יומא סז ע"ב

דף סז - ב

מאן דאמר מותרין בהנאה, טעמו, משום  דכתיב [ויקרא טז, כב]: "ושלח את השעיר במדבר". ומקרא זה מיותר, ^[167] ובא ללמדנו שיהיה השעיר הפקר כמדבר. [שמותר לעשות בו כל מה שרוצים].

ומאן דאמר אסורין בהנאה, טעמו משום דכתיב [שם]: "ונשא השעיר עליו את כל עונתם אל ארץ גזרה" וגזירה היא מלשון החמרה ואיסור, ללמדנו שאבריו אסורים בהנאה.

ומקשינן: ומאן דאמר שהאברים אסורין בהנאה, לדבריו קשה: האי "ושלח את השעיר במדבר" מאי עביד ליה - מה דרש ממקרא זה שהוא מיותר?

ומתרצינן: מבעי ליה - צריך את הפסוק כדי ללמוד ממנו דרשא אחרת לכדתניא בברייתא:

שלש פעמים הוזכר במקרא ששלחו את השעיר למדבר: א. "והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי ... לשלח אותו לעזאזל המדברה" [פסוק י]. ב. "ושלח ביד איש עתי המדברה" [פסוק כא]. ג. "ושלח את השעיר במדבר" [פסוק כב].

שלא תאמר שדין שעיר המשתלח נוהג באוהל מועד [שהוזכר בפרשה] בלבד, בא הכתוב לרבות שנוהג גם בנוב וגבעון, בשילה, ובבית עולמים [בית המקדש שבירושלים].

ומקשינן: ואידך - מאן דאמר שאברי השעיר מותרים בהנאה, לדבריו קשה: האי "גזירה" שהוזכרה בפסוק ["אל ארץ גזרה"] מאי עביד ליה - מה דרש ממקרא זה?

ומתרצינן: מיבעי ליה - צריך את הפסוק כדי ללמוד ממנו דרשא אחרת לכדתניא בברייתא:

"גזירה" שנאמרה בפסוק מה היא?

אין "ארץ גזירה" אלא ארץ חתוכה, מכאן שצריך לשלח את השעיר לצוק חתוך ותלול, ולא משופע.

דבר אחר: אין גזירה אלא דבר המתגזר ויורד - ארץ שהשעיר מתגזר בה בנפילתו לאברים אברים.

דבר אחר: לכך נאמרה "גזירה": שמא תאמר שילוח השעיר מעשה תהו [ריקנות] הוא, כי איזו כפרה יש בשעיר הזה? ומה יכול הצוק להועיל?

תלמוד לומר - לכך נאמר "אני ה'", כלומר, אני ה' גזרתיו, ואין לך רשות להרהר בהן ^[168].

אמר רבא: מסתברא כמאן דאמר שאברי השעיר מותרין בהנאה, כי לא יתכן שאמרה תורה שלח לתקלה - שלח את השעיר בואפן שעלולה לבוא מזה תקלה, שאדם ימצא את אברי השעיר ויהנה מהם, ולא ידע שהיו מן השעיר.

המקום שהשעיר משתלח לשם מתואר בתורה בכמה תארים: א. עזאזל. ב. מדבר. ג. ארץ גזירה.

הברייתא דלהלן מבארת מדוע מתואר ההר בכל התארים הללו:

תנו רבנן:

המילה "עזאזל" המוזכרת בכתוב נדרשת כשני מילים: "עז", "אל", מכאן שיהא ההר שמשתלח לשם עז, וקשה. "אל" הוא מלשון קשה.

והייתי יכול לומר שישלחנו להר עז וקשה שבישוב.

תלמוד לומר - לכך נאמר "במדבר".

ומנין שמדובר בצוק תלול? תלמוד לומר: "ארץ גזירה" - ארץ חתוכה. [הר חתוך בצורה זקופה].

תניא אידך - שנו בברייתא אחרת:

"עזאזל" היינו קשה שבהרים וכן הוא [הכתוב] אומר [יחזקאל יז יג] "ואת אילי [חזקי] הארץ לקח" [והתנא דרש את המילה "אל" שבתיבת "עזאזל" מלשון אילי המוזכר בפסוק].

תנא דבי רבי ישמעאל ברייתא שדורשת את "עזאזל" לדרשא אחרת:

ההר נקרא "עזאזל", לומר לך שמעשהו מכפר על העושים כמעשה מלאכי החבלה עוזא ועזאל, שחטאו בעריות ^[169] [כלומר, שמכפר על עון עריות ^[170]].

לעיל שנינו בברייתא שאסור להרהר בשילוח השעיר ולומר מעשה תוהו הוא. והגמרא כאן מביאה עוד ברייתא כעין זה:

תנו רבנן:

נאמר [ויקרא יח, ד]: "את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלהיכם". והברייתא מפרשת והולכת את הפסוק:

"את משפטי תעשו" - אלו הן דברים שגם אלמלא [אילו לא] נכתבו דין הוא שנבין מעצמו שיכתבו.

ואלו הן: עבודת כוכבים, וגילוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, וברכת השם [בלשון סגי נהור].

"את חוקותי תשמרו" - אלו דברים שהשטן יצר הרע משיב עליהן, מערער עליהן להטעות את ישראל שהתורה אינה אמת, באומרו: איזו תועלת יש בדברים הללו?

ואלו הן: איסור אכילת חזיר. ואיסור לבישת שעטנז. ומצות חליצת יבמה. ודין טהרת המצורע, ומצות שעיר המשתלח. שכל אלו אין אנו יודעים לתת להם טעם מדעתנו.

ושמא תאמר: מעשה תהו [ריקנות] הם?

תלמוד לומר לכך נאמר בסוף הפסוק "אני ה'".

לומר לך: אני ה' חקקתיו [גזרתי אותם], ואין לך רשות להרהר בהן. שנינו במשנה: אמתי המשלח מטמא בגדים שעליו? משיצא חוץ לחומת ירושלים. רבי שמעון אומר: משעת דחייתו לצוק.

תנו רבנן:

המשלח את השעיר לעזאזל מטמא בגדים שעליו. ואין השולח, המלוה ^[171] את המשלח מירושלים מטמא בגדים.

והייתי יכול לומר, שמשיצא חוץ לחומת העזרה כבר יטמא את בגדיו. תלמוד לומר לכך נאמר [ויקרא טז כו]: "המשלח", דמשמע שכבר משלח את השעיר [והשילוח אינו מתחיל אלא מחומות ירושלים ואילך כשמתחילים ללוותו ^[172]].

אי אולי נאמר, מאחר שנאמר "המשלח" יכול, שמא אינו מטמא את בגדיו עד שיגיע לצוק שגמר את שליחותו?

תלמוד לומר: "והמשלח" בתוספת האות ו'. לרבות שאפילו אם לא סיים את השילוח, הרי הוא מטמא את הבגדים שעליו.

ומאחר שמצד אחד משמע בפסוק ["המשלח"] שאינו מטמא עד שעת השילוח, ומאידך, משמע מתוספת האות ו', לרבות אפילו אם לא סיים שליחותו. אם כן הא כיצד? אימתי הוא מטמא בגדים?

משיצא חוץ לחומת ירושלים, דברי רבי יהודה.

רבי יוסי אומר: נאמר "והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו". ומסמיכות המילים "עזאזל וכבס" משמע שאינו מטמא בגדים עד שהגיע לצוק עזאזל.

רבי שמעון אומר: נאמר: "והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו". שילוח השעיר לדעת רבי שמעון היינו שדוחפו וזורקו בבת ראש, ורק מאותה שעה מטמא בגדים. אבל קודם לכן, אפילו משהגיע לצוק, אינו מטמא.

מתניתין:

במשנה הקודמת עסקנו בענין המשלח את השעיר לעזאזל איך היה סדר השילוח ומה דיניו. ועכשיו המשנה חוזרת לדבר על סדר עבודות הכהן הגדול, לאחר שמסר את השעיר לידי מי שהיה מוליכו:

בא לו הכהן הגדול אצל הפר והשעיר הנשרפין [שדינם להשרף], קרען, והוציא את אימוריהן העומדים להקטרה על המזבח.

נתנן במגס קערה מכלי השרת והקטירן על גבי המזבח שנאמר [ויקרא טז, כה]: "ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה". [והגמרא תפרש שעדיין לא הקטירום אלא שהכינום להקטרה].

ולאחר שהוציא מן הפר ומן השעיר את אימוריהן, קלען במקלעות. היו נושאים אותם ארבעה בני אדם שבידיהם שני מוטות והלכו מוט בצד מוט. שני אנשים מלפנים ושני אנשים מאחור. ונתנו על המוטות את הפר והשעיר בעודם שלמים [חוץ מאימוריהם שהוצאו מתוכם כדלעיל]. וכפף אותם זה על זה כעין קליעה.

והוציאן על ידי אנשים אחרים ^[173] לבית השריפה. למקום מחוץ לירושלים, שהיה מיועד לשריפת קדשים ושרפום שם. ^[174]

ובגדי העוסקים בשריפה נטמאים. שנאמר [ויקרא טז, כח]: "והשורף אתם יכבס בגדיו". משמע שבגדיו נטמאו ולכן צריך לכבסם [דהיינו לטבלם במקוה].

ומאמתי העוסקים בשריפה מטמאין בגדים?

משיצאו חוץ לחומת העזרה.

רבי שמעון אומר: משיצית האור [משתאחז האש] ברובן.

גמרא:

שנינו במשנה: [אחרי שמסר את השעיר למשלח בא לו אצל פר ושעיר הנשרפין] קרען והוציא את אימוריהן נתנו במגיס והקטירן על גבי המזבח.

ותמהינן: "והקטירן" סלקא דעתך?! וכי עכשיו היה הכהן הגדול מקטיר את האימורין?! והלא הקטרת האימורים היתה נעשית על המזבח החיצון, ^[175] בבגדי זהב. ^[176] ואילו עתה עדיין היה הכהן הגדול לבוש בבגדי לבן עד אחרי שיקרא את פרשת היום [כמבואר להלן בתחילת הפרק הבא]! ^[177]

ומתרצינן: אלא אימא כך אמרה המשנה: "נתנן במגיס [בשביל] להקטירן [אחר כך] על גבי המזבח", ובאמת לא הקטירן עכשיו, אלא לאחר הטבילה החמישית כאשר לבש את בגדי הזהב, הקטיר את המוספין ואת אמורי הפר והשעיר ותמיד של בין הערביים. ^[178]

שנינו במשנה: קלען במקלעות.

ומפרשינן: אמר רבי יוחנן: כמין קליעה.

תנא בברייתא: לא היה השורף את הפר והשעיר מנתחן לנתחים כפי שעשו בניתוח בשר עולה לפני שהקטירוה, שבענין עולה נאמר [ויקרא א, ו]: "והפשיט את העלה ונתח אתה לנתחיה והקטיר הכהן את הכל המזבחה". ומכאן שניתחו את העולה לפני שהקטירוה, והניתוח נעשה לאחר ההפשט [כמבואר בפירוש בפסוק].

אלא לפני שריפת הפר והשעיר, היה השורפם מנתחם בעוד העור על גבי הבשר.

והוינן בה: מנא הני מילי, מנין למדנו את הדברים הללו: א. שהיו מנתחים את בשר הפר והשעיר. ב. שהניתוח נעשה בעוד העור על גבי הבשר.

ומשנינן: דתניא: רבי אומר: נאמר כאן בענין הפר והשעיר "עור" ו"בשר" ו"פרש". שנאמר [ויקרא טז, כז]: "ושרפו באש את עורותם ואת בשרם ואת פרשם".

ונאמר להלן בפר החטאת של הכהן המשיח: "עור" ו"בשר" ו"פרש".

שנאמר [ויקרא ד יא]: "ואת עור הפר ואת כל בשרו על ראשו ועל כרעיו וקרבו ופרשו. והוציא את כל הפר. ושרף אותו".

ולא היה מגיע למחצית ההר עד שנעשה אברים אברים אותן אברין רב ושמואל חד אמר מותרים בהנאה הן כלומר להאכילן לבהמות. וחד אמר אסורין ואסיקנא אמר רבא מסתברא כמ"ד מותרין דלא אמרה תורה שלח לתקלה. כלומר דבר שיבא בו לידי תקלה:
ת"ר עזאזל מקום עז וקשה כדכתיב ואת אילי הארץ לקח. יכול ביישוב ת"ל המדברה [ומנין שבצוק ת"ל] אל ארץ גזרה שמתגזר ויורד.

שמא תאמר מעשה תוהו הם ת"ל גזרה. אני ה' גזרתי ואין רשות להרהר בי:

ת"ר את משפטי תעשו. דברים שאילו לא נכתבו דין שיכתבו ואלו הן ע"ז וג"ע וש"ד וגזל וברכת השם.

ואת חקותי תשמרו. דברים שיצה"ר מקטרג עליהן ואומות העולם משיבין עליהן. ואלו הן אכילת חזיר ולבישת שעטנז ורוק יבמה ושיער נזיר וצפורי מצורע ושעיר המשתלח והרבעת כלאים ושור הנסקל ופטר חמור ועגלה ערופה ובשר בחלב ושמא תאמר מעשה תוהו המה אני ה' חקקתים גזירה [היא] ואין לך רשות להרהר בהן.

מאימתי מטמאין בגדים כו' ת"ר המשלח השעיר מטמא בגדים ולא המשלח את המשלח וכו'.

עד ר' שמעון אומר משעת דחייתו זורקו בבת ראש לעזאזל יכבס בגדיו.

בא לו אצל הפר ואצל השעיר קרען כו'. מגס קערה כדמתרגמינן קערת כסף מגיסטא דכסף. נתן את האימורין והן החלבין במגס כדי לעלותן ע"ג המזבח להקטירן.

מדבר מדברה המדברה. פרש״י ז״ל שלש מקראות בענין אחד ושלח את השעיר במדבר לשלח אותו לעזאזל המדברה ביד איש עתי המדברה. ואינו נכון שאין לשון הגמרא הולם פי׳ זה אלא כוליה מחד קרא דריש מדיכול למכתב מדבר וכתב מדברה וכתב נמי המדברה דאלו אידך חד איצטריך לגופיה וחד שיהא המשלחו מזומן לכך איש שדה רגיל במדברות וכן הוא במדרש:

על מעשה עזה ועזאל. פרש״י ז״ל שני מלאכי חבלה שירדו לארץ בימי נעמה אחות תובל קין ועליהם נאמר ויראו בני האלקים את בנות האדם ע״כ. ולזה רמז הרמב״ן ז״ל בפי׳ התורה שלו במה שכתב הנפילים היו בארץ שאמר ז״ל שהענין ההוא מתפרש במסכת יומא:

ואין השולח את המשלח טעון כבוס בגדים. פי׳ שהמוסרו למשלחו אינו טעון כבוס בגדים:

אמר רבי יוחנן כמין קליעה. פי׳ הרב בעל הערוך ז״ל היה תולן במקלות כמין קלע מלשון כף הקלע:

שלוח השעיר אע"פ שהוא נראה כדבר שאין בו טעם אין לאדם להרהר עליו ולחשוד עליו ועל כיוצא בו שהם דברי תוהו שהכל הערה נכבדת למבינים כמו שרמזנו בילדותינו בחיבור התשובה בהלכות יום הכפרים שבו ועל זו אמרו את משפטי תעשו דברים שאלמלא נכתבו דין הוא שיכתבו כגון ע"ז וגזל ועריות ושפיכות דמים וברכת השם וכיוצא באלו ואת חוקותי תשמרו דברים שהשטן מקטרג עליהם ואומות העולם משיבין עליהן כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז וחליצת יבמה וטהרת מצורע ושעיר המשתלח שמא תאמר מעשה תוהו הן תלמוד לומר אני ד' אני גזרתי ואין לך רשות להרהר עליהן:

מאן דאמר מותרין דכתיב במדבר. ואע"פ דמעגלה ותרומת הדשן לא ילפי' להו דהוה שני כתובים הבאים כאחד מ"מ איצטריך ליה במדבר דלא תילף^ב)י"ג כמ"ד. לאסור משום גזירה (שוה) שמא ולמ"ד אסורין הוי מצי למימר לעיל דהוה שלשה כתובים אלא דהיה מצי למיפרך הניחא למ"ד כו' כדפריך במעילה פ' ולד חטאת (דף יא:) כדפרישית לעיל:

אכילת חזיר ולבישת שעטנז כו'. וכן יש הרבה אפר פרה וכיסוי הדם וכיוצא בהן:

הקטירן ס"ד אטו במגס מקטר להו. ומחקו רש"י כאן ובפסחים פרק תמיד נשחט (דף סה:) ובפ' שני דסוטה (דף טו.) גבי מנחה משום דקשיא ליה דדכוותה תנינן טובא במנחות מעלהו ומקטירו בכלי שרת מעלהו ומקטירו בהמיינו והכי פריך הכא והקטירו ס"ד וכי הוא מקטירן עכשיו והלא עודנו לבוש בגדי לבן ועליו עוד לקרות הפרשה ואח"כ יטבול וילבוש בגדי זהב לאילו ואיל העם ואח"כ יטבול להוציא כף ומחתה ויטבול שלישית למוספין ואימורי חטאת הללו כדאמרינן בפירקין דלקמן ובתמיד נשחט נמי פריך הקטירן ס"ד והלא בהפשט וניתוח קאי והן כשרין בזר והוא לא מקטר להו ורבינו יעקב היה רוצה לפרש הכא ובפסחים דגרס ליה וה"ק אטו במגס מקטיר להו דעל כרחין לא היה נותנן במגס כדי לקדשן בה כי השחיטה מקדשתן ולא דמי לכלי שרת דמנחות דכלי שרת מקדשם ומיהו ההיא דסוטה אין ליישב לפי דבריו דפריך ליה גבי מנחה על כן נראה לרבי דודאי הכי נמי הוי מצי לאקשויי במנחה בכל מקום שהוא אלא אחר שהקשה בסוטה אין לו לחזור להקשות בכל מקום ולספרים דגרסינן בסוטה מעלהו ומקטירו בכלי שרת ומולחו ונותנו על גבי האשים^ג)יש לפרש דפריך. ופריך וכי לפני המליחה מקטירו וזה היה ניחא לפי שיטת רש"י אבל יש ספרים דלא גרסינן הכי. מ"ר. וקשה לפי פירוש רבי דהכא ובפסחים למה הקשה אותו כיון שהקשה כן ופירש במקום אחד ונראה לי דלא קשיא מידי ושפיר גרסי' ליה דבכל דוכתא לא פריך הכי אלא במקום ששונה הסדר כגון הכא ששונה כל סדר יום הכפורים ואינו מחסר כלום משמע שכך היה הסדר שנותנן במגס ומקטירן וכן בפסחים ששונה שם כל הסדר של פסחים כמו שהיה קרב א"כ משמע שכך הוא היה הסדר שנותנן במגס והקטירן שם וכן ההיא דסוטה דקחשיב התם בפרק שני (דף יד:) סדר מנחה [כיצד] אדם מביא מתוך ביתו כו' ולכך סבור דכך הוא הדין והסדר שמקטירן בכלי שרת אבל בהני דמנחות [אין שונה הסדר ולכך] ידע שהוא רוצה לומר שמעלהו בהמיינו או במקידה של חרס והקטירו על גבי המזבח. כן נראה עיקר:

אלא אימא להקטירן. ואין מקטירן עכשיו עד שהוא מקריב מוספין כדפירש"י על כן הגיה ר"ת בסידור אתה כוננת קרען והוציא חלבם והקטיר דגרס להקטיר לפי שעתה לא היה מקטירן עד אחר קריאת הפרשה והקרבת אילו ואיל העם ושמא לשון המשנה תפס לו הפייט כך:

בפרש"י בד"ה לתקלה שימצאם אדם ויהנה מהם כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אטו במגס כו' ע"ג האישים ניחא לפרש"י דה"פ כו' כצ"ל מתוס' דפרק תמיד נשחט ע"ש וק"ל:

ע"ב אני ה' גזרתיו כו'. בזו הפרשה במעשה יוה"כ לא כתיב אני ה' אבל סמך אפרשה דאחריה דכתיב בה ושמרתם את חקותי וגו' אני ה' וגו' ומשמע ליה דקאי נמי אמעשה יוה"כ דכתיב ביה נמי חקה והיתה לכם לחקת עולם וגו':

עז וקשה כו'. ויהיה עזאזל ב' מלות עז אזל מלשון תרגום וילך ואזל דהיינו שיוליך השעיר למקום עז וקשה אבל מברייתא דלקמן שאמר עזאזל קשה שבהרים וכן הוא אומר ואת אילי הארץ וגו' נראה כמ"ש הרא"ם בשם המפרשים כי עזאזל כמו עזז אל שהא' שבין ז' לז' כאילו הוא בין ז' לל' כו' ע"ש וק"ל:

עזא ועזאל כו'. פרש"י מלאכי חבלה שירדו כו' ועליהן נאמר ויראו בני האלהים את בנות וגו' ע"ש וכה"ג פרש"י במס' נדה פ' האשה גבי סיחון ועוג אחי הוו בני שמחזאי כו' וקרא נקט הני שאפשר שהם היו עיקר:

דין הוא שיכתבו כו'. ר"ל שאילו לא נכתב לישראל בנתינת התורה דין הוא שיכתבו לפי שהם מצות בני נח ואלו הן ע"ז כו'. אבל את חקותי תשמרו גם אחר שנכתבו השטן ואומות העולם משיבין כו'. שלא ניתנו ליכתב:

ת"ל אני ה' אני ה' חקקתים. מל' חקיקה וכתיבה. ואמר

ואלו הן אכילת חזיר כו'. יש לעיין בזה למה נקט אכילת חזיר טפי משאר טמאים ונראה ע"פ מ"ש פ' כ"ה כל דאסר לן רחמנא שרי לן כוותיה כו' אסר לן חזיר שרי לן מוחא דשיבוטא כו' והיינו דהשטן ועובדי כוכבים משיבין עליה דמאיזה טעם אסר לן זה ושרי לן דכוותיה וכן לבישת שעטנז הוא איסור ודכוותיה תכלת בסדין מצוה וכן חליצת יבמה דהותרה אשת אח ומצוה לייבם ושוב ע"י חליצה תיאסר אשת אחיו וכה"ג איכא בפיוט של פרשת פרה מכלאי בגדים תכלת בסדין מאשת אח יבום האח כו' ע"ש וטהרת מצורע שצריך ב' צפרים אחד לקרבן לה' וא' לשלוח וכן שעיר המשתלח שהיו שני שעירים אחוים ושוים הא' לה' והשני לעזאזל ובזה יתיישב דלא קחשיב הכא פרה אדומה דכתיב בה נמי חוקה דלא חשיב אלא הני דאיכא בהו דכוותיה ועד"ז יתפרשו הכתובים הכפלים בענין זה שאמר כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם וגו' שלא היה לכם לישב שם אלא דרך גירות כמ"ש כי גר יהיה זרעך כו' ולפי שישבתם שם בקבע יש לחוש שלמדתם ממעשיהם וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא וגו' ויהיה לכם ירושה וישיבה בה ויש לחוש ג"כ על לימוד מעשיהם הרעים וע"כ בא אזהרה פרטית שלא תעשו כן ואמר את משפטי לפי שיש מצות מושכלות שדת אלהים מובדלת מדת הנימוסית ואמר באותן מובדלים את משפטי תעשו ולא משפטם ואח"כ אמר את חקותי תשמורו וגו' ואמר שוב ושמרתם את חקותי כפל השמירה בהם שצריכים אזהרה ביותר לפי שהשטן והעובדי כוכבים משיבין עליהן ואמר עוד ואת משפטי שגם דת נמוסית מסכים בה והיינו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כמ"ש כהן לוי וישראל לא נאמר אלא האדם שגם עובדי כוכבים בכלל ואמר אם תאמר א"כ לא תקבל אתה שכר עליהן כמו העובדי כוכבים ע"כ אמר אני ה' נאמן לשלם לך שכר גם לזאת ודו"ק:

רש"י ד"ה ת"ל המשלח. כצ"ל בלא ו'. אבל בתו"כ הגירסא יכול משיצא חוץ לעזרה ת"ל לעזאזל יכבס בגדיו אי לעזאזל יכבס בגדיו יכול עד שיגיע לצוק כו':

רש"י ד"ה ה"ג. דדכוותיה תנינן טובא מעלו ומקטירו בכ"ש. המציין הראהו לסוטה וטעה דהא שם באמת פריך הגמרא כמו שהביא רש"י לעיל אלא כוונתו למנחות (כו):

תד"ה אטו. ור"ת אומר כו' אגב דמקדש בכ"ש מעלה כו'. ק"ל הלא באמת כך הוא דינו כדאיתא במנחות שם לת"ק דר"א ור"ש ע"ש:

בא"ד ניחא לפיר"ת. עי' הגהת הרש"א. ול"נ דלפי המשך דבריהם דהכא יותר נאות הגי' לפיר"ת. דמתחלה הביאו קושיית הר"ש על פירושו מהא דסוטה ולהכי כתבו ולספרים כו' ניחא לפירושו:

וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: מַעֲשֵׂה תֹּהוּ הֵן. הא דנקיט לשון תוהו כי דברי תורה אצל אומות העולם נחשבים דברי תוהו שהם תוהים ובוהים בדברי תורה שאין להם טעמים בה, ואמרת בס"ד רמז הכתוב (תהלים פג, ג) 'וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ' רוצה לומר מְשַׂנְאֶיךָ העכו"ם נָשְׂאוּ אות רי"ש מן תורה ונשאר אצלם אותיות תהו, ושמא תאמר גם אצלכם הוא כן שיהיו דברים הסתומים בעיניכם כדברי תהו אשר אצל העכו"ם.

[מלואים: לרבות נוב וגבעון ק"ל לר"ש דאמר בפ' י"ד דזבחים (דף קי"ד) אף ציבור לא הקריבו באוהל מועד שבגלגל שהוא בשעת היתר הבמות אלא פסחים וחובות הקבוע להם זמן ומשמע התם דאף חובות הקבוע להם זמן לא קרבו אלא עולות ושלמים אבל חטאות כמו שעירי הרגלים לא קרבו גבי הא דאמ' תתרגם מתניתך בעולת חובה דאיכא עולת נדבה וה"ה דבאוה"מ שבגלגל לא קרבו ביוה"כ לא פר כ"ג ולא ב' שעירים שהן חטאות וה"ה נמי בנוב וגבעון ולא קרבו כל הני דהו"ל במות ציבור בשעת היתר הבמות כדאמ' התם וכ"כ שם התוס' והשתא לר"ש חד מדבר לרבות נוב וגבעון ל"ל דהא ע"כ שעיר של שם לא קרבשם ממילא שעיר המשתלח נמי לא היה וכדתנן פ"ג דמנחות ב' שעירי יוה"כ מעכבין זה את זה ונפקא ליה בגמ' מדכתיב חוקה דהא ליכא למימר דה"מ דמעכבין זה את זה היכא דמחויב להביא שניהם כגון בשעת איסור הבמות אבל בשעת היתר הבמות דאי אפשר להקריב של שם מביא של עזאזל לחוד ומתודה עליו ומשלחו דהא ודאי ליתא דהא לעיל (דף ס"ג) דמרבי מלה' ששעיר המשתלח פסול במחוסר זמן ופריך ל"ל קרא הא אין הגורל קובע אלא בדבר הראוי לשם ודחיק טובא עד דרבא מוקי כגון שהיה לו חולה בתוך ביתו ושחט אמו ביוה"כ ובע"כ לאו ככ"ע אתיא דלמ"ד שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה אין בו משום אותו ואת בנו וכיון דלאו ככ"ע מוקי למה דחיק לאוקמי במחוסר זמן מחמת אותו ואת בנו והא האי קרא לא מיירי אלא ממחוסר זמן דשבעה ימים של לידה הו"ל לאוקמי במחוסר זמן של לידה ובשעת היתר הבמות דאין אלא א' בלחוד וא"צ להביא ב' להגריל דהא ודאי לא דמי למאי דקאמר התם אמאי דס"ל לחנן המצרי שם אפי' דם שעיר בכוס מביא חבירו ומזווג לו דמייתי ב' ומגריל אלמא אע"פ שאין כאן אלא לשל עזאזל לחוד אפ"ה מייתי ב' ומגריל דשאני התם כיון דהוא זמן הבאה לשניהם אפי' במת א' מהם צריך להביא ב' ולהגריל דכתחילתו כן סופו אבל כשאין זמן הבאה של שם לגמרי אם איתא שמביא השני מאי הגרלה שייך ביה הא בודאי מביאו בלי הגרלה ומתודה עליו ומשלחו וכיון שכן הו"ל לאוקמי דקרא לזמן היתר הבמות אתי לרבויא דאינו בא מחוסר זמן אלא ודאי ש"מ דבשעת היתר הבמות כיון דשל שם לא קרב של עזאזל נמי לא והשתא קרא ג' לרבות נוב וגבעון לשילוח שעיר לר"ש לא אפשר דהא אין כאן שעיר וא"צ אלא תרתי במדבר שילה ובית עולמים ומדבר ג' לר"ש למאי אתי מיהו י"ל לר"ש להתיר הנאה אתי אע"ג דרבא מפיק לה בסמוך מסברא דלא אמרה תורה שלח לתקלה ר"ש לית ליה האי סברא דבפ"ב דקדושין (דף נ"ז) אמרינן כל צפור טהורה תאכלו לרבות את המשולחת וזה אשר לא תאכלו לרבות השחוטה ופריך ואיפוך אנא ושני ר"י משום רשב"י לא מצינו ב"ח שאסורין ורבא שני לא אמרה תורה שלח לתקלה אלמא לר"ש לית ליה האי סברא מיהו אפי' לרבא דאית ליה האי סברא אפ"ה איכא למימר דהכא צריך קרא יתירא להתיר הנאה ומסברא לחוד לא אתיא וכמ"ש בסמוך:]

[מלואים: נוב וגבעון שילה ובית עולמים ואע"ג דג' מדבר כתיבי והני ד' נינהו נוב וגבעון תרווייהו כחדא חשיבי דשעת היתר הבמות היו אבל שילה ובית עולמים אע"ג דבתרווייהו אסורים הבמות צריך תרי קראי דשילה לא היה משכן ממש אלא בנין אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן כדאמ' בפ' י"ד דזבחים ובבית עולמים לא היו בו יריעות כלל אלא הכתלים עם הגג היו של בנין ולא דמי כלל למשכן והא דצריך הכא ב' קראי לשילה וב"ע לרבות ולעיל בפ"ד (דף מ"ד) גבי כל אדם לא יהיה באוהל מועד מרבי לשילה וב"ע מחד קרא ולא מזכיר לנוב וגבעון כלל כבר פי' שם ומ"מ משמע דאין כאן אלא ג' קראי ומאן דמפיק לה להא דרשא ליכא קרא יתירא להתיר בהנאה וק"ל הא בסוף פ"ב דקדושין נ"ל לתנא דבי ר"י דמשולחת דמצורע מותרת בהנאה מושלח על פני השדה מותרת כשדה ופריך האי שדה מבעי ליה לכדתני' שדה שלא יעמוד ביפו ויזרקנו לים כו' ומשני א"כ נכתוב שדה מאי השדה ש"מ תרתי וה"נ מדכתב מדבר המדבר ש"מ תרתי להתיר בהנא' ולרבות נוב וגבעון ומדלא מסיק הגמ' הכא ואידך א"כ נכתוב קרא מדבר מאי המדבר ש"מ תרתי אלמא דהכא לכ"ע לא דרשי מדבר המדבר ומ"ש מהתם וי"ל דהתם שייך טפי למדרש א"כ נכתוב שדה מאי השדה מלמדרש מדבר המדבר דלאו לישנא מתקנתא הוא עוד י"ל דממדבר המדבר דריש ותרתי ש"מ תדע דאי ס"ד להתיר הנאה לחודיה דריש באידך תרתי מדבר מאי דריש ובע"כ לרבויא שאר מקומות מקודשים חוץ מאוה"מ אתי והא להא ג' קראי צריכי חד לנוב וגבעון וחד לשילה וחד לבית עולמים מיהו י"ל לדידיה ל"צ לנוב וגבעון דס"ל כר"ש דאין שעירי יוה"כ קריבים שם וכמ"ש לעיל ומכאן ק"ל אהא דפ"ב דסוטה (דף ט"ו) דתניא התם בקרקע המשכן לרבות קרקע שילה נוב וגבעון ובית עולמים ופירש"י דלא גרסינן שילה דשילה משכן הוה ול"צ לרבויא דהוא עיקר הכתוב והא הכא ע"כ חד קרא לשילה אתי דאילו נוב וגבעון מחד קרא אתו דהא שוין הן וכדפירשתי מ"מ ק"ל איך דריש ג' דרשות מהני ג' מדבר והא חד מבעי ליה לגופיה כדאמר יכול בישוב ת"ל במדבר ושמא חדא נפקא ליה ממדבר המדבר:]

[מלואים: רבא אמר לא אמרה תורה שלח לתקלה משמע לכאורה לרבא ל"צ קרא כלל להתיר הנאה דמסברא נ"ל הא והני מדבר לנוב ואינך אתיין מיהו בפ"ח דחולין (דף קט"ו) אהא דנפקא ליה לר"א לבשר בחלב שאסור מדכתיב לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ופריך שילוח הקן ליתסר ומשני לא אמרה תורה שלח לתקלה ופי' התוס' דהכא שרינן שילוח הקן מסברא לחוד ואילו גבי משולחת בעי קרא לרבויא להתירא דהתם כיון דכתיב לא תאכלו לאסור האחת הוה אמינא דאידך נמי אסורה משום דאיתקש צפורים אהדדי ולא הוי שרינן מה"ט דתקלה לחוד בלא יתורא דקרא ולא דמי לכל שתיעבתי לך דלא כתיב בהדיא אשילוח הקן ומהאי סברא איכא לאוקמי אמילי אחריני וה"נ איכא למימר כה"ג דאי לאו קרא הוה אמינא דגזירה יותר מסתבר דלאיסור הנאה אתי מלמדרש לאינך דרשי:]

[מלואים: לא אמרה תורה שלח לתקלה ק"ל מאי תקלה שייך הכא הא תנן לא היה מגיע למחצית ההר עד שנעשה איברים איברים ומהכא נפקא ליה לראב"י בפ"ק דחולין (דף י"א) דאזלינן בתר רובא דניחוש שמא שעיר המשתלח טרפה היא וכ"ת דבדקינן ליה והתנן לא היה מגיע וכו' וכיון שכן היה אפשר ללקט האיברים לקוברן או לשורפן לאחר יוה"כ כמו שעושין לכל איסורי הנאה כדתנן בסוף מס' תמורה דבשלמא גבי שילוח הקן ומשולחת דמצורע בסוף פ"ב דקדושין ניחא דמשולחים לעלמא בחיים ואיכא תקלה אבל האי מת הוא ליכא תקלה דהא אפשר לשורפו או לקוברו וי"ל דפעמים לא מת השעיר ע"י דחיפתו מההר ואיכא למיחש לתקלה כדאמ' בירושלמי דפרקין כל הימים שהיה שמעון הצדיק קיים לא היה מגיע למחצית ההר וכו' משמת היה בורח למדבר והשירייקין פי' ישמעאלים אוכלין אותו:]

[מלואים: שמכפר על מעשה עוזא ועזאל כלומר על גילוי עריות וק"ל מאי אריא גילוי עריות הא שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה קלין וחמורים עשה ול"ת כריתות ומיתות ב"ד כדתנן בפ"ק דשבועות:]

תנא דבי רבי ישמעאל עזאזל שמכפר על עון עזא ועזאל. פירש רש"י ז"ל כי מכפר על גלוי עריות. ואפשר דברב רחמיו יתברך נקרא עזאזל וזה להליץ טוב על ישראל דהיצה"ר הוא הגורם ולא מלבם שהרי אפילו מלאכים ירדו למטה וקלקלו כי גדול כח היצה"ר וזה זכות לישראל לרחם עליהם ודין הוא לכפר עליהם על ג"ע במדת רחמיו:

(סז ב) דברים שאלמלא לא נכתבו דין הוא שיכתבו ואלו הן ע"ז וגלוי עריות.—וכעין זה בעירובין ק סע"ב: אלמלא לא ניתנה תורה היינו למדין... ועריות מיונה. וגלוי עריות זה הוא ניאוף עם אשת איש, שזה דבר מושכל, כמו שכתב רס"ג בספרו האמונות והדעות מאמר ג פ"א, שאיסור הניאוף השכל גוזר אותו. וכתב עוד שם בפ"ב: "ומן החכמה לאסור הזנות שלא יהיו המדברים (=בני אדם) כבהמות ולא ידע אחד מהם אביו שיכבדהו גמול שגדלהו ושיורישהו האב טרפו". אבל גילוי ערוה של שאר בשר ודאי שאינו מן המצות המושכלות אלא מן החוקיות, וכמו שאמרו בספרא סוף פר' קדושים: "מנין שלא יאמר אדם וכו' אי אפשי לבא על הערוה אבל אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך". ואין זה אלא בגלוי ערות שאר בשרו. וכן הרמב"ם בפ"ו משמונה פרקיו כתב בר' זו של הספרא וסיים, שעריות היא מן המצות השמעיות דהיינו חוקיות. וכן בפ"ד ה"ט מהל' רוצח כתב, שעריות הן העברות שבין אדם למקום. ובלי ספק שהוא נתכוין לעריות של שאר בשר. אבל ניאוף אשת איש היא מן המצות המושכלות כמו שביארנו. וכ"ה דעת רש"י ז"ל שכתב בקידושין מ ע"א: רע לשמים ואינו רע לבריות כגון מגלה עריות. ואילו בסנה' מד א כתב, שהבא על נערה המאורסה רע לשמים ורע לבריות שמבייש את משפחתה או אוסרה על בעלה (ע"ש). ונפלאים לנו דברי רמב"ן בפי' עה"ת (פ' ברא' ו א), שמדבריו שם נראה, דניאוף באשת איש אינו ענין מושכל (ע"ש).

דכתיב במדבר. ושלח את השעיר במדבר (ויקרא טז) וקרא יתירא הוא למדרש שיהא הפקר כמדבר: גזירה. לשון חומר ואיסור: המדברה המדברה במדבר. שלש מקראות בענין לשלח אותו לעזאזל המדברה ושלח ביד איש עתי המדברה ושלח את השעיר במדבר: חתוכה. צוק חתוך בזקיפה ולא משופע כל כך: דבר המתגזר ויורד. השעיר מתגזר בה איברים איברים: שמא תאמר מעשה תהו הם. מה כפרה יש בשילוח זה ומה יש ביד צוק זה להועיל: לתקלה. שימצאם אדם ויהנה מהם שלא ידע שהיו מן השעיר: שיהא עז וקשה. אל לשון קשה: ומניין שבצוק. הר זקוף: גזירה. חתוכה: עוזא ועזאל. מלאכי חבלה שירדו לארץ בימי נעמה אחות תובל קין ועליהם נאמר ויראו בני האלהים את בנות האדם (בראשית ו) כלומר על העריות מכפר: משפטי. משמע דברים המיושרים והדין נותן לעשותו: חוק. משמע שאינו אלא גזירת מלך כמו וישימה לחק (שמואל א ל) וישם אותה יוסף לחוק (בראשית מז): השטן. יצר הרע משיב עליהן תשובה להטעות את ישראל ולומר שהתורה אינה אמת כי מה תועלת בכל אלו לכך נכתב בהן חוק אני ה' גזרתי עליכם: תלמוד לומר אני ה'. אחוקותי קאי דמינייהו סליק את חוקותי תשמרו אני ה' חקקתים גזרתים: השולח את המשלח. המלוים אותו מירושלים: ת''ל והמשלח. משמע ששילחו כבר לצד המדבר: זורקו בבת ראש. קסבר דחיפתו וזריקתו היא שילוחו: מתני' בא לו אצל פר וכו'. חזר לו התנא לסדרו הראשון שהוא מסדר עבודת כ''ג וקתני בא לו כהן גדול אצל פר ושעיר העומדים לישרף אחר שמסר את המשתלח למי שהוא מוליכו בא לו אצלם וקרעם והוציא האימורין: ונתנם במגס. בקערה של כלי שרת והקטירן כדכתיב (ויקרא טז) ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה ובגמרא פריך הא אכתי לא חזי להקטירן: קלען במקלעות. כמין קליעה ארבעה בני אדם נושאין שני מוטות שנים לפנים שנים לאחור ומהלכים מוט אצל מוט והפר והשעיר נתונים עליהן מורכבין זה על זה וכופפן זה תחת זה כמין קליעה ושלימין הן אלא שנקרע כריסן להוציא אימוריהן כדתניא בגמרא שמוציאן שלמים: והוציאן לבית השריפה. חוץ לירושלים: מאימתי מטמאים בגדים. העסוקין בהן כדכתיב והשורף אותם יכבס בגדיו (שם): משיצאו חוץ לחומת העזרה. בגמרא מפרש טעמא: גמ' ה''ג והקטירן ס''ד אלא אימא להקטירן ולא גרס במגס מקטיר להו וגירסא משובשת היא כאן ובמסכת פסחים (דף סה:) ובמסכת סוטה (דף טו.) דשפיר הוה שייך למיתני לתנא והקטירן במגס דבמגס מעלה אותן למזבח דדכוותיה תנינן טובא מעלו ומקטירו בכלי שרת (סוטה דף יד:) מעלו ומקטירו בהמיינו אלא הכי קשיא ליה והקטירן ס''ד וכי עכשיו הוא מקטירן והלא עודנו לבוש בגדי לבן ועדיין עליו לקרות הפרשה בבגדים הללו ואח''כ יטבול וילבש בגדי זהב לאילו ואיל העם ויטבול שניה להוציא כף ומחתה ויטבול שלישית למוספין ואמורי חטאת הללו ותמיד של בין הערבים כדקתני בפרקין דלקמן אלא אימא להקטירן נתנן למגס להקטירן בו למזבח כשיגיע זמנן: לא היה מנתחן. השורפן כניתוח בשר עולה שהוא מופשט מן העור קודם ניתוח כדכתיב והפשיט ונתח (ויקרא א) אלא עור על גבי בשר ואינו מפשיטן: נאמר כאן. בפר ושעיר את עורותם ואת בשרם ואת פרשם: ונאמר. בפר כהן משיח עור ובשר ופרש ואת עור הפר ואת כל בשרו על ראשו ועל כרעיו וקרבו ופרשו (ויקרא ד):

אטו במגס מקטיר ליה. כך היה כתוב בספרים כאן ובס''פ תמיד נשחט (פסחיסדף סה:) ורש''י מחקו לפי שהיה קשה לו דבכמה דוכתי במנחות קתני מעלה ומקטירה בכלי שרת ולא פריך הכי אטו בכלי שרת מקטיר ליה וגרס רש''י והקטירו ס''ד וכי היה יכול להקטירו מיד והלא היה לבוש עדיין בגדי לבן והקטרה הוא בבגדי זהב מבחוץ ומשני נתנו במגס להקטירו לכשיגיע זמנו ובפ' תמיד נשחט (גז''ש) מפרש הקטירו ס''ד אטו הוא גופיה מקטיר ליה והא בזר קיימינן דלעיל מיניה איירי בהפשטה דכשירה בזר ומשני נתנו במגס להקטיר על ידי כהן ור''ת אומר דאין צריך להגיה הספרים והא דלא פריך הכי גבי מנחה בכלי שרת ס''ד שאני התם כיון דמנחה בעיא קידוש כלי אגב דמקדש בכלי שרת מעלה למזבח בכלי שרת שהיא נתונה בו להקטירה אבל הכא ובפרק תמיד נשחט פריך שפיר במגס ס''ד וכי חובה הוא שיהיה בכלי שרת כלל והקשה ה''ר שמואל מורדון דבפרק שני דסוטה (דף טו.) דפריך הכי גבי מנחה דקתני מעלה ומקטירה בכלי שרת ומקטיר לה ומשני אימא להקטירה ומעתה אין צריך למחוק הספרים דאיכא למימר כיון דפריך לה חדא זימנא בסוטה גבי מנחה ושני לה לא חש להקשות במנחה זימנא. אחריתי אע''ג דבזבח פריך לה בתמיד נשחט (פסחים דף סה:) והדר פריך לה הכא התם כבשים והכא פרים אבל גבי מנחות שם מנחה אחת היא ולספרים דגרסינן בסוטה בברייתא מעלן ומקטירן בכלי שרת ומולחו ונותנו על גבי האשים ניחא (לפר''ת) דהכי פריך מקטירו בכלי שרת ס''ד פירוש וכי כמו שהיא בכלי שרת בלא מליחה מקטירו ומשני אימא להקטירו פירוש לאחר מליחה ולי נראה דגרסי' שפיר במגס ס''ד ופריך וכי חובה הוא שיוליכנו במגס למזבח נהי נמי דכשקרען והוציא אימוריהן נותנו במגס ולא על גבי רצפה שלא יהו קדשי שמים מוטלים כנבלה מ''מ כשמעלן למזבח יכול להעלותן בידיו ומדקתני ליה גבי סדר יום הכפורים משמע דכך הוא הסדר ובענין אחר אין לעשות ולהכי פריך וכי חובה הוא לעשות כן להעלותם במגס ובפרק תמיד נשחט נמי דקתני כל סדר הפסח שחיטתו וקבלת דמו והולכתו וזריקתו והפשיטו והקטרתו להכי מתמה מדקתני הכי גבי סדר הפסח אלמא דחובה הוא להקטירו במגס וכן בפרק ב' דסוטה דקתני סדר מנחות כיצד אדם מביא מנחתו מתוך ביתו וכל סדר המנחה קתני עד מעלה ומקטירה בכלי שרת להכי פריך מדקתני הכי גבי סדר מנחה אלמא חובה היא אבל בשאר דוכתי לא פריך הכי: