יומא עד ע"ב

כי כוי בריה בפני עצמה היא שאין הדבר רק בגדר ספק אם חיה או בהמה הוא, אלא מין יצור מיוחד הוא, שאין שייכותו להגדרת חיה ובהמה ברורה כל עיקר. דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך] שיש להבין שכוי נחשב לפי דעה מסויימת כבריה בפני עצמה, הא [זו] שאמר רב אידי בר אבין כי אף "כל" שנאמר באיסור אכילת דם ("כל דם לא תאכלו לעוף ולבהמה") בא לאתויי [להביא, לרבות] את הכוי, והלא כוי ספיקא [ספק] הוא, וכי איצטריך קרא לרבויי ספיקא [הצטרך הכתוב לרבות את הספק]? אלא ודאי היא נחשבת כבריה בפני עצמה ולכך שאני [שונה] ולכן צריך מקרא מיוחד כדי לרבותה, הכא נמי [כאן גם כן] יכול אתה לומר שבריה שאני [שונה]. ולכן אין לדחות מכאן את דברי ריש לקיש.

א לאחר בירור לשון המשנה באים למדרש הלכה המבסס את עיקרי הדינים הכתובים בה. תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר: "והיתה לכם לחוקת עולם בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשתיכם" (ויקרא טז, כט). יכול ישב בחמה או בצנה כדי שיצטער ויענה את נפשו — תלמוד לומר: "וכל מלאכה לא תעשו האזרח והגר הגר בתוככם" (ויקרא טז, כט). ללמדנו: מה מלאכה שב ואל תעשה, שלא נצטוינו לעשות מעשה כלשהו, אלא להימנע ממעשה — אף ענוי נפש שב ואל תעשה, שאין אדם מחוייב לעשות דבר כדי לענות את נפשו אלא רק להימנע ממעשה, כגון מאכילה ושתיה.

ושואלים: ואימא [ואמור]: היכא דיתיב בשימשא וחיים ליה [היכן שיושב אדם בשמש וחם לו] לא נימא ליה קום תוב בטולא [נאמר לו קום שב בצל], אי יתיב בטולא וקריר ליה [אם יושב בצל וקר לו] לא נימא ליה קום תוב בשימשא [נאמר לו קום שב בשמש], שיש כאן שב ואל תעשה, ונאמר שהוא בכלל חובת העינוי! ודוחים: לא! דומיא [בדומה] לאיסור מלאכה, מה איסור מלאכה לא חלקת בה שמהות מלאכה היא האסורה ואין הדבר תלוי במצבו באותה שעה — אף ענוי לא תחלוק בו שעינוי זה הוא בדבר שממהותו הוא שב ואל תעשה, ולא במקרה מיוחד כלשהו.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] נאמר: "תענו את נפשתיכם" (ויקרא טז, כט), יכול ישב בחמה ובצנה ויצטער — תלמוד לומר: "וכל מלאכה לא תעשו" (ויקרא טז, כט), מה מלאכה דבר שחייבין עליו כרת במקום אחר כגון בשבת, אף ענוי נפש חייבים להתענות מדבר שחייבין עליו כרת במקום אחר, ואי זה זה? זה פגול ונותר שיש חיוב כרת באכילתם, ועליהם נאמר שצריך להתענות מהם ביום הכיפורים.

ומרחיבים את הלימוד: אביא פגול ונותר שהן באיסור כרת לאוכל אותם בכל ימות השנה, ולא אביא את הטבל שאינו בכרת לזה שאוכלו, תלמוד לומר: נאמר: "תענו", ונאמר: "ועניתם את נפשתיכם" (ויקרא טז, כט), ריבה לעוד עינויי נפש שיש באכילתם איסור חמור.

ועוד: אביא הטבל שהוא במיתה שהאוכלו חייב מיתה בידי שמים ולא אביא את הנבילה שאינה במיתה לזה שאוכלה — תלמוד לומר "תענו" "ועניתם את נפשתיכם" — ריבה אף אלה שיש בהם איסור ואין חייבים עליו מיתה.

אביא את הנבילה, שהוא על כל פנים באיסור לאו (לא תעשה) ולא אביא את החולין סתם מאכלים שאין בהם כל איסור, שאינן בלאו? תלמוד לומר: "תענו" "ועניתם את נפשתיכם" — ריבה, שיש להתענות אף מחולין שאין בהם כל איסור.

ועוד נרחיב: אביא את החולין שאינן בכל מקום בקום אכול, שאין מצוה מיוחדת על האדם לאכול חולין, ולא אביא את התרומה שהיא בקום אכול, שהרי מצווים הכהנים על אכילתה — תלמוד לומר: "תענו" "ועניתם את נפשתיכם" — ריבה. אביא את התרומה שאינה ב"בל תותירו" שאינו חייב לאכלה דווקא בתוך זמן מוגדר, ולא אביא את הקדשים שלא רק שיש מצוה באכילתן אלא גם הן ב"בל תותירו", שיש איסור אם הוא מותיר מהם לאחר הזמן הראוי להם. — תלמוד לומר "תענו" "ועניתם את נפשתיכם" — ריבה. הרי בדרך של ריבוי בשלבים למדים אנו שכל מיני אוכל אסורים ביום הכיפורים.

ואם נפשך לומר דבר כדי להקשות על לימוד זה, אביא לך ראיה אחרת: הרי הוא אומר במחלל יום הכיפורים: "והאבדתי את הנפש ההוא" (ויקרא כג, ל), הרי שמהות העינוי הוא ענוי שהוא אבידת הנפש, ואי זה זה — זה אכילה ושתיה, שאם אינו אוכל ושותה כלל הריהו מת, ואין מדובר בעינויים אחרים שאין בהם משום איבוד נפש. עד כאן לשון הברייתא.

ומבארים: מאי [מה הוא] "ואם נפשך לומר", כלומר: מה היתה אותה טענה שאפשר לטעון כנגד המדרש הראשון? וכך יש לבאר: וכי תימא [ואם תאמר]: הרי בעריות קא מישתעי קרא [מדבר הכתוב], שאין הכתוב מדבר כלל בעינוי מאכילה ושתיה, אלא בהמנעות מתשמיש שאף הוא קרוי עינוי — לכך הרי הוא אומר: "והאבדתי את הנפש", לומר: ענוי שיש בו אבידת נפש, ואי זה זה — זה המנעות מאכילה ושתיה.

דבי [בבית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנה החכם] ולמד את מהות בעינוי ביום הכיפורים באופן זה: נאמר כאן ביום הכיפורים מצות "ענוי" ונאמר להלן במקום אחר "ענוי" ("ויענך וירעיבך". דברים ח, ג) מה להלן ענוי הכוונה לעינוי של רעבון — אף כאן מדובר בענוי רעבון.

ושואלים: ונילף [ונלמד] לא מן המקרא שמשמעותו עינוי של רעב, אלא ממה שנאמר: "אם תענה את בנתי" (בראשית לא, נ), שלפי עניינו אינו ענין של רעב אלא בענייני תשמיש? ומשיבים: דנין ולמדים ענוי שנאמר לרבים (עינוי יום הכיפורים) מענוי שנאמר לרבים לעם ישראל במדבר, ואין דנין ענוי של רבים מענוי של יחיד שנאמר בנשי יעקב.

ומקשים מצד אחר: אם כן ונילף [שנלמד] מענוי שנאמר במצרים, דכתיב [שנאמר]: "וירא את ענינו" (דברים כו, ז) ואמרינן [ואמרנו] בפירוש הביטוי: זו פרישות דרך ארץ, כלומר: פרישות מתשמיש, שנכפתה על ישראל בידי המצריים, ואם כן הרי לנו עינוי של רבים שאינו בהמנעות מאכילה! אלא יש ללמוד לא כפי שאמרנו, ולומר כך: דנין ענוי בידי שמים מענוי בידי שמים שבשניהם הדבר בא מידי או בציווי הקדוש ברוך הוא, ואין דנין ענוי בידי שמים מענוי שבידי אדם.

ב כיון שהבאנו את הפסוק "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן" מפרשים את המקראות בענין זה בכמה פנים. נאמר: "המאכלך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענתך" (דברים ח, טז) והתמיהה ברורה: מה עינוי יש באכילת המן? ר' אמי ור' אסי נחלקו בדבר, חד [אחד] מהם אמר: אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו, והעינוי שבאכילת המן היה בכך שלא היה מן מוכן למחרת, והיה כל אדם דואג למה שיהיה למחר, והוא העינוי שבמן. וחד [ואחד] מהם אמר: אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל. שאף שניתן היה לחוש במן כל טעם שרצו, אך כיון שלמראה עיניהם היה כל הזמן רק מן, היה בכך משום עינוי.

אמר רב יוסף: מכאן, מדברי חכמים אלה, רמז לסומין (לעוורים) שאוכלין ואין שבעין לגמרי, משום שאינם רואים את מאכלם. שאף בראיית המאכל יש כדי לגרום לתחושת השובע בנוסף לאכילתו. אמר אביי: הלכך (על כן) מכל הדברים שלמדנו, מאן דאית ליה סעודתא [מי שיש לו סעודה] מצומצמת לא ליכלה [יאכלנה] אלא ביממא [ביום], שאוכל הנאכל באור וניתן לראותו משביע יותר מזה הנאכל בחשיכה. אמר ר' זירא: מאי קרא [מהו הכתוב] המרמז על רעיון זה — "טוב מראה עינים מהלך נפש" (קהלת ו, ט). על אותו פסוק אמר ריש לקיש: טוב מראה עינים באשה יותר מגופו של מעשה (תשמיש), שנאמר: "טוב מראה עינים מהלך נפש".

כיון שהבאנו כאן מחלוקת בפירוש הפסוק של שני האמוראים החברים ר' אמי ור' אסי, מביאים עוד מחלוקת דומה: נאמר: "כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים" (משלי כג, לא) ר' אמי ור' אסי נחלקו; חד [אחד] מהם אמר: כל הנותן

that a koy is its own species, and the uncertainty pertains not only to whether it is a wild or domestic animal, but also to whether it even can fit into one of those two categories. For if you do not say so and maintain that it might be its own species, how can we understand that which Rav Idi bar Avin said, that also the word “all” stated in the verse: “All blood you may not eat, whether of birds or of beasts” (Leviticus 7:26), comes to include the koy. Now, if you say that the koy is a case of uncertainty, is a verse necessary to include an uncertainty? Rather, the koy is obviously its own species, and therefore it is different and needs a special verse to include it. Here too, in the case of the forbidden fat, we could say that the koy is its own species, and therefore it is different. Consequently, Reish Lakish’s opinion cannot be proven by this baraita.

§ After clarifying the wording of the mishna, the Gemara brings a halakhic midrash to analyze the mishna’s laws. The Sages taught: The verse states: “And this shall be a statute to you forever: In the seventh month on the tenth day of the month you shall afflict your souls” (Leviticus 16:29). I might have thought that one should sit in the sun or in the cold to suffer and afflict his soul; therefore the continuation of the verse states: “And you shall not do any labor, the home-born, or the stranger that lives among you” (Leviticus 16:29). This teaches that just as prohibited labor is a mitzva that requires one to sit and do nothing, as one is commanded to refrain from action, so too, affliction of one’s soul is also a mitzva requiring one to sit and do nothing. One is not commanded to be proactive in order to afflict his soul. Rather, one must refrain from specified actions such as eating and drinking.

The Gemara asks: And say that it means that when one sits in the sun and it is too hot for him, we do not say to him: Get up and sit in the shade. Or, if one sits in the shade and it is too cold for him, we do not say to him: Get up and sit in the sun. These are also cases of affliction involving sitting and doing nothing. The Gemara rejects this: It must be similar to the prohibition of labor. Just as with regard to prohibited labor you did not distinguish between situations, since the prohibition is independent of one’s personal circumstance, so too, you do not distinguish with regard to affliction, which is not affected by one’s circumstance.

It was taught in another baraita that as the verse states: “You shall afflict your souls” (Leviticus 16:29), I might have thought that one must sit in the sun or the cold and be uncomfortable; therefore, the continuation of the verse states: “And you shall not do any labor” (Leviticus 16:29). Just as prohibited labor is something that incurs karet in other circumstances, like Shabbat, so too, affliction relates to acts that in other circumstances incur karet. And what is that circumstance? That is referring to piggul and notar, which lead to karet if eaten, and which therefore may not be eaten on Yom Kippur.

The baraita continues: I will include the categories of piggul and notar, for which one is punished with karet if eaten during the year, but I will not include untithed produce, which does not cause one to incur the punishment of karet if eaten. Therefore, the verse states: “You shall afflict” (Leviticus 16:29), and it also states: “And you shall afflict your souls” (Leviticus 16:31). The Torah comes to include another affliction of a serious eating prohibition, i.e. untithed produce.

The baraita continues: I will include untithed produce, for which one receives death at the hand of Heaven; but I will not include an unslaughtered animal carcass, which, although it is prohibited for consumption, one who eats it is not punishable by death at the hands of Heaven. Therefore, the verse states “you shall afflict” and also “and you shall afflict your souls.” The Torah includes foods that are associated with a prohibition even if one who eats them is not punishable by death.

The baraita continues: I will include an unslaughtered animal carcass, which is prohibited by a negative mitzva, but I will not include non-sacred, regular food, which is not prohibited by a negative mitzva. Therefore, the verse states both “you shall afflict” and “and you shall afflict your souls.” Although non-sacred food is not prohibited in general, the Torah includes it in the prohibition of eating on Yom Kippur.

The baraita continues: I will include non-sacred food, which is not associated with any positive mitzva to arise and eat, i.e., there is no obligation to eat non-sacred food; but I will not include teruma, which one is required to arise and eat, as priests are commanded to eat teruma. Therefore, the verse states “you shall afflict” and “and you shall afflict your souls.” The Torah includes teruma as well in the foods one is prohibited to eat on Yom Kippur. I will include teruma, which is not subject to the command: “You shall not leave over” (Leviticus 22:30), since teruma need not be consumed within a specific time, but I will not include sacred food, which is subject to the command “you shall not leave over”; it is prohibited to leave the meat uneaten after a certain amount of time. Therefore, the verse states “you shall afflict” and “and you shall afflict your souls,” to include the category of sacred food in the prohibition of eating on Yom Kippur. Consequently, the Gemara has demonstrated that it is prohibited to eat any type of food on Yom Kippur.

And if it is your wish to say something to challenge this reasoning, the Gemara brings an additional proof: Surely, the verse states with regard to one who violates Yom Kippur: “I will destroy that soul from among his people” (Leviticus 23:30). Therefore, affliction is something that destroys a soul. And what is that? That is refraining from eating and drinking, since someone who does not eat and drink at all will die. The Torah is not referring to other afflictions that do not lead to death. These are the words of the baraita.

The Gemara explains: What is meant by: And if it is your wish to say? What flaw did the first proof have? The Gemara explains: And if you say the verse is discussing relations with those with whom relations are forbidden, avoidance of which is also called affliction, and it is not discussing eating and drinking, the verse states: I will destroy that soul, meaning an affliction that can cause death. And what is that? That is refraining from eating and drinking.

The school of Rabbi Yishmael taught the following concerning the nature of Yom Kippur: The word affliction is stated here with regard to Yom Kippur, and the word affliction is stated further on in a different place, concerning the Jews in the desert: “And He afflicted you and caused you to hunger” (Deuteronomy 8:3). Just as further on the meaning of affliction is hunger, so too, here, the meaning of the word affliction is hunger.

The Gemara asks: And let us derive it not from the verse that indicates affliction of hunger but from the verse where Laban warns Jacob: “If you shall afflict my daughters” (Genesis 31:50), which is referring not to hunger but to marital relations. The Gemara answers: We derive affliction commanded to the public on Yom Kippur from affliction relating to the public, i.e., the Jewish people in the desert, and we do not derive affliction of the public from affliction of an individual, as in the case of Jacob’s wives.

The Gemara continues to challenge the view of Rabbi Yishmael: And let us derive it from affliction stated with regard to Egypt, as it is written: “And He saw our affliction” (Deuteronomy 26:7). We say that this verse is referring to abstinence from conjugal relations. The Egyptians prevented the Jewish people from having relations. This affliction is an example of public affliction that is not abstention from eating or drinking. Rather, the prohibition to eat or drink on Yom Kippur should not be learned as stated previously, but as follows: We derive affliction by the hand of God from affliction by the hand of God, i.e., affliction caused directly by God or through His mitzvot; and we do not derive affliction by the hand of God from affliction by the hand of man.

§ Apropos the verse: “And he afflicted you and caused you to hunger, and fed you with manna” (Deuteronomy 8:3), the Gemara expounds related verses. The Torah states: “Who feeds you manna in the desert which your fathers did not know, in order to afflict you” (Deuteronomy 8:16). What affliction was there in eating the manna? Rabbi Ami and Rabbi Asi disagreed on the matter. One said: There is no comparison between one who has bread in his basket and one who does not have bread in his basket. The affliction in eating the manna lay in there being no leftover food for the next day. Each day the people worried that they might not have any food to eat the next day. And one said: There is no comparison between one who sees the food and eats it and one who does not see the food and eats it. Though the manna could taste like anything, it always looked the same and did not look as it tasted. Being unable to see the food that they tasted was an affliction.

Rav Yosef said: From here there is an allusion to the idea that blind people eat but are not fully satisfied when they eat because they cannot see their food. Seeing the food contributes to the enjoyment of eating. Abaye said: Therefore, from what we have just learned, one who has a meal should eat it only during daytime, when there is light to see the food that is being eaten. Rabbi Zeira said: What is the verse that alludes to this? “Better is the seeing of the eyes than the wandering of the desire” (Ecclesiastes 6:9). On the same verse, Reish Lakish said: The sight of a woman is better than the actual act of relations, as it is stated: “Better is the seeing of the eyes than the wandering of the desire.”

§ Apropos the dispute between Rabbi Ami and Rabbi Asi, the Gemara continues with another dispute they had with regard to the correct interpretation of a verse. It is stated: “Do not look upon the wine when it is red, when it gives its color in the cup, when it glides down smoothly [bemeisharim]” (Proverbs 23:31). Rabbi Ami and Rabbi Asi disagreed. One said: Whoever casts