יומא עח ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עח - א

מים מפכין כמו פי פך קטן עתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית. ומכאן ואילך, היה זרם המים מתגבר ועולה, עד שמגיע לפתח בית דוד, שהיה מחוץ לירושלים, במקום הנקרא ציון.

כיון שמגיע לפתח בית דוד - נעשה הזרם כנחל שוטף, שבו רוחצין טובלים זבין וזבות, נדות ויולדות.

וכמו שנאמר [זכריה יג]: ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד ולישבי ירושלים, לקחת מהם מי חטאת, ולטבילת נדה.

אמר רב יוסף: מכאן, מכך שאמר הכתוב שהמקום הראוי לטבילת נדה הוא במקום שבו נעשה זרם המים [הנובע מהמעין היוצא ממפתן בית קודש הקדשים] עמוק ביותר, כאשר הוא מגיע לבית דוד, ולא קודם לכן, יש רמז לנדה שצריכה טבילה במים עמוקים כאלו, אשר היא יכולה לישב בהם עד שיהיה אפילו צוארה במים, בשעה שהיא יושבת.

ומסקנת הגמרא: ולית הילכתא כוותיה דרב יוסף, אלא כל שיש במקוה ארבעים סאה והיא טובלת בהם כל גופה, עלתה לה טבילה.

ומסתפקת הגמרא:

אמנם מצינו שמותר לעבור במים ביום הכיפורים, ואין לחשוש בו שמא ישמטו ממנו נעליו במים ויבא להעבירם בידו, לפי שיום הכיפורים אסור בנעילת הסנדל.

אבל לעבור במים ביום השבת, דאיכא מנעל ברגלו - מאי? האם יש לחשוש שמא ישמט המנעל במים ויעבירנו בידו, ויש לאסור משום כך לעבור במים, או אין לחשוש לזה? אמר נחמיה, חתניה דבי נשיאה: אנא חזיתיה אני ראיתי לרבי אמי ורבי אסי דמטו שהגיעו אל עורקומא דמיא, שלולית מים, ועברוה במנעליהם דרך מלבוש.

ועדיין מסתפקת הגמרא:

תינח מנעל, שאין לחשוש שמא יפול ממנו היות ומחברים אותו לרגל היטב.

אבל סנדל שאינו מחובר חזק לרגל - מאי איכא למימר, האם יש לחשוש לו, שלא יעבור בו במים, שמא ישמט ממנו ויבוא להעבירו?

אמר רב ריחומי: אנא חזיתיה לרבינא דעבר במים בסנדל דרך מלבוש.

רב אשי אמר: סנדל - לכתחלה לא יעבור בו במים בשבת.

ריש גלותא איקלע להגרוניא, לבי לבית מדרשו של רב נתן.

רפרם וכולהו רבנן אתו לפירקא, לשמוע את הדרשה של הריש גלותא שנאמרה בשבת, ואילו רבינא לא אתא, לא בא לשמוע.

למחר, בעי רצה רפרם לאפוקי להוציא לרבינא שלא בא לדרשה, מדעתיה מכעסו דריש גלותא, שלא ישנאהו על שלא הופיע לדרשתו.

אמר ליה רפרם לרבינא בנוכחות הריש גלותא: מאי טעמא לא אתא מר בשבת לפירקא? אמר ליה רבינא לרפרם: הוה כאיב לי כרעאי. כאבה לי הרגל.

אמר ליה רפרם: איבעי לך למיסם מסאני, היית צריך לנעול נעליים על רגליך הכואבות ולבוא.

ענה לו רבינא: הכאב ברגל בגבא דכרעא בחלק העליון של כף הרגל הוה, ולא יכולתי לנעול נעל.

אמר לו רפרם: איבעי לך למרמא לנעול סנדלא שהוא רחב ואינו לוחץ על גב כף הרגל.

אמר ליה: עורקמא דמיא שלולית מים הוה באורחא ולא יכלתי לעבור בו מפני שהייתי צריך לשאת את הסנדל בידי, ואסור לעשות כן בשבת.

אמר ליה רפרם: איבעי לך למעבריה לסנדל כשהוא נעול ברגלך, דרך מלבוש.

אמר ליה: לא סבר לה מר להא דאמר רב אשי: סנדל, לכתחלה לא יעבור בו במים!?

ובכך נחה דעתו של ריש גלותא.

תני יהודה בר גרוגרות: אסור לישב על גבי טינא טיט ביום הכפורים, כי לחות הטיט המצננת היא דבר הקרוב לרחיצה.

אמר רבי יהושע בן לוי: ובטינא שהיא מטפחת אמרו, שהיא מוציאה מים.

אמר אביי: ובטינא שהיא "טופח על מנת להטפיח". שהרטיבות עוברת הלאה.

אמר רב יהודה: מותר להצטנן בנגיעה או בשפשוף בפירות. רב יהודה מצטנן בקרא, בקרירות של הדלעת.

רבה מצטנן בינוקא תינוק, שנוגע בבשרו הקר [מאירי].

רבא מצטנן בכסא דכספא, כוס של כסף, שהמתכת קרה.

אמר רב פפא: כסא דכספא, אם הוא מלא מים אסור להצטנן בו, שמא יישפכו המים ויבוא לידי רחיצה.

ואם הוא חסר, שאינו מלא לגמרי מים, שרי, מותר להצטנן בו.

אבל כוס דפחרא של חרס, אידי ואידי, בין אם הוא מלא מים ובין לאו - אסור להצטנן בו, משום דמישחל שחיל, שהחרס בולע מים, ופולטם, והרטיבות הנפלטת על דפנותיו אסור להצטנן בה משום רחיצה.

רב אשי אמר: כסא דכספא חסר - נמי אסור, משום דמזדריב, שמא יחליק מידו וישפכו המים שבתוכו עליו, ונמצא רוחץ במים.

זעירא בר חמא - אושפיזכנין המארח דרבי אמי ורבי אסי ורבי יהושע בן לוי ודכולהו רבנן דקיסרי, הוה.

אמר ליה זעירא בר חמא, מארחו של רבי יהושע בן לוי לרב יוסף, בריה דרבי יהושע בן לוי: בר אריא! בנו של הארי! תא אימא לך בא ואומר לך מילתא מעליתא דברים טובים דהוה עביד אבוך שעשה אביך.

מטפחת היה לו בערב יום הכפורים, והיה שורה אותה במים בערב יום הכיפורים, והיה סוחטה, ועושה אותה, את דרגת לחותה, כמין כלים [בגדים] נגובין.

ולמחר ביום הכיפורים היה מקנח בה פניו ידיו ורגליו, לפי שלא היה במקצת הלחות שבה משום איסור רחיצה.

אך ערב תשעה באב לא היה סוחטה בערב תשעה באב, לפי שהיה יכול לסוחטה בתשעה באב עצמו, אלא רק שורה אותה במים, ולמחר לאחר שהתייבשה כמעט לגמרי, מעבירה על גבי עיניו.

וכן כי אתא רבה בר מרי מארץ ישראל לבבל אמר כן: בערב תשעה באב היו מביאין לו לרבי יהושע בן לוי, מטפחת. ושורה אותה במים, ומניחה תחת מראשותיו, ולמחר מקנח פניו ידיו ורגליו.

בערב יום הכפורים מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים, ועושה אותה כמין כלים נגובין, ולמחר מעבירה על גבי עיניו.

אמר ליה רבי יעקב לרבי ירמיה בר תחליפא: הרי איפכא אמרת לן, שבתשעה באב סוחטה מבעוד יום וביום הכיפורים לא היה סוחטה מבעוד יום.

ואותיבנך והקשינו לך: הרי ביום הכיפורים יש איסור סחיטה, ואם כן יש לו לסוחטה מבעוד יום.

ומביאה עתה הגמרא שאלה שנשאלה לפני רבי אלעזר בן פדת בענין נטילת רשות להורות במומי בכורות, ומביאה הגמרא את השאלה הזאת כיון ששאלו לפניו גם שאלה בהלכות יום הכיפורים, אם מותר לצאת בסנדל של שעם.

אמר רב מנשיא בר תחליפא אמר רב עמרם אמר רבה בר בר חנה, שאלו את רבי אלעזר: מי שהוא זקן, דיין סמוך, ויושב בישיבה של הסנהדרין, האם הוא צריך ליטול רשות מן הנשיא כדי להתיר בכורות על סמך מום שנפל בהם, או אינו צריך ליטול רשות?

ומבארת הגמרא: מאי קא מיבעי להו?

הכי קא מיבעי להו: האם ההוראה במומי בכור היא כי כמו הא דאמר רב אידי בר אבין: דבר זה, של הצורך בנטילת רשות להורות במומי בכור, הניחו להם לבי נשיאה כדי להתגדר להתגדל בו, ולכן אפילו זקן היושב בסנהדרין צריך ליטול רשות.

או דילמא כיון דזקן ויושב בישיבה - אין צריך ליטול רשות.

לפי שנטילת הרשות היא רק כדי למנוע הוראה על ידי אנשים שאינם מומחים לדבר, אך זקן היושב בסנהדרין הוא מומחה לדבר.

עמד רבי צדוק בן חלוקה על רגליו ואמר: אני ראיתי את רבי יוסי בן זימרא, שזקן ויושב בישיבה היה, ועמד בסנהדרין למעלה מזקנו סבו של נשיא הזה שבדורנו, ובכל זאת בא ונטל רשות מהנשיא להתיר בכורות.

אמר ליה רבי אבא: לא כך היה מעשה, שנטל רשות מן הנשיא. אלא כך היה מעשה:

רבי יוסי בן זימרא כהן היה והוא היה מקבל בכורות, והיה לו טורח בטיפולם, ומשנפל בהם מום לא היה עוד צורך לשומרם אלא יכלו לאוכלם. והיו הכהנים חשודים להטיל מום בבכורות.

והכי קא מיבעיא ליה: האם הלכה כרבי מאיר, דאמר "החשוד בדבר - לא דנו ולא מעידו". ואפילו אין הדבר שלו ואין זה נוגע לו. ולפי זה אין הכהן, החשוד בדבר, יכול להורות במומי בכור.

או דילמא הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, דאמר נאמן הוא כהן להורות על מומי בכור של של חבירו, ואינו נאמן על של עצמו.

ופשט ליה: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

מפכין (כמו מפי הפך) עתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית. מכאן ואילך היה המעין מתגבר ועולה עד שמגיע לפתח בית דוד, כיון שמגיע לפתח בית דוד נעשה כנחל שוטף שבו רוחצין לטהרתם זבין וזבות נדות ויולדות, שנאמר: "ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דויד ולישבי ירושלם לחטאת ולנדה" (זכריה יג, א).

אמר רב יוסף: מכאן רמז לנדה שצריכה לישב עד צוארה במים שזהו העומק הראוי למי מקוה המטהרים. ומעירים: ולית הילכתא כוותיה [ואין הלכה כמוהו] אלא יכולה לטבול במים שבכל עומק שהוא, וכל שהמים מכסים את כולה הרי זה מקוה טהרה ראוי.

א לדין המעבר במים לצורך מצוה שואלים: תינח [נניח] ביום הכפורים דליכא [שאין בו] נעילת מנעל ולכשיעברו בנחל בלא נעליהם — אין בעיה בדבר, אבל בשבת דאיכא [שיש] בו נעילת מנעל, מאי [מה] יהיה הדין, המותר לעבור נחל בנעלים? שהרי יש לחשוש שמא ישמט המנעל מרגליו ויטלנו בידו ויכול בכך לעבור על איסור הוצאה בשבת! אמר נחמיה חתניה דבי נשיאה [חתנו של בית הנשיא]: אנא חזיתיה [אני ראיתי] את ר' אמי ור' אסי דמטו עורקומא דמיא [שהגיעו לשלולית של מים] והיו צריכים לעברה בשבת ועברוה כשנעליהם על רגליהם דרך מלבוש ולא חלצו אותם טרם המעבר.

ושואלים: תינח [נניח] במנעל שאפשר לקשור אותו יפה, אולם בסנדל מאי איכא למימר [מה יש לומר], כיון שאינו מהודק כל כך ברגל יש לחשוש שהמים ישטפו אותו. אמר רב ריחומי: אנא חזיתיה [אני ראיתי] את רבינא שעבר נחל כשהיו על רגליו סנדלים דרך מלבוש. רב אשי אמר: אם נעול הוא בסנדל — לכתחלה לא יעבור בו בתוך המים, שמא ישמט הסנדל מעל רגלו ויבוא להרימו ולשאתו בידו, ויעבור על איסור שבת.

אגב כך מסופר: ריש גלותא איקלע [ראש הגולה הזדמן] להגרוניא לבי [לבית] רב נתן, רפרם וכולהו רבנן [וכל החכמים] אתו לפירקא [באו לדרשה], רבינא לא אתא [בא]. למחר כשבא, בעי [רצה] רפרם לאפוקי [להוציא] את רבינא מדעתיה [מדעתו, מכעסו] של ריש גלותא [ראש הגולה], שלא יקפיד על רבינא שנעדר מן הדרשה, ולכן שאל אותו: מאי טעמא לא אתא מר לפירקא [מה טעם לא בא אדוני לדרשת הרגל]? אמר ליה [לו]: הוה כאיב לי כרעאי [כאבה לי רגלי]. אמר לו: איבעי לך למיסם מסאני [היית צריך לנעול נעלים]. ענה לו: גבא דכרעא הוה [גב הרגל היה זה] ונעילת הנעל קשה לו.

אמר לו: איבעי לך למרמא סנדלא [היית צריך לנעול סנדל], שגב הרגל גלוי בו. אמר ליה [לו]: עורקמא דמיא הוה באורחא [שלולית נחל מים היתה בדרך] וצריך היה לעוברה. אמר ליה [לו]: איבעי לך למעבריה [היית צריך לעוברו] כשאתה נעול סנדלים דרך מלבוש אמר ליה [לו]: לא סבר ליה מר להא [וכי אין אדוני סבור כהלכה זו] שאמר רב אשי: סנדל לכתחלה לא ינעל בעוברו בשבת בנחל. ומתוך הדברים למד ראש הגולה שלא נמנע רבינא לבוא מחמת זלזול בכבודו.

ב ועוד בדיני יום הכיפורים. תני [שנה] יהודה בר גרוגרות: אסור לישב על גבי טינא [אדמה לחה] ביום הכפורים. אמר ר' יהושע בן לוי: איסור זה הוא דווקא בטינא מטפחת, כלומר שהלחות בה מורגשת במגע. אמר אביי: אין בכך די אלא דווקא בטופח על מנת להטפיח, כלומר שהרטיבות גדולה כל כך שכל מה שנוגע בדדבר שנגע בה אף הוא נרטב. אמר רב יהודה: מותר להצטנן בפירות ביום הכיפורים ואין בכך משום חשש רחיצה. וכן רב יהודה כשהיה סובל מן החום ביום הכיפורים, היה מצטנן על ידי שהיה מניח על עצמו קרא [דלעת].

רבה היה מצטנן בינוקא [בילד], שהיה מבקש שיניחו סמוך לו ילד שגופו קריר, רבא היה מצטנן בכסא דכספא [בכוס של כסף]. אמר רב פפא: כסא דכספא [כוס כסף] להצטנן בו אם הוא מלא מים — אסור, אבל אם אינו מלא אלא חסר — שרי [מותר]. אולם להצטנן בכוס דפחרא [של חרס] — אידי ואידי [בזה ובזה] אסור, גם כשאינה מליאה, משום דמישחל שחיל [שהמים מבצבצין מתוך הכלי] ויש בו משום רחיצה. רב פפא אמר: כסא דכספא [כוס כסף] כשהוא חסר, נמי [גם כן] אסור להצטנן בו, משום דמזדריב [שעלול להחליק מידו] ועשוי להשפך.

מסופר: זעירא בר חמא אושפיזכנין [בעל אכסנייתו] של ר' אמי ור' אסי ור' יהושע בן לוי ודכולהו רבנן דקיסרי הוה [ושל כל חכמי קיסריה היה]. אמר ליה [לו] לרב יוסף בריה [בנו] של ר' יהושע בן לוי: בר אריא [בן אריה]! תא אימא לך מילתא מעליתא דהוה עביד אבוך [בוא ואספר לך דבר מעולה שהיה עושה אביך]: מטפחת היתה לו שהיה מכין בערב יום הכפורים, ושורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובין שתתייבש למדי, ולמחר מקנח בה פניו ידיו ורגליו. ערב תשעה באב, שאיסורו אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים בלבד, היה שורה אותה במים ולמחר מעבירה על גבי עיניו.

וכן כי אתא [כאשר בא] רבה בר מרי מארץ ישראל אמר: בערב תשעה באב היו מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים ומניחה תחת מראשותיו, ולמחר כשנשאר בה רק מקצת לחלוחית, היה מקנח בה פניו ידיו ורגליו. בערב יום הכפורים מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים, ועושה אותה כמין כלים נגובין, ולמחר מעבירה על גבי עיניו. אמר ליה [לו] ר' יעקב לר' ירמיה בר תחליפא: איפכא אמרת לן [אתה אמרת לנו להיפך] מה שסיפר הוא לגבי יום הכיפורים אמרת לגבי תשעה באב, ואותיבנך סחיטה [והקשינו עליך מאיסור סחיטה] שהרי ביום הכיפורים דינו כשבת ואסור לסחוט בו דבר.

ג מסופר: אמר רב מנשיא בר תחליפא אמר רב עמרם אמר רבה בר בר חנה: שאלו את ר' אלעזר בן פדת: מי שהוא זקן (חכם) ויושב בישיבה, שכבר מלמד חכמים אחרים, האם צריך ליטול רשות מהנשיא להתיר בכורות ביחיד, כשאר חכמים החייבים לקבל רשות מן הנשיא כדי להתיר בכורות ביחיד או אינו צריך?

ושואלים: מאי קא מיבעי להו [מה נשאלה להם], כלומר: מה בסיס השאלה? ומסבירים: הכי קא מיבעי להו [כך נשאל להם] כי הא [כמו זה] שאמר רב אידי בר אבין: דבר זה, כלומר: ענין זה שצריך ליטול רשות מהנשיא הניחו להם לבי נשיאה [לבית הנשיא] כדי להתגדר בו שיהא לגדולתם, ולכן צריך ליטול רשות, כיון שיש בדבר זה משום כבוד הנשיא, או דילמא [שמא], כיון שזקן ויושב בישיבה הוא, אין צריך. עמד ר' צדוק בן חלוקה על רגליו, ואמר: אני ראיתי את ר' יוסי בן זימרא שזקן ויושב בישיבה היה ועמד במעלה מזקנו של זה, כלומר: עמד לפני זקנו של הנשיא הזה שבדורנו, ונטל ממנו רשות להתיר בכורות.

אמר ליה [לו] ר' אבא: לא כך היה מעשה כמו שאתה מתאר, אלא כך היה מעשה: ר' יוסי בן זימרא כהן היה, והכי קא מיבעיא ליה [וכך נשאלה לו השאלה] האם הלכה כר' מאיר שאמר: החשוד בדבר לא דנו (אינו רשאי לדון באותו דבר), ולא מעידו (אסור לו להעיד אודותיו). וכיון שאנו יודעים שכהנים חשודים להטיל מום בבכורות, שהרי בזמן הזה אסורים הבכורות אף לכהנים אלא אם כן יש בהם מום, ראוי לשאול האם חשד זה קיים אף במי שהוא חכם ויושב בישיבה, או דילמא [שמא] הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שאמר: אף החשוד נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו. ופשט ליה [ואז ענה לו] הנשיא כי הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ולא היתה כאן קבלת רשות מן הנשיא, אלא שאלה בהלכה.

ותו קא מבעיא להו [ועוד נשאלה להם], כלומר: לאותם חכמים שישבו לפני ר' אלעזר ודנו בהלכות שונות, שכבר הזכרנו מקצת דיוניהם: מהו לצאת בסנדל של

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

in the future, will bubble from under the threshold of the Temple. From this point forward, the spring will grow in strength and rise until it reaches the opening of David’s house, i.e., his grave, which is outside of Jerusalem. When it reaches the opening of David’s house, it will become a flowing river in which zavim and zavot, menstruating women, and women after childbirth will bathe to purify themselves. As it is stated: “On that day there shall be a fountain opened for the house of David and to the inhabitants of Jerusalem for purification and for sprinkling” (Zechariah 13:1).

Rav Yosef said: From here, there is an allusion that a menstruating woman must be able to sit up to her neck in water, i.e., that this is the appropriate depth for waters of a ritual bath to purify. The Gemara comments: But the halakha is not in accordance with his opinion. Rather, the depth of the water is irrelevant. As long as the water can cover an entire adult body, the ritual bath is kosher.

§ The Gemara investigates the permissibility of crossing water in order to fulfill a mitzva: It works out well that on Yom Kippur it is permitted because there are no shoes, and there is no problem going through water barefoot. However, on Shabbat, when there are shoes, what is the halakha? Is one permitted to cross water wearing shoes? Is there a concern that his shoe might come off and he may pick it up, thereby violating the prohibition of carrying out? Neḥemya, the son-in-law of the Nasi, said: I saw Rabbi Ami and Rabbi Asi come to a pool of water that they had to cross on Shabbat, and they crossed it while wearing their shoes without removing them first.

The Gemara asks: It works out well that shoes are permitted, since one can tie them tightly, but what is there to say about sandals? Since they do not fit tightly on the foot, they might come off in the water. Rav Riḥumi said: I saw Ravina cross a river while wearing sandals on his feet. Rav Ashi said: If he is wearing sandals, he should not cross the water ab initio, lest the sandal fall off his foot and he violate the prohibition of carrying on Shabbat by picking it up.

Incidental to this, the Gemara reports: The Exilarch came to deliver a lecture in Rav Natan’s study hall in Hagronya. Rafram and all the Sages came to the lecture, but Ravina did not come. The next day, when he came, Rafram wanted to remove any anger towards Ravina from the mind of the Exilarch, for missing the lecture. Rafram therefore asked Ravina: What is the reason that the Master did not come to the lecture? He said to him: My foot hurt. He said to him: You should have put shoes on. Ravina answered him: It was the back of the foot that hurt, so wearing shoes would have been hard for me.

Rafram said to Ravina: You should have worn sandals, which leave the heel exposed. He said to him: There was a pool of water on the way that I would have had to cross. He said to him: You should have crossed it wearing the sandals. He said to him: Does the Master not hold with that which Rav Ashi said: One should not wear sandals when crossing a river on Shabbat, ab initio? From this conversation, the Exilarch understood that Ravina meant no disrespect in not attending the lecture.

§ The Gemara continues to discuss the laws of Yom Kippur: Yehuda bar Gerogarot taught: It is prohibited to sit on damp clay on Yom Kippur. Rabbi Yehoshua ben Levi said: This prohibition applies only when the clay is dripping wet, when one feels its wetness when touching it. Abaye said in clarification: It must be dripping wet enough to make something else wet. Rav Yehuda said: One is permitted to cool off with fruit on Yom Kippur, and it is not considered bathing. Similarly, when Rav Yehuda suffered from the heat on Yom Kippur he cooled off by putting a squash on himself.

Rabba cooled off by placing a baby [yanuka] next to him, because a baby’s body is cold. Rava cooled off with a silver cup. Rav Pappa said: If the silver cup is full, it is prohibited; however, if it is not full, it is permitted. With regard to a ceramic cup, both this and that are prohibited, since the water seeps through the cup, causing a violation of the prohibition of bathing. Rav Ashi said: A silver cup that is not full is also prohibited because it can slip [mizderiv] from his hand and spill.

Ze’eira bar Ḥama, the host of the home where Rabbi Ami, and Rabbi Asi, and Rabbi Yehoshua ben Levi, and all the Sages of Caesarea stayed, said to Rav Yosef, son of Rabbi Yehoshua ben Levi: Son of a lion, come, I will tell you about a wonderful custom that your father used to perform. He had a cloth that he would prepare on the day before Yom Kippur by soaking it in water and wringing it out, making it almost like a dried cloth. And the next day he wiped his face, hands, and feet with it. On the day before the Ninth of Av, on which the prohibition of bathing is by rabbinic law and not Torah law, he would soak the cloth in water and the next day pass it over his eyes.

Similarly, when Rabba bar Mari came from Eretz Yisrael he said: The day before the Ninth of Av they bring one a cloth, and he may soak it in water and place it under his head. The next day, when only some moisture remains, he may wipe his face, hands, and feet with it. On the day before Yom Kippur, they bring one a cloth, and he may soak it in water and wring it out to make it like a dried cloth. The next day, he may pass it over his eyes. Rabbi Ya’akov said to Rabbi Yirmeya bar Taḥlifa: You told us the opposite. What you told us about Yom Kippur was really what he did on the Ninth of Av, and we objected to you with regard to the prohibition of wringing, since Yom Kippur has the same prohibition of wringing that Shabbat has.

§ Rav Menashya bar Taḥalifa said that Rav Amram said that Rabba bar bar Ḥana said: They asked Rabbi Elazar ben Pedat: Must an Elder who sits and studies Torah in a yeshiva receive permission from the Nasi to permit him to render firstborn animals permitted, like others who must get permission from the Nasi to render firstborn animals permitted, or not? A firstborn animal may not be eaten until it has a blemish. Knowing which blemishes are permanent and permit the animal to be eaten and which are temporary is specialized knowledge.

The Gemara asks: What are they asking? What is the basis of the question? The Gemara explains: This is what they are asking, like this statement of Rav Idi bar Avin, who said: This matter, the authority of the Nasi to grant permission, was given to the house of the Nasi to raise its stature. Therefore, must permission be received, since the request itself honors the Nasi? Or, perhaps because the individual in question is an Elder who sits and studies Torah in a yeshiva, there is no need. Rav Tzadok ben Ḥaluka rose to his feet and said: I saw Rabbi Yosei ben Zimra, who was an Elder who sat in the yeshiva and who stood before the grandfather of this current Nasi, ask permission from him to permit firstborn animals.

Rabbi Abba said to him: The way you described it was not how the incident was. Rather this was the incident: Rabbi Yosei ben Zimra was a priest, and he raised the following dilemma: Is the halakha in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who said: One who is suspect in a certain area may not judge it and may not testify about it? Priests are suspected of inflicting blemishes on firstborn animals because after the destruction of the Temple, even priests may not benefit from a firstborn animal until it becomes blemished. The question was not one of seeking permission from the Nasi, but it was a question of halakha. Are priests who are Torah scholars also suspected of inflicting blemishes? Or perhaps the halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, who said: One who is suspect is believed about his fellow but is not believed about himself. He resolved the question for him: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel.

§ They raised another dilemma before them, the same Sages mentioned: What is the halakha with regard to going out in sandals made of

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ושנינן שני נחל משום דשטפי מימיו חייש דילמא ישטפוהו אבל כגון אגמים מים דליכא חששא לשטפא אפילו המים עד צוארו עובר כו':

כתיב ביום ההוא יהיה מקור לבית דוד וליושבי ירושלים לחטאת ולנדה.

אמר רב יוסף מיכן רמז לנדה שצריכה לישב עד צוארה במים ולית הלכתא כוותיה. תינח ביוה"כ דליכא מנעל עובר במים.

בשבת דאיכא מנעל מאי. ואסיק' היכא דאיכא מנעל מעבר להו דרך מלבוש ושרי. פירוש כשהוא לבוש בהן ברגליו. ויש מי שאומר דרך מלבוש ואפי' שלא ברגליו.

רב אשי אמר סנדל לכתחלה לא.

תני ר' יהודה [בר] גרוגרות פי' שם אדם. אסור לישב ע"ג טיט ביוה"כ ואוקמא אביי בטופח ע"מ להטפיח. וכבר פירשנוה פעמים רבות. מותר להצטנן בפירות וכן בקרא וכן בינוקא בכולהו שרי אבל במני דפחרא בין מלא בין חסר אסור משום דשחלי פי' שואבין המים ומקיאין אותן בחוץ ונמצא המצטנן בהן שהמים המתקבצין רוחצין את גופו. ומני דכספא ומני מתכות משום דמזדרבי. פי' כשמנענעים הכלים ניתזין מן המים שבתוכן ונופלין על בשרו של אדם המצטנן בהן:
ירושלמי [ר' זעירא וכו' בשם ר' יהושע] בן לוי בתענית צבור מרחיץ פניו וידיו כדרכו ובט' באב מרחיץ ידיו ומעבירן על פניו. וביוה"כ מרחיץ ידיו ומקנחן במפה ומעביר המפה על פניו. ר' יונה הוה תרי מרטוטא ויהיב לה תיתיבו היה הולך אצל רבו או מי שגדול ממנו עובר בים או בנהר ואינו חושש נטנפו רגליו מרחיצין במים ואינו חושש. הורה ר' אחא בבא מן הדרך והיו רגליו קיהות עליו מותר להרחיצן במים. אבל ומנודה המהלכין בדרך מותר בנעילת הסנדל לכשיבואו לעיר יחלוצו. וכן בט' באב וכן בתענית צבור. סיכה בין סיכה של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג אם בשבת מותר אם ביוה"כ אסור. בט' באב ובתענית צבור של תענוג אסור שאינה של תענוג מותר. כל אלו שאמרו אסורין בנעילת הסנדל יצא לדרך נועל הגיע לכרך חולץ. אית תנא תני יוצאין באפליא ואוקימנא באפליא של בגד ביוה"כ. אית תנא תני אין יוצאין. ואוקימנא באמפליא של עור. ריב"ל נפיק לביש סליסיה ביוה"כ אומר אסטנס [אנא] חד תלמיד מן דר' מנא הורי לחד מן קריבוי דנשיא דמלביש סיליסיה דהוה אסתנס מן הדה דריב"ל:
הא דריב"ל תריצנא הכי ערב יוה"כ היה מקנח ידיו ורגליו במטפחת ולמחר ביוה"כ היה מעבירה ע"ג עיניו ואינו חושש. ערב ט' באב היה שורה מטפחת ומניחה מראשותיו ובט' באב היה מקנח בה פניו ידיו ורגליו ואינו חושש:
שאלו לר' אלעזר זקן יושב בישיבה צריך ליטול רשות להתיר בכורות אי לא כדגרסינן בסנהדרין [דף ה] א"ל ר' חייא לר' בן אחי יורד לבבל יורה יורה ידין ידין יתיר בכורות וכו' וא"ר יצחק חקולא אני ראיתי ר' יוסי בן זמרא כהן והכי קא מיבעיא ליה הלכתא כרשב"ג דאמר נאמן אדם על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו או הלכתא כר' מאיר דאמר החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו ופשטו ליה הלכתא כרשב"ג הואיל ותנן סתמא כוותיה כדתנן בנגעים סוף פרק ב' כל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו.

ג״ה התינח יום הכפורים דליכא מנעל שבת דאיכא מנעל מאי. פי׳ רש״י ז״ל מוחק אותו דלא אשכחן מאן דשרי הכי בשבת כי הכא דנימא האי לישנא אלא ה״ג שבת דאיכא מנעל מאי. וזה הוא ששואל הש״ס וכך אפשר לפרש לגרסת הספרי׳ דגרסי לשון זר והרבה יש בתלמוד לשונות זרים שאינם לפי סדר התלמוד.

סנדל מאי. פי׳ לפי שהסנדל אינו יכול להדקו ברגליו כמו המנעל ודילמא נפיק ואתי לאתויי ד׳ אמות ברשות הרבים: ע״כ נמצא מדברי הרב ז״ל במסכת זו:

כבר ידעת שכל טבילה צריך שיהו המים בכדי שיהא כל הגוף עולה בהם וצריך שלא יהו זרועותיה נדחקים על צדדיה ולא ירכותיה סמוכות זו לזו ומתוך כך אינה עומדת זקופה ממש ולא שוחה שטוחה מכל וכל אלא דרך גדילתה והוא לענין ירכותיה ושוקיה כדרך הלוכה ולענין זרועותיה כדרך שמשתמשת בהם תמיד וכאורגת לבית השחי וכעורכת לבית הסתרים וכמניקה את בנה לתחת הדד וכל שעומדת כן אע"פ שיש שם קמטים שאין המים נכנסין בהן אין מקפידין בכך ולמדת מ"מ שאינה צריכה למים עמוקים כל כך שתהא יכולה לעמוד בהם עד צוארה במים וכבר ביארנו ענינים אלו בכדי צרכם באחרון של נדה ס"ז א':

היה שבת ורצה לעבור במים לאיזו סבה אם היו מנעלים ברגליו מותר לעבור במנעליו דרך מלבוש ר"ל כשהן ברגליו ואין חוששין שמא יבוא לשלפם מעל רגליו ולהביאם ביד ברה"ר אבל סנדל שאין קשורו והדוקו על הרגל חזק כבמנעל אסור לכתחלה שמא יפול מרגלו ויעבירנו ויש חולקים להתיר לכתחלה אף בסנדל וממה שאמרו בסוגיא זו אנא חזיתיה לרבינא דמטא עורקמא דמיא ועברינהו לסנדליה דרך מלבוש ואין הדברים נראין חדא שהרי רב אשי חלק עמו ואמר סנדל לכתחלה לא ועוד שהרי רבינא עצמו חזר לחוש לדברי רב אשי והוא שאמרו ריש גלותא איקלע להגרוניא ויש גורסין לאכזותא והוא שם עיר רפרם וכולהו רבנן אתו לפירקא רבינא לא אתא בעא רפרם לאפוקי מדעתיה דריש גלותא ר"ל לפרסם סבתו כדי להוציא הדבר מלבו של ריש גלותא שלא ישנאנו בכך א"ל מאי טעמא לא אתי מר לפירקא א"ל כייבן לי כרעאי א"ל וניסום מר סנדלא כלומר שהן רחבות אמר ליה עורקמא דמיא הוה באורחא א"ל ונעברינהו מר לסנדליה דרך מלבוש א"ל הא אמר רב אשי סנדל לכתחלה לא:

מכלל דברינו למדת שכל שהוא נעשה ברחיצה להקר ולהתענג אסור לא סוף דבר רחיצה בלבד אלא אף ישיבה במקומות הלחים לכוונה זו אסור מעתה אסור לישב על גבי הטיט ביום הכפורים ופירשוה דוקא בטופח על מנת להטפיח הא בפחות מכן מותר שאין איסור להצטנן ולהקר אלא במקום שיש שם לחות מים ומגדולי החכמים היו מצטננים בפירות בדלועים וקשואים ודומיהן ומהם בתינוקת שבשרם רך וקר ומהם בכוסות של כסף ומ"מ דוקא שאין מים בתוך הכוס שאילו יש שם מים אפילו לא היה מלא יש לחוש שמא יתנועע הכלי ויפלו מים על בשרו ואין צריך לומר בכוס מלא או בשל חרס אפי' בחסר שהרי המים יוצאים דרך דפנותיו:

מטפחת היתה לו לריב"ל ערב תשעה באב היו מביאין אותה והיו שורין אותה במים ולמחר מקנח בה פניו ידיו ורגליו ומעבירה על גבי עיניו ואינו חושש ערב יום הכפורים מביאין לו ושורה אותה ועושה אותה כמין כלים נגובים ר"ל שהיה סוחטה מאתמול ומתנגבת כל הלילה ולמחר מעבירה על גבי עיניו ר"ל להצטנן בה ולא הוזכרה כאן פניו ידיו ורגליו שלא לרחיצה היה מתכוין אלא להצטנן והראיה ממה שהביאוה בסוגיא זו עם הדברים שהתירו להצטנן בהם ונטילת ידים מיהא כבר ביארנו את דינה אם לאיסור אם להיתר ויש גורסין בשמועה זו שבערב תשעה באב לא היה שורה במים אלא מביאין לו מטפחת ומקנח בה פניו ידיו ורגליו ולמחר מעבירה על גבי עיניו ואינו חושש ולא שיהא תשעה באב חמור מיום הכפורים אלא משום תוספת אבילות ומ"מ מפה שרויה ביום הכפורים עצמו או מאתמול ועדיין לא נסחטה אסור ביום הכפורים משני צדדים אחד משום לחות שבה ואחת משום סחיטה:

ראיית מומין שבבכור אם הוא מום עובר לאסרו או קבוע להתירו צריך מומחה ומורשה מפי נשיא כמו שיתבאר במקומו אפי' זקן ויושב בישיבת סנהדרין צריך ליטול רשות להתיר בכורות:

החשוד בדבר נחלקו בו ר' מאיר ורבן שמעון בן גמליאל שר' מאיר אומר לא דנו ולא מעידו ורבן שמעון בן גמליאל אומר נאמן הוא בשל אחרים ואינו נאמן בשל עצמו והלכה כרבן שמעון בן גמליאל ומ"מ יש אומרים דוקא בשאינו חשוד גמור אלא חששא בעלמא וכגון זו שנחלקו בבכורות פרק פסולי המוקדשין ל"ה א' שחששו לכל כהן בבכור להתיר בו את האסור או אף להטיל בו מום שהרי בזמן הזה אין לו היתר אלא במום אבל חשוד גמור לא דנו ולא מעידו ומביאים ראיה מסתם משנה שבבכורות פרק עד כמה ל' א' החשוד להיות מוכר תרומה לשם חולין אין לוקחים ממנו אפילו מים ומלח זה הכלל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ולא נזכר שם מחלוקת ומ"מ רוב מפרשים פסקוה אף בחשוד גמור ואין הלכה כסתם משנה שכתבנו שהרי סתם ואח"כ מחלוקת הוא:

א"ל לא סבר מר להא דאמר רב אשי סנדל לכתחילה לא. ק"ל הא רב רחומי הוא דאמר לעיל אנא חזיתיה לרבינא דעבר דרך מלבוש ושמא זה ראיה לפירוש רבי שרגיל לפרש דתרי רבינא הוו אי נמי דחויי דחי ליה רבינא אבל לא סובר כן:

יהודה גרוגרות. כך שמו:

כסא דכספא נמי כו'. מיכן יש ליזהר שלא לצנן עצמו בכלי חרס אע"פ שאין בו מים עכשיו משום דשחולי שחיל ולא בשום טיט שהוא טופח על מנת להטפיח לא יד ורגל וכן בחול שיש בו לחלוחית מים וכיוצא בו:

ערב תשעה באב. בשאילתות גרס איפכא וכן פי' רש"י:

איפכא אמרת לן. כי היה סובר שיש להחמיר בט"ב יותר מיוה"כ כדאמרי' בעלמא דדברי סופרים צריכין חיזוק יותר:

ופשטו ליה כרשב"ג. פי' ר"ח דקי"ל כרשב"ג הואיל וסתם לן תנא כוותיה במס' נגעים (פ"ב מ"ה) כל הנגעים אדם רואה חוץ משל עצמו:

לפתח בית דוד נעשה כנחל כו'. הוא רמז דלעתיד ימשך מלכותו כמ"ש בהוריות פ"ג אין מושחין את המלכים אלא על המעין כדי שתמשך מלכותן שנאמר והורדתם אותו אל גיחון וגו':

לחטאת ולנדה כו' מכאן רמז לנדה כו'. ופירוש הקרא לחטאת שיתחטאו אלו הטמאים במים שהנדה טובלת בהם וכדדרשינן במסכת ע"ז אקרא במי נדה (חטאת היא) [יתחטא] כמו שכתבו התוס':

גמרא תינח מנעל סנדל מאי א"ר רחומי כו'. כצ"ל ותיבות איכא למימר למחוק וכן ליתנייהו ברי"ף ורא"ש וכ"נ מפרש"י:

גמ' שם רבה מצטנן בינוקא. יל"פ בענף כמו ראש יניקותיו (יחזקאל יז) ועוד רבות. אך בטוש"ע איתא בתינוק ובטלה דעתי:

גמ' שם רב אשי אמר אפילו כסא דכספא חסר כו'. כ"ה ברי"ף ורא"ש. או דיש לסרס התיבות ולגרוס נמי חסר אסור:

גמ' שם ועמד למעלה מזקינו של זה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה מפכים. כשמגיעין למפתן העזרה. כ"נ דצ"ל:

רש"י ד"ה איבעיא כו' סנדל. שהוא רחב. עמש"כ בשבת (ס) בס"ד:

רש"י ד"ה ע"ג טינא. שלחלוח הטיט כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה כהנים חשודים על מומי הבכור להתיר את האסור. בבכורות (לו) אמרי' דקדשים בחוץ לא אכיל ע"ש:

תד"ה מכאן. ור"ת פירש דנפקא מדכתיב במי נדה. כצ"ל והוא בבמדבר (לא כג):

ומניחה תחת מראשותיו ולמחר מקנח "בה" פניו כצ״ל:

שם ועמר "במעלה". צ״ל למעלה [(כ״ה ברש"י):

מכאן רמז לנדה שצריכה לישב עד צוארה במים כתבו התוס' ששאלו לר' יהודא גאון טבילת נדה מדאורייתא מנלן והשיב ק"ו ממגעה ונ"ל שהגאון לא למד ק"ו זה אלא לענין תרומה וקדשים ואכתי לבעלה מנלן דאין ענין ק"ו ממגעה לבעלה ובשם ר"ת פי' דנפקא מדכתיב במי נדה ודרשינן במס' ע"ז (דף ע"ה) מים שהנדה טובלת בהן ולפי' זה י"ל מדשביק קרא לכל הטמאים ונקט נדה ש"מ משום דמיירי מטבילה שנדה יתירא על כל הטמאים ומאי ניהו לבעלה דאי מטבילת נדה לתרומה וקדשים מיירי וקמ"ל דנדה צריכה להו טבילה דלא מפורש בקרא הא בק"ו ממגעה אתי' אלא ודאי לבעלה איירי מיהו זה לא יתכן להרבה מן המפרשים דס"ל דטבילת כלים חדשים אינן אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא והאי מי נדה דקרא מיירי בהזאת מי חטאת משום טומאת מת. ובשם ר"י פי' מדכתיב והדוה בנדתה ודרשינן בפ' במה אשה (דף ס"ד) בנדתה תהא עד שתבא במים וק"ל הא אמרינן התם והדוה בנדתה זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונים עד שבא ר"ע ולימד א"כ אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה אלא מה ת"ל והדוה בנדתה תהא עד שתבא במים והשתא לזקנים הראשונים מנלן לטבילת נדה מיהו לאותן מפרשים דס"ל דטבילת כלים מה"ת והא דמי נדה מים שהנדה טובלת בהן דרשה גמורה ראיית ר"ת נכונה ומ"מ לבעלה אכתי לא ש"מ אם לא שנרכיב ג"כ ק"ו ממגעה וכדפי' ובסוף פ"ק דחגיגה (דף י"א) הקשו התוס' אהאי ק"ו ממגעה דק"ו פריכא הוא דהא כמה חציצות וכוונה דבפ"ב דחולין מצינו לטהרות ולא לבעלה ולדידי אין זה דחוי דהא דאמרינן התם אליבא דרב דטהרות בעי כוונה אינו אלא מעלה דרבנן כדמוכח באותה סוגיא ובהדיא אמרינן בסוף פ"ב דחגיגה (דף כ"ד) דהני מעלות דהתם דרבנן נינהו ומשמע שם דאליבא דרב דאמר בעלה חולין הוא וחולין לא בעי כוונה אלא לטהרות דווקא קאי נמי אהא דתנן התם טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל ולטהרות דווקא אינו אלא מדרבנן ומה שהקשו מכמה חציצות מצינו לטהרות ולא לבעלה נראה שכוונו להא דפ"ב דנדה (דף ס"ז) דאיכא מקצת ספרים דגרסי התם ולית הלכתא ככל הני שמעתתא דכי אתמר הכי לטהרות אבל לבעלה טהורה כי הא דאמר ר"ל האשה לא תטבול אלא דרך גדילתה וכו' ואין זה דיחוי חדא דרש"י והרבה מפרשים לא גרסי לה אלא כל הני חוצצים בין לטהרות בין לבעלה ואפי' למאן דגרס לה הדבר ברור ומוכרע מעצמו דחציצות הללו אינן אלא מדרבנן ולטהרות גזרו אבל לבעלה לא דאילו בחציצות של תורה ודאי אין לחלק בין בעלה לטהרות ובסי' לרא"ם (סי' קצ"ב) כתב בשם ה"ג דאקשה רחמנא נדה לזבה דכתיב כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה וטבילה לזבה למדנו לר"ש בסוף נדה (דף ס"ז) דכתיב אחר תטהר אחר מעשה אחר טבילה תטהר מאחר דהמעשה סתום יש לנו להעמיד בדבר שראינו שתלה הכתוב טהרה במקום אחר דהיינו טבילה מיהו לרבנן דפליגי עליה דר"ש לא למדנו דדרשי אחר תטהר אחר אחר לכולן שלא תהא טומאהמפסקת ביניהם ואי משום דאיתקש זבה לזב דכתיב והזב את זובו ובזב כתיב ורחץ את בשרו במים חיים וטהר ה"ל להצריך מים חיים בזבה כמו בזב ותניא בתוס' דזבים חומר בזב מבזבה שהוא טעון מים חיים משא"כ בזבה ומסיק דטבילת נדה נ"ל מבמי נדה יתחטא כדפי' ר"ת וזבה יליף מנדה בהקישא דלעיל ולפי"ז יש ליישב פי' ר"י דנ"ל טבילת נדה מהדוה בנדתה אליבא דר"ע וזקנים הראשונים כר"ש ס"ל דדריש אחר תטהר אחר מעשה תטהר ונ"ל טבילת נדה מזבה בהקישא ור"ע כרבנן ס"ל דדרשי אחר תטהר אחר אחר לכולן והדוה בנדתה לטבילת נדה אתיא וטבילת זבה נ"ל מנדה בהאי הקישא דאמרן:

(עח א תוספות) ד"ה מכאן וכו' טבילת נדה מדאורייתא מנ"ל וכו'.—מצאנו בתדא"ר פט"ו שלומד ק"ו מזב: ומה זב שאין טומאתו מצויה צריך טבילה, נדה שטומאתה מצויה אינו דין שצריכה טבילה (ע"ש). ואני מתפלא, דא"כ תהיה הנדה צריכה טבילה במים חיים כזב, שצריך טבילה במים חיים, כדתני בתוס' מגלה פ"א הי"ד.

מפכין. כמין הפך הן כשמגיעין למפתן ההיכל: מכאן רמז לנדה. מדלא קרי ליה ראוי לנדה עד שמתגבר כנחל שוטף שמגיע לפתח בית דוד רמז שצריכה לטבילת מים עמוקים שתשב בהן עד צוארה ואע''ג דלא רמיז קרא עד צוארה רמיז מיהא דניהוו עמוקים עומק הראוי וזה כראוי: התינח יום הכפורים לא גרסינן וה''ג שבת דאיכא מנעל מאי. מי שרי לעבור במים או דילמא חיישינן דילמא נפקי מכרעיה ואתי לאיתויינהו: ועברוה דרך מלבוש. בנעליהם עברו אותו: סנדל מאי. שאינו יכול להדקו ולקשרו יפה ברגלו כמו מנעל: איקלע להגרוניא. ושבת שם: לפירקא. לדרשא דריש גלותא: מדעתיה דריש גלותא. שלא ישנאהו: איבעי לך למירמא סנדל. שהוא רחב: על גבי טינא. שלחלוח הטיט הוי עונג קרוב לרחיצה: מטפחת. מקיאה מים: מלא אסור. שמא ישפכו מים על בשרו: משחל שחיל. פולט מים שבולע טרישטריש''א בלע''ז: דמזדריב. מחליק ונשמט מידו וישפכו המים עליו: מטפחת. סודר כמין כלים נגובים ואני שמעתי דה''ג ערב יום הכפורים מביאין לו מטפחת ומקנח בה ידיו ולמחר פושטה ומעבירה על עיניו והיא לחה קצת מקינוח הידים דאתמול: איפכא אמרת לן. בתשעה באב עושה אותן כמין כלים נגובים ובערב יוה''כ לא אמרת עושה אותן כמין כלים נגובים ואותיבנך סחיטה לשון ששמעתי הכי קאמר איפכא אמרת לן ערב תשעה באב מקנח בה ידיו ולמחר פושטה וכו' וערב יום הכפורים שורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובים ואותיבנך סחיטה דכמין כלים נגובים עדיין יש כדי לסחוט: שאלו את רבי אלעזר. גרסינן והוא רבי אלעזר בן פדת: זקן ויושב בישיבה וכו'. אמרינן בסנהדרין (דף ה.) שאין חכם מתיר את הבכור ביחיד לראות את מומו אלא אם כן נטל רשות מן הנשיא פעם אחת והכא מיבעיא להו דאם זקן יושב בישיבת סנהדרין הוא מי צריך רשות' או לא והא דנקט לה הכא משום דבעי למימר ותו קמבעיא להו מהו לצאת בסנדל של שעם ביוה''כ: דבר זה. נטילת הרשות: להתגדר. לשון גדולה: למעלה מזקנו של זה. לפני זקינו של נשיא זה שבדורנו: כהנים חשודין על מומי הבכור להתיר את האסור ואף להטיל בו מום לפי שהבכור בזמן הזה אין לו תקנה אלא אם כן יש בו מום ועל הכהן ליטפל בו משנתנוהו לו לשומרו ולזונו דרבי מאיר ודרבן שמעון במסכת בכורות (דף לה.): ותו קמבעיא להו. קמיה דרבי אלעזר:

מכאן רמז לנדה שצריכה לישב עד צוארה במים. שאלו מקמי רב יהודה גאון זצ''ל טבילת נדה מדאורייתא מנלן והשיב קל וחומר ממגעה ור''ת פירש דנפקא מדכתיב במי נדה ודרשינן במסכת עבודת כוכבים (דף עה:) מים שהנדה טובלת בהן ור''י פירש מדכתיב והדוה בנדתה ודרשינן בפ' במה אשה (שבת דף סד:) בנדתה תהא עד שתבא במים:

דף עח - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד