יומא עא ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עא - א

שכל הפרשה כולה של סדר העבודה נאמרה על הסדר, חוץ מפסוק זה, שכניסתו להוצאת הכף והמחתה נעשתה מאוחר מהאמור כאן.

מאי טעמא?

אמר רב חסדא: גמירי מהלכה למשה מסיני כי חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום.

ואי אמרת כסדרן כתיבי, והוצאת הכף והמחתה היא מיד בסיום העבודות הפנימיות, נמצא שרק פעם אחת מחליף הכהן הגדול את בגדיו מבגדי זהב לבגדי לבן, ואחר כך חוזר לבגדי זהב וממשיך בהם עד גמר עבודתו.

ואם כן, לא משכחת לה אלא שלש טבילות, האחת בבוקר עם תחילת העבודה, והשתיים לפני לבישת בגדי לבן ולאחריהם, ורק ששה קידושין.

מתקיף לה רבי זירא: הרי גם אם נאמר שמוציא מיד את הכף והמחתה, יש עדיין אפשרות שצריך להחליף את בגדי הלבן פעמיים. כי:

ודילמא מפסיק ליה שוב בין זהב ללבן בעשיית השעיר הנעשה בחוץ!?

ויכולה כל הפרשה להאמר כסדר.

אמר אביי: אמר קרא "ויצא ועשה את עלתו" - מיציאה ראשונה עביד אילו ואיל העם. והיא נעשית בבגדי זהב, ורק לאחריה יתכן לו להכנס להוציא את הכף והמחתה.

רבא אמר: מכאן יש להוכיח שאין הפסוק של הוצאת הכף והמחתה נאמר על הסדר, שלא יתכן שמיד יוציא את הכף והמחתה, ויעשה את עבודות הפנים כולן בלבישה אחת בלבד של בגדי לבן:

כי אמר קרא בכניסתו להוצאת הכף והמחתה "ובא אהרן אל אהל מועד. ופשט את בגדי הבד".

שאין תלמוד לומר "אשר לבש", שהרי מילים אלו מיותרות הן. כי כלום אדם פושט אלא מה שלובש?

אלא מה תלמוד לומר "אשר לבש" - ללמד שלבש כבר בפעם אחרת באותו יום ופשטם, וחזר ולבשם.

ומכאן אתה למד שהיתה החלפה קודמת של בגדי לבן לבגדי זהב לצורך הפסקה בעבודות הנעשות בחוץ.

מתקיף לה רבה בר רב שילא לרבא: ואימא דמפסיק ליה בהחלפה הנוספת מבגדי הלבן לבגדי זהב בשעיר הנעשה בחוץ, וישאר הפסוק של הוצאת הכף והמחתה לפי סדר העבודה!?

אמר ליה רבא: הכתיב "ויצא ועשה את עלתו ועולת העם". שהיא העבודה המפסקת, והיא נעשית לפני הוצאת הכף והמחתה.

ועדיין הוינן בה: וכי כל הפרשה כולה נאמרה על הסדר?

והא קראי כתיבי לפי הסדר הזה [ויקרא טז]:

א. "ואת חלב החטאת [הפנימיות] יקטיר המזבחה".

ב. והדר כתיב בשריפת גופם של פר ושעיר הפנימיים: "ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת".

ואילו אנן תנן שכך הוא הסדר:

א. הרואה את כהן גדול כשהוא קורא - אינו רואה פר ושעיר הנשרפין.

ב. ואילו אמורי חטאת של פר ושעיר הפנימיים, לפי גירסת המשניות - בתר הכי מקטיר להו!

ומשנינן: אכן גם דבר זה נכתב בתורה שלא כסדר.

ולכן, אימא: חוץ מפסוק זה - ואילך.

ותמהינן: ומאי חזית דמשבשת קראי לומר שנכתבו שלא כסדר?

שביש מתניתא, ותקן את גירסת המשנה, ואמור בה ששריפת הפר והאימורין מאוחרת להקטרת אימוריהם!

אמר אביי: יש להוכיח שהגירסא במשניות היא מדויקת, מהא דאמר קרא לאחר הקטרת האימורים של החטאות הפנימיות שני ענינים:

א. "והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו".

ב. "והשרף אותם [את גופם של הפר והשעיר הפנימיים] יכבס בגדיו".

ויש לנו להקיש את שני המקראות, ולומר:

מה "משלח", האמור לאחר הקטרת האימורים, הכונה היא למשלח דמעיקרא, שעוד לפני הקטרת האימורים הוא שילח את השעיר לעזאזל.

אף "שורף" האמור כאן, משמעותו שורף דמעיקרא, שכבר שרף את גוף הפר והשעיר לפני הקטרת אימוריהם.

ומקשה הגמרא: זאת מנין לך?

והרי אדרבה, נאמר את ההיקש לצד ההפוך:

מה שורף דהשתא, אף משלח - דהשתא!

ומשנינן: מדכתיב "והמשלח" בוי"ו החיבור, ולא אמר עתה הכתוב "ושלח את השעיר במדבר, והמשלח את השעיר יכבס בגדיו" " - משלח דמעיקרא משמע. שהרי פרשת השילוח של השעיר נכתבה לפני הקטרת האימורים.

רבא אמר: מכאן יש לי ללמוד ששילוח השעיר הוא עוד לפני הקטרת האימורים:

אמר קרא [ויקרא טז] "יעמד חי".

עד מתי יהא זקוק לעמוד חי - עד שעת כפרה של פר ושעיר הפנימיים.

ואימתי שעת כפרה - בשעת מתן דמים, ותו לא. שאין צורך להמתין בשילוחו לאחר הקטרת אימוריהם.

וממשיכה הגמרא בענין שעיר המשתלח:

אתי חזר ובא משלח השעיר לאחר קיום שליחותו.

אם למחרת יום הכיפורים מצאו המשלח בשוק, במקום הילוך רבים, לכהן גדול, הרי הוא מכבדו ברבים, ואומר לו: אישי כהן גדול! עשינו שליחותך.

ואם מצאו בביתו, אומר לו: הקדוש ברוך הוא, שהוא מחיהחיים - עשינו שליחותו! אמר רבה: כי מיפטרי רבנן מהדדי כשהיו נפרדים תלמידי החכמים זה מזה לפני צאתם לבתיהם, מבית מדרשם בפומבדיתא, היו נוטלים רשות זה מזה, ואמרי הכי: מחיה חיים יתן לך חיים ארוכים וטובים ומתוקנין.

וכיון שעסקה הגמרא בחיים מתוקנים היא מבארת פסוקים בענין זה:

[תהלים קטז] "אתהלך לפני ה' בארצות החיים".

אמר רב יהודה: ארצות החיים - זה מקום שווקים! שהיה דוד מתפלל בהיותו נע ונד, שיהיו חייו מתוקנים, ויוכל למצוא בקלות את מזונותיו במקום שיש בו שווקים.

[משלי ג] "כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך".

וכי יש שנים של חיים, ויש שנים שאינן של חיים?

אמר רבי אלעזר: אלו שנותיו של אדם, המתהפכות עליו מרעה לטובה. כאשר האדם מתעשר הוא מרגיש כאילו נעשה חי מתון המות.

[משלי ח] "אליכם אישים אקרא".

אמר רבי ברכיה: מכך שלא כתה אנשים אלא אישים, יש לנו לומר, כי אלו תלמידי חכמים, שדומין בחולשתם לנשים [אישים בלשון רבים], ועושין גבורה בכבישת יצרם כאנשים [מהרש"א].

ואמר רבי ברכיה: הרוצה בזמן הזה לנסך יין על גבי המזבח - ימלא גרונם של תלמידי חכמים, יין.

שנאמר "אליכם אישים אקרא". ומוכח שהספקת צרכיהם של תלמידי חכמים חשובה כהקטרת אישים על המזבח.

ואמר רבי ברכיה: אם רואה אדם שתורה פוסקת מזרעו - ישא בת תלמיד חכם.

שנאמר [איוב יד] "אם יזקין בארץ שרשו ובעפר ימות גזעו -

שכל הפרשה כולה נאמרה על הסדר, שהעבודה צריכה להיעשות כסדר שכתוב במקרא, חוץ מפסוק זה שלא נאמר על הסדר, וצריך לעשותו שלא כפי סדר כתיבתו, כי אם לאחר מכן.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] אומרים שאינו כתוב כפי סדר העבודה הנכון? אמר רב חסדא: גמירי [למודים היו] מפי המסורת כי חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום, כשמחליף בגדים,

ואי אמרת שכסדרן [ואם אומר אתה שכסדרן] כתיבי [כתובים] המקראות, אם כן לא משכחת לה [אין אתה מוצא] אלא שלש טבילות וששה קידושין, ולכן בהכרח לומר שאין סדר העבודה כפי סדר כתיבתו, אלא כניסתו לקודש הקדשים נעשית לאחר שסיים את עבודת היום.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' זירא: ודילמא [ושמא] אין לשבש את סדר הכתובים, אלא כפי הסדר הנאמר בהם הריהו מפסיק ליה [מפסיק הוא אותה] בשעיר הנעשה בחוץ, שעושה את השעיר ואחר כך חוזר ומוציא את הכף ורק לאחר מכן מקריב את האילים, ולא כסדר האמור במשנה!

אמר אביי: אמר קרא [הכתוב]: "ויצא ועשה את עלתו ואת עולת העם" (ויקרא טז, כד), וזוהי היציאה הראשונה האמורה בכתוב, לומר: מיציאה ראשונה עביד [עושה הוא] את אילו ואיל העם.

רבא אמר ראיה אחרת יש שאין הכתובים מסודרים כפי סדר העבודה הנכון, שכן אמר קרא [הכתוב]: "ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקודש" (ויקרא טז, כג), שאין תלמוד לומר "אשר לבש" שהרי אין זה מלמד דבר, כי כלום אדם פושט אלא מה שלובש?! אלא, מה תלמוד לומר "אשר לבש" — שלבש כבר. ומכאן למדים כי את בגדי הבד שלבש כבר קודם לצורך עבודת היום ופשטן, הריהו חוזר ולובשן לצורך עבודה אחרת, שהיא הוצאת הכף והמחתה ואז חוזר ופושטם בשנית, ואין לומר כן אלא אם אכן הוא מאחר את הוצאת הכף והמחתה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רבה בר רב שילא: ואימא [ואמור] שמפסיק בשעיר הנעשה בחוץ! ומשיבים: הכתיב [הרי נאמר] "ויצא ועשה" (ויקרא טז, כד), לומר: כיון שיוצא — עושה ככל הסדר הכתוב.

ושואלים: והאם באמת כל הפרשה כולה נאמרה על הסדר? והא קראי כתיבי [והרי הפסוקים נאמרו כך]: "ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה" (ויקרא טז, כה), והדר [ואחר כך] נאמר: "ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר בקודש יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו..." (ויקרא טז, כז) ואילו אנן תנן [אנו שנינו במשנה]: הרואה את כהן גדול כשהוא קורא את הפרשה — אינו רואה פר ושעיר הנשרפין בזמן קריאת התורה. הרי שזמן שריפתם בעוד הכהן לובש את בגדי הלבן, ואילו אמורי חטאת לדברי הכל בתר הכי מקטיר להו [אחר כך מקטיר אותם], הרי שאף כתובים אלה לא נאמרו כפי סדר העבודה הנכון!

ומשיבים: אימא [אמור] חוץ מפסוק זה ואילך, שמאותו פסוק ואילך שוב אין סדר בעבודה כסדר הכתובים.

ושואלים: ומאי חזית דמשבשת קראי, שביש מתניתא [ומה ראית לשבש את סדר הכתובים, מוטב שתשבש את המשנה], ותאמר שסדר הדברים האמור במשנה לאו דווקא הוא, ויש אכן לעשות כסדר הכתוב בתורה!

אמר אביי: לאחר שעסק הכתוב בענין הקטרת האימורים אמר קרא [הכתוב]: "והמשלח את השעיר..." (ויקרא טז, כו), ומיד לאחריו: "והשרף אותם" (ויקרא טז, כח), לומר: מה משלח אף על פי שנכתב לאחר הקטרת האימורים, בכל זאת זמנו בתוך סדר העבודה דמעיקרא [שמתחילה], שנעשה קודם לכן ואכן אינו כתוב כאן כסדר המאורעות, וכפי שאכן ניתן להבין מתחילת הפרשה, אף שורף יש לומר שהוא כמו כן דמעיקרא [שמתחילה] שהיה כבר קודם.

ודוחים: אדרבה, אמור והשווה כך: הרי הציווי אודות שריפת הפר והשעיר נאמר בכתוב לאחר הקטרת האימורים ואם כן יש לומר הפוך: מה שורף דהשתא [של עכשיו], ששריפת הפר והשעיר נעשית לאחר הקטרת האימורים, — אף משלח דהשתא [של עכשיו] ונשנה ונקבע שאף שילוח השעיר יהא מאוחר לשאר הקרבנות!

ומשיבים: הלשון המיוחדת "והמשלח", ודאי מעיקרא [מתחילה] משמע, שאינו אלא חוזר ומדבר אודות המשלח והשילוח שנעשה קודם ושכבר דובר אודותיו. רבא אמר: שילוח השעיר ודאי במקומו נאמר, שהרי אמר קרא [הכתוב]: "והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה' לכפר עליו" (ויקרא טז, י), ללמד: עד מתי יהא זקוק לעמוד חי — עד שעת כפרה. ואימתי שעת כפרה — בשעת מתן דמים, ותו לא [ולא עוד]. משמע שזמן שילוחו קודם לשאר סדר העבודה.

א ומוסיפים לענין מנהגי יום הכיפורים: אתי [בא] המשלח למחרת יום הכיפורים, מצאו בשוק, כלומר: במקום פומבי, לכהן גדול, אומר לו בלשון זו: אישי (אדוני) כהן גדול! עשינו שליחותך, שקיימנו מצות שילוח השעיר. ואם מצאו בביתו, אומר לו בלשון אחרת: מחיה חיים (הקדוש ברוך הוא), עשינו שליחותו. כי לשון "עשינו שליחותך" שאומר לו בנוכחות אנשים אחרים אינו אלא לכבדו בפני הבריות, אבל בינו לבין עצמו אינו צריך לכך ולכן מדייק בלשונו לומר שעשה שליחותו של הקדוש ברוך הוא כציווי הכתוב.

כיון שהזכרנו נוסח ברכה של "מחיה חיים" מביאים מה שאמר רבה: כי מיפטרי רבנן מהדדי [כאשר חכמים נפרדים זה מזה] בפומבדיתא אמרי הכי [היו אומרים כך]: "מחיה חיים יתן לך חיים ארוכים וטובים ומתוקנין".

אגב לשון זו של "מחיה חיים" מסבירים מה שנאמר "אתהלך לפני ה' בארצות החיים" (תהלים קטז, ט). אמר רב יהודה: זה מקום שווקים. כי במרכז מסחרי גדול מיני מזונות מצויים ויש פרנסה בשפע. ודוד המלך בהיותו נע ונד, התפלל שיהיה תמיד מזונו מצוי.

ועוד, נאמר: "כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך" (משלי ג, ב) ותוהים: וכי יש שנים של חיים ויש שנים שאינן של חיים שצריך לומר שיוסיפו דווקא שנות חיים? אמר ר' אלעזר: שנות חיים משמעו חיים טובים — אלו שנותיו של אדם המתהפכות עליו מרעה לטובה. ולכן ראוי שתהא הברכה לא רק לתוספת שנים, אלא גם תוספת חיים טובים.

נאמר: "אליכם אישים אקרא וקולי אל בני אדם" (משלי ח, ד) אמר ר' ברכיה: לשון "אישים" שמשמעו אמנם אנשים, אך היא צורה הקרובה ללשון "אשה" לכן יש לפרשו: אלו תלמידי חכמים שדומין לנשים, לפי שהם תשושים ואינם עוסקים בהרבה דברים ששאר גברים עוסקים בהם — ועושין גבורה כאנשים בתורתם. ואמר ר' ברכיה על אותו כתוב: הרוצה לנסך יין על גבי המזבח בזמן הזה — ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין ובכך יקיים מצות ניסוך היין, שנאמר: "אליכם אישים אקרא". כלומר: תלמידי חכמים הם כאשה שעל גבי המזבח, והנותן להם יין הריהו כמנסך על גבי המזבח.

כיון שהבאנו מדברי ר' ברכיה מביאים עוד שאמר ר' ברכיה: אם רואה אדם שתורה פוסקת מזרעו וילדיו אינן מגיעים להיות בני תורה כמותו — ישא בת תלמיד חכם, ועל ידי זה מובטח לו שבניו ממנה יגדלו בתורה, שנאמר: "אם יזקין בארץ שרשו ובעפר ימות גזעו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

as the whole portion of the service of the day detailed in Leviticus is written in this order, and the service must be performed in that order, except for this verse, which is stated out of order and is performed only later. The verse detailing his reentry (Leviticus 16:23) is written before the verse detailing the sacrifice of the rams (Leviticus 16:24), but in fact the reentry occurs only after the sacrifice of the rams.

The Gemara asks: What is the reason to assume this verse is written out of order? Rav Ḥisda said: They learned as a tradition that the High Priest performs five immersions and ten sanctifications of his hands and feet when he changes clothing on that day. Each time the High Priest changes between the white and golden garments, he sanctifies his hands and feet, immerses, dresses in the new set of garments and then once again sanctifies his hands and feet.

And if you say that the verses, including this one, are written in order, you find only three immersions and six sanctifications. Read in order, the verses indicate only three changes of garments, which involve three immersions and six sanctifications. In order to arrive at the requisite numbers of five immersions and ten sanctifications one must assume that the High Priest’s reentry into the Holy of Holies takes place at a later time, after he has already changed into the golden garments. This would require him to change into the white garments and then back into the golden garments, providing an additional two immersions and four sanctifications.

Rabbi Zeira strongly objects to this: But perhaps the order of the verses in Leviticus can be maintained, and the requisite number of immersions and sanctifications still achieved, if he interrupts the service performed in the white garments with the goat whose services are performed outside of the Sanctuary, i.e., in the Temple courtyard, and are performed in the golden garments. The sacrifice of the goat is not mentioned in Leviticus but only in Numbers. Therefore, it could be inserted into the service of the day without compromising the order of the verses in Leviticus. The change into the golden garments and then back into the white garments would contribute an additional two immersions and four sanctifications, thus arriving at the requisite numbers.

Abaye said: It is clear that the verse detailing the reentry must be out of order, since the verse states: “And he shall exit and make his burnt-offering and the burnt-offering of the people” (Leviticus 16:24). This is the first exit stated in the verses and implies that immediately following his first exit from the Holy of Holies, he performs the sacrifice of his ram and the ram of the people without any other interruption. If so, the reentry must occur only afterward.

Rava said a different proof. The verse states: “And Aaron shall come into the Tent of Meeting and he shall remove the linen garments which he wore when he went into the Sanctuary” (Leviticus 16:23). Now, the verse does not need to state “which he wore,” as this is obvious; can one remove anything other than what he is wearing? Rather, what is the meaning when the verse states “which he wore”? It is referring to those garments which he had already worn previously, removed, and then worn again. It is therefore apparent that this verse occurs at a point when he had already changed out of the white garments and into the golden garments. Perforce, then, it must be out of order.

Rabba bar Rav Sheila strongly objects to this: Say that the order of the verses can be maintained, and the requisite number of immersions and sanctifications achieved, if he interrupts the services performed in the white garments with the goat whose services are performed outside and are performed in the golden garments. This would provide the additional two immersions and four sanctifications required. The Gemara answers: Isn’t it written: “And he shall exit and make his burnt-offering and the burnt-offering of the people” (Leviticus 16:24), which implies that immediately following his first exit he performs the sacrifice of his ram and the ram of the people and the reentry to the Holy of Holies occurs only later.

The Gemara questions the premise of the baraita: Is the entire passage really written in order? But among the verses it is written: “And he shall burn the fat of the sin-offering upon the altar”(Leviticus 16:25), and then in a later verse it is written: “And the bull of the sin-offering, and the goat of the sin-offering, whose blood was brought to make atonement in the Sanctuary, shall be carried outside the camp; and they shall burn...” (Leviticus 16:27). Yet we learned in the mishna: One who sees the High Priest reading the Torah does not see the bull and goat that are burned, which are referred to in verse 27, while according to all opinions concerning the order of the day, the portions of the sin-offering to be consumed on the altar, which are mentioned in verse 25, are burned only afterward. Therefore, it is apparent that these verses are also not in order.

The Gemara answers: Say that the intent of the baraita is that the verses are in order except for this verse and onward.

The Gemara asks: And what did you see that you preferred to rearrange the order of the verses? Instead, rearrange the order in the mishna.

Abaye said: It is clear that the verse detailing the burning of the remains of the bull is out of order, since the verse states: “And the one who sends the goat to Azazel” (Leviticus 16:26), and then states: “And the one who burns them” (Leviticus 16:28). The repeated use of the phrase “And the one who…” indicates that just as the one who sends the goat to Azazel does so earlier, before the portions of the sin-offering are placed on the altar to be consumed, so too, the one who burns the remains of the bull and goat does so earlier, even though the verse detailing this burning is written after the verse detailing the burning of the portions of the sin-offering.

The Gemara rejects this: On the contrary, one could make the opposite claim: Just as the one who burns the remains of the bull and goat does so now, so too, the one who sends the goat to Azazel does so only now, after the other sacrifices.

The Gemara explains a difficulty with this: The phrasing of: “And the one who sends” implies that it was performed earlier. Alternatively, Rava said: Sending the goat away definitely took place earlier, as the verse states: “But the goat on which the lot fell for Azazel shall be stood alive before the Lord, to make atonement over him” (Leviticus 16:10). This teaches: How long must it stand alive? It must do so until the moment of atonement. And when is the moment of atonement? It is at the moment of the presenting of the blood, but no later. At that point it is already sent away.

§ The Gemara describes the eventual meeting between the High Priest and the one who sends the goat to Azazel: When the one who sends the goat comes on the day following Yom Kippur, if he finds the High Priest in the market, which is a public place, he says to him: My Master, High Priest, we performed your mission, i.e., we fulfilled the mitzva of sending the goat to Azazel. He refers to the sending as the High Priest’s mission as a public display of respect. But if he finds him in his house, he says to him: The One Who grants life to the living, God, we performed His mission.

Apropos the phrase: The One Who grants life to the living, Rabba said: When the Sages take leave from one another in Pumbedita, they say as follows: May the One Who grants life to the living grant you a long, good, and established life.

Further apropos the phrase: The One Who grants life to the living, the Gemara explains a verse using a similar phrase and then additional verses. With regard to the verse: “I shall walk before the Lord in the lands of the living” (Psalms 116:9), Rav Yehuda said: This is the place of markets, where food and needs can be readily obtained. King David, who wandered from place to place, prayed to always find ready sustenance.

The verse states: “For length of days, and years of life, and peace, will they add to you” (Proverbs 3:2). The Gemara asks: Are there years of life and years that are not of life? The Gemara explains: Rabbi Elazar said: “Years of life” refers to good years. As such, these additional years of life referred to in the verse are the years of a person’s life which are transformed for him from bad to good.

The verse states: “To you men [ishim] do I call, and my voice is to the sons of men” (Proverbs 8:4). Rabbi Berekhya said: The word ishim, although it means men, is similar to the term isha, woman. It may therefore be taken to refer to these Torah scholars, who are similar to women in that they are physically weak and are not engaged in many activities that other men are, but nevertheless, they act mightily like men when engaged in Torah study. And Rabbi Berekhya said further about that same verse: Nowadays one who wishes to pour libations of wine over the altar should fill the throats of Torah scholars with wine, as it is stated: “To you men [ishim] do I call.” The use of the phrase ishim, which is similar to isheh, used for the altar’s fire, suggests that scholars may be compared to the fire of the altar.

And Rabbi Berekhya said: If a person sees that Torah is ceasing from his children, and they are not becoming Torah scholars like himself, he should marry the daughter of a Torah scholar. This will ensure that his children from her will be raised with Torah, as it is stated: “Though its root will grow old in the earth, and its trunk will die in the ground,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

איל אחד האמור כאן שנאמר ומאת [עדת] בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת ואיל אחד לעולה הוא האמור בפרשת פינחס בענין ובעשור לחדש השביעי:

אמר רב חסדא גמירי ה' טבילות וי' קידושין ואי כסדרן כלומר כמו שכתובה בעבודת היום לא תמצא אלא שלשה טבילות וזה פירושו טבילה לתמיד של שחר שהוא קודם לעולה ואח"כ כתיב כשבא ללבוש בגדי לבן (כתיב) בגדי קדש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם וכתיב מפורש כל סדר עבודת היום. ובסוף עבודה כתיב ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדיו אשר לבש וגו' וכתיב בתריה ורחץ את בשרו במים במקום קדוש וגו' ויצא ועשה את עולתו וגו'. שלמו העבודות באלו שלש טבילות אלא היה עושה עבודת היום ומניח הכף והמחתה ויוצא טובל ועושה אילו ואיל העם כו' ואח"כ טובל עוד ונכנס ומוציא המחתה ויוצא וטובל ומשלים לפיכך אמר רב חסדא כל הפרשה נאמרה על הסדר אלא מובא אהרן אל אוהל מועד ואילך. כשבא המשלח אומר לכ"ג מחיה חיים עשינו שליחותנו בפומבדיתא כי הוו מפטרי רבנן מהדדי אמרי הכי מחיה חיים יתן לך חיים ארוכים טובים ומתוקנים שנאמר כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך. ומה הן שנות חיים השנים המשתנין לו לאדם מרעה לטובה.

אתהלך לפני ה' בארצות החיים זה מקום שווקים.

אליכם אישים אקרא אלו ת"ח (שיושבין) [שדומין] כנשים ועושין גבורה כאנשים והרוצה להביא יין על המזבח ישקה ת"ח שנקראו אישים ואם ראה שהתורה פוסקת מזרעו ישא בת תלמיד חכם.

שנאמר אם יזקין בארץ שרשו וגו' מריח מים יפריח:

רבא אמר אמר קרא וכו' פי׳ רבא אעיקר בעין מהדר מאי טעמא אינו מוציא כף ומחתה בעבודה הראשונה כשגמר הזאות שבפנים לבש כבר וא״ת והאי קרא לדרשא אחריתי איכא דדריש ליה בפרק הממונה להקיש פשיטה ולבישה לקדוש. וי״ל דהכא קדריש לו מיותרא דקרא וההיא דלעיל מהקישא. וא״ת היכי אמרי׳ שלבש כבר דהא אמרינן לעיל בשחר היה לבוש פילוסין כו׳ ובערב היה לבוש הנדויין. וי״ל דמ״מ כולם של בוץ אלא שהראשונים מעולין:

והא תרי קראי כתיבי והקשו בתוספות בלאו הכי נמי תיקשי לן דשריפת פר ושעיר כתו׳ אחר אילו ואיל העם והיא היתה קודמת כדתנן לעיל. ותירצו דמההיא ליכא למיקשי דהא בפסוק של ובא אהרן ובניו אל אהל מועד כתו׳ וכבר אמרנו שבפסוק זה כולו שלא על הסדר בין לענין הוצאת כף ומחתה בין לענין אילו ואיל העם שמוקדם בכתיבה לשריפת פר ושעיר. אבל אימורי חטאת ושריפת פר ושעיר דפרכי׳ מינייהו תרי קראי באנפי נפשייהו נינהו:

כשהמשלח את השעיר רואה את הכהן גדול למחרתו או בלילה אחר שיבא לו מן הסוכה ובא להודיעו שעשה שליחותו כדרך כל שליח אם הוא מוצאו בשוק כלומר לפני בני אדם מכבדו ומיחס לו את השליחות ואומר אישי כהן גדול עשינו שליחותך ואם מצאו בביתו מיחס שליחותו לשם יתב' כלומר עשינו שליחותו של הקב"ה שמעמידנו בחיים ובשלוה:

כל שתלמידים נפטרים זה מזה בצאתם מבית רבם ראוי להם שיברכו זה את זה בדברים הצריכים להם והוא שהשי"ת יזמין להם צרכיהם בענין שיהא להם מקום לשקוד בלמודם ולא יהו צריכים להתבטל עליהם ונסח התלמוד בזה מחייה החיים ר"ל אותו שמעמידם בחייהם ובשלותם יתן לך חיים ארוכים טובים ומתוקנים וזהו שאמרו אתהלך לפני ד' בארצות החיים אלו יושבי שווקים כלומר שמוצאין שם מזונותיהם בריוח ואין צריכים להתבטל עליהם או שמא יש לפרש שדוד היה משבח עצמו שאפי' בתוך אותם יושבי שווקים היה הוא שוקד ללמוד תורה ואינו למד מהם ומ"מ חיים הוא שם מונח לכלל הטובות וכן מות לכלל הצרות כמו שביררנו בחיבור התשובה בענין נחתם למיתה נחתם לחיים וזהו שאמרו ושנות חיים יוסיפו לך וכי יש שנים של חיים ושאינן של חיים אלא אלו שנותיו של אדם שמתהפכות מרעה לטובה ומטובה לרעה וכל שהן לטובה הוא קורא אותן שנות חיים:

תלמידי חכמים ראוי להם שלא להיות יצאנים אלא כבודם בישיבתם ובביתם דרך הערה אמרו אליכם אישים אקרא אלו תלמידי חכמים שדומים לנשים ר"ל בישיבתם בביתם ועושים גבורה כאנשים ומי שאינו תלמיד חכם ראוי לו מיהא שיהא אוהב תלמידי חכמים ומכבדם ומהנה אותם בכל דבר וכל שכן במה שצריך להם להצלחת למודם ושכרם שמור להם דרך הערה אמרו הרוצה שיהא יינו שמור לנסך על גבי המזבח ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין ולמדוה ביין מפני שהיו התלמידים מחזרים אחר המשובח שבו על דרך אמרם ז"ל ע"ו ב' חמרא וריחני פקחי וכן ראוי לו שישתדל בכל כחו שיהא זרעו בעל תורה דרך הערה אמרו אם רואה אדם שתורה פוסקת מזרעו ישא בת תלמיד חכם שנאמר אם יזקין בארץ שרשו וגו' מריח מים יפריח:

דילמא מפסיק להו בשעיר הנעשה בחוץ. ואפילו לרבי אליעזר דאמר שכל המוספין היו עם תמיד של בין הערבים אחר עבודת היום יפסיקם בשעיר^ד)צ"ל המוספין. הפנימי לבד ויעשהו קודם הוצאת כף ומחתה והוא הדין נמי אחד מן המוספין ושעיר דנקט משום דר"ע שאומר שהיה מקריבו קודם אילו ואיל העם. ה"ר יוסף:

אמר קרא ויצא ועשה את עולתו וגו'. וזו היא יציאה ראשונה של עבודת חוץ שיציאה שכתובה שם כדי לשחוט שעיר הפנימי אין זו יציאה של עבודת חוץ כי הכל צורך עבודת פנים:

כלום אדם פושט אלא מה שלובש כו'. תימה דלעיל פרק אמר להם הממונה (דף לב.) איכא דדריש גבי ה' טבילות וי' קדושין כלום אדם פושט אלא מה שלובש אלא מקיש פשיטה ללבישה כו' וי"ל דהכא דריש מדכתיב אשר לבש ולעיל דריש מהיקש. מ"ר. ועוד תימא לריב"א דהא אמרינן לעיל פרק הממונה (דף לד:) בשחר היה לבוש פילוסין כו' ובערב היה לבוש כו' א"כ לאו היינו לבש כבר י"ל [דמ"מ] בגדי בד הן כולן אע"ג דמקרא מפקינן לעיל שפחותין מהן:

והא תרי קראי כתיבי ואת חלב החטאת וגו' ואת פר החטאת וגו'. תימה בלאו הכי תיקשי ליה דשריפת פר ושעיר כתובה היא אחר אילו ואיל העם והיא היתה קודם כמו ששנינו לעיל י"ל כי משום הך קושיא אין צריך להגיה מפסוק זה ואילך שכל זה תלוי בפסוק זה דובא אל אהל מועד ויצא ועשה את עולתו דסדר הוצאת כף ומחתה ואילו ואיל העם לא נאמר כסדר מתרי טעמי חדא דאילו ואיל העם מקמי כף ומחתה ועוד דשריפת פר ושעיר היתה לפניהם אבל אימורי חטאת ושריפת פר ושעיר תרי קראי באפי נפשייהו. ה"ר יוסף:

אף שורף דמעיקרא. ולכך מוקמינן ליה קודם אילו ואיל העם אחר שילוחו של שעיר מיד:

זה מקום שווקים. שהיה מתפלל על עצמו שהיה^ה)צ"ל נע ונד. כעבד וגם על ישראל כשיגלו שימצאו ארץ מלאה כל טוב ויוכלו לעסוק בתורה:

גמ' שביש מתני' אמר אביי כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה שכל הפרשה כו' בפ' א"ל הממונה הס"ד ובד"ה אינו רואה כו' עביד להו בטבילה שלישית כו' ובד"ה שביש מתני' ואימא שריפת הפר ושעיר אחר כו' ובד"ה אמר קרא כו' דמשתעי בשריפת הפר ושעיר ושניהן כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה לא משכחת כו' לעיל פרק אמר לו הממונה הס"ד ואח"כ מה"ד ואימא עמרא כו' שייך לקמן בהיפוך הדף לטובה:

בא"ד לתנא דבי ר' ישמעאל דסבר הכי אבל לרבנן דפליגי עליה ומחייבי כו' הכנף מין כנף דא"כ מאי כו' כצ"ל:

א"ל אישי כהן גדול כו' מצאו בביתו א"ל מחיה כו'. פרש"י בשוק מכבדו לפני הבריות כו' ע"ש והוא דחוק להניח כבוד המקום בשוק משום כבודו של כ"ג ונראה לפרש דודאי גם בשוק היה ראוי שידבר שעשה כן בשליחות המקום אלא שאין זה כבוד שמים להזכיר שם שמים בשוק דרך עראי וענין מחיה חיים כו' נראה לפרש לפי ענינו לומר עשינו שליחותו להמית החי דהיינו שעיר המשתלח דכתיב ביה יעמד חי וע"י מעשה זה נתכפרו עונות בית ישראל והקב"ה מחיה החיים בהם שלא יבואו לידי מיתה:

ארוכים וטובים ומתוקנין כו'. ארוכים וטובים כמשמען היפך שאמר יעקב ימי שני חיי מעט ורעים וגו' ומתוקנין נראה לפרש דהיינו שיהיו מתוקנין מהיום וק"ל:

זה מקום שווקים כו'. ע"פ מה שפירשו בברכת בורא נפשות רבות וחסרונם דהיינו כל מה שהיו חסרים הנפשות אם לא נבראו ועל כל מה שברא שלא היו הנפשות חסרים מהם ולא נבראו אלא להחיות ולהתענג בהן נפש כל חי והיינו מקום שווקים דהכא שמוצא בהם לקנות גם דבר שלא נברא רק להחיות ולהתענג בו ולשון חיים נופל בדבר שהוא במילואו וכה"ג אמרו בפרק מרובה חיים אחייה לקרן כעין שגנב כו' ע"ש בפרש"י ותוס':

המתהפכות כו'. דהיינו שזכות התורה והמצוה שזכר המה יוסיפו לך שיהיו שנות הזקנה שנות חיים מתוך מיתה שהיא העניות שהיה לו כבר בילדותו:

אישים אקרא כו'. פרש"י בראש פרשת ושנות חיים הוא להכי נקט ליה עכ"ל ואינו כן דהאי קרא ושנות חיים הוא בספר משלי סימן ג' וקרא דאליכם אישים אקרא הוא שם בסי' ח' ונראה לפרש דנקט ליה הכא ע"ש שאמר לעיל אישי כהן גדול כו' דהיינו לשון חשיבות ושררה ה"נ אליכם אישים אקרא ע"ש החשיבות שדומין התלמידי חכמים לנשים בתשות כח ועושין גבורה כאנשים לכבוש את יצרם כמ"ש איזהו גבור הכובש את יצרו:

הרוצה לנסך יין כו'. פרש"י אישים לשון קרבן אשה עכ"ל ומתוך ענינו של הפרשה הלא חכמה תקרא וגו' משמע דאליכם עם ת"ח קא משתעי קרא וצ"ל דס"ל כמ"ד בפ' כל התדיר דנסכים מזלפין ע"ג אישים ולא כמ"ד התם לספלים והשתא ה"ק אליכם ת"ח אישים אקרא דהיינו כשאקרא אתכם למשתה יין מלשון בראש הקרואים הוי כאילו נתתיו לזילוף על האישים במקדש וק"ל:

שהתורה פוסקת מזרעו כו'. בפ' אלו עוברין האריך התלמוד בענין שישא אדם בת ת"ח ולא מייתי הך דהכא ונראה דהך דהכא לא איירי שהוא ישא בת ת"ח על אשתו הראשונה אלא דה"ק אם רואה בזרעו שיש לו מאשתו ראשונה שהתורה מתחלת לפסוק ממנו ישא לאותו זרע בת ת"ח. ואהא מייתי קרא

אם יזקין בארץ וגו' ובעפר ימות גזעו דהיינו בנו דמריח מים גו'. דהיינו בת ת"ח דגם שאין לאשה תורה ריח תורה מקרי מאביה ואז שוב יפריח אותו הגזע ועשה קציר כמו נטע דהיינו בנים הגונים וראוים שוב לתורה:

גמרא אלא מה ת"ל אשר לבש שלבש כבר. נראה דר"ל לפירוש הכתוב ופשט את בגדי הבד (היינו מה שלבש עתה בהוצאת כו"מ וגם) אשר לבש (כבר בעבוה"י) ועי' ת"י:

גמ' שם מחייה חיים עשינו שליחותו. עי' ח"א שנדחק על תואר זה בכאן. ואולי יל"פ עפ"י שהביא הח"א לעיל (סו ב) בשם החזקוני שהביא מדרש (אנכי לפי מיעוט בקיאותי ל"מ במ"ר) שהמשלח היה מת באותה שנה. ולכן אמר מחייה חיים ור"ל שיוכל השי"ת לעשות שאשאר בחיים:

רש"י ד"ה אליכם אישים אקרא. בראש פרשת ושנות חיים. עי' ח"א והגרי"פ. ול"נ פשוט דרש"י היה גורס לעיל פסוק כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים הכתוב שם (ט יא) וי"ל בזה גם הגי' שלפנינו:

גמ' זה מקים שווקים. נ״ב שתייהם חיים משא"כ בכפרים שסומכין על הפלטר וזולת אין מוצאין לקנות מזונות בדבר מועט אין חייהן חשובין חיים כמ"ש (מנחות דף קג ע״ב) בוהיו חייך תלואים. אך י"ל קצת דלאו מענינא דקרא הוא ומאי בעי דוד בהא התם ונ״ל שיתפרש יפה ע"פ מ"ש (פסחים דף קיג ע״א) על רווק הדר בכרך ואינו חוטא הקב"ה בעצמו מעיד עליו. היינו דקאמר דוד אתהלך לפני ה' הוא יעיד עלי שהתהלכתי לפניו אף בארצות החיים שהם הכרכים בארץ פלשתים שהיה גולה שם יחידי כלי אשה ואעפ״כ עמד טעמו בו וריחו לא נמר ביראת ה' ולא נכשל בעברה. עם היות במקום שווקים היצר מתגבר על האדם מרוב תענוג המשמח חיים. ואצ״ל כשהיה נע ונד במדברות ויערים שבארץ יהודה שא"צ כל כך גבורה לכבוש היצר שאין שם הרגל עברה לפי שההולך במדבר חייו אינם חיים ואינו חושק לדבר עברה כרווק הדר בארצות החיים ע"כ הוא נסיון גדול:

מְחַיֵּה חַיִּים, עָשִׂינוּ שְׁלִיחוּתוֹ. נראה לי בס"ד מה שאמר בזה הלשון דידוע רשעים בחייהם קרויים מתים (ברכות יח:) אך על ידי שליחות זו של שלוח השעיר למדבר נמחלים עונותיהם ונמצאו כל ישראל קרויים חַיִּים! ונמצא שהיום הזה הקב"ה מְחַיֵּה בני אדם שנקראים חַיִּים שלא נשאר בישראל רשעים שקרויים מתים.
ומה שאומרים רבנן מְחַיֵּה חַיִּים יִתֵּן לְךָ חַיִּים אֲרֻכִּים טוֹבִים בשלימות מצוות עשה וּמְתֻקָּנִים בשלימות מצות לא תעשה, או טוֹבִים בתורה שנקראת 'טוֹב' וּמְתֻקָּנִים במצות. או אֲרֻכִּים כמשמעו בכמות וְטוֹבִים באושר עולם הזה עושר וכבוד ובנים ובריאות, וּמְתֻקָּנִים באושר עולם הבא תורה ומצות ומעשים טובים.
ונראה לי בס"ד בזה הפסוק (ישעיה מח, ט) 'לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ' והיינו 'אֶחֱטָם' ראשי תיבות חַיִּים אֲרֻכִּים טוֹבִים מְתֻקָּנִים. גם אומרם 'מְחַיֵּה חַיִּים' חי י"ם הם יסוד ומלכות:

(תהלים קטז, ט) "אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי הֳ' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים". אָמַר רַב יְהוּדָה: זֶה מְקוֹם שְׁוָקִים. קשה מה שייכות לומר על מְקוֹם שְׁוָקִים אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי הֳ'?
ונראה לי בס"ד כי אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי הֳ' ודאי קאי על בתי מדרשות, וכמו שנאמר גבי דואג (שמואל א' כא, ח) נֶעְצָר לִפְנֵי הֳ' שהיה מחובשי בית המדרש, אך אם האדם צריך לתקן בידו מאכלו ומלבושו, מוכרח לאבד כמה שעות ביום בשביל תיקונם והכנתם, אבל בעיר שיש שווקים שהכל מוכן ומתוקן דאפילו תבשילים מוכרים בהם באופן שאין אדם צריך לתקן בידו כלום אלא קונה ואוכל תיכף קונה ולובש תיכף אז על ידי כך יוכל להיות נֶעְצָר לִפְנֵי הֳ' בבית המדרש בתמידות, וזהו שנאמר אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי הֳ' בבית המדרש בתמידות הוא רק בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים, רוצה לומר במקום שיש שווקים שהכל מוכן ומזומן ואין צורך לאבד הזמן.
או יובן בס"ד על פי מה שאמר הרמב"ם ז"ל (רמב"ם הלכות דעות ג, ג) 'בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ' (משלי ג, ו) זה כלל גדול בתורה שהאדם גם בעסק הגשמיות יכוין בעבור עבודתו יתברך, ולזה אמר אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי הֳ' כלומר בכל עת אני רואה עצמי לִפְנֵי הֳ' וגם בהיותי עומד 'בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים' זֶה מְקוֹם שְׁוָקִים לקנות דברים הגופניים, כי אני מכוין לעבודתו יתברך.
או יובן הכונה על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל כשאדם מהלך צריך לכוין שתי רגליו הם כנגד נצח והוד שהם תרין שוקין ודוק.
או יובן רמז על אחיזתו שהוא במלכות אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי הֳ' בחינת פנים בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים, ודרש רב יהודה 'אַרְצוֹת הַחַיִּים' על מְקוֹם שְׁוָקִים הם נצח והוד שהם תרין שוקין ושווקים לשון שוק וירך ששם מקום היחוד וההי"ב.

אֵלּוּ שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם, שֶׁמִּתְהַפְּכִין לוֹ מֵרָעָה לְטוֹבָה. נראה לי בס"ד דדריש (משלי ג, ב) 'וּשְׁנוֹת' לשון שינוי שמשתנים הימים לטובה ולחיים, והיינו כי התורה נמשלה לתבואה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (מכות י.) על פסוק (קהלת ה, ט) 'וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה' והמרבה בעסק התורה שיעשה ממנה גֹּרֶן וגם יהיה נַגָּר בפלפול התורה אז יחסר מספר גֹּרֶן מספר רָעָה וישאר מספר טוֹבָה [גֹּרֶן 253 - רָעָה 275 =טוֹבָה 22], ולזה אמר שֶׁמִּתְהַפְּכִין לוֹ מֵרָעָה לְטוֹבָה.

"אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא" וְגוֹ' (משלי ח, ד), אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה: אֵלוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁיּוֹשְׁבִים וְדוֹמִים כְּנָשִׁים וְעוֹשִׂין גְּבוּרָה כָּאֲנָשִׁים. פירש רש"י ז"ל 'אִישִׁים' לשון אשה מדלא כתיב אנשים, וקשה למה אִישִׁים משמעותה על אשה טפי מאיש, אדרבא באישים יש אותיות איש ולא יש אותיות אשה?
ונראה לי בס"ד כי אִישִׁים משמעותה לזה ולזה, שהוא שם דבר דהיינו אישות, וקשיא ליה לבעל המאמר אם הוא מדבר עם אנשים יאמר 'אֲלֵיכֶם אֲנָשִׁים אֶקְרָא' ואם מדבר עם הנשים יאמר 'אֲלֵיכֶם נָשִׂים אֶקְרָא' ולמה נקיט 'אִישִׁים' שהוא מלתא דמשתמעא לתרי אנפי? ולכן מפרש דקאי על תלמידי חכמים דאית בהו הא והא שדומין לנשים ועושין גבורה כאנשים.
ומה שאמר שֶׁיּוֹשְׁבִים וְדוֹמִים, תיבת 'שֶׁיּוֹשְׁבִים' נראה לשון יתר? ונראה לי בס"ד הכונה כמו האשה שהיא עצורה בבית שיושבת בביתה ולא תצא חוצה, דכתיב (תהלים מה, יד) 'כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה' כן הם יושבין בבית המדרש ועצורים שם, ובזה הם דומין לנשים, אך באמת עושין גבורה כאנשים שיודעין בכל עניני העולם ופקחים בכל דבר, כי הם הנותנים עצה נכונה לאנשים אפילו בעניני המלחמה.
או יובן יּוֹשְׁבִין בבית המדרש ואינם עוסקים במשא ומתן ומלאכה, ובזה דומין לנשים שֶׁיּוֹשְׁבִין בביתם ומתפרנסים מן בעליהם, כן הם מתפרנסים במה שמחזיקין בידם העשירים, אך באמת הם עדיפי מנשים יען דהאשה נשפעת מבעלה ואינה משפעת לו, אך אלו אף על פי שנשפעים מן העשירים עושים גבורה כאנשים שהם משפיעים לעשירים שבזכותם עושים במשא ומתן ומצליחים בו.

אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁתּוֹרָה פּוֹסֶקֶת מִזַּרְעוֹ, יֵלֵךְ וְיִשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם. נראה לי בס"ד נקיט 'יֵלֵךְ' לומר אם אינה מצויה בעירו יֵלֵךְ אפילו לעיר אחרת כדי לישא בת תלמיד חכם.

מְחַיֵּה חַיִּים יִתֵּן לְךָ חַיִּים אֲרֻכִּים טוֹבִים וּמְתֻקָּנִים. נראה לי בס"ד טוֹבִים בצדקות וּמְתֻקָּנִים שישלים בהם תיקון נר"ן [נפש, רוח, נשמה] שלו בגלגול אחר. אי נמי טוֹבִים מצד עצמן וּמְתֻקָּנִים מצד זולתן אלו נשמות הבאים בעיבור.

וְאָמַר רַבִּי בְּרֶכְיָה: הָרוֹצֶה שֶׁיְּנַסֵּךְ יַיִן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, יְמַלֵּא גְּרוֹנָם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים יַיִן. נראה לי בס"ד כי שתיית היין תפקח האדם כמו שאמר רבא (יומא דף עו:) 'חמרא וריחני פקחין', וגם על ידי שתיית יין ישמח הלב ויוציא האדם דברי תורה מלבו, וכמו שאמרו (סנהדרין לח.) 'נִכְנַס יַיִן יָצָא סוֹד' והכי אתמר דאמר רבי על בניו של רבי חייא הבו חמרא לדרדקי כי היכי דלמרו מילי, וכן עשו ואבסום וגילו חדושי תורה, ולכן כיון דממלא גְּרוֹנָם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים יַיִן אז יוציאו דברי תורה מפיהם, ואלו הדברי תורה נחשבים כמו יַיִן נְסָכִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, דהא כתיב בתורה (משלי ט, ה) 'וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי'.
והא דתלה הדבר במלוי הגרון, נראה לי בס"ד דכוס היין אם יהיה מתוק ישתו אותו בבת אחת, וכמו שאמרו בגמרא (פסחים פו:) השותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן שתים דרך ארץ ונתנו לרבי ישמעאל ברבי יוסי כוס ושתהו בבת אחת, והקשו לו מזה והשיב לא אמרו כן ביין מתוק. וידוע דהנאת הגרון היא אם ישתה האדם את הכוס פסקי פסקי, וכמו שאמרו בגמרא (סוכה מט:) דרבא בכוס של מצוה מגמע גימועי משום חיבוב מצוה, וידוע דיין מתוק אינו משכר, ולכן אין יוצא סוד על ידו, אבל אם אינו מתוק משכר ומוציא סוד, ולכן אמר יְמַלֵּא גְּרוֹנָם שמשקה אותם יין שאינו מתוק שאז ישתוהו פסקי פסקי שבו מתמלא גרונם. וממילא אבסום ביה ונכנס יין יצא סוד.

מחיה חיים עשינו שליחותו. אפשר לרמוז דבשעיר המשתלח היו מתכפרין כל עבירות ישראל ונסתם פה המקטרג ס"מ גם אמרו רז"ל שהוא מדבר ביום כפור בשבח ישראל שהם טובים והם בבית הכנסת מתפללים כלם דומים למלאכים ופירשו רבני אשכנז ז"ל דבזה הוחזק כפרן דבכל השנה מלמד קטיגוריא ואינו נאמן וזה הטעם שניתנין לו עונות ישראל זהת"ד בקצור והשתא אחר שנשתלח שעיר המשתלח ונתכפרו עבירות ישראל וניתנו לסט"א לז"א מחיה חיים שהם ישראל שנותן להם חיים ונעשו צדיקים שנתכפר בפרטות עון ג"ע ושומר הברית נקרא חי וא"כ ישראל נקראים חיים שומרי ברית ובזה ניצולים מס"מ דנתכפרו כל העונות וזה רמז מחיה חיים גימטריא קל"א מספר ס"מ שניצולו ממנו והוחזק כפרן והם ניצולו ממלאך המות ולזה נקראים חיים:

אמר רב כי מפטרי רבנן מהדדי בפומבדיתא אמרי הכי מחיה חיים יתן לנו חיים ארוכים טובים ומתוקנים. הרב מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות כתב ארוכים וטובים נגד מ"ש מעט ורעים ומתוקנים מהיום עכ"ד ולי הדל נראה דמתוקנים הוא עיקר הכל דידוע כי כל עצמו של האדם הוא לתקן נפשו בימי חייו ואשר עיות בגלגולים אחרים ולזה בא לעולם והוא בחיים וח"ו יש מי שחי שנים הרבה ולא תקן ואדרבה פגם ימיו והם נדחים וזו מעלת הצדיקים שימיהם יהיו מתוקנים וכמו שפירשו בזהר הקדוש על פסוק ויקרבו ימי ישראל ויקרבו ימי דוד. וא"כ זו עיקר התפלה שיהיו ימיו מתוקנים ובהם יתקן נפשו בכל גלגוליו וז"ש חיים ארוכים טובים ומתוקנים בכל האופנים ברכת השנים דשנים ורעננים:

אמר רבי אלעזר אלו שנותיו של אדם שמתהפכין לו מרעה לטובה. אפשר דהיה חייב על גלגול שעבר שחטא וגם על ביטול מ"ע שביטל ובגלגול זה תקן אשר עיות בחטאתיו ביסורין וסיגופים וזכה לקיים המצות שביטל ולכן נתהפכו לו שנותיו מרעה לטובה ולכן עתה נקראו שנות חיים דהצדיקים נקראו חיים:

אליכם אישים אקרא א"ר ברכיה שיושבים ודומים כנשים ועושים גבורה כאנשים. פירש רש"י ז"ל שדומין כנשים ענותנים ותשושי כח עכ"ל ואפשר לרמוז במ"ש הרב זרע ברך ח"ג דרז"ל כינו לת"ח בשם בת דהתורה מגנא ומצלא מיצה"ר וכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו והת"ח הוא מסוכן לחטוא יותר ואם הת"ח יושב באהל של תורה תמיד ואינו יוצא כי אם קורא ושונה ודומה לבת שהיא בבית תמיד זה הת"ח נשמר מחטא אך אם הת"ח מקיים יפה ת"ת עם דרך ארץ ועוסק במשא ומתן אז היצה"ר מתגרה בו ולזה דימה הת"ח לבת שיושבת תמיד בבית זהת"ד וזה אפשר שהוא כונת ר' ברכיה דדריש אליכם אישים על הת"ח שמדמה אותן לנשים דכתיב כל כבודה בת מלך פנימה ועוסקים בתורה אז מתגברים על יצרן כאנשים ואין יצה"ר יכול להם:

אם רואה אדם שהתורה פוסקת מזרעו וכו'. כתב הרב עיון יעקב ז"ל מדקאמר לשון פוסקת נראה דר"ל אעפ"י שהוא משלש דורות ת"ח דשוב אין תורה פוסקת מזרעו וזה רואה שתורה פוסקת מזרעו תלינן לפי שנשא אשה שאינה הוגנת דאז התורה פוסקת ממנו וכן הוא בספר חסידים סימן קנ"ו ע"ש ואין לו תקנה עד שישא בת ת"ח עכ"ל ודברי ספר חסידים הם בספר חסידים עם פירוש סימן שע"ד וסימן תקנ"ז. ופירוש הרב יפה אף נעים. אך מ"ש הרב בסוף הלשון ואין לו תקנה עד שישא בת ת"ח הם דברי הרב ז"ל. ומדברי ספר חסידים סימן תקנ"ז מבואר דאינה פוסקת לגמרי דהגם שפוסקת חוזרת ועפ"ז פירשתי לשון הש"ס בקונטריס זה על מציעא דף פ"ה:
ולכל הדברות פירוש הרב ז"ל בסוגיין שפיר נאה דאם רואה אדם שפוסקת לא ימתין עד שתחזור מאיליה אלא תכף ישא בת ת"ח ומהרה תחזור ולקבעיה קמא הדר ודו"ק:

(עא סע"א רש"י) ד"ה אליכם וכו' בראש פרשת ושנות חיים היא וכו'.—עי' מ"ש ע"ז בהגהות הגרי"ב והרש"ש. אבל מצאתי בשם הגאון שי"ר ז"ל, שצ"ל ברש"י: "בראש פרשת שנות חיים היא", וכוונתו על הכתוב "ויוסיפו לך שנות חיים" (מש' ט יא), ולפני רש"י ז"ל היה חילוק הפרשיות שונה מפרשיות שלפנינו, שנתחדשו זמן רב אחריו.

שכל הפרשה נאמרה על הסדר וכו'. ואי כסדרן כתיבי וכן הסדר שמוציאן בלבישה ראשונה ואין עבודה חיצונה של בגדי זהב מפסקת בין עבודת היום להוצאת כף ומחתה לא משכחת לה וכו' כבר פרשתיה בפרק אמר להם הממונה (לעיל דף לב:): בשעיר הנעשה בחוץ. כדכתיב (במדבר כט) מלבד חטאת הכפורים והוא אינו כתוב כאן אבל אילו ואיל העם דווקא כתבינהו קרא אחר הוצאת כף ומחתה ולא איצטריך לן לשבש סדרא דקראי: אמר קרא ויצא ועשה וגו'. וזו יציאה ראשונה האמורה בפרשה הילכך על כרחך מקמי הוצאת כף ומחתה עביד להו בהפסקה שביניהם לעבודת היום: אשר לבש כבר. אלמא זו היא פשיטה שניה שמע מינה יש הפסקת חילוף בגדים בין עבודת היום להוצאת כף ומחתה ורבא לא אאתקפתיה דרבי זירא קאי אלא לפרושי טעמא דמתניתא דמשבשא קראי: ה''ג קראי כתיבי וכו'. ולא גרס תרי: אינו רואה פר ושעיר הנשרפים. אלמא שריפתן בעוד שכהן גדול לבוש בגדי בוץ היא: ואילו אימורי חטאת. לדברי הכל בתר הכי עביד להו (כשטובל) בטבילה שלישית עם אילו ואיל העם: אימא חוץ מפסוק זה ואילך. לא נכתבה על הסדר: שביש מתניתא. ואימא שריפת הפר והשעיר אחר טבילה שלישית: אמר קרא והמשלח את השעיר וגו'. ובאותו לשון עצמו נאמר והשורף אותם דמשתעי בשריפת הפר ושעיר ושניהן כתובין אחר ואת חלב החטאת ועל כרחך שילוח השעיר מקמי הקטרת אימורים הוה כדכתיב ושלח את השעיר במדבר והדר ואת חלב החטאת על כרחך והמשלח דכתיב בתריה כאדם שהפסיק הענין שהיה מדבר בו וחוזר ומסיימו ואומר ואותו שילוח שאמרתי לך למעלה המשלחו מטמא בגדים ובאותו לשון עצמו נאמר והשורף: מה והמשלח. אף על פי שנכתב אחר אימורי חטאת דמעיקרא הוא אף והשורף אף על פי שנכתב אחריהן מעיקרא הוא: אדרבה מה שורף דהשתא. שהרי צווי עיקר שריפתן אחר אימורי חטאת נאמר כדכתיב ואת חלב החטאת וגו' והדר ואת פר החטאת יוציא ושרפו: אף המשלח דהשתא. דווקא כתב אחר אימורין ושילוח שעיר האמור למעלה מהם הכי קאמר ונשא השעיר עליו את עונותם ושלחו המדברה כשיגיע זמן שילוחו: והמשלח מעיקרא משמע. כאדם שחוזר לענין שהפסיק בו וכמו שפירשתי ושילוח שעיר במקומו נכתב מדלא הדר וכתב אחר אימורין ושלח השעיר והמשלחו יכבס בגדיו: רבא אמר. לא מצית אמרת דשילוח שעיר לא במקומו נאמר דהא לא הזקיקו לעמוד שם אלא עד שעת כפרה והיא עבודת היום דמתן דמים: אתי משלח. ליום המחרת: מצאו בשוק. מכבדו לפני הבריות ואומר לו אישי כהן גדול וכו': מחייה חיים. הוא הקדוש ברוך הוא עשינו שליחותו: מפטרי מהדדי. שהיה אחד נוטל רשות מחבירו לשוב לביתו: אתהלך וכו'. איידי דאיירי בחיים מתוקנים נקט לה: זה מקום שווקים. שאדם מוצא לקנות מזונותיו ולפי שהיה דוד מטלטל נע ונד היה מתפלל על הדבר: שמתהפכות עליו. מי שהיה עני בילדותו ונעשה עשיר לעת זקנותו דומה לו כאילו עכשיו נעשה חי מתוך מיתה: אליכם אישים אקרא. בראש פרשת ושנות חיים הוא להכי נקט ליה: שדומין לנשים. ענותנין ותשושי כח: אישים. לשון אשה מדלא כתיב אנשים: (שנסך) יין וכו'. אישים לשון קרבן אשה:

נכנס להקטיר קטורת של בין הערבים ולהטיב את הנרות. תימה הוא דלא קתני תמיד של בין הערבים ושמא יש לומר משום דכבר תנא ליה ברישא במילתיה דר''ע: ולהטיב את הנרות. הא דלא תנא להדליק את הנרות שהיתה בין הערבים אבל הטבה בצפרא הואי נ''ל דדילמא בימי שמעון הצדיק נשנית משנה זו וכן מתניתין דתמיד (דף לג.) דתנן מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שתי נרות מזרחיות דולקות מדשן את השאר ומניח את אלו זה היה כמו כן בימי שמעון הצדיק מצאן שכבו פי' משמת שמעון הצדיק מדשנו כו' ואם כן בימי שמעון הצדיק היו דולקין אותן שתי נרות מזרחיות עד הערב והיה צריך להטיב אותם ברישא ואחר כך היה עושה הדלקה ולהכי נקט ולהטיב את הנרות ולא קתני להדליק משום דהטבה היתה קודם כדפרישית: לא משכחת לה אלא ג' טבילות. לעיל פ' אמר להם הממונה (דף לב. ד''ה ואי) פירשתי:

דף עא - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד