יומא נז ע"א

דף נז - א

השתא ברי טמאים אתון [עכשיו ודאי טמאים אתם] ועל כן אין שכינה שורה ביניכם, דהא כתיב: טומאתה - של כנסת ישראל - בשוליה בסופה, כלומר: עכשיו [רא"ל]. ^[215]

אמר ליה רבי חנינא לאותו מין: תא חזי [בוא וראה] מאי כתיב בהו בישראל: "השוכן אתם בתוך טומאותם", אפילו בזמן שהן טמאין, שכינה שורה ביניהן.

וכאן חוזרת הגמרא לברייתא שהביאה, שלמדנו מ"וכן יעשה לאוהל מועד" על כל ההזאות של הפר והשעיר בפנים, שיעשה אותם אף באוהל מועד; ותמהינן: וכי דבר הלמד בהיקש - היינו מנין הזאות למעלה בפר, שאינו כתוב בו עצמו והוא נלמד בהיקש מן השעיר, ומנין הזאות למטה בשעיר שאינו כתוב בו עצמו, והוא נלמד מן הפר בהיקש [כדלעיל נה א מ"כאשר עשה לדם הפר"] - חוזר ומלמד - על מנין ההזאות בהיכל - בהיקש ד"וכן יעשה לאהל מועד"?!

והרי קיימא לן בקדשים: דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש.

ומשנינן: האי לימוד שלמדנו פר ושעיר זה מזה, הואיל ואינו מלמד את עיקר דין ההזאות [שהן הרי כתובים כל אחד בגופו], אלא את מנין ההזאות; לימוד זה נקרא: הימנו [מעצמו] הוא נלמד, ועם סיוע היקש מדבר אחר הוא [גוף ההזאה מעצמו, ומניינו ממקום אחר בהיקש], ולימוד זה לא הוי "היקש", וחוזר ומלמד בהיקש.

ואכתי תמהינן: הניחא למאן דאמר: הימנו ודבר אחר לא הוי היקש, אלא למאן דאמר: הוי היקש, מאי איכא למימר?!

ומשנינן: "מקומות" הוא דגמרי מהדדי -

כלומר: ההיקש הראשון - לענין מנין ההזאות - מקיש את גופי הפר והשעיר זה לזה שיהיה דינו של זה כדינו של זה, ואילו ההיקש השני מקיש את המקומות היינו - קודש הקדשים וההיכל - שיהיו ההזאות במקום אחד כשל מקום שני; ועל כן: הואיל ומקום קודש הקדשים לא למד דבר מן ההיקש, יכול הוא ללמד בהיקש על "מקום" אחר שיהיה דינו כמוהו.

איבעית אימא: הזאות הנעשות ב"חוץ" [בהיכל] מ"פנים" [בקודש הקדשים] בחדא זימנא [בפעם ובבת אחת] גמר -

כלומר: הואיל ויכול אתה ללמוד חוץ מפנים לענין אותן ההזאות הכתובות בפנים בפירוש [שבע למטה בפר, ואחת למעלה בשעיר], שוב ממילא יכול אתה ללמוד ממנו בבת אחת גם את ההזאות שנלמדו בפנים מן ההיקש.

תנא: כשהוא מזה בהיכל אינו מזה על הפרוכת ממש וכלשון המשנה, אלא כנגד הפרוכת. ^[216]

אמר רבי אלעזר ברבי יוסי על הפרוכת ממש הוא מזה, שהרי אני ראיתיה לפרוכת ברומי, והיו עליה כמה טיפי דמים של פר ושעיר של יום הכפורים.

ותמהינן: וכי מנין לו שאותן טיפי דמים שראה, דמי פר ושעיר של יום הכפורים היו, דילמא דמי פר העלם דבר של צבור ודמי שעירי עבודה זרה הוא דהוו?!

ומשנינן: דחזא רבי אלעזר דעבידי כסדרן שמונה הזאות זו תחת זו, ועל כרחנו של פר ושעיר דיום הכפורים הן. ^[217]

ותניא נמי גבי פר העלם דבר של צבור [ושעירי עבודה זרה, דק"ס] כי האי גוונא, כשהוא מזה: לא היו נוגעין בפרוכת, ואם נגעו נגעו.

אמר רבי אלעזר ברבי יוסי: והרי אני ראיתיה לפרוכת ברומי ^[218], והיו עליה כמה טיפי דמים של פר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודה זרה. ^[219]

ותמהינן: ודילמא דפר ושעיר של יום הכפורים נינהו?!

ומשנינן: דחזנהו רבי אלעזר דעבידי שלא כסדרן. ^[220]

ועתה דנה הגמרא במקרים של עירוב דמים: א. אם נתערבו לו לכהן הגדול במזרק אחד דמים של פר בדמים של שעיר קודם שנתן מהם לפני ולפנים כלום ^[221], כיצד הוא עושה:

אמר רבא: נותן מן התערובת הזאה אחת למעלה ושבע הזאות למטה, ועולה לו לכאן ולכאן, כי הרי דמי שניהם היו בהזאות שעשה.

אמרוה לדברי רבא שהיה מבני בבל קמיה דרבי ירמיה שהיה מבני ארץ ישראל, אמר קרא עליו רבי ירמיה: בבלאי טפשאי, משום דדיירי בארעא דחשוכא אמרי שמעתא דמחשכן [בני בבל הטפשים, משום שהם גרים בארץ חשוכה בתוך בקעה, הרי הם אומרים שמועות חשוכות] ^[222]!

כי: הא נמצא דקא יהיב הזאה שלמעלה דשעיר מקמי [לפני] הזאה של מטה דפר; ואין זה כשר, כי התורה אמרה: וכלה מכפר את הקודש ^[223], ומשמע: "כלה הכפרות כפי שהן אמורות בענין" [רש"י], ללמדך: כלה דם הפר ואחר כך כלה דם השעיר, וכפי שהסדר כתוב בתורה, [ראה הערה ^[224]].

אלא אמר רבי ירמיה, כך יעשה: נותן מן התערובת הזאה אחת למעלה ושבע הזאות למטה לשם הפר, וחוזר ונותן מן התערובת אחת למעלה ושבע למטה לשם השעיר. ^[225]

ב. אם נתערבו לו במזרק אחד דמים בדמים במתנות האחרונות, כלומר: נתערבו אחר שכבר נתן מתנה אחת למעלה מן הפר, כיצד הוא עושה:

סבר רב פפא קמיה דרבא למימר: הרי זה נותן מן התערובת שבע למטה לשם פר ולשם שעיר, וחוזר ונותן מן התערובת הזאה אחת למעלה לשם שעיר.

אמר ליה רבא: עד השתא קרו לן בני ארץ ישראל: "טפשאי", והשתא יקראו לנו: "טפשאי דטפשאי", דהרי קא מגמרינן להו [מלמדים אנחנו אותם] ובכל זאת לא גמירי [אין הם לומדים]!

כי אף פתרון זה אינו פתרון נכון, כי הא קא יהיב הזאה של מטה דשעיר מקמי הזאה של מעלה דשעיר, והרי התורה אמרה: תן הזאות למעלה ואחר כך תן למטה, ואמרה תורה: "וכלה מכפר את הקודש", לעשות כסדר האמור בתורה. ^[226]

ואקשינן וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש כלומר הפר והשעיר תרווייהו גמרי מהדדי אחת למעלה ושבע למטה מבית לפרכת בהיקש דכתיב ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר גמרינן שיהיו עשיותיהן שוות היאך חוזרים ומלמדים בהיקש מדכתיב וכן יעשה לאהל מועד להזות אחת למעלה ושבע למטה מדם הפר וכן מדם השעיר באהל מועד כנגד הפרכת והא קי"ל בין לרבינא בין לרבא דבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בהיקש וזה מפורש בשחיטת קדשים פרק איזהו מקומן כו' בתחילתו בענין שחיטת קדשים בצפון וכך סוגיא דשמעתא במקומה. נאמר בעולה ושחט אותו על ירך המזבח צפונה. ונאמר בחטאת ושחט את החטאת במקום העולה דכתיב זאת תורת החטאת במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת לפני ה' הנה גמרה החטאת שחיטה בצפון בהיקש מן העולה. וכתיב באשם מצורע ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה. ואמרינן למה לי לאקושי לחטאת ולעולה. ואמר רבינא צריכא דאי אקשיה לחטאת ולא אקשיה לעולה הו"א חטאת מהיכן גמר מעולה. וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ולמד בהיקש. וליקשיה לעולה א"ל אי אקשיה לעולה הו"א דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש. ואמאי לא אקשיה לחטאת משום דניחא ליה לאקושיה לעיקר ולא לטפל. כיון דאיכא למימר הכי להכי אקשיה לחטאת ולעולה דלא ליהוי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש. רבא אמר דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש מהכא. כאשר יורם משור זבח השלמים כו' ואסיקנא דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש אי מדרבא אי מדרבינא. ופרקינן אינו זה חוזר ומלמד בהיקש ממנו ודבר אחר הוא. כלומר זה שאתה למד ממנו דבר א' אינו אותו הדבר שלמד הוא בהיקש אלא זולתו הוא וכי האי גוונא לא הוי היקש. הניחא לר' עקיבא [זבחים נז] דסבר כי האי גוונא הוי היקש שנאמר ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וגו'. וא' הקיש הכתוב את הבכור לחזה ושוק של שלמים מה חזה ושוק של שלמים לב' ימים ולילה אף הבכור לב' ימים ולילה. ובא ריה"ג להקישו לחזה ושוק של תורה ליום ולילה. ולא מצא ר' עקיבא להשיבו אלא כתיב ובשרם יהיה שאין ת"ל יהיה מה ת"ל יהיה הוסיף הכתוב הויה אחרת לבכור כלומר יום אחד. מכלל דתרוויהו סבירא להו דבכה"ג הוי היקש ובא ר' ישמעאל וא' עקיבא טעיתה. שלמים למדו ממעשר בהמה לענין (חמורה) ואמרת בתמיה וכי הלמד בהיקש וחוזר ומלמד בהיקש זה דבר אחד הוא. הא אין עליך לדון אלא בהיקשא כלשון הראשון ולא מרבויי הכתובים. ואמרי' התם במאי פליגי בהימנו ודבר אחר. ר' ישמעאל סבר לא הוי היקש ור' עקיבה וריה"ג סברי הוי היקש.

בשלמא למ"ד לא הוי היקש [היינו] דכתיב וכן יעשה לאהל מועד שהקיש הכתוב דם שעיר לדם הפר ולא חזר ולמד מדם השעיר אותו הדבר שלמדו מדם הפר אלא ההזאות שכתובים בגופן בפירוש והימנו ודבר אחד הוא זה. כשם שמזה לפני ולפנים מדם הפר ומדם השעיר כך עושה ומזה בהיכל אלא למ"ד הוי היקש מאי איכא למימר. ופרקינן מקום ממקום גמר כלומר ההיכל גמר מקדש הקדשים כך כתיב וכפר על הקדש זה קדש הקדשים וכן יעשה לאהל מועד זה ההיכל. ולא גמר הזאות הזאות אלא כשם שלפנים כך וכך הזאות כך בהיכל.

איבעית אימא חוץ ופנים בחד זמנא גמר.

כלומר אמר רחמנא כפרה בפנים מדם הפר ומדם השעיר. וכפרה בהיכל. וכתיב אח"כ ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר גמרי מהדדי כי בכל מקום עשייתן שוה.

הוי המנו וד״א ולא הוי הקישא. פרש״י ז״ל דמאי דיליף פר משעיר בפנים לאו הקש הוא שהרי בכל א׳ מהם כתיב הזאה למעלה ולמטה ומנין בעלמא הוא שלמדין זה מזה וכל דבר שהעקר ממנו ודבר אחר מפרטיו למד בהקש אינו חשוב היקש ואלו לא נאמר הזאה בשעיר למטה כלל והי׳ למד אותה מך הפר בהקש זהו הקש שאינו חוזר ומלמד. ותימה א״כ היכי פרכי׳ לעיל שלא יאמר בפר למעלה כלל דגמר מלמעלה דשעיר דהא אלו לא יאמר למעלה כלל לא הי׳ חוזר ומלמד לחוץ. וי״ל דלעיל סמכינן אאיד׳ שינויי דבסמוך דמקומות הוא דגמרי א״נ דחוץ ופנים כחדא זימנא גמר.

הניחא למ״ד דלא הוי היקשא כו׳ פלוגתא היא בפ׳ איזהו מקומן.

מקומות הוא דגמרי אהדדי. פרש״י ז״ל אין זה היקש הלמד מן ההיקש שהרי בהיקש הראשון למדו הבהמות זו מזו ובהיקש השני לא היקש שום דבר מבהמה לבהמה אלא המקומות הוקשו זו לזו.

חוץ מבפנים בחד זימנא גמר. פרש״י ז״ל א״נ סבי׳ לן דפנים בהיקש למד יכול לחזור וללמד על ההיכל בהיקש לפי שבפנים כתוב דבר מפורש שאין בו הקש והחוץ צריך ללמוד מפנים אותו דבר המפורש ג״כ וכיון שכן בעוד שלמד חוץ מפנים מה שמפורש בו יכול ללמוד ממנו בבת אחת אפי׳ מה שבא לפנים בהקש. ור״ח ז״ל פי׳ אין כאן אלא היקש אחד דהיינו מאי דיליף פר משעיר ושעיר מפר ובין בחוץ ובין בפנים ילפי׳ בחד זימנא מהדדי דחוץ ופנים כחדא מילתא הוא מכיון דכתיב בהדיא וכן יעשה באהל מועד וזה פי׳ נכון ומסייעי לי׳ גירסת רוב הספרים דגרסי חוץ ופנים בחדא זימנא גמר. ולמאן דגריס חוץ מפנים הכי פי׳ כי באותה שעה שלמדין פר משעיר ושעיר מפר מבפנים יליף חוץ מבפנים ביחד:

אני ראיתי׳ ברומי והי׳ עלי׳ כמה טפי דמים ותמי׳ מילתא וכי לרבנן ר׳ אליעזר בר״י שקורי משקר וי״ל דסברי רבנן דדילמא שלא במתכוין נפלו בפרוכת כדאמרי׳ לקמן ואם נגעו נגעו ור״א סבר שאלו לא הי׳ במתכוין לא הי׳ נוגעים כולם ועוד דכהנים זריזין הן כן תירצו בתוספ'.

שלא כסידרן. פי׳ שלא היו כסידרן של יה״כ א׳ למעלה וז׳ למטה ולמ״ד שהיו נוגעין בפרוכת הא ודאי הוו ח׳ למעלה בקצה זה וז׳ למטה בקצה האחר.

נתערבו לו דמים. פי׳ דם של פר בדם של שעיר. ומיירי כשנתערבו לאח׳ גמר מתנות דלפני לפנים דאי אמרת קודם לכן הי׳ נשחט השעיר קודם מתן הפר לפנים ואיכא מ״ד לקמן בפרקי׳ שעיר ששחטו קודם מתן של פר לא עשה ולא כלום.

משום דדיירי בארעא דחשוכה אמרי שמעתתא דחשיכן. פי׳ הר״ם במז״ל בתשו׳ שאלה דר ירמ׳ לטעמי׳ דאמ׳ במחשכים הושיבני כמתי עולם זה תלמוד בבלי וטעמא משום דלא נהירי להון טעמי דמתנייתא כהלכה כמה דנהירי לרבנן דא״י. ור׳ זירא נמי בעי דלשתכח לי׳ טעמיה דבבלאי משום דלא נהירן לי׳ בתר דשמע טעמא דמערבאי דמנהגא דעלמא דמדכר איש טפי מאי דגמר ברישא. מיהו לאו בכל הדורות היו כן אלא בימי רבא ורב יוסף ואביי ורבא דהוו להו שמדות כדאיתא בהשוכר את הפועלים. ואמר׳ נמי בפרק אלו טריפות ערקו רבה ורב יוסף ור׳ זירא אמר להו ערוקאי שהי׳ בורחין מחמת השמדות ואמר להו ר׳ זירא שעם כל זאת לא ישכחו דברי התורה ואמרינן בפרק המנחות והנסכים והיו חייך תלואים לך מנגד זה הלוקח תבואה משנה לשנה ואם כך ללוקח תבואה משנה לשנה כ״ש לשמדות שיש בו סכנת נפשות וזהו טעמן של ר׳ זירא ור׳ ירמי'. אבל אח״כ נתגברה התורה בבבל כ״ש בימי רב אשי דאמרי׳ מימות רבי ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד ע״כ דברי רבנו ז״ל וחיים הם למוצאיהם.

אלא אמר ר׳ ירמי׳ נותן א׳ למעלה וז׳ למטה לשם פר וחוזר ונותן א׳ למעלה וז׳ למטה לשם שעיר. הקשו בתוס׳ ואכתי קושיא דר׳ ירמי׳ בדוכתה קיימה ומדויל ידי׳ משתלים דכיון שהדמים מעורבין כשנותן א׳ למעלה לשם הפר הרי דם השעיר מעורב עמו ומקדי׳ לי׳ מקמי שבע דפר הניחא למ״ד מצוות צריכות כונה איכא למימר דכל שאינו מתכוין לו כמאן דליתי׳ דמי אלא למ״ד אין צריכות כונה מאי איכא למימר. וי״ל דכל שלא בזמנן דכולי עלמא צריכו׳ כונה והכא כשעושה הזאות דפר לא הגיע זמן ההזאות דשעיר וכשחוזר ועושה הזאות דשעיר כבר עבר זמן הזאות של פר. ומהאי טעמא נמי לא חיישינן בכולה סוגיין משום בל תוסיף אליבא דרבי יהושע דסבר דבדבר המעורב איכא משום בל תוסיף כדאי׳ בפרק התערובת גבי דם של מתנה אחת שנתערב בדם של שתי מתנות ואית׳ נמי בפרק בתרא דראש השנה משום דהכא שלא בזמנו הוא וכל שלא בזמנו לעבור בעי כונה לדברי הכל כדאי׳ התם ובמסכת עירובין בפרק המוציא תפילין. עוד כתבו בתוספות וצריך לומר דהאי סוגיא סבירא ליה כמאן דאמר במסכת זבחים יש בילה דאי אין בילה הנה דם השעיר שהוא מועט כמאן דליתיה אלא ודאי כדאמרן ואפי׳ למ״ד בעלמא אין בילה שאני הכא דכיון דדם הפר ודם השעיר שוין במתנותיהן דכולי עלמא יש בילה וסבירא לן נמי דמתנות דהכא אין צריכות שיעור דאי אמרת צריכות שיעור דילמא ליכא בהאי שיעורא מדם השעיר שהוא מועט:

נתערבו לו. כו׳ במתנות אחרונות. פי׳ לאחר שהזה אחת בפר קודם שיזה שבע. סבר רב פפא קמיה דרבא למימר כו׳ ולא שמיע ליה לרב פפא גדופא דר׳ ירמיה דלעיל:

דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בקדשים שכך למדוה בס' קדשים זבחים מ"ט א' ממה שנאמר בעולה ושחט (את העולה) [אותו] על ירך המזבח צפונה וכתיב בחטאת במקום אשר תשחט העולה תשחט (את) החטאת והרי שבחטאת למד בהיקש שטעון צפון וכתי' באשם במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם ולמה הוצרך שהרי כתי' כחטאת כאשם אלא הואיל וחטאת עצמו למד מהיקש אין האשם חוזר ולמד הימנו והוצרך ללמוד מעולה שמא תאמר אחר שכן מאחר ששבע מתנות שבשעיר לפני לפנים לא נכתבו בהדיא אלא שלמדנום מן הפר היאך אנו חוזרין ללמוד הזאות שבחוץ בשעיר להיותן שבע בהיקש חוץ מפנים ממה שכתו' וכן יעשה לאהל מועד תדע שאלו לא נכתבה עיקר הזאה לפנים בשעיר והוצרכנו ללמדה מן הפר זכית מן הדין אבל זה כבר נכתבה בו עיקר הזאה ולא הוצרכת ללמוד מן הפר אלא המנין והרי זה הימנו ודבר אחר כלומר שהוא למד קצת הענין מעצמו וקצתו מאחר ואינו היקש גמור לעכב שלא לחזור וללמד ואף לדעת האומר בזבחים בפרק איזהו מקומן נ"ז א' שהוא היקש יש בזה טעם אחר שאין אנו למדין מתנות שעיר שבהיכל ממתנות שעיר שבפנים שהרי בהדיא כתי' שצריך ליתן מתנות פר ושעיר בחוץ כבפנים ואין הענין הרמוז בפסוק של וכן יעשה אלא שכמו שנעשה בפנים יעשה בחוץ ונמצא הראשון היקש מבהמה לבהמה והשני היקש ממקום למקום או שמא אין [למדין] הזאת דם שעיר שבהיכל מהזאת דם שעיר שבפנים אלא כשלמדנו שעיר מפר לשבע הזאות בין בחוץ בין בפנים למדנוה כאחת מדכתיב וכן יעשה:

פר העלם דבר ושעירי ע"ז טעונים שבע הזאות על הפרכת שלפני הדביר וארבע הזאות על ארבע קרנות של מזבח הזהב וכשמזה על הפרכת עומד מרחוק ומזה בזריקה כמו שיתבאר למטה ומתוך כך אינו יכול לכוין הזאותיה בשורה אחת אבל בשל יום הכפורים עומד בקרוב לפרכת כמו שיתבאר למטה גם כן ונותן ומתנותיו מכוונות בשורה אחת:

כהן גדול שנתערבו לו דם הפר ודם השעיר ר"ל אחר שהזה בפנים שהרי השעיר לא נשחט עד שהזה מן הפר בפנים וכשנשחט השעיר מזה מן השעיר בפנים קודם שיניח את המזרק שקיבל בו דם השעיר ואי אפשר לטעות או להתערב הדמים בהזאות אלו אלא אחר שהזה מדם הפר בפנים ויצא לו והניחו על כן הזהב ושחט את השעיר והזה ממנו בפנים ויצא לו ליטול דם הפר להזות על הפרוכת נתערבו הדמים זה בזה אין אומרים שיתן בפרוכת אחת למעלה ושבע למטה לשם פר ושעיר ויעלו לו לשניהם הואיל ויש שם משני הדמים שאלו כן נמצאת מקדים הזאה עליונה של שעיר קודם שבע הזאות התחתונות שבפר והתורה אמרה וכלה מכפר כלה דם הפר ואח"כ דם השעיר אלא נותן אחת למעלה (ואחת) [ושבע] למטה לשם פר וחוזר ונותן אחת למעלה ושבע למטה לשם שעיר:

נתערבו לו במתנות אחרונות ר"ל שהתחיל והזה הזאה עליונה בדם הפר וכשרצה להזות את התחתונות נתערבו הדמים אין אומרין יתן שבע למטה לשם פר ושעיר כדי שיהו כל הזאות שבפר קודמות לשל שעיר ואחת למעלה לשם שעיר לבד שאם כן נמצאת מקדים הזאות תחתונות של שעיר לעליונה שלו והתורה אמרה תן למעלה ואח"כ למטה אלא נותן שבע לשל פר ואח"כ חוזר ונותן אחת למעלה (ואחת) [ושבע] למטה לשם שעיר וכל שכבר התחיל בשבע של פר ולא הספיק להשלימן עד שנתערבו משלים אותן השבע לשם פר וחוזר ונותן אחת למעלה ושבע למטה לשם שעיר:

הניחא למאן דאמר הימנו ודבר אחר לא הוי היקש. כי הכא דבין בפר ובין בשעיר כתיב מעלה ומטה אלא שהמנין לא כתיב שם ואם תאמר לדידיה נמי מי ניחא והא קאמר לעיל לא יאמר מעלה בפר דגמר ממעלה דשעיר כו' והיכי הוה גמר אי לא הוה כתיב ביה בפירוש והא דבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בהיקש וי"ל כי התלמוד לא חש להאריך בהך סוגיא לשיטת התלמוד דלעיל אלא סתמא פריך דלהאי תנא אתי שפיר האי אבל לאידך תנא מאי איכא למימר ובמסקנא מיתרצא שפיר:

חוץ מבפנים בחד זימנא גמיר. פירש רש"י אי נמי סבירא לן דפנים בהיקש למד יכול ללמוד על ההיכל בבת אחת מה שכתוב בו בפירוש כגון אחת למעלה בשעיר ושבע למטה בפר ועמהם אף מה שלמד בהיקש וצ"ע בכל דוכתא שמזכיר למד מן הלמד הלא יש ללמדו כעין פירוש זה ופירש ר"ח כלומר הא דגמרינן בהיקש שיהא אחת למעלה ושבע למטה בפר ושעיר גמרינן כולו בהיקש שיהא כן בחוץ כפנים ויש ספרים דגרסי חוץ ופנים בחד זימנא גמר וזה הלשון דחוץ ופנים משמע כדפרישית. מ"ר:

ה"ג תניא נמי גבי פר העלם דבר של ציבור. כי זה אינו משנה:

והיו עליה כמה טיפי דמים של פר כו'. ופליג ר' אליעזר אתנא קמא וא"ת מאי קושיא דילמא שלא במתכוון עשו כדקתני נמי ואם נגעו נגעו י"ל שכולן לא היו נוגעין כיון שלא במתכוין עושה כן ועוד שהכהנים זריזין הן. מ"ר:

שלא כסידרן. שלא היו אחת למעלה ושבע למטה כסדר פר יום הכפורים אבל רש"י פירש גבי כסדרן דיום הכפורים כולם זו למטה מזו ואין נראה דהא לא בעינן אלא אחת למעלה אבל בשבע שלמטה אין חילוק אם הם אינם כסדרן אלא שיהו כולו למטה מן הראשונה^ג)צ"ל דבמנגדנא. דבגמ' דלעיל לא מיירי אלא שמצריך שיהא באחת גב ידו למטה ובשבע גב ידו למעלה וה"ר יוסף פירש שלא כסידרן^ד)צ"ל מפני. דמני שלא היו שם אלא שבע וצ"ע אם היו בפר ושעירי ע"ז שמונה או שבע^ה)עי' לעיל טו. ויג: בלשון רש"י ז"ל ועיין ש"י.:

נתערבו לו דמים בדמים. פירוש היינו קודם [שיזה] מתנות שבהיכל דאי קודם מתנות שבפנים והא אמר עולא לקמן שעיר ששחטו קודם מתנות שבפר שבפנים לא עשה ולא כלום ומסתמא לא פליג אדעולא:

התורה אמרה וכלה מכפר את הקדש כו'. ה"ר יוסף לא גריס ליה וכלה מכפר את הקדש דלקמן דרשי ליה ר"ע ורבי יהודה לדרשא אחריתא וגירסא משובשת היא בספרים לפי שראו והתורה אמרה כו' אלא ודאי גרס והתורה אמרה כלה דם הפר ואח"כ כלה דם השעיר דאיכא מ"ד לקמן דסידרן מעכב ואפילו למאן דאמר לא מעכב מצוה מיהא איכא והוי כי ההוא דבסמוך והתורה אמרה תן למעלה ואח"כ למטה אבל וכלה דם הפר כו' משמע דלא קפיד אלא במה שמקדים שעיר לפר אבל במה שנותן של שניהם ביחד אינו מקפיד וכן לקמן גבי נותן שבע למטה לשם פר ולשם שעיר וגימגם קצת אמאי לא קפיד בהכי:

נותן אחת למעלה ושבע למטה לשם פר. ואע"ג שמזה נמי דם השעיר הני הזאות בטלות הן דאינו מתכוין להזאות מדם השעיר ואפילו למאן דאמר מצות אין צריכות כוונה היינו כשהגיע זמנו אבל כאן לא הגיע עדיין זמן הזאת דם השעיר ומשום בל תוסיף ליכא שלא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו כדאמרינן בר"ה (דף כח:) לא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו ועוד דספיקא הוא:

נתערבו לו דמים בדמים פירש המורה של פר ושל שעיר קודם שנתן בפנים כלום ואינו נ"ל פירושו דבכל דוכתא דאמרי' לפנים משמע בבית קדש הקדשים כדאמרינן לקמן בפירקן דברים הנעשין בבגדלי לבן בפנים ודברים הנעשין בבגדלי לבן בחוץ ובפנים קרי לבית קדש הקדשים ובחוץ קרי בהיכל והכא אי אפשר לומר שנתערבו הדמים קודם שיזה בפנים דהא שחיטת השעיר הי' אחר מתן דמו של פר ולקמן בפירקין אמרינן אמר עולא שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר לא עשה כלום א"ו האי תערובת לא שייך אלא אחר שגמר ההזאות שבפנים וצריך להזות עוד בהיכל על הפרוכת:

הא קא יתיב למעלה דשעיר מקמי מטה פי' ואפילו לר' יהודא דאמר לקמן דברים הנעשין בבגדי לבן מבחוץ אם הקדים מעשה לחבירו מה שעשה עשוי הנ"מ דעבד אבל לכתחלה בעי כסדרן ואת אמרת נותן לכתחלה:

אלא אמר ראב ירמי' נותן אחת למעלה ושבע למטה לשם פר פי' ואע"פ שדם השעיר מעורב בו רואין האי אותו כאלו הוא מים ואפילו לרבנן דלית להו סברא ופליגי עלי' דר' אליעזר בפ' התעורובת התם דדמים הניתנין למטה פסולין למעלה והניתנין למעלה פסולין למטה אבל הכא שניהן ניתנן למעלה ולמטה אלא שאסור להקדים דם השעיר לדם הפר לולא מבעי' ע"י תערובת אלא אפילו בפני עצמו אם הקדים דם השעיר לדם הפר יחזיר ויזה מדם השעיר לאחר הפר והזאות ראשונות כמאן דליתנהו:

בד"ה הימנו ודבר כו' דא"כ לא הוה יליף אלא מהיקשא דפר כו' כצ"ל:

בד"ה חוץ מבפנים כו' בפרק איזהו מקומן דלא גמרינן זבחי שלמי צבור שהן קדשי קדשים ובעי צפון מדאתקשו לחטאת ואע"ג דנפקא לן מהיקשא שאין נאכלין כו' כמו שעשה אחת למעלה בשעיר בפנים וכן כאשר כו' למעלה משעיר גמר ושעיר בחוץ למטה מפר גמר כו' בחד זימנא גם מה שלמדנו כו' כצ"ל:

השתא ברי טמאים כו'. ר"ל גם כי טהורים הייתם השתא בגלות נעשיתם ברי טמאים דכתיב טומאתה בשוליה ופורש עצמו מכם כפורש מטומאת נדה וא"ל מה כתיב בהו השוכן אתם וגו' שאינו פורש לגמרי אלא כפורש מאשתו נדה דדר עמה בבית א'. כן הקב"ה שוכן אתנו גם עתה בגלות כמ"ש עמו אנכי בצרה:

גמרא דעבידי כסדרן. ולקמן דעבידי שלא כסדרן. נלע"ד לפרש משום דבפר ושעיר של יוה"כ היה עומד סמוך לפרוכת כשהוא מזה עליה לכן היה יכול לכוין שיהיו כל ההזאות כסדרן זו תחת זו כמצליף משא"כ בפר הע"ד ושעירי ע"ז שהיה עומד חוץ למזבח הזהב כשהיה מזה כדלקמן (נח ב) והיה רחוק מן הפרוכת כ' אמה (עי' מנחות צח ב) לכן לא היה יכול לכוין שיפלו כסדר זו תחת זו ונכון בס"ד:

גמ' שם דעבידי שלא כסדרן. עי' ת"י שהעלו בצ"ע אם היה בפר הע"ד שמונה או שבע. ותימה שנעלמה מהם גמרא דזבחים (ר"ד מב) ודמנחות (יו) כגון מ"ג של יוה"כ וי"א כו' של פר הע"ד ש"צ וע"ש בפרש"י הרי מבואר דלא היה בו אלא ז' וצע"ג:

גמ' שם א"ר נותן אחר למעלה וז' למטה ועולה לכאן ולכאן וכו'. וצ"ע אי שייך בכגון זה הא דאמר רבה כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו. ועמש"כ לעיל (לח):

רש"י ד"ה השתא ברי. ודאי כו'. משמע דמפרש ברי מלשון ברי ושמא. ולכאורה הנל"פ דהוא ל"ר מן בר דהוא בן בלשון ארמי ויהיה ביאורו כמו בני טמאים. אמנם כעת לא מצאתי לא בת"א ולא בת"י שיתרגמו בני ברי אלא בני כלשון עברי:

רש"י ד"ה דמים בדמים. קודם שנתן בפנים כלום. עי' לקמן (ע"ב) תד"ה נותן:

תד"ה אני. ובפרוכת דבבי איירי. עי' לעיל (נד):

בא"ד דאי בבית ראשון נימא נמי (כן נראה דצ"ל) של פר כהן משיח כו'. עי' לקמן (ס"ה) תד"ה וכן:

רש"י ד"ה אני ראיתיה ברומי. ושם ראה כלי בית המקדש. באבות דר"נ פ' מ"א מכתשת של בית אבטינס שלחן ומנורה ופרוכת וציץ עדיין מונחים ברומי:

תוס' ד"ה חוץ וכו' שאם לא כן אז לא הייתי מקיים. עיין לעיל דף נא ע"א תוס' ד"ה דוחה:

[מלואים: הימנו ודבר אחר הוא ולא הוי הקיש הקשו התוס' לפ"ז א"כ הא דאמר לעיל בברייתא לא יאמר למטה בשעיר וכו' דא"כ לא הוי יליף אלא מהקישא דפר ולא הוי הימנו ודבר אחר ותי' דברייתא דלעיל ס"ל דהימנו ודבר אחר הוי הקיש ואיני יודע מאי קאמר הא ק"ל האיך קאמר לעיל לא יאמר למטה בשעיר הא א"א דא"כ הו"ל היקש גמור ואינו חוזר ומלמד בהקיש על ההיכל א"כ מאי תי' דס"ל דהימנו ודבר אחר הוי הקיש הא אנן בהא שינויא אמ' דלא הוי הקיש וצ"ל למטה בשעיר כי היכא דלהוי הימנו ודבר אחר והאיך קאמר לא יאמר למטה בשעיר אבל בת"י הדבר מתוקן דפי' דהגמ' לא חש להאריך בהא דלעיל אלא סתמא פריך דלהאי תנא אתי שפיר האי אבל לאידך מא"ל ובמסקנא מיתרצא שפיר:]

[מלואים: אלא כנגד הפרוכת ק"ל אמאי ל"ק ה"נ אם נגעו נגעו כדקתני גבי פר העלם דבר ושעירי ע"ז ואי נימא דהכא גבי יוה"כ נגיעה פוסלת צריך טעם מ"ש מהני וליכא למימר משום דהכא גבי יוה"כ לא כתיב פרוכת אלא וכן יעשה לאוהל מועד הלכך פשיטא דאם נגעו נגעו אבל בפר העלם דבר כתיב והיזה את פני הפרוכת ה"א דווקא פני הפרוכת אבל על הפרוכת לא קמ"ל דבכלל את הכל במשמע בין על בין כנגד ולה"ט הא דקאמר אינו מזה על הפרכת לאו למימרא דאינו רשאי קאמר ואם נגעו נגעו דליתא דמ"ש על מכנגד אלא א"צ קאמר אלא ברצונו תליא אם רצה מזה על אם רצה מזה כנגד בין של יוה"כ בין בפר העלם דבר ושעירי ע"ז דליתא דא"כ ראב"י היינו ת"ק ודוחק לומר דראב"י מעשה אתא לאשמועינן וכדאמרינן בסוף פ"ק דגיטין ר"ש הנשיא מעשה אתא לאשמועינן דא"כ הו"ל להגמ' למימר הכי בהדיא כדאמר התם וכ"ש אם נפרש דבשל יוה"כ לת"ק כיון דלא כתיב פרוכת בהדיא אי בעי עביד הכי ואי בעי עביד הכי אבל בהעלם דבר דכתיב והיזה את פני הפרוכת ולא כתיב על משמע לכתחלה דווקא נגד אבל על לא מיהו בדיעבד אם נגעו נגעו דהא לא שנה עליו הכתוב לעכב כדשנה בעיקר הזאות מועשה כאשר עשה דמעכבין זה את זה כדאמ' בפ"ד דזבחים (דף ל"ט) ושעירי ע"ז כל עצמן לא למדנו לעיקר הזאה ולכל הלכותיה אלא מפר העלם דבר כדאמ' התם החטאת אלו שעירי ע"ז ואע"ג דא' לפר זה פר יוה"כ דאיתקש נמי להעלם דבר היינו לשאר דברים שלא נכתבו בגופו כדמפ' התם אבל הא דכתב רחמנא אוהל מועד בהדיא ולא את פני הפרוכת כדכתיב התם אלמא לא הושוו בהא זה לזה דא"כ ראב"י גבי פר יוה"כ מאי קמ"ל היינו ת"ק ועוד דא"כ ראב"י בהני תרתי לא חדא מחתא נינהו דגבי יוה"כ לא פליג ובפר העלם דבר פליג והמחוור נ"ל דה"ט דל"ק גבי יוה"כ ואם נגעו נגעו כדתני גבי הני משום דמקום הפרוכת של משכן קדושתו כלפנים ומחודו החיצון ולפניםהוי ק"ק כדפירשתי לעיל ומחיצת אמה טרקסין של מקדש ראשון איסתפקי לרבנן אי כלפנים או כלחוץ ועבדו במקדש שני ב' פרוכת וביניהם אויר אמה זו והעמידו החיצון מתחלת אמה טרקסין ולפנים והפנימי מסופו ולפנים כדי שיהיה מחודן החיצון זה בספק קדושת פנים וזה בשל ודאי דהא פרוכת צ"ל כולו בקדושת פנים וכמו שכתבתי שם לשיטת התוס' וכיון שכן איכא למימר דלת"ק בשל יוה"כ דכ"ר וכן יעשה באוהל מועד היינו היכל א"א להזות אלא כנגד הפרוכת אבל לא יגעו בפרוכת כיון דפרוכת קדושת ק"ק עליו הו"ל כאלו מזה בק"ק ולא בהיכל ואע"פ שעומד הכהן בהיכל ומזה מ"מ אין הזאה נגמרת ביציאתה מתחת יד המזה אלא גמר הזאה הוי הנחתה וכדאמרינן בסוף פ"ק דזבחים (דף ט"ו) היה מזה ונקטע ידו של מזה עד שלא הגיע דם לאויר המזבח הו"ל נגמרה העבודה בבעל מום ופסולה ואמ' נמי התם דלאחר שפירש ההזאה מתחת יד המזה ועד דמטי למזבח המחשבה פוסלת בו וכיון שכן צריך שיהא הנחת הזאות הללו באוהל מועד ולא על הפרוכת לא מבעיא במשכן דקדושת פרוכת ומקומו היה ודאי כלפנים דלאו אוהל מועד מיקרי אלא ק"ק אלא אפי' בבית שני כיון דההזאות אע"פ שהיו אצל פרוכת החיצון דאלו אצל פנימי לא אפשר כיון דאויר אמה טרקסין ספק כלפנים אי מזה אצלו דילמא קדושתו כלפנים והו"ל ק"ק ולא אוהל מועד והתורה אמרה וכן יעשה לאוהל מועד אלא ע"כ אצל הפרוכת החיצון הסמוך להיכל הקרוי אוהל מועד היה מזה והשתא אי הוי הנחת הזאות הללו בפרוכת והיו נוגעין בו דילמא קדושתו כלפנים ואין כאן הנחת הזאה באוהל מועד משא"כ הזאת פר העלם דבר דרחמנא לא תלי להו באוהל מועד אלא בפרוכת כדכתיב והיזה את פני הפרוכת לית לן בה אפי' אי נוגע בו אפי' את"ל קדושתו כלפנים דהא במשכן קדושת פרוכת היא ודאי כלפנים ואפ"ה א"ר והזה את פני הפרוכת ואת פני הכל במשמע בין נוגע בו ובין אין נוגע בו מיהו ה"מ מה"ת ומ"מ מדרבנן אמרו שהזאת העלם דבר ושעירי ע"ז לכתחלה לא יהיו נוגעים בפרוכת גזירה אטו יוה"כ מיהו בדיעבד לא גזרינן ואם נגעו נגעו אבל של יוה"כ אפי' בדיעבד נמי לא דילמא קדושתו כלפנים ורחמנא אמר אוהל מועד והוי ספיקא דאורייתא ולחומרא זהו טעמו של ת"ק וראב"י אפשר ס"ל דפרוכת ומקומו כלחוץ אפי' במשכן ואוהל מועד ובבית שני דנסתפקו באמה טרקסין אי כלפנים או כלחוץ ע"כ הב' פרוכת המבדילים בין היכל לק"ק העמידו את החיצון בהיכל במקום שודאי הוא כלחוץ וחודו הפנימי כלה במקום כלות אמה טרקסין לחוץ ואת הפנימי העמידו שחודו הפנימי כלה במקום כלות אמה טרקסין לפנים כדי שיהא א' מן הפרוכת הללו זה שמבדיל בין היכל לק"ק כולו לחוץ דהכי גמירי דפרוכת המבדיל יהיה כולו לחוץ וחודו הפנימי יהיה אצל התחלת ק"ק וכמ"ש שם וכיון דהזאות הללו היו אצל פרוכת החיצון השתא לא מיבעיא של העלם דבר ושעירי ע"ז אם נגעו דל"ל בה אלא אפי' של יוה"כ דבעי אוהל מועד נמי לית לן בה דהא מקום פרוכת כולו הוא אוהל מועד:]

[מלואים: ה"ג ותניא גבי פר העלם דבר ולא דתנן כי אינו במשנה וה"ג ת"י:]

[מלואים: אני ראיתיה והיו עליה כמה טיפי דמים של פר העלם דבר הקשו התוס' בשם ריב"א והא בבית ראשון לא היה פרוכת ובבית ב' לא הקריבו פר העלם דבר כדתנן בפ"ק דמגילה (דף ט') אין בין כהן משיח למרובה בגדים אלא פר הבא על כל המצות דכהן משיח מקריבו ולא מרובה בגדים ותי' דבבית ראשון הוי ופרוכת דבבי איירי ור"י תי' דבבית ב' הוי וההיא דמגילה מיירי בהוראת כהן משיח לעצמו דמביא פר ולא מרובה בגדים בהוראתו אבל פר העלם דבר של ציבור קרב אפי' ע"י כהן הדיוט כדאיתא בת"כ וכן מוכח דבבית ב' מיירי דאי בראשון הוה לי' למימר של פר כהן משיח אבל בבית ב' משיח לא הוי דיאשיהו גנזו ובאמת פי' ריב"א דחוק מאד דהאיך אפשר שמימות יאשיהו עד ימי ראב"י שהיה אחר חורבן בית שני הרבה והיה עכ"פ קרוב לששה מאות שנה ואפשר יותר שלא נתקנח ונתיבש הטיפי דמים שלא יהא רישומן ניכר כלל א"ו דבבית ב' הוי מ"מ פשטא דשמעתא דסוף פ"ק דקדושין (דף ל"ו) דתנן התם הזאות נוהגים באנשים ולא בנשים ואמ' עלה בגמ' הזאה דהיכא אי דפרה אלעזר כתיב בה אי דפנים פי' דפר כהן משיח והעלם דבר הכהן המשיח כתיב בה ופירש"י למעוטא הדיוטות וכ"ש נשים ול"ל לתנא למתנייה אלמא אינו קרב אלא ע"י כהן משיח דווקא מיהו התוס' פי' שם בע"א בפי' דחוק ורחוק ואין זה מקומו ובפ"ג דהוריות בחידושי אפרש יותר כי שם עיקר מקומו:]

[מלואים: דחזינהו דעבידי שלא כסדרן פי' ה"ר יוסף שלא כסדרן שלא היו שם אלא שבע וצ"ע אם היו בפר העלם דבר ושעירי ע"ז ח' או ז' ואני תמה מה מקום לספק זה הא לא כתיב בפר העלם דבר אלא והיזה את פני הפרוכת שבע פעמים וח' מנין ועוד שנעלם ברייתא דפ"ד דזבחים (דף מ"ב) ודפ"ב דמנחות (דף ט"ז) דקאמר אבל דמים הניתנין על מזבח הפנימי כגון מ"ג של יוה"כ וי"א של פר כהן משיח וי"א של פר העלם דבר של ציבור פיגל בין בראשונה וכו' והא הני י"א דפר כהן משיח והעלם דבר היינו ז' הזאות של פרוכת וד' דמזבח הפנימי אלמא דפרוכת אינן אלא ז' ולא ח' וזה פשוט מ"מ פי' הר"י לא יתכן דאין זה במשמע בהא דקאמר שלא כסדרן דאינן אלא ז'. עוד פי' א' למעלה וז' למטה כסדר פר יוה"כ וקק"ל דמהא אינה ראיה כ"כ דהא איכא למימר דשל יוה"כ הוי האחת של מעלה נתקנח או נתיבש ואע"ג דלמאי דפי' דלת"ק הא דאין ליגע לכתחלה בהעלם דבר ושעירי ע"ז היינו משום גזירה דשל יוה"כ וכיון דבשל יוה"כ העיד ראב"י שראה שנגע בפרוכת ובע"כ היינו שראה עליו ח' הזאות ממילא ש"מ דבהני כ"ש דשפיר דמי מ"מ הא ודאי משמע דראב"י לא בתורת כ"ש קאתי אלא העיד שראה מהזאות דהני ממש על הפרוכת והא מנ"ל דילמא משל יוה"כ היו וע"ד שפירשתי:]

[מלואים: והתורה אמרה וכלה מכפר כלה דם הפר ואחר כך כלה דם השעיר הקשו התוס' תיפוק ליה מדכתיב חוקה וכתיב דם פר ברישא ותי' שמא י"ל דמחוקה לא יליף אלא היכא ששינה הסדר ממעשה שלם כגון אם הקדים כל עבודת שעיר דבחד מקום מקמי פר אבל בכה"ג דאינו מקדים אלא א' ממתנות דם שעיר מקמי ז' מתנות דפר אינו מעכב להכי מייתי לה מוכלה כלה דם הפר לגמרי ואח"כ דם השעיר והוי כמו שינה עליו לעכב ואינן דברים של טעם לומר דעיכוב דחוקה לא קאמר אלא בשינה הסדר של מעשה שלם דהא קרא סתמא כתיב ועוד ק"ל דהא לרבא בנותן א' למעלה וז' למטה לשם שניהם שינה הסדר של מעשה שלם דנהי דלא הקדים ז' של מטה דשעיר לשל מטה דפר אלא נתנן ביחד ואע"ג דבנתינה קמייתא דשעיר איכא נמי משום הקדמה לשל פר שהקדימן למתנה ז' של פר מ"מ כיון דבמתנה אחרונה שהי' שביעית דלמטה דשעיר אין כאן משום הקדמה שהרי נתנן ביחד עם ז' של פר אכתי אין כאן מעשה שלם אפ"ה שינה הסדר של מעשה שלם איכא כאן דהא רחמנא אמר ליתן של פר קודם לשל שעיר והכא כשנותן מתנות של זה וזה ביחד נהי דליכא באחרונה משום שינוי דהקדמה של שעיר לשל פר אפ"ה איכא משום שינוי דלא הקדים של פר לשל שעיר ורחמנא קפיד אהקדמת דם פר לדם שעיר כדכתיב של פר קודם ואין לך להוציא הקדמה דפר מהאי עיכובא דחוקה והא הוי שינוי בכל המתנות בין בא' למעלה בין בז' דלמטה ולא היה צריך להביא מהאי קרא דוכלה אלא אבבא שאח"ז בנתערבו לו במתנות אחרונות לאחר שנתן דם פר קודם לדם שעיר בא' למעלה דהתם אין כאן שינוי של סדר שלם לענין הקדמה כיון דלמעלה הקדים דם פר לדם שעיר ולאפוקי מדר"פ אבל הכא תיפוק ליה מדכתב רחמנא דם פר ברישא וחוקה סגי לאפוקי מדרבא ואפי' את"ל דמה"ט נקט ר"י האי קרא דוכלה לאפוקי נמי מדר"פ אבל לאפוקי הא דרבא בחוקה לחוד סגי מ"מ קשה האיך טעי רבא בהכי דהא בכולה מכילתין פשיטא לכ"ע דחוקה עיכובא הוא והא נמי ליכא למימר דכיון דהכא איירי בנתערבו לו אחר מתנות דלפנים קודם מתנות דהיכל דאל"כ הא אמר לקמן שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר לא עשה ולא כלום וכמו שפי' התוס' לקמן השתא י"ל דרבא דסבר למימר דנותן א' למעלה וז' למטה לשם שניהם אדר"י אמר דס"ל לקמן דחוקה לא נאמר אלא אדברים הנעשים בבגדי לבן בפנים ולא בהיכל והשתא אתי שפיר דר"י מייתי לה להא דאמר דוכלה דנ"מ נמי לאפוקי מהא דרבא גופיה מ"מ אכתי לא ניחא דהא רבא אמר נותן א' למעלה וז'למטה לשם שניהם דמשמע דאפי' לכתחלה עושה כן ואמאי נהי דחוקה ל"ק אהיכל ובדיעבד סידרן אין מעכב מכל מקום מצוה לכתחלה מיהו איכא להקדים דם של פר לשל שעיר ואמאי נותן לכתחלה כא' ביחד והא נמי תקשה לפי' התוס' דפי' דחוקה אינו מעכב אלא בשינה סדר של מעשה שלם ואמאי נהי דעיכובא ליכא מצוה מיהו איכא ואפי' בשינוי כל דבר מסדר הכתוב לכתחלה לא ולי נראה דאי לאו קרא דוכלה ה"א דלא קפיד קרא כלל אהקדמת פר לשעיר בהזאת דמים בהיכל ואיזה שירצה יקדים ומתניתין דמקדים לה בהיכל נמי איידי דנקט של פר קודם לפנים נקט לה נמי בהיכל ולאו דווקא וכ"ת הא לפנים כתב רחמנא להזות דם פר קודם לשעיר וכתיב וכן יעשה לאוהל מועד ש"מ דבהיכל נמי קדים י"ל דבפנים נמי לא אקדמיה קרא משום קפידא דהקדמת דמים אלא משום קפידא דנותן דם פר קודם לשחיטתו של שעיר אבל בהיכל דשניהן כבר שחוטין ועומדין לפנינו ל"ל בה בסדר הקדמת דם פר לשעיר ואיזה שירצה יקדים דהא ע"כ האי קרא דוכן יעשה לאוהל מועד אגופן של הזאות קאי כדאמר לעיל כשם שמזה לפני ולפנים א' למעלה וז' למטה כו' ולא אסדר הקדמתן של פר לשל שעיר דהא ודאי א"א להקישן לגמרי של היכל לשל פנים לענין הקדמה דהא לא אפשר דאילו בפנים דם פר קודם אפי' לשחיטתו של שעיר ואילו בהיכל כבר נשחט השעיר והיזו ממנו הזאת פנים וכיון שכן ע"כ וכן יעשה אעיקרן של הזאות אמר רחמנא ולא אסדרן אלא דבפנים בע"כ הזאת דם פר קודמין לשל שעיר כיון דהזאתן קודמין אפי' לשחיטתו של שעיר אבל בהיכל שכבר שחוט ועומד ל"ל בה בהקדמת דם פר לשעיר לפיכך מייתו ר"י קרא דוכלה דהתם אוהל מועד נמי כתיב למימרא דבאוהל מועד נמי קפיד אסדר הזאות להקדים פר לשעיר מיהו אכתי ק"ל מהא דאמר' בפ"ג דהוריות (דף י"ב) דפר כהן משיח קודם לפר העדה לכל מעשיו משום דבדין הוא שיקדים מכפר למתכפר ונ"ל מדכ"ר גבי כפרת יוה"כ וכיפר בעדו ובעד ביתו כפרתו קודמת לכפרת ביתו והשתא כיון דהאי קרא מלמד למקום אחר שכפרת כ"ג קודם כ"ש דמגלי לגופיה וממילא נ"ל מהא דדם פר שמכפר על כ"ג קודם לדם שעיר שמכפר על ישראל בכל מתנותיו ואפי' בהיכל נמי ואכתי במאי טעי רבא וגם ל"ל קרא דוכלה להא וי"ל דה"א דמ"מ בנתערבו בהזאה א' סגי ועולה לשניהם דליכא קפידא אלא שלא יוקדם מתכפר למכפר אבל בהקדמת מכפר למתכפר ליכא קפידא וכיון דנתערבו מזה ומזה משתיהם בבת אחת ש"ד קמ"ל קרא דוכלה שצריך לכלות דווקא דם הפר קודם לשעיר. ובת"י כתבו שה"ר יוסף לא גרס לה וכלה לכפר דלקמן דרשי ר"ע ור"י לדרשא אחריתי אלא ודאי גרסינן והתורה אמרה כלה דם הפר ואח"כ דם השעיר דאיכא למ"ד לקמן דסדרן מעכב ואפי' למ"ד לא מעכב מצוה מיהו איכא והוו כי ההוא דבסמוך והתורה אמרה תן למעלה ואח"כ תן למטה ופי' זה נ"ל עיקר דודאי לר"י דאמר דברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ סדרן לא מעכב הקדמת דם של פר לשל שעיר בהיכל לא מעכב כדאמ' לעיל פ"ד לא דאקדים מתנות דפר במזבח מקמי מתנות דשעיר בהיכל ור"י היא וכמו דהקדמה זו לא מעכב ה"ה הקדמת שעיר לפר בהיכל לא מעכב לר"י דמ"ש וה"נ מצינו בפ"ד דזבחים (דף מ') דאמר התם לפר זה פר יוה"כ ופריך למאי הלכתא לעכב פשיטא חוקה כתיב ביה ומ"ל רנב"י כר"י דאמר חוקה אבגדי לבן בחוץ לא מעכב אימא מדסדרן לא מעכב הזאות נמי לא מעכב קמ"ל אלמא סידרן לא מעכב לר"י ולא אמרינן והתורה אמרה וכלה כלה דם הפר ואח"כ דם השעיר שנה עליו הכתוב לעכב וא"כ ה"ה לר"נ דאמ' חוקה אבגדי לבן בחוץ נמי קאי דסידרן מעכב אלא דלא קאי חוקה אלא אמעשה שלם א"א ללמוד מוכלה שיעכב הסדר של מקצת מעשה דבהא לא נחלקו ר"י ור"נ וכמו דלר"י אין במשמע מוכלה לעכב בסדר מעשה שלם ה"נ לר"נ אין במשמע לעכב במקצת מעשה אם איתא דלר"נ לא קאי חוקה אמקצת מעשה כפי' התוס' וה"נ הא דפריך מהא דאר"י אם כלה כפר משמע נמי דאהזאות עצמן קאי דמעכבין אבל לא אסדרן אם תדקדק שם:]