יומא סג ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סג - א

ומדברי רב חסדא נלמד, שאם שחטן בחוץ קודם שנפתחו דלתות ההיכל - פטור. מפני שבאותה שעה אין השלמים ראויים להבאה אל אהל מועד. ואף על פי שפתיחת דלתות ההיכל איננה מעשה שבגוף השלמים.

מאי טעמא [מהו טעם הדבר]?

מפני שמחוסר פתיחה של דלתות ההיכל, כמחוסר מעשה דמי. שהואיל ובענין השלמים נאמר דין פתיחת דלתות ההיכל, הרי זה כמעשה שבגופן. ^[36]

ועכשיו הגמרא מקשה על עצם דבריו של רב חסדא, ששעיר יום הכיפורים ששחטו בחוץ לפני ההגרלה חייב "הואיל וראוי לשעיר הנעשה בחוץ".

ומקשינן: ומי אית ליה לרב חסדא "הואיל"?

וכי רב חסדא סובר שהמפריש קרבן מסוים ואינו ראוי להקריבו לשם מה שהופרש, אף על פי כן אם שחטו בחוץ הוא חייב, משום "הואיל וראוי לקרבן אחר"?!

והאמר רב חסדא: קרבן פסח ששחטו בחוץ בשאר ימות השנה, אם שחטו לשמו [לשם פסח] פטור. מפני שפסח אינו ראוי להיקרב בפנים לשמו אלא בזמנו [בי"ד ניסן].

ואם שחטו שלא לשמו אלא לשם שלמים, חייב, מפני שפסח שלא בזמנו ראוי להקרב בפנים לשם שלמים.

ומדייקת הגמרא: טעמא, הטעם שהשוחט את הפסח שלא בזמנו בחוץ חייב, הוא אך ורק משום דשחטו שלא לשמו [אלא לשם שלמים].

ומשמע הא אם שחטו סתמא, הרי זה כאילו שחטו לשמו הוא, ופטור. ^[37]

וקשה: אמאי הוא פטור? לימא [נאמר] הואיל וראוי להביאו שלא לשמו בפנים, הרי זה נחשב ראוי לאהל מועד, והשוחטו בחוץ יהיה חייב! ^[38] ודחינן את הקושיא: הכי השתא! וכי כך אתה סבור, שיש לדמות את שעיר יום הכיפורים לקרבן הפסח?! והרי יש לחלק ביניהם:

התם, קרבן פסח ששחטו בחוץ שלא בזמנו בסתמא, אינו חייב, משום שפסח בעי עקירה. צריך שיעקור ממנו שם פסח בשחיטתו. וכל זמן שלא שחטו בפירוש לשם שלמים הרי הוא עדיין קרבן פסח, ולכן השוחטו בחוץ פטור [שהרי אינו ראוי להתקבל בעזרה]. ^[39]

אבל האי שעיר יום הכיפורים, אף על פי שלקחו לשם שעיר הנעשה בפנים, מכל מקום אם שחטו סתמא בחוץ חייב, הואיל וראוי הוא לשעיר הנעשה בחוץ, כי הוא לא בעי עקירה, שאין צורך לעקור ממנו את שם "שעיר הנעשה בפנים", כיון ששניהם שווים בשמותיהם. שהרי בין שעיר הנעשה בחוץ ובין שעיר הנעשה בפנים שניהם קריבין לחטאת.

רבה בר שימי מתני להו, שנה את שתי המימרות שלמדנו לעיל בשם רב חסדא [שהשוחט את שני שעירי החטאת בחוץ לפני ההגרלה חייב משום "הואיל וראוי לשעיר הנעשה בחוץ", ושפסח ששחטו בחוץ בשאר ימות השנה, לשמו פטור, שלא לשמו חייב] בדרבה. בשמו של רבה [ולא בשם רב חסדא].

וקשיא ליה דרבה אדרבה. הוקשה לו שיש סתירה בדברי רבה, כפי שהקשנו לעיל [על רב חסדא].

ומשני - כדשנינן. ותירץ כפי שתירצנו לעיל.

הגמרא מביאה אמוראים שנחלקו על רב חסדא [ורבה] בענין השוחט את הפסח שלא בזמנו בחוץ:

כי אתא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם רבי ירמיה, שכך אמר רבי יוחנן [שהיה גר בארץ ישראל]:

פסח ששחטו בחוץ בשאר ימות השנה, בין לשמו בין שלא לשמו - פטור.

ורב דימי מבאר את טעמו של רבי יוחנן:

אמר רב דימי: אמריתא לשמעתא קמיה דרבי ירמיה, כאשר למדתי שמועה זו לפני רבי ירמיה, שאלתי אותו כך:

בשלמא השוחט את הפסח בחוץ בשאר ימות השנה לשמו פטור, דהא לא חזי ליה, שהרי אינו ראוי עתה להקריבו לשם פסח בפנים.

אלא אם שחטו שלא לשמו - אמאי פטור? והא חזי קרבן פסח שלא בזמנו להקריבו שלא לשמו [לשם שלמים] בפנים!

ואמר לי [ענה לי] רבי ירמיה: אין הפסח כשר להקרב כל ימות השנה בתורת שלמים, אלא על ידי עקירה מתורת פסח, בכך ששוחט אותו בפנים לשם שלמים.

אבל עקירת חוץ, כאשר הוא עוקר את שם פסח בשחיטה שנעשית מחוץ לעזרה - לאו שמה עקירה, שהרי שחיטה הנעשית בחוץ היא שחיטה פסולה, ואין בכוחה לעקור מן הקרבן שם "פסח". ^[40] וממילא כל עוד לא נעקר ממנו שם פסח אינו נחשב ראוי להקרב כמות שהוא בפנים, שהרי עתה אין זה פסח.

הגמרא מביאה דעה אחרת שנאמרה בשם רבי יוחנן:

כי אתא רבין [כאשר רבין בא מארץ ישראל לבבל] אמר בשם רבי ירמיה שכך אמר רבי יוחנן [שהיה גר בארץ ישראל]:

פסח ששחטו בחוץ בשאר ימות השנה, בין לשמו בין שלא לשמו חייב, הואיל וראוי להקריבו בפנים שלא לשמו [ונחשב ראוי להקרבה באהל מועד].

ותמהינן: וכי יתכן שאפילו אם שחטו לשמו הוא חייב?!

והתנן והרי שנינו במשנה [זבחים קיב ב]: השוחט מחוסר זמן בחוץ פטור, בין אם הוא מחוסר זמן בגופו, כגון שעדיין לא עברו שבעה ימים מלידתו, ^[41] ובין אם הוא מחוסר זמן בבעלים. ואיזהו קרבן מחוסר זמן בבעלים שאם הקריבו בחוץ הוא פטור?

הזב והזבה והיולדת והמצורע [והנזיר ^[42]], שהתורה נתנה זמן להבאת קרבנותיהם, שכולם מביאים קרבן בסוף ספירת שבעה ימים, חוץ מהיולדת שמביאה את קרבנותיה במלאות ימי טהרה.

ואם אירע שהם הקריבו חטאתם ואשמם ^[43] בחוץ לפני זמנם, הרי הם פטורין, מפני שאינם יכולים להקריבם אז בפנים לא לשם חובתם, ולא לנדבה: לשם חובתם אינם יכולים להקריבם, מפני שעדיין לא הגיע זמן הקרבתם.

ולשם נדבה אינם יכולים להקריבם, מפני שאין חטאת ואשם באים בנדבה.

ובזמן שהקריבו עולותיהן ושלמיהן ^[44] בחוץ לפני זמנם, אף על פי שאינם יכולים להקריבם לשם חובתם, הרי הם חייבין, הואיל וראויים להקריבם בתורת נדבה.

ואמר רב חלקיה בר טובי: לא שנו שמצורע שהביא את אשמו בחוץ כשהוא מחוסר זמן שפטור, אלא כשהקריבו לשמו [שאז אין הקרבן ראוי להיקרב בפנים בתורת אשם].

אבל אם הקריבו [בחוץ] שלא לשמו אלא לשם עולה או שלמים חייב, שכן הוא ראוי להקריבו בפנים שלא לשמו, כי כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובתם [חוץ מן הפסח בזמנו בי"ד ניסן והחטאת בכל זמן]. ^[45]

ומוכח מכאן, שאף על פי שאשם ששחטו שלא לשמו בחוץ חייב, בכל זאת אם שחטו לשמו, מיהת [על כל פנים] הוא פטור.

ומכאן קשה על דעת רבין בשם רבי יוחנן, שאמר: פסח ששחטו בחוץ בשאר ימות השנה אפילו אם שחטו לשמו פטור.

אמאי אשם ששחטו לשמו פטור?

נימא [נאמר] שהשוחט אשם לשמו בחוץ יתחייב, הואיל וראוין להקריבו שלא לשמו בפנים! [כשם שאמר רבין לענין קרבן הפסח] ^[46]

ודחינן את הקושיא: הכי השתא, וכי כך אתה סבור שיש לדמות את הפסח שלא בזמנו לאשם שלא בזמנו?! והרי יש לחלק ביניהם:

התם, אשם ששחטו בחוץ [שלא בזמנו] לשמו פטור, משום שאשם שלא בזמנו בעי עקירה, צריך שיעקור ממנו שם אשם בשחיטתו. וכל זמן שלא שחטו לשם עולה או שלמים עדיין שם אשם עליו. [ולכן השוחטו בחוץ פטור, שהרי אינו ראוי להתקבל בעזרה לפני שהגיע זמנו].

אבל הכא פסח בשאר ימות השנה שלמים נינהו - הרי מאליו הוא שלמים, ואפילו בלא עקירה ^[47].

רב אשי מתני, שנה בדברי רבין [בשם רבי יוחנן] "פסח ששחטו בחוץ בשאר ימות השנה בין לשמו בין שלא לשמו חייב", כדאמרינן [כמו שאמרנו בגמרא לעיל].

אך רב ירמיה מדפתי מתני, שנה בדברי רבין [בשם רבי יוחנן] "פסח ששחטו בחוץ בשאר ימות השנה, בין לשמו בין שלא לשמו פטור".

קסבר פסח בשאר ימות השנה בעי עקירה, צריך שיעקור ממנו שם פסח בפירוש בשעת שחיטתו, אבל כל זמן שלא שחטו בפירוש לשם שלמים עדיין שם פסח עליו.

ואפילו אם שחטו בחוץ שלא לשמו [אלא לשם שלמים] הרי הוא פטור, משום שעקירת חוץ, כאשר הוא בא לעקור את שם פסח בשחיטה שמחוץ לעזרה, לאו שמה עקירה, שהרי שחיטה שנעשית בחוץ היא שחיטה פסולה, ואין בכוחה לעקור מן הקרבן שם "פסח".

ופליגא [וחולק] על המימרא דרב חלקיה בר טובי שאמר אשם ששחטו בחוץ לשמו פטור שלא לשמו [אלא לשם שלמים] חייב, מפני שעקירת חוץ שמה עקירה ^[48].

הגמרא חוזרת לדון בברייתא דלעיל בשני שעירי יום הכיפורים ששחטן בחוץ:

אמר מר בסוף הברייתא: שני שעירי יום הכיפורים ששחטן בחוץ ... משהגריל עליהן חייב על של שם, ופטור על של עזאזל. הגמרא מביאה ברייתא בתורת כהנים [אחרי פרק ח פרשתא ו] המבארת מנין למדו שהשוחט שעיר לעזאזל בחוץ, פטור:

תנו רבנן:

נאמר [ויקרא יז ג - ד]: "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה, או אשר ישחט מחוץ למחנה, ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה'.

שואלת הברייתא [בתורת כהנים שם]: "יכול [אולי נאמר] שהשוחט חולין בפנים [בעזרה, שעובר על איסור ^[49]] יהא חייב [כרת]? ^[50] [כלומר, כשם שהשוחט קדשים בחוץ שעובר על איסור, הרי הוא חייב כרת, כך נאמר בשוחט חולין בעזרה שאף הוא עובר על איסור, שיתחייב כרת ^[51]].

תלמוד לומר [לכך נאמר בפסוק: "להקריב] קרבן" ^[52] [כלומר, דוקא] על הקרבן הוא חייב [אם שחטו בחוץ] ואינו חייב על החולין [אם שחטם בפנים] ".

הערות

^[36] רבי יוחנן אמר [בזבחים קז ב] שהמעלה קדשים בזמן הזה בחוץ חייב. והקשו תוספות כאן: מדוע הוא חייב? הרי בזמן הזה אין המזבח על מקומו, ואי אפשר להקריב קדשים, וכשם שהשוחט קדשים לפני שנפתחו דלתות ההיכל פטור, כך השוחט ואין מזבח יהיה פטור! ועוד שהרי אפילו אם נפגם המזבח [ולא נהרס לגמרי] הגמרא אומרת [שם נט א. סב א] שהשוחט קדשים בחוץ באותה שעה פטור! וכתבו התוספות שמדובר בקטורת ומנחה. שאפשר להקריבן על מקום המזבח. אפילו כשאין המזבח קיים או שמדובר שבנו מזבח בזמן הזה. ודעת רבי יוחנן שקדושת המקדש קיימת בזמן הזה. ["קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא"]. עיין בדבריהם באריכות. ועיין שיח יצחק.

^[37] הקשה רבנו תם: מדוע לא נדייק מהרישא להיפך? שהרי ברישא אמר רב חסדא "לשמו פטור". ומשמע שאם שחטו סתמא חייב! ומטעם זה מחק רבנו תם את המילים הללו ["טעמא דשלא לשמו הא סתמא לשמו הוא ופטור"]. וכתב שהעיקר הוא כספרים שלא נכתב בהם כך. ושלא כדברי רש"י [שגרס כמו שכתבנו בפנים]. תוספות. תוספות הרא"ש. ותוספות ישנים. ע"ש. וראה בהערה הבאה.

^[38] הגמרא מסתפקת [בפסחים סד, א. עג, א] בשוחט את הפסח בשאר ימות השנה סתם. [ולא נתכוין לשחטו לשם שלמים או פסח. אלא לשם הקרבן שהוא], האם הקרבן כשר בתורת שלמים. וצדדי הספק הם: האם פסח בשאר ימות השנה הרי הוא שלמים מאליו, ואינו צריך עקירה מפורשת משם פסח, או שכל זמן שלא פירש ששוחט אותו לשם שלמים עדיין שם פסח עליו [ולשון הגמרא: פסח בעי עקירה" - שיעקור מעליו שם פסח]. ופסח ששחטו בשאר ימות השנה פסול. ורבי חייא בר גמדא אמר [שם עג, א] שנזרקה מפי חבורה [כל בני החבורה הודו בדבר. רש"י] שפסח אינו צריך עקירה אלא אם כן הבעלים היו טמאים בפסח ראשון, שאז מן הסתם הקרבן עומד להקרבה לפסח שני. ואם הקריבו שלא בזמנו, פסול. הריטב"א מפרש [בדעת רש"י] שהגמרא כאן סברה שפסח בשאר ימות השנה צריך עקירה. ולכן השוחטו סתם בחוץ פטור, כי עדיין שם שלמים עליו. והגמרא הקשתה: מאחר שיכול לשחטו בפירוש לשם שלמים [שאז הוא כשר], נאמר - הואיל וראוי שלא לשמו בפנים, אם כן השוחטו בחוץ יתחייב אפילו אם שחטו סתם ! [והגמרא מתרצת להלן שכיון שפסח צריך עקירה, אם כן, כל זמן שלא שחטו בפירוש לשם שלמים הרי הוא בגדר פסח ושחיטתו פסולה אפילו בפנים ולא אומרים בזה "הואיל". מה שאין כן שעיר חטאת הפנימי ראוי לשעיר הנעשה בחוץ גם בלא עקירה]. אבל רבנו תם [שמחק לעיל את הדיוק - "טעמא דשלא לשמו הא סתמא פטור"] כתב שהגמרא כאן סברה שפסח שלא בזמנו אינו צריך עקירה. ולכן היה פשוט לגמרא שהשוחטו סתם בחוץ חייב. והגמרא הקשתה: מדוע השוחט בפירוש לשמו פטור? נאמר הואיל וראוי לשחטו סתם, אם כן אף השוחטו בפירוש לשמו יתחייב! והגמרא מתרצת שפסח שלא בזמנו צריך עקירה. והשוחטו סתם בחוץ פטור, תוספות. והביאם הריטב"א [ועיין תוספות הרא"ש] ועיין שיח יצחק.

^[39] עיין בהערה הקודמת.

^[40] ודאי גם לדעת רב דימי, פסח שלא בזמנו צריך עקירה. ורב דימי מוסיף תנאי, שדוקא אם העקירה היתה בשעת שחיטה כשרה, הרי זו עקירה. אבל אם העקירה היתה על ידי מחשבה שבשחיטה פסולה אין זו עקירה, ועדיין שם פסח עליו. ריטב"א.

^[41] נאמר [בשמות כב כז]: "שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו, ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה"'. וכל שבעת הימים הוא נקרא מחוסר זמן. ואף על פי שמחוסר זמן פסול אם עבר והקריבו אינו לוקה, מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה, ולא נרצה הקרבן [רמב"ם איסורי מזבח ג, ח]. והביא הרדב"ז שם בשם תורת כהנים [אמור פרשה ח'], שיום השמיני עצמו כלאחר שמיני הוא וכשר, ורש"י כאן פירש: מחוסר זמן בגופו "כגון בתוך שמונה [ימים] ללידתו". וצריך לומר שכוונתו קודם היום השמיני. [כמו שמוכח בתורת כהנים הנ"ל].

^[42] רש"י לקמן ד"ה עולותיהן הביא שהגמרא בזבחים [קיד, ב] מוסיפה בדברי המשנה גם את הנזיר.

^[43] אשם המוזכר כאן הוא במצורע. אבל הזב והזבה והיולדת אינם מקריבים אשם. רש"י. הגמרא בזבחים קיד, ב.

^[44] שלמים המוזכרים כאן שייכים בנזיר בלבד. אבל הזב הזבה והיולדת והמצורע אינם מקריבים שלמים. ומטעם זה הגמרא בזבחים [קיד ב] מוסיפה בדברי המשנה לעיל את הנזיר [וכנ"ל הערה 42].

^[45] במשנה בתחילת מסכת זבחים שנינו: כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן [אלא לשם קרבן אחר] כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובתן. חוץ מן הפסח והחטאת. הפסח בזמנו [בי"ד ניסן, אבל בשאר ימות השנה הרי הוא כשלמים, והשוחטו שלא לשמו כשר], והחטאת בכל זמן. הלכך אין לפרש את דברי רב חלקיה בר טובי [שאמר שאם הקריבו שלא לשמו חייב] אלא באשם, אבל בחטאת אפילו אם הקריבו שלא לשמו, הוא פטור, שהרי אינו ראוי להקריבו באהל מועד. ריטב"א. [וכן מוכח בגמ' בזבחים שם וברש"י כאן].

^[46] תוספות ישנים ותוספות הרא"ש [ד"ה ואמר רב חלקיה] כתבו שהגמרא יכלה לשאול על המשנה גם בלא דברי רב חלקיה, עיין שם, ועיין שיח יצחק על תוספות ישנים, ד"ה והתנן.

^[47] לדעת רב דימי פסח שלא בזמנו אינו צריך עקירה ועיין לעיל. [החילוק בין אשם לבין פסח הוא משום שפסח שלא בזמנו עומד להקריבו שלמים. אבל אשם מצורע אינו עומד להקריבו לעולה, אלא מן הסתם הוא עומד להקריבו לאשם כשיגיע זמנו. ועיין פסחים עג, ב. שרבי חייא בר גמדא אמר שפסח שנטמאו בעליו ולא הקריבו פסח ראשון צריך עקירה. מפני שסתמו עומד לפסח שני].

^[48] הגמרא יכלה לומר לעיל בדברי רב דימי שהוא חולק על המימרא של רב חלקיה בר טובי, אך חיכתה עד לכאן לומר שלדברי רב ירמיה מדפתי גם רב דימי וגם רבין חולקים עליו. [תוספות].

^[49] ראה הערה 51.

^[50] וממשיכה הברייתא שם: "ודין הוא [יש ללמוד דבר זה בקל וחומר]: ומה אם קדשים שהיה להם שעת היתר בחוץ [שהיה מותר לשוחטם בחוץ לפני שהקדישם, בכל זאת] חייבים עליהם בחוץ, [אם כן, השוחט] חולין [בעזרה] שלא היתה להם שעת היתר בפנים [שמעולם לא הותר לשוחטם בעזרה, האם] אינו דין שיהו חייבים עליהם [כרת] משום השוחט בפנים?! והמשך הברייתא הובא מיד בגמרא. ועיין תוספות הרא"ש [קידושין נז ב] שאף על פי שאין עונשין מן הדין [אין מטילים על האדם עונש על ידי לימוד קל וחומר], כל זה הוא רק לענין עונשי בית דין. אבל כרת שהוא עונש בידי שמים, עונשין מן הדין, ועיין עצמות יוסף ופני יהושע שם.

^[51] מדברי הברייתא משמע שאיסור שחיטת חולין בעזרה הוא מן התורה, שהרי אם נאמר שאיסור זה הוא מדרבנן ברור שהתורה לא תדון בדבר דרבנן אם חייב כרת. ובפסחים [כב, א] וקידושין [נח, א] ועוד נחלקו תנאים אם איסור שחיטת חולין בעזרה הוא דאורייתא. [דעת רש"י בפסחים שם שרק לענין איסור הנאה מאותן חולין נחלקו. ולא לענין איסור אכילה. אבל תוספות שם סוברים שנחלקו אפילו לענין אכילה. ובתוספות זבחים סח, א ד"ה אימר, ומעוד ראשונים משמע שיש אומרים שאפילו השחיטה אינה אסורה מדאורייתא. וכן נוקט תוספות רבי עקיבא איגר קידושין פרק ב אות לז בדעת הרמב"ם להלכה. ודלא כהכסף משנה. ע"ש]. ודעת אביי שמקור דברי התנא הסובר שחולין שנשחטו בעזרה אסורים מדאורייתא הוא מהפסוק "כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה':. וזבחת" [דברים יב, כא]. בא הכתוב להתיר לאכול בשר תאוה משיבואו לארץ. ודרשו בריחוק מקום אתה זובח. ואי אתה זובח בקירוב מקום [בעזרה שקרובה למקדש, רש"י]. מכאן שאין שוחטין חולין בעזרה. [ועיין תוספות מנחות פ, ב ד"ה וכי, שהביאו מקור אחר לאיסור זה לדעת רבי יוחנן. גם למסקנת הסוגיא בקידושין שם].

^[52] [המילה "קרבן" מיותרת, שהרי מאחר שנאמר "להקריב" ברור שמקריב קרבן].

שחטן בחוץ קודם שנפתחו דלתות ההיכל — פטור. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — מחוסר פתיחה כמחוסר מעשה דמי [נחשב], וכיון שלא היה הקרבן ראוי עדיין להיקרב בפנים, לכן כששחטו בחוץ, אף ששחטו לשמו, אינו נחשב "כשחוטי חוץ".

ושואלים: ומי אית ליה [האם יש לו] לרב חסדא, האם מקבל הוא את העיקרון של "הואיל"? כלומר: שמאחר ויכול להיווצר בעתיד מצב מסויים, דנים אנו כאילו מצב זה כבר קיים בפועל. שהרי אמר ששעירים של פנים ששחטם בחוץ לפני ההגרלה חייב עליהם, הואיל וראויים היו להקרב כקרבנות המוספים!

והאמר [והרי אמר] רב חסדא: קרבן פסח ששחטו בחוץ בשאר ימות השנה, שלא בערב פסח, אם שחטו לשמו כקרבן פסח — פטור, שהרי בכל ימות השנה אינו ראוי להקרב לשם פסח בפנים. ואם שחטו שלא לשמו אלא לשם קרבן שלמים — חייב, שכל קרבן פסח שנשחט בשאר ימות השנה שלא לשמו אלא לשם שלמים, הריהו נחשב כקרבן שלמים, וכיון שהוא ראוי להקרב כשלמים בפנים ושחטו בחוץ — חייב.

ומעירים: טעמא [הטעם] דווקא ששחטו במפורש שלא לשמו, הא סתמא [הרי סתם], אם לא היה מפרש דבר, היינו אומרים שלשמו הוא שוחטו ופטור. ואמאי [ומדוע]? לימא [שיאמר]: הואיל וראוי להקרב שלא לשמו בפנים, ואם כן, יש להתייחס לכך כאילו אכן הוקרב שלא לשמו וכיון שהוקרב בחוץ יהא חייב!

ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משוה]?! התם [שם] בקרבן פסח בעי [צריך] שתהיה בשעת השחיטה עקירה משמו של הקרבן לשלא לשמו כדי להכשירו בפנים, וכל זמן שלא נעקר שמו אינו נחשב כראוי להקרב בפנים, אבל האי [זה] שעירים של פנים לא בעי [צריך] עקירה משמם, שהרי גם אם מקריבם בחוץ, לשם חטאת הוא מקריבם ועדיין שם חטאת עליהם, ויש לחייבו איפוא אף בלא הכלל של "הואיל".

רבה בר שימי מתני להו [היה שונה אותם] את שתי ההלכות הללו לא בשם רב חסדא אלא בשם רבה, וקשיא ליה [והיה קשה לו] מדברי רבה על דברי רבה. ומשני כדשנינן [ותירץ כמו שתירצנו] באותה דרך.

א כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' ירמיה אמר ר' יוחנן: פסח ששחטו בחוץ בשאר ימות השנה, בין ששחטו לשמו בין ששחטו שלא לשמו — פטור.

אמר רב דימי: אמריתה לשמעתא קמיה [אמרתי הלכה זו לפני] ר' ירמיה ושאלתיו: בשלמא [נניח] כשמקריב אותו בחוץ לשמו, הריהו פטור, דהא לא חזי ליה [שהרי אינו ראוי לו] להקרבה בפנים לשם פסח בשאר ימות השנה, וכל שאינו ראוי בפנים — אין עוברים עליו בחוץ. אלא אם שחטו שלא לשמו — אמאי [מדוע] פטור? הא חזי [הרי ראוי] להקריבו שלא לשמו בתורת שלמים בפנים, ומדוע נפטר איפוא על הקרבתו בחוץ?

ואמר לי ר' ירמיה בתשובה: כלל הוא כי עקירת שמו של קרבן חוץ למקדש לאו [אין] שמה עקירה, שאינה יכולה להיעשות אלא בתוכו, ומכיון ששחטו בחוץ, אף ששחטו שלא לשמו — אין במעשהו כל תוקף ואין זו נחשבת עקירה.

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר נוסח אחר בשם ר' ירמיה אמר ר' יוחנן: פסח ששחטו בחוץ בשאר ימות השנה, בין לשמו בין שלא לשמו — חייב.

ותוהים: ואפילו לשמו חייב? והתנן [והרי שנינו במשנה] במסכת זבחים (קיב, ב): קרבן שהיה מחוסר זמן, כלומר: שלא היה ראוי להקרבה מפני גורם התלוי בזמן. בין שהיה מחוסר זמן בגופו כגון שהוא פחות מבן שמונה ימים, בין בבעלים,

ומבארים: ואיזהו מחוסר זמן בבעלים — כגון הזב והזבה והיולדת והמצורע

שהקריבו חטאתם ואשמם (=אשם מצורע) לפני הזמן הראוי להם (זב, זבה ומצורע — בתום ספירת שבעה, יולדת — במלאות ימי טהרתה), קרבנות אלה אם הקריבום בחוץ — פטורין, שמכיון שטרם הגיע זמנם אינם עולים לבעליהם לשם חובה, שהרי עדיין לא הגיע זמנם. ולנדבה אינם עולים, שהרי אין חטאת ואשם באין נדבה. אבל אם הקריבו עולותיהן ושלמיהן כיון שאינם קרבנות כפרה ממש, אלא הם כדורון לשמים, לכן אם הקריבום בחוץ — חייבין.

ואמר רב חלקיה בר טובי: לא שנו שהמקריב אשם שלא לשמו ועדיין לא הגיע זמנו בבעלים שפטור אלא שמקריב קרבן זה לשמו, אבל אם מקריב אותו שלא לשמו — חייב, כי אשם שהוקרב שלא לשמו מכל מקום הוא קרבן כשר.

ומדייק: לשמו מיהא [על כל פנים] אם שחטו הרי הוא פטור, אמאי [ומדוע]? נימא [ונאמר]: הואיל וראוין שלא לשמו בפנים, יהיו איפוא חייבים אף על הקרבתם בחוץ! ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משוה]?! התם [שם] באשם בעי [צריך] שתהא עקירה מפורשת מלהיות לשמו, כדי להכשירו. הכא [כאן] לגבי פסח כלל בידינו כי פסח בשאר ימות השנה — שלמים נינהו [הם], אף כשלא היתה אינו עקירה מפורשת.

ועוד בבעיה זו של הפסח ששחטו בחוץ שלא לשמו בשאר ימות השנה, רב אשי מתני [היה שונה] בהלכה זו: חייב כדאמרינן [כפי שאמרנו]. רב ירמיה מדפתי מתני [היה שונה]: פטור, וטעמו: קסבר [סבור היה]: פסח בשאר ימות השנה בעי [צריך] עקירה כדי שיחשב שלא לשמו, ועקירת חוץ לאו [אין] שמה עקירה. ופליגא [וחלוקה] הלכה זו על דברי רב חלקיה בר טובי, שהרי לדעתו עקירת חוץ שמה עקירה.

ב אמר מר [החכם]: שני שעירי יום הכיפורים ששחטן בחוץ, משהגריל עליהן — חייב על של שם, ופטור על של עזאזל.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: נאמר: "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה. ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו" (ויקרא יז ג-ד).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Based on Rav Ḥisda’s statement, if he slaughtered them outside the Temple before the doors of the Sanctuary were opened he is exempt. What is the reason? Lacking the opening of the doors is comparable to lacking an action. Therefore, the offering was not yet fit to be sacrificed in the Temple, and when he slaughtered it outside, despite doing so with the intention that it is a sacrificial offering, he is not considered to have violated the prohibition against sacrificing an offering outside the Temple.

Rav Ḥisda stated above that since the Yom Kippur goats could be used for the additional offerings, one is liable for slaughtering them outside the Temple. The Gemara asks: Does Rav Ḥisda accept the principle: Since a particular situation could come to be in the future, it is viewed as though it existed already in the present?

And didn’t Rav Ḥisda say: If one slaughtered a Paschal lamb outside the Temple during the rest of the days of the year other than Passover eve, if he slaughtered it for its own sake, i.e., as a Paschal lamb, he is exempt, since at that time it is not fit to be sacrificed as a Paschal lamb. If he sacrificed it not for its own sake but rather as a peace-offering, he is liable. A Paschal lamb that is slaughtered as a peace-offering on any day of the year other than Passover eve is considered a valid peace-offering. Therefore, it has the status of an offering that is fit to be sacrificed in the Temple, and he is liable for slaughtering it outside the Temple.

The Gemara comments: The reason he is liable is because he specifically slaughtered it not for its own sake. However, if he slaughtered it without specifying what offering he had in mind, it is considered to have been slaughtered for its own sake and he is exempt. But why is he exempt? Let us say: Since it is fit to be sacrificed within the Temple not for its own sake, i.e., as a peace-offering, it should be considered as though he slaughtered it as a peace-offering outside the Temple, and he should be liable.

The Gemara responds: How can these cases be compared? There, with regard to the Paschal lamb, it requires explicit uprooting from the status of a Paschal lamb in order to be considered a peace-offering. Therefore, if he did not specify his intent, it is still considered a Paschal lamb, which is not fit to be sacrificed. These Yom Kippur goats do not require uprooting from their previous status. The Yom Kippur goats have the status of a sin-offering and the goats sacrificed as part of the additional offerings of the day are also considered sin-offerings. Therefore, one who slaughters them outside the Temple is liable, as they are fit to be sacrificed at that time as sin-offerings, even without the principle: Since, etc.

Rabba bar Shimi taught these two halakhot, cited above in the name of Rav Ḥisda, in the name of Rabba, and he found a difficulty between one statement of Rabba and another statement of Rabba. And he resolved the apparent contradiction as we resolved it.

§ When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yirmeya said that Rabbi Yoḥanan said: If one slaughtered a Paschal lamb outside the Temple during the rest of the days of the year, whether he slaughtered it for its own sake, as a Paschal lamb, or not for its own sake, as a peace-offering, he is exempt.

Rav Dimi said: I said this halakha before Rabbi Yirmeya and asked him: Granted, when he slaughters it outside the Temple for its own sake he is exempt, because it is not fit to be brought as a Paschal lamb at that time, and one is liable for slaughtering an offering outside the Temple only if it was fit to be sacrificed in the Temple. However, if he slaughters it not for its own sake, why is he exempt? Isn’t it fit to be sacrificed not for its own sake as a peace-offering inside the Temple?

And Rabbi Yirmeya said to me in response: Uprooting an offering’s designation outside the Temple is not called uprooting. Since he slaughtered it outside, the status of the offering does not change from that of a Paschal lamb to that of a peace-offering, despite his intention to this effect.

When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said a different version of the statement that Rabbi Yirmeya said that Rabbi Yoḥanan said: If one slaughtered a Paschal lamb outside the Temple during the rest of the days of the year, whether he slaughtered it for its own sake or not for its own sake, he is liable.

The Gemara expresses surprise: Is he liable even if he slaughtered it for its own sake? Didn’t we learn in a mishna in tractate Zevaḥim that one is exempt for sacrificing an offering that was not yet fit for sacrifice because it was lacking time? This is so whether it itself was lacking time, such as if it was less than eight days old, or it was lacking time due to its owners.

The Gemara explains: And what is an offering that is lacking time due to its owners? A zav, a zava, a woman after childbirth, and a leper, who sacrificed their offerings before the appropriate time. A zav, a zava, and a leper bring their offerings after counting seven days; a woman after childbirth brings hers when her purification period is complete.

Any of these people who sacrificed their sin-offering and, in the case of lepers, their guilt-offering outside the Temple are exempt. Since they would not fulfill their obligations to bring these offerings if they would sacrifice them in the Temple, and the offerings are unfit to be brought as voluntary offerings, because sin-offerings and guilt-offerings are not brought as voluntary offerings, one who slaughters them outside the Temple is not liable. However, if they sacrifice their burnt-offerings and peace-offerings outside the Temple, they are liable. This is because these offerings could be valid as voluntary offerings if they were sacrificed in the Temple.

And Rav Ḥilkiya bar Tovi said: They only taught that one is exempt for the guilt-offering when it is slaughtered for its own sake, but if it is slaughtered not for its own sake, he is liable, because a guilt-offering slaughtered in the Temple not for its own sake is valid.

The Gemara considers this: If he slaughtered it for its own sake, in any event he is exempt. Why? Let us say: Since they are fit to be sacrificed inside the Temple not for their own sake, he should be liable for sacrificing them outside. The Gemara responds: How can these cases be compared? There, the guilt-offering requires explicit uprooting of its designation in order to be valid. Here, a Paschal lamb during the rest of the days of the year is considered a peace-offering, even if its status is not explicitly uprooted.

The Gemara continues to discuss the case of a Paschal lamb that was slaughtered outside the Temple during the rest of the year, and not for its own sake. Rav Ashi taught: He is liable, as we stated. Rav Yirmeya of Difti taught: He is exempt. Rav Yirmeya held that a Paschal lamb during the rest of the days of the year requires uprooting of its previous designation, and uprooting an offering’s designation outside the Temple is not called uprooting. And this halakha disagrees with the statement of Rav Ḥilkiya bar Tovi, who held that uprooting an offering’s designation outside the Temple is considered an effective uprooting of that designation.

§ The Master said: If he slaughtered the two Yom Kippur goats outside the Temple after he drew lots to determine which of them is to be sacrificed to God and which is sent to Azazel, he is liable for slaughtering the one designated for God, and exempt for the one designated to be sent to Azazel.

The Sages taught in a baraita based upon the verses: “Any man of the house of Israel who shall slaughter a bull, or a lamb, or a goat in the camp, or who slaughters it outside the camp, and has not brought it to the entrance to the Tent of Meeting to present it as an offering to the Lord before the tabernacle of the Lord, blood shall be imputed to that man; he has shed blood; and that man shall be cut off from among his people” (Leviticus 17:3–4).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גם שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין הן. שנאמר ושחטו פתח אהל מועד בזמן שהוא פתוח ולא בזמן שההיכל נעול ומחוסר פתיחה כמחוסר מעשה דמי.

ומקשינן מי אית ליה לרב חסדא הואיל והא הוא דאמר פסח ששחטו בשאר ימות השנה לשמו בחוץ פטור ואמאי לימא חייב הואיל וראוי שלא לשום פסח אלא לשום שלמים לפנים. ודחי פסח בעי עקירה משם פסח לשום שלמים. ומחוסר עקירה כמחוסר מעשה דמי.

פסח ששחטו [בחוץ] בשאר ימות השנה בין לשמו בין שלא לשמו [פטור] רב אשי מתני חייב ואקשינן עליה ואפי' על שמו. והתנן בשחיטת קדשים פרק פרת חטאת.

מחוסר זמן בין בגופו בין בבעלים.

איזהו מחוסר זמן בבעלים הזב והזבה היולדת והמצורע שהקריבו חטאתם ואשמם בחוץ פטורין.

עולותיהן ושלמיהן בחוץ חייבין. ומקשה עליה בגמ' והני בני אשמות נינהו [אמר זעירי תני מצורע בהדייהו] תוב אקשינן הני בני שלמים נינהו אמר רב ששת תני נזיר בהדייהו. דזעירי קבעוה תנאי ותני בהדייהו במשנה הזב והזבה והיולדת והמצורע כמו שאמר זעירי אבל נזיר לא קבעוהו במשנה כמו שאמר רב ששת אע"ג דהיא כרב ששת:
קתני מיהא חטאתם בחוץ פטורין ואמר רב חלקיה בר טובי לא שנו שהוא פטור אלא השוחט לשמה בחוץ אבל השוחט שלא לשמו בחוץ חייב הואיל וראוי שלא לשמו בפנים כדתנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמו כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשום חובה. אמאי אפי' לשמן בחוץ יהא חייב הואיל וראוי שלא לשמו בפנים.

ודחי הכי השתא התם בעי עקירה ומחוסר עקירה כמחוסר מעשה דמו משום הכי לא תני לשמו בחוץ חייב הואיל וראוי שלא לשמו בפנים אבל פסח בשאר ימות השנה שלמים הוא ולא בעי עקירה:

רב אשי מתני חייב כדאמרן. רב ירמיה מדפתי מתני פסח בשאר ימות השנה בין לשמו בין שלא לשמו פטור קסבר פסח בשאר ימות השנה בעי עקירה ועקירת חוץ ששחטו שלא לשם פסח לאו שמה עקירה ופליגא עליה דרב חלקיה בר טובי דאמר לא שנו שפטור אלא בשוחט לשמו אבל בשוחט שלא לשמו בחוץ חייב הנה עקירת חוץ עקירה היא ושנינן הא דרב חלקיה כגון ששחט שלא לשמו מיעוט סימנים בחוץ וגמר רובו בפנים משום דלא עקירת חוץ היא.

מאי טעמא מחוסר פתיחה כמחוסר מעשה דמי. ואף על גב דחסרון פתיחת דלתות אינו בגופו של זבח מ״מ דבר של מצות הזבח הוא. כן פרש״י ז״ל ונכון הוא והא דתלינן סברא דמחוסר הגרלה כמחוסר מעשה כרב חסדא. משום דאמרה איהו בהדיא. דבלאו הכי נמי היינו סברא דתלמודא מדפרכי׳ לעיל להדיא חייב על שניהם למאי חזו. או אפשר דההיא פרכא מלישנא דרב חסדא. ודכותה בריש פרק אלו מציאות ודוכתי אחריני כדכתיבנא התם. והא דאמרינן בסוגיין דאמרי׳ מחוסר מעשה לקולא קשה אסוגיין דפרק תמיד נשחט (פסחים דף ס״ב) דאמרי׳ התם בחד לישנא היכא אמרינן מחוסר מעשה לחומרא אבל לקולא לא אמרינן י״ל דהתם הוא מדרבנן אבל הכא דאורייתא דכל בדאורייתא לא שנא לקולא ולא שנא לחומרא וכן פירשו בתוספות:

ומי אית ליה לרב חסדא הואיל עד לשמו פטור שלא לשמו חייב. גרש״י ז״ל טעמא דשלא לשמו הוא דחייב הא סתמא פטור ואמאי לימא הואיל וכו׳ אבל ברוב הנוסחאות לא גרסי׳ טעמא דשלא לשמו וכו': אלא דגרסי ואמאי לימא הואיל וכו'. ומיהו כולהו נוסחי לחד טעמא סלקי דהשתא סבי׳ לן דכי קתני לשמו פטור ושלא לשמו חייב. שלא לשמו דוקא. ולשמו היינו סתמא דסבי׳ ליה דפסח בשאר ימות השנה עקירה בעי. וסתמו פסח הוא ואע״ג דדחי׳ הכי השתא התם בעי עקיר׳ לאו משום דמעיקרא לא הוה סבי׳ לן הכי. אלא אדרבא אתמהי׳ אקושיין דלא דמו כיון דהאי בעי עקירה והאי לא בעי עקירה. ובודאי שכן הדעת נותנת. דאי סלקא דעתך דהשתא הוה סבירא לן דפסח לא בעי עקירה וכי קתני לשמו פטור היינו בדקאמר בהדיא בשעת שחיטה לשם פסח אם כן היכי ס״ד דנימא הואיל וראוי שלא לשמו דהא ליכא למי׳ הואיל אלא במידי דשחטיה סתמא אבל לא בששחטו בחוץ בפי׳ לשם דבר שאינו ראוי לפנים אלא ודאי כדאמרן. ואנן דחי׳ דאפילו הכי לא דמו דהתם כיון דבעי עקירה ליכא למימר בה הואיל אע״ג דשחטיה סתמא אבל הכא דלא בעי עקירה כי שחטו בחוץ סתמא אמרי׳ הואיל. כן נראה לפי שטת רש״י ז״ל שכתב כאן. אבל יש שפירשו דלא כגרש״י ז״ל. והשתא הוה סבי׳ לן דפסח לא בעי עקירה וכי קתני לשמו פטור דשחיטה בפסח לשמו דאילו סתמא היינו שלא לשמו. וסבי׳ לן דאפילו הכי הוה לן למימר הואיל. ודחי׳ דהא ליתה דפסח עקירה בעי וכיון דבעי עקירה ליכא למימר ביה הואיל. ואף רש״י ז״ל כן כתב שם בפ׳ תמיד נשחט:

עקירת חוץ לא שמה עקירה. פי׳ דכי מהנייא עקירה למעבדיה שלמים ה״מ כששחטו בפנים אבל כששחטו בחוץ לא מהנייא ביה עקירה ואכתי פסח הוא. והיינו משום דסבי׳ לן דפסח בעי עקירה אפילו בפנים דאלו סבי׳ לן דלא בעי עקירה וממילא הוי שלמים הא ודאי ליכא לאיפלוגי בין פנים לחוץ:

חטאתן ואשמן בחוץ פטורי׳ עולותיהן ושלמיהן בחוץ חייבי׳ בפ״ב דזבחים אמרי׳ דמעיקרא לא הוה תנינן במתני׳ מצורע ופרכי׳ זב וזבה ויולדת בני אשם נינהו. אמר זעירי תני מצורע בהדיהו. כלומר וכי קתני אשמן משום מצורע לחוד נסבה. תו פרכי׳ והני בני שלמים נינהו אמר רב ששת תני נזיר בהדיהו. כלומר וכי קתני שלמים משום נזיר בלחוד נסביה ואמרי׳ דזעירי קבעוה תנאי במתני׳ דרב ששת לא קבעוה תנאי:

לא שאנו? אלא לשמו אבל שלא לשמו חייב. פירוש ארישא קאי דקתני פטור. ואאשם בלחוד קיימי דכשנשחט שלא לשמו כשר אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה. דאלו חטאת ששחטה שלא לשמה פסולה היא כדאי במתני׳ קמיתא דזבחים. ובדידה בין לשמו בין שלא לשמו פטור. וכדפרש״י ז״ל:

ופליגא דרב חלקיה בר טובי. פי׳ דלדידיה עקירת חוץ שמה עקירה מדקאמר שלא לשמו חייב:

שחט שלמים בחוץ קודם שיפתחו דלתות ההיכל פטור שהרי כיוצא בה בפנים פסול ששלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין שנאמר ושחטו פתח אהל מועד בזמן שפתוח ולא בזמן שנעול ונמצאו מחוסרים מעשה הצריך להם מצד עצמן:

שחט פסח בחוץ אין צריך לומר בזמנו שהוא חייב אלא אף בשאר ימות השנה כגון שהפריש פסחו ואבד והפריש אחר תחתיו ושחטו ואח"כ נמצא הראשון חייב בין ששחטו לשמו ר"ל לשם פסח בין שלא לשמו שהפסח בשאר ימות השנה כל שמקריבו סתם שלמים הם ואין צריך עקירת שם פסח מעליו בשחיטתו ונמצא ראוי ליקרב לפנים לשלמים בלא חסרון זמן ומעשה ומעתה אף לשמו אע"פ שאינו מתקבל בפנים חייב הואיל וראוי מעכשיו בפנים לשלא לשמו בלא צורך עקירת השם:

מעתה זה שביארנו בזב וזבה ונזיר ומצורע ויולדת שהקריבו תוך זמן שפטורים דוקא בחטאות שבכולם ובאשם של מצורע שאין ראוים עכשיו לפנים בשום פנים לא לחובתם מפני שלא הגיע זמן חובתם ולא לנדבה מפני שאין חטאת ואשם באים נדבה אבל עולות שבכלם ושלמים שבנזיר חייב שהרי ראויים הם מעכשיו לנדבה ואף אשמות שבהן כל שהקריבן שלא לשמן אלא לשם שלמים חייב הואיל ועקר מהם שם אשם שהרי כל שלא לשמו כשר וא"ת אף לשמן יהא חייב הואיל ומעכשיו ראויים לשלא לשמן בפנים אינו כן שאינו כשר לפנים בשלא לשמן בסתם אלא בעקירת השם ונמצא מחוסר עקירת השם וכן בחטאת וכל קרבן שפטור או חייב על שחיטתו כך על העלאתו וכל שחייבנו בשחיטת חוץ פירושו בשעשה בו מעשה שחיטה בחוץ כגון ששחט בה רוב סימנין אבל אם שחט בה מיעוט סימנין בחוץ וגמרן בפנים יש אומרים מכח סוגיא זו [ש]הוא פטור וכשר וממה שנאמר לקצת גרסאות הכא במאי עסקינן ששחט מיעוט סימנין בחוץ וגמרן בפנים ומ"מ עיקר הדברים שאף זו פסולה שישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וכן בשחט מיעוטן בדרום וגמרן בצפון:

מחוסר פתיחה כמחוסר מעשה דמי. וכיון שעל גוף הקרבן כדפי' רש"י א"נ הואיל ובשעת שחיטת הקרבן צריך שיהא השער פתוח הוי כמו בגופו אבל שאר עבודת היום לא שייכי בגוף השעיר. מ"ר. הך סוגיא דמחוסר זמן פי' בפ"ק דמנחות (דף ה.) ובפ"ק דזבחים (דף יב.) ותימה לרבי דהכא משמע דלית ליה לרב חסדא הואיל אפילו לחומרא היכא שמחוסר מעשה דלא בעי למימר הואיל וראוי לשעיר הנעשה בפנים דמחוסר הגרלה ואילו בפסחים פרק תמיד נשחט (דף סב.) קאמר גבי שחטו למולים לזרוק דמו לערלים דפליגי התם רבה ורב חסדא וקאמר רב חסדא הואיל ואי בעי מתקן נפשיה ופריך ומי אית ליה לרב חסדא הואיל כו' אלא לרב חסדא קשיא ומשני כי לית ליה לקולא אבל לחומרא אית ליה אלמא אית ליה הואיל לחומרא אפי' היכא דמחוסר מעשה. גי'. וה"ר אלחנן תירץ דהתם כיון שכל שעה ושעה בידו לתקן עצמו ובאיסור כרת הוא עומד הילכך לא חשיב כמחוסר מעשה:

אמאי נימא הואיל וראוי לשלא לשמו חייב כו'. רש"י פירש דגרס טעמא דשלא לשמו הוא הא סתמא לשמו הוא ופטור ולא נודע למה הגיה רבינו שלמה כן דהא האי מקשה לא אסיק אדעתיה טעמא דעקירה כלל ובתמיד נשחט איתא להך גירסא שהגיה רש"י כאן ומחקה שם ורבינו יעקב מקיימה כמו שפירש כאן אבל כאן אין צריך להגיה כלום:

והתנן מחוסר זמן כו'. השתא ס"ד דמטעמא דהואיל מחייב ליה בלשמו:

ואמר רב חלקיה בר טובי כו'. בלאו רב חלקיה בר טובי קשיא ליה מתני' שפיר דעל כרחין שלא לשמו חייב באשם הואיל ועקירת חוץ שמה עקירה ופטור דקתני גבי אשם היינו בלשמו ואם כן תיקשי ליה דאפילו לשמו אמאי מחייב הא משנה זו פטרה אלא משום דמשכח הך משנה ופירשה רב חלקיה בר טובי מייתי מילתיה ויותר מזה יש בתלמוד הרבה שכמה פעמים מביא דברי האמורא שמפרש המשנה שמביא להקשות ממנה ואע"פ שאינו צריך למימרא כגון ההיא דשמואל דבכורות (דף מב.) דאמר שמואל לא קדושין בתמורה ולא מקדישין בעושי תמורה וכן בפ"ק דחולין נמי איכא כי האי גוונא. מ"ר:

לשמו פטור שלא לשמו חיב פי' וסתמא כלשמו דמי עד דמפרש שלא לשמו ומש"ה מקשה ואמאי לימח הואיל וראוי שלא לשמו. הכי השתא התם בעי עקירה הכי פסח בשאר מות השנה שלמים היא פי' כי שחטו לעצמו הו"ל שלמים לשם פסח וכשרים הם ואין צריך להואיל:

בפרש"י בד"ה לשמו פטור דאינו ראוי לשמו בפנים הס"ד ובד"ה ואמר רב חלקיה לא שנו דאשם כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה שלמים כו' מפני שמטיל מום כו' על הרצפה דנהי דשרי כו' שיש לו היתר בשאר קדשים כו' ובד"ה טעמא כו' ואיכא למימר דמרישא דייק כו' כצ"ל:

גמרא והתנן מח"ז כו' ואמאי נימא הואיל וראויין שלא לשמו בפנים. לכאורה התם אסור לכתחלה לשנותן לשלא לשמן והכא אדרבה מצותו בכך. וי"ל משום דקי"ל דכל שפסולו בקודש דאם עלה ל"י אף דלכתחלה לא יעלו חייבין עליהם בחוץ עי' (זבחים קח) השיב ראבר"ש כו':

תד"ה שלמים. אבל אין לתרץ כו' דאמר בפ' קדשי קדשים דשרי להקטיר כו'. כצ"ל:

בא"ד דדוקא שלמים כו' קודם פתיחת דלתות כו'. כצ"ל:

ומי אית ליה לרב חסדא הואיל. לחייב על קרבן שאינו ראוי לשם מה שהופרש בפנים ושחטו בחוץ דנימא חייב משום הואיל וראוי לשם קרבן אחר: לשמו פטור. דאינו ראוי לשמו בפנים: שלא לשמו. אלא לשם שלמים חייב דראוי הוא לשם שלמים בפנים: הכי גרסי' טעמא דשלא לשמו הא סתמא לשמו הוא ופטור ואמאי נימא וכו': בעי עקירה. אינו ראוי בפנים לשלמים אלא אם כן עקר שם פסח ממנו בשחיטתו הלכך לאו מתקבל בפנים הוא כל כמה דלא עקריה: האי לא בעי עקירה. ואע''פ שלקחו לשם שעיר הנעשה בפנים זה חטאת וזה חטאת שניהן שוין בשמותיהן: מתני להו בדרבה. הני תרתי שמעתתא דרב חסדא הא דאמר לעיל הואיל וראוין לשעיר הנעשה בחוץ והא דאמר רב חסדא פסח ששחטו בחוץ בשאר ימות השנה וכו' מתני לה בדרבה דרבה אמרינהו: פסח ששחטו בחוץ. גרס בכולה: עקירת חוץ. עקירת שם בשחיטת חוץ לא שמה עקירה אם הכשיר הכתוב פסח בשאר ימות השנה בשלמים לא הכשירו אלא בפנים ובעקירת השם אבל בחוץ לעולם שמו עליו: חייב. עליו משום הואיל וראוי שלא לשמו בפנים: והא תנן. במסכת זבחים: מחוסר זמן. פטור על שחיטת חוץ בין שהוא מחוסר זמן בגופו בין שהוא מחוסר זמן בבעלים בגופו כגון בתוך שמונה ללידתו: ואיזהו מחוסר זמן בבעלים הזב והזבה וכו'. שיש זמן להבאת קרבנותיהם לסוף ספירת שבעה והיולדת לסוף מלאת ימי טהרה: שהקריבו. לפני הזמן חטאתן ואשמן בחוץ פטורין שאינן מתקבלים בפנים לא לחובה ולא לנדבה לחובה משום דלא מטא זימנייהו ולנדבה שאין חטאת ואשם בא לנדבה והאי אשם במצורע הוא דאילו בזב וזבה ויולדת ליכא אשם: עולותיהן ושלמיהם חייבין. שעולה ושלמים באים נדבה ומתקבלין נדבה בפנים ובמסכת זבחים פרכינן והני בני שלמים נינהו ומשנינן תני נזיר בהדייהו ואף מצורע לא שנינו במשנה ופרכינן התם הני בני אשמות נינהו ומשנינן תני מצורע בהדייהו: ואמר רב חלקיה לא שנו. דאשם בחוץ מחוסר זמן בבעלים פטור אלא לשמו דאינו ראוי לשמו בפנים אבל שלא לשמו כגון לשם עולה או לשם שלמים חייב שכן ראוי לפנים כיוצא בו בפנים דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח בזמנו והחטאת בכל זמן: ואמאי. לשמו פטור לימא הואיל כדקאמרת: שלמים. הוה סתמיה בלא עקירה ומקראי ילפינן לה במסכת פסחים ובפ''ק דזבחים: רב אשי מתני חייב. בהא דכי אתא רבין: ורב ירמיה מתני פטור. בין לשמו בין שלא לשמו כרב דימי: ופליגא דרב חלקיה. דאמר עקירת חוץ שמה עקירה:

שלמים ששחטן בחוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל פטור. תימה דא''ר יוחנן פרק השוחט והמעלה (זבחים דף קז:) המעלה בזמן הזה בחוץ חייב ואמאי הא אינו ראוי. אל פתח אהל מועד כיון דנהרס המזבח דאפי' נפגם המזבח אמרי' בפ' קדשי קדשים (שם נט. ודף סב.) כל הקדשים שנשחטו שם פסולין והוה ליה מחוסר זמן ואפילו מחוסר פתיחת דלתות פטור כל שכן מחוסר מעשה גדול ותנן בפרק בתרא דזבחים (דף קיב:) אותו ואת בנו ומחוסר זמן בחוץ אפילו לא תעשה אין בו לרבנן דרבי שמעון ועוד אמרינן בפ''ק דע''א (דף יג.) אם הקדיש והעריך והחרים בזמן הזה בהמה תעקר ופריך ונשחטיה מישחט ופירש רש''י משום שחוטי חוץ ליכא דבקדשי בדק הבית מיירי ולא נהירא לר''י דאם כן כי פריך ונשווייה גיסטר' היכי משני מפני שמטיל מום בקדשים. אלא מפרש ר''י דמיירי בקדשי מזבח ולא מחייב משום שחוטי חוץ דהוה ליה מחוסר זמן ודוחק לומר דההיא דמסכת ע''ג אתיא כמאן דאמר הותרו הבמות חדא דמנא ליה לאוקמי כמאן דאמר הותרו הבמות כדי להקשות ונשחטיה מישחט כיון דלמאן דאמר לא הותרו לא קשיא ועוד דהא סתם מתניתין היא בפרק בתרא דזבחים (דף קיב:) דירושלים אין אחריה היתר ובגמרא פריך מינה למ''ד בפ''ק דמגילה (דף י.) שמעתי שמקריבין בבית חוניו וי''ל דר' יוחנן דמחייב במעל' בחוץ מיירי בהעלאת קטרת דלא בעי מזבח דאמרי ' בפרק קדשי קדשים (זבחים דף נט.) מזבח שנעקר מקטיר קטרת במקומו אי נמי בהעלאת מנחה דדוקא במיני דזבחים אמרינן כשנפגם המזבח שפסולין דנפקא לן מוזבחת עליו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר וניחא נמי דנקט רבי יוחנן המעלה טפי משחיטה וזריקה אי נמי יש לומר דמיירי שבנוי מזבח במקומו והעלה בחוץ דס''ל קדשה לעתיד לבא אבל אין לתרץ דר' יוחנן כר' יהודה סבירא ליה דאמר קדשי קדשים שרי להקטיר על הרצפה דנהי דשרי להקטיר על הרצפה מכל מקום בעי שיהא מזבח במקומו אבל נפגם המזבח לא הוי שרי להקטיר בשום דוכתא תימה אמאי פטור בשלמים ששחטן בחוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל לפי מה שפרש''י בפרק קדשי קדשים (שם דף סא.) גבי קודם שיעמידו לויים את המשכן ולאחר שיפרקו דדוקא שלמים ששחטן בפנים קודם דלתות ההיכל פסולים אבל שאר קדשים לא אם כן כיון דפסולו בקודש שיש לו היתר בשאר קדשים אם עלו לא ירדו מידי דהוה אפסח וחטאת ששחטן שלא לשמן בחוץ דחייב עליהם כדאיתא בפרק בתרא דזבחים (דף קטו.) משום דמתקבל בפנים שיש לו היתר בשאר זבחים ויש לומר דהתם הבהמה ראויה לשחטה בפנים בההיא שעתא לשמה אבל הכא. אינם ראוים לפנים קודם פתיחת הדלתות: טעמא דשלא לשמו הא סתמא פטור. תימה לר''ת נידוק מרישא איפכא טעמא דלשמו הא סתמא חייב. ודוחק הוא לומר דלשמו דרישא היינו סתמא משום דאמרינן ריש פ''ק דזבחים (דף ב:) דסתם זבחים לשמן הן עומדין דהני מילי בזמנן אבל פסח בשאר ימות השנה סתמיה לאו לשמו קאי אלא נראה כספרים דלא גרסי טעמא דשלא לשמו ואיכא למימר דמרישא דייק לשמו אמאי פטור דס''ד דלא בעי עקירה וא''כ אמאי פטור והא אי בעי שחיט סתמא בפנים דסתמא שלא לשמו קאי ומשני דבעי עקירה וכי האי גוונא איכא בפרק תמיד נשחט (פסחים סד.) ובמועד לשמו פטור שלא לשמו חייב וגרס רש''י שם כמו בכאן טעמא דשלא לשמו הא סתמא פטור וקשיא נמי התם כמו שהקשינו בכאן אלא יש לפרש שם כדפירשתי הכא: ופליגא דרב חלקיה בר טובי. בלאו הכי נמי הוה מצי למימר ופליגא דרב דימי אדרב חלקיה אלא משום דהשתא פליגא דרב דימי ודרבין אדרב חלקיה:

דף סג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד