יומא עד ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עד - א

ואליבא דרבי עקיבא, דאמר: אדם הנשבע שלא יאכל ולא פירש כמה - אוסר עצמו בשבועתו באכילת כל שהוא.

ומדובר כשאכל פחות מכשיעור, שעליו הוא אינו מושבע ועומד מהר סיני שלא לאוכלו, ולכן הועילה שבועתו.

[ורבי שמעון חולק, ופוטר, היות ולשיטתו איסור אכילה הוא מן התורה בכל שהוא, אפילו לעונש מלקות, ולא נאמרו השיעורים אלא ביחס לחיוב קרבן. ולדבריו, גם על פחות מכזית הוא מושבע ועומד מהר סיני שלא לאוכלו].

ואם נאמר שלפי ריש לקיש יש איסור מדרבנן לאכול חצי שיעור, תיקשי, כיצד לרבנן חלה שבועתו על פחות משיעור, והרי הוא מושבע ועומד מהר סיני לשמוע לדברי חכמים!

וכי תימא, כיון דאית ליה לדבר שהוא פחות משיעור היתר מן התורה לאוכלו, אין הוא נחשב מושבע ועומד עליו, למרות שיש עליו איסור מדרבנן, ולכן חלה שבועתו על פחות משיעור, וקא חייל חיוב קרבן שבועה.

אי אפשר לתרץ כך.

כי והתנן: שבועת העדות שמשביע אדם עדים שיבואו ויעידו עבורו, והם כופרים בכך, בשקר, וטוענים שאינם יודעים לו עדות, והרי הם חייבים [על כפירתם בהשבעתו], קרבן שבועת העדות - אינה נוהגת אלא בעדים הראויין להעיד, שכפרו בשבועה בידיעת העדות.

והוינן בה, בדברי המשנה "ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד" - למעוטי מאי? והרי כבר ביארה המשנה ברישא את כל אלו הראויים להעיד ואת כל אלו שאינם ראויים להעיד.

רב פפא אמר: למעוטי מלך, שכשר לעדות, אך אינו מעיד מחמת כבוד המלכות. ובאה המשנה לומר שאם השביע אדם את המלך שיבוא להעיד עבורו, וכפר המלך, וטען בשקר שאינו יודע לו עדות, הרי הוא פטור מקרבן שבועת העדות.

רב אחא בר יעקב אמר: למעוטי מי שפסול לעדות מדרבנן, מחמת היותו "משחק בקוביא" [מהמר, שאינו גזלן ממש], וכפר בהשבעה שהשביע אותו אדם להעיד עבורו, שהוא פטור מקרבן שבועת העדות, היות ומדרבנן הוא אינו ראוי להעיד.

ומוכיחה הגמרא: והא משחק בקוביא - מדאורייתא מיחזי חזי, ראוי הוא להעיד מן התורה, ורק רבנן הוא דפסלוהו להעיד. ובכל זאת לא קא חיילא עליה שבועה, לא חלה עליו שבועת העדות, מחמת היותו אינו ראוי לעדות מדרבנן.

ואם כן, הוא הדין בשבועת ביטוי, לא תחול השבועה על דבר שהוא אסור מדרבנן.

וחוזרת השאלה: אם נאמר שלריש לקיש חצי שיעור אסור מדרבנן - הכיצד חלה שבועה שלא לאכול חצי שיעור איסור, והרי הוא אסור באכילה הזו מדרבנן!?

ומשנינן: לעולם חלה השבועה על דבר שאסור רק מדרבנן.

ושאני התם, בשבועת העדות, שלא חלה שבועת העדות על מי שהוא פסול לעדות מדרבנן, היות דאמר קרא [ויקרא ה] "אם לוא יגיד, ונשא עוונו". והאי משחק בקוביא, שפסול לעדות מדרבנן - לאו בר הגדה הוא כלל! שהרי אינו יכול להעיד מחמת פסול זה.

ועתה חוזרת הגמרא ודנה במה שתמהנו בתחילה, למה אמרה המשנה "יום הכיפורים אסור באכילה", ולא נקטה לשון חיוב כרת.

והוינן בה: וכי כל היכא דתני ענוש כרת - לא תני לשון "אסור"!?

והתניא: אף על פי שאמרו יום הכיפורים אסור בחמשת העינויים כולן, לא אמרו שהוא ענוש כרת אלא על האוכל ושותה, ועושה מלאכה בלבד.

ומוכח מהברייתא, שגם במקום שענוש כרת נוקט התנא לשון "אסור".

ומשנינן: הכי קאמר התנא בברייתא:

כשאמרו יום הכפורים "אסור באכילה" - לא אמרו אלא בכחצי שיעור.

אבל האוכל ביום הכיפורים כשיעור - ענוש כרת.

ואף על פי שענוש כרת, אין ענוש כרת אלא אוכל ושותה ועושה מלאכה בלבד. ואי בעית אימא, כי קתני בברייתא "אסור"

- אשארא, על שאר העינויים, שאין חייבים עליהם כרת.

דתנו רבה ורב יוסף בשאר סיפרי דבי רב [מדרשי התנאים ב"תורת כהנים", הנקראים גם "ספרא", שהם על ספר ויקרא, נקראים "סיפרי דבי רב". ומדרשי התנאים על ספר במדבר ודברים, הנקראים "ספרי", קרויים כאן "שאר סיפרי דבי רב"]:

מניין ליום הכפורים שאסור ברחיצה, בסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה?

תלמוד לומר [ויקרא טז] ביום הכיפורים, גבי מצות עינוי "שבת שבתון" - ללמדך שאר עינויים [חוץ מאכילה ושתיה], שהם רק בגדר "שבות" מתענוג והתענה, ואין איסורם מן התורה, אלא רק כדין אסמכתא, מדרבנן.

והיינו, שהסמיכו חכמים את העינויים הללו על הציווי לשבות מתענוגים ביום הכיפורים, כמו שהסמיכו חכמים איסור מלאכות שאינן גמורות, ושלא היו במשכן, על מצות השבתון בשבת, וכינום "איסור שבות".

גופא, חצי שיעור:

רבי יוחנן אמר: אסור מן התורה, ריש לקיש אמר: מותר מן התורה.

ומבארת הגמרא את מחלוקתם:

רבי יוחנן אמר אסור מן התורה, כיון דחזי, היות שראוי חצי השיעור לאיצטרופי לחצי שיעור אחר, ולהיות בכך שיעור איסור שלם, נמצא כי איסורא קא אכיל כבר עתה באכילת החצי הראשון, עוד לפני שהצטרף אליו החצי השני.

ריש לקיש אמר: חצי שיעור מותר מן התורה, היות ואיסור "אכילה" אמר רחמנא, ובפחות מכשיעור ליכא "אכילה".

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש מהא ששנינו בברייתא:

אכילת חלב בהמה אסורה מן התורה. שהרי אמרה תורה [ויקרא ג]: "כל חלב לא תאכלו". הרי לאו.

וכיון שאמר הכתוב "כל חלב", משמעותו כל שהוא, וכאן ריבה הכתוב שאסרה תורה לאכול אפילו חצי שיעור חלב.

וממשיך הכתוב ואומר: "כי כל אוכל חלב - ונכרתה!" הרי עונש.

וכיון שאמר הכתוב ביחס לעונש "כי כל אוכל חלב", למדנו מכאן שהשיעור להתחייב כרת על אכילת חלב הוא בכזית, שהוא שיעור "אכילה".

שהרי ביחס לעונש לא נאמר "כל חלב", אלא "כל אוכל חלב", ונמצא שהמילה "כל" מתייחסת ל"אוכל" הסמוך לה, ולא לחלב.

איסור אכילת חלב נוהג רק בבהמה ואינו נוהג בחלב חיה

ואומרת הברייתא:

אילו לא היה הכתוב אומר "כל חלב" ביחס לשיעור האיסור, היה מקום לומר:

אין לי אלא כל דבר שישנו בעונש [וכגון שיש לו שיעור כזית] - ישנו באזהרה.

אבל האוכל חלב כוי [שהוא ספק חיה וחלבו מותר וספק בהמה וחלבו אסור, ולכן אין בו חיוב כרת].

וכן האוכל חצי שיעור חלב.

הואיל ואינו בעונש כרת - יכול אינו באזהרה על אכילתו.

תלמוד לומר [ויקרא ז] "כל חלב לא תאכלו".

ולמדנו מהריבוי "כל", לרבות אפילו אכילת כל שהוא חלב לאיסור. וכן לרבות כוי.

ומוכח מכאן שחצי שיעור אסור מן התורה, וקשיא לריש לקיש.

ומתרצת הגמרא: לעולם חצי שיעור אסור רק מדרבנן.

וקרא "כל" המובא בברייתא, שלמדנו ממנו איסור אכילת כל שהוא - אסמכתא בעלמא הוא.

ומוכיחה הגמרא: הכי נמי מסתברא שכונת הגמרא לאסמכתא בעלמא ולא ללימוד ממש.

דאי סלקא דעתך שהריבוי "כל", המרבה חצי שיעור וכן חלב כוי, איסור דאורייתא הוא.

הרי כוי ספיקא [אם חיה או בהמה] הוא.

וכי אתא קרא לאתויי ספיקא? והרי הספק אם הכוי הוא חיה או בהמה הוא רק לנו, ולא כלפי הקב"ה!

ואם כן, לא יתכן שהריבוי "כל" בא כדי לאסור אכילת חלב של כוי כיון שהא פטור מכרת מחמת הספק!?

אלא, מוכח מכאן, שהלימוד מ"כל חלב" הוא רק אסמכתא בעלמא, וניחא לריש לקיש.

ודוחה הגמרא את ההוכחה שהלימוד מ"כל" הוא רק אסמכתא.

אי משום הא, ההוכחה הזאת - לא איריא, אין זאת ראיה.

כי יכולים לתרץ שאכן הלימוד הזה הוא ריבוי מן התורה, ובכל זאת יש בו צורך לרבות כוי.

ואליבא [ולפי שיטתו] של ר' עקיבא שאמר: אדם אוסר עצמו בכל שהוא, שאם נשבע שלא יאכל — הרי אסר על עצמו בכל שיעור. משמע שריש לקיש עצמו סבור כי חצי שיעור אין בו איסור כלל!

וכי תימא [ואם תאמר]: שמא סבור ריש לקיש כיון דאית ליה [שיש לו] לחצי שיעור היתר מן התורה, קא חייל [חל] קרבן שבועה עליו אף שאסור מדברי סופרים, והתנן [והרי שנינו במשנה]: שבועת העדות, שמשביעים אדם שיעיד על דבר שראה וידע, אינה נוהגת אלא בראויין להעיד, ואם השביעו אדם שאינו ראוי להעיד, אף שלא העיד — אין השבועה חלה עליו. והוינן בה [והיינו עוסקים ומתקשים בבעיה זו]: למעוטי מאי [למעט את מה] באה ההגדרה "הראויין להעיד"? שהרי קודם לכן נאמר ששבועת העדות אינה חלה על נשים, קרובים ופסולים! רב פפא אמר: למעוטי [למעט] מלך, שאף שאין המלך נמנה ברשימה של הבלתי ראויים, דין הוא שאין המלך מעיד בפני בית דין מפני כבודו.

רב אחא בר יעקב אמר: למעוטי [למעט] משחק בקוביא (שהוא פסול לעדות מדברי סופרים) והא [והרי] משחק בקוביא מדאורייתא מיחזי חזי [מן התורה ראוי הוא] להעיד ורבנן הוא [וחכמים הם] שפסלוהו מלהעיד, ובכל זאת אומרים אנו כי לא קא חיילא עליה שבועה [שלא חלה עליו שבועת העדות] מן התורה, אף שאין איסורו אלא מדברי חכמים. אף כאן, אין שבועת הביטוי חלה אף כאשר אין הדבר אסור אלא מדברי סופרים!

ודוחים: יש לחלק, שאני התם [שונה שם] בענין העדות שאמר קרא [הכתוב]: "אם לוא יגיד ונשא עוונו" (ויקרא ה, א), שהעונש בא לאדם שצריך להעיד ולא העיד, והאי לאו בר הגדה הוא כלל [וזה אינו בן הגדת עדות כלל] שכיון שבפועל אין בית הדין מקבל את עדותו, והתורה תלתה את שבועת העדות ביכולת להעיד, הרי מי שנבצר ממנו להעיד מפני כל סיבה שהיא, אין שבועת העדות חלה עליו. אבל אין הדבר כן לגבי שבועת ביטוי, ואין איפוא להוכיח דבר, ופירושנו הראשון עומד במקומו.

א ההנחה הראשונה שבה התחלנו את הדיון היתה שלשון המשנה "אסור" כוונתה לאיסור שאין בו חיוב כרת. ושואלים: וכל היכא דתני [וכל מקום שהוא שונה] דבר שהוא ענוש כרת, לא תני [אינו שונה] בלשון אסור? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אף על פי שאמרו לשון "אסור" בכולן, בכל חמשת העינויים המנויים ביום הכיפורים — לא אמרו ענוש כרת אלא על האוכל ושותה ועושה מלאכה בלבד. משמע שלשון איסור חלה גם דבר שיש בו עונש כרת! ודוחים: הכי קאמר [כך אמר] כך יש להבין את הדברים: כשאמרו אסור — לא אמרו אלא בכחצי שיעור, אבל כשיעור — ענוש כרת, ואף על פי שענוש כרת — אין ענוש כרת אלא האוכל ושותה ועושה מלאכה בלבד.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: כי קתני [כאשר שנה במשנתנו] לשון "אסור" — הרי הוא מדבר אשארא [על השאר], על האיסורים שאין בהן כרת. דתנו [ששנו] רבה ורב יוסף בשאר סיפרי דבי [הספרים שבבית מדרשו] של רב. כלומר: במדרש ההלכה של ספרי "במדבר" ו"דברים", וכך שנו: מניין ליום הכפורים שאסור ברחיצה בסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה — תלמוד לומר: "שבתון" (ויקרא טז, לא). כלומר: שבות והמנע מלעשות בו כמה דברים. הרי שלשון איסור חלה על אלה, אבל אין בהם עונש כרת.

ב כיון שהזכרנו את מחלוקתם של ר' יוחנן וריש לקיש באים עתה לדון בגופא (בגופה) של המחלוקת: חצי שיעור מה דינו: ר' יוחנן אמר: אסור מן התורה, ריש לקיש אמר: מותר מן התורה. ומפרטים: ר' יוחנן אמר: אסור מן התורה, וטעמו: כיון דחזי לאיצטרופי [שהוא ראוי להצטרף] לחצי שיעור אחר, ולהוות שיעור שלם ויהא בו עונש מן התורה אם כן גם כעת איסורא קא אכיל [דבר איסור הוא אוכל]. ריש לקיש אמר: מותר מן התורה, וטעמו: לשון "אכילה" אמר רחמנא [אמרה התורה] בכל איסורי אכילה וליכא [ואין כאן] אכילה, שכלל בידינו שאין אכילה בפחות מכשיעור כזית.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו בענין איסור חלב: אין לי אלא כל שישנו בעונש כרת על אכילת חלב הוא שישנו באזהרה באיסור לא תעשה על אכילתו, אבל כוי שהוא ספק בהמה ספק חיה וחצי שיעור, הואיל ואינו בעונש — יכול אינו אף באזהרה — תלמוד לומר: "כל חלב" (ויקרא ז, כג), משמע: כל חלב שהוא, ובכלל זה גם חלב של ספק, וגם חצי שיעור חלב. הרי שחצי שיעור יש בו איסור מן התורה! את ההוכחה הזו דוחה ריש לקיש: איסור זה אינו אלא מדרבנן (מדברי סופרים) וקרא [והכתוב] המובא לראיה — אינו אלא אסמכתא בעלמא [בלבד] לרמז ולזכרון, אבל אין הכוונה לומר שמדברי תורה יש בכך איסור.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר שברייתא זו משתמשת בכתוב רק לצורך סיוע בדרך רמז בלבד, ולא כמקור וראיה לאיסור, דאי סלקא דעתך דאורייתא [שאם יעלה על דעתך לומר שמדרש זה הוא מן התורה] הלא כוי ספיקא [ספק] בלבד הוא, שאיננו יודעים אם הוא מין חיה או בהמה, והאם איצטריך קרא לאתויי ספיקא [צריך כתוב מיוחד להביא את הספק]? והלא כלל בידינו שכל ספק מן התורה דנים בו לחומרה, ואין הכוי יוצא מכלל כל הספיקות, אלא ודאי הפסוק שהביאה הברייתא אינו אלא לאסמכתא בלבד. ומשיבים: אי משום הא [אם משום כך], מפני הוכחה זו — לא איריא [אינו שייך], שאין זו ראיה גמורה, שהרי אפשר לפרש כי קסברי [סבורים] החכמים בעלי ברייתא זו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who said: A man prohibits himself from any amount. If a man swears that he will not eat, he thereby prohibits himself from eating even the smallest amount of food. Therefore, Reish Lakish himself maintains that eating a half-measure does not constitute a prohibition.

And if you say: Perhaps Reish Lakish maintains that since a half-measure is permitted by Torah law, despite the fact that it is prohibited by rabbinic law, one is liable to bring an offering for violating an oath, then there is the following problem: Didn’t we learn in a mishna: An oath of testimony where one is sworn to give testimony on something that he saw or knew, applies only to those who are eligible to give testimony. If one who is ineligible to testify swears an oath to give testimony, the oath is invalid even if he does not testify. And we discussed it: The statement: Those who are eligible to give testimony, comes to exclude what? After all, it was already said that the oath does not apply to women, relatives, and other disqualified people. Rav Pappa said: It comes to exclude a king. A king is not disqualified from giving testimony, but he does not testify before a court, due to the requirement to give respect to a king.

Rav Aḥa bar Ya’akov said: It comes to exclude one who plays with dice, whom the Sages disqualified from giving testimony. But surely one who plays with dice is eligible by Torah law to give testimony, and it is the Sages who disqualified him. Despite this, an oath of testimony does not apply to him by Torah law, even though the prohibition on his testifying is rabbinic.

The Gemara rejects this by distinguishing between the two cases: It is different there, in the case of testimony, where the verse states: “If he does not utter it, then he shall bear his iniquity” (Leviticus 5:1), i.e., a man who can testify but doesn’t do so should be punished. But this person cannot ever give testimony since the court will not accept his testimony. The Torah makes liability for an oath of testimony contingent on one’s ability to testify. Therefore, an oath of testimony would not apply to someone unable to testify. However, one who takes an oath not to eat is liable if he breaks that oath, notwithstanding the rabbinic prohibition against eating less than a measure of forbidden food. Consequently, this rejection does not stand, and the first explanation remains.

§ The Gemara’s initial assumption is that the mishna’s use of the word prohibited is referring to a transgression not punishable by karet. The Gemara asks: And anywhere that it teaches that transgressing is punishable by karet, does it never teach using the word prohibited? Was it not taught in a baraita: Although they said the word prohibited with all of the five Yom Kippur afflictions, they said that the punishment of karet applies only to one who eats, or drinks, or performs prohibited labor. This means that the word prohibit is used with transgressions punishable by karet as well. The Gemara rejects this. This is what the baraita is saying: When they said that those five activities are prohibited, they said that only with regard to a half-measure; but a full measure is punishable by karet. And although a violation is punishable by karet, it is punishable by karet only if one eats, or drinks, or performs prohibited labor; these alone are the cases where karet is incurred.

And if you wish, say instead that when it is taught in the mishna using the language of prohibited, it is referring to the other transgressions, which do not incur karet. As Rabba and Rav Yosef taught this in other books of Rav’s school, i.e., the Sifrei, the halakhic midrash on Numbers and Deuteronomy: From where is it derived that it is prohibited to engage in bathing, and in smearing oil on one’s body, and in wearing shoes, and in having relations on Yom Kippur? The verse states: “Shabbaton” (Leviticus 16:31), meaning resting and refraining from certain activities. Therefore, the word prohibit is used with these activities, but they are not punishable by karet.

§ Apropos the dispute between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish, the Gemara deals with the matter itself: What is the law with regard to a half-measure? Rabbi Yoḥanan said: It is prohibited by Torah law. Reish Lakish said: It is permitted by Torah law. The Gemara elaborates: Rabbi Yoḥanan said it is prohibited by Torah law because it is fit to combine with another half-measure. If one continues to eat more, he will eat a whole measure, which is punishable by Torah law. Therefore, even when he eats the first half-measure he is eating forbidden food. Reish Lakish said it is permitted by Torah law. His reason is as follows: With regard to all forbidden foods, the Merciful One states in the Torah: “Eat,” for example in the verse: “You shall eat neither fat nor blood” (Leviticus 3:17). Eating is defined as consuming a minimum of an olive-bulk, and there is no prohibition if one eats less than an olive-bulk.

Rabbi Yoḥanan raised an objection to the opinion of Reish Lakish from what was taught in a baraita with regard to the prohibition of forbidden fat: I have derived only that anything that is included in the punishment of karet is included in the prohibition. However, one might have thought that there is no prohibition to eat fat of a koy, or a half-measure of forbidden fat, since there is no punishment for those. Therefore, the verse states: “All fat” (Leviticus 7:23), indicating that there is a prohibition to eat any kind of fat, including fat of uncertain status and a half-measure of fat. Therefore, a half-measure of fat is prohibited by Torah law. Reish Lakish rejects this argument: This prohibition is rabbinic, and the verse brought as a proof is a mere support. It cannot be claimed that there is such a prohibition by Torah law.

The Gemara comments: So too, it is reasonable to say that the baraita cites only the verse as a support and not as a source to prove the prohibition. For if it could enter your mind that this teaching constitutes a prohibition by Torah law, there is uncertainty whether a koy is a wild beast or a domestic animal. Is a verse necessary to include an uncertainty? There is no doubt before God and therefore no purpose in writing a case of doubt in the Torah. Consequently, the baraita cites the verse only as a support. The Gemara answers: If that is the reason, there is no conclusive argument. The Sages of the baraita might have thought

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואין ענוש אלא האוכל והשותה והעושה מלאכה בלבד וכיון דאמר חצי שיעור אסור מדרבנן אבל איסורא דאורייתא לית ביה. אקשינן עלה מהא דתנן בשבועות שבועת העדות אין נוהגת אלא בראויין להעיד והוינן בה למעוטי מאי.

רב פפא אמר למעוטי מלך כדכתיב בית דוד דינו לבקר משפט. ואין עד נעשה דיין.

רב אחא בר יעקב אמר למעוטי משחק בקוביא. והא משחק בקוביא מדאורייתא הוא ראוי ורבנן גזרו ביה ואע"ג דרבנן הוא דגזרו ביה לא חיילא עליה שבועת העדות. ושנינן שני עדות דכתיב בה אם לא יגיד ונשא עונו. מי שמגיד והגדתו מתקיימת הוא מוזהר בשמיעת קול אלה יצא מלך. וגם זה משחק בקוביא שאפילו מגידים אין עדותן מתקיימת לפיכך פטורין משבועת העדות:

חצי שיעור. ר' יוחנן אומר אסור מן התורה. דכיון דחזו לאיצטרפי אכילה קרינא ביה. ר"ל אמר אסור מדרבנן. אכילה אמרה רחמנא וליכא. איתיביה שיכול כל שישנו בעונש [ישנו] באזהרה כוי וחצי שיעור שאינו בעונש יכול לא יהו באזהרה ת"ל כל חלב ומשני ר"ל לעולם מדרבנן [וקרא] אסמכתא בעלמא.

אם לא יגיד ונשא עונו. פי׳ גזירת הכתוב הוא דכל דלא מהניא הגדתו לא מחייב. לא שנא דאוריית׳ לא שנא דרבנן ודכותה במקדש באיסורי הנאה דרבנן אינה מקודשת כלל דכי יקח בשוה פרוטה אמר רחמנא וכדפריש׳ בדוכתיה בס״ד:

כיון דחזי לאיצטרופי איסורא אכיל. ואע״ג דר״י מכל חלב נפקא ליה כדאיתא בסמוך. מפרשי׳ לדידיה טעמא דקרא:

ת״ל כל חלב. וא״ת גבי כרת כתיב כי כל אוכל חלב הא כבר פירשה רש״י ז״ל דההוא כל לאו אחלב קאי אלא על האוכל והוי יודע דלר״י לא מרבי׳ ליה קרא אלא לאיסורא אבל אין לוקין עליו. דהא ר׳ שמעון הוא דאית ליה כל שהוא למכות ורבנן פליגי עליה ור״י כרבנן סבי׳ ליה. דאי פליגי ר״ל ור״י בפלוגתא דר״ש ורבנן הוה מפרש לה תלמודא. ועוד בפרק גיד הנשה בעי ר׳ יוחנן שיעור שלם למלקות דקאמר התם גבי אבר מן החי חלקו מבחוץ פטור חלקו מבפנים חייב הרי נהנה גרונו בכזית. ועוד הא איהו דאמ׳ כל איסורין שבתורה אין התר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר. ואם אית׳ דכל שהוא למלקות למה לי צירוף אלא ודאי כדאמרן. וכן פי׳ ר״י ז״ל:

מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. וא״ת א״כ כל חלב למאי אתא. וי״ל דמוקמי׳ ליה לשום דרשא אחריתי:

העושה מלאכה ביום הכפורים במזיד חייב כרת ובשוגג חייב חטאת וכל המלאכו' האסורות בשבת הן של תורה הן של סופרים אסורות בו כללו של דבר אין בין שבת ליום הכפורים לענין מלאכה אלא שהשבת זדונו בסקילה ויום הכפורים זדונו בהכרת:

חלב הבהמה אסור ושל חיה מותר שהרי בפרשת קדושים נאמר איסור חלב ודבר למד מענינו שלא אסרה תורה אלא ממין בהמה שקרבה על גבי המזבח וחיה אינה קרבה אבל הדם אף של חיה ועוף אסור שהרי נאמר בו כל דם לא תאכלו [וגו'] לעוף ולבהמה וחיה בכלל בהמה היא והכוי בין חלבו בין דמו אסור ואף לדברי האומר שבריה בפני עצמה היא ואינו לא בכלל בהמה ולא בכלל חיה אף הוא סובר שהתורה רבתהו בין לחלב בין לדם מכל חלב ומכל דם:

רבי יוחנן אמר אסור מן התורה משום דחזי לאיצטרופי. מיהו עיקר טעמא דר' יוחנן דדריש ליה לקמן מקרא דכל חלב [וא"כ מלקי נמי לקי] דהכי משמע דמיירי קרא דכל חלב מדקאמר אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה כו' [וקשה] דהוה ליה למימר לרבי יוחנן הלכה כרבי שמעון ולריש לקיש כרבנן ועוד דרבי יוחנן גופיה קאמר בגמרא פרק שלשה מינין (דף לה:) ופרק אלו עוברין (דף מג:) כל איסורים שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר כו' ואי חצי שיעור לקי צירוף למה לי ואומר רבי דלאו קושיא היא דכולהו כרבנן סבירא להו מדלא שני ליה ריש לקיש הכא ההיא כרבי שמעון ואנא דאמרי כרבנן אלא ע"כ הכא לענין איסורא דקרא דכל חלב לא מיירי אלא באיסור בעלמא ובסוף פרק גיד הנשה (דף קג:) בעי ר' יוחנן שיעור שלם למלקות דאמרינן התם אבר מן החי שחלקו מבחוץ פטור מבפנים בתוך פיו רבי יוחנן אמר חייב הרי נהנה גרונו בכזית כו' מיהו קשה לה"ר אלחנן דמאי שנא דהכא לא יליף מכל חלב אלא איסור אזהרה בעלמא ולא מלקות ואילו בפסחים בפרק אלו עוברין (דף מג:) יליף מכל מחמצת לא תאכלו דגן גמור ע"י תערובות ונוקשה בעיניה בלאו דמאי שנא כל מחמצת לא תאכלו מכל חלב לא תאכלו ויש לחלק בדרשות כו':

דאי סלקא דעתך דאורייתא כוי ספיקא הוא איצטריך קרא לרבויי ספיקא. נראה דהוה מצי לדייק איפכא דבשלמא אי חצי שיעור אסור מן התורה עיקר קרא לחצי שיעור אבל אי חצי שיעור מדרבנן קרא דכל חלב למאי אתא מיהו שמא יש להעמידו לדרשא אחרת:

גמ' והא משחק בקוביא מדאורייתא מיחזא כו' אבל מלך מדאורייתא לא חזי ומיהו אצטריך ליה למעוטי משום דלא הוי בכלל ולא בפסולים דקתני התם ודו"ק:

תוס' בד"ה אצטריך קרא כו' מה שיש לדקדק בכל דבור זה עיין בחידושי' פ"ק דחולין ובנדה פרק המפלת:

גמרא והא משחק בקוביא מדאורייתא כו'. מה שהניח המ"א (בגליון) בצע"ג דדלמא סבר ר"ל כר"פ. לק"מ כי כן דרך הש"ס בכ"מ ומהן ריש ביצה (ג ב) אלא למ"ד את שדרכו למנות כו' וע"ש במהר"ם שי"ף [ועי' לעיל (ס) תד"ה אלא] :

גמ' שם וכל היכא דתני ענוש כרת ל"ת אסור והתניא כו'. עפרש"י. וצ"ל דהמקשה לעיל הוא ר' אילא או רי"ר בעצמו וכמש"כ התוס' לקמן (עו) ד"ה הני. ותימה שלא הביאו שם מכאן. ואולי מפרשי דקושיא זו הוא ג"כ מאותו המקשה דלעיל כאומר אל המתרץ דמשום ח"ש תנא אסור מה תאמר על הברייתא הזאת דתני אסור על ענוש כרת:

רש"י ד"ה ואליבא דר"ע. ור"ש פוטר ר"ש לטעמיה כו'. כצ"ל:

[שם ד"ה אב"א כי קתני. מתניתין כו' משום כו'. מלישנא דאשארא משמע דלא קאי מלת אסור אאכילה [אולם זה י"ל דכה"ג מצינו ג"כ בגמרא דחולין ר"פ השוחט] וע"ק מאי מייתי הש"ס מדתני רבה כו' וכי עד השתא לא ידע שהן אסורין. לכן נלע"ד דהאי כי קתני אשארא קאי אברייתא דהא דתני אע"פ שאמרו אסור בכולן לא קאי רק אשארא וכונתה על הא דתני רבה כו' דלא תני בה אכילה כלל ונכון בס"ד] :

רש"י שם ד"ה שבתון. שלא היו במשכן ואינן מלאכה גמורה. כצ"ל:

בא"ד ה"נ שבתון כו' להוסיף על כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אין לי. דגבי עונש לא כתיב כל אחלב כו'. ק"ל דהא בפסחים (מג ב) אמרינן אהך כל התם דליכא אוכלין מרבינן נאכלין וי"ל ע"פ מש"כ בס"ד בשבועות (לג) ע"ש:

למעוטי מלך רפ"ד דשבועות (דף ל"א) פירש"י דמלך מה"ת לא חזי לעדות דכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך והבא להעיד צריך לעמוד לפני הדיינים ודרך בזיון הוא לו ונ"ל דאמרינן התם דת"ח מעיד מיושב דעשה דכבוד תורה עדיף מעשה דועמדו והקשו התוס' כ"ש כבוד המלך דעדיף מת"ח דהא מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ובת"ח מחול ואמאי אוקי שמעון ב"ש לינאי המלך בפ' כ"ג (דף י"ח) ותי' שאני דיני נפשות דחמירי ולפ"ז מלך בד"מ מעיד מיושב מק"ו דת"ח והא שבועת העדות אינו נוהג אלא בדיני ממונות כדאמרינן בפ"ד דשבועות (דף ל"ג) מנין שאין הכתוב מדבר אלא בתביעת ממון ר"א אומר נאמר כאן אואין כו' והא בדיני ממונות מלך מן הראויין להעיד הוא כמו ת"ח ומעיד מיושב ואמאי פטור משבועת העדות כיון דראוי לעדות מיהו התוס' תירצו שם עוד דבמקום שאין החכם מוחל על כבודו חמור כבוד תורה מכבוד מלך ומה שיכול למחול על כבודו משום דתורה דיליה היא ולפי זה יתכן פירוש רש"י דכבוד המלך אינו דוחה לעשה דועמדו ואפי' בדיני ממונות אינו רשאי להעיד בישיבה והו"ל מן אינם ראויים להעיד לפיכך אין שבועת העדות נוהג בו ומ"מ לתי' א' של תוס' לא תקשה אמאי אין שבועת העדות נוהג במלך הא בדיני ממונות ראוי להעיד מיושב כמו ת"ח די"ל דהא דמלך אינו מעיד לאו ה"ט משום זילותא דעמידה דהא רשאי בישיבה אלא ה"ט משום דזילותא הוא למיזל קמיה ב"ד ולהעיד ודמיא להא דאמר התם האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מילתא למיזל לב"ד דזוטר מיניה לאסהודי קמיה לא ליזיל ומייתי לה ראיה ממצא שק או קופה ואין דרכו ליטול הרי זה לא יטול והא נפקא לן מקרא בסוף פ"ב דב"מ והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינו לפי כבודו ואם כן מלך כולהו ב"ד לגבי דידיה זוטר מיניה הוו דהא לית דכוותיה והו"ל שפיר מן אינם ראוים להעיד והכי מוכח להדיא ר"פ כ"ג (דף י"ח) דתנן התם כ"ג מעיד ופריך מוהתעלמת פעמים שאתה מתעלם ובע"כ הא דק"ל מוהתעלמת אהא דכ"ג מעיד הא אינו לפי כבודו היינו משום דכולהו ב"ד זוטרי מיניה וזילותא הוא לכ"ג למיזל ולהעיד קמיה דליכא למימר דזילותא הוי משום שצריך להעיד מעומד דהא אההיא פירכא מוהתעלמת אהא דכ"ג מעיד משני מעיד למלך והתנן מלך לא דן ולא דנין אותו ומשני מעיד לבן מלך בן מלך הדיוט הוא אלא מעיד בפני המלך והא אין מושיבין מלך בסנהדרין אתי ויתיב ומקבליה ניהליה לסהדותי' קאי הוא ואזיל ואי זילותא משום עמידה הוא אכתי לכל הני שינויי לא א"ש דאע"ג דמעיד למלך או לבן מלך או בפני המלך אכתי זילותא דעמידה כדקאי קאי אלא ע"כ הזילותא הוא למיזל לב"ד דזוטר מיניה וכשמעיד למלך או בפני המלך או לבן מלך למאי דס"ד דכמלך דמי ולאו הדיוט הוא אין כאן זילותא לכ"ג דהא לא אזיל לדזוטר מיניה אלא לדרבה מיניה דהא מלך חשוב יותר מכ"ג כדתנן בסוף פ"ג דהוריות מלך קודם לכ"ג והכי משמע התם מפירש"י דאהא דפריך מוהתעלמת פי' אלמא כבוד הבריות דוחה לאו דלא תוכל להתעלם ה"נ זילותא לכ"ג למיתי לאסהודי לבע"ד הרי שפירש הזילותא משום למיתי לאסהודי הוא ולא משום עמידה כדפי' גבי מלך וכ"ת אכתי מאי משני מעיד בפני המלך או למלך או לבן מלך אכתי זילותא דעמידה להיכא אזל י"ל לפי תי' זה של התוס' דמלך דינו כת"ח ומעיד מיושב לק"מ די"ל דכ"ג נמי דינו כת"ח ומעיד מיושב ואפי' לפי תי' ב' של התוס' דמלך לאו כת"ח דמי ומעיד מעומד ולפ"ז דכ"ג גרע ממלך כ"ש דמעיד מעומד י"ל דמיירי בכ"ג ת"ח דהא סתם כ"ג ת"ח הוי כדאמרינן בפ"ק דיומא (דף י"ח) והכה"ג מאחיו שיהא גדול מאחיו בחכמה וכיון שכן לא גרע משאר ת"ח שמעידמיושב ול"ל זילותא אלא משום ב"ד דזוטר מיניה דכולהו ב"ד זוטר מיניה וכיון דמעיד למלך או לבן מלך למאי דס"ד או בפני המלך תו ל"ל זילותא כלל דודאי מלך רב מיניה וכדפי'. מ"מ ק"ל על פירש"י דהא דמלך אינו מעיד משום זילותא דעמידה משום דת"ח עדיף ממלך ומעיד מיושב וכתי' ב' של התוס' א"כ אם המלך ת"ח מעיד מיושב דלא גרע מת"ח דעלמא יהא שבועת העדות נוהג בו דהא ראוי להעיד וכן הא דתנן מלך אינו מעיד היינו דווקא באינו ת"ח והא בפ"ו דכריתות (דף כ"ו) אמרינן הא דכ"ר ידיעה גבי חטאת יחיד וגבי נשיא וגבי ציבור דיחיד מנשיא וציבור לא אתיא דמה לנשיא וצבור שכן אינן בשמיעת קול והאי נשיא היינו מלך כדא' בפ"ג דהוריות וא"א דמלך ת"ח מעיד א"כ ישנו בשמיעת קול נילף מנשיא ת"ח דאע"ג דישנו בשמיעת קול אפ"ה בעי ידיעה דהא ידיעה סתמא כתיב גבי נשיא ל"ש נשיא ת"ח ל"ש ע"ה וי"ל דמ"מ פריך דמה לנשיא שאינו בשמיעת קול שהרי ידיעה דנשיא גבי חטאתו כתיב דחלוק משל הדיוט דמביא שעיר והדיוט מביא כשבה או שעירה והא נשיאתו הגורם לחלק חטאתו משל הדיוט יש בו צד קל שגורם לו לפטור משמיעת קול לפיכך חטאת נשיאתו קיל משל הדיוט ובעי ידיעה והא דנשיא ת"ח בעי ידיעה אע"ג דישנו בשמיעת קול אין זה הוכחה על הדיוט דלבעי ידיעה דהא אין חכמתו הגורם לחייבו בשמיעת קול גורם לחלק חטאתו מהדיוט אלא נשיאתו הוא דגרמה לו לחלק משו"ה חטאתו החלוק משל הדיוט מגרמא דנשיאתו דין הוא להקל בו להצריכו ידיעה שהרי מצד נשיאתו גורם לו עוד קולא אחרת שפוטרו משמיעת קול אלא שאם הוא ת"ח חכמתו גרמה לו לחייבו בשמיעת קול והא אין חכמתו גורם לחלק קרבנו אלא הוא הגורם והרי נשיאתו קל שגורם לפוטרו מחמתו משמיעת קול:

איבעית אימא כי קתני אסור אשארא דתני רבה ור"י כו' ק"ל למנ"מ מביא האי ברייתא הכא וכי ס"ד עד השתא דאשארא נמי ענוש כרת הא כבר הביא לעיל הא דתניא לא אמרו ענוש כרת אלא על האוכל כו' ועוד דבההיא דשבתון שבות לא מיירי אי ענוש כרת אשארא או לא וי"ל דעד השתא הוי ס"ד דאיסור שארי אינו אלא מדרבנן וכי קתני אסור בע"כ משום עיקר איסור של תורה דיוה"כ שהן אכילה ושתיה דלא שביק תנא עיקר האיסור ונקט משום הטפל מש"ה ק"ל אסור ענוש כרת הוא דעל העיקר הו"ל למיתנא כרת ולא למתני אסור בעיקר האיסור משום גררא דתני בהדיא ושני דיש בעיקר האיסור נמי גוונא דאין ענוש כרת דהיינו חצי שיעור ומיניה איירי מש"ה שייך לשון אסור אכולהו והשתא לעולם מיירי מכשיעור אע"ג דענוש כרת אפ"ה תני אסור משום שארא דאינהו נמי עיקר נינהו כיון דאסורין מה"ת דנ"ל מקרא דשבתון שבות אלא דממילא משמע מהאי דרשא דלית בהו כרת דלא רבינהו אלא לאיסור עשה גרידא ולפ"ז מוכח מהאי שינויא דשארי איסורין מה"ת אלא שאינן בכרת ובשארי המקומות אאריך בזה בס"ד:

חצי שיעור ר"י אומר אסור מה"ת וק"ל הא דאמרינן בפ"ג דפסחים (דף מ"ה) ב' חצאי זיתים וחוט של בצק ביניהם רואין כל שינטל החוט וניטלין עמו חייב לבער ואם לאו אינו חייב לבער והכי משמע התם בכולה סוגיא דפחות מכזית א"צ לבער והשתא תקשה לא מיבעי לר"י דחצי שיעור אסור מה"ת יהא חייב לבער חצי שיעור אלא אפי' לר"ל יהא חייב לבער למאי דשני לעיל דמודה ר"ל שאסור מדרבנן וי"ל דה"ט דחצי שיעור אסור למר מה"ת ולמר מדרבנן משום דחזי לאצטרופי אלא דלר"י מהני ה"ט לאסרו מה"ת ולר"ל לא מהני אלא לאסרו מדרבנן וה"ט לא מהני אלא היכא דנשלם שיעורו מצטרף חצי שיעור קמא לבתרא למפרע לכשיעור כגון כל האסורים ששיעורן בכזית וכן יוה"כ ששיעורו בככותבת דכשמשלים בתר הכי לכשיעור משהו קמא מהני להשלים השיעור כמו משהו בתרא דאלמלא קמא אין כאן שיעורו של איסור בלעדו מש"ה למפרע איסור קאכיל אבל גבי ביעור אפי' אם משלים בתר הכי לשיעור כזית ביחד אין עובר עליו למפרע אלא מכאן ולהבא וכיון דפחות מכזית א"א לבוא לעולם לידי איסור של מפרע ואין צירוף לשיעורו בזה אחר זה אא"כ כל שיעורו בבת אחת הלכך חצי שיעור מותר דהא לא חזי לאצטרופי בלמפרע מ"מ ק"ל הא דאמר ריש פרק בתרא דשבת גבי מי שהחשיך בדרך דאם אין עמו נכרי מוליכו פחות פחות מד' אמות ולר"י דחצי שיעור אסור מה"ת וכי משום הפסד ממון שרינן איסור תורה מיהו לר"ל י"ל כיון דאין אסור אלא מדרבנן מתוך שאדם בהול על ממונו אי לא שרית ליה אתי לאתויי ד' אמות כדאמרינן התם ובפ"ב דעירובין (דף צ"ו) אמרו במוצא תפילין בשבת בסכנת נכרים מוליכו פחות מד' אמות לר"ל איכא למימר משום בזיון תפילין לא גזרינן ואפי' לת"ק דר"ש שם גבי היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו דס"ל דדבר שהוא משום שבות עומד בפני כתבי קודש ומשהגיע לי' טפחים א"נ בארץ עצמו הופכו על הכתב י"ל גבי תפילין גבי סכנת נכרים איכא בזיון טפי ואפי' ת"ק מודה דשרי אבל לר"י קשה וכי משום בזיון תפילין שרינן איסור תורה וגבי שבת גופיה מצינו בפ"ז דשבת (דף ע"ד) דאר"ח בורר ואוכל פחות מכשיעור בורר ומניח פחות מכשיעור וכשיעור לא יברור ואם בירר חייב חטאת ודחי לה ר"י וכי מותר לאפות פחות מכשיעור ומ"ש העברה ברה"ר פמ"כ שהוא פחות מד"א דשרי בשבת והא לא דמי לביעור אלא לכל האיסורים דהא כל פסיעה ופסיעה חזיא לאיצטרופי למפרע לכשיעור ד"א ואמאי מותר ח"ש. וי"ל דל"ד הולכת פחות מד"א ברה"ר בשבת לפחות מכשיעור דכל איסורים דחזי לאצטרופי פ' מכשיעור קמא עם בתרא כשיאכלנו בכדי אכילת פרס מצטרף לכשיעור וכן בורר וכן אופה בשבת שתי ח"ש בזה אח"ז מצטרפין לכשיעור להשלימו אבל בהולכת ד"א דשבת דאינו חייב אלא ע"י עקירה והנחה ואי חישב בשעת עקירה ע"מ להוליך פחות מד"א אע"ג דהוליך אח"כ ד"א בעקירה זו קודם שהניח פטור ואין מצטרף לד"א:

אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה כוי וח"ש הואיל ואינו בעונש פרש"י דגבי עונש לא כתיב כל אחלב אלא אאוכל דכתיב כי כל אוכל חלב. וק"ל דא' בפ"ג דפסחים (דף מ"ג) כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו אין לי אלא חלב תמימים שראוי לקרב חלב בעלי מומין מנין ת"ל מן הבהמה חלב חולין מנין ת"ל כי כל אוכל חלב ומפרש הגמרא התם אע"ג דקאי באוכלין דהא כי כל דעונש אאוכל קאי אפ"ה מרבה נאכלין כיון דליכא לרבויא אוכלין והשתא מאי חזית לרבויי אוכלין של חלב חולין נרבי אוכלין של ח"ש אבל חלב חולין לא בשלמא הא לק"מ נרבי כוי ולא של חולין דהא כי מרבית לכוי אע"ג דבריה בפ"ע הוא כדמסיק ודמי לחיה דחלבו מותר וגרע מבהמות חולין דבמינו קדשים אבל כוי אין במינו קדשים דהא אין ראוי להקרבה ממילא חולין בכלל עונש כרת דעדיף טפי דהא ראוי להיות קדשים וכיון דקי"ל בכל מקום תפסת מרובה לא תפסת אין לך לרבות מיתורא דכל חלב דגבי עונש את חלב דכוי א"כ ממילא חלב חולין בכלל דלא גרע מכוי ובכלל מאתים מנה ודי לך אם תרבה חלב חולין לבד ולא משל כוי אבל הא ודאי קשה נרבי ח"ש בשל קדשים אבל של חולין לא ול"נ דה"ט דח"ש אינו בכלל עונש משום דגבי עונש אכילה כתיב ואין אכילה פחות מכזית דבשלמא גבי אזהרה אע"ג דכתיב אכילה אפ"ה ח"ש איכא לרבויי מכל חלב לאזהרה ואכילה דכ"ר מוקי לה להא דאמ' בפ"ב דפסחים (דף כ"ד) דאוכל חלב חי פטור משום דכל איסורים שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך אכילתן והא נ"ל מל' אכילה דמה"ט בכלאי הכרם לוקין אף שלא כדרך אכילתן והנאתן משום דלא כתיב ביה אכילה אבל גבי עונש אי ח"ש נמי ישנו בכלל עונש ל"ל לשון אכילה דגבי עונש אי למעוטי של"כ אכילתו פשיטא כיון שאינו באזהרה אינו בעונש דלא ענש אא"כ הזהיר אלא ודאי למעוטא חצי שיעור אתא אע"פ שישנו באזהרה אינו בעונש [ואפי'] לרבא דאמר רפ"ג דמכות (דף י"ג) חייבי כריתות ל"צ אזהרה שהרי פסח ומילה ענש אע"פ שלא הזהיר אכתי תקשה דילמא כל דעונש לרבויא חצי שיעור אתי ול' אכילה דגבי עונש למעוטי שלא כדרך אכילתן אתי ואע"ג שאינו באזהרה אפ"ה צריך נמי למעוטי מעונש דעונש כרת ל"צ אזהרה. לק"מ דאע"ג דלרבא כרת ל"ל אזהרה מ"מ היכא דכתב רחמנא אזהרה למדין עונש מאזהרה ומה שאינו באזהרה אינו בעונש דילפינן עונש מאזהרה והשתא ל"צ ל' אכילה דגבי עונש לשלא כדרך אכילתן דילפינן לה מאזהרה אלא למעוטי חצי שיעור אתי אע"ג דישנו באזהרה אינובעונש ולמ"ד התם דחייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ואוכל חלב אע"ג דבכרת ישנו נמי בכלל מלקות כ"ש דניחא אע"ג דרבי חצי שיעור לאזהרה אפ"ה כ"ר לשון אכילה דאינו במלקות אלא בכזית דאין אכילה פחות מכזית ומ"מ רבי קרא מכל חלב לאזהרה גרידא בכל שהוא אלא שאין לוקין עד שיאכל שיעור אכילה שהוא כזית:

(עד רע"א) משחק בקוביא מדאורייתא מיחזי חזי וכו'.—עי' מהרש"א שכתב, דמלך מדאורייתא לא חזי. וכן משמע בפי' ר"ח כאן, וכן משמע בשבועות לא א (ועי' רש"י שם). אבל בסנה' (יט ע"א וע"ב) מוכח דמלך מדאורייתא חזי, אלא שחכמים פסלוהו (ע"ש). ונראה דודאי מלך חזי מדאורייתא בדבר איסור או בדיני נפשות משום דאין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה' (עי' שבוע' ל ע"ב); אבל במידי דממונא אף מדאורייתא לא חזי משום שאין זה כבודו של מלך, וכענין שאמרו בב"מ (ל ע"א): פעמים שאתה מתעלם וכו' כגון שהיה זקן ואינו לפי כבודו. ואפי' צורבא מרבנן דידע סהדותא במילי דממונא וזילא ביה מילתא למיזל לבי דינא דזוטר מיניה לא ליזיל כדאיתא בשבועות שם. ועוד י"ל דהכא תפיס חדא דהיינו משחק בקוביא וה"ה לאידך דהיינו מלך ומשניהם הוא מקשה. ובזה תתיישב קושית ספר מראה אש דילמא סבר ר"ל כרב פפא.

ואליבא דר' עקיבא דאמר. במס' שבועות (דף יט:) אדם הנשבע שלא אוכל סתם אוסר עצמו בכל שהוא דהכי תנן שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא ר' עקיבא מחייב וחכמים פוטרים הלכך הא דקתני חייב אי כרבנן סבירא ליה מוקמינן ליה במפרש ואי כרבי עקיבא סבירא ליה מוקמינן ליה אפי' בסתם ורבי שמעון פוטר ר' שמעון לטעמיה דאמר בכל שהוא נמי מושבע מסיני הוא דתניא במסכת מכות (דף יז.) ר' שמעון אומר כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן ואי סבירא ליה לריש לקיש דחצי שיעור אסור מדרבנן היכי מוקי לה להא דתני חייב באוכל חצי שיעור והרי אף עליו מושבע משום לאו דלא תסור (דברים יז): וכי תימא כיון דאית ליה היתר מן התורה. אין זה מושבע מסיני וכי משתבע עליה חיילא שבועה ומיחייב עלה: שבועת העדות. שחייב הכתוב עליה קרבן שבועה שנאמר (ויקרא ה) ושמעה קול אלה: והוינן בה למעוטי מאי. דלא תנן במתני' בהדיא הא תנא ליה רישא נוהגת באנשים ולא בנשים ברחוקים ולא בקרובים בכשרין ולא בפסולין: למעוטי מלך. דתנן ביה (סנהדרין דף יח.) לא מעיד ולא מעידין אותו: למעוטי משחק בקוביא. בעירבון דהוי גזלן מדרבנן ופסול לעדות: מדאורייתא מיחזא חזי. דלא הוי גזלן דאורייתא אלא שגזל מידו כמו ויגזל את החנית מיד המצרי (ש''ב כג) כך מפרש בב''ק (דף עט:): אם לא יגיד. משמע מי שהגדה שלו מועלת לבעל הדין והאי לא מהניא הגדה דידיה הואיל ולא מקבלינן לה מדרבנן: וכל היכא דענוש כרת לא תני אסור. דקשיא לך לעיל אסור ענוש כרת הוא: איבעית אימא כי קתני. מתניתין אשארא משום רחיצה וסיכה דליכא כרת תנא אסור: שאר סיפרי. דלאו תורת כהנים ספר וידבר ואלה הדברים: שבתון. וגבי עינוי כתיב וכי היכי דשבתון האמור בשבת אסמכו ביה רבנן שאר מלאכות שלא היו במשכן ואינה מלאכה גמורה ה''נ שבתון דגבי עינוי דכתיב שבתון הוא לכם ועניתם להוסיף על עינוי אכילה ושתיה קאתי: אין לי אלא שישנו בעונש ישנו באזהרה. גבי חלב קאי דעונשו ואזהרתו סמוכים זה לזה כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו הרי אזהרה וסמיך ליה כי כל אוכל חלב מן הבהמה הרי עונש אין לי שיהא מוזהר אלא על כשיעור שהוא ענוש עליו כרת דגבי עונש לא כתיב כל אחלב אלא אאוכל דכתיב כי כל אוכל חלב: כוי. שהוא ספק ואין בו כרת וחצי שיעור שאינו בעונש מניין שהוא באזהרה: תלמוד לומר כל חלב. לא תאכלו הכא כתיב כל אחלב כלומר אפילו כל שהוא:

כיון דחזי לאצטרופי איסורא קאכיל. תימה לי אמאי לא קאמר מטעמא דבסמוך דכל חלב לרבות חצי שיעור דהא ר' יוחנן ידע לההיא ברייתא דהא בסמוך קא מותיב מינה וי''ל דלהכי איצטריך ליה לר' יוחנן לפרושי האי טעמא משום דאי מקרא דכל חלב הוה אמינא עיקר קרא לכוי איצטריך וחצי שיעור מדרבנן ואסמכוה אקרא אבל השתא דקאמר טעמא דחזי לאיצטרופי סברא הוא מהאי טעמא דדרשה גמורה היא לחצי שיעור: כוי ספיקא הוא כו'. תימה אמאי לא הכריעו בו חכמים אי חיה אי בהמה נבדוק בקרניה שבזה ניכר אי חיה אי בהמה כדאיתא באלו טריפות (חזלין דף נט:) וי''ל דשמא היו טועין בסימנא דחרוקות בעינן והוא דמיבלע חירקייהו והיינו ספיקא דעיזא דכרכוז ואפילו למאן דשרי תרבא דעיזא דכרכוז אפשר דעיזא דכרכוז מחשיב ליה מיבלע חירקייהו ובכוי איסתפקא להו: איצטריך קרא לרבויי ספיקא. ואע''ג דאמר פ''ט דבכורות (דף נח:) עשירי ודאי ולא עשירי ספק וכן בשילהי מסכת נזיר (דף סה:) דאמרינן ספק בהרת קדמה ספק שער לבן קודם טהור ויליף לה מקרא דכתיב לטהרו או לטמאו פתח הכתוב בטהרה תחילה ולא פרכינן איצטריך קרא למעוטי ספיקא י''ל דהכא פריך שפיר איצטריך קרא [לאתויי] ספיקא דקמי שמיא גליא שהוא שוה כל שעה דהוה מצי למימר לן אי חיה אי בהמה דאי חד מינייהו חיה כולהו חיות ואי חד מינייהו בהמה כולהו בהמות וכן בפ''ק דשחיטת חולין (דף כב:) גבי פרט לתחילת הצהוב שבזה ושבזה פריך אי אמרת ספיקא הוי איצטריך קרא למעוטי ספיקא דקמי שמיא גליא שכל שעה שוה דכל תחילת הצהוב גדולים נינהו או קטנים נינהו אבל בספק עשירי לא הוה מצי למימר כולהו עשירי דיש מהן שהם תשיעי ויש מהן עשירי וכן בספק בהרת קודמת זימנין שער לבן קודם ובס''פ על אלו מומין (בכורות דף מא:) דתניא כשהוא אומר למטה זכר שאין תלמוד לומר להוציא טומטום ואנדרוגינוס ופריך מני אילימא ת''ק איצטריך קרא למעוטי ספיקא לאו מטומטום פריך שאין כולן שוין יש מהם זכר כשיקרע ימצא זכר ויש מהם נקבה אלא מאנדרוגינוס פריך דכולהו שוין דקמי שמיא גליא או כולהו זכרים או כולהו נקבות והא דקאמר התם אמר רב חסדא מחלוקת באנדרוגינוס אבל טומטום דברי הכל קדוש מספיקא דלא אתא קרא למעוטי טומטום אע''ג דלאו קמי שמיא גליא מכל מקום כיון דאיכא לאוקמי מיעוט לאנדרוגינוס שיש בו נקבות לא מסתבר לאוקמיה בטומטום דשמא יקרע וימצא זכר דטפי מסתבר לאוקמי באנדרוגינוס מבטומטום ולהכי פריך אלא מעתה בערכין יערך אלמה תניא הזכר ולא טומטום ואנדרוגינוס והוה לן לאוקמ' קרא דהזכר רק באנדרוגינוס ומשני סמי מכאן טומטום ובפרק קמא (דחגיגה דף ד.) תניא זכורך ולא טומטום ופריך איצטריך קרא למעוטי ספיקא יש לומר דהתם פריך משום דבלאו קרא הוה ידעינן דמספיקא לא לייתי דהיכי ניעביד לסמוך דילמא אשה הוי וקא עביד עבודה בקדשים לא ליסמוך דילמא גברא הוא וקא מבטל סמיכה ואע''ג דסמיכה לא מעכבא מכל מקום לא מייתי קרבן לכתחילה כדי לבטל סמיכה כדאמר בפסחים בפרק האשה (דף פח:) גבי ה' שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת באחת מהן כולן פטורין מלעשות פסח שני משום דלא אפשר דלא מייתי ומתני במותר פסח משום דפסח לא בעי סמיכה ומותר פסח בעי סמיכה והא דאמר במסכת שקלים (דף יא:) ומייתי לה בפרק האיש מקדש (קדושין דף נה.) בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר זכרים עולות נקבות זבחי שלמים ומקריבין אותן בלא סמיכה לפי שאין מכירין בעליהן שאני התם דכבר הוקדשו ואין להם תקנה בע''א אם לא נקריבם בלא סמיכה וספק מצורע דמייתי אשם בפ' התערובות (זבחים דף עו:) וקא מבטל סמיכה למאן דאמר סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא תקוני גברא שאני ואם תאמר והא רב דסבר בס''פ המפלת (נדה דף כח.) דאנדרוגינוס ספיקא הוי מדטמא בלובן ואודם ומדפסיק בס''פ הערל (יבמות דף פג.) כרבי יוסי דאמר לא הכריעו בו אם זכר אם נקבה ובריה בפני עצמה הוא דקאמר רבי יוסי התם בברייתא לאו דוקא

דף עד - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד