יומא עו ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עו - ב

אלא, יליף "שכר - שכר" מנזיר.

מה להלן אסור הנזיר בשכר של יין דוקא, אף כאן במעשר שני, מדבר הכתוב בשכר של יין, והוא משכר רק כשהוא משקה בפני עצמו, ולא כשהוא מעורב במאכל.

ועדיין יש להקשות: וכי תירוש חמרא יין הוא?

והתניא: הנודר מן התירוש - אסור בכל מיני פירות מתיקה, כגון תפוחים וענבים [הקרויים תירוש], ומותר ביין [לפי שהוא אינו נקרא תירוש]!?

ותמהינן איפכא: וכי תירוש לאו חמרא הוא?

והכתיב [זכריה ט] "ותירוש ינובב בתולות". ומשמעות הכתוב היא: היין הטוב, הקרוי תירוש, והמשכר אנשים - גורם להם לגלות את סגור לבם, האטום כמו בתולה אטומה.

ומשנינן: לעולם הענבים עצמם קרויים תירוש ולא היין היוצא מהם, וכך היא משמעות הכתוב: יין, שהוא דבר הבא מן התירוש [מהענבים] ינובב בתולות.

ופרכינן: והכתיב [משלי ג] "ותירוש יקביך יפרצו". ומשמע שתירוש הוא היין, היות והענבים אינם מצויים ביקב, כי שם נמצא רק מיץ הענבים אחר סחיטתו.

ומשנינן: כך אמר הכתוב: יין, שהוא דבר הבא מן התירוש [מהענבים] יקביך יפרוצו.

ופרכינן: והא כתיב [הושע ד] "זנות ויין ותירוש יקח לב". והרי אכילת ענבים אינה משכרת, ומוכח שתירוש הוא סוג יין טוב.

אלא, מסיקה הגמרא, דכולי עלמא תירוש בלשון הכתוב - חמרא הוא. ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם. וכיון שאין דרך בני אדם לקרוא ליין בשם תירוש אלא לפירות מתוקים הם קוראים כן, לכן הנודר מתירוש אינו נאסר ביין.

ואמאי קרי ליה הכתוב יין ואמאי קרי ליה תירוש?

יין - שמביא יללה לעולם עקב הניאוף שהוא גורם, שבסיבתו באה פורענות לעולם. ו"יין" הוא מלשון תאניה ויללה.

תירוש - שכל המתגרה בו [נמשך אחריו] נעשה רש.

רב כהנא רמי: כתיב תירש וקרינן תירוש.

אלא: אם זכה האדם ושתה לפי מידה הראויה - נעשה ראש, לפי ששתיית יין בשיעור הראוי פוקחת את לבו של אדם בחכמה.

אבל אם לא זכה, אלא משתכר - נעשה רש.

רבא רמי: כתיב ישמח וקרינן ישמח.

זכה - משמחו, לא זכה - משממו.

והיינו דאמר רבא: חמרא וריחני, יין ששתיתי ובשמים שהרחתי - פקחין, עשאוני פקח.

ועוד הוינן בה: המנעות מרחיצה ומסיכה - מנא לן דאיקרי עינוי?

ומשנינן: דכתיב בדניאל [פרק י], בהתאבלו על העיכוב שחל בבנין בית המקדש על ידי כורש: "לחם חמדות לא אכלתי, ובשר ויין לא בא אל פי, וסוך לא סכתי".

ובמאמר מוסגר מבארת הגמרא: מאי "לחם חמדות לא אכלתי"? אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת: אפילו נהמא לחם דחיטי דכייתא נקיות ונאות לא אכל. אלא רק לחם שאינו נקי ונאה כל כך.

ומנא לן דחשיב "סוך לא סכתי" כעינוי?

דכתיב "ויאמר אלי המלך גבריאל: אל תירא דניאל, כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך - נשמעו דבריך, ואני באתי בדבריך".

אשכחן שהמנעות מסיכה נקרא עינוי. אבל המנעות מרחיצה - מנא לן שחשוב עינוי?

אמר רב זוטרא ברבי טוביה: אמר קרא [תהלים קט] "ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו". ומשמע שרחיצת המים ["ותבא כמים בקרבו"] היא כמו סיכה בשמן.

ולכן גם ההמנעות מרחיצה נחשבת כעינוי, כמו ההמנעות מסיכה.

ופרכינן ואימא שהסיכה האמורה בפסוק היא כשתיה של מים, ומנין לנו מפסוק זה שהרחיצה היא כסיכה?

ומשנינן: בפסוק הזה נאמר "ותבא כמים בקרבו" דומיא דשמן ["וכשמן בעצמותיו"]: מה שמן אין שותים אותו אלא סכים אותו מאבראי, מבחוץ, והוא נבלע בפנים, אף מים האמורים בפסוק, הם מים שרוחצים בהם גופו של אדם מאבראי, ונחשבים המים כאילו נבלעים "בקרבו". ואין הפסוק מדבר בשתיית מים ששותים אותם לתוך הגוף.

ושואלת הגמרא על הלימוד של רחיצה מסיכה:

והא תנא במשנה במסכת שבת [פו א] איפכא קא נסיב לה [למד את הענין בצורה הפוכה, שלמד שמן ממים, שסיכת שמן הרי היא כשתית מים, ולא למד מים משמן].

דתנן: מנין לסיכה שהיא אסורה כשתיה ביום הכפורים?

אף על פי שאין ראיה לדבר - זכר לדבר יש: שנאמר "ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו".

אלא, אמר רב אשי: רחיצה - מגופיה דקרא בדניאל שמיע ליה. דכתיב "וסוך לא סכתי", וגם זה נכלל בעינוי המוזכר בכתוב.

ועתה מבארת הגמרא את הפסוק בדניאל המובא למעלה:

מאי האי שאמר גבריאל לדניאל "ואני באתי בדבריך", שמשמע ממנו כי גורש גבריאל אל "מחוץ לפרגוד", וחזר ובא לשם בגלל דניאל?

היינו, דכתיב ביחזקאל [פרק ח] שראה במחזה הנבואה:

"ושבעים איש מזקני בית ישראל, ויאזניהו בן שפן עמד בתוכם, עמדים לפניהם, ואיש מקטרתו בידו, ועתר ענן הקטרת עלה".

וכתיב שם בתחילת הענין, שאומר יחזקאל: "וישלח תבנית יד, ויקחני בציצת ראשי, ותשא אתי רוח בין הארץ ובין השמים. ותבא אתי ירושלימה, במראות אלהים, אל פתח שער הפנימית הפונה צפונה אשר שם מושב סמל פסל הקנאה המקנה".

חייב משום "ושכר אל תשת" (ויקרא י, ט). ואם כן אפשר לפרש שכר שבכתוב זה בדבילה.

אלא יש לדחות ולומר כך: יליף [לומד הוא] בגזירה שוה "שכר" "שכר" מנזיר, מה להלן בנזיר "שכר" פירושו — יין ממש, אף כאן — יין ממש ולא דבילה.

בתוך הדיון נתפרש שהתירוש הוא יין, ושואלים: וכי תירוש חמרא [יין] הוא? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הנודר ואוסר עצמו מן התירוש — אסור בכל מיני מתיקה, כגון: פירות מתוקים ומותר ביין, הרי שתירוש אינו יין! ודוחים: אי אפשר לומר כך, ולאו חמרא הוא [וכי אין התירוש יין]? והכתיב [והרי נאמר]: "ותירוש ינובב בתלות" (זכריה ט, יז), לומר: שהתירוש מפתה את לבו ופיו (ינובב — מלשון ניב) של השותה, אפילו בתולות שהן צנועות ומסוגרות, משמע שתירוש יין הוא! ומשיבים: אין זו ראיה, אפשר לפרש: דבר הבא מן התירוש, כלומר: היין — ינובב בתולות, שתירוש עצמו הוא ענבים מתוקים, והיין נקרא בהשאלה תירוש משום שהוא נעשה מתירוש.

ומקשים: והכתיב [והרי נאמר]: "ותירוש יקביך יפרצו" (משלי ג, י), משמע שמן היקבים מוציאים תירוש! ומשיבים: אף כאן אין הוכחה, שאפשר לומר דבר הבא מן התירוש — יקביך יפרוצו.

ומקשים עוד: והכתיב [והרי נאמר]: "זנות ויין ותירוש יקח לב" (הושע ד, יא), הרי ברור מכאן שתירוש יין הוא, שמפתה את הלב! אלא, דכולי עלמא [לדעת הכל] תירוש הכתוב במקרא חמרא [יין] הוא, ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ובלשון בני אדם בתקופת המשנה פירוש תירוש הוא מיני מתיקה, ובכללם ענבים, ולא יין. ולענין נדר צריך לדון לפי כוונתו של הנודר, אבל כשהוזכר תירוש במקראות, הכוונה ליין.

ושואלים: אם כן ואמאי קרי ליה [ומדוע קורא לו] במקרא גם יין, ואמאי קרי ליה [ומדוע קורא לו] גם תירוש? ומסבירים: יין רומז — שמביא יללה לעולם, שהשכרות גורמת לרוב חטאים. תירוש — לומר שכל המתגרה בו ועוסק בו נעשה רש (עני).

רב כהנא רמי [השליך, הראה סתירה] לכאורה; כתיב [נאמר] "תירש" וקרינן [וקוראים אנו] לפי הכתיב המלא "תירוש", ויש להבינו כך: זכה ושתה כראוי — נעשה ראש, לא זכה — נעשה רש כפי הכתיב. ומעירים: והיינו [וזו] כעין דבריו של רבא. שרבא רמי [השליך, הראה כעין סתירה]: כתיב [נאמר]: "ישמח" ב"ש" וקרינן [וקוראים אנו] ישמח ב"ש". לומר: זכה — משמחו היין, לא זכה — היין משממו (משגע אותו). והיינו [וזהו] שאמר רבא: חמרא וריחני [יין וריח טוב] — פקחין [עשו אותי פיקח], הרי שהיין מביא תועלת לאיש שזכה לכך.

א ושואלים: מניעת רחיצה וסיכה, מנא לן דאיקרי [מנין לנו שנקרא] עינוי. ומשיבים: דכתיב [שנאמר] בדניאל: "לחם חמדות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי" (דניאל י, ג). ותחילה מבארים את לשון הכתוב: מאי [מה פירוש] "לחם חמדות לא אכלתי"? אמר רב יהודה בריה [בנו] של רב שמואל בר שילת: אפילו נהמא דחיטי דכייתא [לחם של חטים נקיות, מבוררות], לא אכל, אלא לחם מחיטים מעורבות בסובין.

ומשיבים: ומנא לן דחשיב [ומניין לנו שנחשב] לדניאל כל זה וגם העדר הסיכה כעינוי — דכתיב [שנאמר]: "ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך נשמעו דבריך ואני באתי בדבריך" (דניאל י, יב). "כי חמודות אתה" (דניאל ט, כג)

אשכחן [למדנו, מצאנו] איפוא ראיה כי סיכה קרויה עינוי, רחיצה מנא לן [מניין לנו] שיש עינוי במניעתה? אמר רב זוטרא בר' טוביה: אמר קרא [הכתוב]: "ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו" (תהלים קט, יח), לומר: שמים ושמן שאדם סך ורוחץ בהם הרי הם כנכנסים לקרבו. ושואלים: ואימא [ואמור] ש"מים בקרבו" משמעו כשתיה ולא כסיכה! ודוחים: דומיא [בדומה] לשמן, מה שמן הכוונה היא שסך אותו מאבראי [מבחוץ], שהרי אין שותים שמן, אף מים מאבראי [מבחוץ].

ומקשים: והא תנא איפכא קא נסיב לה [והרי התנא להיפך הוא לוקח, מקבל ומבין את הדבר], דתנן [שכן שנינו במשנה]: מנין לסיכה שהיא כשתיה ביום הכפורים? אף על פי שאין ראיה לדבר במפורש מן הכתובים, מכל מקום זכר ורמז יש לדבר מן הכתוב, שנאמר: "ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו" (תהלים קט, יח), ששמן על גופו הריהו כמים בקרבו, משמע שהוא מבין "כמים בקרבו" במובן של שתיה! אלא אמר רב אשי: רחיצה מגופיה דקרא שמיע ליה [מגופו של אותו מקרא לומדים הוא אותה], דכתיב [שנאמר]: "וסוך לא סכתי" (דניאל י, ג), לומר שכל סיכה לא עשה, ובכלל זה גם רחיצה, ושניהם נאסרו מאותו מקור.

ב כיון שהוזכר המקרא בדניאל, שואלים: מאי [מה פירוש] הדבר שאמר המלאך לדניאל: "ואני באתי בדבריך" (דניאל י, יב), שנראה שקודם לא יכול המלאך לבוא לפנים מן הפרגוד, אם לא בגלל דניאל. ומשיבים: היינו דכתיב [זהו שנאמר]: "ושבעים איש מזקני בית ישראל ויאזניהו בן שפן עמד בתוכם עמדים לפניהם ואיש מקטרתו בידו ועתר ענן הקטרת עלה" (יחזקאל ח, יא), שראה יחזקאל כיצד זקני ישראל עובדים עבודה זרה. "וישלח תבנית יד ויקחני בציצת ראשי ותשא אתי רוח בין הארץ ובין השמים ותבא אתי ירושלימה במראות אלהים אל פתח שער הפנימית הפונה צפונה אשר

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

is liable for violating the prohibition: “Drink no wine nor strong drink [sheikhar]” (Leviticus 10:9). Consequently, the term sheikhar in the text can be understood here as the sweet dried fig.

Rather, the Gemara rejects this and states: It is derived through a verbal analogy of “sheikhar” and “sheikhar” stated in the verses of the nazirite (Numbers 6:3). Just as there, in the case of the nazirite, sheikhar means strong wine, so too, here, it means strong wine and not sweet dried figs.

The Gemara returns to the meaning of the word tirosh: Is tirosh wine? Isn’t it taught in a baraita: One who vows not to benefit from tirosh is not allowed sweet foods, e.g., sweet fruits, but is allowed wine. Therefore, tirosh is not wine but sweet food. The Gemara rejects this: And is tirosh not wine? But isn’t it written: “Tirosh shall make the young women flourish [yenovev]” (Zechariah 9:17). The word yenovev comes from the word niv, speech. Consequently, tirosh is a food that tempts the heart and mouth of the drinker, even of virgins, who are modest and reticent. Since sweet foods do not have this effect, tirosh must be wine. The Gemara replies: This is not a proof, since we could explain it otherwise: Something that comes from tirosh, such as wine, causes virgins to come forth; tirosh itself means sweet grapes. Perhaps wine is called tirosh only by extension because it is made from tirosh.

The Gemara challenges this: But isn’t it written: “And your vats shall overflow with tirosh” (Proverbs 3:10). This description implies that tirosh is wine rather than sweet grapes. The Gemara answers: This too is not a proof that tirosh means wine. We could say that the vats shall overflow with something that comes from tirosh, i.e., wine; yet tirosh itself means sweet fruits.

The Gemara objects: But it is written: “Harlotry, and wine, and tirosh take away the heart” (Hosea 4:11). Since tirosh leads the heart astray, it is clear that it is wine. Therefore, the Gemara accepts that tirosh means wine. Rather, according to everyone, the word tirosh in the Bible refers to wine, but vows follow colloquial language. During the time of the Mishna, tirosh meant sweet fruits; the term included grapes but not wine. When dealing with vows, the intention of the speaker is what must be determined, but no inference can be drawn from colloquial language to the biblical definition of the word.

The Gemara asks: And if so, why does the Bible call it wine and why does it call it tirosh? The Gemara explains: “Wine” suggests that it brings lament to the world because drunkenness causes most sins. There is a phonetic resemblance between the yayin, wine, and ta’aniya va’aniya, sorrow and howling, which Rashi (on Job 2:5) explains as lament. “Tirosh” shows that those who indulge in it become poor [rash].

Rav Kahana raised a contradiction: It is written as tirash but we read it tirosh. This should be understood as follows: If one merits and drinks appropriately, he is made a head [rosh]; if one does not merit and does not drink appropriately, he is made poor [rash]. The Gemara comments: This is the same as what Rava said, as Rava raised a contradiction: It is written: “And wine that makes glad [yishamaḥ] the heart of man” (Psalms 104:15) with a shin, but we read it yisamaḥ with a sin. This teaches: If one merits, wine makes him happy [same’aḥ]; if one does not merit, it makes him confounded [shamem]. This is the same as what Rava said: Wine and good scents make me wise, meaning that wine benefits one who deserves it.

§ The Gemara asks: From where do we derive that abstaining from bathing and smearing oil on oneself is called affliction? The Gemara answers: As it is written “I ate no pleasant bread, neither did meat nor wine enter my mouth, neither did I anoint myself at all” (Daniel 10:3). The Gemara explains the verse: What is the meaning of “I ate no pleasant bread”? Rav Yehuda, son of Rav Shmuel bar Sheilat, said: He did not eat even bread made from refined wheat; he ate only wheat mixed with bran.

The Gemara continues to show that abstaining from smearing oil on oneself is considered an affliction: And from where do we derive that abstaining from the activities that Daniel describes is considered affliction? As it is written: “Then he said to me: Fear not, Daniel, for from the first day that you set your heart to understand and to afflict yourself before your God, your words were heard, and I have come due to your words” (Daniel 10:12). “For you are greatly loved” (Daniel 9:23).

We have found proof that abstaining from smearing oil on oneself is considered affliction; from where do we derive that abstaining from bathing is also called affliction? Rav Zutra, son of Rabbi Toviya, said: The verse states: “And it came into his innards like water, and like oil into his bones” (Psalms 109:18). This means that the water with which one bathes and the oil with which one smears himself are absorbed into the body. Just as abstaining from smearing oil is considered an affliction, so too, abstaining from bathing is considered an affliction. The Gemara objects: But say that “came into his innards like water” is referring to drinking rather than smearing oil. The Gemara rejects this: It is similar to oil. Just as the oil described in the verse is smeared from outside the body and not drunk, so too, the water mentioned in the verse is used for bathing from the outside. It is not drunk.

The Gemara asks: But the tanna took the opposite meaning, as we learned in a mishna: From where do we derive that smearing oil is like drinking on Yom Kippur? Although there is no explicit proof of the matter from the Bible, there is an allusion to the matter from the verse, as it is stated: “And it came into his innards like water, and like oil into his bones” (Psalms 109:18), meaning that oil on the body is like water within it. Therefore, the phrase “and it came into his innards like water” is referring to the act of drinking water. Rather, Rav Ashi said: Bathing is derived from the same verse cited above, as it is written: “Neither did I anoint myself at all” (Daniel 10:3). This teaches that Daniel did not do any anointing, including bathing. Consequently, the same source prohibits both of these activities.

Apropos the verses from Daniel, the Gemara asks: What did the angel mean when he said to Daniel: “And I have come due to your words” (Daniel 10:12)? From this, it seems that the angel was able to come only because of Daniel. The Gemara answers: This is as it is written: “And there stood before them seventy men of the Elders of the house of Israel, and Jaazaniah, son of Shaphan, standing in the midst of them, each man with his censer in his hand, and a thick cloud of incense went up” (Ezekiel 8:11). Ezekiel saw the Elders of the house of Israel worshipping foreign gods. “And the form of a hand was put forth, and I was taken by a lock of my head; and a spirit lifted me up between the earth and the heaven, and brought me in the visions of God to Jerusalem, to the door of the gate of the inner court that faces northward where

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ותוב מדכתיב ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר וגו' הא שתיה וקא קרי ליה ואכלת כו' עד אמר רבא חמרא וריחני פקחין. אכילה ושתיה מנ"ל דאיקרי ענוי שנא' עניתי בצום נפשי.

רחיצה וסיכה מנ"ל דאיקרי ענוי שנאמר לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי וגו'.

וכתיב מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות וגו'.

ודייק רב אשי מדכתיב וסוך לא סכתי כל סיכה בין סיכת מים שהיא רחיצה בין סיכת שמן אחד זה ואחד זה לא סכתי.

מאי ואני באתי בדבריך דכתיב ושבעים איש מזקני בית ישראל ויאזניהו בן שפן וגו' ואחריהם אל היכל ה' וגו' אמר הקב"ה למיכאל.

אלא יליף לה שכר שכר מנזיר. וא״ת אדרבה נילף שכר שכר משתויי יין. י״ל דהא דמיירי לעינויי לההיא דמעשר דמיא טפי דאלו ההיא דשתויי יין ולהבדיל ולהורות אמר רחמנ'. ומה לי יין או דבלה קעילית. וי״מ דמאן דיליף שכר שכר מנזיר לית ליה ההיא דדבילה קעילית ותנא דדבילה קעילית לא יליף שכר שכר מנזיר דאי הוה גמיר גזרה שוה הוה דריש לה בכל דוכתא. והראיה מדאמרי׳ בפ״ק דנזיר ר״ש אומר אינו נזיר עד שידור מכולן וכו'. ושקלי׳ וטרי׳ עלה ואמרי׳ דר״ש יליף שכר שכר מנזיר ולאפוקי מדתני׳ אכל דבילה קעילית חייב וכו׳ ואמאי לימ׳ דיליף לה לענין מעשר בלחוד ולא ליתי לאפוקי מהאי בריתא אלא ודאי ש״מ דמאן דיליף מנזיר לכל דוכתא יליף לה. וא״ת א״כ לההוא תנא דדבילה קעילית מנא ליה דשתיה בכלל אכילה לענין יוה״כ. וי״ל דאתיא ליה מסברא כדאמרי׳ במס׳ שבועות דאמר ליה איניש לחבריה תא נטעום ואזלי ואכלו ושתו. וזו שיטת ה״ר אלחנן ז״ל:

והא כתיב ותירוש ינובב בתולות. פי׳ לשון ינובב ניב שפתים כענין שאמרו נכנס יין יצא סוד ואלו מיני מתיקה אין מנובבין בתולות:

גרש״י ז״ל נהמא חמימא דחיטי דכייתא ופי׳ ז״ל דמתרגמי׳ את בגדי עשו החמודות דכייתא והיינו לחם חמודות. וי״ג נהמא חמימ׳ אדחיטי בזיתי ולחם חמודות דרשי׳ לשון חימום כדאמרי׳ נחמרו בני מעיה והוא כמו נחמדו:

אעפ״י שאין ראיה לדבר זכר לדבר. תימה למה אינה ראיה ואי משום דהא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הא כמה מילי דרבנן בתלמודא דסמכינהו אקרא ולא אמרי׳ הכי. וי״ל לפי שאין הכתוב מדבר בענין שתייה וסיכה אלא שעושה משל לקללה הנכנסת בקרבם של רשעים כדכתי׳ לעיל מיניה ותאהב קללה ותבואהו ואין להביא ראיה מפסוק שנא׳ בדרך משל. ובתוס׳ פירשו דמשום דאיכא למי׳ איפכא כדרב זוטרא קאמר תנא שאין זו ראייה אלא זכר. ולא נהיר וכבר כתבנו במסכת נדה ובמס׳ שבת משמו של ר״ת ז״ל שאין סיכה כשתיה בשום איסור אחר אלא בתרומה דאמ׳ רחמנא וגם לרבות את הסך. והכא לענין יוה״כ מדרבנן בעלמא אבל לא בשום איסור אחר שאין בו איסור הנאה ולפיכך מותר לסוך בשומן של חזיר או נבילה וכיוצא בהם:

בנדרים הלך אחר לשון בני אדם שבאותו מקום ושבאותו זמן ושבאותה לשון נדר מן התירוש אם דרכם לקרוא תירוש לכל מיני מתיקה ואין קורין תירוש ליין ולתירוש האמור בתורה הרי זה אסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין ותירוש ואם קורין תירוש ליין חדש הרי זה אסור בו כלל הדברים הלך בהם אחר לשון בני אדם כמו שיתבאר במקומו:

אתיא שכר שכר מנזיר. וא"ת למאן דמחייב באכל דבילה קעילית וחלב ונכנס למקדש ולא יליף שכר שכר מנזיר מנא לן דשתיה בכלל אכילה^א)לענין אכילת יוהכ"פ ולענין נדר כדמשמע י"ל וכו' אפילו לא נזר אלא מאחד ור"ש וכו' ואמאי לא קאמר דר"ש יליף לענין מעשר וכו' דאית לי' דשכר דנזיר הוה מופנה הו"ל למילף מקדש שכר שכר מנזיר ואמאי סבר דבשאר וכו' כצ"ל ועיין ש"י. י"ל דמסברא נפקא ליה כדאמרי' בפ"ג דשבועות (דף כב:) דלענין נדר נפקא לן מסברא דאמר ליה איניש לחבריה תא וניטעום מידי ואזל ושתי ואי נמי לענין מעשר אית ליה ג"ש ולא לענין מקדש משום דרחמנא אמר להבדיל ולהורות ובכל שאר משכרין אינו יכול להבדיל ולהורות אבל הקשה ה"ר אלחנן על תירוץ אחרון זה דהא אמרינן בפ"ק דנזיר (דף ג:) רבי שמעון אומר אינו נזיר עד שיזיר מכולם שנאמר מכל אשר יעשה ורבנן דרשי מיין ושכר יזיר אפילו לא נזר אלא מאחד מהן הוי נזיר ור' שמעון יליף שכר שכר מנזיר לענין מקדש לאפוקי מדתניא אכל דבילה קעילית ושתה דבש וחלב כו' ואמאי לא קאמר דר' שמעון לענין מעשר שני יליף ולא ליתי לאפוקי מהך ברייתא אלא ש"מ לא יליף לה כלל בשום מקום כיון דלא גמר לה בחד דוכתא ואין נראה לדחות דשכר דנזיר למקדש לא ילפינן אלא שכר דמעשר מפני דהוה מופנה מצד אחד אבל רבי שמעון דאית ליה שכר דנזיר הוי מופנה א"כ לא הוה ליה למילף [מעשר שני] שכר שכר מנזיר אי סבר דבשאר משכרין אי נכנס למקדש חייב דמ"מ תיקשי אמאי ילפי שכר שכר דמעשר מנזיר נילף שכר שכר דמעשר דמופנה משכר דמקדש על כן אין לנו אלא תירוץ ראשון:

יליף שכר שכר מנזיר. תימה לרבי דהא בעירובין בפרק בכל מערבין (דף כז.) תניא בן בג בג אומר ונתתה הכסף וכו' וקאמר התם דצריכי דאי כתב רחמנא שכר הוה אמינא דבילה קעילית אבל יין אגב קנקנו אימא לא כתב רחמנא ביין ומדרש מיניה ביין אגב קנקן וכ"ש דבילה קעילית ואייתי ליה בשכר לתמד משהחמיץ משמע הא אי לאו יתור דביין הוה אמינא מאי שכר דבילה קעילית והיכי מצינו למימר הכי הא ילפינן שכר שכר מנזיר ודוחק הוא לדחות דמילתא דהתם אתיא למאן דאמר דחייב בשאר משכרין בנכנס למקדש ולית ליה שכר שכר מנזיר ועוד קשה לרבי דהתם דרשינן מבבקר דלוקחין בשר אגב עורו והא איצטריך לכלל ופרט דדרשינן התם מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע כו' ועוד דתרי פרטי צריך לכל הפחות אי כתב בקר וצאן הוה אמינא בעלי חיים אין ואי כתב יין ושכר הוה אמינא גידולי קרקע כדאמרינן בקדושין (דף יז.) גבי הענקה דאי כתב רחמנא בקר וצאן הוה אמינא בעלי חיים ואי כתב רחמנא גורן ויקב כו' ואומר רבי דמיתורא דהביתי"ן דריש התם אבל בקר וצאן ויין ושכר לגופיה צריכי לדרשא אחרינא ולפרי מפרי דעירובין ולהכי מוקמינן ליתורא דבי"ת דבשכר לדבילה קעילית אבל שכר גופיה ילפינן מנזיר. מ"ר. מיהו תימה לרבי אמאי איצטריך קרא לדבילה קעילית והא מכל שכן דיין אגב קנקנו נפקא י"ל דמ"מ אע"פ שלא היה משמיענו חידוש אי בדבילה קעילית משתעי מ"מ יש לנו לומר דמישתעי בהכי ולשם דרש הכי איצטריך כמו פרטי דבקר וצאן ויין ושכר גופייהו דלא איצטריכו לכולהו אלא לשום דרשה בעלמא. מ"ר. וא"ת למה לי ג"ש דשכר שכר לרבות יין דשתיה בכלל אכילה תיפוק ליה מדמרבינן התם תמד משהחמיץ י"ל דהיינו על ידי אניגרון וא"ת אמאי הוה צריך קרא לדבילה קעילית יותר מכל שכן דיין אגב קנקנו נפקא י"ל דמ"מ אע"פ שלא היה משמיענו חידוש אי בדבילה קעילית משתעי מ"מ יש לנו לומר דמישתעי בהכי ולשם דרש הכי איצטריך כמו פרטי דבקר וצאן ויין ושכר גופייהו דלא אצטריכו לכולהו אלא לשום דרשה בעלמא. מ"ר. וא"ת למה לי ג"ש דשכר שכר לרבות יין דשתיה בכלל אכילה תיפוק ליה מדמרבינן התם תמד משהחמיץ י"ל דהיינו על ידי אניגרון וא"ת אמאי הוה צריך קרא לדבילה קעילית יותר מכל שאר פירות דנפקא לן בעירובין מכלל ופרט פרי מפרי וגדולי קרקע ושמא אין ראויות לאכילה לגמרי אי נמי אין ראויות אלא ע"י תערובת מים ומיהו חשיבי מתמד שהוא אינו פירא גופיה אלא המים עיקר ולהכי צריך יתורא דבי"ת דבשכר. מ"ר. וא"ת היכי מוכח מילתיה שכר שכר מנזיר דשתיה בכלל אכילה דילמא יין קרוש הבא משניר וכ"ת קרא מאי קמ"ל דא"כ כי קא פריך ואימא דבילה קעילית לא אשמועינן קרא שום חידוש י"ל דלהעמיד לקרא ביין מיירי בכל יין ועוד כי שמא אותו מתוק ואינו משכר. מ"ר. א"נ אינו נאכל אלא שורין אותו במים ושותין אותו^ב)עי' בתוס' דסוגיין ובתוס' עירובין ושבועות דשם ועיין ש"י.:

שכר שכר מנזיר. ובנזיר יין ממש הוא דכתיב חומץ יין וחומץ שכר דלא שייך בדבילה קעילית אלא ביין:

ותירוש ינובב בתולות. ומיני מתיקה פשיטא שאין מנובבין בתולות:

ואימא כשתיה דומיא דשמן. בניחותא:

והא איפכא קא נסיב לה דתנן כו'. ותימה אדרבה מדקאמר תנא אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר כו' ש"מ דתנא נמי סבירא ליה דמים דומיא דשמן דאל"כ ע"כ ראיה היא דהא איתקוש ואי משום דעיקר קרא לא מישתעי ביוה"כ והא איכא נמי התם כמה דרשות כמו מנין לספינה שהיא טהורה שנאמר דרך אניה בלב ים וכמה קראי שהם אסמכתא ואע"ג [דלא] מיירי בהכי ואומר רבי אי דעיקריה דקרא מיירי ברחיצה לא היה כאן כלל אפילו זכר לדבר אלא פשיטא דמיירי בשתיה ומשום דאיכא דמוקי ליה ברחיצה דומיא דשמן קאמר דהוי זכר לדבר וא"ת כיון דהאי קרא היינו אלא זכר לדבר מאי האי דקאמר בפ' בנות כותים (דף לב.) לא נצרכה אלא לסוכה שמן של תרומה שנאמר ולא יחללו וגו' לרבות הסך כשותה ואיבעית אימא מהכא ותבא כמים כו' כיון דמעיקרא אייתי קרא דולא יחללו שהוא מן התורה הדר מייתי האי קרא שהוא זכר לדבר י"ל דהכי קאמר אפי' ליכא טעמא לאסור מה"ת יש פסוק שאסור מיהא מדרבנן וגם דרשא דלא יחללו אינה כי אם מדרבנן וכמה דרשות דרשינן מיניה בפ"ק דזבחים (דף ג:) דקדשים מחללין קדשים ואין חולין מחללין קדשים ודרשינן נמי בסנהדרין (דף פג.) מהתם האוכל טבל שהוא במיתה והא דתנן במס' תרומות (פ"ו מ"א) הסך שמן של תרומה משלם קרן וחומש זה הוה מדרבנן. מ"ר:

מנין לסיכה שהיא בכלל שתיה. אומר רבינו יעקב דלא שייכא כלל איסור דסיכה בחלב ושומן לאסור אפילו מדרבנן דלא אשכחן שתהא סיכה בכלל שתיה אלא לענין יום הכפורים:

דכתיב ושבעים איש מזקני ישראל. משום דאיירי בהאי פרשתא נקט הני קראי:

ומותר ביין פירש המורה ומותר ביין בן ארבעים יום ויפה פי' דדדוקא ביין בן ארבעים מותר שעברת כל תפיסתו ויצא מכלל תירוש אבל תוך ארבעים אסור שהוא בכלל תירוש ולא יתכן לומר שהיין כשהוא תופס לא יקרא תירוש אלא ענבים ומיני מתיקהץ וא"כ שגם היין מגתו יקרא תירוש למה כשמקשה לפנים ותירוש יקביך יפרוצו. נדחק לתרץ ה"ק דבר הבא מן התירוש יקביך יפרוצו איבעי למימר כשיורד מן הגת ביקב ודאי תירוש איקרי וזה מוכיח שלא נקרא תירוש אלא ענבים ואל יין מגתו ודבר זה אינו נכון. ואינו מתיישב על הדעת ונ"ל לפרש השיטה כן ותירוש חמרא הוא והתניא כו' פי' מקשה על מאי דבעינן למילף לעיל שתי' בכלל אכילה. מדכתיב ואכלת לפני ד' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך תירוש חמרא הוא וקרי לי' ואכלת. והשתא יקשה ותירוש חמרא הוא דפשטית מיני' הכי והתניא הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה אלמא תירוש לאו חמרא חדתא בלחיד הוא אלא כל מני מתיקה נקראין תירוש וא"כ הא דכתיב מעשר דגנך ותירושך על כל מיני מתיקה קאמר והאי דקאמר ואכלת אמידי דבר אכילה קאמר כגון ענבים ותאנים ואל אחמרא דשתיי' לאו בכלל אכילה. וכי היכי דהוה בעינן לאקומיה ושכר דלעיל אדבלה קעילית ולאו איין הה"B האי ואכלת אשאר מני מתיקה קאמר ולאו אחמרא חדתא ומקשה וכי תירוש לאו חמרא הוא. פי' חמרא מיוחד ולא כל מיני מתיקה והכתיב ותירוש ינובב בחולות. ואי אמרת דתירוש כל מיני מתיקה משמע וכי מני מתיקה ינובב בחולות כי אם יין בלבד. וכן נמי ותירוש יקביך יפרוצו כלום ימצא ביקבים מיני מתיקה כ"א יין אלמא תירוש חמרא בלבד היא. והה"נ האי ותריושך חמרא הוא וקאמר רחמנא ואכלת אלמא שתיי' בכלל אכילה. ומתרץ דבר הבא מן התירוש ולעולם כל מיני מתיקה נקראין תירוש כדתנאי בנדרים והדר ומקשה ותירוש לאו חמרא מיוחד הוא אלא כל מיני מתיקה נקראין תירוש. והכתוב זנות יין ותירוש יקח לב ואין לתרץ כאן דבר הבא מן הענבים שגם היין מן הענבים בא. אלא ודאי האי דקאמר יין ותירוש יין ישן והיין חדש הוא אלמא תירוש יין חדש מיוחד הוא ולא כל מיני מתיקה שמיני מתיקה אינן לוקחין את הלב אלא לעולם תירוש חמרא הוא ולא כל מיני מתיקה ושפיר ילפינן מותירושך דשתיי' בכלל אכילה. ה"ג ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם. פי' ודאי תירוש דקרא חמרא בלחוד הוא ולא מיני מתיקה. אלא שנהגו העולם לקרא לכל מיני מתיקה תירוש ובנדרים הלך אחר לשון אדם. ואל תביא ראי' מלשון בני אדם ללשון תורה דלעולם לשון תורה תירוש חמרא היא:

בד"ה גמר שכר כו' יליף ג"ש והתם טעמא רבה איכא כו' כצ"ל:

בא"ד גמר שכר כו' מסקינן הכא דדבילה קעילית אין נקחת בכסף כו' בשכר ה"א דבילה קעילית כתב רחמנא יין על גבי קנקנו וכ"ש דבילה קעילית ואייתר לן בשכר כו' לישני מיין אגב קנקנו דנקחת נפקא כו' י"ל ואכלת לא קאי אמאי דמרבינן כו' עכ"ל כצ"ל:

בפרש"י בד"ה דומיא דשמן כו' ע"י רחיצה עכ"ל הס"ד:

ע"ב דבר הבא מן התירוש כו'. פרש"י ענבים ק"ק אמאי לא פריך מגופיה דקרא דכתיב מעשר דגנך ותירושך וגו' דלא הוה ענבים דאין נותנין מעשר מן הפירות מה"ת ולולי פירושו נ"ל דודאי ידע דתירוש לאו ענבים הוא אלא דס"ד למימר דתירוש הוא דוקא יין חדש שהוא מתוק ולכך כינו כל דבר מתיקה ע"ש היין חדש ואהא פריך ולאו חמרא הוא דהיינו גם יין ישן שהוא בן מ' יום בכללו מדכתיב ינובב בתולות דמשמע שמשכר ויין חדש אינו משכר וכן ותירוש יקביך יפרוצו דקאי ארישיה דקרא דאסמיך יפרוצו בו לרוב משמע יין ישן ודמשני דבר הבא מן התירוש היינו שהישן בא מן החדש שנקרא תירוש ופריך מדכתיב יין ותירוש יקח לב דהיינו דבר המשכר דהיינו ישן דהכא ליכא למימר הבא מן התירוש דהיינו יין דהא יין בפירוש כתיב אלא דתירוש נמי ישן וקראו בשני שמות דהיינו יין ותירוש יין שמביא כו' ופרש"י ע"י היין רוב הניאוף כו' ויותר נראה ע"ש הפסוק למי אוי ולמי אבוי וגו' למאחרים על היין כמפורש בפ' בן סורר:

כתיב תירש וכתיב תירוש זכה כו' וכתיב ישמח כו'. מפורש שם בפ' בן סורר וע"ש:

ואיש מקטרתו וגו'. ומייתי ליה דמשום שעבדו הזקנים לע"ז בקטורת נגזרה גזרה כדלקמן אני שורף אותם ולטובים כו' ומייתי נמי הא דאחוריהם אל היכל וגו' דמש"ה נמי נגזרה גזרה זו אבל הא דמייתי וישלח ידו ויקחני בציצית וגו' לא הוצרך להביאו אלא לספר היאך בא מבבל לירושלים לראות כן ומיהו לא ידענא אמאי לא הביא המקראות כסדרן דהאי קרא וישלח ידו ויקחני וגו' ברישא דענינא כתיב וה"ל לאתויי מקמיה:

תד"ה גמר. ונ"ל דשפיר פריך כו' והכא פריך כו'. כצ"ל:

אָמַר רַבִּי יִצְחָק: 'יַיִן', שֶׁמֵּבִיא יְלָלָה לָעוֹלָם. נראה לי בס"ד אותיות 'יַיִן' במילואם כזה יו"ד יו"ד נו"ן עולה המילוי מספר יְלָלָה עם הכולל [76] ואם תצרף עם המלוי מספר הפשוט יהיה מספר יַיִן [70] מספר עוֹלָם [146] נמצא יפה דרש שֶׁמֵּבִיא יְלָלָה דייקא לָעוֹלָם דייקא. ונרמזה היללה במלוי לומר אימתי יביא יללה? הוא כאשר האדם ימלא כריסו ממנו אבל שותה דבר מועט יפה הוא.

'תִּירוֹשׁ', שֶׁכָּל הַמִּתְגָּרֶה בּוֹ נַעֲשָׂה רָשׁ. נראה לי בס"ד על פי מה שאמר הרב קהילת יעקב ז"ל בשם ספר התמונה תָּיו לשון גבול כמו (במדבר לד, י) 'וְהִתְאַוִּיתֶם' (משלי כג, ג) 'תִּתְאָו' ולכן אות תָּיו היא בסוף אלפא ביתא שהיא גבול לכל האותיות עיין שם. ובזה מובן כאן רמז נכון כי 'תִּירוֹשׁ' כתיב בחול"ם במקום וא"ו ונמצא תִּירוֹשׁ הוא אותיות תָּיו רָשׁ אך אותיות ר"ש אינם מחוברים יחד אלא אות וא"ו מפסיק בתוכם ומבטל משמעותם ואם זכה לעשות גבול בשתיית היין שאינו שותה יותר מן הראוי אז אצלו הוא תִּירוֹשׁ דאותיות תָּיו שהם לשון גבול מחוברים עם אותיות רש ומתבטל משמעות של רָשׁ, אבל המתגרה בו כלומר שאינו עושה גבול בשתייתו אלא שותה יותר מדאי בלי גבול אז יסתלקו אותיות תָּיו שהם לשון גבול מן תִּירוֹשׁ וישאר אותיות רש לבד להורות שֶׁנַעֲשָׂה רָשׁ.
או יובן קרוב לזה דאיתא באותיות דרבי עקיבא תָּיו רומזת לתורה ולכן נרשם על מצחות הצדיקים תָּיו של דיו (שבת נה.) יעוין שם. ויש שותה כדי להתפקח כמו שאמר 'חַמְרָא וְרֵיחְנִי פַּקְחִין' וכן אמר רבי הבו חמרא לדרדקי כי היכי דלימרו מילי דאורייתא דנכנס יין יצא סוד (סנהדרין לח.) הנה זה טוב בודאי ונקרא תִּירוֹשׁ שמחובר תָּיו עם רש ובטל רָשׁ ואם לאו ששותה לשכרה דוקא נעשה רָשׁ שיסתלקו אותיות תָּיו וישאר רָשׁ.

זָכָה נַעֲשָׂה רֹאשׁ. נראה לי בס"ד וא"ו דתירוש אף על גב דלא כתיב יוצאה בקריאה וְיֵשׁ אֵם לַמִּקְרָא ואם תחלק אות ו' לשני אותיות לעשות אותה אות א' ואות ה' אז תצרף אות ה' עם תי' דתירוש ויהיה בידך תיבת תהי ותצרף אות א' עם אותיות ר"ש דתירוש ויהיה בידך תיבת רֹאשׁ הרי כאן תיבות תְּהִי רֹאשׁ נמצא אותיות תִּירוֹשׁ נעשו תְּהִי רֹאשׁ.
או יובן בס"ד זָכָה לשתות שיעור בינוני כדי להתפקח בלימוד התורה הרמוז באלף לשון (תהלים נה, יד) 'אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי' נַעֲשָׂה רֹאשׁ שיבא אות א' ויפסיק בין אותיות רש וזהו שנאמר (קהלת ט, יח) 'וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה' רמז לאות א' שמספרו אחד וְחוֹטֶא לשון חסרון.
ומה שאמר זָכָה מְשַׂמְּחוֹ, לֹא זָכָה מְשַׁמְּמוֹ נראה דהשותה מעט שהוא שיעור שמחה שמשמח הלב אז דבורו יהיה מעט וזה נרמז בשמחה 'שָׂח מַה' רוצה לומר שָׂח מעט כמו (שמות טז, ז) 'וְנַחְנוּ מָה' שיחתו מועטת מה שאין כן השותה הרבה מרבה דברים ותהיה שיחתו מרובה הרי זה משמעו כי הַמַּרְבֶּה דְבָרִים מֵבִיא חֵטְא (משנה אבות א, יז).

חַמְרָא וְרֵיחְנִי פַּקְחִין. פירש רש"י 'עשאוני פקח' ומקשים מה בא רש"י ז"ל לחדש בזה? ונראה לי בס"ד דהיה אפשר לפרש דברי רבא קאי על לֹא זָכָה מְשַׁמְּמוֹ ונקיט פַּקְחִין על דרך סגי נהור שרצונו לומר קפחין כדאיתא בשבת (שבת דף קמז:) 'חַמְרָא דִּפְרוֹגִיתָא, וּמַיָּא דְיוֹמְסִית, קִפְּחוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים מִיִּשְׂרָאֵל' ועל זה קאמר רבא ההנאות של המשכת האדם אחר היין ומיני בשמים מְקַפְּחִין אותו ונקיט פַּקְחִין אות פ' קודם קו"ף על דרך סגי נהור דאלו הם מילות הפוכות כמו כֶּשֶׂב כֶּבֶשׂ שִׂמְלָה שַׂלְמָה וכמו שאמרו מהרש"א ז"ל לעיל (יומא עה:) במאמר אַל תִּקְרִי 'שָׁטוֹחַ', אֶלָּא 'שָׁחוֹט', עיין שם, וכן כאן במקום קַפְּחִין אמר פַּקְחִין, לכך בא רש"י ז"ל לפרש 'עשאוני פקח' והיינו פַּקְחִין כמשמעו ממש, וקאי על חלוקה ראשונה דאמר זָכָה מְשַׂמְּחוֹ.

אַמַּאי קָרִי לֵיהּ 'יַיִן'? וְאַמַּאי קָרִי לֵיהּ 'תִּירוֹשׁ'. פירוש יין ותירוש הם שמות חלוקים, פעם נקרא בשם יין, ופעם נקרא בשם תירוש, וכאן למה זכר שתי שמות יחד בבת אחת כאלו מדבר בשני מינים, ואמר רבי יצחק שתי שמות אלו נזכרו יחדיו א' לזוכה וא' לאינו זוכה, דשם יין מורה שמביא יללה לעולם והיינו 'יַיִן' גימטריא ע' 'וילל' גימטריא ע' [70].
ואומרו זָכָה נַעֲשָׂה רֹאשׁ, פירוש זָכָה לשתותו בשביל שיתחכם ויהיה אלוף בתורה נַעֲשָׂה רֹאשׁ שנוסף אות אל"ף בין אותיות 'רש', ואם לאו ששותהו כדי להשתכר יסתלק אות אלף וישאר רָשׁ, וזה נרמז באותיות 'שֵׁכָר' שהם 'כף רש' כי במאזנים יש שני כפות אחת רש שמניחין בה המשקל שהוא סלע או ברזל שאינו שוה כלום, וכף אחת מניחין בה דבר ששוקלין אותו וזו כף עשירה.

ותירוש חמרא הוא והתניא הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה ק"ל איך ס"ד דמקשה דכל מיני מתיקה בכלל תירוש א"כ יהיו כל מיני פירות חייבין בתרומה ומעשר מה"ת והא פשיטא לן בכולה גמ' דכל מיני פירות לבד זיתים וענבים פטורים מה"ת וכמו שכתבו התוס' בפ"ק דר"ה (דף י') וריש פ"ח דבכורות (דף נ"ג) והביאו ראיות גדולות לזה ודלא כהרמב"ם וכמ"ש בחי' למס' ר"ה וראיתי לרא"ש בסי' ס' ע"ג שכתב אע"ג דתרומה ומעשר דכל הפירות אינן מן התורה מ"מ מ"ש נוהג בכל הפירות מה"ת ולפ"ז אתי שפיר דהאי קרא משתעי במ"ש שאינו נאכל אלא בירושלים והוא נוהג בכל הפירות אבל א"א לפרש כן כמו שכתבתי בחידושי למס' ר"ה:

גמר שכר שכר מנזיר והקשו התוס' לר"י דלא גמר שכר שכר מנזיר דמחייב באכל דבילה קעילית ונכנס למקדש מנ"ל דשתיה בכלל אכילה ותירצו דנפקא ליה מסברא כדאמרי אינשי תא ונטעם מידי ואזלי ואכלי ושתי כדאמרינן בפ"ג דשבועות (דף כ"ג) ולדידי ק"ל דאין למילף מלשון בני אדם ללשנא דקרא כדאמרינן בסמוך גבי תירוש דבלשון בני אדם כל מיני מתיקה הוי בכלל תירוש חוץ מיין ובלשון תורה הוי להיפך דווקא יין מקרי תירוש ולא ד"א וה"נ בריש פ"ו דנדרים (דף מ"ט) דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם מש"ה הנודר מן הצלי מותר במבושל והתם בפ"ג דשבועות דמפיק לה מסברא התם אשבועה קאי דאמר שמואל שבועה שלא אוכל ושתה חייב מש"ה מ"ל מסברא מלשון בני אדם ומה"ט לא סגי ליה מקרא משום דאין למידין מלישנא דקרא ללשון בני אדם כדפי' וה"ה דאין למידין מלשון בני אדם ללישנא דקרא מש"ה מ"ל מקרא ונ"מ ליוה"כ ועוד נ"מ כמה עניני דקרא כמ"ש בסמוך דמשו"ה מ"ל מקרא ולא סגי ליה בסברא מלשון בני אדם ואפי' שהתוס' לא פירשו שם כן ונדחקו שם הרבה דל"ל קרא כיון דאיכא סברא והמחוור כדפי' והשתא לר"י דל"ל קרא מנ"ל דשתיה בכלל אכילה בלישנא דקרא עוד תירצו התוס' שם לר"י נ"ל מהא דאמ' בירושלמי דכתיב כל דם לא תאכלו ואי בשקרש הא תניא דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה אלא כמו שהוא והתורה קרא אותו אכילה ואני תמה ע"ז הא במסקנא דחי ראיה זו בירושלמי גופי' דפריך עלה מהא דתניא המחה את החלב וגמעו הקפה את הדם ואכלו אם יש בו כזית חייב מה עבד לה אינו לא אוכל לטמא טומאת אוכלין ואינו לא משקה לטמא טומאת משקין אלמא לפי המסקנא דם שקרש חייב עליו ובגמ' דידן פ"ג דמנחות (דף כ"א) מסקינן אפי' דם חמור שקרש ואכלו חייב הואיל וכנגדו ראוי בחטאות החיצונות ואפי' למאי דבעי למימר התם דם שקרש ואכלו פטור היינו דווקא בחטאת הפנימית משום וטבל והזה אמר רחמנא והאי לאו בר טבילה והזאה הוא אבל בחטאת החיצונה חייב ולקח ונתן אמר רחמנא והאי בר לקיחה ונתינה הוא וה"ה בחולין דחייב כדמוכח סוגיא דהתם וא"כ לא מוכח מלא תאכלו דם דשתיה בכלל אכילה דאיכא לאוקמי בשקרש והא דאמרינן בפ"ט דחולין דה"ט דהקפה את הדם ואכלו דחייב משום דכיון דאקפיה אחשובי אחשביה והשתא ל"ל ה"ט תיפוק ליה דקרא דלא תאכלו דם בע"כ מיירי בהקפה דהיינו קרוש מדקרי ליה אכילה היינו בתר דנפקא ליה מקרא אחר דשתיה בכלל אכילה דהשתא קרא דדם י"ל דמיירי בהויתו אבל לא בקרוש ואי לאו טעמא דאחשביה ה"א על קרוש פטור אבל כל כמה דלא נ"ל מקרא אחר ה"א דשתיה לאו בכלל אכילה וקרא דדם בקרוש איירי דווקא:

סיכה מנלן דאקרי עינוי דכתיב וסוך לא סכתי הקשו התוס' ת"ל מקרא דמתניתן דבסמוך דותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו ותירצו דמהתם הוי אסרינן אפי' סיכה דלאו של תענוג כשתיה להכי מייתי לה מקרא דדניאל להתענות דמשמע של תענוג ואי מקרא דדניאל לא הוי אסרינן סיכה דכמה מיני צער שהיה מענה ומצער עצמו ולא גמרינן מיניה דדילמא חד משאר עינויין שעשה הוי אסרינן אבל סיכה לא קמשמע לן קרא דותבא דסיכה כשתיה. וקצת ק"ל כיון דקרא דותבא אף סיכה שאינה של תענוג במשמע דאיתקש לשתיה א"כ מנלן למשרי סיכה שאינו של תענוג משום דדניאל לא נמנע אלא משל תענוג לבד מ"מ מהקישא נאסר אפי' שאינו של תענוג ואי משום דלהתענות דדניאל אין במשמע אלא של תענוג והוא מגלי אהקישא דלא איתקיש סיכה לשתיה אלא של תענוג דווקא משום דגבי יוה"כ נמי עינוי כתיב א"כ אכתי קרא דדניאל ל"צ דלהתענות דדניאל אמרינן מסברא דאינו משמע אלא סיכה של תענוג אע"ג דקרא סתמא כתיב משום דשאינו של תענוג אינו בכלל עינוי מהא סברא גופא נמי י"ל דבכלל עינוי יוה"כ א"א להביא אלא של תענוג לחוד דקרוי עינוי וקרא דדניאל למה לן וגם מה שפי' מקרא דדניאל לחוד ליכא למילף דהוי אסרי חד משאר עינוים שעשה ולא סיכה איני יודע איזה דבר הוי אסרינן דהא התוס' גופייהו פירשו לעיל דבע"כ להתענות דקרא אסיכה קאי דמי שאינו אוכל לחם חמודות או בשר ויין ואוכל לחם ושותה ד"א לאו עינוי הוא אלא ודאי אסיכה קאי שלא היה סך כלל ועוד ק"ל אי ס"ד דקרא דותבא סיכה שאינה של תענוג נמי במשמע ומקרא דדניאל איכא למימר דלהתענות אד"א קאי ולא אסיכה השתא נמי דמייתא לתרווייהו אכתי נימא הכי ולי נראה דהיינו טעמא דמייתי מקרא דדניאל משום דקאי אהא דאר"ח בריש שמעתין דהני ה' עינויים דמתניתין כנגד ה' עינויים שבתורה ובע"כ א"א להביא בה' עינויים דקרא אלא מה שקרוי עינוי מש"ה קאמר וסיכה מנ"ל דאיקרי עינוי דמייתית ליה מחד עינוי דקרא:

[מלואים: והא תנא איפכא [קא נסיב מנין לסיכה שהיא כשתיה וכו' מכאן קשה על] פרש"י רפ"ג דמ"ק (דף ט"ו) דאמר התם אבל אסור ברחיצה דכתיב ואל תסוכי שמן ורחיצה בכלל סיכה [ופרש"י שנאמר ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו] והא האי כמים בקרבו שתיה היא וסיכה איתקיש לשתיה ולא רחיצה לסיכה לכן נ"ל לפרש [דהאי ורחיצה בכלל סיכה דקאמ' הגמרא התם היינו לפי המסקנא] דהכא דנ"ל רחיצה דאקרי ענוי מרבוי דסוך לא סכתי ש"מ דרחיצה בכלל סיכה:]

[מלואים: זכר לדבר שנאמר ותבא כמים הקשו התוס' דבפ"ד דנדה (דף ל"ב) מייתא ברייתא דתניא ולא יחללו את קדשי בני [ישראל לרבות את הסך כשותה ואב"א מהכא ותבא כמים בקרבו] והשתא איך מביא ראיה מעיקרא מד"ת ואח"כ מדברי קבלה שאינו אלא זכר בעלמא ותי' דה"ק אפי' לא [היה לנו פסוק לאסור סיכה מה"ת הו"ל למיסריה מדרבנן] מקרא דותבא ודברי תימא הן בעיני ול"מ כזה בשום מקום דבתר דמייתא ראיה שהוא אסור מה"ת מייתי ראיה שאסור מדרבנן] עוד תי' דקרא דלא יחללו נמי אינו אלא מדרבנן [אלא קרא איצטריך לכדדרשינן בפ"ק דזבחים] וס"פ הנשרפים נ"ל מיניה אוכל טבל דבמיתה והא דתנן במס' תרומות הסך שמן של תרומה משלם קרן וחומש הוא מדרבנן וק"ל אי מה"ת סיכה אינו כשתיה הא דתנן בפ"ב דמ"ש מ"ש ניתן לאכילה ולשתיה וסיכה לאכול דבר [שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך] לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן והא גבי מ"ש אכילה כתיב ואכלת שם ושתיה בכלל אכילה לפיכך מותר אבל סיכה אם איתא דאינו בכלל שתיה אמאי מותר לסוך שמן של מ"ש והר"ש כתב שם שהירושלמי מפרש דסיכה ושתיה [בכלל אכילה מדכתיב לא תוכל לאכול] בשעריך תירושך זה היין ויצהרך זו סיכה והתורה קראתן אכילה ור"א דריש סיכה מדכתיב [ולא נתתי ממנו למת מה אנן קיימין אי] להביא לו ארון ותכריכים לחי אסור כמו למת אלא איזהו דבר שמותר לחי ואסור למת הוי אומר זו סיכה:]

כתיב זנות יין ותירוש יקח לב וכו' אמר רבי יצחק יין שמביא יללה לעולם וכו'. אפשר לרמוז דכל המתגרה ביין הסט"א נאחז בו וזה רמז ס"ת יין ותירוש יקח נחש כי נדבק בסט"א והוא נחש ינחש בו. ולהיות שזהו דוקא למתגרה ביין כמבואר לכך יש לרמוז היין גימטריא יללה דדוקא היין הידוע כלומר המתגרה בו, אך אם מתנהג כהוגן משמחו כמש"ה ויין ישמח וכדאמר בסמוך זכה משמחו:

והיינו דאמר רבא חמרא וריחני פקחין. פירש"י עשאוני פקח. הרב המוסמך מהר"י פינטו ז"ל פירש כמה פירושים. ואפשר לומר עוד דרבא דריש כתיב ישמח וקרינן ישמח זכה משמחו לא זכה משממו והשתא יקשה דהי"ל לקרות בשין ימנית דדריש משממו והכי הו"ל לקרות דבזה היה עיקר להזהיר לאדם והכתוב עשה עיקר מלשון שמחה ומה יש לנו אם משמח ויש לו שמחה טפי הו"ל לעשות עיקר להזהיר לאדם ולשמחה מה זו עושה. ולישב זה אמר והיינו דאמר רבא חמרא וריחני פקחין עשאוני פקח כלומר דהא דכתיב ויין ישמח לבב אנוש יש תועלת גדול לתורה דמתוך השמחה מרחיב לבו ומבין בתורה כמו שאמר רבא עשאוני פקח ולזה הכתוב עשה עיקר מהשמחה דאהניא לפלפל בתורה ולהבין עמקה וכן ר"ת ישמח לבב אנוש ס"ת חשב דאהני לחשוב מחשבות בתורה:

חייב. משום שכר אל תשת (ויקרא י): אף כאן יין. וביין אין שכרות אלא בשתייתו: אסור בכל מיני מתיקה. בפירות חדשים בתפוחים בענבים: ומותר ביין. בן ארבעים: ותירוש ינובב בתולות. זה יין טוב שהוא משכר את האדם לגלות סתרי לבו האטומים כבתולה: הבא מן התירוש. מן הענבים והכי קאמר קרא הענבים יוציאו לכם דבר אשר ינובב בתולות: ותירוש יקביך יפרוצו. וכל יקב שבמקרא הוא הבור שלפני הגת ושם אין הענבים נתונים אלא היין: דבר הבא מתירוש וכו'. והכי קאמר קרא ענבים יהיו לך המפריצים יקביך ביין ולעולם אין היין נקרא תירוש אלא הענבים: והכתיב יין ותירוש יקח לב. ואכילת ענבים אינה משכרת: הלך אחר לשון בני אדם. ואין דרכן לקרות את היין תירוש לכך מותר ביין: שמביא יללה. ע''י היין רב הניאוף ופורענות באה לעולם. יין לשון תאניה ויללה: זכה. לשתות לפי מדה: נעשה ראש. שמפקח לבו בחכמה: כתיב ישמח. בשי''ן לשון שממה וקרינן יין ישמח לשון שמחה: פקחין. פקחוני עשאוני פקח: דחיטי דכייתא. חטים נאות ונקיות כדמתרגמינן את בגדי עשו החמודות (בראשית כז) דכייתא: דומיא דשמן. מים בקרבו דכתיבי בקרא דומיא דכשמן בעצמותיו מה שמן מבחוץ סכין אותו ונבלע בעצמותיו אף מים בקרבו הנבלעות דרך החוץ על ידי רחיצה: שהיא כשתיה. אלמא מים דקרא שתיה הוא ושמן הוא דיליף ממים ואת ילפת מים משמן: אלא אמר רב אשי רחיצה מגופיה דקרא. דדניאל דגבי סיכה נפקא לן מריבויא דלישנא וסוך לא סכתי ומצי למכתב ולא סכתי: ואני באתי בדבריך. סיפיה דההוא קרא דלעיל אל תירא דניאל וגו' ואני באתי בדבריך נכנסתי לתוך הפרגוד בשבילך: מאי ואני באתי. מתי נגרש מתוכו שהוצרך ליכנס:

גמר שכר שכר מנזיר. ואם תאמר לרבי יהודה דלא יליף גזירה שוה בברייתא פרק אמרו לו (כרית ת דף יג:) מנא ליה דשתיה בכלל אכילה יש לומר מסברא כדאמרינן בפ''ג דשבועות (דף כב:) איבעית אימא קרא איבעית אימא סברא אבע''א סברא כדאמרי אינשי תא ונטעום מידי ואזלי ואכלי ושתו א''נ נראה לי נהי דלגבי ביאת מקדש לא יליף שכר שכר מנזיר לחייב אפי' בשאר משכרין הכא גבי מעשר שני הוה יליף גזירה שוה דהתם טעמא רבה איכא דלא יליף משום דשתויי יין גנאי הוא ליכנס שכור לפנים דאפילו לפני מלך בשר ודם אין עושין כן כ''ש לפני מלך מלכי המלכים הקב''ה וכיון דטעמא מש''ה הוא מה לי יין מה לי שאר משכרין אבל בעלמא מודה דגמרינן מנזיר תדע דהא הכא אליבא דמ''ד אכל דבילה קעילית ונכנס למקדש חייב דהיינו רבי יהודה מסקינן גמר שכר שכר מנזיר אלמא דמודה רבי יהודה הכא כדפרי' וניחא נמי הא דקשה אדגמרת מנזיר נגמר ממקדש אפילו שאר משכרין אלא ודאי לא גמרינן מקדש מעלמא ולא בעלמא גמרינן מינה דטעמא דהתם הוי כדפרי' והא לא שייך בעלמא ואם תאמר דהשתא מסקינן הכא דדבילה קעילית אין נקחת בכסף מעשר ובפרק בכל מערבין (עירובין דף כז:) לא משמע הכי דדרשינן ביין לרבות שלוקחין יין אגב קנקנו בשכר מלמד שלוקחין תמד משהחמיץ ומפרש התם דצריכי דאי כתב רחמנא בשכר ה''א דבילה קעילית [. כתב רחמנא יין ע''ג קנקנו וכ''ש דבילה קעילית] ואייתר לן בשכר לתמד משהחמיץ וע''ק מנלן התם למידרש כל הני דרשות ביין שלוקחין יין אגב קנקנו בשכר לתמד משהחמיץ בבקר ע''ג עורו בצאן ע''ג גיזותיו והא צריכי למידרש מינייהו כללי ופרטי לכל הפחות תרתי מינייהו צריכי חד בעלי חיים וחד שאינן בעלי חיים דאי כתב רחמנא יין ושכר ה''א גידולי קרקע ממש דווקא ואי כתב רחמנא בבקר ובצאן ה''א בעלי חיים אין שאין בעלי חיים לא כדאמרינן בפרק קמא דקדושין (דף יז.) גבי הענקה וי''ל דהתם לאו מביין ושכר ובבקר ובצאן קא דריש אלא מיתורא דביתי''ן דהוה מצי למיכתב יין ושכר בקר וצאן והשתא ניחא בשמעתא דבכלל שכר דקרא לא הוי דבילה קעילית וא''ת ולמה לי לרבויי התם דבילה קעילית תיפוק ליה מכעין הפרט דהוי פרי מפרי וגידולי קרקע וי''ל דשמא אינה ראויה לאכילה ולא חשיבא פרי כולי האי וא''ת הכא דפריך ואימא דבילה קעילית לישני מיין אגב קנקנו (דאינה) דנקחת נפקא כדאיתא בפ' בכל מערבין (עירובין דף בז:) ונראה לי דשפיר פריך דאי מיין אגב קנקנו נימא דאינה נקחת דבילה קעילית בפני עצמה מכסף מעשר אלא בהבלעה דומיא דיין אגב קנקנו כדמשמע התם דכל הנך דמרבינן מדרש' דביתי''ן אינה נקחת בעינייהו אלא בהבלעה והכי פריך ואימא דשכר גופיה מיירי בדבילה קעילית ותהיה נקחת בפני עצמה בלא הבלעה וא''ת אמאי לא גמרינן דשתיה בכלל אכילה מדכתיב בשכר ודרשינן מיניה תמד משהחמיץ ואמר רחמנא ואכלת וי''ל ע''י אניגרון אי נמי יש לומר ואכלת לא קאי אלא אגופיה ולא אמאי דמרבינן מדרש' דביתי''ן תדע דהא יין אגב קנקנו ובקר אגב עורו וצאן אגב גיזותיו לא שייך בהו אכילה ואם תאמר כי גמרינן שכר שכר מנזיר דשכר חמרא הוא מנלן דשתיה בכלל אכילה היא דילמא ביין קרוש הבא משניר להכי כתב ואכלת וכי האי גוונא פריך בפרק קמא דסוכה (' ף יב.) בגמ' דזה הכלל וכו' ויש לומר דילמא לא חזי לאכילה אלא שורין אותו במים ושותין ועוד מאי קמ''ל קרא ועוד דגמרינן מנזיר מה התם בכל מיני יין אסור דכתיב מכל אשר יעשה מגפן וגו' אף שכר דהכא: ומנלן דחשיבא עליה כעינוי דכתיב אל תירא דניאל וגו'.

דף עו - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד