יומא נח ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נח - א

רבי יונתן אומר: הרי הכהן מזה מדם זה בפני עצמו, ומדם זה בפני עצמו, ולא יערבם כאחת [תוספות]. ^[235]

אמר לו רבי יאשיה: והלא כבר נאמר "אחת"?!

אמר לו רבי יונתן: והלא כבר נאמר: ולקח מדם הפר ומדם השעיר, והואיל וסתם הכתוב, ילמד סתום מן המפורש, כשם שבהזאות שלפני ולפנים ובהיכל מזה מכל אחד בפני עצמו אף כאן מזה מכל אחד בפני עצמו, ולא יערבם כאחת. ^[236]

אם כן למה נאמר: "אחת", לומר לך: אחת ולא שתים מדם הפר שלא יתן שתי פעמים מדם הפר על קרנות המזבח אלא פעם אחת יתן על ארבע קרנות מדם הפר [ראה הערה ^[237]], אחת ולא שתים מדם השעיר.

תניא אידך: ולקח מדם הפר ומדם השעיר, שיהיו מעורבין זה בזה; אתה אומר שיהיו מעורבין זה בזה, או אינו אלא: מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו, תלמוד לומר: "אחת" -

וסתמא של ברייתא זו כרבי יאשיה הסובר: מערבין לקרנות. ^[238] שנינו במשנה: עירה דם הפר לתוך דם השעיר ונתן את המלא בריקן (וכו'):

בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא בדין קבלת דם הקרבנות: הניח מזרק בתוך מזרק ואין מחזיק הכהן בידו אלא את המזרק החיצון וקבל בו במזרק הפנימי את הדם, מהו שיהא כשר?

ומבארת הגמרא: מין במינו האם הוא חוצץ בין ידו של הכהן למזרק בו מתקבל הדם, ונמצא שאין קבלה זו בכהן שהרי אינו אוחז במזרק שהדם בו [רש"י] ^[239]; או שמא מין במינו אינו חוצץ?

אמר ליה רב חסדא לרמי בר חמא, תניתוה במשנתנו שמין במינו אינו חוצץ: שהרי אמרה תורה: "ולקח" מדם הפר ומדם השעיר, והך "לקיחה" אחיזת המזרק היא, ומכל מקום שנינו: נתן את הכלי המלא ובו הדם בכלי הריקן, מאי לאו הכי קאמר: הושיב מזרק מלא לתוך מזרק ריקן ומזה; הרי שמכל מקום לקיחה של כהן גדול היא.

ודחינן: לא כן הוא פירוש המשנה, אלא כך פירושה: חזר ועירה מזרק מלא לתוך מזרק ריקן כדי לערב את הדם.

ותמהינן: כיצד אפשר לפרש כן דברי המשנה, והא כבר תנא ליה רישא: עירה דם הפר לתוך דם השעיר וכבר נתערבו הדמים, ולמה חוזר ומערה מן המלא לריקן?!

ומפרשינן: כדי לערבן יפה יפה, מפני שהדמים קשים להתערב, והואיל וסובר התנא של משנתנו "מערבין לקרנות" משום דכתיב "אחת", סובר הוא, כי צריך לערבן יפה יפה שלא יהיו כשתי חטויין [ריטב"א].

תא שמע: דתנא דבי רבי ישמעאל: הואיל ורצפה מקדשת [ראה הערה ^[240]], וכלי שרת מקדשין, מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בין הכהן וכלי השרת בקבלת הדם, כדכתיב: ולקח הכהן, שתהא לקיחה בעצמו של כהן [רש"י זבחים], אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בין הכהן ובין הרצפה, ולפיכך:

היה עומד הכהן בשעת עבודה על גבי כלי או על גבי רגל חבירו, הרי זה פסול.

הרי למדנו: אף רגל חבירו שהיא מין אחד עם רגל הכהן, הרי היא חוצצת.

ודחינן: שאני רגל כלומר: רגל של חבירו [ולישנא קלילא נקט, ריטב"א] דלא ^[241] מבטיל ליה, אין חבירו מבטל שם את רגלו עד שיגמור הכהן את עבודתו, ולפיכך הרי זו חציצה. ^[242]

איכא דאמרי: לא נסתפק רמי בר חמא משום חציצה, כי מין במינו אינו חוצץ [רא"ל], אלא הכי בעי מיניה רמי בר חמא מרב חסדא: הניח מזרק בתוך מזרק וקיבל בו את הדם, האם דרך שירות [עבודה] בכך, או אין דרך שירות בכך? ^[243]

תא שמע: דתנא דבי רבי ישמעאל: כתיב: ולקחו את כל "כלי השרת" אשר ישרתו בם בקודש [ונתנו אל בגד תכלת], משמע: אפילו שני כלים שנאמר "כלי" ^[244], ושרות אחת, שנאמר: "השרת"; ללמדך דרך שירות בכך. ^[245]

בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא:

הניח סיב [גדל סביב הדקל ונכרך עליו סביב] בתוך המזרק וקבל בו את הדם, והסיב מתוך שהוא רך הרי הוא סופג את הדם, והדם יוצא מכל עבריו, ואינו חוצץ כל כך מהו שיהיה הסיב חציצה - מין בשאינו מינו הרי זה חוצץ, או אינו חוצץ? כיון דמחלחל שהסיב חלול והדם יורד דרך הנקבים תוך המזרק [מאירי], ולכן לא חייץ וכולו כשר, כיון שהוא מחובר יחד [רש"ש], או דילמא לא שנא?

כלומר: מין בשאינו מינו פשיטא לן שחוצץ; ומספקא לן בסיב הואיל והוא מחלחל, או אפשר אף הוא חוצץ שלא לחלוק ולתת דבר לשיעורין, [ריטב"א, וראה גירסתו].

אמר ליה רב חסדא לרמי בר חמא: תניתוה, במשנה בפרה:

אפר פרה אדומה היו נותנין אותו בתוך מים חיים [מי מעין] שנשאבו מן המעין ישירות לתוך כלי, ולפיכך:

המקדש [נותן אפר פרה לתוך מים חיים] בתוך שוקת [אבן שיש לה בית קיבול העומדת על שפת המעין והמים נכנסין לה דרך חור בדופנה], והיה ספוג בתוך השוקת, הרי המים שבספוג פסולין אפילו אם יסחטם לתוך כלי, שהרי לא הגיעו אל הכלי ישירות מן המעין; ואילו שאר המים שבתוכו כשרים הם אף שצריך שיגעו המים בכלי, הואיל ווהמים יוצאים מכל עברי הספוג, ונכנסים בין הספוג ובין הכלי -

כיצד הוא עושה: כשבא להוריק את המים שבשוקת לתוך צלוחית או שפופרת להצניעם ולשומרם כשיצטרך להזות על טמאי מת [שי"צ], והרי המים שבספוג פסולים הם?

הרי זה זולף והולך כלומר: שואב [ריטב"א בשם רש"י] והולך את כל המים שבשוקת, עד שמגיע למים שבספוג.

הרי למדנו: כי שאר המים כשרים אף שצריך שיהיו נוגעים בכלי, הואיל והספוג מחלחל.

ודחינן: אין להוכיח ממים לדם, כי שאני מיא דקלישי [אינם עבים כדם], ויוצאים מכל עבריו ונכנסים בין הספוג ובין הכלי, מה שאין כן הדם שהוא עב.

איכא דאמרי הכי פשט ליה מאותה משנה:

בדם כשר שאינו עב כל כך, אבל בקומץ המנחה, שצריך "מתן כלי" שהוא כמו קבלה בדם, אם נתנו בתוך כלי שיש בו סיב, הרי זה פסול, ואף על פי שהסולת דק מאד ופעמים שאין נקבי הסיב נדבקים יפה זה בזה ויוצא הקמח דרך הסיב [ריטב"א בשם תוספות, ות"י].

הערות

^[235] כתבו התוספות: משמע, שרבי יוחנן אמר שלא יערב שניהם כאחת; ואע"ג שמפני שנאמר "מדם הפר ומדם השעיר" גרידא אין ללמוד כן, שהרי אף לדעת רבי יונתן "משמע שניהן כאחד ומשמע אחד בפני עצמו"; מכל מקום ילמד סתום מן המפורש. אבל רבינו עקיבא איגר [תשובה קכט ד"ה ואולם] כתב בדעת הרמב"ם, כי לרבי יונתן רצה מערב לקרנות רצה אין מערב לקרנות, וכשיטתו בכל מקום.

^[236] הגמרא לפי פשוטה צריכה ביאור, דמשמע דהכי קאמר: לשון הכתוב משמע שאינו מערב לקרנות; ומה טענה היא זו לרבי יאשיה החולק עליו בכל מקום וסובר כי הלשון משמע שניהם ביחד, ואדרבה משמע שמערב לקרנות; ולכן פירשו התוספות כפי שפירשו, ונתבאר בפנים.

^[237] הקשו בתוספות ישנים והביאם הריטב"א: מהיכי תיתי יזה שני פעמים מכל אחד ואחד?! ותירצו [וט"ס יש בדבריהם, ראה שיח יצחק]: לא נצרכה אלא היכא שנשפך הדם בין ההזיות, וסבירא ליה לרבי יונתן שיתחיל ממקום שפסק, ואין צריך להביא דם אחר, ולהתחיל מתחילת ההזאות שעל המזבח [ופלוגתא היא לקמן סא, א].

^[238] גם מכאן הוכיחו התוספות שיטתם, כי אף לרבי יאשיה הסובר בכל מקום דמשמע שניהם ביחד, מכל מקום בנידון דידן היה לנו לומר שילמד סתום מן המפורש, ולא יערב לקרנות, וכל הטעם שמערב לקרנות אינו אלא מפני שנאמר: "אחת". שאם לא כן, אלא כפשטות הדברים, כי רבי יאשיה לשיטתו הוא דאזיל, אם כן האיך אומרת הגמרא, כי הך סתמא שמבואר בה מערבין לקרנות משום שנאמר "אחת" היא כרבי יאשיה, והרי לרבי יאשיה גופיה אין צריך לדרשה ד"אחת".

^[239] א. ברש"י זבחים כד א כתב בד"ה לא יהא דבר חוצץ בין כהן לכלי שרת: בקבלת הדם, כדכתיב: "ולקח הכהן" שתהא לקיחה בעצמו של כהן; וכן כתבו התוספות כאן שהחסרון הוא משום דבעינן "ולקח". וראה בדברי התוספות שביארו, מאי טעמא אין ספק זה תלוי בדין לקיחה על ידי דבר אחר אם שמה לקיחה. ב. לדעת הריטב"א, לא נסתפקו כאן בגמרא אלא בקדשים; ואף לדעת הסובר בעלמא מין במינו אינו חוצץ, שמא בקדשים - חוצץ; ואין כן דעת ראשונים ואחרונים אחרים, ראה בהערות בריטב"א הנדמ"ח.

^[240] ברש"י בזבחים כד א בביאור ענין זה, יש שתי גירסאות בשיטה מקובצת שם: א. הואיל ורצפה "מקדשת" האדם לעבוד עבודה שם, דאינו יכול לעבוד במקום אחר, שהרי דוד קידשה [לרצפה] ; וכן פירשו התוספות שם. ב. הואיל ורצפה "מקודשת", כלומר: לעמוד לשרת שהרי דוד קידשה. עוד כתב שם רש"י: וכלי שרת מקדשים: כדכתיב וימשחם ויקדש אותם; ומשמע דגרסינן כלי שרת "מקודשים", ולא קאי על מה שכלי השרת מקדשים את הנכנס לתוכם, אלא על עצם קדושת כלי השרת, שעל כך נאמר: וימשחם ויקדש אותם. והתוספות פירשו שם: וכלי שרת, פירוש בגדי כהונה מקדשין האדם לעבוד עבודה, מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת, דהא כתיב: ומכנסי בד ילבש "על בשרו ".

^[241] הרב בעל דקדוקי סופרים, הביא מאחד מכתבי היד דלא גרס "מצי", וכתב: וכן ליתא ברש"י ובריטב"א ובתוספות סוכה לז א ד"ה דבעינא [ורבינו אליקים גרסו]. וכתב: לפי זה אם חבירו מבטל לו את רגלו עד גמר עבודה, הכי נמי דכשר [וכן דייק בשפת אמת מלשון רש"י] ; ולנוסח הדפוס קאי על העובד שהוא אינו יכול לבטל רגל של חבירו, וכיון שדבר שאין בידו הוא, אפילו אם מתרצה חבירו בדבר אינו כלום, והוי חציצה, מה שאין כן במזרק דמצי מבטל ליה, כיון דבטלו כשר. אך במאירי מפרש כרש"י; והוסיף: ואף כשתאמר שבטלוהו בהדיא, בטלה דעתו ולא בטלה רגלו.

^[242] כתב הריטב"א: הא דלא אמרינן עלה: דיקא נמי דקתני רגל "חבירו", משום דאיכא למימר: רגל חבירו לאו דוקא, אלא אורחא דמילתא נקט, דהא רגל של עצמו שיתן רגלו על רגלו אינו יכול לעמוד היטב ובעינן "לעמוד לשרת" וליכא.

^[243] רבינו אליקים מפרש האיבעיא לענין זר שקיבל את הדם, לחייבו על כך.

^[244] כך משמעות לשון רש"י; ורבינו אליקים מפרש: לשון "בם" משמע שני כלים.

^[245] הקשו בתוספות ישנים: למה לא פשטו מכאן את הבעיא לעיל אם מין במינו חוצץ, כי הרי מכאן מוכח שמין במינו אינו חוצץ; וראה מה שתירצו.

ר' יונתן אומר: נותן מזה, מדם הפר, בפני עצמו ונותן מזה, מדם השעיר, בפני עצמו ואינו מערבם. אמר לו ר' יאשיה: והלא כבר נאמר: "וכיפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכיפורים" (שמות ל, י), משמע: אין נותנים פעמיים!

אמר לו ר' יונתן: הלא כבר נאמר: "מדם הפר ומדם השעיר" (ויקרא טז, יח) משמע: כל אחד לעצמו. אם כן למה נאמר "אחת" — לומר לך: אחת ולא שתים מדם הפר, אחת ולא שתים מדם השעיר, שמכל אחד מהם נותן רק מתנה אחת. הרי שנחלקו בכך באמת ר' יאשיה ור' יונתן.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: נאמר: "ולקח מדם הפר ומדם השעיר" (ויקרא טז, יח) — מלמד שיהיו דמי הפר ודמי השעיר מעורבין זה בזה. אתה אומר שיהיו מעורבין זה בזה או אינו אלא מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו? תלמוד לומר: "אחת". ומעירים: וסתמא [וסתמה] של ברייתא זו, שנאמרה סתם בלא שם חכם, כשיטת ר' יאשיה היא, שאמר מערבין, וכן משנתנו.

א שנינו במשנה כי לאחר שעירה את דם הפר לתוך דם השעיר נתן שוב את הדם מן המזרק המלא אל תוך המזרק הריקן כדי לערב יפה את הדמים. אגב ענין זה מביאים מה שבעא מיניה [שאל ממנו] רמי בר חמא מרב חסדא: הניח מזרק בתוך מזרק, וקבל בו במזרק הפנימי את הדם, מהו? האם לומר כי מן במינו חוצץ ונמצא שהכהן לא קיבל בעצמו את הדם, שהרי היתה חציצה בינו לבין הכלי על ידי המזרק החיצוני, או שמא מין במינו אינו חוצץ ושניהם נחשבים כדבר אחד!

אמר ליה [לו] רב חסדא: תניתוה [כבר שניתם אותה] את התשובה לשאלה זו, שהרי שנינו במשנתנו: "נתן את המלא בריקן". מאי לאו [האם לא] הכוונה: שהושיב מזרק מלא לתוך מזרק ריקן.

ודוחים: לא, הכוונה היא שעירה מזרק מלא לתוך מזרק ריקן. אמר לו: אולם דבר זה אינו צריך, הא תנא ליה רישא [הרי כבר שנה אותו בתחילה], שהרי שנינו: עירה דם הפר לתוך דם השעיר, ואם כן, מה ששנינו "נתן את המלא בריקן" — ודאי הכוונה לכלי בתוך כלי! ודוחים: אין הדבר כן, כי יש צורך לערות בשנית את המלא בריקן, כדי לערבן יפה יפה, ששופך מכלי אחד לחבירו, וחוזר ושופך מן התערובת לכלי האחר, כדי שיתערבו על ידי כך יפה.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו, ממה ששנינו: היה עומד הכהן בשעת העבודה על גבי כלי, או על גבי רגל חבירו — פסול, לפי שהכהן צריך לעמוד על רצפת הבית עצמה בשעת עבודה. וכיון שנאמר שם שרגל חבירו חוצצת, משמע שמין במינו חוצץ! ודוחים: שאני [שונה] רגל דלא מצי מבטיל ליה [שאינו יכול לבטל אותה] שאין לומר שרגל חבירו בטלה לגבי רגלו שלו, אולם בכלי ניתן לומר כי כלי אחד בטל לגבי כלי אחר.

איכא דאמרי [יש אומרים] הכי בעי מיניה [כך שאל ממנו] רמי בר חמא מרב חסדא, לא מבחינת חציצה, אלא מצד אחר: האם דרך שירות בקודש בכך, כאשר מניח כלי בתוך כלי, או אין דרך שירות בכך, וכששירת בדרך זו — פסול הוא? ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: נאמר: "את כל כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש" (במדבר ד, יב), ומכאן נדייק: שני כלים ("כלי") ושירות אחת ("השרת"), משמע שדרך שירות היא בכך.

ועוד שאלה בעא מיניה [שאל ממנו] רמי בר חמא מרב חסדא, באותם נושאים: הניח סיב ספוגי הגדל סביב הדקל בתוך המזרק, וקבל בו דרך הסיב את הדם, באופן שהדם מחלחל דרכו לתוך המזרק, מהו? האם נאמר כי מין בשאינו מינו חוצץ ולכן אין זו קבלה, או שמא אינו חוצץ והטעם — כיון שהדם מחלחל דרכו — לא חייץ [אינו חוצץ], או דילמא לא שנא [שמא אינו שונה], שכיון שיש דבר נוסף בכלי הרי הוא נחשב כחציצה, גם אם הדם עדיין מחלחל דרכו?

אמר ליה [לו] רב חסדא בתשובה: תנינא [שנינו] דבר זה לגבי קידוש מי חטאת (מים המעורבים באפר פרה אדומה), שאם היה ספוג מונח בתוך שוקת המים, הרי המים שבספוג פסולים להזות מהם, וכיצד יעשה? זולף (מזה) מן המים והולך עד שמגיע לספוג. על כל פנים למדים אנו מכאן כי עצם מציאותו של הספוג בשוקת אין בה חציצה לגבי המים שבשוקת, אף על פי שהוא עצמו אינו ראוי להזאה! ודוחים: מכאן אין להוכיח, כי שאני מיא דקלישי [שונים מים שהם קלושים] שבודאי מחלחלים היטב בתוך הספוג, אבל דם שהוא סמיך יותר, שמא אינו מחלחל כל צרכו בסיב.

איכא דאמרי [יש אומרים] הכי פשט ליה [כך פתר לו] רב חסדא את הבעיה ביחס להנחת סיב במזרק: אם במזרק שמקבל בו דם הניחו — כשר כי הדם עובר, מחלחל, ואין הסיב חוצץ. אולם בקומץ של מנחה שצריך לקדשו בכלי מיד לאחר מעשה הקמיצה ואם נתן סיב בכלי ועליו הניח את הקומץ — פסול. כי קומץ המנחה הוא מבצק, ואינו עובר דרך הסיב, והריהו לפיכך חציצה של ממש.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Yonatan says: He presents from this one, the bull’s blood, by itself, and he presents from that one, the goat’s blood, by itself and does not mix them. Rabbi Yoshiya said to him: But wasn’t it already stated: “And Aaron shall make atonement upon its corners once a year; with the blood of the sin-offering of atonement” (Exodus 30:10), which indicates that the High Priest does not present twice?

Rabbi Yonatan said to him: But wasn’t it already stated: “Of the blood of the bull and of the blood of the goat” (Leviticus 16:18), which teaches that each set of sprinklings must be performed by itself? If so, why is “once” stated? This verse comes to tell you that he must perform the rite once and not perform two sets of sprinklings from the blood of the bull; and likewise he must perform the rite once and not perform two sets of sprinklings from the blood of the goat. From the blood of each of the animals, the High Priest presents only one set of sprinklings. This shows that Rabbi Yoshiya and Rabbi Yonatan indeed disagree with regard to this issue.

It was taught in another baraita: “And he shall take of the blood of the bull and of the blood of the goat” (Leviticus 16:18). This verse teaches that the blood of the bull and the goat should be mixed together. Do you say that they should be mixed together, or perhaps that is not the case; rather, he presents from this blood by itself and from that by itself? Therefore, the verse states: “Once.” The Gemara comments: And this unattributed baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yoshiya, who said the two sets of blood are mixed, as stated in the mishna.

§ It was taught in the mishna that after the High Priest poured the bull’s blood into the goat’s blood, he placed the blood from the full bowl into the empty bowl, to mix the blood well. Rami bar Ḥama raised a dilemma before Rav Ḥisda: What is the halakha if he placed one bowl inside a second bowl and collected the blood in the inner bowl? Does one type of object mingled with another of its own type interpose, which would mean that the priest has not collected the blood himself, as the outer bowl interposed between him and the vessel? Or perhaps an object of one type does not interpose for another object of the same type, and therefore the two bowls are considered one object.

Rav Ḥisda said to him: We have already learned the answer to this question in the mishna: He placed the blood from the full bowl into the empty bowl. What, is it not correct to infer from this statement that he inserted the full bowl into the empty bowl?

Rami bar Ḥama responded: No, it means that he poured the full bowl into an empty bowl. Rav Ḥisda said to him: But this statement is unnecessary, as the tanna of the mishna already taught the requirement to pour from one vessel into another in the first clause: He poured the blood of the bull into the blood of the goat. The subsequent phrase: He placed the full into the empty, must therefore refer to the placement of one vessel inside another. Rami bar Ḥama responded: No, it means that he pours the blood from the full bowl into the empty bowl a second time in order to mix them very well. To this end, he pours from one vessel into the other before again pouring the mixture back into the first vessel, thereby mixing them thoroughly.

The Gemara suggests: Come and hear a solution to this question: If a priest performed the Temple service while he was standing on top of a vessel, or on the foot of another priest, his service is disqualified, as the priest must stand directly on the floor of the Temple. The fact that the foot of another person is considered an interposition proves that one type serves as an interposition with regard to another object of the same type. The Gemara rejects this contention: A foot is different, as he cannot nullify it. The foot of another person cannot be considered nullified with respect to the priest’s foot, but in the case of a vessel it is possible to say that one vessel is nullified in favor of another vessel.

Some say that Rami bar Ḥama did not refer to the issue of interposition at all. Rather, this is the dilemma he raised before Rav Ḥisda: Is placing one vessel inside another vessel a proper manner of service; or is this not a proper manner of service, and if one does so his service is disqualified? The Gemara answers: Come and hear that which the school of Rabbi Yishmael taught: “And they shall take all the service vessels, with which they serve in the Sanctuary” (Numbers 4:12). This verse is referring to two vessels and one service, which indicates that this is a proper manner of service.

§ Rami bar Ḥama raised another dilemma before Rav Ḥisda along the same lines: What is the halakha if he placed bast, the material that grows around palm trees, inside the bowl, and collected the blood in the bowl through the bast, such that the blood seeps through into the bowl? Does one type of object mixed with another not of its own type interpose; or perhaps it does not interpose? Could one say that since the blood seeps through, it therefore does not interpose? Or perhaps this case is no different, and as there is a foreign object in the vessel it is considered an interposition even if the blood seeps through.

Rav Ḥisda said to him in response: We already learned this matter with regard to sanctifying the purification waters, i.e., the water mixed with ashes of the red heifer. If a sponge was placed inside the container of water, the water in the sponge is disqualified and the priest may not sprinkle with it. How should he proceed? He sprinkles from the water and continues until he reaches the sponge. This shows that the presence of the sponge in the water container is not considered an interposition for the water in the container, despite the fact that it itself is unfit for the service. Rami bar Ḥama replied: This is no proof. Water is different, as it is thin and therefore it certainly seeps through the sponge and reaches the bowl; whereas the thicker blood will perhaps not seep into the fiber.

Some say that this is how Rav Ḥisda resolved the problem of placing the bast in the bowl for Rami bar Ḥama: In the case of the blood it is valid, as blood passes through, and the bast does not obstruct it. However, in the case of the handful of a meal-offering, which must be sanctified in a vessel immediately after the handful is taken, if he put bast in a vessel and placed the handful on top of it, it is disqualified. The reason is that the handful of a meal-offering consists of dough, which does not pass through the bast, and it is therefore considered a proper interposition.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מקצת דמים נתחלפו לו ומקצת לא נתחלפו לו פשיטא כי קא יהיב מודאן יהיב. מיהו הנך ספיקות שירים הוו וליסוד אזלי או דלמא דחויין הוו ולאמה אזלי. ופשיט רב פפא כיון דספקות נינהו ולא מצי לאדויי מינייהו דחויין הוו. וא"ל רב הונא בריה דרב יהושע אדרבה אפילו למ"ד כוס עושה חבירו דחוי כיון שבירר כוס אחד וא' מזה אני זורק נעשה הדם אשר בכוס האחר דחוי. הנ"מ דקא דחייא בידים אבל הכא דלא דחייא הוא לא ליהוי דחוי. דתניא למעלה הוא אומר ואת דמו ישפוך. למטה הוא אומר ואת כל דמה ישפוך. חטאת שקיבל דמה בד' כוסות כו' ופשוטה היא.

עירה דם הפר לתוך דם השעיר נתן את המלא בריקן. פי' עוד החזיר הדם מן המזרק המלא במזרק הריקן למה והלא כבר עירה דם הפר בדם השעיר כדי לערבו יפה יפה. ויצא להזות על קרנות מזבח הזהב תנן כמ"ד מערבין לקרנות דאתמר ר' יאשיה ור' יונתן חד אמר מערבין וחד אמר אין מערבין תסתיים דר' יאשיה דאמר מערבין דאע"ג דלא כתיב יחדו כמאן דכתיב יחדו דמי. דתניא אביו ואמו קלל. אביו קלל אמו קלל דברי ר' יאשיה כו'. פי' כתיב איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו סמך הקללה לאב. עוד כתיב אביו ואמו קלל חזר סמך הקללה לאם. ש"מ כי את זה קלל מהם קלל חייב מפני שסמך הקללה לזו ולזו אבל לא סמך הקללה לשניהם הייתי אומר לעולם אינו חייב עד שיקלל שניהם דאע"ג דלא כתיב יחדו כמאן דכתיב יחדיו דמי. ודחינן לעולם מתני' ר' יונתן היא ואע"ג דבעי יחדו שאני הכא דכיון דכתיב וכפר על קרנותיו אחת בשנה מדם הכפורי' כמאן דכתיב יחדו דמי. ואקשינן ר' יונתן ולא ר' יאשיה והא ר' יאשיה שמעינן ליה בהדיא דאע"ג דלא כתיב יחדו כמאן דכתיב יחדו דמי ומשנינן שאני הכא כיון דכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר חלקינהו קרא. תניא דלא כשנוין ולקח מדם הפר ומדם השעיר שיהו מעורבין דברי ר' יאשיה כו'. ופשוטה היא:
הניח מזרק בתוך מזרק וקיבל בו את הדם פשיטא לי דודאי מין במינו אינו חוצץ מיהו דרך שירות בכך אי לא. ופשטנא מהא ואת כל כלי השרת וגו' ב' כלים בשירות אחת אבל להניח סיב שהוא אדליף במזרק וקיבל בו את הדם כיון דמחלחל ויורד בקרקעית הכלי אינו חוצץ.

אחת ולא שתים מדם הפר אחת ולא שתים מדם השעיר. הקשו בתוספות הא למה לי קרא פשיטא דמהיכא תיתי שיזה שני פעמים מכל אחד ואחד. ותירצו שלא נצרכה אלא להיכא שנשפך הדם בין ההזיות דסבי׳ ליה כמאן דאמר לקמן כי ממקום שפסק הוא מתחיל דחטוי אחד אמר רחמנא ולא שני חטויין. ור׳ יונתן סבי׳ ליה כמאן דאמר מן התחלה הוא מתחיל דחטאת אחת אמר רחמנא ולא שני חטאות וסתמא כר׳ יאשיה. פי׳ דאע״ג דבעלמא סבירא ליה משמע שניהם כאחד. הכא איצטריך רחמנא למכתב אחת משום דכתיב מדם הפר ומדם השעיר כדכתי׳ לעיל:

בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא הניח מזרק בתוך מזרק וקבל בו את הדם מהו. מין במינו חוצץ או אינו חוצץ הקשו בתוספות דמאי חציצה שייכא בלקיחה למאן דאמר לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה כדאסיק רבא בפרק לולב הגזול (סוכה דף ל״ז) והלכתא כותיה. ודוחק הוא לאוקומי סוגיין כולה כרבה דאמר לא שמה לקיחה ודלא כהלכתא מדלא פרישו לה בגמרא. ותירצו שלא אמרו לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה אלא בעושה בית יד חוץ לדבר ההוא ליטול בו. אבל כשאוחז בגוף הדבר אלא שנותן דבר אחר בין ידו לאותו דבר לא חשיבה לקיחה כל היכא שנתן שם דבר שהוא חוצץ בעלמא. והביאו ראיה לדבריהם מדאמרי׳ התם אמר להו רבה להנהו דגדלי הושענא דבי ריש גלותא כי גדליתו הושענא שיירו בית יד דלא ליהוי חציצה רבא אמר כל לנאותו אינו חוצץ. ואמרי׳ נמי התם אמר רבה לא לידוץ איניש לולבא בהושענא דנתרי טרפי והויא חציצה. רבא אמר מין במינו אינו חוצץ. והשתא למה ליה לרבא הני טעמי תיפוק לי׳ דסבי׳ ליה לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה כדאמרי׳ התם אמר רבא לא לינקוט איניש הושענא בסודרא דבעי׳ לקיחה תמה וליכא רבא אמר לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה אלא ודאי ש״מ שלא אמר רבא לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה אלא בעושה בית יד מן הסודר חוץ ללולב לאחוז בו את הלולב וכההיא דאמר עולא אמר רבא מנא אמי׳ לה דתניא אזוב קצר מספקו בחוט ובכוש. אבל אם כורך הסודר על הלולב ונוטלו בו לא שמה לקיחה דכיון דמין בשאינו מינו הוא הויא חציצה. הכא נמי בשמעתין כיון שנתן מזרק בתוך מזרק והוא מניח ידו תחת שתיהם אין כאן לקיחה לכשתמצא לומר דאיכא חציצה. ונראין דבריהם לענין זו של שמועתינו דכלי בתוך כלי אחר לא חשי׳ לקיחה על ידי דבר אחר. אבל מההיא דפרק לולב אין כאן ראיה גמורה דדילמא התם לדבריו דרבה קאמר לאשמועי׳ עיקר דינא למילי דעלמא דכל לנאותו או שהוא מין במינו אינו חוצץ:

כדי לערבן יפה יפה. פי׳ מפני שהדמים קשים להתערב וכיון דסבי׳ ליה מערבי׳ לקרנות משום דכתיב אחת. סבי׳ ליה שצריך לערבן יפה יפה שלא יהו כשתי חטויין.

מין במינו חוצץ או אינו חוצץ. פי׳ קא מיבעיא ליה אם חוצץ לענין קדשים ואפי׳ לרבא דאמר התם דבמצות אינו חוצץ. והיינו דנקטי׳ לה סתמא. ולא מייתי עלה ההיא פלוגתא דרבה ורבא. ולא מייתי׳ עלה הכא אלא מילי דקדשים:

ת״ש היה עומד על גבי בהמה וכו׳ או על גבי רגל חבירו פסל. פי׳ משום דהוי חציצה בינו ובין הרצפה. ותנא דבי ר׳ ישמעאל הואיל ורצפה מקדשת וכלי שרת מקדשין מה כלי שרת אין דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת אף קרקע לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה אלמא רגל לרגל עושה חציצה ואע״ג דמינו הוא. וש״מ דבקדשי׳ מיהת מין במינו חוצץ. ופרקי׳ דשאני רגל דלא מבטל ליה. פי׳ רגל חבירו ולישנא קלילא נקט דאלו רגל גופיה ודאי לא הוי חציצה. והא דלא אמרי׳ עלה דיקא נמי דקת׳ רגל חבירו משום דאיכא למימ׳ דרגל חבירו לאו דוקא. אלא אורחא דמילתא נקט דהא רגל עצמו שיתן רגלו על רגלו לא מצי קאי שפיר ובעי׳ לעמוד לשרת וליכא. והתם בפ״ב דזבחים עביד תלמודא צריכותא אמאי קתני בהמה וכלים ורגל:

אם תמצא לומר מין במינו אינו חוצץ. מין בשאינו מינו חוצץ הקשו בתוס׳ מאי קא מיבעיא ליה דהא פשיטא לן בכוליה תלמודא דמין בשאין מינו חוצץ אפילו במילי דעלמא ובמין במינו הוא דפליגי. וי״ל דהכא מפני שהסיב חלחולי מחלחל ואינה חציצה גמורה משום הכי קא מבעיא ליה וה״ק אפילו אם תמצא לומר דמין במינו אינו חוצץ הא ודאי מין בשאינו מינו חוצץ הוא בעלמא וה״נ מין בשאינו מינו הוא. או דילמא כיון דמחלחל לא חייץ. ול״ג או דילמא לא שנא ומאן דגרי׳ ליה הכי פי׳ או דילמא דאע״ג דטעמא דחלחולי מחלחלא טעמא תריצא הוא. לא משנינן ביניהו שלא לחלוק ולתת דברים לשיעורין:

אמר לו תניתוה זולף והולך עד שמגיע לספוג כתב רש״י ז״ל רישא דמתני׳ הכי המקדש בשוקת והיה ספוג לתוכו מים שבספוג פסולין כיצד עושה זולף והולך עד שמגיע לספוג שוקת הוא אבן חלולה שעל שפת המעין והמים נכנסין דרך חור שבדופניה ומשקין בה בהמות ומקדשין בה אפר חטאת לתוך מים חיים וקתני שהמים שבספוג עצמו פסולין דחיים אל כלי בעינן שיהו נובעין בכלי כיצד הוא עושה כשבא ליטול את המים ליתנם בצלוחית או בשפופרת זולף וגומ׳ את כל המים אשר בשוקת עד שמגיע לספוג. זולף שואב כדאמרי׳ זולף וגומ׳ וגף כדרכו במועד קטן. אלמא ספוג לא חייץ ולא פסיל אלא הנבלעין בתוכו וה״ה לסיב ע״כ לשון רש״י ז״ל:

בקומץ פסול. פי׳ בתוס׳ דאצטריך למימר בקומץ פסול מפני שהסלת של מנחות דק מאד ופעמי׳ שיוצא דרך הסיב בין כעין סדקים שבו שאין הסיב נדבק יפה יפה בזה:

קבלת הדם שבכל קרבן צריך שיהא הכהן אוחז את הכלי שהדם מתקבל בתוכו ומקבל ואם הניח בתוך הכלי דבר החוצץ בין הדם ובין הכלי פסל ומ"מ אם היה מין במינו וכן שבטלו לשם עד שעת גמר עבודה כשר מעתה הניח מזרק בתוך מזרק ואחז את החיצון ונתקבל הדם בפנימי כשר שהרי מין במינו הוא וכן שדעתו לבטלו שם עד שעת גמר עבודה ולא סוף דבר בדיעבד אלא אף לכתחילה דרך שירות הוא שכך למדוה מפי השמועה כלי השרת אפי' שני כלים בשירות אחד:

הניח סיב שסביב הדקל או תבן וכיוצא באלו תוך כלי השרת וקיבל את הדם אף זה אע"פ שמין בשאינו מינו הוא אינו חוצץ מפני שהסיב חלול והדם יורד דרך הנקבים לתוך המזרק ואין כאן חציצה ומ"מ כיוצא בו לענין קומץ המנחה אם הניח סיב בכלי שבא ליתן העשרון בתוכו וקמץ מעל הסיב או נתן סיב בכלי שבא ליתן הקומץ בתוכו ונתן הקומץ על הסיב פסל:

כל כהן העוסק בעבודה צריך שיהו רגליו עומדות על הרצפה כך שנינו בזבחים כ"ד א' הואיל ורצפה מקודשת וכלי שרת מקדשים מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת ר"ל שאם היה דבר חוצץ בין ידיו ובין הכלי שעובד בו פסול אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה מעתה היה עומד על גבי בהמה ועל גבי כלים או על גבי רגל חבירו פסל שמא תאמר והרי רגל חבירו מין במינו הוא מ"מ אין חבירו מבטלו אצלו עד גמר עבודה אלא דעתו לסלקו לשעתו ואף כשתאמר שיבטלהו בהדיא בטלה דעתו ולא בטלה רגלו:

כלי שמלאוהו מים ונתנו אפר בתוכו לקדוש מי חטאת והיה בתוכו בשעת הקדוש כלי מלא ממי המלוא גם כן הרי המים שבאותו הכלי מקדשים עם שאר המים וכשרים להזאה אע"פ שאין האפר נכנס בתוך אותו הכלי ואין צריך לומר שאם נפלו מאותו [הכלי] לכלי החיצון לא נפסלו ואפי' היה פי הכלי צר שאין עירוב למים שבו בין מים שבכלי הגדול בשפופרת הנאד שלא נאמר שיעור זה אלא כשהמים שבכלי הקטן צריכים להשלמת שיעור אבל אם היה שם ספוג אין המים שבספוג כשרים שהספוג אינו כלי ואנו צריכים שתהא חיותן בכלי ומ"מ כל שאין אדם נוגע בספוג אינן פוסלות את האחרות אבל כל שנוגע בספוג הספוג נסחט ויוצאין מן המים שבו לכלי ונפסלו וכן אם יסיר את הספוג משם הרי מים שבתוכו יוצאין לתוך הכלי וא"כ אם בא להזות מזה מן המים עד שמגיע קרוב לספוג ויזהר שלא יגע בספוג וכשיכלו המים עד קרוב לספוג לא יזה שאע"פ שעדיין מים צפין על גביו מ"מ קרוב הוא לנגיעת הספוג ותפסל ההזאה והמים הנשארים וזהו שאמרו זולף והולך עד שמגיע לספוג ר"ל מזה ומשנה זו פירושה אף כשהיה הספוג שם בשעת המילוא ולמדת מ"מ שאין הספוג חוצץ הואיל והוא חלול והמים עוברים דרך בו וגדולי הרבנים פרשו זולף והולך בדרך אחרת ר"ל כיצד יעשה כשיבוא ליטול מן המים ליתנם בצלוחית או בשפופרת זולף ר"ל ממצה המים שבשוקת דרך נקב שיעשה בתחתית הכלי ונותנם בתוך הצלוחית או השפופרת ולא יגע בספוג שהמים שבספוג פסולים הם וכל שנגע בספוג אי אפשר שבנגיעתו לא יצאו מהם לתוך שאר המים וראשון עיקר ובמקומו יתבאר שאם נפל הספוג שם אחר הקדוש נוטלו וסוחטו חוץ לכלי והמים שבכלי כשרים:

אחת ולא שתים מדם הפר. וא"ת וכי ס"ד שיתן שתים על כל קרן י"ל דמיירי כגון שנשפך דם הפר והביא אחר שלא יתחיל אלא ממקום שפסק וכדאמרי רבי אליעזר ור"ש בפירקין ואמרינן לקמן דטעמא משום דכתי' חטאת אחת ולא שני חטוין. מ"ר:

וסתמא כרבי יאשיה כו'. ואחת משמע לאפוקי דלא תימא שצריך להפסיק משום דכתיב מדם הפר ומדם השעיר אבל בעלמא אע"ג דלא כתיב יחדו כמאן דכתיב דמי:

מין במינו חוצץ. וא"ת מה לי לחציצה והא הוה ליה לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה דקאמר בפרק לולב הגזול (סוכה דף לז:) לא לינקוט איניש הושענא בסודריה כו' רבא אמר לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה אלמא מהני אע"ג דסודרא חוצץ [ואע"ג דאית ליה לרבא התם חציצה גבי מין בשאינו מינו] מדאמר רבה התם לא ליכרוך איניש הושענא כו' ורבא אמר מין במינו אינו חוצץ הא מין בשאינו מינו חוצץ ואמאי הא רבא הוא דאמר לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה וע"כ צריך לומר דמיירי התם שמכריך לולב בסודרא ואוחז ללולב ע"י אחיזת הסודר כדמייתי התם היה אזוב קצר מספקו בחוט כו' אבל אם כורך הסודר סביב ידו הוי מין בשאינו מינו וחוצץ והשתא קשיא דאמאי לא הויא הכא לקיחה ע"י ד"א וי"ל דמיירי במזרק בתוך מזרק ונותן ידו תחת שולי המזרק ואינו אוחז דרך ידו [בשפתותיו] ובפסחים הארכתי קצת. מ"ר:

מין במינו חוצץ או אינו חוצץ. ואע"ג דרבא אית ליה פ' לולב הגזול (סוכה לז:) מין במינו אינו חוצץ איכא לישנא אחרינא דתלי טעמא דרבא משום [דכל לנאותו] אינו חוצץ ורבה נמי פליג ארבא ולהכי מיבעיא ליה הכא:

שני כלים ושירות אחת. וא"ת אמאי לא פשיט מהך ברייתא ללישנא קמא דמין במינו אינו חוצץ ומסתמא^א)צ"ל שמע. שמעי' ליה מדפשיט מינה לישנא בתרא ושמא מצי לפרושי דמיירי כגון שאוחז ביד כלי החיצון ולקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה כדפירשתי לעיל דליכא חציצה אי נמי מיירי בענין דלא הוה חציצה. מ"ר:

מין בשאינו מינו חוצץ או אינו וכו'. וא"ת מאי קמיבעיא ליה הא אפילו בעלמא ליכא מאן דפליג דמין בשאינו מינו חוצץ יש לומר דהכא לא הויא חציצה לגמרי שהדם חלחולי מיחלחל דרך הסיב:

בקומץ פסול. תימה לריב"א למה הוצרך לומר בקומץ פסול פשיטא דאפילו בעלמא פרישית דמין [בשאינו מינו] חוצץ י"ל דסולת נמי דק מאד ופעמים שיוצא דרך [הסיב] שאינו נדבק יפה זה בזה:

תוס' בד"ה ר' יונתן כו' ולאו מטעמיה דלדידיה כו' דמשמע ליה כל אחת ואחת בפני כו' ובקרנות פליגי וי"ל בלפני ולפנים על כו' כצ"ל:

גמרא כיון דמחלחל לא חייץ. יל"פ דמחלחל היינו שיש חללים בין סיב לסיב ודרך החללים נוגע הדם בכלי ולכן כולו כשר כיון שהוא מחובר יחד. כמו כשמקבל כדרכו אינו נוגע בכלי רק מה שבתחתית וסביבי הדפנות ואפ"ה כולו כשר. ופשיט ליה מספוג דקס"ד דה"ט דשאר המים כשר מפני שהספוג אינו ממלא את כל שולי הכלי ומקצת מים נוגע בכלי ולכן כשר אף המים שכנגד הספוג מלמעלה ודחי ליה שאני מיא דקלישי כפרש"י:

תד"ה ריו"נ. ור' יאשיה דריש ליה לדרשה אחרת כדדרשי' ליה בפ"ק דשבועות. תימה וכי כעורה זו דדרש ריו"נ הכא אחת ולא שתים מדם הפר כו'. ועי' ת"י דכולהו הנך דרשות שמעינן להו מאחת. (ונראה דיש בו ט"ס שמהפך הדרשות דשבועות נגד פרש"י ותוס' שם) וכתב עוד דזה שאמר ריו"נ ולא שתים מדם הפר יכוין להא דדרשינן לקמן (סא) אליבא דר"א ור"ש ומשמע דכ"ז מאחת בשנה קמא דקרא דריש כפרש"י כאן. ותימה דהא דלקמן איתא שם להדיא דמאחת בשנה תניינא דקרא קדריש ועי' מש"כ בשבועות שם בתוס':

בא"ד מ"ש דשבע על טהרו מערבין לכ"ע. זה פסיקא להו מש"ס דזבחים (מב ב) ע"ש. והת"י שכתבו צ"ע מנ"ל דמערבין לטהרו ש"מ לא קאי על הריב"א שהזכיר לעיל אלא דר"ל מנ"ל מקרא:

גמ' שאני רגל דלא מצי מבטל. עי' זבחים דף ק"י ע"א תוס' ד"ה מין במינו:

וקבל בו את הדם. כל קבלות של כל ימות השנה קמבעיא ליה: מין במינו. מזרק במזרק: חוצץ. ונמצא שאין קבלה זו בכהן שהרי אינו אוחז במזרק שהדם בו: מאי לאו הושיב מזרק המלא בתוך הריקן. שעירה ממנו והא הכא נמי ולקח כתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר והך לקיחה אחיזת המזרק היא: לא עירה מזרק מלא. לאחר שעירה דם הפר לדם השעיר חוזר ומערה מזרק מלא לתוך מזרק ריקן: עומד על גבי כלים וכו'. דתנא דבי רבי ישמעאל הואיל ורצפה מקדשת וכלי שרת מקדשים מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו ובין כלי שרת אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה במס' זבחים (דף כד.) על גבי רגל חבירו. אלמא מין במינו חוצץ: דלא מבטל ליה. חבירו את רגלו עד שיגמור עבודתו: כלי השרת. שני כלים במשמע ושירות אחת: סיב. הגדל סביב הדקל ונכרך עליו סביב כמין לולבין בגפנים והוא רך וסופג את הדם והדם יוצא מכל עבריו ואינו חוצץ כל כך מי הויא כי האי גוונא חציצה או לא: זולף והולך וכו'. רישא דמתני' הכי (פרה פ''ו מ''ג) המקדש בשוקת והיה ספוג לתוכו מים שבספוג פסולין כיצד יעשה זולף והולך עד שמגיע לספוג שוקת היא אבן חלולה על שפת המעיין והמים נכנסין לה דרך חור שבדופנה ומשקין בה בהמות ומקדשין בה אפר חטאת לתוך מים חיים והיא הכלי מים שבספוג פסולין דחיים אל כלי בעינן שיהו המים נוגעין בכלי כיצד הוא עושה כשבא ליטול את המים וליתנם בצלוחית ובשפופרת זולף וגומר את כל המים אשר בשוקת עד שמגיע לספוג זולף שואף עד המצוי אגוטי''ר בלע''ז וכדאמרינן במועד קטן (דף יא:) זולף וגומר כדרכו אלמא ספוג לא חייץ ולא פסיל אלא הנבלעים בתוכו והוא הדין לסיב: שאני מיא דקלישי. ויוצאות מכל עבריו ונכנסות בינו לבין הכלי אבל דם עב הוא: בדם כשר. דקליש: בקומץ פסול. בקידוש שהקומץ טעון להתקדש בכלי לאחר הקמיצה והוא כנגד קבלה בדם פסול דחייץ:

רבי יונתן אומר מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו. תימה לי והא רבי יונתן אית ליה דמשמע שניהן כאחד ומשמע אחד אחד בפני עצמו והכא משמע דאית ליה דווקא מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו ונראה לי כיון דמשמע הכי ומשמע הכי ילמד סתום מן המפורש כי היכי דלפני ולפנים ובהיכל נותן מזה בעצמו ומזה בעצמו ה''נ לקרנות דכתיב מדם הפר ומדם השעיר מסתמא מזה בעצמו ומזה בעצמו ובהא נמי מיתרצא מאי דק''ל דמייתי בסמוך תניא אידך וכו' עד תלמוד לומר אחת וסתמא כרבי יאשיה והיכי אתיא כרבי יאשיה והא לרבי יאשיה בלא אחת נמי סבירא לי' כמאן דכתיב יחדיו דמי בשלמא הא דאמר ליה ר' יאשיה לר' יונתן והלא כבר נאמר אחת איכא למימר לדר' יונתן קאמר ליה אבל לדידיה בלא אחת נמי אלא יש לומר אע''ג דמעיקרא הוה סלקא דעתך דלרבי יאשיה מערבין בלא קרא דאחת בתר דאייתי קרא דאחת הדר ביה וסבירא ליה דאי לאו אחת ה''א אין מערבין דומיא דלפני ולפנים ודהיכל דילמד סתום מן המפורש כדפי' ובהא נמי מיתרצא מאי דק''ל הא דקאמר לעיל תסתיים דרבי יאשיה הוא דאמר מערבין ודחי אפילו תימא רבי יונתן שאני הכא דכתיב אחת והשתא תימה לי מאי קא דחי אפילו תימא לרבי יונתן מערבין אם כן כל שכן לרבי יאשיה מערבין והא ע''כ חד מינייהו אמר אין מערבין דקאמר ר' יונתן ורבי יאשיה חד אמר מערבין וחד אמר אין מערבין אבל למאי דפרישית ניחא דה''ק שאני הכא דכתיב אחת דאי לא כתיב אחת סברא הוא דאפילו לר' יאשיה ה''א אין מערבין דילמד סתום מן המפורש כדפרי' ואם כן מאן האי תנא דאמר מערבין אלא ע''כ מדכתיב אחת ומאן לימא לן דרבי יאשיה דריש אחת להאי דרשא ולא רבי יונתן דילמא רבי יונתן דריש ליה ורבי יאשיה דריש ליה לדרשא אחרת כדדרשי' ליה בפרק קמא דשבועות (דף ח:) כפרה זו לא תהא אלא פעם אחת בשנה אי נמי כפרה אחת הוא מכפר ואינו מכפר שתי כפרות מיהו מה שהקשיתי ממאי דקאמר סתמא כרבי יאשיה בלאו הכי ניחא דהא לא קאמר רבי יאשיה היא אלא כרבי יאשיה פירוש דסבירא ליה כוותיה דמערבין לקרנות ולאו מטעמיה דלדידיה נפקא ליה בלא דרשא דאחת ודילמא רבי יהודה היא דאית ליה מערבין אע''ג דמשמע ליה כל אחת ואחת בפני עצמה כרבי יונתן נפקא ליה מאחת דמערבין כדפר' לעיל והא דקאמר סתמא כרבי יאשיה הכי נמי הוה מצי למימר רבי יהודה היא דשמעינן ליה בהדיא בהקומץ רבה (מנחות כב:) דמערבין אלא מפני שלא הובא בשמעתין נקט רבי יאשיה שהזכירו לעיל במחלוקת עם רבי יונתן וא''ת למ''ד אין מערבין לקרנות מנא ליה דעולין אין מבטלים זה את זה יש לומר נפקא ליה מדם דם בפרק התערובת (זבחים דף פא:) ואין לתמוה מאי שנא דשבע על טיהרו מערבין לכולי עלמא ובקרנות פליגי ויש לומר בלפני ולפנים על כרחך אין מערבין כדמוכח קרא בהדיא דלאחר שנתן מדם הפר שוחט את השעיר ואם כן גם באהל מועד כן כדכתיב וכן יעשה באהל מועד ולקרנות כתיב מדם הפר ומדם השעיר משמע ליה מזה בעצמו ומזה בעצמו דומיא דאינך כיון דהזכיר בהדיא פר ושעיר אבל בשבע על טיהרו כתיב והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים משמע מכל הדם מזה שבע פעמים ותו לא: מין במינו חוצץ או אינו חוצץ. אבל שאינו מינו פשיטא דחוצץ ולא קרי ביה ולקח וכן בפרק שני דזבחים (דף כד.) שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת וכן בפרק מקום שנהגו (פסחים נז:) גבי יששכר איש כפר ברקאי דהוה כריך ידיה בשיראי ותימה דבפרק לולב הגזול (סוכה לז.) מסקינן דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה ויש לומר דהתם מיירי שכורך סודר סביב הלולב ומאריך בו ועושה מן הסודר כמו בית יד ואוחז בו אבל היכא דכריך ידיה בסודר ותופש הלולב כך לא שמה לקיחה ומזרק בתוך מזרק דהכא דמשמע דפשיטא ליה אי הוה שאינו מינו היה חוצץ לא מיירי שאוחז החיצון בשפתותיו דאז ודאי לא חייץ דהוה ליה כמו בית יד אלא שאוחזו למטה בשוליו וכן צריך לומר מתוך ההיא שמעתא גופא בפרק לולב הגזול כמו שחילקנו דאי לא תימא הכי אלא נימא דבכל ענין לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה אם כן תיקשי דרבא אדרבא דאמר בתר הכי מין במינו אינו חוצץ הא שאין מינו חוצץ ולעיל קאמר גבי סודר לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה ואפילו שאינו מינו וק''ל מאי פריך מאי לאו נתן מזרק המלא לתוך הריקן לימא אין הכי נמי ואין אוחז את החיצון בשוליו אלא בשפתותיו ויש לומר דפשיטא ליה שלא היה יכול לאוחזו כך ביד אחת שתי מזרקות כבידות שיש בהן כל דם הפר והשעיר וריצב''א תירץ דבשמעתא גבי כלי שרת מין בשאינו מינו חוצץ בכל ענין דאפילו אם תמצא לומר דגבי לולב יש חילוק כדפיר' גבי כלי שרת בכל ענין מין בשאינו מינו חוצץ דנהי דכי עביד כעין בית יד מיקרי לקיחה גבי כלי שרת דכתיב ולקח הכהן לא מיקרי לקיחה בעצמו של כהן:

דף נח - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד