יומא עה ע"א

דף עה - א

חד אמר: כל הנותן  עינו בכוסו, שאוהב את השכרות - עריות כולן דומות עליו כמישור ללא מכשול, כדבר שישר לעשותו.

וחד אמר: כל הנותן עינו בכוסו - הממון של כל העולם כולו דומה עליו כמישור, שסבור שמותר לו לקחתו.

[משלי יב] "דאגה בלב איש - ישיחנה".

רבי אמי ורבי אסי, חד אמר: ישחנה [יסיחנה] מדעתו.

וחד אמר: ישיחנה לאחרים, ושמא יתנו לו עצה לפתרון.

[ישעיהו סה] "ונחש - עפר לחמו".

רבי אמי ורבי אסי.

חד אמר: אפילו אוכל הנחש כל מעדני עולם טועם בהם טעם עפר.

וחד אמר: אפילו אוכל כל מעדני עולם אין דעתו מיושבת עליו עד שיאכל עפר.

תניא, אמר רבי יוסי: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם.

מדת בשר ודם, אדם מקניט את חבירו - יורד עמו המוקנט לחייו.

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן.

קלל את הנחש, ובכל זאת, כאשר עולה הנחש לגג מזונותיו עמו, שמוצא שם עפר לאכול.

וכאשר יורד הנחש למטה - מזונותיו עמו.

קלל את כנען שיהיה עבד - אוכל העבד מה שרבו אוכל, ושותה מה שרבו שותה.

קלל את האשה - הכל רצין אחריה.

קלל את האדמה - הכל ניזונין הימנה.

[במדבר יא] "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם".

רב ושמואל.

חד אמר: זכרנו את הדגים, כפשוטו.

וחד אמר: זכרנו את העריות, שהיו מותרות לנו במצרים, ועתה נאסרו לנו. ותשמיש משמש בלשון עריות, כמו שנאמר "וידגו לרוב".

ומבארת הגמרא:

מאן דאמר דגים - משום דכתיב "נאכל".

ומאן דאמר עריות - משום דכתיב "חנם", ורק תשמיש הוא בחינם ולא דגים.

ופרכינן: ולמאן דאמר עריות - הא כתיב נאכל!

ומשנינן: לישנא מעליא לשון מעולה ונקיה נקט. כדכתיב [משלי ל] על אשה מזנה: "אכלה, ומחתה פיה, ואמרה לא פעלתי און".

"ומחתה פיה" משמעותו שהיא מקנחת את פיה התחתון, לאחר ששימשה. ומכאן הוכחה ש"אכלה", האמור בפסוק, הכונה לתשמיש.

ופרכינן: ולמאן דאמר דגים - מאי "חנם"?

ומשנינן: דהוו מייתין להו מהפקירא, שהיו דגים אותם מההפקר.

דאמר מר: כשהיו ישראל שואבין מים, הקדוש ברוך הוא מזמין להם בתוך המים דגים קטנים בכדיהן.

ופרכינן: בשלמא למאן דאמר שעל דגים התלוננו, אבל עריות לא פריצי בהו בהיותם במצרים - שפיר היינו דכתב שלמה המלך [בשיר השירים ד] בשבח עם ישראל "גן נעול אחתי כלה", ששיבחם בצניעותם.

אלא למאן דאמר עריות היו פרוצות להם במצרים - מאי הוא השבח של "מעין חתום"?

ומשנינן: מהנך מאותם איסורי עריות דהוו אסירין להו כמו לכל בני נח [וכפי שיבואר להלן] - לא פריצי בהו. ועל כך משבחם הכתוב.

ולא היו בוכים אלא על העריות שנאסרו בהן בקבלת התורה.

ועוד פרכינן: בשלמא למאן דאמר שהיו בוכים על עריות, היינו דכתיב [במדבר יא] "וישמע משה את העם בכה למשפחותיו", וכדדרשינן: על עסקי משפחותיו! שנאסרו להם לשכב אצלם.

אלא למאן דאמר דגים - מאי "בוכה למשפחותיו"?

ומשנינן: הא והא הואי, על שניהם, על הדגים ועל העריות, הם בכו.

[במדבר יא] "את הקשאים ואת האבטחים".

רבי אמי ורבי אסי:

חד אמר: טעם כל המינין טעמו במן, טעם חמשת המינין הללו לא טעמו בו, כיון שהם קשים לנשים מעוברות ומיניקות. ולכן התאוננו על חסרונם.

וחד אמר: טעם כל המינין טעמו בהם את טעמן ואת ממשן. והללו - טעמו בהן רק את טעמן, ולא ממשן.

[שמות טז] "והוא כזרע גד לבן"

אמר רבי אסי: עגול כגידא, ולבן כמרגלית. תנו רבנן: נאמר במן שהוא כזרע גד, לפי שהוא דומה לזרע פשתן בגבעולין, שגם הוא עגול.

אחרים אומרים: "גד" - שדומה ל"הגדה", שמושכת לבו של אדם כמים.

תניא אידך: "גד" - שמגיד [מגלה] להם לישראל על תינוק שנולד לאשה, ויש לנו ספק אי אם הוא נולד בן תשעה חדשים, והוא מתייחס לבעלה הראשון, ואי או שהוא נולד בן שבעה חדשים, והוא מתייחס לבעלה האחרון. לפי שהיו לוקטים את המן, והיה נמצא בכל בית עומר לכל גולגולת, בין אם לקטו הרבה ובין קצת. ולכן, אם היה התינוק בנו של הבעל הראשון היה נמצא העומר המיועד לו בביתו, ואם הוא היה של השני היה העומר שלו נמצא בבית השני. לבן - שמלבין עונותיהן של ישראל. כי מתוך שהיו דואגים שמא לא ירד המן למחר היו משעבדים לבם למקום [לשון רש"י].

תניא, רבי יוסי אומר: כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין, כך המן מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין.

כיצד? שנים שבאו לפני משה לדין. זה אומר: עבדי גנבת, וזה אומר: אתה מכרתו לי.

אמר להם משה: למחר בבוקר יהיה המשפט. למחר, אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון - בידוע שזה, השני, גנבו.

אם נמצא עומרו בבית רבו שני - בידוע שזה מכרו לו. וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין. זה אומר: היא סרחה עלי, והריני מוציאה בלא כתובה, והיא אומרת: הוא סרח עלי, ועליו לגרשני וליתן לי כתובתי.

אמר להם משה: לבקר משפט.

למחר, אם נמצא עומרה בבית בעלה - בידוע שהיא סרחה עליו.

נמצא עומרה בבית אביה - בידוע שהוא סרח עליה.

ומבארת עתה הגמרא את מקום ירידת הטל:

כתיב [במדבר יא] "וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו". ומשמע שירד המן בתוך המחנה עצמו.

וכתיב [שמות טז] "ויצא העם ולקטו". ומכאן משמע שירד הטל מחוץ למחנה, והיו צריכים לצאת וללוקטו.

וכתיב [במדבר יא] "שטו העם ולקטו", ומשמע שהיו צריכים להרחיק מהמחנה כדי להשיגו.

הא כיצד?

לצדיקים ירד להם המן על פתח בתיהם, בינונים - יצאו ולקטו, רשעים שטו ולקטו.

וממשיכה הגמרא בענין המן, לבאר את צורתו.

כתיב "לחם", ומשמע שמצאו אותו כשהוא אפוי, ולא היו צריכים לעשות דבר.

וכתיב "ועשו אותו עגות", ומשמעם שהיו צריכים לעשותו, והיינו שירד להם לפני האפיה.

וכתיב "וטחנו", ומשמע שמצאוהו בשלב כה מוקדם, שהיו צריכים אפילו לטוחנו.

הא כיצד?

צדיקים - מצואו כשהוא אפוי בצורת לחם. בינונים - מצאוהו במצב שהיו צריכים לעשות ממנו עוגות. רשעים - טחנו בריחים.

"או דכו במדכה".

אמר רבי יהודה אמר רב, ואיתימא רבי חמא ברבי חנינא: מלמד שירד להם לישראל עם המן תכשיטי נשים, בשמים, שהם דבר שנידוך במדוכה, והיו מתקשטות בהן.

"ובשלו בפרור".

והרי לא היה צורך בבישולו [מהרש"א]!?

אמר רבי חמא: מלמד שירד להם לישראל עם המן ציקי תבליני קדירה, ובישלו את התבלינים באוכל המבושל שירד להם.

[שמות לו] נאמר בנדבת המשכן:

"והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר"

מאי "בבקר בבקר"?

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: הביאו אליו נדבה מדבר שירד להם בבקר בבקר [וכלשון הכתוב במן: וילקטו אותו בבקר בבקר]. מלמד, שירדו להם לישראל אבנים טובות ומרגליות עם המן, והביאום לנדבת המשכן. וכמו שנאמר [שמות לה] "והנשאם הביאו את אבני השהם".

תנא: נשיאים עננים ממש היו, והם שהביאו את אבני השוהם, ולא נשיאי ישראל.

וכן הוא אומר, שנשיאים הם עננים [משלי כה]:

"נשיאים ורוח - וגשם אין".

[במדבר יא] "והיה טעמו כטעם לשד השמן"

אמר רבי אבהו: מה שד זה, תינוק טועם בה כמה טעמים ממה שהאם אוכלת - אף המן, כל זמן שישראל אוכלין אותו, מוצאין בו כמה טעמים.

איכא דאמרי: היה המן דומה לשד ממש. מה שד זה מתהפך לכמה גוונין - אף המן מתהפך לכמה טעמים.

[שמות טז] "ויאמר משה: בתת ה' לכם בערב בשר לאכל, ולחם בבקר לשבע".

תנא משמיה דרבי יהושע בן קרחה: בשר, ששאלו בקשוהו שלא כהוגן, שהרי היה להם בשר בהמות רב, ובכל זאת התלוננו על חסרון הבשר, ניתן להם שלא כהוגן, שירד השלו בלילה, ולא היה להם שהות להכינו לסעודת הערב, שהיא הזמן הראוי לאכילת בשר.

ואסיקנא ירד להן לישראל תכשיטי נשים וציקי קדירה ואבנים טובות ומרגליות עם המן:

לעולם לא תהא שנאת אדם מונעתו מלהטיב לחבירו בכל מה שאפשר לו להיטיב והוא שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך וילמד אדם ממדת קונו דרך צחות אמרו בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם מדת בשר [ודם] אדם מקניט את חבירו יורד עמו עד לחייו מדת[ו] של הקב"ה קלל את הנחש עולה לגג מזונותיו עמו יורד לקרקע מזונותיו עמו קלל את העבד אוכל מה שרבו אוכל ושותה מה שרבו שותה קלל את האשה הכל רצין אחריה קלל את האדמה הכל ניזונין ממנה:

עולה לגג מזונותיו עמו. יש אומר בבראשית רבה שאינו אוכל עד שמגיע למקום של קרקע בתולה לאכול:

אי הוי בן ט' לראשון כו'. ועדיין לא גזרו שצריכות להמתין שלשה חדשים משום הבחנה כי לא הוצרכו עדיין שהמן בודק:

בכוסו עריות כו'. דשתיית יין מביא לידי זנות כדכתיב זנות יין ותירוש וגו':
כל העולם כולו דומה כו'. פרש"י ממון אחרים כו' ע"ש ר"ל דאחר שאכל ממונו מבקש לימודו בממון אחרים ועוד נראה דלפי זה יש לגרוס נותן עיניו בכיסו שהוא הכתיב ביו"ד ור"ל שעינו רעה בכיסו בא לידי חימוד ממון של אחרים:
דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים כו'. מפורש במס' סוטה פ' משוח מלחמה:
חד אמר אפי' אוכל כו'. לכאורה אקרא דתורה ה"מ לפלוגי הכי דכתיב ועפר תאכל כל וגו' אפי' כו' טועם בו טעם עפר או אין דעתו מיושבת כו' וי"ל דההוא קרא דתורה בלשון קללה נאמר דאפשר שלא יהיה לו שום אכילה מצויה אלא עפר ואפשר שבשאר אכילות טועם בהם טעם גם דעתו מיושבת עליו אבל הכא מדכתיב לחמו דריש אי למר דאפי' בלחם שהוא כולל שאר אכילת סעודה טועם בו טעם עפר ואי למר דאפי' בלחם שהוא כולל שאר מאכלות אין דעתו כו' עד שיאכל עפר:
קלל את הנחש עולה כו'. ר"ל דגם אחר שנתקלל ואין אוכל רק עפר מזונותיו מצוין עולה לגג כו' וכן קלל את כנען שיהיה עבד לאחיו ואין לו כלום בלא רבו דמה שקנה עבד קנה רבו מ"מ מזונותיו מצוין אצל רבו והיינו כמ"ד שלא יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך וכן באשה אשר קללתה ארבה עצבונך גם שהם טומאת נדה ולידה מ"מ אין מרחיקין ממנה והכל רצין אחריה וכן קלל האדמה קוץ ודרדר תצמיח וגו' מ"מ הכל ניזונין ממנה בזעת אפים וק"ל:
וחד אמר עריות כו'. עי' פרש"י והיינו בשהותרו לישא גם בקרובים הפריה ורביה מתרבה יותר ודקאמר נמי ומ"ד עריות דכתיב חנם לפי שברחוקות לא ימצא לישא אלא במוהר ומתן משא"כ בקרובות דאפשר שיתרצו חנם ולמ"ד התם דבן נח מותר בבתו ניחא טפי בחנם:
כשהיו ישראל שואבין מים הקב"ה מזמין כו'. מפורש בפ"ק דסוטה וע"ש:
מאי מעין חתום כו'. יש לעיין דמעיקרא נקט במילתיה רישא דקרא גן נעול וגו' ילבסוף נקט סיפא דהאי קרא מאי מעין חתום וי"ל דמעיקרא נמי אסיפא דקרא קסמיך דרישא דקרא גן נעול וגו' לא מתפרש ליה אלא בא"א וכ"ה בתרגום וכן גן נעול מתפרש ליה על הבתולות כתרגומו אבל מעין חתום מתפרש ליה על העריות וק"ל:
שנאסרו כו'. וכתב הרא"ם לא ידעתי למה נתעוררו עכשיו כו' והלא עברו כמה חדשים כו' שהרי מיוה"כ שירד משה שוב לא עלה כו' וי"ל דלא נאמרה כל התורה לישראל אלא כ"א בזמנה כו' ע"ש ומ"מ ק"ק למה נתעוררו על איסור עריות בזמן תרעומתן על המן ובאמרם מי יאכילנו בשר וי"ל ע"פ מ"ש לקמן גד שמגיד אם בן ט' לראשון ואם בן ז' לאחרון דהשתא בכה"ג ביבום אשת אחיו אם נמצא עומר הקטן בבית בעלה הראשון שמת הרי השני בא עליה באיסור ערוה ולכך ע"י המן נתרעמו על העריות:
ולא ממשן כו'. מדלא התרעמו רק על אלו ה' מינין ע"כ משום שהיה המן חסר ממשן שהוא קשה לעוברות ומיניקות אבל טעמן לא היה חסר שכל הטעמים היו במן דטעמן בלא ממשן אינו קשה לעוברות כו':
א"ר אסי עגול כגדא כו'. לפי שאנו רואין שזרע גד אינו לבן ע"כ לא דמוהו לגד אלא משום עגול והראיה דבפ' בהעלותך דמו אותו למראה כעין הבדולח והיא מראה לבן כמרגליות דנקט הכא וק"ל:
גד שדומה להגדה כו'. ולפ"ז יהיה לבן מלשון לב דכמו שהאגדה זו מושך לב אדם לד"ת כך המן מושך לב אדם לאכילה לפי שהיה טועם בו כל הטעמים וכדאמרי' רווחא לבסומי שכיח:
מגיד להם לישראל אי בן ט' כו'. ויהיה פי' כזרע גד שמגיד איזו זרע זה הבן אי בן ט' כו' ולפי דרך זה לבן שמלבין כו' לפי שספק בן ט' לראשון ובן ז' לאחרון קרוב לבוא לידי עבירה כדאמרי' פ' החולץ דלכך תקנו הבחנת ג' חדשים בכל הנשים גזירה שמא ישא את אחותו מאביו כו' והמן מלבין עון זה מישראל:
שהיה מגיד כו'. ויהיה פי' גד לבן שהיה מלבן ומברר מה שבחורין כו' דהיינו דבר הספק לדיין מי זכאי ומי חייב:
אם נמצא עומרה בבית בעלה כו'. יש נוסחא אחרת בהיפך כמ"ש בע"י ונראה לפרש לפי הנוסחא שלפנינו דאם היא סרחה עליו והוא היה רוצה בה הרי היא אשתו ועומרה בבית בעלה אבל אם הוא סרח עליה הרי היא כאינה אשתו כיון שיכול לגרשה בעל כרחה עומרה בבית אביה וזה שדקדק רש"י לפרש הוא סרח עלי ותובעתו כתובתה ע"ש דודאי לא איירי שנתן לה גט דא"כ היאך נמצא עומרה בבית בעלה כיון שאינה אשתו כלל אלא שהוא רוצה עתה לגרשה באומרו שהיא סרחה עליו ואינו רוצה ליתן לה כתובה והיא אומרת הוא סרח עלי ואם רוצה ליתן לי גט בע"כ יתן לי כתובה ודו"ק:
רשעים שטו ולקטו כו'. מה שבקשו לתת להם לחם לא חטאו כלל כדמוכח לקמן ובערכין דשנים במן היינו שהותירו ויצאו בשבת ורשעים דנקט הכא אינו נראה דעל שהותירו ויצאו בשבת קאמר דלא הוזכר בענינו בפ' בהעלותך אבל רשעים דקאמר היינו אחר שניתן להם המן התלוננו ועתה נפשנו יבשה אין כל וגו' וזה נלמד מענינו דבתר הכי כתיב שטו העם ולקטו וגו' דהיינו רשעים:
בינונים כו'. נראה דאין ר"ל שירד להם לחם ממש דהוא הלחם אשר נתן וגו' לקטו ממנו וגו' לא משמע כן וכן ועשו אותו עוגות אלא דה"ק לצדיקים הוא ירד כעין לחם שאכלו אותו כמו שירד ולא הוצרכו לטחנו ולאפותו ולבינונים ירד להם לעשות עוגות ולאפותו אבל לא הוצרכו לטחנו ולרשעים הוצרכו גם לטחנו וגם זה נלמד מענינו דכתיב שטו העם ולקטו דמיירי ברשעים וכתיב ביה וטחנו ורש"י בחומש שפי' וטחנו בריחים וגו' לא ירד בריחים ולא בקדרה כו' אלא היה משתנה טעמו לנטחנין ולנדוכין ולמבושלים ע"ש אינו ע"פ סוגיא דשמעתין:
במדוכה כו'. משום דבקרא משמע דכעין לחם היו אוכלין כדכתיב ולחם בבקר ובבקר תשבעו לחם וגו' והוא הלחם וגו' אם לצדיקים כמו שירד ואם לבינונים ע"י אפיה ואם לרשעים ע"י טחינה כדלעיל אבל דכו במדוכה לא שייך בלחם אלא בדבר שנתבשל וע"כ דרשו דעם המן ירד להם דבר שדרכו להיות דכוי במדוכה דהיינו תכשיטי נשים. ומזה נמי דרשו
ובשלו בפרור היינו ציקי קדרה דהמן גופיה לא בא לידי בישול אלא לידי אפיה כלחם אבל עם המן ירד להם ציקי קדרה:
מדבר שירד להם בבקר בבקר כו'. מדכתיב תרתי בבקר גבי נדבת מלאכת המשכן דרשו כן דרמז על בבקר בבקר דכתיב במן דהתם איצטריך למיכתב תרי זימני לדרוש מיניה חלקהו לב' בקרים כדאמרי' פ' ת"ה:
נשיאים ממש כו'. דאי נשיאים כפשטיה למה נתעצלו הם להתנדב באחרונה דהא בחנוכת המזבח התחילו הם להתנדב בתחלה ולכך אמרו דנשיאים הביאו היינו עננים ועבים וק"ק לישנא דקאמר נשיאים ממש למה מיקרי זה השם מלשון עבים טפי ממש דבכמה כתובים נאמר נשיאים ונשיא מלשון רב:
מה שד זה תינוק כו'. ורש"י בחומש הקשה לדרש זה מה ענין שדים אצל שמן וא"א לומר לשון וישמן שא"כ היה המ"ם נקוד קמץ כו' ע"ש גם לקמן. ולדרש
מה שד זה מתהפך כו'. יש לפרש השמן ע"ש שדי שמן דפרק חלק דיש מעשה שדים ששואלין ע"י שמן כו' כפרש"י שם דאפשר דאלו מתהפכין לגוונין כו':
בשר ששאלו שלא כהוגן כו'. עיין פרש"י וכה"ג פרש"י בחומש והוא במכילתא אבל קשה מ"ש למדה תורה ד"א שלא יאכל בשר אלא בלילה כו' ואם ד"א הוא כן אמאי ניתן להם שלא כהוגן ורש"י בחומש הרגיש בזה ופירש בשר לאכול ולא לשובע ד"א כו' אבל בכל נוסחות שלנו אינו כן וע"כ נראה ע"פ סוגיא שלנו די"ל בהיפך וה"ק בשר ניתן להם שלא כהוגן היינו רק לאכול ולא לשבוע אבל לחם ניתן כהוגן היינו גם לשבוע כמפורש בקרא ודקאמרינן מכאן למדה תורה ד"א שלא יאכל כו' אלא בלילה הוא מלתא באנפי נפשיה אהאי קרא:

גמרא שדומה לזרע פשתן בגבעולין. נ"ל משום דז"פ לאחר שנידש ונתפרד כל גרעין בפ"ע אינו עגול כדורי אלא עגול שטחי אבל כשהן עדיין בגבעולין כל הגרעינין בתרמיל אחד נראה התרמיל כעגול כדורי:

גמ' שם כטעם לשד השמן א"ר אבהו כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה הללו לא טעמו. אומר לאשה לא תאכלי כו'. כצ"ל:

וחד אמר עריות. נ"ב ומאי דגים. דגים דפריצי כדאיתא:

שם דכתיב אכלה כו'. נ"ב בתורה נמי כתיב (בראשית לט) הלחם אשר הוא אוכל. אלא דהאי קרא באיסורא משתעי:

כָּל הַנּוֹתֵן עֵינוֹ בְּכוֹסוֹ, כָּל הָעוֹלָם דּוֹמֶה עָלָיו כְּמִישׁוֹר. לענין ממון שגוזל וגונב וכו'. והכונה דהאוהב שכרות אוהב לשתות עם בני אדם, ואז יזמינם ויעשה הוצאות ואחר כך אין בידו לעשות הוצאות מרובות כאלה, ומוכרח לגנוב ולגזול כדי להביא לצורך הרגל שלו, והוא כענין האמור בבן סורר ומורה.
ונראה לי בס"ד יַיִן במילואו כזה, יו"ד יו"ד נו"ן גימטריא עוֹלָם [146] גם כוֹס במילואו כזה כ"ף ו"ו סמ"ך, עולה המלוי מספר עוֹלָם. וזהו שנאמר (משלי כג, לא) 'יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ' אז 'יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים' בעולם הרמוז בתוך כוס. ולפי דברי רש"י שפירש הכונה לענין הממון הנה מלוי כוֹס הנזכר עולה 'הַמָּמוֹן' [141] עם כולל האותיות [5].

כָּל הַנּוֹתֵן עֵינוֹ בְּכוֹסוֹ, כָּל הָעֲרָיוֹת דּוֹמוֹת עָלָיו כְּמִישׁוֹר. נראה לי בס"ד מפיק לעריות מתיבת (משלי כג, לא) 'כוֹס' כי כוס הוא כינוי לאשה שנקראת בשם כוֹס וכנזכר בגמרא, הכתוב מידרש מרישיה לסיפיה ומסיפיה לרישיה, והכי קאמר כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס היין עֵינוֹ אז עֵינוֹ בַּכּוֹס יִתֵּן היא האשה שנקראת כוֹס, ואל תחשוב זה באשתו דוקא המותרת לו אלא יִתְהַלֵּךְ לְמֵישָׁרִים כל הנשים האסורות דּוֹמוֹת עָלָיו כְּמִישׁוֹר.
ברם איכא למידק כיון דקרא איירי במשתכר הוה ליה למימר 'כִּי יִתֵּן בַּכּוֹסוֹת עֵינוֹ' כי בכוס יחידי לא נפיק ביש מיניה? ונראה לי בס"ד דרבוי הכוסות נרמז במילוי 'כוֹס' כזה כ"ף וי"ו סמ"ך שעולה מספר יוֹסֵף [156] דהשותה רוצה להוסיף על הכוסות. וזהו שנאמר 'כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס' אמר בַּכּוֹס, רוצה לומר במה שרמוז בתוך אותיות כוֹס שהוא מספר יוֹסֵף אז יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים שהעולם או העריות דּוֹמוֹת עָלָיו כְּמִישׁוֹר.

רַבִּי אַמִי וְרַבִּי אַסִי, חַד אָמַר: יְסִיחֶנָּה מִדַּעְתּוֹ. וְחַד אָמַר: יְשִׂיחֶנָּה לַאֲחֵרִים. נראה לי בס"ד מאן דאמר יְסִיחֶנָּה מִדַּעְתּוֹ דמפיק לקרא מפשטיה משום דתקנה זו אי אפשר להיות בכל הענינים שיש לו דאגה לפעמים שלא יוכל לגלותה לאחרים בשום אופן.

(ישעיה סה, כה) "וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ" חַד אָמַר: אֲפִלּוּ אוֹכֵל כָּל מַעֲדַנֵּי עוֹלָם וְכוּ'. מקשים, אמאי נקטי מלתייהו על פסוק בישעיה ולא נקטי על פסוק תורה 'וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ'? ונראה לי בס"ד דכאן לא משמע שהעפר יהיה עיקר פרנסתו אלא גזר שיאכל עם מאכליו עפר גם כן, אך שם כתיב 'עָפָר לַחְמוֹ' משמע זה עיקר סעודתו ופרנסתו.

מִדַּת בָּשָׂר־וָדָם, מַקְנִיט אֶת חֲבֵרוֹ, יוֹרֵד עִמּוֹ עַד לְחַיָּיו, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן!. נראה לי הטעם שרצה הקב"ה להטיב איזה טובה בקללה עצמה, ללמד כי סוף כל סוף יתוקן המקולקל ויהיה טוב דאפילו הנחש סופו להתקן, ולכן עושה טובה בתוך הקללה. ובזה יובן (חבקוק ג, ב) 'בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר' רוצה לומר בשעת הרוגז שאתה מקלל תעשה טובה שתהיה זכר וסימן לרחמנות שתעשה באחרית הימים.

קִלֵּל אֶת הַנָּחָשׁ, עוֹלֶה לַגַּג, מְזוֹנוֹתָיו עִמּוֹ. נראה לי בס"ד הכונה אף על גב דהיה אפשר לקללו באופן אחר שגם כן תהיה הקללה מדה כנגד מדה, עם כל זה קללו באופן זה כדי שימשך לו טובה מן הקללה והיינו דהיה אפשר לקללו שיהיה מאכלו דם והוי גם כן מדה כנגד מדה הוא שפך דמו של עולם יהיה מאכלו דם דוקא, אך אם היה כן לא היה מזונו מצוי לו בכל מקום על כן קללו שיהיה מאכלו עפר מדה כנגד מדה הוא גרם מיתה לאדם שישוב אל העפר כן מאכלו עפר מפני שיש לו טובה מצד אחר שמזונו מצוי בכל מקום.
וכן הענין אצל כנען שגזר עליו הקב"ה על ידי נח הצדיק שֶׁיִהְיֶה עֶבֶד עֲבָדִים לְאֶחָיו (בראשית ט, כה) כי קללה זו שקללו נח היתה מאת ה' ששם בלב נח לקללו בכך, וְרוּחַ הֳ' דִּבֶּר בּוֹ, וקללה זו היתה מדה כנגד מדה בעבור שחם אביו סרס את נח שלא יביא בן רביעי ויחלוק עמהם בממון, לכך גזר על כנען שהיה בן רביעי עֶבֶד עֲבָדִים שאין לו קנין בממון מה שקנה עבד קנה רבו, והיה אפשר שיקללנו שיהיו כנען וזרעו עניים עד עולם שאין תופסים בידם ממון והוי גם כן מדה כנגד מדה, בעבור שעשה סירוס ומנע בן רביעי בשביל חימוד ממון, אך קללו באופן זה שיהיו הוא וזרעו עבדים שיש באופן הקללה הזאת טובה מצד אחד כי העבד אוכל ושותה מאכל ומשקה טוב של עשירים, מה שאין כן העני אף על פי שהוא בן חורין, לא יבא בפיו מאכל ומשתה טוב וערב של שרים ועשירים.
מעשה באחד שהיה אביו עשיר ממשפחה מיוחסת הרבה ונתלמד זה לאכול בשר שמן ומאכל ערב, לימים נתרושש הבן ואין לו לאכול כמנהגו, והלך לשוק שבו נמכרים העבדים למכור עצמו לעבד לעשיר אחד, והכירו אותו עשיר והכיר את אביו, אמר לו שוטה אתה בן חורין מן המיוחסין הגדולים שבעולם למה תמכור עצמך לעבד אם אין לאל ידיך תעסוק במלאכה בזויה שתרויח בה שיעור פרנסה בלחם צר וזה טוב לך! אמר לו נתלמדתי לאכול בשר שמן ומאכל ערב, לכך מוכרח שימכר לעשיר ששם מצוי לו כל זה תמיד, שהעבד אוכל מכל מיני תבשילין הטובים המצויים בבית אדונו. נמצא נתקלל באופן זה שיש בו טובה מצד אחד.
וכן האשה נתקללה בדם מפני ששפכה דמו של עולם והיה אפשר לקיים גזרה זו של דם שיצא כל חודש דם הרבה מחוטם שלה שלא יהיה לה טומאה מצידו, אלא רק חולשה בעלמא, אך קללה באופן זה שיצא הדם מאותו מקום כדי שיהיה לה טומאה ובזה יגיע לה טובה מצד אחד, דעל ידי טומאה תפרוש מבעלה וממילא תהיה חביבה על בעלה בימי טהרתה כשהוא משמש עמה שתהיה תאותו מרובה עליה מכח ההעדר.
וכן הענין באדמה שקללה (בראשית ג, יח) 'קוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ' מדה כנגד מדה, בעבור ששינתה רצון קונה ולא הוציאה טעם העץ כטעם הפרי, וכמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה ה, ט), והיה אפשר לקללה באופן אחר, שלא יצא שום פרי מגופה, כמו מיני דגן ומיני ירקות שיוצאים מגוף האדמה שנקראים פרי האדמה אלא כל הפירות יצאו מן האילנות דוקא, שהאדמה תוציא עץ בלבד, והעץ יוציא פרי, דבזה נקרא הפרי על שם העץ, דמברכים 'בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ' ולא 'פְּרִי הָאֲדָמָה' וזה עונשה מדה כנגד מדה שלא עשתה רצון קונה להוציא טעם העץ כטעם הפרי, אך עשה לה העונש באופן זה שתוציא קוֹץ וְדַרְדַּר ולא מנע ממנה הפרי שהוא מיני דגן וירקות שהעולם נזונים מהם, כדי שיהיה לה טובה מצד אחד שתוציא פירות שיהיו נקראים על שמה שהוא הלחם שמברכין עליו המוציא לחם מן הארץ, וכן שאר פירות וירקות היוצאים מגופה שמברכים עליהם 'בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה' שנזכרים על שמה בברכה.

אֵין דַּעְתּוֹ מִתְקָרֶרֶת, עַד שֶׁיֹּאכַל עָפָר. כך הגרסא בעין יעקב ולשון זה יורה שהוא נח מרוגזו ומכעסו בזה. ונראה לי בס"ד הענין כי הוא תמיד ברוגז וכעס על האדם אשר מסיבתו נתקלל בעשר קללות ויהי למרמס שאיבד כמה דברים שהיה לו בראשונה, אך ידוע כל מי שרואה בשונאו איזה רעה ונזק ישמח בלבבו, ויהיה לו נחת רוח והנפשה, ולכן כשאוכל עפר יזכור הרעה הנעשית לשונאו שהוא האדם שנגזר עליו (בראשית ג, יט) 'וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב' ובזה יהיה לו נחת והנפשה מצד הרעה הבאה בדבר זה לשונא שלו ולכך דעתו מתקררת מכעסו ורגזו עליו.

"זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם". רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: דָּגִים, וְחַד אָמַר: עֲרָיוֹת. מַאן דְּאָמַר: דָּגִים, דִּכְתִיב: 'נֹאכַל'. קשה הוה ליה למימר מַאן דְּאָמַר: דָּגִים, דִּכְתִיב: 'הַדָּגָה' (במדבר יא, ה) שמכאן הוכחה יותר וגם היא קודם תיבת 'נֹאכַל'?
ונראה לי בס"ד דסתמא דש"ס ידע להא דאמר מר שהיה 'הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְזַמֵּן לָהֶם דָּגִים קְטַנִּים' ולא היה להם דגה גדולה ועל כן מוכרח לפרש 'זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה' היינו תשמיש דקרי ליה דגה כמו שנאמר (בראשית מח, טז) 'וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ' לכך דייק לה מתיבת 'נֹאכַל' דאם הוא תשמיש מאי נֹאכַל? ולכך מוכרח לומר מה שאמר 'זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה' היינו דגה ממש ואף על גב דלא היו אוכלים דגה גדולה דאין להם אלא דגים קטנים אמרו דגה ולא דגים על דרך (בראשית לב, ו) 'וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר' שהוא שם המין. או קראו אותם בשם דגה שהיא גדולה מפני שהיה הקב"ה עושה להם טבע דגים הקטנים כטבע דגה גדולה דאמרו רבותינו ז"ל /דגים קטנים קשים לעוברות' כמו שאמרו בכתובות דף ס'.

וְלָבָן כְּמַרְגָּלִית. נראה לי בס"ד לרמוז זה באותיות (שמות טז, לא) 'זֶרַע גַּד' במילואם כזה זי"ן רי"ש עי"ן גימ"ל דל"ת יהיה מן אותיות אלו צירוף תיבות אלו שהם שדי זן לי עין מרגלית והיינו לשון מראה כמו (במדבר יא, ז) 'וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח'.

'גַּד', שֶׁהָיָה מַגִּיד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, אִם בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן, אִם בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן. נראה לי בס"ד דנרמז זה באותיות 'גַּד' שהם ז' והיינו על בן ז' לאחרון. גם תחת ג' של גַּד יש נקוד פתח שמספרו ששה ועם אות ג' יש מספר ט' וזהו הגדה של בן ט' לראשון. ולפי זה רמז של התשעה נרמז באות הראשון בלבד שזה יורה על בן תשעה לראשון, אך רמז של השבעה נרמז בצירוף אות האחרון שזה יורה על בן שבעה לאחרון.
והנה הרמב"ח [הרב משה בן חביב] ז"ל בתוספת יום הכיפורים הקשה איך סומכין על זה דלא עדיף מהגדת הנביא דאמרינן 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא'? עיין שם. ונראה לי בס"ד דכל זה נאמר בהלכה חדשה לדורות אבל לפי שעה ולאדם פרטי סמכינן. ועיין להגאון חיד"א ז"ל (בברכי יוסף אורח חיים סימן לב) מה שתירץ בענין זה יעוין שם. אי נמי הכא שאני דמשה רבינו ע"ה אומר להם דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט אם יהיה למחר כך אז הוא מבחן על כך והבעלי הדין הם מתרצים שניהם בזה ומקבלים המבחן הזה עליהם לבטל טענות שלהם והרי זה דומה לשני בעלי דין שקבלו עליהם שלשה רועי בקר (משנה סנהדרין ג, ב).

שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה לַדִּין, זֶה אוֹמֵר: עַבְדִּי גָּנַבְתָּ, וְזֶה אוֹמֵר: אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי. הקשה הרמב"ח [הרב משה בן חביב] ז"ל למה היה מחמיץ הדין והלא הדין פשוט דגודרות אין להם חזקה ומחזירין העבד לתובע כדאיתא בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא לו.) יעוין שם?
ונראה לי בס"ד דהוא היה עושה כן כדי שאחר כך בעל דין יודה מעצמו ששקר ענה ויבוש ויכלם ויהיה זה תועלת לעצמו ולאחרים שלא יבואו לתבוע תביעות בשקר כזאת כי יאמרו מה בצע לתבוע בשקר? הלא המן יודיע הנסתרות!
ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב 'יָעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ כַּלִּמּוּדִים' רוצה לומר יָעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר זה המן שיורד בבוקר ומגיד הנסתרות וזה היה מועיל גם כן שֶׁיָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ בְּלִּמּוּדִים שלא יוכל היצר הרע לפתות אותי ללכת אחר שקרים וכזבים אשר לא כדת ולזה אמר (תהלים סא, ח) 'חֶסֶד וֶאֱמֶת מַן יִנְצְרֻהוּ' רוצה לומר דיני התורה שהיא חֶסֶד וֶאֱמֶת על ידי הַמָּן יִנְצְרֻהוּ.

אִם נִמְצָא עֹמֶר בְּבֵית בַּעְלָהּ, בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא סָרְחָה עָלָיו. הנה בעל עין יעקב הביא שתי נסחאות הפכיות [נֻסַּח אַחֵר: אִם נִמְצָא עָמְרָהּ בְּבֵית בַּעֲלָהּ, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא סָרַח עָלֶיהָ. וְאִם נִמְצָא בְּבֵית אָבִיהָ, בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא סָרְחָה עָלָיו]
ונראה לי בס"ד דשניהם אמת הא איתא והא איתא אך נסחא ראשונה איירי שטוענת שמכה אותה ומצערה והוא אומר שמשקרת בזה וסרחה עליו לדבר עליו דברי כזבים כאלו, לכך אִם נִמְצָא עָמְרָהּ בְּבֵית אָבִיהָ בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא סָרַח עָלֶיהָ שאמת הם דבריה שהוא מכה אותה ומצערה וצריך שתשב בבית אביה ולא תבא לביתו עד שיפייסנה ויהיה לה אומן מצדו ששב מדרכו הרעה, וְאִם עוֹמְרָה בְּבֵית בַּעֲלָהּ בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא סָרְחָה עָלָיו לדבר עליו כזבים ושקרים והראו מן השמים שצריכה להיות יושבת תחת בעלה ולא תמרוד בו ללכת לבית אביה כי לא חטא לה כלל.
אך נסחא השנית איירי בהיכא שיש ביניהם דין ודברים בענין זנות שסרחון זה הוא ענין של זנות שהוא אומר זינתה והיא אומרת סרח עליה להוציא עליה שם רע בשקר ולכן עוֹמְרָה בְּבֵית בַּעֲלָהּ בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא סָרַח עָלֶיהָ בדברים אלו שהיא טהורה וראויה לשבת תחתיו, וְאִם עוֹמְרָה בְּבֵית אָבִיהָ בְּיָדוּעַ שֶׁסָּרְחָה וְזִנְּתָה ולכך צריך לפרוש ממנה ותשב בְּבֵית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ.

מְלַמֵּד שֶׁיָּרַד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל עִם הַמָּן תַּכְשִׁיטֵי נָשִׁים. נראה לי בס"ד הכונה דהנשים דרכם להתקשט בצבע הפנים שמלבין ומאדים הפנים ועתה במן שהיו אוכלים לא היו צריכין הנשים להתקשט בצבעים אלו בבשרם ובפניהם יען כי המן היה באכילתו מאיר פניהם ועושה עידון בבשרם שהיה מתלבן ומאדים ביופי וגם היה נעשה בהם ריח טוב באוכלם אותו שלא היו צריכין לבשם את גופם במיני בשמים הנדכים במדוכה דלא בישום ולא כחל ולא פרכוס ויעלת חן.

מְלַמֵּד שֶׁיָּרַד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל עִם הַמָּן צִיקֵי קְדֵרָה. נראה לי בס"ד הכונה כי צִיקֵי קְדֵרָה הוא מין תבשיל טוב וערב שהוא מורכב מן בשר ודגן וירקות ומיני פירות ואין לו טעם פשוט אלא טעם מורכב מכל מינין אלו, ובא בעל המאמר ללמדינו דמלבד שהיה יורד עם המן טעמים רבים של בשר ופירות שכל אחד טועם טעם פשוט בפני עצמו דהיינו אם יתאוה האדם בשר יבא בפיו טעם פשוט של בשר ואם יתאוה תפוח יבא בפיו טעם פשוט של תפוח וכן בכל דבר, הנה עוד אחת יש בו שגם טעם תבשיל של ציקי קדרה שאינו טעם פשוט אלא טעם מורכב מכמה מינין גם כן היה נמצא זה במן ,ובזה איכא רבותא טפי דמתהפך לטעם מורכב מכמה מינין. וזה פרשתי בס"ד לפי פשוטן של דברים.
אך לבי יחשוב דרב חמא כיון בזה על הארת סוד הרמוז בדברי רבותינו ז"ל בְּצִיקֵי קְדֵרָה שאמרו על אמירת בשכמל"ו [בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד] משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה והביאו לה עבדיה בחשאי (פסחים נו.) ורבינו האר"י ז"ל פירש סוד בְּצִיקֵי קְדֵרָה ועיין בשער הכונות בדרוש בשכמל"ו.

מָן הַיּוֹרֵד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר הוֹרִיד לָהֶם אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת. נראה לי אין אבנים טובות ומרגליות בשמים אך ירד להם דבר רוחני אשר ברדתו באויר התחתון נתגשם ונעשה אבנים טובות ומרגליות כי באמת גם המן עניינו כך שהוא מתגשם באויר התחתון ונעשה מָן לאכול אבל שרשו למעלה הוא רוחני.
ומה שאמר מָן הַיּוֹרֵד לְיִשְׂרָאֵל בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר רמז בזה מספר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר [608] עם כולל שתי תיבות עולה מספר שלשה שמות של פרנסה שהם פא״י סא״ל חת״ך [610] שהיה נמשך להם שפע של פרנסה זו משמות אלו.

כָּל זְמַן שֶׁהַתִּינוֹק מְמַשְׁמֵשׁ בּוֹ, מוֹצֵא בּוֹ כַּמָּה טְעָמִים. נראה לי בס"ד שהתינוק לפי דקות המזג שלו מרגיש בכמה מיני טעמים שיש בחלב הנעשה ומתהווה מכמה מינים של מאכל שאוכלת האם אשר אלו הטעמים ישנם בחלב שלה בדקות הרבה, דהגדול לרוב גסות המזג שלו אינו מרגיש בדקות הטעמים האלה שישנם בחלב ולכן תראה שחלב האם ערב מאד לתינוק יותר מן מאכלים טובים וערבים מה שאין כן הגדול יהיה לו החלב של האשה תפל ומלוח.

אַף הַמָּן מִתְהַפֵּךְ לְכַמָּה טְעָמִים. נראה לי בס"ד הטעם שעשה הקב"ה במן ענין הפכיי המתהווה בו תמיד, על פי מה שאמרו במדרש (מכילתא דרבי ישמעאל טז, ד) רבן שמעון בן גמליאל אומר בא וראה כמה חביבין ישראל לפני המקום ולפי שהן חביבין לפניו שינה עליהם מעשה בראשית, עשה להם תחתונים עליונים ועליונים תחתונים. לשעבר היה הלחם עולה מן הארץ והטל יורד מן השמים שנאמר (דברים לג, כח) 'אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל' ועתה נתחלפו הדברים התחיל הלחם יורד מן השמים והטל עולה מן הארץ דכתיב (שמות טז, ד) 'הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם' וכתיב (שמות טז, יד) וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וגו' וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ, שלא יהיו יוצאין לחצרות ומלקטין אלא יהיו יוצאין למדברות ומלקטין עיין שם. ולכן עשה שגם עצמו של מן ישתנה ויתהפך בפיהם, מפני שירידתו היתה בשינוי והיפוך ועוד רמז לישראל בזה הענין שהיה מתהפך לכמה טעמים שכל דבר מדברי תורה ראוי שיתהפך אצלם לכמה טעמים, דאמרו רבותינו ז"ל לא ניתן המן לישראל אלא כדי שיתחכמו על ידו בתורה.

כָּל הַנּוֹתֵן עֵינוֹ בְּכוֹסוֹ, כָּל הָעוֹלָם דּוֹמֶה עָלָיו כְּמִישׁוֹר. נראה לי בס"ד דרך המשתכר כאשר יתנו לו כוס יין או שכר שותהו כולו עד גמירא ולא ישתה פסקי פסקי, ועל ידי כך משתכר דאם שותה מעט מעט אינו משתכר, וזהו שאמר כָּל הַנּוֹתֵן עֵינוֹ בְּכוֹסוֹ לשתותו בבת אחת, ולא יעשהו פסקי פסקי הרי זה משתכר וכיון דמשתכר דּוֹמֶה עָלָיו הָעוֹלָם כְּמִישׁוֹר.
והא דנקיט לשון 'מִישׁוֹר' כי הכתוב אמר (משלי לא, ו) 'וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ' נמצא השותה להשתכר הוא מר, ובמדרש (מדרש תנחומא נח, יג) איתא בעת שנשתתף השטן בגפן אשר נטע עם נח הביא תחלה מין שה ושחטו שבתחלת שכרות דומה השותה לשיו רוצה לומר לשה שלו, ואם תניח שֵׂיוֹ בתוך אותיות מַר יהיה צירוף מִישׁוֹר.

כָּךְ הַמָּן מַגִּיד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מַה שֶּׁבַּחוֹרִים וּמַה שֶּׁבַּסְּדָקִים. נראה לי בס"ד פתיחה של חורין טפי מפתיחה של סדקים, וכן רבי יוסי מביא תרי גווני, חדא בגזל שהוא עון גדול וחדא בענין קטטות ומריבות, כי מה שאמרה 'הוּא סָרַח עָלַי' והוא אומר 'הִיא סָרְחָה עָלַי' כל זה הוא ענין קטטות ומריבות שהוא דבר שאינו הגון ואינו דבר איסור כמו גזל וגניבה, ולכן של גזל וגניבה ידמה לפתיחה של חור, ושל קטטה ידמה לפתיחה של סדק.

זֶה אוֹמֵר: עַבְדִּי גָּנַבְתָּ, וְזֶה אוֹמֵר: אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי. הקשה הרמב"ח [הרב משה בן חביב] ז"ל למה היה מחמיץ הדין, והלא הדין פשוט דנודדות אין להם חזקה ומחזירין העבד לתובע (גיטין ב:)? עיין שם.
ונראה לי בס"ד דלעולם לא אזדמן מעשים בכהאי גוונא, ולא אצטריכו להגדת המן דאיך יתכן דורו של משה רבינו ע"ה יתרמי בהו שיהיה אחד גונב מחבירו! ואיך אפשר שאדם יגרש אשתו ותנשא לאיש אחר תכף ומיד בלתי תמתין ג' חדשים של הבחנה?! ואם תאמר שזינתה תכף אחר גירושין דא עקא טפי, דאיך ימצא כזאת בדורו של משה רבינו ע"ה שהיו כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וְצַדִּיקִים?! אלא באמת מה שאמר מַגִּיד בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן וּבֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן לא היו צריכין לדון על פי הגדת הַמָּן, אלא הכי קאמר דהמן לפי טבעו ומנהגו, אי הוה מתרמי הכי היה מַגִּיד בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן, וכן בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן, אבל לעולם לא אתרמי להו הכי, ולא אצטריכו להגדתו! וכן מה שאמר שנים שבאו לפני משה לדין זֶה אוֹמֵר 'עַבְדִּי גָּנַבְתָּ' גם כן הוא על דרך זה, דאי אחריתי הכי שנים שבאים לפני משה רבינו ע"ה 'זֶה אוֹמֵר: עַבְדִּי גָּנַבְתָּ, וְזֶה אוֹמֵר: אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי' אם היה רוצה לברר הדבר על ידי המן הוה אמר להו הכי, אך מעיקרא לא אתרמי ולא אמר להו הכי.

מַה שַּׁד זֶה מִתְהַפֵּךְ לְכַמָּה גְּוָנִים, אַף הַמָּן מִתְהַפֵּךְ לְכַמָּה טְעָמִים. אִיכָּא דְּאַמְרֵי: שַׁד מַמָּשׁ. נראה לי בס"ד נפקותא בין מאן דאמר 'שד ממש' לבין מאן דאמר 'שד דד' היינו כי החלב שיונק התינוק מן הדד הוא מורכב מכמה מינים יחד, דהיינו אכלה האם תבשיל שיש בו בשר ואורז וירקות ויין מעורב ביחד, וזה התבשיל נעשה חלב בדדיה, נמצא יונק מכל התערובת האלה ביחד ולכן בדד נקיט 'מוֹצֵא כַּמָּה טְעָמִים' דהיינו טעם בשר טעם אורז טעם ירקות טעם פרי אדמה, ומאן דאמר 'שד ממש' כי השד מתהפך לצורה אחת, כן המן מתהפך לדבר אחד, דהיינו נתאוה לבשר מתהפך לבשר דוקא, ואם נתאוה לתבשיל של בשר שיש בו תערובת דברים אינו מתהפך לכל התערובת ביחד אלא מתהפך להעיקר שבהם דוקא, מה שאין כן למאן דאמר שד היינו דד שאם נתאווה לתבשיל של בשר שיש בו תערובת דברים אחרים יתהפך לאותו תבשיל ממש דהיינו הבשר עם תערובת דברים אחרים שעמו.

גד שמגיד להם לישראל אי בן ט' לא' ק"ל הא תנן פ"ד דיבמות (דף מ"ג) וכן שאר כל הנשים לא ינשאו עד שיהא להן ג' חדשים ואמר שמואל בגמ' דנ"ל מקרא להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך להבחין בין זרעו של א' לזרעו של ב' וכיון דג' חדשים להבחנה מה"ת הוא למה קרא קרא להמן גד שמגיד אי בן ט' לא' או בן ז' לב' אטו ברשיעי עסקינן שנושאין בתוך ימי הבחנה והא מסיק התם דכ"ע אית להו הבחנה אפי' ר"י מיהו לרבא דמפ' התם טעמא דהבחנה משום גזירה שמא ישא אחותו מאביו כו' ניחא די"ל דאכתי לא גזרו אבל לשמואל דנ"ל מקרא קשה וכ"ת כיון שאפשר להם להבחין ע"י המן ל"צ להם להמתין ג' חדשים ליתא הא לא היו בטוחים שלא יפסק להם המן בכל יום כדאמר ר"ש לקמן מפני מה לא ירד המן פעם אחת בשנה כו' מי שיש לו ד' או ה' בנים דואג שמא לא ירד המן למחר ועוד דקרא דוהמן כזרע גד נאמר קודם שילוח המרגלים והיו ראוים לכנוס לא"י מיד כמו שאמר משה ליתרו נוסעים אנחנו וכו' כמו שאמרו רז"ל וכדפירש"י התם ובאותו זמן איך סמכו לישא בלא הבחנה על המן הא אין הבחנת המן אלא לאחר לידה בבית מי מהן נמצא עומר הנולד ואם יכנסו לארץ בתוך כך ויאכלו מתבואת הארץ וא"צ לירידת המן אין כאן הבחנה וקרא דלהיות לך מצריך הבחנה וי"ל אפי' לשמואל הבחנה אינו מה"ת וקרא אסמכתא בעלמא הוא תדע דבפרק י"א דיבמות (דף ק') אמר שמואל עשרה כהנים עומדים ופי' א' מהם ובעל הולד שתוקי שמשתקין אותו מדין כהונה מ"ט דאמר קרא והיתה לו ולזרעו אחריו בעינן זרעו מיוחס אחריו ופריך גבי אברהם ולזרעך אחריך מאי מזהר ליה ומשני דלא לנסוב שפחה ונכרית כו' והשתא מאי ק"ל גבי אברהם מאי מזהר הא שמואל גופיה דרש לקרא דאברהם נמי כה"ג דקרא דפנחס לזרעו מיוחס אחריו ולהבחנה א"ו ההיא דרשא דהבחנה אסמכתא בעלמא היא מיהו בלאו הכי לא קשה מידי דהא יש להבחין ע"י בדיקת דדין ובדיקת הילוכא כדאמרינן התם אלא דחשו שלא תתגנה ואשה מחפה עצמה והא אינו אלא מדרבנן ומה"ת שפיר דמי והיכא דאתרמי שלא נבדקה היה המן מגיד:

והיא אומרת הוא סרח עלי ופירש"י ותובעתו כתובה וק"ל הא לא מצינו מ"ד כתובה דאורייתא אלא רשב"ג בפ"ק ובתרא דכתובות ור"מ שם בפ"ה. ושמא בימי משה נתקן כבר א"נ אפ"ת דעדיין לא תקנו הן נהגו מעצמן כדמוכחי כמה קראי לפי מפרשי התורה:

[מלואים: רשעים שטו ולקטו מכאן ק"ל על פירש"י בפי' התורה שפי' אין שייט אלא לשון טיול בלא עמל וזה היפך ממה דקאמר הגמרא הכא רשעים שטו דמשמעו להרע וכדפירש"י הכא שטו משמע למקום רחוק כמו משוט הארץ:]

אמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן מן היורד להם לישראל וכו' הוריד להם אבנים טובות ומרגליות שנאמר והנשיאים הביאו ותנא נשיאים ממש וכו'. באבות דרבי נתן פי"א אמרו שם א"ר נתן בשעה שנתעסק משה במלאכת המשכן לא נטל עצה מנשיאי ישראל והיו נשיאי ישראל יושבים ושותקין ואומרים עכשיו יצטרך לנו משה כיון שהעבירו קול במחנה שנאמר והמלאכה היתה דים אמרו אוי לנו שלא היה לנו שותפות במלאכת המשכן וכו' ע"ש ובתרגום המיוחס ליונתן פירש דהעננים הביאו אבני שהם והביאום הנשיאים ע"ש ובא וראה מפלאות תמים דעים דהנשיאים הרהרו על משה רבינו ע"ה שלא נטל עצה מהם ואמרו שהוא יצטרך להם וסוף דבר לא הביאו כי אם אבני שהם שהביאו העננים באהל משה כמ"ש רבינו בחיי ז"ל. ובמקום כי משה יצטרך להם. על ידי משה באו אבני שהם באהלו והוא נתן להם שיביאום לכבדם ודו"ק:

כיצד שנים שבאו לדין לפני משה זה אומר עבדי וכו' עי' מ"ש הרב מהר"ם ן' חביב בתיה"ך בזה ועמ"ש אנכי עפר דל על דבריו בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סי' ל"ב עיין שם באורך בס"ד: