יומא עז ע"א

דף עז - א

ועוד נאמר שם: "ויבא אתי אל חצר בית ה' הפנימית, והנה פתח היכל ה' בין האולם ובין המזבח כעשרים וחמשה איש. אחוריהם אל היכל ה', ופניהם קדמה, והמה משתחוים קדמה לשמש".

ממשמע שנאמר "ופניהם קדמה", איני יודע שאחוריהם אל היכל ה' הנמצא בצד המערבי?

אלא, מה תלמוד לומר "אחוריהם אל היכל ה"'.

מלמד שהיו פורעין עצמן, והיו מתריזין מפנים עצמם כלפי מטה [בלשון סגי נהור].

אמר לו הקדוש ברוך הוא למלאך מיכאל, השר של עם ישראל במלאכי מעלה: מיכאל - סרחה אומתך!

אמר לפניו: רבונו של עולם, דיו שתמחל לכולם על ידי שתפנה לטובים שבהם, ואל תבט לרעים שבהם.

אמר לו הקב"ה למיכאל: אני שורף גם אותם וגם לטובים שבהם על שדלא מיחו בידם [תוס' ישנים].

מיד: "ויאמר ה' אל האיש לבש הבדים [גבריאל], ויאמר: בא אל בינות לגלגל, אל תחת לכרוב, ומלא חפניך גחלי אש מבינות לכרבים, וזרק את גחלי האש על העיר! ויבא לעיני.

מיד: "וישלח הכרוב [בשליחותו של גבריאל] את ידו מבינות לכרובים, אל האש אשר בינות הכרבים, וישא הכרוב את גחלי האש, ויתן אותם אל חפני ידיו של גבריאל, לבש הבדים.

ויקח גבריאל את הגחלים ויצא אל העיר להשליך עליה את גחלי האש".

אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: אילמלא לא נצטננו הגחלים בשעה שהועברו מידו של כרוב לידו של גבריאל - לא נשתיירו משונאיהן של ישראל [לשון סגי נהור] שריד ופליט.

וכתיב [יחזקאל ט] "והנה האיש גבריאל לבוש הבדים, אשר הקסת במתניו, משיב אל הקב"ה דבר לאמר: עשיתי כאשר צויתני! ".

אמר רבי יוחנן: באותה שעה הוציאו לגבריאל מאחורי הפרגוד, ומחיוהו והכוהו שיתין פולסי דנורא, בשישים מקלות אור.

אמרו ליה: אי לא עבדת, אם לא היית מקיים את אשר הוטל עליך, לא עבדת, לא היית נענש על אי מילוי השליחות. לפי שהיה מקום להצדיקך, שהמתנת לראות אולי ישוב מהם אף ה', והוא יבטל את שליחותך.

אבל אי עבדת, כיון שכן עשית את שליחותך ולא המתנת, - אמאי לא עבדת כדפקדוך, מדוע לא לקחת אתה עצמך את הגחלים כאשר נצטוות, וכיצד אמרת לכרוב שיביאם אליך ובכך הצטננו הגחלים?

ועוד: עכשו דעבדת, וכי לית לך "אין משיבין על הקלקלה"? ששליח שלא עשה את שליחותו כראוי אינו חוזר ומכריז שעשה את שליחותו.

אייתוה הביאוהו לדוביאל, שרא דפרסאי, שר הפרסים בין מלאכי מעלה, ואוקמיה בחריקיה והעמידוהו במקומו של גבריאל, ושמש דוביאל במקומו של גבריאל עשרים ואחד יום. היינו דכתיב שאמר גבריאל לדניאל: "ושר מלכות פרס עמד לנגדי [במקומי] עשרים ואחד יום. והנה מיכאל, אחד השרים הראשונים, בא לעזרני. ואני נותרתי שם אצל מלכי פרס".

וממשיכה הגמרא: יהבו ליה נתנו לו לדוביאל שישלוט על עשרין וחד מלכי, ועל פרוותא הנמל דמשהיג, המלכותי. שמשם היו שולים מרגליות מהים.

אמר ביקש דוביאל: כתיבו לי גם לישראל באכרגא, שאשלוט גם עליהם, והם ישלמו מסים למלכות פרס.

כתבו ליה.

ועוד ביקש: כתיבו לי גם את רבנן באכרגא! שגם תלמידי חכמים, הפטורים ממס, יעלו מס למלכות פרס.

כתבו ליה.

בעידנא דבעו למיחתם על האיגרת בדבר גביית המס מישראל ומתלמידי חכמים, עמד גבריאל שהיה "מאחורי הפרגוד", ואמר, קרא את הפסוק בתהלים [קכז]: "שוא לכם משכימי קום, מאחרי שבת, אכלי לחם העצבים. כן יתן לידידו שנא".

ומבארת הגמרא את משמעות הפסוק:

וכי הגונים הם האומות שימסרו תלמידי חכמים בידיהם לגבות מהם מס? והרי יש לקרוא עליהם: שוא לכם לעסוק באומנות החל מהבוקר ועד שעה מאוחרת בלילה, ולאכול לחמכם בעצב וביגיעה, שהרי לעומתכם, תלמידי החכמים, שהם ידידי ה', המנדדים שנה מעיניהם כדי ללמוד תורה, זוכים שהקב"ה מספק את צרכי מזונותיהם ללא עצב ויגיעה.

מאי "כן יתן לידידו שנא"?

אמר רבי יצחק: אלו נשותיהן של תלמידי חכמים שמנדדות שינה בעולם הזה, כדי לעזור ולעודד את בעליהן, וזוכות בכך לעולם הבא.

ואם כן, אין זה מן הראוי שיימסרו תלמידי החכמים למס אל דוביאל.

וממשיכה הגמרא בתיאור המעשה:

ולא השגיחו עליו לטענתו של גבריאל.

אמר גבריאל לפניו של הקב"ה: רבונו של עולם! אם יהיו כל חכמי אומות העולם בכף מאזנים, ודניאל איש חמודות בכף שניה, האם לא נמצא דניאל מכריע את כולם!? וכיצד יימסר איש שכמוהו לגביית מס לדוביאל?

אמר הקדוש ברוך הוא: מי הוא זה שמלמד זכות על בני?

אמרו המלאכים לפניו של הקב"ה: רבונו של עולם - גבריאל הוא זה!

אמר להם הקב"ה: יבא גבריאל! שיחזור ויכנס לפנים מן הפרגוד.

וזהו שנאמר, שאמר גבריאל לדניאל: "ואני גבריאל, באתי חזרתי לתוך המחיצה ועמדתי לפני הקב"ה, בדבריך, בזכות הגנתי עליך".

וחוזרת הגמרא לתיאור כניסתו של גבריאל: אמר להו הקב"ה למלאכים: ליעול, יכנס גבריאל.

אעיילוהו.

אתא, אשכחיה מצא גבריאל לדוביאל דנקט ליה לאיגרתיה בידיה כשהוא מחזיק את האיגרת אודות המס בידו.

בעא למרמא מיניה, רצה גבריאל להשליכה מידו של דוביאל.

בלעה דוביאל לאיגרת.

איכא דאמרי: מיכתב הוה כתיבא אותה איגרת, אבל מיחתם לא הוי חתמא.

איכא דאמרי: אף מיחתם נמי הוה חתמא, אלא כדבלעיה כאשר בלעה דוביאל מחיק לה לחתימה מיניה.

וכיון שנמחקה החתימה, התבטל במקצת תוקף האיגרת, והיינו, זוהיא הסיבה דבמלכותא דפרס - איכא דיהיב כרגא, ואיכא דלא יהיב כרגא. יש המשלמים מסים ויש הפטורים מהם.

והמשיך גבריאל לספר לדניאל שכבר נגזרה גזירה נוספת, שיצא עם ישראל מיד הפרסים ויכנס תחת שלטון שר יון, ואין בכוחו למנוע זאת, אלא בעל כורחו עליו לצאת:

"ואני יוצא - והנה שר יון בא".

ומבארת הגמרא: עוי עוי צעק וצוח גבריאל לבטל את הגזירה הזאת, וליכא דאשגח ביה, ולא היה מי שישמע לו.

ועתה מביאה הגמרא לימוד נוסף לאיסור רחיצה ביום הכיפורים: ואי בעית אימא: רחיצה דאיקרי ענוי, מנא לן? - מהכא:

דכתיב [מלכים א ב] "ולאביתר הכהן אמר שלמה המלך: ענתת לך על שדיך, כי איש מות אתה. וביום הזה לא אמיתך, כי נשאת את ארון ה' לפני דוד אבי, וכי התענית בכל אשר התענה אבי כאשר ברח מפני אבשלום".

ומה היתה התענית?

וכתיב ביה בדוד בברחו מפני אבשלום [שמואל ב יז] "כי אמרו: העם רעב ועיף וצמא במדבר". שבכך התענו.

וביאור הפסוק: רעב - מלחם, וצמא - ממים.

עיף - ממאי? לאו, האם לא מההמנעות מרחיצה! ומוכח שההמנעות מרחיצה היא עינוי.

ודוחה הגמרא: ודילמא עיף מנעילת הסנדל?

אלא אמר רבי יצחק: מהכא: [משלי כה] "מים קרים על נפש עיפה".

ומוכח שההמנעות מרחיצה במים עושה את הנפש "עיפה", וזו היא גם המשמעות של עייפות העם הבורח עם דוד מפני אבשלום. ועייפות זו נקראת שם עינוי.

ושוב דוחה הגמרא: ודילמא היה "עיף" העם משתיה, ו"מים קרים על נפש עיפה" משמעותו נפש עיפה מצמא?

ומשנינן: מי כתיב "מים קרים בנפש עיפה"? "על נפש עיפה" כתיב.

ונעילת הסנדל - מנא לן? דכתיב בענין בריחת דוד מפני אבשלום, שאמר הכתוב שהיה בה עינוי [שמואל ב טו] "ודוד עלה במעלה הזיתים, עלה ובוכה, וראש לו חפוי, והוא הולך יחף".

יחף ממאי - לאו, האם לא, מנעילת הסנדל!

ודחינן: ודילמא יחף מסוסיא ומרטקא, בלי סוס ושוט, שלא הלך כדרך המלכים, הרוכבים על סוס ומנהיגים אותו בשוט שבידיהם!?

אלא, אמר רב נחמן בר יצחק: מהכא יש להוכיח שיחף משמעותו מנעילת הסנדל, מכך שאמר הקב"ה לישעיה הנביא [ישעיהו כ]:

"לך ופתחת השק מעל מתניך, ונעלך תחלץ מעל רגלך".

וכתיב "ויעש כן ישעיה, הלך ערום ויחף".

יחף ממאי? לאו, מנעילת הסנדל! שהרי אין דרך הנביא לרכב על סוס, ומכאן ראיה שיחף האמור בדוד הוא יחף ממנעל, וקראו הכתוב עינוי.

ודוחה הגמרא: ואימא לא הלך ישעיה הנביא יחף ללא מנעל כלל, אלא הלך במנעלים המטולאים.

דאי לא תימא הכי, אלא יש להבין את המקרא כפשוטו, שהלך יחף לגמרי, האם "ערום" האמור בפסוק, יתכן לומר שהלך ישעיה הנביא ערום ממש?

אלא בהכרח "ערום" משמעותו שהלך בבגדים בלויים, הכא נמי יחף - הלך במנעלים המטולאים. אלא אמר רב נחמן בר יצחק: מהכא [ירמיהו ב] "מנעי רגלך מיחף וגרונך מצמאה"

וכך אמר ירמיהו הנביא:

מנעי עצמך מן החטא, כדי שלא יבא רגלך לידי יחוף בצאתך לגלות יחפה. ודרך הגולים לילך יחפים ממש.

מנעי לשונך מדברים בטלים, כדי שלא יבא גרונך לידי צמאה.

תשמיש המטה דאיקרי ענוי - מנא לן?

דכתיב שהשביע לבן את יעקב אודות היחס הטוב שינהג בבנותיו [בראשית לא]:

"אם תענה את בנתי, ואם תקח נשים נוספות על הנוצי"

ומשמעות דברי לבן היא:

מיכאל סרחה אומתך אמר לפניו רבש"ע דיי הטובים שבהם. א"ל ומפני מה לא מיחו הריני שורף הכל. מיד אמר אל האיש לבוש הבדים בוא אל בינות לגלגל [וגו'] וישא ויתן אל חפני לבוש הבדים.

אילו לא נצטננו הגחלים מיד הכרוב לידו של גבריאל לא נשתייר משונאי ישראל שריד ופליט.

והנה האיש לבוש הבדים אשר הקסת במתניו משיב דבר לאמר עשיתי ככל אשר צויתני א"ר יוחנן באותה שעה אפיקו גבריאל לאחורי הפרגוד ומחיוה כו'. אמרו ליה אי לא עבדת שפיר ואי עבדת אמאי לא עבדת כדפקדוך. ותוב לית לך אין משיבין על הקלקלה אוקמוה לדוביאל שר פרס בדוכתיה כ"א יום.

כדכתיב ושר מלכות פרס עומד לנגדי עשרים ואחד יום והנה מיכאל אחד השרים הראשונים בא לעזרני ואני נותרתי שם אצל מלכי פרס.

אמר להן כתיבו לי ישראל וכולהו רבנן באכרגא כתבו ליה כי מטא למחתם פתח גבריאל ואמר שוא לכם משכימי קום וגו' ולא אשגחו ביה.

אמר רבון כל העולמים אם יהיו כל חכמי אומות העולם בכף מאזנים ודניאל בכף שניה לא נמצא מכריע את כולם. אמר הקב"ה מי הוא המלמד זכות על בניי [א"ל] גבריאל [א"ל] יבא מיד בא היינו דכתיב ואני באתי בדבריך:

נעילת הסנדל מנ"ל דאיקרי ענוי ופשטנא מהכא מנעי רגלך מיחף וגרונך מצמאה. איתקש יחיפה לצמאה. ובצמאה כתיב כי אמרו העם רעב ועיף וצמא במדבר. ומצאנו שאמר שלמה לאביתר כי התענית בכל אשר התענה אבי. נמצאת הצמאה שנקרית ענוי ויחיפה כיוצא בה. וזה מדרש הוא. אמר נביא לכנסת ישראל מנעי רגלך מחטא כדי שלא תבא לידי יחוף.

וסור מדברים בטלים כדי שלא יבא גרונך לצמאה.

מניעת תשמיש המטה מנ"ל דהוא ענוי שנאמר אם תענה את בנותי שלא תתן להן העונה שלהן.

פתח גבריאל ואמר שוא לכם משכימי קום. פרש״י ז״ל שוא לכם בעלי אומניות המשכימים ומאחרים במלאכתם וטורחין כל היום ואוכלין לחמם בעמל וביגיעה כן יתן הזן את העולם מזונות ופרנסה לידידו שינה למי שמנדד שינה בשבילו. ותימה מה ענין זה בכאן. לכך פר״י ז״ל שוא לכם אומות העולם שאתם רוצים לשעבד בישראל שהם משכימים ומעריבים לעסוק בתורה ומנדדין שינה מעיניהם. ועוד יש לפרש שאמר גבריאל לפי הענין שוא לכם השרים המשכימין ומעריבין לקטרג על ישראל. ולהיות לו קטיגורין ואתם חושבין שיקיים הב״ה ויתן כן למנדדין שינה מעיניהם לעסוק בתורה:

הריני שורף את הטובים שבהם. לפי שלא מיחו כדאמרינן בבמה בהמה (דף נה.) שנענשו על שהיה בידם למחות:

יהבי ליה עשרים וחד מלכי. כנגד כ"א יום ששימש:

ודילמא משתיה. צריך עיון דא"כ לא הוי מים קרים על נפש עיפה כמו עיף דדוד דהתם ליכא לפרושי דילמא משתיה דהא כתיב וצמא ומסתמא בחד גוונא נינהו:

מאי לאו מנעילת הסנדל. וליכא למימר מסיתוא ומיטרא דהא כתיב ונעלך תחלוץ מעל רגלך ודלא כפירוש רש"י שפירש דישעיה לא היה רגיל במרכבת סוסים:

שלא יבואו רגליך לידי יחוף. כהולכי גולה דגולים הולכים יחפים לגמרי:

גמ' כדי שלא יבוא רגליך לידי יחוף כו' דדחוק לאוקמא במנעלים המטולאים משא"כ לעיל דמוכח כן דומיא דערום וק"ל:

תוס' בד"ה דתנן מנין כו' בשבת קאמר עלה אע"פ שאין ראיה כו' מדבריהם נראה דבשמעתין לא הוו גרסינן אע"פ שאין ראיה כו':

בא"ד דאינו בשביל תענוג שרי הס"ד ואח"כ מה"ד מנין לסיכה כו' כצ"ל:

מיכאל סרחה אומתך כו'. שהוא שר של ישראל כדכתיב בדניאל מיכאל שרכם וגו'. וא"ל די לטובים שבהם שהם יהיו ניצולים וא"ל אני שורף ולטובים כו' הטעם שהיה להם למחות כדאיתא בפ' במה בהמה:

לבוש הבדים וגו'. הוא גבריאל כפרש"י והוא מלאך ממונה על האש כמפורש בפ' ע"פ ובכמה דוכתין וגם הוא מהפך בזכות ישראל כמפורש שם ולכך לא לקחם בעצמו רק ע"י הכרוב כדי שיצטננו הגחלים ואלמלא כו' לא נשתיירו כו' כי האש הוא הפורענות הגדול שבכל הפורעניות כמ"ש ברפ"ק דב"ק ואילו לא נצטננו הגחלים היה האש מכלה הכל ולא היה נשתייר כו' וכמ"ש מזמור לאסף וגו' קינה מיבעי ליה וקאמר שאמר שירה על שכלה חמתו על העצים ואבנים והותיר לנו שריד ופליט שנאמר ויצת אש בציון וגו' וז"ש כמעט כסדום היינו וגו' אלמלא שנצטננו הגחלים היינו ח"ו כלים באש כסדום שנאמר בהם וה' המטיר גפרית ואש וגו' וע"י שנצטננו לא כלו באש רק עצים ואבנים:

ומחיה ס' פולסין דנורא כו'. כתבנו טעם בשיעור זה בפ' הפועלים וע"ש:

א"ל אי עבדת כו'. נראה לפרש כמפורש בקרא וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו ואחז"ל וכי יש שמאל למעלה כו' אלא מימינים מלמדים זכות ומשמאילים מלמדים חובה וה"נ מלמדים זכות על ישראל הוו אומרים אי לא עבדת וכו' ומלמדים חובה היו אומרים אמאי לא עבדת כדפקדוך ושקר אמרת עשיתי ככל אשר צויתני ונמצא כל צבא השמים הסכימו להוציאו מאחורי הפרגוד:

ועיילו לדוביאל שרא דפרסאי כו'. נקרא דוביאל ע"פ מ"ש במס' ע"ז פ"ק ובפ' עשרה יוחסין שהפרסיים דומין לדוב שהם מסורבלים כדוב כו'. ואמר

ואוקמיה בחריקיה כו' עומד לנגדי כ"א יום וגו'. לנגדי כמו במקומי או מנגד וענין כ"א יום יש לכוין כי הצרה שעל שונאי ישראל הם במספר כ"א יום כמ"ש מקל שקד אני רואה וגו' שגידולו כ"א יום כשיעור הימים שבין י"ז בתמוז לט"ב. ואמר

ואני נותרתי שם וגו'. הוא הוראה שיהיו ישראל משועבדים תחת יד מלכי פרס. ואמר

עמד גבריאל ואמר שוא לכם משכימי וגו' אלו נשותיהן של ת"ח כו'. מפורש פ' אע"פ ומייתי ליה הכא דר"ל דאינו ראוי שיכתבו גם רבנן בכרגא:

א"ל יבא שנאמר ואני באתי בדבריך כו'. האי קרא מקמי קרא דמייתי לעיל ושר מלכות פרס עומד וגו'. ולפי הדרש דהכא צ"ל דאין מוקדם ומאוחר וק"ל:

בלעה כו'. יש לזה רמז ג"כ בקרא דכתיב סוף הענין ועתה שבאתי תוך הפרגוד אשוב להלחם עם דוביאל שר פרס למרמא הכתב מידיה ומסיים בענינא ואני יוצא והנה שר יון וגו' גם שהועילה מלחמתי נגד שר פרס נגד שר יון לא הועילה ועל זאת נפק וצוח עוי עוי כו':

מנעי עצמך מן החטא כדי כו'. נראה לפרש העונש מן הדומה שאמר מנעי מן החטא הוא חטא של ג"ע שכינה הכתוב ע"ש הרגל כמ"ש בפ' המוצא תפילין אקרא דאץ ברגלים חוטא כדי שלא תבא לעונש שיבאו רגליך לידי יחוף ומנעי לשונך שהוא כלל הדבור מדברים בטלים שלא תבא לעונש הגרון שהוא אחד מכלי הדבור וכן פי' הרי"ף בע"י ודייק דלא שייך מניעה ברגל או בגרון שהם עומדין באדם והכי הל"ל מנעי יחף מרגליך וק"ל:

שעינה מביאות אחרות כו' מפורש בח"ה:

גמרא אילמלי לא נצטננו כו'. כצ"ל:

גמ' שם ודלמא מסוסיא ומטרקא. כצ"ל וכדלעיל (כג) וכן בערוך הביאו בערך מטרקא:

מִיכָאֵל, סָרְחָה אֻמָּתֶךָ!. הא דייחס אותם למיכאל כי הוא שר ישראל בזמן שאין עושין רצונו של מקום ולכן אמר לו גבריאל לדניאל ואין אחד מתחזק עמי כי אם מיכאל שרכם ובאמת אין לישראל שר למעלה ורק בעת שאין עושין רצונו של מקום נקרא מיכאל 'שר ישראל' על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (שבת פט:) כשאין עושין רצונו של מקום 'אוֹמֵר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם בָּנֶיךָ חָטְאוּ' שאינו מייחסם אליו ולכן אמר לו סָרְחָה אֻמָּתֶךָ דמייחס אותם אליו מפני שאין עושין רצונו של מקום וכשעושין רצונו של מקום נקראים עם ה'.
ועדיין צריך להבין למה קראו בשמו עתה, שאמר לו 'מִיכָאֵל' סָרְחָה אֻמָּתֶךָ? ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (ילקוט שמעוני משלי רמז) כשאין עושין רצונו של מקום 'נַעֲשֶׂה מָךְ וְרָשׁ' ופירשו המקובלים ז"ל שיסתלקו אותיות אל"י מן מִיכָאֵל ואותיות אל"י מן יִשְׂרָאֵל וישאר כאן מָךְ וכאן רָשׁ! ובזה פרשו ז"ל פסוק (תהלים כב, ב) 'אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי' ובזה פרשתי בס"ד בסה"ק 'אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ' בהפטרת מסעי (ירמיהו ד, א) 'אִם תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל אֵלַי תָּשׁוּב' יעוין שם.
ועתה רצה הקב"ה שיתעורר מִיכָאֵל ללמד זכות עליהם, כי עליו נאמר (בסליחות לראש השונה) 'וְיַעֲמֹד מֵלִיץ טוֹב לְצָדְקֵנוּ' ועליו נאמר (ישעיה סג, ט) 'וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם' יען כי עת צרה היא והיתה מדת הדין גוברת ח"ו לכך הזכירו בשמו לתת לו כח כלומר אתה עודך מִיכָאֵל שלום בשמך ולא נעשית מָךְ ויש בך כח ללמד זכות עליהם!
והנה באמת הקב"ה רצה שילמד זכות כמו שאמר משה רבינו ע"ה (שמות לב, יג) 'זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ, וגם עוד טען בשביל חלול השם (שמות לב, יב) לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם וכו' אך מיכאל לא השיב בדברים אלו אלא אמר דַּיָּם לַטּוֹבִים שֶׁבָּהֶם ואין זה מספיק כנגד מדת הדין יען כי הן אמת שהיה בהם טובים וצדיקים אך גם הם יהיו נתפסים מחמת שלא מיחו! מה עשה הקב"ה אמר לגבריאל שיביא גחלי אש מבינות הכרובים שהוא מקום כסא הכבוד ששם נרשמים האבות זיע"א בארבעה רגלי הכסא כדי שיתעורר זכות לישראל מצד האבות כאשר טען משה רבינו ע"ה, ואז באלה הגחלים לא ישרף אלא בית המקדש ויהיו ישראל ניצולים וכאשר היה אחר כך.
ונראה לי בס"ד שאמר לו מִיכָאֵל סָרְחָה אֻמָּתֶךָ ראשי תיבות סמ"א הם אותיות סמ"א שבשם פלוני שגברו על ידי החטא וסופי תיבות 'כלה' שראוי להיות להם כליה, ורמז לו בקריאת שמו אתה ששמך מִיכָאֵל [101] שהוא מספר ק"א אתה תוכל להכניע אותיות סמ"א [101] דפלוני שמספרם ק"א.

אִי לָא עָבַדְתְּ לָא עָבַדְתְּ וכו'.. מקשים אי לא עבד מי ניחא והא צריך לענשו על זה? ועוד מה שאמר לו 'וְאִי עָבַדְתְּ כְּדְפַּקְדוּךְ' מה שייך לשון ספק בזה דודאי לא עבד כמו שנצטווה דהא לא לקח הגחלים בידו. ועוד מה שאמר 'אֵין מְשִׁיבִין עַל הַקַּלְקָלָה' אמאי לא הוכיחוהו בזה מתחילת דבר?
ונראה לי בס"ד הכונה אי לא עבדת לגמרי לא חל עליך עונש כזה דאין כאן אלא רק ביטול מצוות עשה שצוהו השם יתברך לעשות ולא עשה ואין מענישין על ביטול מצוות עשה כמו שאמר רב קטינא לאליהו זכור לטוב 'ומי ענשיתו אעשה' (מנחות מא.) ואי עבדת לקיים העשה של הצווי אבעי לך לקיים בשלימות שתהיה אתה לוקח הגחלים ולא יתנו לך הכרובים.
ואם תאמר שתי מצות חלוקות הם האחת לקיחת הגחלים והשנית זריקתם על העיר ואתה קיימת מצוה אחת מהם בשלימות והיא מצות זריקת הגחלים, ועל זאת המצוה של זריקת הגחלים אמרת 'עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר צִוִּיתָנִי' הנה בזה תיקשי לך למה באת להשיב על הקלקלה שהיא זריקת הגחלים, דבלאו הכי אפשר לפרש דבריך שאמרת עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר צִוִּיתָנִי על לקיחת הגחלים בלבד כי בזו לבדה ליכא קלקלה ואמרת עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר צִוִּיתָנִי דלקיחה על ידי שליח חשיבה לקיחה ממש, אך עתה שנבא לפרש דבריך עשיתי וכו' על זריקת הגחלים בלבד, אם כן תיקשי לך וְכִי לֵית לָךְ דְאֵין מְשִׁיבִין עַל הַקַּלְקָלָה? דזריקת הגחלים היא קלקלה ואין צריך להשיב על זאת.

(תהלים קכז, ב) "כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא".. אֵלּוּ נְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמְּנַדְּדוֹת שֵׁנָה מֵעֵינֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְזוֹכוֹת לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא. יש להקשות היכא נרמזו כאן הנשים? ונראה לי בס"ד דנרמזו בתיבת יְדִידוֹ דהאשה שורשה בה"א אחרונה שבשם הוי"ה שיש לה שתי צורות צורת ד"ו וצורת ד"י, כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בביאור הֵא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא וזהו 'יְדִידוֹ' ד"י וד"ו.
או יובן מפיק להו מתיבת כֵּן שהוא לשון כִּיּוֹר וְכַנּוֹ שהאשה היא כר וכן לבעלה ואלו הנשים שהם כן לבעליהם יתן להם שכר נדנוד שינה. ונרמז נדנוד זה בשביל התורה דכתב שֵׁנָא באלף ולא בה"א לרמוז דנדנוד זה הוא בשביל לימוד התורה שלומדין בעליהם ואלף לשון לימוד כמו (תהלים נה, יד) 'אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי', (איוב לג, לג) 'וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה'.
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אִם יִהְיוּ כָּל חַכְמֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בְּכַף מֹאזְנַיִם, וְדָנִיֵּאל אִישׁ חֲמוּדוֹת בְּכַף שְׁנִיָּה, [לֹא נִמְצָא] מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם? [עז.]
נראה לי בס"ד חכמי אומות העולם קאי על שבעים שרים שהם בעשיה והשגת דניאל ע"ה היתה בעשיה, כמו שאמר רבינו ז"ל בספר הליקוטים בשמואל, דניאל ראה עתיק יומין מה שלא ראה משה רבינו ע"ה ואיך יהי' דבר זה, אלא מה שהשיג דניאל הוא עתיק דעשיה לפי שבכל עולמות דאבי"ע [אצילות,בריאה,יצירה, עשיה] יש עשר ספירות, וכן דָנִיֵּאל [95] עולה א"ל אדנ"י [96] וזה השם הוא בעשיה וכו', עיין שם. ולכן נקיט כנגד השבעים שרים דָנִיֵּאל אִישׁ חֲמוּדוֹת בְּכַף שְׁנִיָּה שגם הוא השגתו היתה בעשר ספירות דעשיה שהשיג גם הכתר הנקרא עתיק יומין והוא בְּכַף שְׁנִיָּה דזה לעומת זה עשה האלקים. ונראה לי קראו דָנִיֵּאל אִישׁ חֲמוּדוֹת ראשי תיבות אֶחָד שהוא מסטרא דקדושה שהוא רשות היחיד, גם השיג הכתר אשר שם הוא אחד.
ומה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִי הוּא זֶה שֶׁמְּלַמֵּד זְכוּת עַל בָּנַי? אמר כן בדרך חיבה לחבבו על זאת, וגם להודיע לבית דין של מעלה שיש בדבריו סיפוק לזכות את ישראל וגם כדי שיקרא את ישראל בשם 'בָּנַי' ודו"ק.

אָמַר עַוֵי עַוֵי וְלָא אַשְׁגְּחוּ בֵּיהּ. עיין מה שאמר בעל עין יעקב מי זה שאמר עַוֵי. ונראה לי בס"ד 'עַוֵי' ו"י ע' כי החכמים הם עין ימין ושאר ישראל עין שמאל ולכן אמר ו"י עי"ן כנגד שליטתו על חכמים שהם עין ימין ו"י ע' ובעד שליטתו על ישראל שהם עין שמאל גם כן אמר ו"י עי"ן.
ומה שאמר אַשְׁכְּחֵיהּ דַּהֲוָה נָקִיט פִּיתְקָא בִּידֵיהּ דְּדֻבִּיאֵל וְכוּ' דבר זה ידוע שאין דברים אלו כפשטן דלא היה פתקא ממש ולא חתימה ממש ולא בליעה ומחיקה ממש אלא אלו דברי משל הם להלביש בזה דברים נסתרים הנעשים למעלה. ודרך כלל נאמר דכל תגבורת שיהיה לשר משרי אומות העולם הוא על ידי איזה ניצוץ קדוש אשר יתפשט בקרבו, וכפי גודל אותו הניצוץ כן יגדל כוחו של אותו השר, והפתקא רמז אל הניצוץ ההוא, והכתיבה רמז על אחיזת כוחות השר באותו הניצוץ הקדוש, והחתימה רמז על כח חיזוק יותר שיהיה לו באחיזתו שבזה יהיה לו מדרגה של חיזוק יותר מכח הרמוז בכתיבה, והבליעה רמז על התעלמות הניצוץ ההוא והמחיקה רמז על רפיון וחלישות כח אחיזת השר באותו ניצוץ. והבן בדברים שכתבנו בקיצור נמרץ.

מִנְעִי עַצְמֵךְ מֵחֵטְא, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ רַגְלַיִךְ לִידֵי יִחוּף. נראה לי בס"ד הכונה שלא תחטאי ואז לא יהיה מיתה שלא בזמנה ותצטרכי לילך יחף באבלות דאבל אסור בנעילת הסנדל, וּמִנְעִי לְשׁוֹנֵךְ מִדְּבָרִים בְּטֵלִים שלא תצטרכי לתעניות שתצמאי בהם למים.

מִיכָאֵל, סָרְחָה אֻמָּתֶךָ. הא דקרי לישראל אומה של מִיכָאֵל נראה לי בס"ד דאיתא במקובלים דמלאך מט"ט שהוא חנוך בן ירד שעלה למעלה ונעשה גדול וראש למלאכים נקרא בשם מִיכָאֵל, ועיין בקהילת יעקב ז"ל ולפי זה שפיר קאמר לו סָרְחָה אֻמָּתֶךָ, כי הוא תחלתו היה אדם מן התחתונים ורמז לו בזה שיתעורר להמליץ טוב עליהם שהוא היה אחד מהם, ועליו אומרים בסליחות וְיַעֲמִיד מַלְאַךְ מֵלִיץ טוֹב לְהַגִּיד יִשְׁרֵנוּ.

וּמַלֵּא חָפְנֶיךָ גַחֲלֵי־אֵשׁ מִבֵּינוֹת לַכְּרֻבִים. נראה לי בס"ד רמז לו בלקיחת הגחלים שילך אצל ג' אבות שיהיו מחלים ומתפללים בעד ישראל, וכאשר עשה משה רבינו ע"ה בעת החרבן שהלך אצל האבות והעיר אותם שיתפללו בעד ישראל, ורמז לו זה ב'גֶּחָלִים' שהם אותיות ג' חלים רוצה לומר שיהיו ג' אבות חלים ומתפללים. וזכר לו שם הכרובים ללמדו טענה להציל ישראל, דאמרו רז"ל (סוכה דף ה:) נקראו כרובים שהם צורת נער שקורין לנער רביא, והיינו כרובים רוצה לומר כרבייא, ולימדו בזה טענה לדון את ישראל בתורת קטן שאיני מתחייב בשביל שהוא קטן ואינו שלם בדעתו, וכמו שאמר הכתוב 'כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ' רוצה לומר אני אוהב אותם כנער שהוא קטן ואם חטא אין עליו משפט חרוץ.
והנה במדרש איכה (איכה רבה א, מא) בפסוק (איכה א, יג) 'שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי' איתא זה שאמר הכתוב (תהלים עא, יט) 'וְצִדְקָתְךָ אֱלֹהִים עַד מָרוֹם' כשם שהתחתונים צריכין לעשות צדקה אלו עם אלו, כך העליונים צריכין לעשות צדקה אלו עם אלו, כי הקב"ה אמר למלאך שיקח גחלים מבינות לגלגל ומלאך אמר לכרוב אף על פי שגזר עלי הקב"ה ליקח הגחלים איני יכול ליכנס לפנים ממחיצתך אלא עשה עמי צדקה ותן לי ב' גחלים משם שלא אכוה הדא הוא דכתיב (יחזקאל י, ז) 'וַיִּשָּׂא וַיִּתֵּן אֶל חָפְנֵי לְבֻשׁ הַבַּדִּים' מהו 'וַיִּשָּׂא וַיִּתֵּן' אמר רבי יצחק שהפשירן ונכנס בכפו עיין שם, ונראה ודאי דגבריאל ידע דאחר כך ענוש יענש על אשר שינה שלא לקח הגחלים בידו, אך הוא עשה כן בעבור טובת ישראל ולא נתכוון להציל עצמו מן הכויה.
ומה שאמר 'וַיִּשָּׂא וַיִּתֵּן' רוצה לומר נָשָׂא תוקף החום מן הגחלים ואחר כך וַיִּתֵּן. או יובן נרמז וַיִּשָּׂא 'וי אש' רוצה לומר האש היה עושה וי גמור, אך נָשָׂא תוקף האש מן הגחלים וַיִּתֵּן אחר כך:

יְהָבוּ לֵיהּ עֶשְׂרִים וְחַד מַלְאֲכֵי, וּפַרְוָותָא דְּמַשְׁמְהִיג. נראה פַרְוָותָא דְּמַשְׁמְהִיג הוא המקום שקורין אותו עתה בשם בחרי"ן, שמשם מוצאין מן הים המרגליות שקורין לול"ו, ועתה מלכות פרס טוענת שזה המקום שלה ומלכות תוגרמה טוענת המקום שלה ולא נשתוו ביניהם ונשאר המקום ביד בעלים שיושבין בו, ואין זכות בו ובפירותיו לא לזה ולא לזה. ודע דעתה מלכות פרס שוה בדת עם מלכות תוגרמה, אבל מקודם היתה מלכות פרס עובדי עבודה זרה, ועם כל זה נשאר שם פרס על המלכות ההיא.

וּמָחְיוּהָ שִׁתִּין פּוּלְסֵי דְנוּרָא. הנה ענין הלקאה זו דעבדי למלאך ומספר הששים יש בכל זה סוד עמוק והדברים אמורים בלשון משל ומליצה, ונראה דקרא ההלקאות בשם פלסי כי מלוי אותיות 'אֵשׁ' אל"ף שי"ן הם פלס, וקראם פלסי כפי משפט הלשון המדבר בלשון רבים כמו גבר גברי איש אישי, וכיוצא בזה.

בְּהַהִיא שַׁעְתָּא עַיְּלוּהוּ לְדֻבִּיאֵל שָׂרָא דְּפַרְסָאֵי, וְאוּקְמֵיהּ בְּחֲרִיקֵיה. נראה הכונה על פי מה שאמר בקהילת יעקב ז"ל בשם סודי רזא וז"ל, גבריאל הוא הסופר שלמעלה, כמו שנאמר (יחזקאל ט, ב) 'קֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו' והוא כדיין לפני כסא הכבוד וכל מקום שאמרו 'בא מלאך וחבטן' הוא גבריאל שהוא הדיין עד כאן לשונו. ולכן נראה דְּאוּקְמֵיהּ בְּחֲרִיקֵיה או בְּדוּכְתֵּיהּ, היינו שיהיה הסופר של בית דין של מעלה, ולכן כיון דנעשה סופר במקום גבריאל כ"א יום אמר לבית דין של מעלה כתבו לי כך וכתבו לי כך.
ודע דכל זה הוא בעולם העשיה כי אין מציאות ומושב לשרים של האומות אלא רק בעולם העשיה כנודע, וידוע שיש מלאך מיכאל ומלאך גבריאל בעולם העשיה, ויש ביצירה גם כן מלאך מיכאל ומלאך גבריאל, וזה מלאך גבריאל אשר דבר עם דניאל הדברים האלה הוא גבריאל שבעולם העשיה, כי דניאל ע"ה השיג בעשיה כמו שכתוב בספר הלקוטים בענין מה שאמר דניאל (דניאל ז, ט) 'וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב' שהוא עתיק שבעשיה, ונראה דמה שאמר בסודי רזא שגבריאל הוא הסופר שלמעלה, והוא הדיין, רוצה לומר ממונה לעשות הדין הנגזר בבית דין של מעלה הוא גבריאל אשר בעולם העשיה.

אָמַר עַוֵי עַוֵי וְלָא אַשְׁגְּחוּ בֵּיהּ. נראה לי בס"ד דחכמים נקראים עינים כמו שאמרו רז"ל על פסוק (במדבר טו, כד) 'וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה' אך אלו המיימינים כנגד עין והמשמילים עין שמאל והוא צעקה וי על עין זו ועל עין זו, וזהו עוי עוי רוצה לומר וי עין וי עין.

מִנְעִי עַצְמֵךְ מֵחֵטְא, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ רַגְלַיִךְ לִידֵי יִחוּף. נראה לי בס"ד קאי על עונות שאדם דש בעקביו שמתייחסים לרגלים, ולפי דברי מהרש"א ז"ל דמפרש רגליך על חטא של זנות מובן שפיר מה שאמר אחרי זה מִנְעִי לְשׁוֹנֵךְ מִדְּבָרִים בְּטֵלִים, כי ברית הלשון מכוון כנגד ברית המעור, ואם יחטא בזה יחטא גם בזה, וכמו שנאמר עט"ר הרב מור אבי ז"ל (תהלים נ, טז) 'וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ'.

תוס' ד"ה דתנן וכו' דהאמר לקמן ואם היה מלוכלך. עי' ברבינו יונה פ"ב דברכות סי' נ' ד"ה מתני' רחץ בלילה כו':

אלמלא לא נצטננו הגחלים וכו'. עיין מה שכתבתי במאמר זה בקונטריס ראש דוד דף קל"ד ע"ג בס"ד: