יומא סא ע"א

דף סא - א

ומשנינן: בקטורת לא קא מיירי התנא של המשנה, אלא בדיני ההזאות עצמן, ולעולם צריך לחזור ולחפון ולהקטיר את הק טורת. ^[287] אמר עולא: שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר לפני ולפנים, לא עשה ולא כלום, שהרי שחיטת השעיר שנויה אחר מתן דמו של פר לפני ולפנים, והרי היא מעכבתו. ^[288]

תנן במשנתנו: הקדים דם השעיר לדם הפר. וקא סלקא דעתיה דהגמרא לפרש: הקדים מתנות השעיר לפני ולפנים למתנות דם הפר - יחזור ויזה מדם השעיר אחר דם הפר.

ואם איתא לדברי עולא, הרי כיון ששחט את השעיר קודם שהזה מדם הפר, יחזור וישחוט מבעי ליה לתנא לומר, [ראה הערה ^[289]].

תרגמא עולא למשנתנו: במתנות של שעיר ושל פר שבהיכל, ובהם הקדים מתן דם שעיר למתן דם הפר, אבל השעיר נשחט אחר המתנות שלפני ולפנים.

וכן אמר רב אפס: במתנות שבהיכל. ^[290]

שנינו במשנה: אם עד שלא גמר את המתנות שבפנים נשפך הדם, יביא דם אחר ויחזור בתחילה מבפנים, וכן בהיכל וכן במזבח הזהב שכולן כפרה בפני עצמן:

תנו רבנן: טמא שנכנס למקדש, או שאירעה לו טומאה בהיותו במקדש ושהה כדי שיעור השתחואה, הרי זה חייב קרבן עולה ויורד אם היתה לו ידיעה בתחילה [שידע שנטמא] וידיעה בסוף, ואילו בשעת העבירה נעלמה ממנו הטומאה.

היתה לו ידיעה בתחילה ולא בסוף, אע"פ שאינו יודע שחטא יש לו לדאוג, שהרי אף השוגגין צריכין כפרה לכשידעו, הרי שאף קודם ידיעה ענושים הם; והזאות דמי הפר מכפרות לכהנים ודמי השעיר מכפרות לישראל - עם יום הכפורים עצמו - ומגינות מן היסורין, עד שיוודע להם ויתכפרו בקרבנם [שבועות ב א, וברש"י].

וזה הוא שאמר הכתוב בסוף פרשת עבודת יום הכפורים: וכפר את מקדש הקודש ואת אהל מועד ואת המזבח יכפר ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר (*290):

וכפר בהזאות דם הפר והשעיר את מקדש הקודש: זה לפני ולפנים, "על טומאה שאירעה לפני ולפנים אם [או] נכנס אדם שם בטומאה" ^[291] [רש"י].

ואת "אהל מועד": זה טומאה שבהיכל: ואת ה"מזבח" כמשמעו, על מי שעבד בטומאה במזבח בלא חיוב מקדש, כגון נטמא במקדש ועבד בלא שהייה, דאין כאן טומאת מקדש, דהיכא דנטמא בעזרה קיימא לן בשבועות הלכה למשה מסיני דלא מחייב עד שישהה כדי השתחוואה, [לשון רש"י חולין קלא ב, וראה בהערה ^[292]].

"יכפר" אלו טומאות שבעזרות, על טומאה שאירעה בעזרה [רש"י חולין]. ^[293]

ומי הם המתכפרים על טומאת מקדש וקדשיו בדמי הפר והשעיר [ראה הערה ^[294]]:

ועל ה"הכהנים" כמשמען ששגגו ונכנסו טמאים לעזרה; ועל כל "עם הקהל" אלו ישראל; "יכפר" אלו הלויים, [דלאו "עם" מיקרו, והכא "עם הקהל" כתיב, גבו"א].

הרי שהושוו כולן - בהאי "יכפר" השני [רש"י] - כהנים לויים וישראלים לכפרה אחת, ובאיזה כפרה הושוו, שהרי אי אתה יכול לומר בכפרת דמי הפר והשעיר, כי הפר מכפר על הכהנים, והשעיר על לויים וישראלים -

הוי אומר: שכולן מתכפרין בוידוי של שעיר המשתלח בשאר עבירות, דברי רבי יהודה.

רבי שמעון אומר: לא הושוו כהנים לויים וישראלים בכפרה על שאר העבירות -

אלא: כשם שדם השעיר הנעשה בפנים שאין בו וידוי מכפר על ישראל בטומאת מקדש וקדשיו, כך דם הפר לבדו בלא הוידוי שעליו מכפר על הכהנים בטומאת מקדש וקדשיו; ונשאר וידוי הפר כדי לכפר על דבר אחר -

וכשם שוידוי של שעיר המשתלח מכפר על ישראל בשאר עבירות, כך וידוי של פר מכפר על הכהנים בשאר עבירות.

תנו רבנן: כתיב: "וכלה מכפר את הקודש, ואת אהל מועד, ואת המזבח":

"וכלה מכפר את הקודש" - זה הזאות שלפני ולפנים בין הבדים.

"ואת אהל מועד" - זה הזאות שבהיכל לפני הפרוכת.

"ואת המזבח" - כמשמעו. הזאות שעל מזבח הזהב.

ולמה נאמר "את" בכל אחד מהם [ריטב"א], הרי זה מלמד: שכולן כפרה כפרה בפני עצמן; מכאן אמרו, שאם נשפך הדם אחר כפרה אחת אין צריך לחזור ולשנותה, וכדמפרש ואזיל:

א. נתן מקצת מתנות שבפנים [לפני ולפנים] ונשפך הדם, יביא דם אחר ויתחיל בתחילה במתנות שבפנים; רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: אינו מתחיל אלא ממקום שפסק. ^[295]

ב. גמר את המתנות שבפנים, ונשפך הדם, יביא דם אחר ויתחיל בתחילה במתנות שבהיכל לפני הפרוכת, ואינו צריך לחזור ולהזות לפני ולפנים, הואיל וכולן כפרה כפרה בפני עצמן.

ג. נתן מקצת מתנות שבהיכל ונשפך הדם, יביא דם אחר ויתחיל בתחילה בהיכל; רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: ממקום שפסק משם הוא מתחיל.

ד. גמר מתנות שבהיכל ונשפך הדם, יביא דם אחר, ויתחיל בתחילה במתנות המזבח, ואין צריך לחזור על הכפרות שכבר עשה, שהרי כולן כפרה כפרה בפני עצמן.

ה. נתן מקצת מתנות שבמזבח, ונשפך הדם, יביא דם אחר ויתחיל בתחילה במתנות המזבח, ואין צריך לחזור על המתנות שלפני ולפנים ולא על המתנות שבהיכל. ^[296]

רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: ממקום שפסק משם הוא מתחיל.

ו. גמר מתנות שבמזבח ונשפך הדם, דברי הכל שפיכת שיריים לא מעכבי.

אמר רבי יוחנן: ושניהם, רבי מאיר, ורבי אלעזר ורבי שמעון, שנחלקו אם חוזר ועושה מתחילת הכפרה, או ממקום שפסק הוא מתחיל - מקרא אחד דרשו:

דכתיב: וכפר אהרן על קרנותיו - של מזבח הפנימי - "מדם חטאת הכפורים אחת בשנה" יכפר עליו לדורותיכם.

רבי מאיר סבר: "חטאת" אחת [בהמה אחת] אמרתי לך להתכפר כל כפרה, ולא שתי חטאות [שתי בהמות] לכפרה אחת, ולפיכך עושה כל הכפרה מהבהמה השניה.

רבי אלעזר ורבי שמעון סברי: "חטוי" אחד [הזאה אחת] אמרתי לך במקום אחד, ולא שני חטויין, לא ישנה הזאה שני פעמים, אלא את המשך ההזאה בלבד יעשה מהבהמה השניה.

מצורע שנתרפא מצרעתו, אחר שהביא לטהרתו שתי צפרים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת, ושחט הכהן את הציפור האחת מן הצפרים, והטביל את חברתה עם הארז והתולעת בדמה של הציפור השחוטה, והזה על המצורע שבע פעמים וגילחו והטבילו -

הרי זה סופר לו שבעה ימים, וביום השביעי מגלחו בשנית [וחוזר וטובל, רמב"ם]; וביום השמיני טובל פעם אחרת, ומביא קרבנותיו [כדי להכשירו לאכילת קדשים]: כבש לאשם, ומביא עם האשם לוג שמן, וכבשה נקבה לחטאת, וכבש לעולה, ומנחת הסולת.

ובתחילת כפרתו, שוחט את האשם [וזורק את דמו על המזבח, ואחר כך] מזה מדמו על תנוך האוזן של המצורע ועל בהונות ידו ורגלו הימניים, ואחר כך לוקח את השמן, ויוצק הכהן על כפו השמאלית של כהן אחר, ומזה בפרוכת ^[297] נגד בית קדשי הקדשים שבעה הזאות, ואחר כך מזה ממנו במקום שהזה מן הדם על התנוך והבהונות הימניים, והנותר בכף נותן הכהן על ראש המיטהר, ומקריב החטאת והעולה והמנחה, [הקדמת המאירי].

תניא: אמר רבי: לי חלק רבי יעקב בלוגין שמן של מצורע -

כלומר: לי נתן רבי יעקב חילוק במתנות לוג שמן של מצורע שלא הושוו למתן דמים של יום הכפורים, ושנה לי: אף רבי אלעזר ורבי שמעון מודים בו, שאין אומרים ממקום שפסק הוא מתחיל; ואם הביא לוג אחר באמצע מתן שמן בפנים, הרי זה חוזר מתחילת המתנות, וכן במתן בהונות -

והטעם: כי "לוג אחד" שמן אמרתי לך להיות הכפרה בו, ולא שני לוגין לכפרה אחת, הואיל ואין לדרוש כאן "חיטוי אחד אמרתי לך ולא שני חיטויין".

ותמהינן: וכי אטו לא נחלקו רבי אלעזר ורבי שמעון אף בלוג שמן של מצורע לאמר: ממקום שפסק הוא מתחיל?!

והתניא בהזאות לוג שמן של מצורע, כעין מה שאמרו בפר ושעיר של יום הכפורים:

א. נתן מן השמן מקצת מתנות שבפנים, ונשפך ^[298] הלוג; יביא לוג אחר, ויתחיל בתחילה במתנות שבפנים, כלומר: מאותן מתנות שהחל בהן.

רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: ממקום שפסק הוא מתחיל, ואין צריך להתחיל מתחילה; כי אף שלא נאמר בו לשון "חטאת" לדרוש לשון "חיטוי", מכל מקום ילפינן ליה ממתנות יום הכפורים [ריטב"א].

ב. גמר מתנות שבהיכל [לפני הפרוכת] ונשפך הלוג, יביא לוג אחר, ויתחיל בתחילה במתנות שבבהונות, ואין צריך לחזור על המתנות שבפנים.

ג. נתן מקצת מתנות שבבהונות ונשפך הלוג, יביא לוג [אחר], ויתחיל בתחילה במתנות שבבהונות; רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: ממקום שפסק הוא מתחיל, ואין צריך להתחיל מתחילת המתנות שבבהונות.

ד. גמר מתנות שבבהונות ונשפך הלוג, דברי הכל: מתנות הראש לא מעכבות.

ומשנינן: אימא, כך אמר רבי: לי שנה רבי יעקב את המחלוקת הזו אף בלוגין. ^[299]

אמר מר: מתנות הראש אין מעכבות; מאי טעמא?

אילימא משום דכתיב: "והנותר" מן השמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המטהר, והואיל וקראו הכתוב בלשון "שיריים" שמע מינה דשיריים לא מעכב [רא"ל].

אלא מעתה, גבי מנחה דכתיב: וקמץ הכהן וגו'. "והנותרת מן המנחה" לאהרן ולבניו, הכי נמי דלא מעכבי, ומשום דקראו הכתוב "נותר" כאילו הוא דבר טפל ושיריים בעלמא [ריטב"א]?! והרי למדנו: שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה, אין מקטירין את הקומץ עליהן.

ומשנינן: שאני התם גבי מצורע דכתיב: וטבל הכהן את אצבעו הימנית מן השמן אשר על כפו וגו'. ומיתר השמן אשר על כפו יתן הכהן על תנוך וגו', והנותר בשמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המטהר -

הרי שמה שנותן על ראש המטהר הוא "הנותר מן היתר", ומשמע דלא הוי שירים ממש, אלא שיירי שיריים דלא מעכבי [רא"ל]. ^[300]

אמר רבי יוחנן:

אמר עולא שחט השעיר קודם מהן דם הפר לא עשה כלום. כמאן דלא כר' יהודה אפי' תימא ר' יהודה צורך פנים הוא כו'. תנן הקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה מדם השעיר אחר דם הפר. ואם איתא לדעולא יביא אחר וישחוט מבעי ליה ומשני עולא הא דקתני הקדים דם השעיר במתנות שבהיכל שהיא עבודת חוץ כי קאמינא אנא במתנות שבפנים:

וכן בהיכל וכן במזבח הזהב שכולם כפרה כו'. ת"ר וכפר את מקדש הקודש זה לפני ולפנים. אהל מועד זה היכל. מזבח כמשמעו מיכן אמרו חכמים אם עד שלא גמר מתנות שבפנים נשפך הדם יביא אחר ויתחיל מבפנים.

ר' אלעזר ור' שמעון אומרים ממקום שפסק משם מתחיל גמר מתנות שבפנים כו' עד גמר מתנות שבמזבח ונשפך הדם דברי הכל שיריים לא מעכבי א"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו מדם חטאת הכפורים אחת בשנה.

ר' מאיר סבר חטאת אחת. כלומר מחטאת שתתן בפנים ממנה תהא מזה בהיכל ולמזבח. ר' אלעזר ור' שמעון סברי חיטוי אחד כלומר הזאה אחת והן אחת למעלה ושבע למטה בין מחטאת אחת בין משתים לא תוסיף הזאה על זה המניין:

תניא אמר ר' לא חלק לי רבי יעקב בלוגין כלו' לא שנה לי בהן חלוקה אלא הכל מודים ואמרינן ולא והתניא אם עד שלא גמר שבע [הזיות] כדכתי' במצורע והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים לפני ה' נשפך הלוג יביא אחר ויתחיל בתחלה במתן שבע לפני ה' ר' אלעזר ור' שמעון אמרו ממקום שפסק משם מתחיל כו'. הנה חלוקתם בלוגין כאשר חלוקתם בדמים של יוה"כ. ומשנינן מאי לא חילק לי בלוגין לא שינה לי בלוגין. כלומר לא שנה לי בהן חלוקה בין הלוגין לדמים של יוה"כ. אלא כדרך שחולקין בדמים כך הן חולקין בלוגין:

מתנות הראש של מצורע לא מעכבי מ"ט מכדי כתיב ומיתר השמן אשר על כפו יתן הכהן וגו' למה לי למיכתב עוד והנותר בשמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המטהר וגו' ללמד שאם [לא] נשאר כלום לא מעכבי.

בקטורת לא מיירי. ואיכא למידק דמ״מ הא קתני סופא וכן בהיכל וכן במזבח. וא״כ אם נשפך הדם בהזאות שבהיכל וצריך לשחוט פר אחד מה יעשה דהא קדמה חפינה לשחיטת הפר וכי תימא שיחזור ויחפון א״כ צריך להקטיר קטורת פעם שנייה ולהחזיר כל מה שעשה בפנים ואנן אמרי׳ דכל אחת עבודה בפני עצמה. וי״ל שלא הקפידו בחפינה של קודם שחיטה אלא קודם שחיטת פר הצריך לפנים ששם צורך החפינה אבל משנגמרה מלאכת קדשי הקדשים אין להקפיד על החפינה שהיא קודם פר הצריך להיכל.

שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר לא עשה כלום. והא דאמרינן לעיל נתערבו לו דמים בדמים מיירי לאחר שנגמרו מתנות שבפנים והיה לו לעשות מתנות שבהיכל וכדתריץ תלמודא למתני׳ דפרכינן מינה בסמוך:

ואם איתא יחזור וישחוט מיבעי ליה. פי׳ סדרא דלישנא דפירכא דלעיל נקטינן והכי בעי למי׳ ואם איתא למה לי למיפסל מפני שהקדים השעיר בהזאו׳ אפי׳ עשאן כסדר לא עשה כלום כיון ששחט השעיר קודם מתן דמו של פר והוא צריך לחזור ולשחוט:

במתנות שבהיכל. ועל כרחו להקדים שחיטת השעיר דהא צריך להזות מדם השעיר לפנים כדתנן נטל דם השעיר נכנס למקום שנכנס כו'. וכל הזאות שבפנים קודמין לכל המתנות שבהיכל:

ת״ר וכפר את מקדש הקדש זו לפני לפנים. פרש״י ז״ל בא ללמדנו שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על הנכנס לפני לפנים בטומאה והיתה לו ידיעה בתחלה ולא היתה לו ידיעה בסוף דילפינן מקראי בפ״ק דשבועות (דף ז') דשעיר זה תולה מן הייסורין על הנכנס במקדש בטומאה עד שיודע לו בסוף ויביא קרבן עולה ויורד ע״כ. פי׳ לפירושו שאין קרבן עולה ויורד בנכנס למקדש בטומאה אלא כשיש לו ידיעה בתחלה ובסוף אבל יש לו ידיעה בתחלה ולא בסוף שעיר הנעשה בפנים תולה עד שיודע לו בסוף ויביא קרבנו. ואם לא היתה לו ידיעה בתחלה ויש לו ידיעה בסוף שעיר הנעשה בחוץ מכפר דלאו בר קרבן עולה ויורד הוא ואם אין לו ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרים כדאיתא התם:

אהל מועד זה היכל. פרש״י ז״ל שמכפר על טומאת שאורעה בהיכל. ואת המזבח כמשמעו על טומאה שאורעה לו במזבח ושהה כדי השתחויה שזהו שיעור שהייה למי שנטמא בעזרה כל זה פי׳ רש״י ז״ל. והקשה עליו ר״י ז״ל שאם לא בא הכתוב ללמד אלא על מקומות שנכנס שם אדם בטומאה שהשעיר מכפר עליהם למה לי כל הני קראי דהא כתי׳ שמכפר על טומאת מקדש וכל מחנה שכינה מהתם נפיק כדאמרינן במסכת שבועות מכדי משכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן תרי קראי למה לי אם אינו ענין לטומאה שבחוץ תנהו ענין לטומאה שבפנים. ועוד גבי מזבח היכי שייך לאדכורי טומאה אם שמש שם בטומאה אין דם השעיר מכפר עליו. ואם בששהה על המזבח כדי השתחואה לא שייך זה אלא בהיכל שהוא מקום השתחואה. ועוד דאמרינן בפ״ק דשבועות יש להביא ג׳ עבירות ע״ז וגילוי עריות ושפיכות דמים ופרכינן אמאי לא מוקי להו בקרא. וזה תימה היכי אפשר לאוקומינהו בקרא כיון דמיירי קרא לענין טומאה. לכך פר״י ז״ל דמתנייתא מפרש משפטי הזאות דם השעיר היכן הם. וה״ק את מקדש הקדש אלו הזאות שבפני לפנים על בין הבדים. אהל מועד זה היכל ההזאות שעל הפרוכת מזבח כמשמעו כלומר הזאות שעל המזבח הפנימי. יכפר אלו העזרו׳ שפיכת שיירי הדם שהיה שופך על יסוד מזבח החיצון וא״ת למה לי האי קרא דהא כתי׳ בקראי בהדיא ענין הזאות הללו וכדכתי׳ וכן יעשה לאוהל מועד וגו'. ואי לעיכובא הא כתיב וכלה מכפר כדדרשינן בסמוך. תירץ ז״ל דהאי קרא איצטריך משום דכולה פרשה כתי׳ אהרן והוה ס״ד שאינו נוהג אלא באהרן ואתא קרא ללמד על כל כהן משוח בשמן המשח׳ או מרובה בגדים לעשות כל הסדר הזה וכדתני׳ בתו׳ כהנים וכפר הכהן אשר ימשח אותו מה ת״ל לפי שכל הפרש׳ אמורה באהרן לדורות מנין ת״ל וכפר הכהן וגו'.

יכפר וכו׳ השוו כולם לכפרה. פי׳ שהכהנים לויים וישראל מתכפרים בדם השעיר הנעשה בפנים כדרך שמתכפרים בשעיר המשתלח בשאר עבודות:

רבי שמעון אומר כשם שדם השעיר הנעש׳ בפנים מכפר כו׳ ובמסכת שבועות פרכינן לרבי שמעון הרי השוו כולם לכפרה ופריק אין הכי נמי ומיהו האי בדידיה והאי בדידיה כלומר ישראל בשעיר וכהנים בפר:

ת״ר וכלה מכפר וכו׳ שכולן כפרה כפרה בפני עצמן פי׳ דלהכי כתב בכל חד את ואת.

מכאן אמרו. פרש״י ז״ל לאו אנתן מקצת מתנות ונשפך הדם קאי דההיא לאו מההיא דכפרה כפרה בפני עצמן אלא תליא פלוגתא בחטא׳ אחת או חיטוי אחד אלא אגמר מתנות שבפנים ונשפך הדם קאי שאמרו מכאן שאין צריך לחזור ולהזאת בפנים שהרי כל אחת כפרה בפני עצמה:

חטאת אחת אמרתי לך ולא שתי חטאות. פי׳ ואם אתה אומר ממקום שפסק הא איכא שתי חטאות אבל כשאתה אומר ממקום שהתחיל אין כאן אלא חטאת אחת שכלן בהזייה אחת דהזאה דקודם שפיכה אינה מן המנין וכמאן דליתה דמיא: גרש״י ז״ל תניא אמ׳ ר׳ לי חלק ר׳ יעקב בלוגין. ופי׳ ז״ל דקס״ד דהכי קאמר לי חולק רבי יעקב בין הזאות דלוגין דמצורע להזאות של יום הכפורים דאלו במצורע כל שנשפך השמן באמצע דכולי עלמ׳ חוזר למקום שהתחיל דהתם ליכא טעמא למדרש חטוי אחד ודכולי עלמא אמרינן לוג אחד ולא שני לוגין. ופרכינן עלה דהא תניא דאיפליגו בה כדאיפליגו ביום הכפורים ומהדרינן אימא לי שנה רבי יעקב בלוגין כלומר כך שנה לי מחלוקת בזו כמו בזו כלו׳ דמאי דאמרת דחלק רבי יעקב אינו לשון חילוק אלא לשון מחלוקת ששנה זו במחלוקת כך יש לפרש לפי גרסא זו ושיטה זו של רש״י ז״ל אבל ר״ח ז״ל גורס תניא אמר ר׳ לא חלק ר׳ יעקב בלוגין וקס״ד לא שנה בו מחלוקת אלא הכל מודים שמתחיל מן הראש ופרכינן עלה ממתנייתא ופרקינן אימא לא שינה רבי יעקב בלוגין כלומר שלא היה עושה שינוי בין מצורע לשל יום הכפורים וכשם שנחלקו בזו כך נחלקו בזו לומר דהא דקתני לא חלק רבי יעקב אינו לשון מחלוקת אלא לשון חילוק שלא חלק בין זו לזו:

רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים ממקום שפסק הוא מתחיל. ותימה מנא ליה הא דהא הכא ליכא קרא למדרש חטוי אחד ולא שני חטויין כדאי׳ לעיל. וי״ל דממתנות יום הכפורים גמר שהוא בנין אב לכל מקום והא דלוגין היינו לוג שמן שמביא עם אשמו ומזה ממנו ז׳ פעמים כנגד בית קדש הקדשים ואחר כך מזה ממנו על הבהונות כדכתי׳ ומיתר השמן וגו׳ ואחר כך נותן על הראש כדכתיב והנותר בשמן אשר על כף הכהן וגו׳ ואם יש שם שירים עוד נאכל לכהנים כדאיתא בסיפרא.

אלא מעתה דכתי׳ והנותרת מן המנחה הכי נמי דלא מעכבי. פי׳ מפני שקראו הכתוב נותר כאלו הוא דבר טפל ושירים בעלמא. פרש״י ז״ל והא קיימא לן דשירים שחסרו בין קמיצה להקטרה אין מקטירין עליהן את הקומץ ופרקינן שאני התם דכתיב ומיתר והנותר פירוש שהנתון על הראש הוא מותר דמותר קרייה רחמנא. וא״ת ואמאי לא פריך אי משום דכתיב והנותר אפילו דבהונות נמי דהא קרייה רחמנא יתר ואין סברא לחלק בזה בין יתר לנותר. י״ל דאידך עדיפא ליה למפרך מנותר לנותר:

טומאת מקדש וקדשיו שלא נודעה למי שנכשל בה כהנים מתכפרים בה בפר כהן גדול של יום הכפורים וישראל מתכפרים בה בדם שעיר הנעשה בפנים הן טומאה שאירעה לפני לפנים הן בהיכל הן במזבח הן בעזרה אבל שאר עבירות כהנים ולוים וישראלים הכל שוים בה להתכפר כלם בשעיר המשתלח כמו שביארנו:

מצורע שנתרפא כבר ידעתו בטהרתו שאחר שהביא צפרים ועץ ארז ואזוב ותולעת ושחט הכהן את אחת מן הצפרים והטביל את חברתה עם הארז והאזוב והתולעת בדמה והזה על המצורע שבעה פעמים וגלחו והטבילו וספר לו שבע שביום שביעי מגלחו שנייה ובשמיני טובל פעם אחרת ומביא קרבנותיו כבש לאשם ומביא עמו לוג שמן וכבשה נקבה לחטאת וכבש לעולה ומנחת הסלת ובתחילת כפרתו שוחט את האשם ומזה מדמו על התנוך והבהונות הימנים ואח"כ לוקח את השמן ויוצק הכהן על כף כהן אחר השמאלית ומזה בפרוכת כנגד בית קדשי הקדשים שבע הזאות ואח"כ מזה ממנו במקום שהזה מן הדם על התנוך והבהונות הימנים והנותר בכף נותנו על ראש המטהר ומקריב החטאת והעולה והמנחה וכשם שביארנו ביום הכפרים שכל הזאות שבמין אחד כלם כפרה אחת כך במצורע הזאות השמן שעל הפרכת כפרה אחת ומתוך כך נתן מקצת מתנות שבהיכל ונשפך הלוג יביא לוג אחר שכל שחסר מן הלוג קודם שהתחיל ביציקה ממלאו אחר שהתחיל ביציקה יביא לוג אחר ויתחיל בתחילה במתנות שבהיכל ולא ממקום שפסק ואם גמר מתנות שבהיכל ונשפך הלוג יביא לוג ויתחיל בבהונות וכן אם נתן מקצת מתנות שבבהונות ונשפך הלוג קודם מתנת הראש נתכפר ואינו צריך כלום שאין מתנת ראשו מעכבת שבמקום שיריים היא ולא מפני שנקראים שיריים שאין אומרים בכל השיריים שלא יעכבו שהרי בשירי מנחה כל שנשפכו או שחסרו שיריה בין קומץ להקטרה לא יקטיר את הקומץ עליהם אלא כך למדוה מפני שאחר שקרא שירי הבהונות לשון שיריים דכתיב ומיתר השמן חזר וקרא לשל ראש שירי שיריים כדכתי' ביה והנותר מן השמן:

בקטורת לא קא מיירי. וא"ת מ"מ תיקשי מדקתני סיפא וכן בהיכל וכן במזבח וא"כ חפן לפני שחיטת הפר וכ"ת שיחזור ויחפון הא לא מסתבר שיחזור ויחפון אחר שנתן בפנים ועוד כי שמא היתה החפינה פסולה אם יחזור ויחפון אחר מתנות שבפנים י"ל כיון שעשה מתנות שבפנים נעשית השחיטה כהילכתה ונעשית החפינה בטוב לאחר שחיטת הפר ושחיטה אחרונה אינה אלא לסיים ההזאות תדע דהא בשעיר שנשפך דמו במתנות היכל או של מזבח ולא דם הפר ושחט שעיר אחר נמצא שקדמה מתנות דפר דלפני ולפנים וגם בהיכל לשחיטת השעיר ומשמע שאם נשפך דם השעיר אחר מתנות [פר] שבהיכל שלא היה חוזר ומתחיל מתנות הפר בהיכל אלא ודאי טעמא כדפרישית ששחיטה ראשונה חשובה היא כיון שהתחיל לעשות מתנות הדם כי שחיטה זו אינה אלא לסיים ההזאות. הריב"א:

וכפר את מקדש הקדש זה לפני ולפנים. פי' רש"י דמיירי לענין טומאה שאירעה לפני ולפנים וכן בהיכל ועזרה ואין נראה לרבי דהא כל הני קראי למה לי דמסתמא כל מחנה שכינה מחד קרא נפיק ואמרינן בפ"ב דשבועות (דף טז:) משכן איקרי מקדש מקדש איקרי משכן תרי קראי למה לי ואם אינו לענין לטומאה שבחוץ תנהו לטומאה שבפנים ולא מצריך קראי לכל הני שבפנים ועוד גבי מזבח היכי שייך לאדכורי טומאה אם שימש בטומאה [טמא] ששימש אינו מתכפר בשעיר שהרי אינו מכפר [אלא] על טומאת מקדש וקדשיו ולא על כהנים המשמשין בטומאה ואי שהה על המזבח כדי השתחויה מאי שייך זה למזבח הא לא שייך זה אלא להיכל ועוד דקאמר בפ"ק דשבועות (דף ז:) יש לי בענין הזה להביא ג' טומאות ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים ומפרש אמאי לא מוקי בהן קרא והיכי מיתוקם בהן קרא כיון דמיירי בטומאה ע"כ נראה לרבי לפרש דמיירי בהזאות ולענין עיכובא מיירי דלמצוה נפקא לן מדכתיב והזה על הכפורת ולפני הכפורת ז' פעמים וה"פ זו לפני ולפנים שמזה על בין הבדים זה היכל שמזה על הפרוכת. מזבח כמשמעו שהיה מזה על מזבח הזהב שהיה בהיכל יכפר אלו העזרות שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון ועזרות דנקט לשון רבים לפי שהעזרה חלוקה היא בקדושתה עזרת כהנים ועזרת ישראל וכן משמע כאן דמתני הך ברייתא גבי הזאה דמתניתין מיהו לפי' רש"י אינה קושיא שהרי אינו מביא אלא פסוק שהכל כפרה אחת היא וא"ת למה לי האי קרא אי למצוה נפקא לן מדכתיב והזה על הכפורת ולפני הכפורת וכן יעשה לאהל וגו' ואי לעיכובא נפקא לן מוכלה מכפר דבסמוך י"ל דהאי קרא דוכפר את מקדש הקדש איצטריך משום דבכולה פרשתא כתיב אהרן ואיצטריך לרבויי כל משוח בשמן המשחה מכאן ואילך ומרובה בגדים לעשות לכל הזאות וכל אלו העבודות כדתניא בת"כ וכפר הכהן אשר ימשח אותו מה ת"ל לפי שכל הפרשה אמורה באהרן כו'. מ"ר:

הושוו כולן לכפרה אחת מלמד שכולן מתכפרין בשעיר המשתלח. ולשעיר הפנימי לא הושוו דהא כתיב ביה אשר לעם ודרשינן מיניה בפ"ק דשבועות (דף יג:) לעם ולא לכהנים:

חטאת אחת אמרתי לך ולא שתי חטאות. וא"ת והא נפקא לעיל מקרא דוכלה מכפר את הקדש י"ל דשמא אתא לשום דרשה אחריתי דר"א ור"ש על כרחין מוקמי ליה בדרשה אחריתי:

בפר"ח גרס לא חילק ר' יעקב בלוגין ולא כו'.^א)צ"ל דס"ד. וקס"ד דקאמר דהתם לא היו חולקין התנאים ומשני אימא לא שינה ר' יעקב בלוגין כלומר לא שינה מחלוקתם בלוגין אלא כך היה אומר בזה כמו בזה:

נתן מקצת מתנות שבפנים כו'. לאו דוקא נקט שבפנים שלא היה נכנס בפנים אלא היה עומד בשער נקנור ומכוון כנגד בית קדשי הקדשים במס' נגעים (פי"ד):

אלא מעתה גבי מנחה דכתיב והנותרת הכי נמי דלא מעכבי כו'. הקשה ה"ר אלחנן מדאמרינן במעילה פרק חטאת העוף (דף ח:) דמיצוי חטאת העוף אינו מעכב ומאי והנשאר בדם ימצה שאם נשאר ופריך אלא מעתה גבי מנחה דכתיב והנותרת ה"נ וכ"ת ה"נ והא תניא מסלתה כו' ומשני שאני התם דכתיב והנותרת קרא יתירה ומאי פריך הכא והא הכא לא כתיב קרא [יתירא] כי התם ואמאי צריך לשנויי דכתיב ומיתר דמשמע שירי שיריים ואומר רבי דמשום אידך פריך הכי דאיהו^ב)צ"ל לית. אית ליה והנשאר בדם [אם נשאר אלא] שצריך לישאר שמיצוי חטאת העוף מעכב והוצרך לתרץ שאני הכא דכתיב ומיתר וגו'. מ"ר:

בפרש"י בד"ה זה לפני כו' על טומאה שאירעה לפני ולפנים אם נכנס כו' עכ"ל פירושו מגומגם ממה שפירש על טומאה שאירעה כו' דהיינו שאחר שנכנס לפני ולפנים נטמא שם בפנים ע"י שרץ וממה שפירש שוב אם נכנס אדם שם לטומאה כו' נראה דאיירי בנטמא ואח"כ נכנס גם קשה דאי איירי בנטמא כבר ונכנס אח"כ ל"ל קרא לנכנס לפני ולפנים כיון דכבר נתחייב בנכנס לעזרה ולהיכל בטומאה וק"ל:

בד"ה זה היכל הזאות שעל הפרוכת ובד"ה ולא שני כו' שתי פעמים הס"ד ואח"כ מה"ד לי חילק כו' נתן ר' יעקב חילוק בלוג שמן כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה דברי הכל כו' ויתחיל בבהונות דא"כ זהו דלא כתנאי דהכא וע"כ נראה ר"י בן נורי דאמר התם כו' עכ"ל כצ"ל ועיין בתוספות פ"ק דזבחים:

גמרא ואם איתא יחזור וישחט מ"ל. ק"ל דלמצוה ודאי הוא דשחיטת השעיר צ"ל אחר מתן דם הפר וא"כ לכ"ע תקשי. דוכי גרע זה מהא דא"ר במנחות (סד) ולא עוד אלא שא"ל הבא שמינה לכתחילה ושחוט ע"ש. וי"ל דהמ"ל ולטעמיך:

גמ' שם גמר מתנות שבהיכל ונשפך הלוג כו' ויתחיל בתחלה במתנות שבבהונות. תימה דהלא מתנה שבתנוך קדמה להו ומדוע שבקה. וכה"ג דקדקו התוס' במנחות (ט ב) ד"ה על. וישובם שמא אינו עולה לכאן:

גמ' שם אלא מעתה והנותרת מן המנחה כו'. ועי' פרש"י. וק"ל דהא דומיא דמנחה ה"נ בלוג אם חסר אפי' קודם מתנות הבהונות ג"כ פסול אף דנשייר בו כדי מתנות הבהונות כדמוכח בפי"ד דנגעים מ"י חסר הלוג כו' רש"א כו' משנתן יביא אחר בתחלה ע"ש. ודומיא דהכא דנשפך אחר מתנות הבהונות ה"נ במנחה אחר הקטרת הקומץ אם נאבדו השיריים אינן מעכבין:

רש"י ד"ה זה לפני ולפנים. עי' רש"א. ומה שהקשה דל"ל קרא לנכנס לפני ולפנים כיון דכבר כו'. תמוה דודאי איצטריך דס"ד כיון דקדושתו חמורה לא יכפר. ואיפכא ה"ל להקשות דל"ל קרא לעזרות ולהיכל דכבר כו'. אבל גם זו אינה קושיא די"ל כשבא דרך גגין דפטור כדאיתא שבועות (יז ב) ועי' זבחים (פב ב) ובתוס' שם:

תד"ה דברי הכל. דאמרי' בפ"ק דזבחים והנותר בשמן יתן כו' ואם לא נתן לא כפר דר"ע ריב"נ כו'. כצ"ל:

[מלואים: שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר לא עשה ולא כלום ק"ל כיון דשחיטה לאו עבודה עיכובא דחוקה עלה לא קאי כדאמ' בפ"ק דמנחות (דף ה') הקדים חטאתו לאשמו לא יהא א' ממרס בדמו אלא תעובר צורתו ויצא לבית השריפה ואמ' והא ר"פ הוא דאמ' שאני הלכות מצורע דכתיב ביה הויה ומשני ה"מ עבודה אבל שחיטה לאו עבודה היא פי' ולא קאי עיכובא דהויה אשחיטה ואי אין מחוסר זמן לבו ביום יהא א' ממרס בדמו לקריב אשם והדר לקריב חטאת אלמא כל היכא דכתב רחמנא עיכובא אשחיטה לא קאי דלאו עבודה היא ה"נ עיכובא דחוקה אשחיטה לא קאי ואמאי שעיר ששחטו קודם מתן דם של פר לא עשה כלום וכ"ת ה"ט נמי דשעיר ששחטו קודם מתן דם של פר דלא עשה כלום מש"ה הוא משום דיש מחוסר זמן לבו ביום דה"ט נמי דהקדים חטאתו לאשמו דפסול ולאו משום דקאי עליה חוקה ליתא דהא התוס' הקשו התם כיון דמחוסר זמן לבו ביום ל"ל חוקה גבי יוה"כ לעכב ותירצו דווקא גבי מצורע חשיב מחוסר זמן במה שעדיין לא הגיע זמן טהרתו אבל סדר עבודה דיוה"כ דלכפרה לא חשיב מחוסר זמן וכיון שכן איכא למימר דסדר יוה"כ מעכב לר"י כדאית ליה ולר"נ כדאית ליה אלא משום חוקה וכיון דשחיטה לאו עבודה היא לא קאי עיכובא דחוקה עלה כמו גבי מצורע ואמאי לא עשה כלום וי"ל הא דהקדמת שחיטת שעיר למתן דם של פר מעכב לאו משום לתא דשעיר הואיל והקדים שחיטתו אלא משום דאיחר למתן דם פר אחר שחיטת השעיר והיה ראוי להקדימו ודמיא להא דאמ' לעיל פ"ד (דף מ') דאי אקדים מתנות פר בהיכל קמי מתנות שעיר בפנים מעכב אפי' לר"י דאמר חוקה לא קאי אדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ וא"כ ע"כ הא דמעכב לאו משום לתא דפר דאקדמיה דהא אמתנות הללו דפר שהן בהיכל לא קאי חוקה א"ו ה"ט דמעכב משום איחור דם שעיר של פנים דקאי עליה חוקה דאיחרו לשל פר וכ"ת אי ס"ד דלאו משום הקדמת שחיטת שעיר הוי עיכובא אלא משום איחור דם הפר א"כ הו"ל מעוות לא יוכל לתקן ואין לו תקנה בשחיטת שעיר אחר לאחר מתן דם הפר דהא כבר נשחט השעיר הא' קודם מתן הפר ופסלו להדם לגמרי ומאי דהוי הוי וא"א בחזרה דאי אמרת בשלמא דהקפידא הוא על הקדמת שחיטת השעיר לחוד ניחא דיש לו תקנה במאי דחוזר ושוחט שעיר אחר מתן דם הפר דנמצא שחיטת שעיר זה לאחר מתן דם הפר והא שנשחט קודם פסול וכמאן דליתא דמי אבל א"א דהקפידא על איחור דם הפר הוא במה יתקן בהא שיחזור וישחוט שעיר א' אחר מתן דם הפר מ"מ אותו שעיר ששחט קודם למתן דם הפר פוסל את הדם ע"י הקדמתו ובמה יחזור להכשירו ע"י שחיטת שעיר הב' וכי מאחר שנפסל חוזר ויכשר וא"כ אין כאן תקנה אלא שישחט פר אחר ג"כ ואחר מתן דם ישחוט שעיר א' ודם הפר הא' ישפוך ופשטא דברי עולא לא משמע הכי דקאמר שעיר ששחטו קודם למתן דם של פר לא עשה כלום משמע דאהאי עשיה דמיירי ביה דהיינו שחיטת שעיר הוא דלא עשה כלום אבל דם הפר כדקאי קאי ומזה ממנו ואח"כ שוחט שעיר א' די"ל דהא דהמאוחר מעכב למוקדם בהקדמתו לאו למימרא שפוסל מאוחר למוקדם לגמרי ע"י הקדמתו אלא הדבר תלוי ועומד כ"ז שלא חזר ועשה את המעשה המאוחר לאחריו הו"ל עיכוב ואין מעשה המוקדם כלום ואם חזר ועשה את מעשה המאוחר אחריו ש"ד ואין מעשה המאוחר שהקדימו בראשונה פוסלו למוקדם כל עיקר אלא המאוחר עצמו שהקדימו כמאן דליתא דמי ואי חוזר ועושה מעשה המאוחר במקומו לאחר המוקדם שפיר דמי ואם לאו הוה ליה המאוחר כמאן דליתא ומעכבו למוקדם כמו שהזאות עצמן מעכבין זה את זה ואם עשה מקצתן מקצת השני מעכב ואין עשיית חלק הא' כלום ה"ה נמי שחיטת השעיר מעכב לדם של פר שאין הזאתו כלום ואינו גומר עד שישחוט אחריו דווקא את השעיר ומ"מ אותו השעיר ששחטו קודם להזאתו לא פסלו אלא שלא נגמרה כפרתו עדיין בהזאתו וכשישחט לשעיר נגמרה כפרתו והכי משמע התם בפ"ד גבי הא דשעיר א"מ את הפר דעיכוב הבא מחמת איחור המוקדם למאוחר אין המאוחר שקדמו פוסלו לגמרי ואין לו תקנה אלא [אם] חוזר ועושה למאוחר אחריו במקומו ש"ד ולעיל פ"ד פירשתי ההיא סוגיא דהתם:]

[מלואים: במתנות שבהיכל. פירשתי במתניתין:]

[מלואים: זה לפני ולפנים פירש"י אם נכנס אדם שם בטומאה. מזבח כמשמעו על טומאה שאירע לאדם במזבח ושהה כדי השתחויה שזה שעור שהייה למי שנטמא בעזרה וק"ל אמאי שינה בפי' דעל לפני ולפנים פירש שמכפר אם נכנס אדם שם בטומאה משמע דמיירי בנטמא קודם כניסתו וגבי מזבח פי' שמכפר על טומאה שאירע לו לו שם ובשהה כדי השתחואה דוקא ונ"ל דט"ס הוא בפירש"י וצ"לולא שהה וכן העתיקו התוס' דלא שהה ועבד עבודה ומשום דק"ל למה פרט קרא למזבח בפ"ע דאי מיירי במזבח הפנימי בכלל היכל הוא ואי בחיצון בכלל יכפר אלו עזרות הויא דבשלמא עזרות והיכל וק"ק כל א' אלים קדושתיה מחבירו דבעזרה רשות לכל אדם טהור לכנס בו ובהיכל אין רשאין אלא כהנים ולצורך עבודה דווקא ולק"ק אין רשאי ליכנס אלא כ"ג ביוה"כ בשעת עבודת פנים וסד"א דאינו מכפר אלא על הקל לחוד או על החמור לחוד ולא על הקל מגזה"כ מידי דהוה אשאר עבירות קלות קמ"ל דמכפר על החמור ועל הקל אבל מזבח ממ"נ או בכלל היכל הוא או בכלל עזרה לפיכך פי' דמיירי מעבודה דליכא אלא במזבח ומ"מ איסור כרת דטומאה ליכא דמיירי בנטמא בפנים דבעי שהייה ובדלא שהה כדי השתחואה דמשום טומאה בעזרה ליכא ומשום מזבח דטמא שעבד איכא וכהאי גוונא מוקי לה הגמרא בפ"ב דשבועות (דף י"ז) דהא דקיי"ל טמא ששימש במיתה ולא בכרת מוקי לה בנטמא בעזרה ובדלא שהה דמשום טומאת עזרה ליכא ומיתה דטמא ששימש איכא:]

[מלואים: עם הקהל אלו ישראלים יכפר אלו הלוים לכאורה משמע דלוים לאו בכלל עם הקהל נינהו ולא מיקרו קהל מש"ה צריך קרא לרבוינהו בפ"ע מיכפר אבל א"א לומר כן דהא בספ"ק דהוריות ר"ל ראב"י דשבטו של לוי לא איקרו קהל ואידחו דבריו במסקנא אלא שבט לוי נמי איקרו קהל וה"נ אמרינן בפ"ד דקדושין (דף ע"ג) ה' קהל כתיבי חד לכהנים וחד ללוים וחד לישראלים וכו' ואיכא חד לישנא אליבא דר"י התם דכהנים ולוים מחד קהל נפקא מ"מ ש"מ אליבא דר"י לוים איקרו קהל והכא מרבי להו ר"י ללוים מיכפר אלא ודאי לכ"ע לוים בכלל קהל נינהו והא דמרבי להו מיכפר משום דס"ל דלאו עם מיקרו והכא עם הקהל כתיב והכי אמרינן בהדיא בפ"י דחולין (דף קל"א) דמשום דלא איקרו עם מרבה להו אבל ודאי קהל איקרו ובאמת ק"ל אהא דס"ל לראב"י בספ"ק דהוריות דלוים לאו קהל איקרו מההיא דפ"ד דקדושין דמשמע לכ"ע לוים בכלל קהל הן וכן בדין דאי לא תימא הכי א"כ אתה מכשיר כל פסולי היוחסין ללוים ובחידושי למס' הוריות אפרש לה אין כאן מקומו:]

[מלואים: יכפר אלו לוים שם בפ"י דחולין קאמר יכפר אלו לוים ותניא אידך יכפר אלו עבדים ומוקי לה דבהא פליגי דמר סבר לוים איקרו עם ול"צ לרבויי ויכפר לעבדים ומר סבר לא איקרו עם וללוים אתא ונ"ל הא דמרבי לעבדים לאו משום דלא איקרו עם דודאי איקרי עם דאל"כ יהיו עבדים פטורים מן המתנות אם נתן לו אחד על מנת שאין לרבו רשות בו בגוונא דלא קנה רבו וכדאמרינן בפ"ב דנדרים ובפ"ק דקדושין והא לא מצינו שעבדים פטורים מן המתנות ועוד דפריך התם לרב דפוטר לוים מן המתנות משום דלא איקרו עם מדתנ' השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות ולא קאמר השוחט ללוי ולנכרי פטור מן המתנות וה"נ יש לדייק דעבדים חייבים דאל"כ הו"ל למימר השוחט לכהן ולעבד פטור וכ"ש נכרי אלא ודאי עבדים איקרו עם והא דמרבי ליה מיכפר משום דלא איקרו קהל והכא עם הקהל כתיב ונ"ל דס"ל להאי תנא כמ"ד דקהל גרים איקרו קהל דאל"כ מאי אריא דמרבי לעבדים מיכפר יותר הו"ל לרבות גרים אלא ודאי ס"ל דגרים בכלל קהל הן וכ"ש דבכלל עם הן מטעמא דפי' ובהדיא תנן בפ"י דחולין גר שנתגייר והיתה לו פרה נשחטה עד שלא נתגייר פטור משנתגייר חייב אלמא גר איקרי עם מדחייב במתנות אי נמי י"ל דס"ל להאי תנא דקהל גרים לא איקרו קהל ומיכפר נפקא ליה גרים ועבדים דשניהם שוין בהא דלא איקרו קהל ואינן בכלל עם הקהל אלא דאתא יכפר ורבי אפי' להני דלא איקרו קהל ל"ש גרים ל"ש עבדים במשמע אלא התנא נקט עבדים וכ"ש גרים ומ"מ בקרא דיכפר הכל במשמע ופי' זה נ"ל עיקר דאילו לפי' א' קשה דמאן שמעת ליה דאית ליה קהל גרים איקרו קהל ר"י שם בפ"ד דקדושין והא האי תנא דלא כר"י דאלו ר"י מרבי מיכפר לוים וס"ל דלא איקרו עם ואלו האי תנא מרבי עבדים אבל לוים איקרו עם ואע"ג דא"ל דס"ל כר"י בחדא ופליג עליה בחדא מ"מ כל כה"ג דרך הגמ' להקשות ולשנויי הכי ולא הוי שתיק אלא ודאי פי' ב' עיקר מ"מ אני תמה דלדידן דקיי"ל דמספקא לן אי לוים איקרו עם אי לא כדאיתא התם בפ"י דחולין וקיי"ל בפ"ד דקדושין דקהל גרים לא איקרו קהל דגר מותר בממזרת א"כ את"ל דלוים לא איקרו עם האי יכפר ע"כ ללוים אתי וכר"י וא"כ גרים דלא איקרו קהל ואינן בכלל עם הקהל מהיכן איתרבו לכפרה בשלמא לר"י גופיה ניחא דס"ל דקהל גרים איקרו קהל ובכלל עם הקהל הן וכן לאידך תנא דמרבי מיכפר לעבדים וה"ה לגרים וכדפי' נמי ניחא דס"ל דלוים איקרו עם ובכלל עם הקהל הן ולהני תנאי בין לוים בין גרים איתרבו לכפרה אבל לדידן קשיא וי"ל דלא קשה מידי דודאי מיתורא דיכפר הכל במשמע כל הני שאינן בכלל הני דפרט קרא בהדיא בין גרים דאינן בכלל קהל בין לוים את"ל דלא איקרו עם דשקולין הן והי מינייהו מפקת וע"ד דפי' לעיל גבי הא דמרבי האי תנא עבדים מיכפר דה"ה לגרים והא דדייק התם מדתניא אידך יכפר אלו עבדים דש"מ דלוים ס"ל דבכלל עם הן לאו למימרא דהכי דייק לה דאי ס"ד דס"ל דלוים לא איקרו עם לא הו"ל לרבות עבדים מיכפר אלא לוים לחוד דליתא וכדפי' אלא הכי דייק לה דאי ס"ל דלוים לא איקרו עם ואינן בכלל עם הקהל דכתב רחמנא בהדיא וצריכי למיתי לוים מרבויא כמו עבדים הו"ל למימר יכפר לרבות לוים ועבדים אלא ודאי ס"ל דלוים מגופיה דקרא אתיא דבכלל עם הקהל הן ומרבוי דיכפר ל"צ למיתי אלא עבדים ולא לוים:]

[מלואים: הושוו כולן לכפרה א' פירש"י הושוו כולן בהאי יכפר בתרא וק"ל א"כ מנין לנו לרבות מהאי יכפר לוים דילמא האי יכפר לא אתי אלא להא לחוד להשוות המתכפרין שנאמר בהדיא בקרא שהן כהנים וישראל בכפרה שמתכפרין בשעיר המשתלח ולא מיירי קרא מלוים כלל אבל איני יודע מי דחקו לפרש כן ולמה לא נאמר כפשוטו מדכתב רחמנא כהנים ועם הקהל ויכפר מרבה לוים השוו להדדי לכפרה א' לר"י ולא מיתורא דקרא דריש ליה אלא פשטיה דקרא משמע ליה לר"י הכי דהשוו לכפרה א' ותדע דלא מיתורא אלא ממשמעותיה דריש לה דהא בסוף פ"ק דשבועות (דף י"ג) פריך ור"ש הא ודאי הושוו ומשני הושוו דבני כפרה נינהו מיהו כל חד מכפר בדידיה פי' פר לכהנים ושעיר לישראל ואי מקרא יתירא דריש לה ר"י להא דהושוו מאי משני ר"ש הושוו דבני כפרה נינהו להא ל"צ קרא יתירא הא בהדיא כתיב דבני כפרה נינהו אלא ודאי לאו מקרא יתירא נפקא ליה הא אלא ממשמעותיה דקרא משמע דהושוו לכפרה א' והא דפריך התם מ"ט דר"ש דכתיב ולקח את שני השעירים איתקש שעיר המשתלח לשעיר הנעשה בפנים היינו משום דפשטא דקרא משמע כר"י דהושוו לכפרה א' מש"ה פריך מ"ט דר"ש דמפיק ליה לקרא מפשטיה:]

[מלואים: ויתחיל בתחילה במתנות המזבח פי' בקרנות ואע"פ שנשפך לאחר מתן קרנות בתוך מתן ז' של טהירו אפ"ה חוזר ומתחיל בקרנות שהרי כלל הכתוב מתן קרנות ושל טהירו בכפרה א' דמזבח ולא חלקן לב' כפרות כאינך וכדפירשתי במתניתין:]

[מלואים: ר"מ סבר אע"ג דלא נזכר ר"מ במתניתין מ"מ הא קיי"ל סתם משנה ר"מ היא נ"ל:]

[מלואים: ושניהם מקרא א' דרשו. ק"ל ההיא דפ"ד דזבחים (דף מ') דלרנב"י הא דמרבי התם מלפר זה פר יוה"כ היינו שיהא המתנות מעכבין זא"ז ולא נצרכא אלא לר"י דאמר חוקה אדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ לא קאי אימא מדסדרן לא מעכב הזאות נמי לא מעכב קמ"ל ופריך ההוא מוכלה לכפר את הקודש נ"ל לר"י אם כלה כפר ואם לא כלה לא כפר וכדאמר לעיל והשתא ל"ל ללמוד מהני קראי דמתנות שבחוץ מעכבי תיפוק ליה מהאי קרא דמדם חטאת הכיפורים אחת בשנה בין אי תדרוש חטאת א' ולא ב' חטאות כר"מ ובין אי תדרוש חיטוי א' ולא ב' חיטוים כר"א ור"ש מ"מ ש"מ דהזאות מעכבי דאי לא מעכבי לא משכחת לה לעולם לא ב' חטאות ולא ב' חיטוים כיון דלא מעכב אם נתן מקצת מתנות ונשפך הדם א"צ להביא כלל אחר ולגמור המתנות מידי דהוה אגמר מתנות שבמזבח ונשפך הדם דד"ה לא מעכב וא"צ להביא אחר כיון דס"ל דשירים לא מעכב ה"נ אי שאר מתנות חוץ מאותן שבפנים לא מעכב הא האי קרא דחטאת א' לאו גבי מתנות פנים גופייהו כתיב אלא גבי מתנות קרנות כתיבאלא דר"מ ור"א ור"ש ילפי ממתנות קרנות לשאר מתנות ואפי' למתנות פנים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואי מתנות לא מעכב ה"ה מתן קרנות לא מעכב ול"ל דכתב רחמנא גבי מתן קרנות ב' חטאות או ב' חיטוים הא לא משכחת לה בהיכל כיון דלא מעכב וא"צ להביא אחר בשבילם כמו שא"צ אחר בשביל שירים הואיל ולא מעכב וי"ל דודאי לא דמי גופן של מתנות אפי' את"ל דלא מעכב לשירים דהא אפ"ת דשירים מעכבי ואם נשפך הדם קודם מתן שירים צ"ל אחר הא א"א להתחיל בדם זה במתן שירים ולשפכו ליסוד דאם כן אין זה שירים כיון שלא נתן מקצת מתנות ממנו אין שם שירים עליו ובע"כ צריך ליתן ממנו מקצת מתנות כדי שיהא על הנותר שם שירים וישפכן ליסוד וכיון שכן הא א"א אלא אי אמרת שירים מעכבי ואפילו המתנות שנתן כבר אינו כלום כל כמה שלא נתן השירים ליסוד והא א"א ליתנן ליסוד אם לא נתן מקצת מתנות מדם זה דאל"כ אין שם שירים על דם זה כיון דלא נתן ממנו מעיקר המתנות כלום משו"ה א"א דשירים לא מעכבי אע"ג דמ"מ מצוה מיהו איכא בשירים אפ"ה א"א להבא דם אחר למצוה משום מתן שירים דהיכא ליעבד בהאי דם אחר שיבוא אי יתחיל בשירים לשפוך ליסוד ותו לא הא אין שם שירים עליהם כיון שלא נתן ממנו תחילת מתנות כלום אין שם תורת שירים על דם זה ולא נפק בזה מצות שירים כלל וא"א לומר דיביא דם אחר ויתחיל בו קצת מעיקר המתנות כדי שיהא על המותר שם שירים למצוא תקנה למצות שירים דצריך מיהו למצוה הא נמי לאו כלום הוא דכיון דשיריים לא מעכבי לעיקר מתנות וכבר יצא ידי חובתו בעיקר המתנות אפי' אם יחזור עוד הפעם ויתן מעיקר המתנות אכתי לאו כלום הוא וכאילו לא נתן דמי כיון דכבר יצא ידי חובת מתנות ואין השירים מעכבות אותן ואם אח"כ ישפוך המותר ליסוד אין שם שירים עליו הלכך היכא דגמר מתנות המזבח ונשפך הדם שוב אין תקנה למצות שירים והו"ל מעוות שאינו יכול לתקן אבל בעיקר המתנות אפילו את"ל דבדיעבד לא מעכבי אפ"ה מצוה מיהו איכא ובנשפך הדם קודם נתינת המתנות בע"כ צריך להביא דם אחר כדי לקיים נתינת המתנות לכתחילה למצוה והשתא י"ל דקמ"ל קרא בנשפך אחר שנתן מקצת מתנות קרנות מהיכן יתחיל למצוה דאי אמרת חטאת א' אמר רחמנא יתחיל בתחילת הקרנות למצוה ואי חיטוי א' אמר רחמנא מתחיל ממקום שפסק ומ"מ ה"א ה"מ למצוה אבל לא לעכב מדסדרן אינו מעכב הזאת נמי לא מעכב קמ"ל הני קראי דפ"ד דזבחים דהזאות אפי' בדיעבד מעכבי:]

[מלואים: לי שנה ר"י בלוגין ק"ל אמאי לא קתני נמי להא פלוגתא גבי חטאות הפנימים כגון פר כ"מ ופר העלם דבר ושעירי ע"ז דטעונין ז' הזאות על הפרוכת וד' על קרנות מזבח הפנימי דלר"מ נתן מקצת מתנות על הפרוכת ונשפך הדם יביא אחר ויתחיל בתחילה במתנות הפרוכת ולר"א ור"ש ממקום שפסק שם מתחיל גמר מתנות שבפרוכת ונשפך הדם יביא ויתחיל במתנות שבמזבח נתן מקצת מתנות המזבח ונשפך הדם יביא דם אחר ויתחיל בתחילה במזבח לר"מ ולר"א ור"ש ממקום שפסק גמר מתנות המזבח ונשפך הדם ד"ה אינו מעכב:]

(סא סע"א רש"י) ד"ה ה"נ דלא מעכבי והאמר מר שיריים שחסרו וכו'.—אינו מובן, דכמו שבמנחה שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה פסולין, ה"נ בלוג של מצורע אם חסר ממנו בין יציקה למתן שבע או למתן בהונות פסול^*עי' נגעים פי"ד מ"י.. וכמו שבלוג של מצורע, לאחר שנתן מתן שבע ומתן בהונות, שוב אין מתנות הראש מעכבות משום שעליהן כתיב "והנותר", ה"נ במנחה, לאחר שהקריבו את הקומץ, שוב אין אכילת אהרן ובניו מעכבת משום שעל זה כתיב "והנותרת".