזל המקצר על המאריך.

וְנִרְאִין כִּשְׁנֵי דַּדֵּי אִשָּׁה. נראה לי בס"ד עשה הדמיון לדדים כי הנאת הולד מן הדדים יוצאה מבפנים, כי החלב יוצא מתוך הדדים, אבל הנאת הולד מידי אמו שמגדלתו בהם ומשמשתו בהם יוצאה מבחוץ, ולכן אמו של רב ששת אמר לו עשה בשביל דדים אלו שינקת מהם ולא פרשה לו ידיה, ואמר לו עשה בשביל ידים אלו אשר גדלוך ושמשוך, כי זו הנאה מבפנים וזו הנאה מבחוץ, וכן ישראל עיקר הנאתם מן התורה שבארון מן הפנימיות שלה ולא מן הפשט שלה, כי רובן של הלכות הם באין ברמז בתוך דברי המקרא.

רְאוּ חִבַּתְכֶם לִפְנֵי הַמָּקוֹם, כְּחִבַּת זָכָר עִם נְקֵבָה. נראה לי בס"ד הכונה מנהגו של עולם האיש נהנה משמוש אשתו ומעשה ידיה יותר מכמה משרתים, וכן הקב"ה ערב לו מעשה ישראל יותר מן המלאכים, צא ולמד מסדר קדושה שעושים המלאכים בכל יום בקדושה ובטהרה, ועם כל זה קדושה שעושין ישראל ערב לו יותר כדאיתא בפרקי היכלות אמר הקב"ה אין לי הנאה בעולמי כשעה שישראל עומדין על רגליהם ועיניהם נשואות למרום ואומרים 'קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ' ולזה אמר רז"ל יש לישראל עם הקב"ה דין אשה ובעלה, והיינו לענין חבה שמחבב מעשיהם כאשר חביבין מעשה האשה בעיני בעלה, ולזה אמר רְאוּ חִבַּתְכֶם לִפְנֵי הַמָּקוֹם, כְּחִבַּת זָכָר עִם נְקֵבָה ולא כחבת אב עם בנו או אדון עם עבדו נאמן ביתו.
ומה שאמר חִבַּתְכֶם ולא אמרו אהבתכם, כי העונות יהפוך אותם הקב"ה לזכות על ידי עסק התורה שעוסקין ישראל בארבע חלקיה שהם פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד], רמז לדבר העין נקרא חיבה, ואם תוסיף מספר ארבעה על אות וא"ו כנגד ד' חלקים של פרדס יהיה הוא"ו אות יו"ד, ואז אותיות חובה יהיו אותיות חיבה, ולכן אומרים רְאוּ חִבַּתְכֶם.

גמ' ועתודותיהם שושתי תיובתא. עיין סוטה דף מו ע"ב ברש"י ד"ה ויקרא שמה וצ"ע:

תוס' ד"ה כרובים בסוף הדבור [אב"ה עי' בחידושים לקמן במסכת ע"ז דף מח]:

[מלואים: ומהם מבני שמעון הלכו לשעיר כו' משמע דבני עשו היושבים בשעיר היו בכלל בלבול סנחריב ויש לי ללמוד מכאן דאדום בזמן הזה מותר [לבוא] בקהל מיהו לאחר שנתגייר דמה"ט התירו ליהודה גר עמוני לבוא בקהל משום דכבר עלה סנחריב ובילבל את כל העולם וכל דפריש מרובא פריש כדתנן פ"ד דמס' ידים וזה שלא כדברי ר"א ממיץ בס' יראים סימן ר"ג שנסתפק לומר שאדום לא בילבל מדא"ל אנטונינוס לרבי בפ"ק דע"ז אתינא לעלמא דאתי א"ל והכתיב שמה אדום מלכיה וכל שריה ועוד אמ' התם מי מוקמי מלכא ב"מ והא כתיב בזוי אתה מאד שאין מעמידין מלך ב"מ אלמא לא נתבלבלו מיהו רא"מ גופיה מסיק התם שהבלבול אינו מועיל בזרע מלכים שמתוך חשיבותם ניכרים מי הם ותולדותיהם ומהיכא באו ואני אומר די"ל על דבריו שפי' הר"ש שם במס' ידים דק"ל אהא דהתירו את יהודה העמוני מפני בלבול סנחריב והא בפ"ק דמגילה אמרי רבנן לאחשורוש זיל לגבי עמון ומואב דיתבי אדוכתייהו ותי' דמדלת הארץ השאיר ונתבטלו בשאר האומות שהביא עליהם ובימי אחשורוש היה הדבר חדש והיו ידועים אבל בימי ר"י בטלו להו ברובא וה"נ י"ל בהא דאנטונינוס שהיה מן הידועים וגם הא דאין מעמידין מלך בן מלך י"ל דאותן שהושיב סנחריב תחת אדומים בארצם קי"ל להגמ' שנתערבו בדלת הארץ והלכו בנימוסיהן ולמדו מהם נמי הא דאין מעמידין מלך בן מלך אלא דהא ק"ל אם איתא שדלת הארץ נשארו במקומם א"כ מאי פריך הכא וכבר בא סנחריב ובילבל דילמא מדלת הארץ שהשאיר היו מן בני שמעון שהלכו לשם ג"כ:]

[מלואים: ויכו את שארית הפלטה אשר לעמלק א"י מה ענין עמלק לשעיר אע"ג דעמלק בן בנו של עשו היה מ"מ נחלקו בניו לב' אומות אדום ועמלק ועל אדום נצטוו ישראל שלא להתגרות בהם ולהם ניתן ארץ שעיר כדכתיבי קראי ועל עמלק נצטוו להיפך למחות את שמו ולהם ארץ אחרת וכ"ז מפורש בקרא וא"כ מאי קאמר שהלכו לשעיר ויכו את עמלק מאי בעו בני עמלק בשעיר ושמא י"ל קצת בני עמלק נטפלו עם שאר בני עשו ודרו בקצת ערי שעיר של בני עשו אחיו לאותן הכו בני שמעון:]

[מלואים: תיובתא פי' וש"מ דכבר גלו ונתבלבלו בימי סנחריב וק"ל הא עזרא כתב ספר דברי הימים כדאמ' בפ"ק דב"ב והוא היה כמה דורות לאחר בלבל סנחריב והאיך כתב הוא בספרו עד היום הא בימיו לא היו שם וי"ל דעזרא העתיק ד"ה מכמה ספרים שמצא כמו שכתבתי שם מש"ה יחוס הדורות אינן על הסדר גם יש סתירות הרבה מיניה וביה ומד"ה לס' עזרא כי בספר א' מצא כן ובספר א' כן וכמו שמצא כן העתיק וה"נ י"ל שמצא בספר קדמון שנכתב קודם בלבול סנחריב וכתוב בו כן ומבני שמעון הלכו וכו' עד ויהיו שם עד היום הזה ובלשון שמצא כתוב כן העתיק ולא רצה לשנות:]

[מלואים: מגלין להם את הפרוכת למאי דר"ל דבמקדש א' מיירי האי מגלין את הפרוכת היינו דבבי העשוי לק"ק ומראין להם את הכרובים היינו כרובים שע"ג הארון או שאצל הארון שעשה שלמה וק"ל איך נכנסים להיכל לגלול הפרוכת של ק"ק הא הו"ל ביאה שלא לצורך עבודה ועובר בלאו כדכתיב ואל יבא בכל עת אל הקודש היינו היכל ובפ"ק (דף כ"א) (כאן חסר וגם שם לא נמצא דבר מחידושיו וחבל על דאבדין):]

[מלואים: שתים א' לפתחו של היכל וא' לפתחו של אולם ק"ל אמאי כיילינהו כחדא וקאמר שתים הא לא דמו להדדי לא בגובה ולא ברוחב דהא פתחו של. אולם גובהו מ' ורחבו כ' ושל היכל גובהו כ' ורחבו י' כדתנן במס' מדות ולפי גובה ורוחב הפתחים צ"ל גובה ורוחב הפרוכת וא"כ למה כיילינהו בהדדי דקאמר שתים וי"ל אגב הנך דנקט ב' בדביר וב' כנגדן בעליה דחשיב להו בב' ב' נקט נמי הכא ב' אע"ג דלא דמו להדדי א"נ י"ל דסבר כמ"ד אולם והיכל קדושה אחת היא להכי כיילינהו לאשמועינן דחדא קדושה היא ובהכי נ"ל נמי הא דנקט נמי של היכל קודם לשל אולם דלפי הסדר דחשיב ממזרח למערב תחילה של עזרה לפנים ממנו לצד מערב אולם והיכל ויותר לפנים למערב דביר ולמה באמצע מהפך הסדר בשתים אלו קחשיב ממערב למזרח א"ו הואיל וה"ט דכייל להו כחדא משום דחדא קדושה הן הקדים היכל דכחדא חשיבי ובפ"ב דכתובות (דף ק"ו) גרסינן ז' כנגד ז' שערים ולא גרסינן שתים א' לפתחו של היכל אלא א' לפתחו של היכל ואע"ג דאמרינן לקמן (דף ס"ב) שלמים ששחטן קודם שנפתחו דלתות היכל פסולים שנאמר ושחטו פתח אוהל מועד בזמן שהוא פתוח ולא בזמן שהוא נעול פרוכת אינו מפסיק וכפתוח דמי כדאמרינן בפ"ה דזבחים (דף נ"ה) אהא דשלמים ששחטן קודם שיפתחו דלתות היכל פסולים קא מיבעי ליה וילון מאי אמר ר' זירא הוא עצמו אין נעשה אלא בפתח פתוח ופירשו התוס' הוא עצמו אין נעשה אלא בפתח פתוח שהוילון אינה משמשת רק עשוי לצניעות בעלמא שלא יסתכלו בהיכל בשעת שחיטה דאי משום לאחר שחיטה הרי יכולין לסגור הדלתות:]

[מלואים: שנים בדביר כנגד אמה טרקסין שהיה בבית ראשון וקשה בשלמא למטה עשו ב' כדי לקלוט ביניהם אויר אמה טרקסין ה"ט כדפי' בת"י משום הקטרת פנים שלא יקטירו באותו אויר אמה ודילמא קדושתו כלחוץ א"נ משום הזאת חטאות הפנימיות הטעונים הזאה על הפרוכת והזאות אלו טעונין במקום הבדלת היכל מק"ק ודילמא אויר אמה זו כלחוץ וכי מזה על הפרוכת אכתי רחוק קרוב לאמה מקדושת ק"ק כמש"ל ולפיכך עשאוהו ב' שהם כחדא חשיבא אבל לחוץ בין העליות תרתי ל"ל בחדא סגי ויעמדוהו לצד חוץ ובע"כ צ"ל כדפי' התם דגזה"כ הוא דצריך מחיצה והבדלה דווקא שיהא מכוון במקום המבדיל בין קודש לק"ק שיהא מן המחיצה ולפנים מיד ק"ק כדכתיב והבדילה הפרוכת לכם בין קדש ובין קודש הקדשים דכשם שצריך הבדלה למטה ה"נ למעלה צריך הבדלה בין העליות קודש לשל קודש הקדשים:]

[מלואים: לעולם במקדש ב' וכרובים דצורתא הוו קיימא ק"ל אי במקדש ב' תקשה מההוא כהן שהיה מתעסק דש"מ נתגרשה חזרה לחיבתה הראשונה ושמא י"ל דאותן כרובים דצורתא היו בהיכל והתם אע"פ שחזרה לחיבתה הראשונה לית לן בה תדע דהא שולחן של לחם הפנים שהי' בהיכל והיו מגביהין אותו לעולי רגלים וא"ל ראו חיבתכם לפני המקום סילוקו כסידורו ומשמע דבמקדש ב' נמי היו עושין כן כדמוכח בשילהי חגיגה שהיו אומרים לכהנים ע"ה ברגל הזהרו שלא תגעו בשולחן ומפני שמגביהין אותו לעולי רגלים לא הוי כלי עץ שעשוי לנחת דאינו מקבל טומאה והא במקדש א' אכתי לא גזרו על טומאת ע"ה וש"מ דבהיכל וכליו לית לן בה והא דקאמר מגלין להם את הפרוכת היינו פרוכת דבבי של היכל:]

ויצאה אש ואכלתו. עמ"ש אני בעניי בקונטריס ככר לאדן דף קפ"ב ע"א בסייעתא דשמיא:

ראו חבתכם לפני המקום וכו'. אף דבשעת החרבן ג"כ היו מעורין כתב הרב עיון יעקב ז"ל דבשעת החרבן הנקבה חובקת לזכר דרך פריצות ועזות וכו' והאריך בזה. ולישרי לן מר דכיון דהיה דרך נס. לא עביד ניסא דרך פריצות ועזות. אמנם הדברים עתיקים כמו שביאר הרב עיר וקדיש הרמ"ע ז"ל דבעת החרבן היו הכרובים מעורין זה לזה דבעת החרבן היה יחוד וזיווג עליון וקדוש כדי שיהיה הכנה וכח לישראל שלא יאבדו בגלות וזה כונת הכתוב ויקרא ה' אלהים לבכי וכו' ויקרא לשון זיווג ה' אלהים קב"ה ושכינתיה והיינו טעמא שהדבר נחוץ לבכי וכו' ולהיות תקוה בגלות היה זיווג עד כאן דברי הרמ"ע ז"ל ואני ברגליו רמזתי מ"ש הכתוב קרא עלי מועד לשבור בחורי הכונה קרא לשון זיווג על דרך שכתב הרמ"ע ז"ל עלי בשבילי מועד כזיווג מועד כי נגזרה גזרה לשבור בחורי וכו' וכדי שלא אובד בגלות וגם דיש מקוה לישראל לכן היה זיווג ומש"ה נקרא מועד דהיה ט"ב מעין דוגמא למועדי ה' שיש למעלה יחוד וזיווג עליון והן הן מפלאות תמים דעים וגודל רחמי בעל הרחמים:

כל הדרה מאי כל הדרה חדרה עיין מה שדקדק הרב מהרש"א בחידושי אגדות ועמ"ש בעניותי בספרי הקטן שער יוסף דף ק"ד ע"ד בס"ד ע"ש:

נתגרשה חזרה לחיבתה הראשונה. מכאן הקשה הרב פרשת דרכים בסוף הספר עמ"ש הרב מהרימ"ט בדרשותיו פ' שמיני דרוש שני. ועמ"ש הרב מהר"י בכר דוד בספר דברי אמת בדרושים דף כ"א והרב מהר"ש פרימו ברמזי דרשותיו פ' וזאת הברכה ומ"ש אני בעניי בס' הקטן דברים אחדים דף קנ"ה בס"ד ע"ש:

בהמה בגימט' חמשין ותרתין הוו. עמ"ש הרב ישרש יעקב משם הרב מהר"י פינטו ועמ"ש בעניותי בקונטריס זה לעיל במס' שבת דף קמ"ה בס"ד ע"ש: