יומא סט ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סט - ב

והא אנן תנן: אין ישיבה בעזרה משום דכתיב "לעמוד לשרת", וכן "העומדים שם לפני ה'".

ולא מצינו ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד!

שנאמר [דברי הימים א יז] "ויבא המלך דוד, וישב לפני ה"'.

ומשנינן: כדאמר רב חסדא על הברייתא העוסקת בענין הקריאה בספר תורה [כפי שיבואר להלן], שהמדובר הוא בעזרת נשים הסמוכה לעזרה, ולא בעזרה עצמה.

הכא נמי במשנתנו המדובר הוא שיושב הכהן הגדול בעזרת נשים.

ומבארת הגמרא: והיכא איתמר דרב חסדא?

[לפי גירסת הגר"א] אהא דתניא: היכן קורין בו - בעזרה.

רבי אליעזר בן יעקב אומר: בהר הבית.

שנאמר [נחמיה ח] "ויקרא בו עזרא לפני הרחוב אשר לפני שער המים".

ואמר רב חסדא: הקריאה הזאת היתה בעזרת נשים.

וממשיכה הגמרא, בביאור המקרא בספר נחמיה:

[נחמיה ח] "ויברך עזרא את ה' האלהים הגדול".

מאי גדול?

אמר רב יוסף אמר רב: שגדלו עזרא להקב"ה, בכך שברכו בשם המפורש.

רב גידל אמר: גידל את כבודו בתיקון שתיקן, לומר במקדש בסוף כל ברכה "ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם". [דברי הימים א טז]

אמר שאל ליה אביי לרב דימי על דברי רב גידל: ודילמא שגידלו בשם המפורש?

אמר ליה: אין אומרים שם המפורש בגבולים, מחוץ לעזרה, והרי עזרא אמר זאת בחוץ ולא בעזרה.

ותמהינן: וכי לא אמר עזרא את השם המפורש מחוץ לעזרה בהזדמנות אחרת?

והכתיב [לפי גירסת הגר"א]:

[נחמיה ט] "ויזעקו בקול גדול אל ה' אלהיהם"

ואמר על כך רב גידל עצמו: "בקול גדול"

- שגדלו עזרא להקב"ה בשם המפורש!

ומשנינן: הוראת שעה היתה לצורך הזעקה לומר את השם המפורש חוץ לגבולים, ולכן כשעמד עזרא בפעם אחרת לברך מחוץ לעזרה, הוא לא הזכיר את השם המפורש.

ועתה מבארת הגמרא את אותה הזעקה:

[נחמיה ט] "ויצעקו אל ה' אלהים בקול גדול ".

מאי אמור?

אמר רב ואיתימא רבי יוחנן, כך אמרו ישראל באותה שעה:

בייא, בייא! לשון זעקה וקובלנה [רש"י].

מבקשים אנו שתמסור בידינו את יצר הרע של עבודה זרה.

כי היינו האי, זה הוא שגרם דאחרביה הקב"ה למקדשא, וקליה להיכליה, ושרף את היכלו, וקטלינהו לכולהו צדיקי, ואגלינהו לישראל מארעהון.

ועדיין יצר הרע הזה מרקד בינן, בינותינו.

כלום, הרי זה שיהבתיה לן שנתת לנו את יצר הרע הזה אינו אלא לקבולי ביה אגרא, שנקבל שכר בהתמודדתנו עמו.

לא איהו בעינן, ולא אגריה בעינן. איננו רוצים לא אותו ולא את השכר על ההתמודדות אתו!

נפל להו פיתקא כתב מרקיעא, דהוה כתב בה: אמת! שאישר הקב"ה את בקשתם בכך.

אמר רב חנינא, שמע מינה: חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת.

אותיבו ישבו בתעניתא תלתא שלשה יומין ותלתא לילואתא לילות.

לבסוף, מסרוהו משמים ליצר הרע של עבודה זרה - ניהליהו, לידם.

נפק, יצא אותו יצר הרע, אתא והוא בא ונראה כי כמו גוריא דנורא גור אריה [לפי רש"י סנהדרין סד א] של אש, בצאתו מבית קדשי הקדשים.

אמר להו הנביא זכריה בן עדו לישראל: היינו יצרא דעבודה זרה. שנאמר [זכריה ה] "ויאמר: זאת הרשעה".

בהדי דתפסוה ליה כאשר תפסוהו, אשתמיט נשמטה ביניתא שערה אחת ממזייא, מאדרת שערו, ורמא קלא, והרים גור הארי של אש את קולו, ואזל קליה והלך קול שאגתו עד מרחק של ארבע מאה פרסי.

אמרו ישראל: היכי נעביד, מה נעשה? כי אם נשאיר אותו כמות שהוא בידינו, דילמא חס ושלום מרחמי עליה מן שמיא, כשישמעו קולו המתחנן.

אמר להו נביא: שדיוהו השליכוהו בדודא דאברא, בתוך דוד של עופרת, וחפיוהו לפומיה באברא, וכסו את פי הדוד בעופרת, היות דאברא - משאב שאיב קולטת קלא. ולא ישמע קולו.

שנאמר [זכריה ה] "ויאמר: זאת הרשעה! וישלך אתה אל תוך האיפה, וישלך את אבן העופרת אל פיה".

אמרו: הואיל ועת רצון הוא, נבעי רחמי גם איצרא דעבירה. שימסר בידינו גם יצר הרע של עריות.

בעו רחמי, ואמסר ונמסר בידייהו.

אמר להו יצר הרע של עריות: חזו, ראו דאי קטליתו ליה לההוא, אם תקטלו אותו [והתכוון לעצמו] - כליא עלמא, יכלה העולם, לפי שרק מכח היצר הזה עוסק העולם בפריה ורביה, ואי אפשר לחלקו בין מעשה מותר למעשה אסור.

חבשוהו תלתא יומי, כלאו אותו במשך שלשה ימים.

ואכן נפסק כח היצר לגמרי, ולא עסקו עוד בפריה ורביה.

ובעו ובקשו ביעתא ביצה בת יומא, שנולדה היום, בכל ארץ ישראל - ולא אשתכח, לפי שגם התרנגולות הפסיקו להטיל ביצים.

אמרי: היכי נעביד?

אם נקטליה ליצר הזה - כליא עלמא!

אם ניבעי רחמי אפלגא, על מחצית כח היצר, שיביא לכך שתמשיך פריה ורביה בעולם רק בהיתר ולא באיסור.

דבר זה לא יתכן.

כי פלגא, מחצית היצר - ברקיעא משמים לא יהבי אין נותנים.

כחלינהו, סמאוהו בצבע "כחול" לעיניה, ושבקוהו, ושחררוהו.

ואהני, והועיל מה שעוורוהו לכך דלא מיגרי ביה לאיניש שלא מתגרה אדם בקריבתה, בק רובותיו.

במערבא, בארץ ישראל, מתנו היו שונים את הסוגיה לעיל, בביאור הפסוק [בנחמיה ח] "ויברך עזרא את ה' האלהים הגדול", הכי: רב גידל אמר: "גדול" - שגדלו בברכתו בשם המפורש.

ורב מתנא אמר: גידלו בכך שאמר [לקמן, בנחמיה ט] "האל הגדול הגבור והנורא".

והא דאמר רב מתנא - מסייע [לפי הגר"א] לדברי רבי יהושע בן לוי.

דאמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמן "אנשי כנסת הגדולה"?

לפי שהחזירו עטרה ליושנה, כדלהלן:

תחילה, אתא בא משה, ואמר: [דברים י] "האל הגדול הגבור והנורא".

אך בדור מאוחר יותר, אתא בא ירמיה הנביא, ואמר, כאשר ראה את שרי נבוכדנצר מריעים בתוך המקדש: בשעה שנכרים מקרקרין בהיכלו - איה הוא גילוי נוראותיו? דהיינו, הגילוי של "נורא" הוא כאשר אנו רואים זאת, ולא בשעת הסתר פנים.

לא אמר ירמיה "נורא", היות וחסר אז גילוי זה.

אתא דניאל, בזמן גלות בבל ואמר: בשעה שנכרים משתעבדים בבניו במשך שבעים שנה - איה הוא גילוי גבורותיו?

לא אמר דניאל "גבור".

אתו אינהו, באו הם, אנשי כנסת הגדולה, והחזירו עטרה ליושנה, ואמרו: אדרבה, זו היא התגלות גבורת גבורתו של הקב"ה, שכובש את יצרו, בכך שנותן "ארך אפים" לרשעים בתקופה כה ארוכה שבה משתעבדים הגויים בבניו ומציקים להם בגזירותיהם.

ואלו הן נוראותיו שהתגלו בזמן החורבן, שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא - היאך אומה אחת של עם ישראל, יכולה היתה להתקיים בין כל האומות, שנאספו שם להשמידם, ובכל זאת עם ישראל שרד, וממשיך להתקיים.

ולכן נקראו אנשי כנסת הגדולה בשם זה, על שגידלוהו להקב"ה בהחזרת אמירת "הגבור והנורא".

והוינן בה: ורבנן, ירמיהו ודניאל, היכי עבדי הכי, ועקרי תקנתא דתקין משה לומר גם "הגבור והנורא"!?

אמר רבי אלעזר: מתוך שהם היו יודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו.

שנינו במשנה: וקורא אחרי מות ואך בעשור.

ורמינהי מהמשנה במסכת מגילה, ששנינו בה: מדלגין בקריאת הנביא מפרשה לפרשה ואין מדלגין בקריאת התורה!?

ומשנינן: לא קשיא.

כאן - בדילוג ארוך, בכדי שיפסיק יסיים התורגמן המתרגם את תרגום הפרשה הקודמת ועדיין לא יספיק הגולל להגיע לפרשה הבאה, אין מדלגים, שאין זה כבוד הציבור שיישבו וימתינו.

כאן - בדילוג קצר, כמו הדילוג בין פרשת אחרי מות לפרשת אמור, שהוא בכדי שלא יפסיק התורגמן, שלפני שהמתרגם יסיים את תרגומו יכול הגולל להספיק להגיע לפרשה הבאה, יכולים לדלג.

אך מקשה הגמרא שאי אפשר לתרץ כך את הסתירה:

והא עלה על אותה המשנה במסכת מגילה קתני בברייתא: מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה. ועד כמה מדלג בנביא - בכדי שלא יפסיק התורגמן.

הא בתורה - כלל כלל לא יפסיק!?

אמר אביי: לא קשיא.

כאן שמדלגין, המדובר הוא בענין אחד.

כאן שאין מדלגין המדובר הוא בשני ענינין.

ומביאה הגמרא ראיה לתירוצו של אביי:

והתניא: מדלגין בתורה בענין אחד, ובנביא בשני ענינין.

כאן וכאן בכדי שלא יפסיק התורגמן.

ואין מדלגין מנביא לנביא.

ובנביא של ספר שנים עשר [תרי עשר] מדלגין מנביא לנביא, שנחשב לספר אחד.

אין רשות ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד. וכל השאר חייבים לעמוד, שנאמר במלך דוד: "ויבא המלך דויד וישב לפני ה'" (דברי הימים א' יז, טז), וכיצד איפוא ישב הכהן הגדול? ומשיבים: כדאמר [כמו שאמר] רב חסדא, שדבר זה היה לא בעזרת ישראל אלא בעזרת נשים, הכא נמי [כאן גם כן] מדובר שהיתה הקריאה בעזרת נשים, ושם רשאים לשבת.

א ושואלים: והיכא איתמר [והיכן נאמר דבר זה] של רב חסדא בעיקרו? ומשיבים: אהא [על דבר זה]. שבעת שעסקו באותה סוגיה מיתיבי [היו התלמידים מקשים]: דתניא [שכן שנינו בברייתא]: היכן קורין בספר התורה בזמן קיום מצוות "הקהל" — בעזרה, ר' אליעזר בן יעקב אומר: בהר הבית קורין בו, שנאמר בעזרא כשהביא את ספר התורה: "ויקרא בו לפני הרחוב אשר לפני שער המים" (נחמיה ח, ג). ואמר רב חסדא: עזרה זו שאמרו — בעזרת נשים מדובר, ולא בעזרת ישראל.

כיון שהזכרנו כתוב זה בעזרא דנים בפירושו של כתוב אחר באותו ענין; נאמר: "ויברך עזרא את ה' האלהים הגדול" (נחמיה ח, ו) ושואלים: מאי [מה עניינו] של "גדול" כאן? אמר רב יוסף אמר רב: שגדלו בשם המפורש, שהזכיר שם ה' המפורש באותו מעמד. רב גידל אמר: שתיקן שיאמר בסוף כל ברכה: "ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העלם" (דברי הימים א' טז, לו).

אמר ליה [לו] אביי לרב דימי: מדוע מפרש רב גידל כן? ודילמא [ושמא] פירוש "הגדול" — שגידלו בשם המפורש? אמר ליה [לו] רב דימי: אין אומרים שם המפורש בגבולים, כלומר: מחוץ לעזרה.

ושואלים: ולא? [וכי אין] אומרים? והכתיב [והרי נאמר]: "ויעמד עזרא הספר על מגדל עץ אשר עשו לדבר... ויברך עזרא את ה'" (נחמיה ח, ד. ונחמיה ח, ו) ואמר רב גידל: שגדלו בשם המפורש, משמע שיכול להיאמר מחוץ לעזרה! ומשיבים: משם אין להוכיח כי הוראת שעה היתה מפני שהתפללו תפילה מיוחדת במינה. ומספרים מה היה אותו ענין.

נאמר שם: "ויזעקו בקול גדול אל ה' אלהיהם" (נחמיה ט, ד). מאי אמור [מה אמרו]? אמר רב, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יוחנן: בייא בייא [ווי ווי] היינו האי דאחרביה למקדשא וקליה להיכליה וקטלינהו לכולהו צדיקי ואגלינהו לישראל מארעהון [יצר הרע הוא הוא שהחריב את המקדש ושרף את היכלו, והרג את כל הצדיקים והגלה את ישראל מארצם] ועדיין מרקד (ופועל) בינן [בינינו]. כלום לא יהבתיה לן אלא [נתת אותו לנו] לקבולי ביה אגרא [לקבל בו שכר]. כשננצחו — לא איהו בעינן [אותו אנו רוצים], ולא אגריה בעינן [את שכרו אנו רוצים], כלומר: מוותרים אנו על השכר שבא מכבישת היצר ובלבד שיסור זה מאתנו.

נפל להו [להם] פיתקא מרקיעא, דהוה כתב בה [פתק מן השמים שהיה כתוב עליו] "אמת", לומר להם שמסכים הקדוש ברוך הוא לבקשתם.

אמר רב חנינא: דרך אגב שמע מינה [למד מכאן] כי חותמו של הקדוש ברוך הוא "אמת" שהרי כביכול מסר להם את חותמו, לומר שהוא מסכים וחותם על הדבר.

אותיבו בתעניתא תלתא יומין ותלתא לילואתא [ישבו בתענית שלושה ימים ושלושה לילות] מסרוהו ניהליהו [מסרו להם] את היצר הרע. נפק אתא כי גוריא דנורא [יצא ובא כמין גור אריה של אש] מבית קדשי הקדשים, אמר להו [להם] נביא לישראל: היינו יצרא [זהו יצר] של עבודה זרה, שכך הוא מתגלה, שנאמר: "ויאמר זאת הרשעה" (זכריה ה, ח), לומר: שהראה להם באצבע את הרשעה עצמה.

בהדי דתפסוה ליה אשתמיט ביניתא ממזייא [בשעה שתפסו אותו נשמטה שערה מתוך שערותיו] ורמא קלא ואזל קליה ארבע מאה פרסי [והרים קולו מפני הכאב והלך נשמע קולו ארבע מאות פרסות]. אמרו: היכי נעביד [כיצד נעשה] כדי להורגו? דילמא [שמא] חס ושלום מרחמי עליה מן שמיא [ירחמו עליו מן השמים], שהוא בוכה וצועק כל כך. אמר להו [להם] הנביא: שדיוהו בדודא דאברא, וחפיוהו לפומיה באברא, דאברא משאב שאיב קלא [זרקו אותו לתוך דוד של עופרת, וכיסו את פיו בעופרת, שהעופרת שואבת את הקול] ואין הקול נשמע. שנאמר: "ויאמר זאת הרשעה וישלך אתה אל תוך האיפה וישלך את אבן העופרת אל פיה" (זכריה ה, ח) ועל ידי כך יפטרו מיצר הרע של עבודה זרה.

משראו שנמסר בידם יצר הרע של עבודה זרה על פי בקשתם, אמרו חכמי ישראל: הואיל ועת רצון הוא, שהקדוש ברוך הוא שומע לתפילתנו, נבעי רחמי איצרא [נבקש רחמים גם על היצר] של עבירה בענין עריות. בעו רחמי ואמסר בידייהו [בקשו רחמים ונמסר גם הוא בידם].

אמר להו [להם] הנביא זכריה: חזו, דאי קטליתו ליה לההוא, כליא עלמא [ראו, שאם הורגים אתם אותו, יכלה העולם] ששוב לא תהיה פריה ורביה בעולם. חבשוהו תלתא יומי [אסרו אותו שלשה ימים], ובעו ביעתא בת יומא [ובקשו ביצה בת יומה] בכל ארץ ישראל ולא אשתכח [נמצאה] כי התרנגולות הפסיקו להטיל שהרי יצר הפריה והרביה בטל. אמרי [אמרו]: היכי נעביד [כיצד נעשה]? נקטליה [אם נהרגנו] — כליא עלמא [יכלה העולם], ניבעי רחמי אפלגא [ואם נבקש רחמים על חצי], כלומר: שיבטלו מחציתו — פלגא ברקיעא לא יהבי [חצי מן השמים אין נותנים], שמשמים נותנים רק מתנה שלימה. מה עשו? — כחלינהו לעיניה ושבקוהו [ניקרו את עיניו והניחוהו] ואהני [והועיל] מה שנקרו עיניו דלא מיגרי ביה לאיניש בקריבתה [שאין אדם מתגרה עוד כל כך בקרובות משפחתו], שהועילו למעט תוקפו של יצר הרע הזה.

במערבא מתנו הכי [בארץ ישראל היו שונים כך], כלומר: את הכתוב בענין "ה' האלוהים הגדול" פירשו כך: שרב גידל אמר: "גדול" — שגדלו בשם המפורש, ורב מתנא אמר: שחזרו ואמרו בתפילותיהם: "האל הגדול הגבור והנורא" (נחמיה ט, לב).

ומעירים: והא [וזה] שאמר רב מתנא מטייא [נוטה], כלומר: קרוב לרעיון של ר' יהושע בן לוי. שאמר ר' יהושע בן לוי: למה נקרא שמן של גדולי אותם הדורות אנשי כנסת הגדולה — לפי שהחזירו עטרה של הקדוש ברוך הוא ליושנה. כיצד? אתא [בא] משה בתפילתו ואמר: "האל הגדל הגבר והנורא" (דברים י, יז). אתא [בא] ירמיה הנביא ואמר: גוים (שרי נבוכדנצר) מקרקרין (משברים) בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר בתפלתו נורא ("האל הגדול הגיבור ה' צבאות שמו". ירמיה לב, יח). אתא [בא] דניאל ואמר: גוים משתעבדים בבנין, איה גבורותיו? לא אמר בתפלתו הגבור ("האל הגדול והנורא". דניאל ט, ד).

אתו אינהו [באו הם] אנשי כנסת הגדולה ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו: שכובש את יצרו. כלומר: זו היא גילוי גבורתו של הקדוש ברוך הוא, שכובש את כעסו מאומות העולם על אף שהחריבו את ביתו ובאו להשמיד את עמו, ובכל זאת הריהו מסתיר פניו לפי שעה, וזה הוא ענין של גבורת ה' — שנותן ארך אפים לרשעים, ולכן ראוי הוא שיקרא "הגיבור". ואלו הן נוראותיו — שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת בודדת ושנואה יכולה להתקיים בין האומות כולן?

ושואלים: ורבנן [וחכמים], כלומר: ירמיה ודניאל היכי עבדי הכי [כיצד עשו כך] ועקרי תקנתא דתקין [ועקרו תקנה שתיקן] משה רבינו הגדול מהם לומר את שלושת הכינויים הללו בתפילה? אמר רבי אלעזר מתוך שיודעין הן בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא, שהוא מסכים על האמת ושונא את השקר — לפיכך לא כיזבו בו, שכיון שלא הרגישו שהם יכולים לקוראו "הגדול הגבור והנורא" — לא אמרו כן, ואין להתרעם עליהם.

ב במשנה נאמר כי הכהן הגדול קורא פרשת "אחרי מות" ו"אך בעשור". שתי פרשיות אלה כתובות בספר ויקרא אך אינן סמוכות זו לזו. ורמינהי [מראים סתירה], ששנינו: מדלגין בנביא בזמן קריאת ההפטרה ואין חייבים להמשיך ולקרוא כסדר, אבל אין מדלגין בתורה!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן שאמרנו שאין מדלגין בתורה, הרי זה בכדי שיפסיק התורגמן. כלומר: אם המרחק בין הדברים גדול, עד שבתוך זמן גלילת הספר ממקום למקום יסיים המתורגמן (שהיה נוהג לתרגם כל פסוק ופסוק לארמית) את תרגומו ויצטרך להמתין בשתיקה, עד שיגיע הקורא לפסוק הבא — אין מפסיקים. כאן שמותר לדלג — הרי הוא בכדי שלא יפסיק התורגמן.

ומקשים: והא עלה קתני [והרי על משנה זו שנויה ברייתא]: מדלגין בנביא, ואין מדלגין בתורה. ועד כמה מדלג — בכדי שלא יפסיק התורגמן. משמע ששיעור שלא יפסיק התורגמן — בנביא דווקא, הא [הרי] בתורה — כלל כלל לא מדלגין!

אלא יש ליישב באופן אחר; אמר אביי: לא קשיא [אינו קשה] וכך יש להסביר: כאן שמותר לדלג הוא בענין (בנושא) אחד שאין הדילוג ניכר לשומעים כאן שאסור — הוא בשני ענינין.

והתניא [וכן שנויה ברייתא]: מדלגין בתורה בענין אחד, ובנביא בשני ענינין. כאן וכאן לא מדלגים אלא בכדי שלא יפסיק התורגמן. ובכלל ואין מדלגין מנביא לנביא אפילו בענין אחד ובזמן קצר. ובנביא של שנים עשר מדלגין שכל תרי עשר נחשבים כספר אחד לענין זה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Sitting in the Temple courtyard is permitted only for kings of the House of David, as it is stated: “Then King David went in and sat before the Lord” (I Chronicles 17:16)? How, then, could the High Priest have been sitting? The Gemara explains: As Rav Ḥisda said in a similar context: This took place not in the Israelite courtyard, where the prohibition against sitting applies, but in the women’s courtyard. Here, too, the reading was in the women’s courtyard, where it is permitted to sit.

§ The Gemara clarifies: And where was this statement of Rav Ḥisda originally stated? It was stated in relation to the following: The Sages raised an objection based on that which was taught in a baraita: Where did they read the Torah scroll in fulfillment of the mitzva of assembly, in which the Torah is publicly read on the Sukkot following the Sabbatical Year? It was read in the Temple courtyard. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: It is read on the Temple Mount, as it is stated concerning the public reading performed by Ezra: “And he read from it before the wide road that was before the Gate of the Water” (Nehemiah 8:3). And Rav Ḥisda said: The courtyard referred to by the first tanna is the women’s courtyard.

Apropos the verse in Nehemiah, the Gemara interprets an adjacent verse homiletically. It is stated: “And Ezra blessed the Lord, the great God” (Nehemiah 8:6). The Gemara asks: What is the meaning of “great” here? Rav Yosef said that Rav said: It means that he ascribed greatness to Him by enunciating God’s explicit name. Rav Giddel said: He established that one should say at the conclusion of every blessing: “Blessed be the Lord, God of Israel, from eternity to eternity” (I Chronicles 16:36).

Abaye said to Rav Dimi: Why does Rav Giddel interpret it this way? Perhaps the meaning of “great” is that he ascribed greatness to Him by enunciating God’s explicit name? Rav Dimi said to him: The explicit name may not be enunciated in the provinces, i.e., outside the Temple courtyard.

The Gemara asks: And is this really not permitted? Isn’t it written: “And Ezra the Scribe stood upon a pulpit of wood, which they had made for the purpose... and Ezra blessed the Lord, the great God” (Nehemiah 8:4-6); and Rav Giddel said: “Great” in this verse means that he ascribed greatness to Him by enunciating God’s explicit name. Since this event took place outside the Temple (see Nehemiah 8:3), it suggests that God’s explicit name may indeed be enunciated outside the Temple. The Gemara answers: That cannot be proven from here because the permission to use God’s explicit name in that context was a provisional edict issued in exigent circumstances, since the people had uniquely come together in a prayerful commitment to God.

The Gemara recounts the event described in the verses: The verse states: And they cried with a loud voice to the Lord their God (Nehemiah 9:4). What was said? Rav said, and some say it was Rabbi Yoḥanan who said: Woe, woe. It is this, i.e., the evil inclination for idol worship, that destroyed the Temple, and burned its Sanctuary, and murdered all the righteous ones, and caused the Jewish people to be exiled from their land. And it still dances among us, i.e., it still affects us. Didn’t You give it to us solely for the purpose of our receiving reward for overcoming it? We do not want it, and we do not want its reward. We are prepared to forgo the potential rewards for overcoming the evil inclination as long as it departs from us.

In response to their prayer a note fell to them from the heavens upon which was written: Truth, indicating that God accepted their request.

The Gemara makes a parenthetical observation. Rav Ḥanina said: Learn from this that the seal of the Holy One, Blessed be He, is truth.

In response to the indication of divine acceptance, they observed a fast for three days and three nights, and He delivered the evil inclination to them. A form of a fiery lion cub came forth from the chamber of the Holy of Holies. Zechariah the prophet said to the Jewish people: This is the evil inclination for idol worship, as it is stated in the verse that refers to this event: “And he said: This is the evil one” (Zechariah 5:8). The use of the word “this” indicates that the evil inclination was perceived in a physical form.

When they caught hold of it one of its hairs fell, and it let out a shriek of pain that was heard for four hundred parasangs. They said: What should we do to kill it? Perhaps, Heaven forfend, they will have mercy upon him from Heaven, since it cries out so much. The prophet said to them: Throw it into a container made of lead and seal the opening with lead, since lead absorbs sound. As it is stated: “And he said: This is the evil one. And he cast it down into the midst of the measure, and he cast a stone of lead upon its opening” (Zechariah 5:8). They followed this advice and were freed of the evil inclination for idol worship.

When they saw that the evil inclination for idol worship was delivered into their hands as they requested, the Sages said: Since it is an auspicious time, let us pray also concerning the evil inclination for sin in the area of sexual relationships. They prayed, and it was also delivered into their hands.

Zechariah the prophet said to them: See and understand that if you kill this evil inclination the world will be destroyed because as a result there will also no longer be any desire to procreate. They followed his warning, and instead of killing the evil inclination they imprisoned it for three days. At that time, people searched for a fresh egg throughout all of Eretz Yisrael and could not find one. Since the inclination to reproduce was quashed, the chickens stopped laying eggs. They said: What should we do? If we kill it, the world will be destroyed. If we pray for half, i.e., that only half its power be annulled, nothing will be achieved because Heaven does not grant half gifts, only whole gifts. What did they do? They gouged out its eyes, effectively limiting its power, and set it free. And this was effective to the extent that a person is no longer aroused to commit incest with his close relatives.

The Gemara returns to its discussion of the verse in Nehemiah cited above: In the West, i.e., Eretz Yisrael, they taught the debate concerning the verse “the Lord, the great God” as follows: Rav Giddel said: “Great” means that he ascribed greatness to Him by enunciating God’s explicit name. And Rav Mattana said: They reinserted the following appellations of God into their prayers: “The great, the mighty, and the awesome God” (Nehemiah 9:32).

The Gemara comments: This interpretation that Rav Mattana said leans to, i.e., is consonant with, the exposition of Rabbi Yehoshua ben Levi. As Rabbi Yehoshua ben Levi said: Why are the Sages of those generations called the members of the Great Assembly? It is because they returned the crown of the Holy One, Blessed be He, to its former glory. How so? Moses came and said in his prayer: “The great, the mighty, and the awesomeGod” (Deuteronomy 10:17). Jeremiah the prophet came and said: Gentiles, i.e., the minions of Nebuchadnezzar, are carousing in His sanctuary; where is His awesomeness? Therefore, he did not say awesome in his prayer: “The great God, the mighty Lord of Hosts, is His name” (Jeremiah 32:18). Daniel came and said: Gentiles are enslaving His children; where is His might? Therefore he did not say mighty in his prayer: “The great and awesome God” (Daniel 9:4).

The members of the Great Assembly came and said: On the contrary, this is the might of His might, i.e., this is the fullest expression of it, that He conquers His inclination in that He exercises patience toward the wicked. God’s anger is flared by the gentile nations’ enslavement of His people, yet He expresses tremendous might by suppressing His anger and holding back from punishing them immediately. Therefore, it is still appropriate to refer to God as mighty. And these acts also express His awesomeness: Were it not for the awesomeness of the Holy One, Blessed be He, how could one people, i.e., the Jewish people, who are alone and hated by the gentile nations, survive among the nations?

The Gemara asks: And the Rabbis, i.e., Jeremiah and Daniel, how could they do this and uproot an ordinance instituted by Moses, the greatest teacher, who instituted the mention of these attributes in prayer? Rabbi Elazar said: They did so because they knew of the Holy One Blessed be He, that He is truthful and hates a lie. Consequently, they did not speak falsely about Him. Since they did not perceive His attributes of might and awesomeness, they did not refer to them; therefore, they cannot be criticized for doing so.

§ It was taught in the mishna: And he reads from the scroll the Torah portion beginning with the verse: “After the death” (Leviticus 16:1), and the portion beginning with the verse: “But on the tenth” (Leviticus 23:26). Although both of these portions appear in the book of Leviticus, they are not adjacent to one another. Perforce, the High Priest skipped the sections in between the two portions. The Gemara raises a contradiction: It is taught in a mishna in tractate Megilla: One may skip sections when reading the haftara in the Prophets, but one may not skip sections when reading in the Torah.

The Gemara answers: This is not difficult: There, in the mishna in tractate Megilla that teaches that one may not skip, the intention is that one should not skip if the sections are so far apart from one another that the delay caused by doing so will be of such length that the translator who recites the Aramaic translation will conclude his translation before the next section is reached. In that case, the community would have to remain in silence while waiting for the next section to be reached, which is considered disrespectful of the community’s honor. Here, in the case of the mishna, where it is permitted to skip, the delay caused is of such short length that the translator will still not conclude his translation before the new section is reached.

The Gemara challenges this resolution: But it was taught concerning this statement in the continuation of that mishna: One may skip sections when reading in the Prophets, and one may not skip sections when reading in the Torah. And how much may one skip? One may skip when the section skipped is of such short length that when the furling of the scroll is completed the translator will still not have concluded his translation. The baraita implies that the qualification for the length of the section that may be skipped applies only to reading the Prophets, but when reading the Torah, one may not skip at all. The Gemara’s resolution is therefore refuted.

The Gemara offers a different resolution. Abaye said: This is not difficult. Here, in the case of the mishna here, where it is permitted to skip, it is referring to when both sections pertain to a single topic, and therefore the listeners will be unaware that sections were skipped. There, in the mishna in tractate Megilla, which teaches that one may not skip, it is referring to when the two sections pertain to two different topics.

As it was taught in a baraita: One may skip sections when reading in the Torah when both sections read pertain to one topic, and in the Prophets one may skip from one section to another even if they pertain to two different topics. Both here and there, one may skip only when the section skipped is of such short length that when furling is completed the translator will still not have concluded his translation. But one may not skip from one book of the Prophets to another book of the Prophets even if both pertain to the same topic, and even if the gap between them is short. However, among the books of the Twelve Prophets one may skip, as the twelve are considered one book for these purposes.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ודייקינן מדקתני עומד עכשיו מכלל שהיה יושב והאמר מר אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד שנאמר ויבא המלך דוד וישב לפני ה'. ושנינן כדאמר רב חסדא כי עזרא דכתיב ביה ויקרא בו לפני הרחוב אשר לפני שער המים בעזרת הנשים קרא. כך כ"ג בעזרת הנשים היה קורא ומותר לו לישב שם:

כתיב ויברך עזרא את ה' אלהים מאי אמר. אמר רב יוסף ברוך המבורך.

א"ל אביי לרב דימי אימא שיברכו בשם המפורש א"ל אין אומרים שם המפורש בגבולין כלומר אין מברכין בשם המפורש חוץ לעזרה.

ולא והכתיב ויעמוד עזרא הסופר על מגדל עץ אשר עשו לדבר ואמר רב יהודה אמר רב שגידלו בשם המפורש והנה זה בגבולין הוה. ושנינן הוראת שעה היתה. דכתיב ויצעקו בקול גדול אל ה' האלוהים. מאי אמרו אר"י ואיתימא רבי נתן בייא בייא כו' רב מתנא אמר ויברך עזרא את ה' האלהים הגדול שגידלו בשם המפורש אמר ברוך ה' האלהים אלהי ישראל מן העולם ועד העולם.

במערבא מתנו [רב] גידל אמר שגידלו בשם המפורש. רב מתנא אמר. אמר האל הגדול הגבור והנורא.

והא דרב מתנא נטייא לדר' יהושע בן לוי דאמר למה נקראו אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה כאשר אמר משה רבינו האל הגדול הגבור והנורא. כי בא ירמיה ולא אמר גבור בא דניאל ולא אמר נורא. באו אלו ואמרו אדרבה זהו גבורתו שכובש אפו ומאריך לרשעים. נורא שאלמלא נוראותיו אין אומה אחת מתקיימת בין ע' אומות. וירמיה ודניאל הנביאים הללו איך באו לעקור דברי משה רבינו. ושני רבי יצחק מתוך שיודעין בהקב"ה שהוא אמת לא כיזבו:

וקורא אחרי מות ואך בעשור מכלל דמדלגי והתנן מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה ושנינן הא דתני אין מדלגין בשני ענינין מענין לענין אחר והא דתני מדלגין בענין אחד.

והתניא כך מדלגין בתורה בענין אחד ובנביא אפילו בשני ענינין. וזה וזה בכדי שלא יפסיק התורגמן ואין מדלגין מנביא לנביא ובנביא של שנים עשר מדלגין ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחלתו כלומר למפרע לא:

רב גדל אמר ברוך ה׳ אלהי ישראל מן העולם ועד העולם. פרש״י ז״ל כי קודם לכן היו עונין אמן ולא נהיר לר״י ז״ל כי בודאי לא ענו אמן במקדש לעולם. אלא בתחלה היו אומרי׳ ברוך ה׳ אלהי ישראל מן העולם. והיו המינין אומרי׳ בימי עזרא שלא היה אלא עולם אחד. ותקנו לומר מן העולם ועד העולם:

הא דתנן וקורא אחרי מות ואך בעשור. פי׳ מדלג וקורא אחרי כן ואך בעשור שבפרשת אמור אל הכהנים. ורמי׳ עלה מהא דתניא שאין מדלגין בתורה ואוקי׳ דכל היכא דהוי באותו ענין ובכדי שלא יפסיק התורגמן מדלגין. אבל ליכא הני תרתי אין מדלגין:

זה שביארנו במשנתנו שמדלגין בתורה כל שאין בגלילתו שהות בכדי שיפסיק התורגמן פירושו בענין אחד כגון זו שבמשנתנו שקורא אחרי מות ואך בעשור שהכל ענין של יום הכפורים אבל בשני ענינים אין מדלגין בה שדברי תורה אזהרות ועונשין ואין נוחות להבין בדילוג מענין לענין ובנביא מדלגין אף מענין לענין אלא שאף בזו דוקא בכדי שלא יפסיק התורגמן ולעולם אין מדלגין מנביא לנביא ובתרי עשר מיהא הכל כספר אחד ומדלגין בו מנביא לנביא ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחלתו ר"ל למפרע ושאר הדברים שבסוגיא כבר ביארנום במשנה:

מיתיבי היכן קורין בו בעזרה כו'. ואפרשת הקהל קאי וה"ה הכא:

ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם. לפי פי' רש"י משמע שסובר שאותו היום תיקנו לומר כן אבל במקדש ראשון לא היו אומרים אותו אלא עונין אמן במקדש ומיהו משמע שלעולם לא ענו אמן במקדש אלא נראה לפרש מן העולם ועד העולם לפי שקלקלו המינין והכותים שהיו אומרים שאין עולם אלא אחד ותיקנו לומר מן העולם ועד העולם לומר שני עולמות יש והכי אמר פ' הרואה (דף נד.) שתיקנו לומר מן העולם ועד העולם מפני המינין והיינו גדול שגדול בעולם הזה ובעולם הבא:

בכל ארעא דישראל. לאו דוקא בכל ארעא דישראל אלא כמו שיוכלו לחפש בשלשה ימים מכל צד:

ירמיה אמר גוים מרקדין כו'. גבי ירמיה גרס ולא אמר נורא וגבי דניאל גרס ולא אמר גבור וכן הוא במקרא כדפי' רש"י וגירסת הספרים איפכא שיבוש:

שאילמלא מוראו היאך אומה אחת יכולה כו'. משמע דאילמלא מוראו קאי אירמיה שלא רצה לומר נורא אדרבה משם יש ללמוד נוראותיו ומיהו אומר רבי דבירושלמי דמגילה משמע דאילמלא מוראו קאי אדניאל ואילמלא גבורתו קאי אירמיה דאמר התם ירמיה אמר אין נורא אלא בבית המקדש שנאמר נורא אלהים ממקדשיך ולא אמר נורא ולמה אמר גבור לו נאה להקראות גבור שרואה חורבן ביתו ושותק דניאל אמר האל הגדול והנורא אמר בניך מסורין בקולרין היכן היא גבורתו למה אמר נורא לזה נאה להקראות נורא בנוראות שעשה לנו בכבשן האש משמע מהתם שירמיה אמר גבור מטעם שאמרוהו אנשי כנסת הגדולה שרואה חורבן ביתו ושותק ונותן ארך אפים לרשעים ודניאל אמר נורא מטעם שאמרוהו אנשי כנסת הגדולה שקיים חנניה מישאל ועזריה בכבשן האש וא"כ לפי הירושלמי אין לפרש מטעם שהניחו מלומר נורא יש לנו לאומרו אלא מטעם שאמרו דניאל וכן גבור מטעם שאמרו ירמיה אבל כפירוש הראשון נראה יותר. מ"ר:

היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין כל האומות. במדרש רבי תנחומא אדרינוס שאל את רבי יהושע גדולה הכבשה שעומדת בין שבעים זאבים אמר לו גדול הרועה שמצילה:

גמ' דרב חסדא אהא מיתיבי דתניא היכן קורין כו' כצ"ל ועיין בסוגיא זו במסכת סוטה פרק א"נ:

ע"ב אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד כו'. מפורש סוף פ' אלו נאמרין:

מאי גדול כו' אמר ליה ודלמא שגדלו בשם המפורש כו'. לכאורה דאדרב גידל פריך שאמר שגדלו ואמר ברוך ה' וגו' ואמאי לא קאמר שגדלו בשם כו' ומשני דאין שם מפורש בגבולין ושוב אקרא דויעמוד עזרא על מגדל כו' דכתיב בההוא ענינא גופא קאמר דהוראת שעה היתה וא"כ הדרא קושיין לדוכתיה ארב גידל גופיה ואמאי קאמר לעיל שגדלו ואמר ברוך כו' ולא קאמר שגדלו בשם כו' כמ"ש הכא והוראת שעה היה וי"ל דרב גידל הוא דאמר תרתי והא דידיה והא דרביה רב וכ"ה הגי' בע"י באידך מימרא רב גידל אמר רב כו' מיהו לא ידענא אמאי שינה דברישא נקט במלתיה קרא דהאלהים הגדול וגו' ובסמוך ליה נקט רישא דענינא ויעמוד על מגדל וגו':

מאי אמור כו'. מפורש כל הסוגיא באורך פ' ארבע מיתות:

עד דמתחזי להו כגוריא דנורא. הוא מזל אריה חדש אב אשר בו נחרב הבית ע"י שעבדו ע"ז ולזה אמר היינו יצרא דע"ז שעל ידו נחרב בית ראשון כדאמרי' במכילתין פ"ק. ומייתי

שנאמר ויאמר זאת הרשעה וגו'. הוא פסוק בזכריה:

ודאשתמיט ליה ביניתא כו'. הוא מהידוע כי גם בית שני נחרב באב מזל אריה ע"י מלכות רומיים ועל פי מה שאמרו כי גאולתם בבית שני לא היה שלמה שהרי שעבדו בישראל הפרסיים ויונים ורומיים והיה חורבן בית שני גמר של חורבן בית ראשון ולזה במזמור על נהרות בבל וגו' שנאמר על בית ראשון סיים בו זכור ה' לבני אדום וגו' בת בבל השדודה וגו' לפי שאותו כח מזל אריה אשר ניתן לנבוכדנצר בחורבן בית ראשון ניתן גם לעשו שהוא סטרא דשמאלא וכחו דע"ז ולכך נחרבו שניהם במזל חודש אחד אריה והוא רמז דאשתמיט ליה ביניתא הוא שעיר הוא אדום שבאו לבטל כח השעיר ואמר ורמא קליה רמז על קול בכייתו של עשו ויזעק זעקה גדולה וגו' שע"י כן זכה למשול בישראל כמ"ש ופרקת עלו מעל צוארך. ואמר

דאזל קליה ד' מאה פרסי. שזכה באותו קול למשול בא"י שהיא ד' מאות פרסי. וע"כ אמרו

דלמא מרחמי ליה גם בזה לבטל כחו. ואמרו

שדיוה בדודא דאברא כו'. דהיינו לבטל כח פי הרשעה מעט בעוה"ז עד לעוה"ב כמ"ש וכל הרשעה כעשן כו' ועולתה תקפץ פיה וגו'. ואמר

נבעי רחמי איצה"ר דעבירה כו'. ובעו למקטליה דהיינו לבטל כחו לגמרי עד שאמרו דא"א שיבטל כולו וע"ד שאמרו יצה"ר שמאל דוחה וימין מקרבתו מ"מ בטלו אותו קצת דלא מיגרי איניש טפי בקרובים ומיהו ודאי דמיגרי נמי השתא בקרובים כמו באחרים כמ"ש לענין יחוד עם בתו:

שגדלו כו' רב מתנה אמר שאמר האל הגדול הגבור והנורא כו'. לפום ריהטא קשה מהיכא משמע ליה הכי שגדלו בכך ואימא אדרבה כפשטיה שלא אמר אלא הגדול משום דאיה גבורותיו ואיה נוראותיו כמ"ש ירמיה ודניאל וי"ל מדקאמר האלהים הגדול וגו' והאלהים בל' רבים מורה שהקב"ה הוא בעל כחות רבים ולא יפול על הגדול לחוד שאמר שהוא כח א' ועל כן אמר שרמז בהאלהים על כחות וכינויו הרבים שאמר משה דהיינו האל הגדול הגבור והנורא ושאמר הגדול היינו שגדלו בכחותיו אלהיות דהיינו (האל) הגדול הגבור והנורא ומשה שאמר האל בלשון יחיד י"ל דאל קאי על כ"א מכינוים דהיינו שהוא אל הגדול והוא אל הגבור והוא אל הנורא וע"ש זה נקראו אנשי כנסת הגדולה ע"ש שגדלוהו להוסיף בכחותיו אלהיות:

אתא דניאל כו' אתו כו'. נראה דודאי ל"פ אלא דכל א' מהם הוסיף ופיחת בכחותיו וכינויו כפי זמנו שראו ביכלתו וכחוחיו של הקב"ה וכולהו אמרו הגדול שבכל זמן ושעה גדולתו מפורסמת מתוך בריאת עולמו ומשה בזמנו שראה גבורותיו ונוראותיו בנפלאות אשר עשה הקב"ה במצרים ובסיחון ועוג ושאר נסי המדבר הוסיף לומר הגבור והנורא אתא ירמיה וראה בדורו וזמנו עובדי כוכבים מרקדין בהיכלו אמר איה נוראותיו כו' וע"כ פיחת מלומר הנורא וזה היה בתחלת הגלות בחורבן הבית שעדיין לא נשתעבדו ישראל בעובדי כוכבים והיה אומר הגבור עד דאתא דניאל שהיה בבבל בגולה וראה שעבוד הגלות וע"כ אמר איה גבורותיו ופיחת מלומר הגבור מיהו נורא היה מאחר שלא ראה הוא חורבן הבית שעובדי כוכבים מרקדין כו' עד דאתו אנשי כנסת הגדולה שהיו גם בסוף שבעים שנים של גלות בבל וראו באותן השנים שנצולו ישראל מכמה צרות כגון מעשה המן שנצולו ע"י מרדכי שהיה מכלל כנסת הגדולה חזרו לומר הרי בכל השנים הללו שהאריך אף הקב"ה לרשעים זו היא גבורתו שכובש את יצרו וזו היא מוראו שאומה אחת כו' כמאמרם כבשה אחת בין שבעים זאבים. והיינו דמסיים

שיודעים בו בהקב"ה כו'. ולא כזבו בו וכ"א מהם לא כיזב בו לפי דורו וזמנו שראו בכחותיו יתברך ברוך הוא וק"ל:

גמרא רג"א ברוך כו' מן העולם ועה"ע כו' ודלמא כו' א"ל א"א שם המפורש בגבולים. מכאן סתירה להרש"א בח"א בסוטה (מ ב) שתלאן זה בזה דלכן אומרים במקדש מה"ע ועה"ע מפני שמזכירין שם אה"ש ככתבו:

גמ' שם ורמ"א האל הגדול הגבור והנורא. עי' ח"א שהקשה מנ"ל הא אדרבה אימא כפשוטו של"א אלא הגדול כו'. ותימה דהא בנחמיה (ט לב) כתיב שאמרו שלשתן וכש"כ לגי' הב"ח הנכונה דפלוגתייהו בפסוק ויזעקו בקול גדול דכתיב בריש ההוא ענינא:

גמ' שם ורמינהו מדלגין כו' אמר אביי ל"ק כאן בכדי כו'. כ"ה במגילה ובסוטה ולקמן גרסינן שם אלא אמר אביי ל"ק כאן בענין אחד כו':

גמ' שם והא עלה קתני מדלגין כו'. במגילה כ' רש"י דל"ג עלה. ועמש"כ בנדרים (יט):

'וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת הֳ' הָאֱלֹקִים הַגָּדוֹל וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם אָמֵן אָמֵן' (נחמיה ח, ו) מַאי 'הַגָּדוֹל'? .. שֶׁגִּדְּלוֹ בַּשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ. הקשה הרי"ף מאי קא בעי הלא 'הַגָּדוֹל' הוא אחד משבחיו יתברך ולמה לא שאל על מה שאמר משה רבינו ע"ה בתורה (דברים י, יז) 'הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא'? עיין שם.
ונראה לי בס"ד דידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בספר מבוא שערים דשם אֵל הוא בחסד דכתיב (תהלים נב, ג) 'חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם' אך יש שם אֵל ביצירה ועשיה שהוא אֵל גִּבּוֹר כמו שאמר הכתוב (ישעיהו ט, ה) 'וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר אֲבִי עַד שַׂר שָׁלוֹם' וכנזכר שם בשער ג' פרק י"ו יעוין שם.
ואנא עבדא אמינא לכך הגבורה נקרא 'שמאל' שהוא אותיות 'שם אֵל' רוצה לומר גם בגבורה יש 'שם אֵל' וידוע שהחסד מכונה בשם גדולה כמו שאמר הכתוב (דברי הימים א' כט, יא) 'לְךָ הֳ' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד' ולכן כיון שיש אֵל בחסד הנקרא גָּדוֹל ויש אֵל בגבורה לכך פירש משה רבינו ע"ה בתורה ואמר 'הָאֵל הַגָּדֹל' אך כאן קאמר ' הֳ' הָאֱלֹקִים הַגָּדוֹל' דקאי הַגָּדוֹל על שם הוי"ה שהוא שם הרחמים שאין בו בחינה של דין כמו שיש בשם אֵל כדי שיצטרך לפרש לומר הַגָּדוֹל.
ולכך שאל מַאי 'הַגָּדוֹל'? והשיב שֶׁגִּדְּלוֹ בַּשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ פירוש עיקר שם המפורש הוא בכח הנקודות שקוראו ומכוין בנקודות המיוחדים לו, וידוע שהנקודות הם מגדלים את האותיות לכך אמר שֶׁגִּדְּלוֹ בַּשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ. ועוד נראה לי שֶׁגִּדְּלוֹ בַּשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ שצריך לאמרו בנעימה ארוכה ומאריך הרבה בקריאתו כדי שלא ירגישו השומעין הגייתו איך היא.
ומה שענו אָמֵן אָמֵן ב' פעמים לעורר בזה זכות יעקב אבינו ע"ה שעולה ב' פעמים אמן [אָמֵן91×2=יעקב182] גם מכוונים אחת בשילוב דברכות ואחת בשילוב דקדישים.

מַאי אָמוּר? אָמַר רַב, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹחָנָן: "בַּיָיא בַּיָיא". נראה לי בס"ד רמזו בלשון זה של צעקתם זכות ענין אחד שיהיה לעזרתם והוא זכות בירור י"א סימני הקטורת שהוא שתי פעמים ביום פעם אחת בשחרית ופעם אחת בין הערבים ובכל אחת מהם יש שתי בחינות בירור י"א אחד בסוד תפארת וכנגד זה אנחנו אומרים פסוקים (שמות ל, לד) של קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה וכו' ואחד בסוד המלכות וכנגד זה אנחנו אומרים ברייתא (כריתות ו.) של הַצֳּרִי וְהַצִּפֹּרֶן הַחֶלְבְּנָה וְהַלְּבוֹנָה מִשְׁקַל שִׁבְעִים שִׁבְעִים מָנֶה וכו' שהיא תורה שבעל פה ולזה אמר בַּיָיא בי י"א בַּיָיא בי י"א.
גם עוד רמזו בלשון צעקתם על שם קדוש שהוא יאא"י הרמוז בראשי תיבות (תהלים סח, ב) 'יָקוּם אֱלֹהִים יָפוּצוּ אוֹיְבָיו מִפָּנָיו' והוא ראש השמות ובו ברא הקב"ה את עולמו, וכמו שאיתא בספר הליקוטים בתהלים וזהו 'בי י"א בי י"א'.
ומה שאמר הַיְנוּ הַאי דְּאַחְרְבֵיהּ לְבֵי מִקְדְּשָׁא וְקַלְּיֵיהּ לְהֵיכָלָא, וְקַטְלִינְהוּ לְצַדִּיקַיָּא, וְאַגְלִינְהוּ לְיִשְׂרָאֵל מִן אַרְעַהוֹן זכרו ד' דברים כנגד מה שהחטיאם לפגום בארבע אותיות שם אדנ"י.
ומה שאמר נָפַל לְהוּ פִּיתְקָא מֵרְקִיעָא, דְּכָתוּב בָּהּ: 'אֱמֶת'! נראה לי רמז להם כמו שעשיתי חסד בבריאת האדם להשליך כת של אמת ארצה שערערה על בריאת האדם כדי שירבו המזכין שהם חסד וצדק וישאר כת שלום לבדו, כן אעשה חסד עמכם לעשות רצונכם.
או רמז להם בתיבת 'אֱמֶת' על שם 'אֶהְיֶה' יען כי מספר אהיה פעמים אהיה עולה מספר 'אֱמֶת' [אהיה 21×21= אֱמֶת 441]. וכתב הגאון חיד"א ז"ל מצאתי כתוב בגנזי המקובלים אם יתפלל אדם לשם (שמות ג, יד) 'אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה' ורק שיהיה טהור תקובל תפלתו ותמלא שאלתו ולכן רמזו להם מן השמים בתיבת 'אֱמֶת' שהוא אֶהְיֶה פעמים אֶהְיֶה שתקובל תפלתם ויעשה בקשתם.
או יובן רמזו להם שצריכין לעשות תקון לפגם של עון עבודה זרה שהוא ככופר בכל כ"ב אותיות התורה אשר ראשם ואמצעם וסופם 'אֱמֶת', וכן עשו ישבו בתענית ג' ימים וג' לילות כנגד ג' אותיות הנזכר לתקן פגם עון עבודה זרה שהיה לראשונים גם לתקן חטא ועון ופשע, גם לתקן פגם מחשבה ודיבור ומעשה. גם צמו ע"ב שעות כנגד שם הוי"ה במלוי יודי"ן [יו"ד ה"י וי"ו ה"י=72] ואחר שעשו התיקון הראו להם מן השמים דבר אחד שנראה לעיניהם שיצא ניצוץ אש מבית קודש קדשים שהוא כנגד הלב כמו שאמרו בירושלמי. ואמר לו נביא הַיְנוּ הוּא יִצְרָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה רוצה לומר כמו כמות ניצוץ זה הקטן כן הוא כמות היצר ועם כל זה אין אדם יכול לו!
'וּבַּהֲדֵי דְּתָפְסוּ לֵיהּ' הוא לשון מליצה רוצה לומר שתפסו בכונות שלהם כח החיות שלו למתקו ונשמט שיעור קטן מידם כפי שיעור שער אחד משערות הראש רוצה לומר חלק קטן שלא נתבטל בידם.
ומה שאמר רָמָא קָלָא אָזַל קָלֵיהּ אַרְבַּע מְאָה פַּרְסֵי לא היה כן ממש אלא כך בא קול למשמע אזנם שהשמיעו אותם מן השמים קול גדול שיעור מהלך ת' פרסי להורות להם שהוא הגורם חרבן ארץ ישראל שהיא ת' פרסה.
'וְאַמְרֵי: דִּילְמָא מְרַחֲמֵי לֵיהּ' לזה חלק הקטן באומרו שהוא עושה שליחות המקום כמשל בן המלך והשפחה שאמרו בזוהר הקדוש ואם כן זה הנשאר יקטרג אחר כך ויתגבר? ואמר להם הנביא 'שַׁדְיוּהוּ בְּדוּדָא דְּאִבְרָא' פירוש שיעשו כונות להוריד זה החלק הנשאר לנוקבא דתהומא רבא שלא יוכל להתגבר עוד 'וְחַפְיוּהוּ לְפוּמָא בְּאִבְרָא, דְּשָׁאִיב קָלָא' פירוש הארת שם אֱלוֹהַּ אשר במילואו עולה מספר אֲבָר [אל"ף למ"ד ו"ו ה"א = אֲבָר 203] והוא המגין על הנשמה בסוד (איוב ג, כג) 'וַיָּסֶךְ אֱלוֹהַּ בַּעֲדוֹ' ושאר המאמר מובן מאיליו כי יש בו דברים שהם דברי מליצה ואינם כפשוטן.

לָמָּה נִקְרָא שְׁמָם: 'אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה'? שֶׁהֶחֱזִירוּ אֶת הָעֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ. מקשים הוה ליה לקראם 'כְּנֶסֶת הַגְּבוּרָה' או 'הַנּוֹרָאָה' כי החדוש שעשו הוא בתוארים של הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא?
ונראה לי בס"ד דאם יקראום 'הַגְּבוּרָה' אין זה חדוש לגבי ירמיה ואם יקראום 'הַנּוֹרָאָה' אין זה חידוש לגבי דניאל, אך קראום 'הַגְּדוֹלָה' דהם עשו חידוש בתואר הַגָּדוֹל דמשה רבינו ע"ה אמר אחר תואר הַגָּדוֹל שני תוארים נמצא תואר הַגָּדוֹל נאמר למעלה משני תוארים ואתא ירמיה וחסר תואר אחד הרי נתמעט ח"ו כבוד הַגָּדוֹל שעתה אינו נזכר אלא למעלה מתואר אחד, וכן דניאל שחסר גם כן תואר אחד והניח רק תואר אחד אחר הַגָּדוֹל גם כן נתמעט תואר הַגָּדוֹל וכאשר באו אנשי כנסת הגדולה והזכירו שני תוארים אחר תואר הַגָּדוֹל הרי החזירו תואר הַגָּדוֹל למעלתו ולכן על זה החידוש קראום 'אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה'.
ומה שאמר הֶחֱזִירוּ אֶת הָעֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ ולא אמר 'הֶחֱזִירוּ הַגְּדוֹלָה'? נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו ז"ל בשער הכונות בענין שלשה ההי"ן הנזכרים בשלשה תוארים אלו שהם 'הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא' הנה שלשה תוארים אלו עצמן הם חג"ת [חסד, גבורה, תפארת] של בחינת וא"ו דשם הוי"ה והשלשה ההי"ן הנוספין עליהם הם סוד הבינה שהיא ה"א ראשונה שבשם הוי"ה שיורדת בחסד הנקרא גָּדוֹל ונעשה הַגָּדוֹל ויורדת בגבורה ונעשה הַגִּבּוֹר ויורדת בתפארת הנקרא נּוֹרָא ונעשה הַנּוֹרָא, נמצא אלו השלשה הה"ין הם עֲטָרָה לשלש תוארים שהם 'גָּדוֹל גִּבּוֹר נּוֹרָא' שהם חג"ת [חסד, גבורה, תפארת] דבחינת אות וא"ו דשם הוי"ה. ואמרתי בס"ד דאלו השלשה ההי"ן נרמזים בשם האחד וארבעים משמות ע"ב שהוא הה"ה ולכן הוא שם מ"א כי הבינה נקראת 'אֵם' בסוד (משלי ב, ג) 'אִם לַבִּינָה תִקְרָא' ולכן ירמיה שלא אמר הַנּוֹרָא חיסר חלק מן הָעֲטָרָה גם כן שהיא אות ה' וכן דניאל שלא אמר הגבור חיסר גם את הָעֲטָרָה ואתו אנשי כנסת הגדולה ואמרו 'הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא' הֶחֱזִירוּ גם הָעֲטָרָה שהיא שלשה ההי"ן לְיָשְׁנָהּ.

שם לעולם תחת ראשיהן. עי' באר שבע סוף הוריות ד"ה דמניח כליו:

למה נקרא שמם אנשי כנסת הגדולה שהחזירו העטרה ליושנה. בירושלמי פרק שלשה שאכלו ובמדרש שוחר טוב מזמור י"ט אמרו שהחזירו הגדולה ליושנה. והרב עיון יעקב ז"ל כתב שהקשה לו הרב המחבר זקוקין דנורא ז"ל דהו"ל לקרותם כנסת הגבורה או הנוראה דהיינו מאי דהחזירו ואני בעניי כתבתי בזה בפתח עינים בריש אבות דף מ"ו ע"ב ע"ש באורך בס"ד:

כדאמר רב חסדא בעזרת נשים הכא נמי בעזרת נשים. הכי אמרינן בסוטה דף מ' וכתב הרב באר שבע בתוספותיו לסוטה שם וז"ל היאך שייך לומר כדאמר רב חסדא כאלו רב חסדא אמר בעזרת נשים על קושיא אחרת בענין אחר והא ליתא דהא רב חסדא בא לחזק מה שתירץ כאן בעזרת נשים על הך קושיא גופא והאמר מר אין ישיבה וכו' ואין שיטה כזאת בגמרא עכ"ל וראיתי במכתב להרב הכולל כמהר"ח הלוי סנדורי זלה"ה אב"ד במצרים שכתב על הרב באר שבע אשתמיטתיה תלמוד ערוך יומא דף ס"ט ריש ע"ב דהתם בעי תלמודא והיכא אתמר דרב חסדא עכ"ל ואיברא דמוכח דהרב ב"ש לא זכר מסוגייתנו דאי הוה דכיר לה הוה מייתי לה:
אמנם דברי הש"ס בסוגיין דקאמר והיכא אתמר דרב חסדא אהא מתיבי דתניא וכו' וה"ג מהרש"א בחידושי הלכות. צריכין ביאור. דאם נפרש מאי דקאמר אהא דר"ל על משנתנו דכ"ג עומד יקשה קושית הרב באר שבע מה הלשון אומרת כדא"ר חסדא וכו' הכא נמי והלא עלה דמשנתנו אמרה. ואם נפרש דאמרה אמאי דמקשה מתיבי מהבריתא ומשני רב חסדא בעזרת נשים הרי הך קושיא על תירוץ רב חסדא דאוקמה בעזרת נשים ומקשה דלרבנן מיהא בעזרה היו קורין כדפירש"י בסוטה ופריק לה רב חסדא בעזרת נשים ומקיים תירוצו למשנתנו. וא"כ מאי קאמר בסוגיין והיכא אתמר וכו' אהא. מלבד דלא יצדק לשון אהא מתיבי וכו'. ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דהכי גרסינן בשמעתין והיכא אתמר דרב חסדא אהא דתניא היכן קורין וכו' דרב חסדא אמרה בפי' הבריתא והיינו דקאמר כדאמר רב חסדא על הבריתא בע"נ ה"נ בע"נ. אמנם מדברי רש"י בסוטה מוכח דגריס התם מתיבי וכ"כ תוספות ישנים בסוגיין מתיבי וכו'. אמנם נראה דהאי מתיבי בתוס' ישנים ט"ס שהרי כתבו אפרש' הקהל קאי וה"ה הכא ומוכח דמפרשי כדאמרן דרב חסדא אהך בריתא דהקהל אמרה לפירוש הבריתא ומשם אנו למדים לפרש משנתנו ואיך יצדק זה עם מתיבי אלא נראה דהגירסא כמ"ש וכן מוכח ממ"ש על הבריתא ואמר רב חסדא בע"נ ואי רב חסדא לתרץ מתיבי אתא הול"ל אמר רב חסדא ובש"ס של קלף כ"י נושנת היא בסוגיין ל"ג והיכא אתמר וכו' אהא. רק הגירסא כסוגית סוטה ה"נ בעזרת נשים מתיבי וכו'. וראיתי להרב כנסת הגדולה בי"ד סי' צ"ז הגהת ב"י סוף אות ג' עשה כלל בזה וכתב דהכי אשכחן בסוטה (פרק אלו נאמרין) כדאר"ח בע"נ ה"נ בעזרת נשים אע"ג דרב חסדא לא אמרה במקום אחר אלא על קושיא זו עכ"ל ויש להעיר דאיך נתפייס ועשה מזה כלל ללמוד למקום אחר והלא הא דקמן אין לו מובן וכי הש"ס ישלח דברו שלא כהוגן ושלא בדקדוק. ועוד נעלם ממנו סוגיין דקאמר והיכא אתמר וכו' ואע"ג דצריך ביאור כמש"ל מ"מ הי"ל להביא סוגיין דסותר הכלל ודוק הטב:

אין ישיבה בעזרה. דכתיב לעמוד לשרת (דברים יח) העומדים שם לפני ה' (שם) ולא מצינו בה ישיבה: אלא למלכי בית דוד שנאמר ויבא המלך דוד וישב וגו'. כשאמר לו נתן הנביא אתה לא תבנה הבית כי ימלאו ימיך וגו': ויברך עזרא וגו'. בההוא ענינא דויקרא לפני הרחוב כתיב ברוך ה' אלהים וגו' כך תיקנו באותו היום לומר במקדש בסוף כל ברכה וברכה כדאמרינן במסכת תענית (יג.): בגבולין. כל חוץ לעזרה קרי גבולין: בייא בייא. לשון זעקה וקובלנא: האי דאחרביה לבית המקדש. מבקשין רחמים שימסר בידם יצר הרע של עבודת כוכבים: לקבולי אגרא. שנכוף אותו ונקבל שכר: פיתקא. כתב: אמת. כלומר מסכים אני עמכם: אמר להו נביא. זכריה בן עדו: ביניתא. שיער: בדודא דאברא. בסיר של עופרת: זאת הרשעה. וישלך אותה אל תוך האיפה (ויתן) את אבן העופרת אל פיה: שאיב קלא. נכנס הקול לתוך העופרת ואינו יוצא ממנו: כליא עלמא. יכלה העולם שלא תהא פריה ורביה: ביעתא בת יומא. ביצה הנולדה בו ביום לפי שפסק החימום מן המעים ואפילו אותן שעיברה התרנגולת כבר אינן מתבשלין במעיה: לפלגא. שיהא שולט באדם ליזקק לאשתו ולא לאחרת: כחלינהו. סימו את עיניו ע''י כחול: האל הגדול הגבור והנורא. אשר לא ישא פנים: עובדי כוכבים מקרקרים בהיכלו. שראה שרי נבוכדנצר נכנסין להיכל ומריעים בו ככל רצונם: לא אמר נורא. בפרשת הנה חנמאל כתיב עושה חסד לאלפים ומשלם עון אבות אל חיק בניהם אחריהם האל הגדול והגבור ה' צבאות שמו (ירמיהו לב): דניאל לא אמר גבור. בתפלתו בספרו (דניאל ט): עובדי כוכבים משתעבדים בבניו. זה שבעים שנה: זו היא גבורתו. שכובש יצרו כל השנים הללו שנשתעבדו בהן ומאריך אפו על כל הגזירות שגוזרים על בניו: ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו וכו'. מן יום החורבן אתה למד נוראותיו שכל האומות נאספו להשמידם ונתקיימו מהן: ורבנן. ירמיה ודניאל: שהוא אמתי. מסכים על האמת ושונא את השקר: כאן בכדי שיפסיק התורגמן. הא דקתני אין מדלגין בפרשה הרחוקה מזה שקודם שגולל ספר תורה עד מקום הדילוג יפסיק התורגמן המתרגם פסוק שקרא הקורא ונמצאו צבור יושבין ומצפין אין זה כבוד צבור אבל אך בעשור סמוכה היא לאחרי מות ויכול לגלול שם קודם שיפסיק התורגמן: בענין אחד. כגון הכא ששתי הפרשיות מדברות בענין יוה''כ מדלגינן ובכדי שלא יפסיק התורגמן והא דקתני דאפילו בכדי שלא יפסיק נמי לא ידלג בשני ענינים לפי שדברי תורה היא אזהרות ועונשין ומצות וצריך שיכנסו בלב השומעין וכשאדם יוצא משיטה לשיטה אחרת אינו נוח להתבונן: והתניא. בניחותא:

אין ישיבה בעזרה. פירשתי לעיל בפרק שני (דף כה.) גבי זקן יושב במערבה: ועד כמה הוא מדלג בכדי שלא יפסיק התורגמן. לא בעי לשנויי דאתורה קאי משום דקתני אין מדלגין בתורה הדר קא מפרש ועד כמה מותר לדלג בתורה בכדי שלא יפסיק התורגמן והא דאסרו ברישא בכדי שיפסיק התורגמן וי''ל דאין הכי נמי דהוה מצי לשנויי הכי אלא אביי מתרץ לו האמת כאן בענין אחד כאן בשני ענינין כדתניא וכו':

דף סט - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד